תקציר סביר כרך כ"ה חוברת 19

ע.פ. 199/85 - יורם אליעז נגד מדינת ישראל

*סרוב פסילה(ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).

א. בבימ"ש השלום הואשם המערער בתקיפת איש משטרה כאשר היה נתון בבית המעצר בבאר שבע. בעת חקירת עדי התביעה ניסה המערער להפריך טענותיהם. לגבי אחד העדים ביקש להוכיח כי כאשר אותו עד תאר את הסדרים בבית המעצר, במהלך עדותו בדין משמעתי שהתנהל בנושא אחר, פירט נתונים השונים מאלה שאותם העלה במשפטו של המערער. לצורך הוכחת הסתירה האמורה קיבל המערער מידי הגורם המשטרתי המופקד על כך את הפרוטקול של ההליך המשמעתי והסתמך עליו בחקירה. כאשר המערער ביקש לחקור את העד בנושא זה הביע השופט תרעומת על ההתייחסות לפרוטקול של ההליכים המשמעתיים ואף ראה בכך משום מעשה עבירה הנובע מהשגת הפרוטוקול. המערער טוען גם כי במהלך החקירה סרב השופט לרשום שאלות מסויימות שסבו על דברים שעלו מן הפרוטקול של הדיון המשמעתי. המערער חושש כי הבקורת בענין ההסתמכות על הדיון המשמעתי והסרוב להתיר הצגת שאלות שיש בהן כדי לערער אמינותו של העד, הם ביטויים לגישתו העויינת של השופט כלפיו ומכל מקום יש בהם יסוד לחשש שמא לא יידון עניינו של המערער ללא דעה קדומה. ביהמ"ש דלמטה סרב לפסול את עצמו והערעור על כך נדחה.
ב. ענין אי רישום שאלות מסויימות צריך למצוא את פתרונו לפי הוראות סעיף 137 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי ביהמ"ש רשאי, לבקשת בעל דין, לתקן רישום בפרוטוקול כדי להעמידו על דיוקו. בקשה כאמור יכולה לעלית גם באותם מקרים בהם סבר השופט שאין מקום לרשום את השאלה בשל טעמים שבדין ובעל הדין מעונין ברישום כדי שיוכל להעלות את הנושא בערכאת הערעור. בנושאים בהם מתעוררת מחלוקת עקרונית על רלוונטיות או קבילות, מן הנכון לכלול בפרוטוקול התייחסות לנושאכדי שערכאת הערעור תוכל לדון בסוגיה. מובן שאין להתיר שימוש לרעה בהליכי הדיון ואם יתנהל ויכוח על רישומו של כל תג לא ייתמו הדיונים ומהלך המשפט ייכנס למבוי סתום. בכל נושא יש לטפל תוך אימוץ אמות מידה של סבירות ושל הגינות אם אכן התעוררה במקרה דנא מחלוקת אשר סבה על השאלה אם שאלות המתייחסות לסדרים בבית המעצר הן רלוונטיות, מן הראוי היה לכלול תמציתו של הענין בפרוטוקול.
ג. אשר לחשיבות השאלות שהוצבו ע"י המערער - שאלת אמינותו של עד היא הנקודה שעליה נשענת העדות כולה. מטרת החקירה הנגדית היא לערער את האמינות ובשל כך מייחסים בשיטתנו חשיבות רבה לחקירת העד נוכח פני ביהמ"ש. העובדה שקיים חשש של ניצול לרעה של החקירה הנגדית אינה יכולה להוליך לקביעת מחסום מראש בפני חקירה שנגיעתה לענין גלויה על פניה. השאלה אם עד פלוני תאר מהלך עניינים מסויים במקרה אחר כמו שהוא מתאר אותו כאן יכולה להיות בעלת נגיעה למהימנות העד. לכאורה לא היה מקום לשלול מהמערער את הזכות לשאול שאלות כדי להוכיח סתירות בגירסתו של העד בנושא שיש לו נגיעה להוכחת האישום בביהמ"ש קמא.
ד. ברם, התרתה של שאלה או איסורה על יסוד ההכרעה ברלוונטיות שלה, אינה מבין הנושאים שבעטיים פוסלים שופט. זה נושא דיוני מובהק שאפשר להשיג עליו אם מתקיים דיון בערכאה ערעורית. אך לא יהיה סוף לדיונים הפליליים, אם תתבקש פסילת שופט כל אימת שהוא פוסל שאלה מבלי שיש לכך לדעת בעל דין זה או אחר הצדקה עניינית אין להתיר פסילת שופט בשל מחלוקות על קבילות, רלוונטיות , חוקיות שאלה או קבלת הודאות. נושאים כגון אלה מוכרעים על פי הדין ועומדים לביקורת בערכאת ערעור.
ה. המערער הצביע על כך שהשופט האשימו, כביכול, בביצוע עבירה פלילית בכך שהשיג את פרוטוקול הדיון בבית הדין למשמעת של המשטרה, ולכאורה אין יסוד
להאשמה כאמור כי הפרוטוקול נמסר למערער, לדבריו, ע"י גורם משטרתי מוסמך. הערת השופט אינה צריכה להוביל בהכרח לפסילה, גם אם האדם שאליו כוונו הדברים רואה את עצמו נפגע. אכן, מוטב שהשופט ינצור לשונו ויהיה זהיר במתן ביטוי להתרשמויותיו הלכאוריות, ומה גם שתגובות כאמור אינן יכולות להיות תמיד ביטוי למחשבה תחילה. אולם השאיפה אל הרצוי אין משמעותה כי כל אימת ומושמעת הערה, שהיא בגדר תגובה על אתר ואשר אינה מבטאת בהכרח גישה של משוא פנים, יש גם הצדקה לסיום ההליכים לפני אותו שופט ולהעברתם לאחר. משוא הפנים שבפניו מבקש החוק להגן על בעל הדין, אינו יכול לנבוע אך ורק מתחושתו הסובייקטיבית של בעל הדיןורק אם הוכחה אפשרות ממשית מבחינה אובייקטיבית של משוא פנים יש מקום להתערבות ביהמ"ש העליון.

(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 10.4.85).

ע.א. 380/81 - אחים שטראוכלר בע"מ נגד פרסטון תשלובת טקסטיל בע"מ

*פירוש חוזה בענין דמי תיווך וקביעת אחוז דמי תיווך(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. המערערת עוסקת בתיווך בנדל"ן וייצוג למכירות נכסים והמשיבה היא חברה בעלת מקרקעין שעסקה בתעשיית טקסטיל היא הייתה מעוניינת למכור את מקרקעיה. ביום 23.2.79 נערך בין בעלות הדין הסכם שלפיו קיבלה על עצמה המערערת לדאוג למציאת קונים למקרקעין והמשיבה העניקה למערערת בלעדיות בתיווך לצורך מכירת הממכר. הבלעדיות היתה לתקופה של שנה. על פי ההסכם הובטח למערערת שכר בשיעור של %4 מערך העיסקה "בכל מקרה בו תבצע הבעלים מכירה בממכר בתקופה בה לסוכנת בלעדיות..". המערערת קישרה בין המשיבה לבין רוכשים של המקרקעין, המשא ומתן בין המשיבה לבין הרוכשים נמשך תקופה ארוכה וכתום שנת ההסכם עדיין לא נחתם הסכם סופי אם כי העיסקה נסתיימה מאוחר יותר. כיוון שעיסקת המכר בוצעה סופית לאחר שעברה תקופת השנה, טענה המשיבה שאין המערערת זכאית כלל לדמי תיווך, ואילו המערערת טענה שמגיעים לה דמי התיווך המוסכמים. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מגיעים למערערת דמי התיווך המוסכמים אלא דמי תיווך רגילים והעמיד את שיעור דמי התיווך על %2. המערערת עירערה על כך שלא נפסקו לה דמי התיווך המוסכמים ואילו המשיבה טענה כי אין היא חייבת לשלם דמי תיווך בכלל, ולחילופין שאין היא חייבת לשלם יותר מאחוז אחד. ערעורה של המערערת נדחה וערעורה של המשיבה נתקבל באופן חלקי ונקבע שעליה לשלם דמי תיווך של אחוז אחד בלבד.
ב. באשר לערעורה של המערערת - הוראת ההסכם שעניינה ביצוע עיסקת מכירה בתקופת הבלעדיות, אינה מותירה ספק שמדובר בפעולת מכירה בפועל והעובדה שהמשא ומתן בין הצדדים הגיע עם תום תקופת הבלעדיות לשלב מתקדם, אינה הופכת את העיסקה לעיסקת מכירה שבוצעה בתקופה זו. גם המערערת הסכימה שאין לייחס למשיבה חוסר תום לב ע"י משיכת המשא ומתן עד תום תקופת השנה. על כן אין לקבל טענת המערערת כי אין הגיון בעמדת המשיבה שאם נכונה היא לא יהיה דבר שימנע מהמשיבה לעכב ביודעין עיסקת המכר עד לתום תקופת ההסכם כדי להימנע מתשלום כל שהוא למערערת. התנהגות כאמור מצד המשיבה לא היתה נחשבת להתנהגות בתום לב ולא היתה מכשילה תביעה של המערערת לתשלום כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים.
ג. באשר לתשלום דמי תיווך בכלל - צודקת המערערת בתביעתה לדמי תיווך על יסוד דיני התיווך הכלליים ועל פי הנוהג המקובל. טוענת המשיבה כי אם זכאית המערערת לדמי תיווך הרי שיעורם לפי הנוהג הכללי אינו יכול לעלות על אחוז אחד מהמחיר שנתקבל ע"י המוכר בגדר העיסקה בהתחשב בכך שמדובר בעיסקה גדולה בשווי של למעלה משני מליון דולר. אין צורך לקבוע עמדה אם אמנם כבר נתגבש נוהג כללי המצוי
בידיעתו הבלעדית של בית המשפט לעניין זה, שכן קיימים בחומר הראיות אינדיקטורים מספיקים לקביעה ששיעורם הראוי והמקובל של דמי תיווך בעיסקה כגון זו הוא אמור אחד בלבד.

(בפני השופטים: ש.לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש. לוין עו"ד גונן למערער, עו"ד לברן למשיבה.4.4.85).

ע.א. 220/83 - חברת אהרון רוטברג בע"מ נגד חברת פלמה בע"מ

*פירוש חוזה וקיום תנאי מתלה(הערעור נתקבל בחלקו).

א. בנובמבר 1981 נכרת חוזה בין המערערת לבין המשיבה שבו התחייבה המערערת להגדיל ולשפץ מבנים של המשיבה המשמשים כפנסיון. המערערת התחייבה להתחיל בביצוע העבודות לא יאוחר מ- 30 יום לאחר שתודיע המשיבה שהמבנים פנויים. נאמר עוד בחוזה כי העבודות יתחילו "בתנאי כי קיים רשיון בר תוקף לביצוע העבודות הנ"ל. צד ב' (המערערת) מתחייב להוציא את רשיון הבניה בהתאם לאישור שינתן ע"י הוועדה המקומית ...". נקבעו תנאים נוספים בהסכם ובכללם התמורה, צורת התשלומים וכן הוראות בדבר פיצויים מוסכמים על הפרות החיובים וכיו"ב. נתגלו חילוקי דעות בין הצדדים ושניהם פנו לבתי המשפט. המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת שעילתה הפרת חוזה ובמסגרת תביעה זו הוגשה גם תביעה נגדית. תיק זה עודנו תלוי ועומד. המערערת מצדה עתרה בתיק אמר לקבלת פסק דין הצהרתי שלפיו בוטלה העיסקה בין הצדדים, כי המשיבה היא שהפרה את החוזה, כי המערערת חתמה על החוזה כתוצאה מהטעייה שהטעתה אותה המשיבה, שהחוזה היה מותנה בתנאי מתלה שיושגו הרשיונות הדרושים ומשלא הושגו בטל החוזה. בהחלטת ביניים החליט בית המשפט המחוזי לצמצם את תחום הדיון לשאלה אם היה קיים בהסכם הנדון תנאי מתלה אשר באי קיומו בטל החוזה. לבסוף ניתן פסק הדין נשוא ערעור זה ובו נקבע כי החוזה לא היה תלוי בתנאי מתלה וכי המערערת היא שהפרה את ההסכם ולא המשיבה. הערעור נדחה באשר לקביעה כי החוזה לא היה תלוי בתנאי מתלה ונתקבל באשר לקביעה כי המערערת היא שהפרה את החוזה.
ב. אין לומר כי בכל מקרה בו מותנה ביצוע חוזה בהשגת היתר או רשיון מדובר בתנאי מתלה אשר במקרה של אי מילויו מתבטל החוזה אוטומטית. הכל תלוי בכוונת הצדדים. כאשר הרשיון דרוש לביצוע החוזה וצד אחד במפורש מתחייב להשיג את הרשיון, יחשב הצד שכך התחייב כמפר החוזה אם לא יושג הרשיון, אך החוזה אינו מתבטל מעצמו. המערערת התחייבה בחוזה לדאוג לקבלת הרשיון ובנסיבות הנתונות לא היה הצורך בהשגת רשיונות בניה משום תנאי מתלה לקיום החוזה.
ג. ברם, גם אם היתה מתקבלת טענת המערערת שהחוזה כלל תנאי מתלה שהתייחס להשגת רשיונות לביצוע העבודה הנדונה, גם אז לא יכלה המערערת להיוושע מכך. סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי צד לחוזה המונע קיומו של תנאי מתלה אינו יכול להסתמך על אי קיומו. כאן קבע בית המשפט המחוזי שהמערערת לא ביצעה את שקיבלה על עצמה ולא עשתה מאמצים כדי להשיג את הרשיון הדרוש וגם מסיבה זו לא תישמע מפי המערערת הטענה שהחוזה בטל בשל אי קיומו של תנאי מתלה.
ד. הטענה השניה של המערערת היא טענה דיונית בית המשפט המחוזי פסק כי המערערת הפרה את החוזה, וטענת המערערת היא כי בהחלטת הביניים של בית המשפט המחוזי צומצם הדיון לשאלה אחת, והיא קיומו או אי קיומו של תנאי מתלה בחוזה, וטעתה השופטת כשפסקה בנקודה הנוספת מבלי שהושמעו ראיות. טענה זו בדין יסודה. המשיבה טוענת כי המערערת הפרה את החוזה ואילו המערערת טוענת שהוטעתה ע"י המשיבה ושזו אחראית לביטול החוזה ולהפרתו. אלה טענות שמן הראוי כי יתבררו ביסודיות כשכל צד טוען את טענותיו העובדתיות והמשפטיות ותומך בהן בראיות הליך כזה תלוי ועומד
בדרגה ראשונה בעקבות התביעה שהוגשה וקביעת השופטת בענייננו שהמערערת הפרה את החוזה מבלי ששמעה ראיות חרגה ממסגרת הדיון וחרצה למעשה את גורל התביעה השניה. על כן יש לבטל את הקביעה כי המערערת היא שהפרה את החוזה. (בפני השופטים: ברק, בך, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. זינגל למערערת, עו"ד ש.אופיר למשיבה) .

ע.א. 251/84 - חברת ס.ג.פ. להשקעות בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*השאלה אם נכרת חוזה והתנהגות בתום לב לקראת כריתת חוזה(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת נוסדה כדי לטפל ברכישת מקרקעין ביהודה ושומרון ומכירתם למינהל מקרקעי ישראל והמערערים האחרים פעלו יחד עם המערערת. המערערים קיימו מגע עם אנשים שנראו בעיניהם כמוכרים בכח והביאו את תוצאות בירוריהם למינהל מקרקעי ישראל. ביהמ"ש המחוזי דן בתביעת המערערים נגד המדינה שהתבססה על שני טעמים חילופיים והם: הפרת חוזה והעדר תום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. התביעה התייחסה מבחינה עובדתית לשורה ארוכה של עיסקאות מוצעות, אך בתחילת הדיון הציע בית המשפט כי הדיון יתרכז בשלב ראשון בעיסקה אחת, דהיינו, בעיסקה הידועה כ"עיסקת שילה" והנוגעת לחלקות מקרקעין בשילה וסביבתה. סוכם כי לאחר פסק הדין בקשר לפרשת שילה ישקלו הצדדים את המשך דרכם באשר לעיסקאות האחרות. פסק הדין אכן מתייחס מבחינת עובדותיו לפרשת שילה בלבד, אך בית המשפט דחה את טענות המערערים ככל שהן נוגעות לפרשת שילה ודחה בעקבות זאת את התביעה כולה. הערעור בפרשת שילה נדחה ובאשר לעיסקות אחרות נתקבל הערעור שכן אלה לא נדונו בבית המשפט המחוזי.
ב. על פי ממצאי בית המשפט המחוזי היה פער מהותי בין הנתונים שנמסרו על ידי המערערים למינהל לגבי החלקות המוצעות למכירה לבין הנתונים כפי שנתלבנו לאחר הבדיקה בשטח. השוני חזר ונישנה בקשר לרוב החלקות וגרם למורת רוח רבה אצל האחראים במינהל. לנוכח מסירת האינפורמציה הבלתי מדוייקת הודיעו בשלב מסויים גורמי המינהל למערערים שהם מנתקים איתם מגע. המערערים טוענים שהדבר גרם להם לנזק והפסד רווח צפוי. בית המשפט המחוזי סבר כי לנוכח השוני המהותי בין ההצעות בלבושן הראשוני ע"י המערערים לבין מה שהתברר בשטח, המסקנה היא שגורם סביר במקומם של גורמי מינהל מקרקעי ישראל לא היה יכול להסיק אלא, אותן מסקנות. כן דחה בית המשפט המחוזי טענת חוסר תום לב מצד המינהל בעת הדיון לקראת עריכת חוזה. טענת המערערים למעשה היא טענה של הפרת חוזה ואילו אם יוחלט כי לא היה חוזה הרי הטענה החילופית היא העדר תום לב לקראת כריתת החוזה.
ג. צדק בית המשפט המחוזי כי לא נכרת חוזה בין הצדדים. לא היה אף שלב בו הגיעו המערערים ומינהל למקרקעי ישראל לסיכומו של הסדר מוגדר ומסויים. באשר לטענה של חוסר תום לב לא די בכך שמצביעים על ליקויים משרדיים ועל העדר תיאום מספיק או על שיקול דעת שאינו מקובל על המערערים. יכול עובד המינהל להגיע למסקנה כי עיסקה פלונית אינה כדאית ויתברר כי לא היתה הצדקה עניינית למסקנתו, אך אין עדיין להסיק מכך שעובד המינהל נהג בחוסר תום לב ושלא בדרך המקובלת. סטייה מנורמה מוסרית החלה על אלו המנהלים משא ומתן, עניינה התנהגות שאין מצפים לה מצד אדם הגון וישר דרך, מאחר ויש בה כדי להערים על הצד השני או שיש בה משום הסתרה פסולה של נתונים עובדתיים שהצד השני זכאי לדעת התנהגות כזו היא התנהגות שלא בתום לב כאמור בחוק החוזים לקראת כריתת החוזה. הטענה כי פרסומים בעתונות השפיעו על החלטת גורמי המינהל אין בה כדי לעזור למערערים. מדובר בפקידי ציבור הנתונים לפיקוח ציבורי ולא ניתן להתעלם מכך שהם גם מושפעים מדי פעם מהלכי רוח
ומידיעות בין אמיתיות ובין בלתי אמיתיות שיש להן השלכה על החלטה של פקיד ציבור. עיקרו של דבר, אין לשלול גירסת עובדי המינהל כי יש לתלות את הקולר על כל מה שאירע בדרך שבה נהגו המערערים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריה קמר למערערים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבה. 30.5.85).

בג"צ 265/85 - מ. רוזנברג מברשות בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה ואח'

*סרוב להרשות העלאת מחירים חריגה במסגרת עיסקת החבילה (העתירה נדחתה).

חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (יציבות מחירים - הוראות שעה) קובע איסור על העלאת מחירים אלא אם כן השרים קובעים שיעור העלאה מותר. העותרת עוסקת בייצור מברשות ובקשתה להעלות מחירים נענתה רק במסגרת ההעלאות הענפיות ולטענתה העלאות אלה אינן מספיקות ואם לא יתירו לה העלאת מחירים יותר גדולה יביא הדבר לכך שהיא תפשוט את הרגל. עתירתה לבג"צ כי יורה למשיבים לאשר העלאת מחירים בשעור המבוקש על ידה נדחתה.
הטענה כי סרוב לאשר העלאת מחירים הוא בלתי סביר רק משום שהוא יפגע ביצרן, אין בה כדי לבסס עילה להתערבות בג"צ. החוק נחקק על רקע מדיניותה הכלכלית של הממשלה במסגרת עיסקת החבילה אשר נועדה להקפיא את המחירים במשק. ההקפאה מעצם מהותה גורמת הפסד לגורם הכלכלי שמחירו הוקפא ועל כן אין בעצם קיומו של הפסד זה כדי להצדיק התערבות בג"צ. רק אם יצליח העותר לבסס טענה כי מדיניות ההיתרים שנוקטים המשיבים פגומה באחד מהפגמים הפוסלים אקט מינהלי יהיה מקום להתערבות בג"צ ובעתירה אין כל תשתית עובדתית לטעון כזה. מדובר איפוא במצב רגיל של מדיניות כלכלית שביצועה לא פעם פוגע במגזרים אלה ואחרים ואשר האחריות לביצועה מוטלת על הממשלה האחראית למעשיה בפני הכנסת. אין עילה להתערבות בג"צ בענין דנא.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט ברק. מנהל המערערת למערערת, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 28.5.85).

בג"צ 674/84 - ארגון המורים בבתי הספר- העל יסודיים ואח' נגד שר האוצר ואח'

*דרך העברת הקצבת הממשלה לרשויות לתשלום שכר המורים (העתירה נדחתה).

המורים בבתי הספר העל יסודיים מועסקים, בחלקם, ע"י עיריות ורשויות מקומיות. מכח הוראות חוק לימוד חובה נושאת המדינה בהוצאות הכרוכות בחינוך חינם הניתן במוסדות החינוך העל - יסודי ותמיכת המדינה המשמשת לכיסוי שכר המורים מועברת לרשויות המקומיות אלה משלמות את משכורת המורים עם קבלת הכספים מידי המדינה. לעיתים נתקלים התשלומים בקשיים, בעיקר כאשר נושים של הרשויות המקומיות מבקשים לשים ידם על כספים אלה. העותרים מבקשים להורות כי הכספים יועברו במישרין למורים או לחשבון נפרד בבנק וכיוצא באלה הסדרים שהנושים של העיריות לא יוכלו לשים ידם על הכספים. העתירה נדחתה.
מסתבר שהמשיבים מודעים למציאות והועלו אפשרויות ,שונות לפתרון הבעיה אך עדיין לא נמצאה הדרך המתאימה לפתרון השאלה. לגופה של העתירה אין לה על מה שתסמוך. את חובתה על פי חוק לימוד חובה מקיימת המדינה והיא עושה כן בשיטה מסויימת שעל פיה מועברים כספי התמיכה לאלה שצריכים לשלם את המשכורות. אכן, אין זו שיטת הביצוע היחידה בה ניתן לנקוט ובודאי ישנן שיטות נוספות אשר לכל אחת מהן מעלותיה ומגרעותיה. אין לאמר כי השיטה בה נוהגות המשיבות היא כה בלתי סבירה עד כי רשות שלטונית סבירה לא צריכה לנקוט בה. השיטה בה נוקטת המדינה היא שיטה אפשרית, המדינה נותנת דעתה לאפשרויות נוספות ובכך קויימה חובתה ואין עילה להתערבות בג"צ.

(בפני השופטים: ברק, ד.לוין, בן-דרור. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. פינגולד לעותרים, עו"ד א. בן טובים, נ. מאיר, אריה הרמלין, א. פרח למשיבים. 15.5.85).

בג"צ 577/84 - מרדכי דרורי נגד שושנה דרורי וביה"ד הרבני

*שעיכוב יציאה של בי"ד רבני בסכסוך בין בני זוג (העתירה נדחתה).

העותר הגיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין נגד אשתו ולפני שהחלה להתברר התביעה הגישה אשתו בקשה לעיכוב יציאה של העותר מהארץ, כשהנימוק היחידי הוא החשש כי העותר יעזוב את הארץ והמשיבה תשאר מעוגנת. ביה"ד הוציא את הצו שלא בפני העותר. העותר ביקש ביטול הצו בציינו כי אין בדעתו לעזוב את הארץ וכי הוא יוצא לתקופות קצרות במסגרת עבודתו כסמנכ"ל משרד החוץ. הוא הודיע כי הוא מוכן להשליש גט ובכך יוסר החשש של עגינות שהווה יסוד לבקשה. בית הדין הרבני סרב לבטל את הצו וקבע כי על העותר לבקש אישור כל אימת שהוא רוצה לצאת לחו"ל ולתת בכל פעם ערבויות להנחת דעתו של בית הדין. הענין הגיע לביה"ד הרבני הגדול והוא החליט כי העותר יהיה רשאי לצאת את הארץ למספר נסיעות בלתי מוגבל ועליו לחזור ארצה לא יאוחר מאשר יום 31.7.85 והחל מאז יחזור לתוקפו צו עיכוב היציאה. ביה"ד קבע את הערבויות שעל העותר לתת כדי שיוכל לעזוב את הארץ וכן חייב אותו להשליש גט. בעתירתו תוקף העותר את ההחלטה הקובעת כי לאחר 1.8.85 יחזור על כנו צו עיכוב היציאה. בפי העותר שתי טענות: כי החלטות ביה"ד אינן מנומקות כי לא היה בסמכות בית הדין להשאיר את צו העיכוב על כנו לאחר השלשת הגט. העתירה נדחתה. ככל שהדבר נוגע להחלטת ביה"ד הרבני הגדול שאותה בלבד תוקף למעשה העותר בבג"צ - אין לומר כי החלטה זו ניתנה שלא בסמכות. תביעת העותר לגירושין מסורה כולה לסמכות ביה"ד ובמסגרת זו מוסמך הוא לדון בבקשות ביניים הנוגעות לתביעה, בין שאלה מוגשות ע"י העותר ובין שהן מוגשות ע"י המשיבה. אכן, בהשלשת הגט מתבטל החשש לעגינות אך מאידך אין בהשלשה כדי להבטיח קיומם של תנאים אחרים שבידי ביה"ד לקבוע לגירושין ואשר קיומם מותנה בנוכחות העותר בארץ.

( בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה- השופט גולדברג. עו"ד בן ציון מיטלמן לעותר, עו"ד פרנקל למשיבה. 21.4.85).

בג"צ 245/84 - יוסף אביעז נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז ואח'

*הענקת היתרי בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

במרץ 1977 חבר העותר חלקת אדמה ועליה בית ישן ורעוע בן שני חדרים (להלן הבית), מתוך חלקה בת 23 דונם השייכת למספר אנשים. על השטח בנויים ארבעה בתים ומתוך השטח כולו הוחכרו לעותר 1000 מ"ר שעליהם הבית הנ"ל. בשנת 1978 הגיש העותר לוועדה המקומית בקשות להיתרים לביצוע שיפוצים ותיקונים בבית, ניתנו לו היתרים והוא חרג מההיתרים. הוא העמיד עמודים הדרושים לתמיכת הגג במרחק של 20 ס"מ מהקירות החיצוניים בעוד שלפי ההיתר צריך היה לצקת אותם בתוך הקירות החיצוניים, וכן הרס ללא היתר את הקירות הישנים. לאחר הריסת הקירות ביקש היתר לבניית קירות חדשים בין העמודים החדשים שיצק ובקשתו נדחתה. הוא פנה אז לבג"צ ועתירתו נדחתה בין היתר מן הטעם שלא בא לפני בית המשפט בידיים נקיות וכן משום שבקשת ההיתר עומדת בניגוד להגבלות החוקיות הקיימות במקום. לפני שניתן פסק הדין בעתירה הראשונה הוגש כתב אישום נגד העותר בבית משפט השלום. הוא הורשע ובית המשפט הורה על הריסת כל מה שנבנה ללא היתר. בערעור לבית המשפט המחוזי נקבע כי יש לבטל את ההרשעה בעניין הריסת הקירות של הבית וכן בוטל צו ההריסה. ההרשעה נשארה איפוא רק ביחס לבניית העמודים במרחק של 20 ס"מ מחוץ לקירות של המבנה הישן והתוצאות המעשית בשטח היא שקיים מבנה עמודים עם גג ועם כניסה חדשה שלגביהם אין צו הריסה ואין היתר לבניית קירות. העותר נשאר עם שלד כאשר אין הוא צריך להרוס את הקיים ואין הוא רשאי להשלים את הבניה. בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי פנה העותר שוב לוועדות התכנון בבקשת היתר חדש ושוב נדחו בקשותיו. עתירתו לבג"צ נדחתה.
לגבי חלק מהנושאים בעתירה החדשה יש מעשה בית דין מן העתירה הקודמת. באופן כללי טען העותר כי העובדה שבית המשפט המחוזי ביטל את צווי ההריסה וכן קבע כי הריסת הקירות לא היתה בעבירה שינתה את המצב של "חוסר נקיון כפיים". בג"צ הגיע למסקנה גם בעתירה זו כי על פי התוכניות החלות בשטח, אשר הוכרז כקרקע חקלאית, אין הוועדות רשאיות לתת את ההיתרים המבוקשים ע"י העותר. על העותר לפנות לוועדה החקלאית בבקשה להסכים לכך כי הוועדה המקומית תירע לו היתר להשלים את הבניה ואם יקבל הסכמה כזו יוכל לפנות בבקשה למתן הקלה לוועדה המקומית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן-פורת, ד.לוין, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - השופטת שטרסברג- כהן. עו"ד עמי אסנת לעותר, עו"ד עוזי פוגלמן וישראל נשבן למשיבות. 24.5.85).

בג"צ 417/84 - סולי קלפיט נגד המועצה המקומית סביון

*שיהוי בעתירה לפסילת החלטה בענין שיעור ארנונה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר מתרעם על שיעור הארנונה שהוטלה בסביון על דירות מגורים בשנת המס 1983- 1982 וביקש לפסול את ההחלטה שנתקבלה במליאת המועצה ביום 22.2.83. העתירה נדחתה בשל השיהוי בהגשתה, למעלה משלשה חדשים אמרי תום שנת המס ויותר משנה לאחר ההחלטה הנדונה. ב"כ העותר תירץ את האיחור בהתכתבות שהתנהלה משך שנה בין העותר לבין גורמים למיניהם ואשר על יסודה היה לו יסוד ותקווה כי יערך דיון חדש לגבי גובה הארנונה. אין בהתכתבות זו להפחית מחומרת השיהוי. תקציב העיריה חייב להיקבע מראש ואין ספק שהמסים הנגבים מהווים חלק משוב ממנו. על התקציב להיקבע לא יאוחר מיום האחד במרץ הקודם לשנת המס וקבלת העתירה קרוב לשנה וחצי אחרי ישיבה שאת חוקיותה מבקש העותר לתקוף, תעמיד את העיריה בפני קשיים וסיבוכים שלא ניתן להתגבר עליהם. בג"צ רשאי לדחות עתירה שהוגשה באיחור כאשר השיהוי גרם נזק או שינוי באינטרסים של אחרים או של הכלל ובמקרה שלפנינו הן המשיבה והן הכלל נפגעו. אסור לרשות מקומית לחרוג מתקציבה והכנסות העיריה מהמסים וממקורות אחרים צריכות לכסות את ההוצאות. גם משום כך אין להקטין עתה את שיעור המסים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן - פורת, בך, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן- פורת, עו"ד א.ע. מקליס לעותר, עו"ד י. חורש וי. שווגר למשיבה. 8.5.85).

בג"צ 397/84 - בנק דיסקונט בע"מ ואח' נגד עירית גבעתיים

*שיעור הארנונה שהטילה עירית גבעתיים על בנקים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עתירת ארבעת הבנקים נגד עירית גבעתיים נוגעת לארנונה העירונית לשנת הכספים 1985- 1984. העיריה החליטה להטיל את הארנונה על משרדים בשיעור אחד, על בתי חרושת בשיעור אחר ועל בנקים בשיעור אחד כשהארנונה על הבנקים גבוהה בהרבה מאשר ארנונה על משרדים אחרים וכמו כן הארנונה כשלעצמה הועלתה הרבה מעבר לעליית המדד וכן שיעור הארנונה גבוה יותר מאשר בכל מקום בארץ. העתירה נדחתה.
רב ההשגות הנוגעות לחוקיות ההבחנה בין משרדים אחרים לבין בנקים וכיוצא בכך כבר נפסק לגביהם בעתירה שהוגשה בשעתו נגד עירית תל אביב ע"י חברת ביטוח ומה שנותר למעשה בעתירה דנן הוא עניין סבירות ההחלטה. לדעת העותרים ההעלאה היא סוחפת בשיעור שאין דומה לו באף רשות מקומית, מעל לשינויי המדד וכן עצם גובה הסכום המגיע לכדי 33.000 שקל למ"ר בגבעתיים לעומת 6.000 שקלים בתל-אביב ולמעלה מ - 9.000 שקל בהרצליה וכדו'. בג"צ קבע כי אין חוסר סבירות בקביעת שיעור הארנונה השונה לבנקים מאשר משרדים אחרים, אין חוסר סבירות בהעלאת שיעור הארנונה מעבר לעליית מדד המחירים ואין גם חוסר סבירות בסכום שנפסק ויש עוד רשויות מקומיות שבהן גובים סכומים בסדר גודל כזה מבנקים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. חשין וי. מולכו לעותרים, עו"ד א. אורון למשיבה. 2.5.85).

בג"צ 136+137/85+100 - גדעון בן ישראל ואח' נגד מדינת ישראל

*גירוש "כושים עברים" שאין להם רשיון שהייה בארץ (העתירה נדחתה).

העותרים נמנים על "הכושים העבריים" הנמצאים בישראל ללא רשיון שהייה מאז 1978. ביולי 1984 היו העותרים מעורבים בקטטה, נעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש העליון הורה לשחררם בערבות "אלא אם כן יתברר שכנגד העוררים קיים צו מעצר אשר ניתן עפ"י סמכות כדין". שר הפנים עשה שימוש בסמכות המוקנית לו עפ"י חוק הכניסה לישראל והורה לגרש את העותרים מן הארץ וכפועל יוצא מכך הורתה סמכות מוסמכת במשטרה על מעצר העותרים עד לגירושם. בינתיים נשמע משפטם הפלילי של העותרים והם זוכו. העותרים קובלים על כך שלא שוחררו ממעצרם חרף ההחלטה הנ"ל לשחררם בערבות וכן על כך שאין מבטלים את צו הגירוש. העתירה נדחתה.
ככל שמדובר בעתירות המופנות כנגד המעצר הנוגע לאישום הפלילי - אותו מעצר כבר בוטל ולא מכוחו הם מוחזקים במעצר. אשר לגירושם מן הארץ - שר הפנים מוסמך עפ"י סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל לצוות על גירושו של אדם הנמצא בישראל בלי רשיון ישיבה וזה המצב של העותרים. הסמכות של שר הפנים היא רחבה ויש לו שיקול דעת מוחלט בנדון, שהרי אין הוא חייב אפילו לנמק החלטתו כנדרש עפ"י חוק סדרי מינהל (הנמקות). אכן, למרות הסמכות הרחבה עדיין מסורה לבג"צ האפשרות לבקר החלטות של שר הפנים אך בג"צ לא יתערב בהחלטותיו אלא אם כן יוכח שפעל מתוך שחיתות, מרמה, חוסר תום לב וכיוצא בכך. אין לקבל את הטענה כי החלטת שר הפנים נגועה בחוסר תום לב. אכן, מצויים בישראל רבים מבני אותה עדה שאין להם רשיון ישיבה ובכל זאת אין מגרשים אותם מהארץ, אך בכך אין לראות הפליה המצדיקה התעלמות מן החוק ככל שמדובר בעותרים.

(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד יצחק דוד לעותרים, עו"ד מנחםמזוז למשיבה. 2.5.85).

ע.א. 726/83 - גבריאל ראסיקשוילי נגד מאיר צוקרמן ואח'

*גרם הפרת חוזה (הערעור נדחה).

המערער כרת חוזה עם המשיבים 1 ו- 2 (להלן המשיבים) לפיו מכרו לו המשיבים את עסקם והשכירו לו את המקרקעין בו התנהל העסק. בהסכם השכירות נקבע כי המשיבים רשאים למכור את המקרקעין לאחר, וניתנה למערער זכות קדימה לרכוש את המקרקעין לפני שהמשכירים ימכרו אותם לאחרים ובאותם תנאים. בתוך תקופת השכירות נחתם זכרון דברים בין המשיבים לבין האגודה למען החייל (להלן- המשיבה) לרכישת המקרקעין ע"י המשיבה ולאחר סיום תקופת השכירות נחתם חוזה לרכישת המקרקעין ע"י המשיבה. זו ביקשה לסלק את המערער מהמקרקעין והמערער פנה לבית המשפט המחוזי וביקש לצוות על המשיבים למכור לו את המקרקעין וכן להטיל על המשיבים והמשיבה תשלום פיצויים. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים לא הוכיחו שהודיעו למערער על רצונם למכור את המקרקעין ועל תנאי המכירה ועל כן הפרו את זכות הקדימה שהעניק למערער. כן נקבע כי המשיבה ידעה על קיומו של הסכם השכירות שבין המערער לבין המשיבים ועל כן עשתה תחילה רק זכרון דברים בצפייה לדעת אם המערער יעמוד על מימוש זכותו. משנמסר למשיבה מפי המשיבים שהמערער ויתר על זכותו חתמה המשיבה על הסכם לרכישת המקרקעין. בית המשפט המחוזי סבר כי יש בהתנהגות המשיבה משום רשלנות, אך אין היא מגיעה עד לכדי עצימת עיניים, ועל כן אין המשיבה אחראית בגרם הפרת חוזה כלפי המערער. באשר לתרופתו של המערער כנגד המשיבים נפסק כי אין צידוק לחייב את המשיבים למכור את הנכס למערער ועליו להסתפק בפיצויים. הערעור נדחה.
לעניין גרם הפרת חוזה - פקודת הנזיקין מתנה את האחריות לגרם הפרת חוזה בכך שהמזיק "ביודעין... גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי", היסוד
הנפשי הנדרש על ידי הפקודה הוא 'ביודעין' וידיעה זו משתרעת הן על קיומו של חוזה מחייב כדין והן על דבר הפרתו. מזיק נחשב כיודע את דבר קיום החוזה והפרתו הן כשהוא יודע זאת בפועל והן כאשר הוא עוצם עיניו מראות בענייננו המשיבה התרשלה אך לא עצמה עיניה מראות ורק לאחר ששמעה מפי המשיבים כי המערער אינו עומד על זכותו נחתם ההסכם. המשיבה לא בדקה ולא ביררה במישרין עם המערער אם המידע שנמסר לה ע"י המשיבים אמת הוא. יתכן ואדם סביר במקומה של המשיבה היה בודק את הנושא ולא היה מסתפק בדברי המשיבים, אך התרשלות המשיבה אין בה כדי לקיים את היסוד של "ביודעין". השאלה היא אם אין מקום להטיל אחריות בנזיקין על המשיבה במסגרת עוולת הרשלנות, אך טענה כזו לא הועלתה.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, וייס. החלטה - השופט ברק. עו"ד קליבר למערער, עו"ד למשיבים, כהן למשיבה. 6.5.83).

ע.א. 676/84 - שמעון מקיטן נגד צביה מקיטן

*בקשה לביטול פס"ד שניתן בהסכמה (הערעור נדחה).

בעלי הדין נשואים ולהם 5 ילדים בגירים. אחרי התדיינויות שונות הגישה המשיבה תביעה למתן פסק דין הצהרתי הכולל סעדים שונים ובכללם: כי דירה בראשון לציון הרשומה על שם הבעל הינה בבעלות המשותפת של שני הצדדים בחלקים שווים. במהלך הדיון ובמסגרת דו- שיח בין המערער לבין פרקליטה של המשיבה צומצמה התובענה לעניין הדירה בלבד והמערער אמר לבית המשפט "אני לא מתנגד שאשתי תקבל מחצית הדירה". על יסוד כך ניתן פסק דין כי המשיבה זכאית להרשם כבעלת מחצית זכויות בדירה. זמן לא רב לאחר מכן פנה המערער לבית המשפט ודרש לתקן את הפרוטוקול בטענה כי התנה את מתן מחצית הדירה לאשה בכך שהאשה תסכים לקבל גט. בית המשפט המחוזי ראה בכך בקשת סרק על פניה בציינו כי מעמד האמירה זכור לו היטב ואין אמת בכך כי המערער התנה את הסכמתו בקבלת גט ע"י האשה. הבקשה לתיקון הפרוטוקול נדחתה והערעור נדחה. מדובר בפסק דין שניתן על יסוד הסכמה ואין לגלות פסול כל שהוא בהסכמה עצמה או בפסק הדין שניתן על יסודה. הטענה העובדתית שההסכמה היתה מותנית אינה נתמכת על ידי נוסח הדברים כפי שנרשם בפרוטוקול והחלטת בית המשפט המחוזי בעת הדיון בבקשה לתיקון הפרוטוקול הבהירה היטב שאין יסוד לטענה הנדונה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' יהודית לייבה למערער, עו"ד צילה צפת למשיבה. 27.5.85).

ע.א. 256/82 - מתתיהו ודרורה אלון נגד הסתדרות מדיצינת 'הדסה'

*פירוש הסכמים הנוגעים להענקת דיור לעובד "הדסה" (הערעור נדחה).

המערער הוא מהנדס לפי מקצועו. בשנת 1974 היו שני בני הזוג אזרחי ארצות הברית ובפגישה שהיתה למערער עם סגנית נשיא "הדסה" עלתה הצעה שמערער יועסק כמהנדס אחזקה בכיר של בית החולים הדסה על הר הצופים. נתקיימו חילופי מכתבים בין הצדדים ובעקבות ההתכתבות נחתם הסכם שכירות שבו צויין כי המערער יקבל דירה "עקב שירותו בהדסה ולמשך תקופה שעליה תחליט הדסה מזמן לזמן לפי ראות עיניה ...". להסכם השכירות קדמה התחייבות של הדסה כלפי המערער במסמך האמור בסעיף 8 "הדסה תעמיד... לתקופה של שלוש שנים דירה לשימוש... תמורת המקובל לגבי דירות שירות של הדסה. בסעיף 9 במסמך נאמר "הדסה תסייע בידו על ידי מתן הלוואה לרכישת דירה ... כמקובל כמהנדס בכיר בהדסה..."המערער התחיל לעבוד אצל המשיבה והתגורר בדירה שהעמידה לרשותו הדסה בתנאים המוסכמים. בשנת 1980 דרשה הדסה פינוי הדירה ומשסרב המערער הוגשה נגדו תביעה בסדר דין מקוצר. המערער הגיש תצהיר לרשות להתגונן. בית משפט השלום דחה את הבקשה ונתן
צו לסילוק המערערים מן הדירה, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והערעור ברשות שהוגש בבית המשפט העליון נדחה אף הוא.
המערער לא נחקר על התצהיר שנתן ובנסיבות אלה יש להעמיד את העובדות שהועלו בתצהיר כנכונות. השאלה היא אם המסקנה מהעובדות המצויות בתצהיר חייבת להיות שלמערערים היתה הגנה טובה שראויה לשמש יסוד למתן רשות להתגונן והתשובה לכך היא שלילית. אין להתייחס לענין המגורים בדירה ולעניין קבלת ההלוואה כאל מקשה אחת, כי אם כאל שני נושאים נפרדים, ועל כן אין משמעות לטענת המערערים כי לא הועמדה לרשותם ההלוואה שהובטחה להם. במסקנה זו אין להתערב. לא במסגרת המכתבים שהוחלפו בין הצדדים ולא בהסכם עצמו אין לגלות כאילו בנושא ההלוואה נקשר עם מסירת הדירה לשימושו של המערער ואם היה קשר כזה סביר שהיה מוצא ביטוי כלשהו בהסכם עצמו. החזקת הדירה ע"י המערער היתה כפופה לתנאי מפורש שהוא רשאי להחזיק את הדירה כל עוד המשיבה לא מימשה את זכותה לדרוש מן המערער את פינוי הדירה. יתירה מזו, גם בנושא ההלוואה לא הפרה המשיבה את התחייבויותיה והמערער הוא שדרש מן המשיבה מעל ומעבר ממה שהובטח לו בעניין ההלוואה לרכישת דירה. דובר על הבטחות שהובטחו למערער בנושא זה בע"פ אולם תנאי עבודתו וכן תנאי כניסתו לדירה סוכמו בצורה ברורה במכתבים שהוחלפו בין הצדדים ובהסכם עצמו ובמסמכים אלה נבלעו כל ההבטחות שניתנו בע"פ.
פסק הדין ניתן מפי השופט חלימה והוסיף השופט ש. לוין כי צודקים המערערים בטענתם שבדונו בבקשת רשות להתגונן היה על ביהמ"ש להעמיד את תוכן תצהירם בחזקת אמת, וכי המערערים היו זכאים לקבל רשות להתגונן אף על יסוד טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב על מנת שהגנתם תתברר במשפט, אך אעפ"כ צדקו הערכאות דלמטה במסקנותיהן. למקרא ההסכמים ברור שחל ניתוק בין ההבטחה להלוואה לבין עניין הדיור וכי הדירה נמסרה למערער לפי תנאי ההסכם ועל המערער לפנותה לפי ההסכם מבלי שיהיה רשאי להתנות את הפינוי בדרישה כספית כלשהיא.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עוה"ד מ. שכטר וד. עזריאל למערערים עו"ד א. פרופסורסקי למשיבה. 13.5.85).

ע.פ. 832/84 - הרצל חזיזה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת פריצה וחילוט רכב ששימש את הפורצים (הערעור נדחה בעיקרו).

בפריצה שארעה בשעות הלילה למועדון קשישים ברמלה נגנבה כספת ובה כ- 50 אלף שקל. המשטרה הציבה תצפית על ביתו של המערער ובסופו של דבר נמצאה הכספת בפרדס לא רחוק מדירת המערער. השוטרים ראו אנשים ההולכים ובאים לכוון שבו נמצאה לאחר מכן הכספת, ובין אלה זיהו גם את המערער. למקום גם הגיע טנדר שנמצא בחזקות של המערער. ביהמ"ש הרשיע את המערער בפריצה ודן אותו לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הורה על חילוט הטנדר לטובת המדינה. הערעור נדחה פרט לענין חילוט הטנדר השייך להוריו של המערער.
בערעור לא תקף הסניגור את ממצאי ביהמ"ש המחוזי כי הכספת הועמסה על הטנדר בין זמן הפריצה וזמן מציאתה ע"י המשטרה, אלא שלטענת הסניגור אין בעובדה זו כדי לקשור את המערער לכספת שהרי הטנדר לא היה ברשות המערער בבוקרו של אותו יום. ברם, מעדויות השוטרים שמצאו את הכספת עולה כי היא נפרצה במקום שהיא נמצאה, ומהנסיבות עולה כי הועברה למקום בטנדר בשעה שארעה הפריצה. משהוכח כי הכספת הועברה בטנדר וכשהמערער אינו טוען כי הטנדר היה ברשותו של אחר בליל הפריצה, הרי שהמערער החזיק את הכספת בטנדר סמוך לאחר הפריצה ומכאן הנחה שבעובדה כי ידו היתה במעשה הפריצה. הנחת עובדה זו הנובעת מן החזקה התכופה ברכוש הגנוב לא נסתרה וגם מתחזקת בראיות נסיבתיות.

אין גם לקבל את הערעור על חומרת העונש. מדובר בגניבת כספים המיועדים לרווחתם של קשישים וכן למערער עבר פלילי ונסיבות העבירה מעידות על רמת המיומנות של מבצעיה, כך שצריך היה להטיל עונש של ממש. אשר לחילוט הטנדר - לביהמ"ש סמכות לתת צו חילוט כאמור גם אם הטנדר אינו בבעלות המערער, אך מתברר כי הטנדר נרכש מכספי פיצויים שקבלה אמו של המערער שנפגעה בתאונת דרכים והפכה נכה, הוא שייך לה ורשום על שמה ומשמש לצורך עיסקם של הורי המערער שהם בעלי חנות רהיטים. עפ"י דקדוקה של פרוצדורה פתוחה הדרך לאמו של המערער לבקש מביהמ"ש המחוזי לבטל את הצו תוך שנה מיום מתן צו החילוט, כך שהיה מקום לדחות את בקשת המערער לביטול צו החילוט. אעפ"כ הוחלט לדון בבקשת המערער לגופה כאילו אמו של המערער היא המבקשת את הביטול. אכן, צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין מקרה מתאים יותר להפעלת הסמכות לחילוט הרכב מהמקרה בו אנו דנים, כאשר ללא הרכב לא ניתן היה להעביר כספת כבדה ממקום למקום, אך כאן לא המערער הוא שיחוש על בשרו את צו החילוט אלא אמו שלא חטאה ולא ידעה דבר על מעשי בנה. בנסיבות אלה דין יעשה אם יבוטל צו החילוט והטנדר יוחזר לבעליו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולברג. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 16.4.85) .

ע.פ. 312/85 - פרחאת מחאג'נה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשלושה אישומים של התפרצות לבנין בתוך ארבעה ימים ונדון לשלושה חודשים מאסר בפועל, 27 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 75,000 שקל. הוא ריצה חודש מן המאסר כתוצאה ממעצרו לאחר ביצוע המעשה וערעורו נסב על יתרת התקופה של כחודשיים מאסר בפועל. הערעור נתקבל. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשעור העונש אלא בנסיבות חורגות, וזה אחד המקרים שבהם כל הנסיבות בהצטרפן יתד מצדיקות לבטל את המאסר בפועל. העבירות שיוחסו למערער נעברו בראשית 1980, אלה עבירותיו הראשונות ושלושתן נעשו באותו מועד. המערער הוא איש צעיר המסוגל לתפקד בצורה חיובית ועד היום המשיך לקיים את כל חובותיו כאזרח. בנסיבות אלה יש לבטל את המאסר בפועל כאמור.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בן דרור. עו"ד מ. סומך למערער, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 15.5.85) .

ע.פ. 273/85 - חיים אינון נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה כאשר לא ניתנה שהות לנאשם להתכונן למשפט (הערעור נתקבל).

המערער נזדמן יום אחד לביהמ"ש ובאותו מעמד הוגש לו כתב אישום ונדרש להופיע בפני השופט בבוקרו של אותו יום. בטרם היה סיפק כלשהו למערער להכין עצמו וכבר נצטווה להשיב על כתב האישום. השופט הסביר למערער במה דברים אמורים ובתחילה התכחש לכל האמור בכתב האישום אך לאחר מכן חזר בו מהכחשותיו והודה באשמה שיוחסה לו. בעקבות זאת הורשע והוטלו עליו עונשים שונים. הצעדים הדחופים שננקטו נגד המערער נבעו מן העובדה שבהזדמנות קודמת כאשר נשלח אליו כתב האישום חזרו מסמכי ביהמ"ש ללא מסירה. הערעור נתקבל. המערער היה זכאי שכתב האישום ימסר לו באופן שתינתן לו שהות מספקת של 14 ימים לפחות כדי להכין עצמו להשיב על כתב האישום. יכול ונגרם למערער עוות דין בשל אי קיום הליכי משפט תקינים ודי בכך כדי להביא לביטולה של הכרעת הדין הנ"ל. יש לציין כי המקרה אינו נופל במסגרת התקנה 44 שעל פיה ניתן במקרים מסויימים לבצע הזמנה תכופה. התיק הוחזר לביהמ"ש שידון בו מחדש ומבראשיתו.

(בפני השופטים: ברק, ד.לוין, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. המערער לעצמו, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 15.5.83).

ע.פ. 76/85 - מוחמד רווסדי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הסתננות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הואשם בגין יציאה שלא כדין מהארץ, עבירה לפי החוק למניעת הסתננות, הודה והורשע, ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי בחופף. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש שהוטל על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הנקוטה בעבירות מסוג זה ומה גם שהחפפת המאסר על תנאי הקלה עם המערער מאוד.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, וייס. המערער לעצמו, עו"ד חיים לידן למשיבה. 16.5.85).

ע.פ. 25/85 - סלים חג'אזי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (רכישת נשק של צה"ל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ברכישת כלי נשק השייכים לצה"ל ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 1,500,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. רכישת כלי נשק השייכים לצבא הינה מעשה חמור וביהמ"ש כבר התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער. בנסיבות הענין העונש שהוטל תואם את חומרת המעשה ואת מדיניות הענישה המקובלת. (בפני השופטים: ברק, חלימה,וייס. עו"ד מ. לוקסמבורג למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 16.5.85).

ע.פ. 589/84 - יוסף סלים ניג'ם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אי קיום צו סגירה של מוסך) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע באי קיום צו סגירה של מוסך לתקון מכוניות, צו שניתן עפ"י חוק הפקוח על מצרכים ושרותים, ובניהול עסק ללא רשיון, ונדון למאסר של חודש ימים, קנס של 800,000 שקל ומאסר על תנאי של שנה. טענת הסניגור היא כי במקרה אחד ויחיד הפר המערער את הצו כאשר למרות צו הסגירה קיבל על עצמו לבצע תיקון ברכב של גיסו. כאשר לאחר מכן חידש את העבודה בעסק ללא רשיון, תוך הפרת הצו, עשה זאת לא בזדון אלא מתוך שסבר לתומו כי אם יעסיק במוסך אדם שיש לו כתב הסמכה וירכוש ציוד מתאים כפי שצויין ברשימה שהוגשה לו ע"י הרשויות המוסמכות, יוכל לחדש את העבודה בבית העסק. ואמנם, הוא מילא אחר תנאים אלה, לאחר שהשקיע כספים מרובים בכך, אך לא קיבל רשיון ולפיכך עבר את העבירה, אולם לענין העונש ראויה היתה עובדה זו למדה רבה של התחשבות. הערעור נדחה.
ככל שמדובר במאסר על תנאי הרי שלא יהיה לו נפקות ממשית אם המערער יציית בעתיד לחוק. ככל שמדובר בקנס - אמנם הסכום הוא די נכבד, ומה גם שמצבו הכלכלי של המערער אינו שפיר, אולם ההכבדה הוקהתה במדה רבה שעה שביהמ"ש איפשר למערער לשלם את הקנס בעשרים תשלומים של 40,000 שקל כל אחד. אשר לעונש המאסר - אם נצא מתוך הנחה שבגין הפרת צווים של בימ"ש יש מקום להטיל מאסר בפועל, הרי שהעונש שנגזר מתון ואולי מינימלי. יש להמחיש לצבור הרחב בענישה הולמת כי צווים של ביהמ"ש יש לכבד, שהרי הפרתם במצח נחושה ובריש גלי יש בה כדי לערער את שלטון החוק במדינה ולפגוע בסמכות של בתי המשפט. ביהמ"ש יוצא מתוך הנחה כי כשמדובר בסוג זה של עבירות יוכל המערער לבקש ריצוי עונש המאסר בעבודות חוץ. משכך הוא הדבר אין סיבה להתערב בעונש המאסר.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד ג'מיל שלהוב למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 23.4.85).

ע.פ. 250/85 - אמנון זאבי נגד מדינת ישראל

*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הועמד לדין בבימ"ש השלום לתעבורה בתל אביב בעבירת תנועה פלונית. הוא הודה בעובדות והוגש גליון ההרשעות הקודמות. לאחר מכן ביקש המערער לחזור בו מהודאתו ואז החליט השופט לפסול עצמו.
בפרוטוקול רשם השופט "מאחר וראיתי את עבירותיו הקודמות של הנאשם אני פוסל עצמי מלדון במשפטו". התיק הועבר לשופט אחר שהחליט לשמוע הוכחות ההחלטה לשמיעת הוכחות ניתנה ביום 19.2.85 וביום 25.2.85 נשמע עד התביעה הראשון בהעדר הנאשם וסניגורו. המשפט נדחה ליום 28.3.85 ובתאריך זה ביקש הסניגור שהשופט יפסול את עצמו מאחר ויכול היה ללמוד מן ההחלטה של השופט הראשון, שנרשמה בפרוטוקול, שיש למבקש הרשעות קודמות השופט דחה את הבקשה בציינו כי אינו רואה בנימוק עילה לפסילה, הוא אינו יודע לאיזה עבר פלילי מתייחס הרישום בפרוטוקול ומכל מקום בעיניו הנאשם נקי מכל דופי מבחינת עברו. הערעור נדחה.
העובדה שנרשמה בפרוטוקול הסיבה שהשופט הראשון פסל עצמו, אינה עילה לפסילת השופט השני שקרא את ההחלטה, כפי שלא היה טעם בפסילת השופט השני לו היה נמסר לו בע"פ מה הסיבה שהתיק הועבר משופט לשופט. לא ניתן לקבוע מידור הרמטי בתיקי ביהמ"ש הדן באלפי תיקים, כפי שגם לא ניתן למנוע שנאשם פלוני יופיע פעמיים או שלוש לפני אותו שופט. חזקה על שופט שידע היטב כי שמץ רמיזה כנ"ל על הרשעות קודמות אינו צריך להשפיע על שיקולו לגוף הענין.
הסניגור העלה בערערו טעם לפסילת השופט באשר שמע ראיה בהעדרו של סניגורו אך בכך אין עילה לפסילת שופט. לפיכך נדחתה הבקשה והמערער חוייב בהוצאות לטובת המדינה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יהושע למערער, עו"ד ע. שגלמן למשיבה. 16.4.85).

בר"ע 200/85 - מבנה פלס... בע"מ נגד חברת גוש... בע"מ

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעור - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה וביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה וחייב את המבקשת בתשלום סכום השווה ל- 735 אלף דולר בתוספת ריבית לאחר השימוע ביקש ב"כ המשיבה לעכב את הביצוע עד שמיעת הערעור שווא מתכוון להגיש וב"כ המבקשת התנגד לעיכוב הביצוע, ביקש לאשר את העיקולים הזמניים והודיע כי המבקשת מוכנה להחזיק את הכסף בנאמנות עד לאחר הערעור. ביהמ"ש החליט לאשר את העיקולים הזמניים ולעכב ביצוע פסק הדין לגבי מחצית הסכום בלבד כשכנגד הסכום שביצועו לא יעוכב ינתנו בטחונות מתאימים. שני הצדדים הגישו ערעורים על ההחלטה לעיכוב מחצית החיוב, ערעורה של המבקשת נתקבל ושל המשיבה נדחה.
עפ"י תקנות סדר הדין, הגשת ערעור אין בה כדי לעכב את ההוצל"פ של החיוב הפסוק. כמו כן כלל הוא שמצבו של נתבע אינו שיקול לעכב את הביצוע. המקרה הכמעט בלעדי שבו מעכבים ביצוע הוא כאשר הנתבע מוכיח להנחת דעתו של ביהמ"ש כי אם יבוצע החיוב הוא לא יוכל, או יקשה עליו מאד, להחזיר את המצב לקדמותו במקרה שערעורו יתקבל. בענייננו מדובר בחיוב כספי שכרגיל אין מעכבים את סילוקו. בו בזמן שבמקרים בהם החיוב אינו כספי יש לעתים לשקול זה מול זה למי מהצדדים ייגרם נזק חמור יותר, הרי אם החיוב הוא כספי, אפשרות החזרת המצב לקדמותו הוא שיקול בלעדי. אילו, למשל, היה טוען ב"כ המשיבה, תוך הנחת יסוד ראייתי לדבר, שתשלום מלוא החיוב מיד יגרום להתמוטטות החברה ותוך כדי הצבעה על סיכוי ריאלי שערעורה יתקבל, יתכן שהיה בכך כדי להצדיק את העיכוב בתנאים מתאימים. אולם טענה כזו לא הועלתה. גם העובדה שאושרו העיקולים על המקרקעין של המשיבה אין בה כדי למנוע את הביצוע. הלכה פסוקה היא שאישור העיקולים אינו שיקול לעיכוב הביצוע. לפיכך יבוצע החיוב כולל אך על המבקשת להמציא ערבות בנקאית על כל סכום שתקבל מהמשיבה עפ"י פסה"ד.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. תירוש למבקשת, עו"ד י. גבעון למשיבה. 23.5.85).

ע.א. 496/82 - יצחק רוזן ואח' נגד יגאל סלונים ואח'

*ביטול רשות לשימוש בחצר להחניית רכב של דייר מוגן במשרד (הערעור נתקבל).

המשיבים שכרו מאת המערערים דירה בדמי מפתח בשנת 1970. מאז משתמשים המשיבים גם בחלק מחצר הבית להחניית מכוניותיהם. משנים 1977- 1970 קיבלו המערערים מידי המשיבים תשלומים מיוחדים עבור השימוש בחצר כפי שהוסכמו מעת לעת ולא היה כל קשר בין חוזה שכירת המשרדים לבין השימוש בחצר. במאי 1979 נדרשו המשיבים להפסיק את השימוש בחצר ומשסירבו לעשות כן הגישו המערערים תביעה לסילוק יד. ביהמ"ש פסק כי בשטח החצר אין המשיבים דיירים מוגנים אלא בני רשות והמערערים היו רשאים לבטל את הרשות. לכן הורה על סילוק יד המשיבים מהחצר. בית המשפט המחוזי קיבל את הקביעה שמדובר בבני רשות אך קבע כי את הרשיון אין המערערים יכולים לבטל. הערעור על כך נתקבל.
עניין מתן רשות או ביטולה קשור בכל מקרה לנסיבותיו ובית המשפט יבדוק בכל מקרה אם מן הראוי ואם מן הצדק לאפשר את ביטול הרשות ואם לאו. לא בכל מקרה שניתן רשיון ובעל הנכס מבקש לבטלו דורש הצדק את המשך קיומו של הרשיון. יש מקרים שבהם יש לתת צו סילוק יד ולהתנותו בתשלום פיצויים, יש מקרים שבהם נותנים צו סילוק יד ללא תשלום פיצויים, ויש מקרים בהם לא יינתן צו סילוק יד. בענייננו, על פי הנסיבות, צדק בית משפט השלום כי יש להורות למשיבים לסלק ידם מן החצר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בו-פורת, ברק. החלטה - הנשיא שמגר, עו"ד דוד פרץ למערערים עו"ד גב' נורית וולף למשיבים. 27.5.85).

ע.א. 311/84 - הטכניון נגד ההסתדרות הכללית ואח'

*סמכות דין בביטול פסק בורר בענייני עבודה (הערעור נדחה).

במאי 1979 נחתם בין הטכניון לבין ארגון המהנדסים וההסתדרות הכללית הסכם קיבוצי אשר סעיף 22 שבו קבע כי "עובדים המועסקים בעבודה שיש בה מאמץ וסיכון חריגים יקבלו תוספת לשכרם עבור אותה עבודה... בקשות לאישור התוספת ושיעורה... תידונה בועדה פריטטית.. חילוקי דעות אם יתגלעו בועדה פריטטית יוכרעו בין..ובין בעלי הדין נתגלעו חילוקי דעות בשני עניינים: מיהם העובדים המועסקים בעבודה שיש בה "מאמץ וסיכון חריגים" וזכאים לתוספת הנ"ל; מה שיעור התוספת המגיעה לעובד זכאי. ביוני 1982 הסכימו בעלי הדין למסור את ההכרעה במחלוקת לבורר יחיד והסכם הבוררות קבע כי על הבורר להכריע בשני העניינים הנ"ל, וכי לבורר כל הסמכויות לפי חוק הבוררות הבורר קבע בפסק דינו מבחנים כלליים לצורך פירושו של הביטוי "מאמץ וסיכון חריגים" וכן פירט את רשימת הזכאים לתוספת לאור המבחנים הנ"ל ואת שיעור התוספת. הטכניון פנה לבורר בבקשה לקבל נימוקים ספציפיים לגבי קביעתו בקשר לכל אחד מהזכאים הבורר דחה את הפניה. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות או להחזירו לבורר לשם השלמתו ובית המשפט המחוזי קבע כי הנושא שנדון בבוררות קשור לפירושו של סעיף 22 להסכם הקיבוצי ולהחלת הוראותיו על קבוצת הזכאים בתור שכזו. והוא עניין שלגביו יש לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לפי סעיף 24 לחוק. בית המשפט קבע עוד כי מכח האמור בסעיף 28 לחוק מסורה לבית הדין סמכות ייחודית לדון בביטול של פסק בורר בעניין הנתון בסמכותו הייחודית של בית הדין לפי סעיף 24 לחוק כאמור, ולפיכך העביר את הדיון לבית הדין לעבודה. הערעור נדחה.
בית המשפט העליון עמד על הנושאים הקשורים לאופיו של הסכסוך, היינו, סכסוך כלכלי או משפטי ובהתייחס לאופי זה איזו ערכאה היא בעלת הסמכויות לדון בסכסוך, והשאלה הנוספת באשר לסעיף 28 לחוק הקובע את עניין הייחודיות בסמכות הדיון בפסק בורר אם הוא מעניק לבית הדין סמכות ייחודית.