בר"ע 587/83 - ועד הבית... קרית אונו ואח' נגד דן ירדני ואח'
*זכות ערעור על החלטות ביניים של מפקח על רישום מקרקעין עיכוב דין בפני מפקח כאשר הוגשה תביעה בבימ"ש מחוזי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים הגישו למפקח על רישום המקרקעין תביעה לסילוק ידם של המשיבים מחלק שתפסו בחדר המדרגות היינו חלק מן הרכוש המשותף כמובנו לפי סעיף 52 לחוק המקרקעין. המפקח החליט לעכב את הדיון בתביעה זו עד שתתברר תביעת המשיבים בביהמ"ש המחוזי כנגד החברה הבונה וכנגד דיירי הבית כשטענתם כי שטח המריבה שייך להם מכח הסכם הרכישה שנחתם ביניהם ובין החברה הקבלנית. על החלטה זו של המפקח הגישו המבקשים ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט למחוק את הערעור בסוברו כי אין ערעור, לא בזכות ואף לא ברשות, על החלטות ביניים של המפקח, שכן אין בהוראות חוק המקרקעין כל התייחסות לדרך הערעור על החלטות ביניים, ואם ישנה אפשרות ערעור הרי הדרך הנכונה היא להגיש בקשה לרשות ערעור. טענתם של המבקשים היא כי יש ערעור בזכות על כל החלטה של המפקח, הן כשמדובר בהחלטה סופית, היינו "פסק דין" והן כשמדובר בהחלטת ביניים, היינו "החלטה אחרת" ואין צורך ברשות ערעור בשום מקרה. כן טוענים הם כי ערעור בפני ביהמ"ש המחוזי הוא בשלושה בכל מקרה ועל כן לא היתה סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בענין בשופט יחיד. הערעור נתקבל.
ב. אין ביהמ"ש שולל זכות ערעור ואין הוא מצמצם היקפה של הזכות וממיר ערעור בזכות בערעור ברשות, אלא אם נוסחו של החוק קובע זאת ברורות ומפורשות. סעיף 77 לחוק המקרקעין קובע כי "כל צד בסכסוך הרואה עצמו נפגע ע"י החלטת המפקח רשאי...לערער עליה בפני ביהמ"ש המחוזי". הסעיף נוקט "החלטת מפקח" ואינו קובע אבחנות בין ההחלטות לסוגיהן, היינו הן החלטת סופית והן צו ביניים. מכאן כי יש ערעור גם על החלטת ביניים ואין כל יסוד לטענתם החילופית של המשיבים כי צריך רשות ערעור על החלטת ביניים. אין ללמוד על הנוהלים הקשורים להחלטות המפקח מתקנות סדר הדין האזרחי לענין זה.
ג. אשר לשאלת ההרכב של ביהמ"ש המחוזי שידון בערעור - סעיף 77 לחוק המקרקעין קובע כי בערעור על החלטת המפקח לפי סעיף 72(ב) ידון ביהמ"ש המחוזי בשלושה שופטים וכל אימת שלא מדובר בהחלטה לפי סעיף 72(ב), הן כשמדובר בהחלטה סופית והן כשמדובר בהחלטת ביניים אין צורך בשלושה שופטים ודי בשופט דן יחיד. הוא הדין בענייננו. על כן רשאי היה ביהמ"ש לדון בענין בשבתו כדן יחיד וצריך היה לדון בענין שכן יש זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת המפקח.
ד. לגופו של ענין, לא צריך היה המפקח לעכב את הדיון בתביעת המבקשים כי המשיבים יסלקו ידם משטח המריבה עד שתתברר ההחלטה במחלוקת הקניינית לגבי אותו שטח. חוק המקרקעין קבע כי סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר השגת גבול מצד בעל דירה לגבי הרכוש המשותף, רשאי התובע להביאו לפי בחירתו לפני ביהמ"ש המוסמך או לפני המפקח. כשפנו המבקשים למפקח בחרו להעדיף את הדיון בפניו על פני הדיון בביהמ"ש. אשר להליכים האחרים שפתחו המשיבים בביהמ"ש הרי אלה אינם מצדיקים את דחיית הדיון בפני המפקח, שהרי לא היה דבר שמנע מן המפקח הכרעה לגוף הענין עפ"י הנתונים הקיימים. הרישום הקיים איפשר למפקח הכרעה לגופה של המחלוקת כי זו אמת המידה לפיה עליו למרוץ את דינו, והרישום הקיים הוא שהשטח הוא רכוש משותף. העובדה כי יתכן ואי פעם בעתיד יחול שינוי ברישום שיהיה בו כדי לשנות את זכויותיהם של הצדדים לא יכול להיות בה כדי למנוע את קיום הדיון עתה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. הוסיפו השופטים ש. לוין וד.לוין עו"ד ז. שליש למבקשים, עו"ד נ.יצחקי למשיבים. 27.12.84).
ע.א. 591+644/80 - רחמים ונטורה נגד ניסים היו ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערער נפצע בינואר 1975 בתאונת דרכים שנגרמה ע"י המשיב שהיה מבוטח אצל המשיבה השניה. המשיבים הודו באחריות לתאונה והמחלוקת היתה ביחס למידת הנכות של המערער ושיעור הפיצויים המגיעים לו. למערער נגרמו שברים בחוליית הצוואר, בלסת, בשיניים ובעצם הבריח. נקבעה לו נכות הנובעת מתנועות הצוואר בשעור של %25 לצמיתות המערער, שהיה בשרות צבאי כשנפגע, למד בבית ספר מבואות ים במכמורת ולאחר מכן כשגוייס עבד על אוניות כמכונאי. ביהמ"ש קבע כי כתוצאה מהתאונה לא יוכל לחזור לעבודה זו ופסק למערער ביולי 1980, פיצויים של 3,154,000 ל"י, כשהסכום מורכב בעיקרו מהפסד השתכרות בעבר ובעתיד, פיצוי עבור כאב וסבל ותשלום עבור הוצאות רפואיות. לאחר הפגיעה לא היה המערער מסוגל לעבוד כמכונאי באוניה ונתקבל לעבוד בבנק. התעוררה שאלה אם אכן התכוון המערער להמשיך בשירות כמכונאי באוניה או, כטענת המשיבים, זו לא היתה מגמתו. ביהמ"ש המחוזי קבע את מידת ההסתברות שהתובע היה ממשיך בעבודה בשירות ימי לאחר סיום שירותו הצבאי ב- 33 אחוז ועל סמך ממצא זה קבע כי בקשר לעילה של הפסד השתכרות מגיע למערער פיצוי השווה לשליש מהפער בין משכורתו כפקיד בבנק לבין המשכורת של מכונאי על אוניה. אשר למשך התקופה שהמערער היה עובד כימאי, קבע ביהמ"ש המחוזי, על יסוד ראיות, כי משך הזמן הממוצע שעובד ימאי הוא כ- 18 שנה ולפי זה קבע את הפסד ההשתכרות כאמור. כן פסק ביהמ"ש סכום בגין ירידת כושר עבודתו של המערער והאפשרות שיפלט מעבודתו הנוכחית ויקשה עליו בגין נכותו למצוא עבודה חדשה. שני הצדדים ערערו על קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי וערעורו של המערער נתקבל בחלקו.
ב. כשדן ביהמ"ש בטענה עובדתית המתייחסת למה שאירע בעבר חייב הצד שנטל ההוכחה רובץ עליו להוכיח את גירסתו במידת השכנוע העולה על %50 ואם הוכיח זאת יתייחס ביהמ"ש לעובדה זו כעובדה קיימת ולא יתחשב בספקות בנדון. מאידך, כשמדובר בטענה המתייחסת לסיכוי שארוע מסויים יתרחש בעתיד, דבר שמטבע הדברים לא ניתן להוכיחו בוודאות, אזי מן הדין הוא שביהמ"ש יעריך סיכוי זה ויתן לו ביטוי בפסיקתו אף אם נופל הוא בהערכתו משכנוע של %50 . לפיכך, אם השתכנע ביהמ"ש כי היה לניזוק סיכוי של %33 לזכות בעתיד בטובת הנאה מסויימת וסיכוי זה נמנע ממנו בשל מעשי הנתבעים, מן הדין שביהמ"ש יתן ביטוי לסיכול סיכוי זה ובלבד שהשתכנע שאין מדובר בסיכוי שולי. לאור ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי מגיע למערער פיצוי על פי ראש נזק זה.
ג. בחישוב תוחלת שנות העבודה בשרות הימי, התבסס ביהמ"ש המחוזי על עדותו של עובד בחברת צים ופירש אותה כאילו משך העיסוק הנפוץ הוא 18 שנה בממוצע. טעה השופט במסקנתו בדבר תוחלת שנות העובדה ופירש פירוש לא נכון את העדות שבאה לפניו. על כן יש לקבוע כי המערער זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרותו במרכיב האמור עד גיל 65 שהוא גיל הפרישה.
ד. אשר למרכיב של הפסדי השתכרות בעתיד הנובעים מגורם הירידה בכושר העבודה - נקודת המוצא היא האפשרות שיחול שינוי בעתיד עקב הנכות מעבר למצב היום. הכוונה היא בעיקר לאפשרות שהתובע ייפלט ממקום עבודתו הנוכחי לשוק העבודה ועל כן הבדיקה היא אם לא פחתו סיכוייו עקב נכותו למצוא מקום עבודה אחר. פיצוי זה אין לראות בו כפל פיצוי שכבר נפסק עבור ההפרשים שבין עבודתו הנוכחית של המערער לעומת עבודה כימאי שיכול היה לעבוד בה. המרכיב הראשון נוגע להפסד השתכרות המושתת על ההנחה המסתברת בשיעור של %33 שהמערער עשוי היה להשתכר יותר
כמכונאי ים אילולא התאונה, והמרכיב השני מתייחס להרעה נוספת שעלולה לפקוד את המערער אם יפוטר ממשרתו לעומת מצבו הנוכחי. על כן צדק ביהמ"ש בהעניקו פיצוי נפרד עבור כל אחד מראשי הנזק האמורים.
ה. המערער ביקש לתקן את פסה"ד באופן שהפיצוי בגין כאב וסבל ישא ריבית בשיעור של %3 מיום התאונה במקום מיום הגשת התביעה ובקשה זו בדין יסודה. מאידך אין להתערב בגובה שכר הטרחה שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי שכן אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש בנושא זה אלא במקרים חריגים, כאשר ההחלטה נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת על פניה.
(בפני השופטים: אלון, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד י. מלמן למערער, עו"ד י. קנה למשיבים.2.12.84).
ע.א. 288/81 - קרן תורה ועבודה נגד בית כנסת ... עולי אירן ואח'
*זכוית במקרקעין המקנות מעמד בתביעה לסילוק יד (הערעור נתקבל).
א. המערערת (להלן: הקרן) חתמה באוקטובר 1965 "הסכם פיתוח" עם מינהל מקרקעי ישראל, שלפיו התחייב המינהל להחכיר לקרן מגרש על מנת שהקרן תקים עליו מועדון לנוער עד למרץ 1966. כדי לאפשר ביצוע המטרה, העמיד המינהל את המגרש לרשות הקרן, כברת רשות, עד לתאריך המיועד להקמת המועדון. בתוך התקופה האמורה הוקם על המגרש מועדון לנוער ע"י ארגון בני עקיבא ברשותה של הקרן ומטעמה. בכך קיימה הקרן את התנאי של הסכם הפיתוח וקמה לה הזכות לחתימת חוזה חכירה לתקופה ארוכה עם המינהל ורישום החכירה בלשכת רשום הקרקעות. הקרן לא ערכה הסכם מכירה והחכירה לא נרשמה על שמה. בנובמבר 1968 נחתם הסכם בין ארגון בני עקיבא לבין המשיב (בית הכנסת) לפיו מכר הארגון את האסבסטון שהקים לבית הכנסת, ואגודת בית הכנסת המשיכה לקיים בו בית כנסת והשקיעה בו השקעות כספיות. בני עקיבא לא היו שלוחם של הקרן לצורך מכירת האסבסטון וההסכם נעשה ללא ידיעת הקרן, ללא הסכמתה וללא אישורה ונציגי בית הכנסת לא היו מודעים כלל לקיומה של הקרן ולקשר בינה ובין הנכס. לאחר שעברו כ- 10 שנים הגישה הקרן תביעה לסילוק יד נגד בית הכנסת ובימ"ש השלום דחה את התביעה וכן דחה ביהמ"ש המחוזי את ערעורה של הקרן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עקב שינוי היעוד בעקבות מכירת האסבסטון ע"י בני עקיבא פקעו זכויות הקרן לפי הסכם הפיתוח באופן שהיה מתבטל הסכם המכירה אפילו היתה החכירה נרשמת במשרד ספרי האחוזה. על כן קבע ביהמ"ש כי הקרן לא הוכיחה את זכותה במקרקעין נשוא הדיון וממילא לא הוכיחה שיש לה מעמד כלשהו כלפי המשיבים. הערעור נתקבל.
ב. בפתח הדיון ביקש ב"כ המערערת להתיר צרוף מוצג, מכתב מסויים של מינהל מקרקעי ישראל שנשלח לקרן לאחר פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, ושיש בו כדי להוכיח טיעון הקרן באשר לזכותה במגרש ולמעמדה בתביעה כלפי המשיבים. מאחר ודין הערעור להתקבל עפ"י חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש המחוזי, ממילא אין צורך בראיה חדשה ונוספת. ברם, אף אילו היה צורך בראיה חדשה גם אז לא היתה הרשות המבוקשת ניתנת. המכתב מהווה ראיה אותה יש להגיש בערכאה הראשונה ע"י מי שכתבו, באופן המאפשר חקירתו ע"י הצד שכנגד ועל השופט לשקול את הראיה בין יתר הראיות. יתירה מזו, לא היה מקום להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי לשם קבלת המוצג באשר לא עולה כלל שלא ניתן היה להשיג את המכתב או להביא ראיות באשר לאמור בו, כשנדונה התביעה בערכאה הראשונה.
ג. טעה ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי עקב שינוי היעוד בעקבות מכירת האסבסטון ע"י בני עקיבא פקעו זכויות הקרן לפי הסכם הפיתוח עם המינהל. לאחר שהמועדון הוקם קמה לקרן הזכות לקבל חוזה חכירה ורישום מכירה על שמה וזכות זו אינה פוקעת
מעצמה והיא ממשיכה להתקיים כל עוד לא בוטלה ע"י המינהל. גם אם נניח שמכירת האסבסטון היה בה משום הפרת תנאי מתנאי הסכם הפיתוח, הרי בהפרה זו לא התבטל ההסכם מאליו. הסעיף בהסכם לענין הפקעת הזכויות אינו קובע כי עצם שינוי היעוד מבטל את ההסכם, אלא יש לפרש את הסעיף כנותן בידי המינהל את הזכות לבטלו. חוק החוזים איננו מכיר בהתבטלות חוזה מעצמו אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן כשבדרך כלל מקנה החוק זכות לביטול ע"י הנפגע. אם בכוונת הצדדים להסכים כי בעקבות אירוע זה או אחר יתבטל מאליו החוזה שביניהם, עליהם לציין זאת בלשון ברורה וחד משמעית, כדי להעמיד איש את רעהו על כך שהם קובעים, מתוך הבנה והסכמה, סנקציה העולה לאין ערוך בחומרתה על אלה הנזכרות בחוק החוזים (תרופות). בענייננו לא נעשה הדבר.
ד. כאמור לא גרמה ההפרה להתבטלות ההסכם מעצמו. ביהמ"ש היה בדעה כי היה על הקרן להוכיח כי חרף הפרת התנאי עדיין מכיר בה המינהל כבעלת זכויות לפי הסכם הפיתוח ובכך נתפס לכלל טעות. משהוכיחה הקרן זכויותיה ע"י הגשת הסכם הפיתוח, עומדות זכויותיה לפי אותו הסכם כשהן שרירות וקיימות, כל עוד לא בוטל ההסכם ע"י המינהל, ומי שטוען כי ההסכם בוטל עליו להוכיח זאת. בית הכנסת אינו יכול להבנות ממערכת היחסים שבין, המינהל והקרן ולטעון כי המינהל צריך היה לראות במכירת האסבסטון הפרת הסכם ולבטל את ההסכם. מערכת היחסים בין המינהל והקרן הם עניינם בלבד.
ה. אשר לשאלת היריבות בין הקרן לבין בית הכנסת - על מנת שהקרן תהיה זכאית לתבוע סלוק ידו של מסיג גבול מהנכס, עליה להיות בעלים או מי שזכאי להחזיק במקרקעין וזאת עפ"י סעיף 16 לחוק המקרקעין. לקרן עומדת זכות לקבל חוזה חכירה ובנוסף לכך הוקנתה לה החזקה במגרש כדי להקים עליו מועדון לנוער, המועדון הוקם במועד וממילא קמה לקרן הזכות להמשיך ולהחזיק בנכס וזכות זו מומשה ע"י הקרן ע"י החזקת הנכס והשימוש בו מאז הוקם האסבסטון ועד שנמכר ללא הסכמתה ואף ללא ידיעתה. כבעלת זכות לקבל חוזה חכירה וכמי שהחזיק בנכס בפועל ברשות המינהל וזכאי להמשיך ולהחזיק בו, זכאית הקרן לתבוע סלוק ידו של בית הכנסת, מסיג גבול המפריע לה להמשיך במימוש זכות החזקה.
ו. אשר לשאלת הפיצוי לבית הכנסת בשל ההשקעות שהשקיע באסבסטון - אינו דומה מסיג גבול לבר רשות והפיצוי שיכול לדרוש בר רשות שהרשות שלו בוטלה אין יכול לתבוע מסיג גבול.
(בפני השופטים: ד. לוין גב' נתניהו, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ד. פישלר למערערת, עו"ד מ. סומך לבית הכנסת. 18.12.84).
ע.א. 80+311/81/37 - לורה באומן נגד רות נתן
*התחייבות לא לעשות צוואה * יורש אחר יורש(הערעורים נדחו).
א. המנוח אוגוסט נתן היה נשוי לאמה של המערערת (להלן: שרה) שנפטרה בפברואר 1953. לאחר מות שרה התחתן המנוח עם המשיבה ביום 12.11.53. לפני פטירתה של שרה, ערכה צוואה בה ציוותה את כל רכושה למנוח ואחרי מותו למערערת. ביום 10.3.54 עשו המנוח והמשיבה הסכם ביניהם (להלן: ההסכם) שעיקרו כי כל אחד מהצדדים מתחייב "לוותר באופן מוחלט, סופי ובלתי חוזר על כל חלק ברכושו של הצד האחר לו יהיה זכאי ביום מן הימים עקב מותו של הצד האחר". ביום 3.4.67 עשה המנוח צוואה בה ציווה את כל רכושו למשיבה. בספטמבר 1978 נפטר המנוח. המשיבה ביקשה את קיום הצוואה והמערערת התנגדה לכך. ההתנגדות לא נגעה לכשרות הצוואה אלא לכך שהיא נוגדת את ההסכם וסותרת את צוואתה של שרה שבה ציוותה את רכושה למנוח כיורש ראשון ולמערערת כיורשת שניה לגבי מה ששייר המנוח מרכושה של
-שרה, ולפיכך בטלה הוראת המנוח בצוואה הנוגדת את צוואת שרה. ביהמ"ש המחוזי לא התייחס לענין ההסכם, אך קבע שצודקת המערערת בכך כי צוואת המנוח חלה רק על נכסים של המנוח שלא באו בירושה משרה. סמוך לאחר שהגישה המשיבה את בקשתה לקיום הצוואה הגישה המערערת בקשה בה טענה כי ההסכם שבין המנוח והמשיבה מהווה צוואה הדדית בלתי חוזרת. טענה זו נדחתה. בענין תוקפו של ההסכם למנוע את קיום התנאים שבצוואת המנוח, ציין ביהמ"ש כי לפי החוק החדש שנכנס לתוקפו בשנת 1965, דהיינו לפני שערך המוריש את צוואתו, אין לערוך התחייבות מסוג זה שהתחייב המנוח והתחייבות כזו שכבר נערכה לפני כניסת החוק מבוטלת. מכאן הערעורים.
ב. לטענת המערערת זכאית היא, עפ"י צוואת שרה, למחצית חנות מכולת שנרכשה ע"י המנוח והמשיבה בחודש אוגוסט 1956, דהיינו כשלש וחצי שנים אחרי פטירת שרה, שכן מחצית זו נרכשה, לטענת המערערת, מכספים שירש המנוח משרה. המשיבה טענה כי הכספים מקורם ברווחים שהיו לה ולמנוח. חתנו של המנוח העיד, וביהמ"ש האמין לגירסתו, כי המנוח רכש בחייה של שרה מטבעות זהב והטמינם בבית העד ומידי פעם היה מוציא מקצת מן המטבעות לצרכים שונים ולדברי העד אמר לו המנוח שהוא מוציא שארית מטבעות הזהב לרכישת החנות. ביהמ"ש המחוזי התייחס לענין זה מתוך שתי מגבלות: אין ראיה מה היתה היתרה שלגביה אמר המנוח שהוא משתמש בה לרכישת החנות ואולי היתה זאת בלתי משמעותית בכמותה; גם אם אמר המנוח שהכסף ישמש לרכישת החנות אין ראיה שכך פעל כי אפשר שלא רצה לגלות לעד את כל צפונותיו ולמסור לו מידע מדוייק. לפיכך נדחתה התביעה ביחס למחצית החנות.
ג. אשר לשאלה אם ניתן לראות את ההסכם כצוואה - אין למצוא בהסכם כל הוראה שקובע המנוח לגבי רכושו שתוצא לפועל במותו וכל כולו של ההסכם ויתורים הדדיים שקיבלו עליהם הצדדים לקיימם בעצמם. מטעם זה לא ניתן לומר על ההסכם כי הוא עונה על הדרישה שבתוכן להיוצרותה של צוואה. נטען כי גם אם אין לראות את ההסכם כצוואה, יש לראות בו התחייבות בלתי חוזרת שכל צוואה שיעשה המנוח לא תתייחס לנכסי דלא ניידי שלו, ומאחר שהתחייבות זו נעשתה לפני חוק הירושה תקפה היא ולא חל עליה סעיף 27 לחוק שלפיו התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחח מאלה אינה תופסת. אין צורך להזקק לשאלה אם תחולתו של סעיף 27 לחוק היא למפרע על התחייבות שניתנה לפני החוק, שכן שאלה זו היתה יפה אילו תבעה המערערת, שאינה צד להסכם, את עזבון המנוח על הפרת ההסכם ע"י המנוח בשל הצוואה שעשה, בטענה כי התחייבות שנטל על עצמו המנוח ממשיכה לחייב את עזבונו ובטענה נוספת כי ההסכם נעשה לטובת צד שלישי, ולפיכך עומדת למערערת הזכות לתרופה בשל הפרתו. יצויין שלמשיבה שעשתה את ההסכם עם המנוח אין כל טרוניה על שלא קיים את התחייבותו ועשה צוואה, ומכאן שבין אם ידעה על כוונת המנוח לעשות צוואה בניגוד להסכם והסכימה לכך, ובין אם הסכימה בדיעבד למעשהו, בכל מקרה הסכימו שני הצדדים להסכם על דרך התנהגות לביטולה של ההתחייבות וספק הוא אם בכל מקרה נותרה בידי המערערת זכות כלשהי לפי ההסכם. מכל מקום, אפילו צודקת המערערת בטענתה כי זכותה לדרוש את קיום ההתחייבות הרי לא זו היתה תביעתה בביהמ"ש וכל בקשתה נגעה לתקפות ההוראה שבצוואה והשלכותיו של ההסכם על ההוראה שבצוואה.
ד. צוואתה של שרה קבעה יורש לאחר יורש ולפי הוראת החוק היורש השני יזכה בכל מה ששייר הראשון. אין ספק שהמנוח לא יכול היה לגרוע בצוואה מזכויותיה של המערערת בנכסים שהותיר אחריו מתוך נכסיה של שרה. מאידך, רשאי היה המנוח לעשות בחייו ברכושה של שרה כברכושו ואפילו לא לשייר מהם מאומה. השאלה היא האם תחלופו של חפץ שירש המנוח גם הוא בכלל נכסיה של שרה וזוכה בו המערערת
עפ"י צוואתה של שרה. לשאלה זו אין מענה בחוק, אך העקרון היסודי שבחוק הירושה הוא כי יש לפרש צוואה לפי אומד דעתו של המצווה ואם באים לאמוד את דעתו של המצווה בצוואה של יורש אחר יורש, אין להניח שכוונתו של מצווה כזה היתה לזכות את היורש השני רק בשיור נכסיו בעין, אלא גם בשיור תחליפיהם. ביהמ"ש יראה כשיור עזבונו של המצווה לא רק נכס שבעין אלא גם כל רכוש שבידי היורש הראשון שניתן לזהותו כולו או חלקו כגלגולו של הרכוש שירש.
ה. אשר לנטל ההוכחה - על היורש השני להוכיח, כמי שמוציא מידי חברו, כי הנכס שבמחלוקת הנו מירושת המצווה. בהיות התובענה נגד העזבון יחול גם כאן הכלל כי מדקדקין עם התובע יתר על המידה כי בהעדר הבעל דבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח, אילו היה בחיים, להזים או לסתור את ראיות יריבו. לענייננו, כאמור, לא באו ראיות מפורטות באשר לכמות המטבעות שנותרו כאשר רכש המנוח את החנות ולפיכך בדין נדחתה התביעה לגבי החנות.
פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג והסכים הנשיא שמגר. השופט ברק העיר כי לאור ההנמקה שאין ראיות על מה "שנשתייר" מרכושה של שרה, ניתן להשאיר את פירושו של סעיף 42 לחוק הירושה באשר למהות הנכס שנשתייר בצריך עיון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. עו"ד מ. קניאל למערערת, עו"ד י. פרק למשיבה. 10.12.84).
ע.א. 481/81 - אליאסף טבוליצקי ואח' נגד מוריס פרלמן ואח'
*מרמה בשלב טרום חוזי במכירת דירה (הערעור נדחה).
א. ביום 13.7.72 נעשה הסכם בין המשיבים לבין המערערים לפיו נמכרה למשיבים דירה בת 4 חדרים בבית משותף שנבנה ע"י המערער. המשיבים טענו כי נמכר להם גם מחסן באותו בית הידוע כמחסן מס' 6 וכי המחסן לא נמסר להם. כיוון שכך ביקשו מביהמ"ש המחוזי מספר סעדים וביניהם פסק דין הצהרתי כי המחסן שייך להם, ולחילופיו טענו כי רומו תוך שהוצג להם מצג שוא כי יימכר להם המחסן ביחד עם הדירה וכי הם פעלו על סמך מצג זה ועקב כך נגרם להם נזק בשוויו של המחסן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה האחרונה לענין המרמה וחייב את המערער לשלם למשיבים סכום השווה לערך המחסן. הערעור נדחה.
ב. יום לפני חתימת הסכם המכירה נפגשו המשיבים עם המערער באתר הבניה כשהבנין היה כמעט מושלם. המשיבים, תושבי ארה"ב, באו לקנות את הדירה שתשמש אותם למגורים לאחר עלייתם המתוכננת ארצה. בעת הביקור באתר הבנייה הראה המערער למשיבים את המחסן הידוע היום כמחסן 6 ואמר להם כי מחסן זה מהווה חלק מהדירה שאותה עמדו לרכוש. עדות זו נתמכת בעדות אחד המתווכים שביהמ"ש האמין לה. בחוזה שנחתם למחרת היום לא נכלל המחסן. הקונים חזרו לארה"ב, הדירה הושכרה לאחרים ובמאי 1977 הגיעו המשיבים לישראל כדי לסדר את הדירה ולגור בה ואז פנו למערערים וביקשו לדעת מה אירע למחסן ונתברר להם שהמחסן לא ימסר להם.
ג. לטענת המערער כי לא בוצעה כאן תרמית משום שלא נעשה מעשה אקטיבי כלשהו שנתן ביטוי למצג ולא ניתנה שום הבטחה להצמדת מחסן לדירה - מצג יכול להיעשות באופנים שונים. ביהמ"ש קיבל את הגירסה שהמערער הבטיח למשיבים מחסן ושעל הבטחה זו הם הסתמכו ולא קיבל גירסת המערער שלא הבטיח מחסן. מצג השוא נעשה תוך כוונה שהמשיבים יפעלו על פיו ויקנו את הדירה ואכן פעלו על סמך מצג השווא ואין ספק כי הסכימו למחיר ולתנאים בהסתמך על מהות ושווי הממכר שכלל את המחסן. אשר לטענה כי בהסכם המכר לא הוזכר המחסן - התוצאה שהביאה ליצירת הסכם מכר באופן שבו לא הוזכר מחסן מקורה במעשה התרמית נשוא התביעה.
ד. מטענת ב"כ המערער שהיה על המשיבים לבדוק את החוזה לפי הכלל "יזהר הקונה" מסתעפת טענת אשם תורם שעלתה במהלך הדיון בערעור. טענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות ולכן אין צורך לקבוע עמדה לגביה. מכל מקום, השאלה שדנים בה היא מבחינת מועדה השלב הטרום חוזי, הוא שלב המו"מ. אכן, עד לחקיקת חוק החוזים לא היה סעד מכח דיני החוזים לנפגעים בעקבות ניהול מו"מ שלא בתום לב, אך דיני הנזיקין איפשרו גם אז סעד בגין נזק הנגרם בתהליך המו"מ הטרום חוזי. לגבי השלב הטרום חוזי - שלב המו"מ - קיימת קביעה שהיה מצג למכירת המחסן ועל השלב הזה לא חל הכלל של "יזהר הקונה". שלב הזהירות היה צריך לחול בשלב כריתת החוזה אבל אין אנו עוסקים בשלב זה של הפרשה.
ה. אשר לטענת המערער כי ההבטחה בשלב הטרום חוזי אינה יכולה להיות תרמית משום שתוצאה זו תרוקן את סעיף 8 לחוק המקרקעין מכל תוכן - היינו מה שלא הועלה על גבי הכתב בעיסקת מקרקעין אינו בר תביעה - טענה זו אין לקבל. סעיף 8 לחוק המקרקעין אין בכוחו לחסום טענות אודות מרמה או מצג שווא שנעשו בשלב הטרום חוזי.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד א. שטנדל למערערים, עו"ד י. שפיראלמשיבים. 24.12.84).
ע.א. 318/84 - קרן כהן (קטינה) ע"י אמה נגד ברוך כהן
*מזונות לילדים (הערעור נדחה).
בין הורי הקטינה, המערערת, נעשה הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים. עפ"י הסכם זה נמסר הבן הקטין של בני הזוג לידי המשיב (האב) ואילו הבת (המערערת) נמסרה לידי האם. בהסכם נקבע כי כל אחד מההורים ישא במזונות הילד שבחזקתו, אך המשיב יוסיף למזונות הבת "באופן סימלי" 1,250 שקל לחודש צמוד למדד. המערערת, באמצעות אמה, הגישה תביעה נגד המשיב להגדלת סכום המזונות בטענה כי מיום מתן פסה"ד נשתנו הנסיבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור נדחה.
הלכה פסוקה היא כי הסכם בין בני זוג המסדיר את מזונות ילד הם תוך הליכי גירושין אינו קושר את הילדים, וענין הילדים חייב להיות נושא בפני עצמו כשטובתם היא במרכז הדיון. יש אף הגורסים כי הדיון בנושא מזונות הילדים חייב להעשות בנפרד רק לאחר תום הדיון בשאלות שבהן מתדיינים ההורים. על כן זכאית היתה המערערת לתבוע את מזונותיה מהמשיב עפ"י צרכיה ואין היא נזקקת לשם כך להוכיח שחל שינוי נסיבות מאז נעשה ההסכם. אעפ"כ דין הערעור להדחות, כי ביהמ"ש לא יטה לשנות את סכום המזונות המוסכם בין ההורים אלא אם כן אין לקטינה, כתוצאה מההסכם, די למזונותיה. מחומר הראיות שבתיק עולה שאין הדבר כך. אמנם השתכרויות האם לא הוכחו ואין לדעת אם היא יכולה מהשתכרויות אלה לזון את המערערת, אך הוכח שיש בחשבונה בבנק סכומי כסף נכבדים והאם אף העידה כי היא דואגת לכל מחסורה של הבת בנסיבות אלה, כשכל מחסורה של המערערת מכוסה ע"י האם, כפי שהתחייבה כלפי האב בהסכם, אין כל צידוק לחייב את האב לשלם את מזונותיה רק על מנת שיתבעם חזרה מהאם מכח ההסכם.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. אשכנזי למערערת, עו"ד ש. שרשבסקי למשיב. 21.1.85).
ע.א. 46/82 - רטפון אימפורט נגד זוהיר קנוני
*מיעוט הוצאות משפט (ערעור על מיעוט הוצאות משפט - הערעור נתקבל).
המערער הגיש נגד המשיב תביעה לביצוע שטר בסכום של 70,000 שקלים. המשיב הגיש התנגדות ותמך את בקשתו בתצהיר שלפיו לא סיפק המערער את התמורה שבגינה ניתן השיק. המשיב
נחקר על תצהירו וביהמ"ש קבע כי תצהירו הוא בדיה ואין בו מן האמת ועל כן דחה את התנגדות המשיב לביצועו של השטר. ביהמ"ש חייב את המשיב בהוצאות והעמיד אותן על 300 שקל בלבד. ערעור על מעוט ההוצאות נתקבל.
בעל דין זכאי לכך כי אם זכה בדינו יכוסו הוצאותיו בהקשר לאותו דיון, שהרי אין הגיון שבעל הדין שהוכיח את צדקת עניינו והוטרד לערכאות יצא בפועל נפסד מבחינה כספית בעל דין שזכה זכאי לפחות לכך שההוצאות הנפסקות לא יפחתו מהשעור המתקבל עפ"י התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין. במקרים מיוחדים ניתן לחרוג ממדיניות זו לכאן או לכאן. למשל, אם בעל הדין שזכה לא ניהל את עניינו כראוי והטריח לשוא את ביהמ"ש בטענות סרק וגרם להתמשכות יתר של הדיון, אפשר לפסוק לטובתו הוצאות מופחתות מאידך, כאשר בעל הדין שהפסיד במשפטו ניצל לרעה את הליכי ביהמ"ש והציג גירסא או עמדה חסרת יסוד מלכתחילה, ראוי לחייב אותו בהוצאות בשיעור גבוה מן הרגיל כדי להרתיע מפני שימוש לא נאות כזה בהליכי ביהמ"ש. במקרה דנן, חיוב המשיב בסכום של 300 שקלים כהוצאות איננו עומד בפני הביקורת ולא היתה כל הצדקה להעמיד את שעור ההוצאות בסכום זעיר שכזה, על אחת כמה וכמה כשהשופט עצמו נתן ביטוי למורת רוחו מתצהירו של המשיב. לפיכך יש להעמיד את סכום ההוצאות בדרגה הראשונה על 7500 שקלים כשסכום זה צמוד מיום 2.12.81, יום מתן ההחלטה, ובערעור חוייב המשיב בסכום של 200,000 שקלים הוצאות.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד וייזל למערער. 23.1.85).
בג"צ 540/83 - אגד ודן נגד שר העבודה והמוסד לביטוח לאומי
*קביעת גובה דמי הביטוח הלאומי של נהגי אוטובוסים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה קביעת שיעור דמי הביטוח בענף נפגעי עבודה בתעבורה בכבישים ע"י מכוניות להולכת נוסעים כפי שנקבע ע"י שר העבודה והרווחה. טענת העותרות היתה כי עקב החובה של העותרות לבטח את נהגיהן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הן משלמות דמי ביטוח כפולים, לביטוח הלאומי ולחברות הביטוח, ולעומת זאת הן זוכות רק בפיצוי כדי גובה הנזק שנגרם בפועל. העתירה להפחית את דמי הביטוח המשתלמים למוסד לביטוח לאומי עד כדי המינימום לפי חוק הביטוח הלאומי נדחתה.
בעתירה התעוררה השאלה האם יש למוסד לביטוח לאומי, לפי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי, זכות שיבוב נגד החברה המבטחת לגבי התשלום שמבצע המוסד לנהג שנפגע וחוקיות ההסכם שבין המוסד לבין החברות המבטחות שהמוסד לא יתבע את החברות המבטחות בגין תשלומים שהמוסד משלם בתאונות עבודה של נהגים. מבלי להכנס לשאלה אם יש למוסד לביטוח לאומי זכות שבוב ואם לאו, אין פגם בהסכם עם החברות המבטחות ואין מקום לטענה כי אילו היה המוסד שומר על זכות השיבוב הוצאותיו היו פחותות ולכן דמי הביטוח הצריכים לכסות את דמי העלות היו פחותים. לא היה בפי העותרות תשובה, כאשר נשאלו ע"י ועדה שדנה בנושא, מה היתרון שיהיה להן מביטול ההסכם הנ"ל שהרי אם המוסד יתבע את החברות המבטחות יעלו הן את דמי הביטוח ולעותרות לא יהיה יתרון מכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד צ. רפפורט ומ. שפירא לעותרות, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 16.12.84).
בג"צ 231/84 - ההסתדרות הכללית - האגוד הארצי לקציני ים נגד שר האוצר ואח'
*אישור קרן פנסיה כקופת גמל מוכרת (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים ביקשו להורות לשר האוצר שיאשר את קרן הפנסיה המוקדמת לימאים כקופת גמל מוכרת לפי תקנות מס הכנסה. משרד האוצר הסביר כי המדיניות כיום היא לאשר קרנות פנסיה כקופות גמל ולהעניק להן הטבות ממס הכנסה לפי החוק רק אם הן תואמות את הסדרי הפנסיה המבוססים על
-מספר עקרונות יסוד ובכללם גיל הפרישה לגבר 65 שנה ולאשה 60 שנה; שיטת צבירת הזכויות מבוססת על שני אחוז לכל שנת שרות; צבירת זכויות רק במהלך תקופת עבודה פעילה. אמנם קיימים הסדרי פנסיה החורגים מן הכללים האמורים, אך משרד האוצר הבהיר כי אלה הסדרים חריגים יוצאים מן הכלל שאושרו לפני שנים רבות והם נחלת העבר המתקיים ללא שינוי ואין האוצר מאשר עוד קרנות פנסיה חריגות. העתירה נדחתה.
בג"צ נזקק לא אחת לשאלה אם רשות שנקטה במדיניות מסויימת ומעוניינת לסטות ממנה ולהנהיג מדיניות חדשה כבולה למדיניותה הקודמת בין אם פסולה היתה ובין אם נאותה, על מנת להמנע מהפליה בין הגורמים שנהנו מן המדיניות הקודמת לבין הגורמים שיכנסו למסגרת המדיניות החדשה השונה. תשובת בג"צ היתה כי שגגה שיצאה מלפני הרשות אין היא חייבת לחזור עליה עוד ועוד כדי לתת סיפוק לעקרון של אי הפליה. אין גם לקבל את הטענה כי החלטת שר האוצר שלא לאשר את הקרן על חריגותיה נגועה בחוסר סבירות ובשרירות.
(בפני השופטים: ד.לוין, ברק, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד אפרים מרקוביץ לעותרת, עו"ד ש. צור למשיב. 2.1.84).
בג"צ 774/83 - מחמד מושא עמר ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*החלטה שלא לקיים בחירות עירוניות ביו"ש (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם תושבי העיירה דורא בשטחים ועתירתם נוגעת להחלטת המשיבים שלא לקיים בחירות למועצות ולעיריות ביהודה ושומרון אלא להאריך את תקופת כהונתן של המועצות הקיימות וכן החלטת המשיבים לפזר את המועצה של דורא ולמנות תחתיה ועדה קבועה. העתירה נדחתה.
הבחירות לרשויות המקומיות ביו"ש נוצלו לפעילות פוליטית מטעם אש"ף תוך עידוד התנגדות פעילה לשלטונות. בעקבות זאת חוקק ע"י מפקד אזור יו"ש צו בדבר הארכת כהונתן של המועצות והעיריות. העותרים לא מיחו על צו זה בשעתו והמשיכו לכהן בתפקידם כחברי המועצה. לאחר מכן הוצאו צוים שפיזרו את המועצה ומינו ועדה קבועה ולטענת העותרים הצוים מנוגדים לחוק הירדני. לפי חוק זה יש לערוך בחירות כל ארבע שנים ואם כי מותר לפזר את המועצה גם קודם זמנה ולמנות תחתיה ועדה קרואה, הרי תנאי הוא שזו לא תכהן יותר משנה אחת, ואם תעבור תקופת השנה ולא יהיו בחירות יש להחזיר את המועצה הקודמת לכהונתה. ברם, לפי המשפט הבינ"ל הנוגע לשטחים מוחזקים רשאית המדינה השלטת להקפיא או לשנות חוקים שהם בעיקרם בעלי גוון פוליטי, ועניינים אלה כוללים בין היתר את הזכות לבחור. לענין זה קיימת הגבלה וכרגיל נמנעים מליטול את זכות הבחירה לרשויות המקומיות, שהן על טהרת התפקידים המוניציפליים המוכרים.
בענייננו הוכח כאמור כי הבחירות נוצלו לעניינים פוליטיים וככל שמדובר במגמות פוליטיות רשאית המדינה המחזיקה בשטחים למנוע את הבחירות. אשר לפיזור המועצה הקיימת - הוברר כי המועצה בתור שכזו, כגוף רשמי מייצג, קיבלה מספר החלטות בעלות גוון פוליטי והזדהות עם אש"ף, ולא זו בלבד אלא שבמסגרת מאבקה מנעה שירותים מתושביה, נמנעה מלשתף פעולה עם המינהל האזרחי, וחבריה לא נענו להזמנת מושל חברון להפגש עמו. אין ליישב מילוי תפקיד מוניציפאלי עם הסתה נגד הממשל ועם השקפת חברי המועצה הכורכת יחדיו תפקידם העירוני הטהור עם נאמנותם ל"מוסדות הלאומיים" כעולה מהחלטות המועצה. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת המשיבים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, וייס, גב' שטרסברג-כהן. החלטת - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אליאס חורי לעותרים, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים. 24.12.84).
ע.פ. 597/84 - מקסים מרציאנו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים וחומרת העונש (הערעור בסעיף ההרשעה נתקבל ועל חומרת העונש נדחה).
המערער הואשם בסחר בסמים בשתי הזדמנויות ובפתח הדיון בביהמ"ש המחוזי הודה המערער בעובדות שבכתב האישום בהסתייגות אחת והיא שעסק בענין לא כסוחר בסם אלא כמתווך. ביהמ"ש הגיע למסקנה עפ"י העובדות שהובאו בפניו כי מדובר בסחר בסמים והרשיע את המערער בשתי עבירות של סחר בסמים. במהלך הטיעון לעונש הוברר כי המערער הינו עבריין מועד שמאז ילדותו נרשמו לו 31 הרשעות הכוללות עבירות סמים. בעת שביצע את המעשים היה תלוי ועומד נגד המערער מאסר על תנאי של 18 חודשים. ביהמ"ש סבר כי מדובר בנאשם שנגרר לפשע ושלאחרונה, עם התבגרותו, אפשר שהגיע למצב של עייפות המעוררת תקוה כי בעתיד ישפר את הליכותיו. בהתחשב בכך גזר ביהמ"ש למערער 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 18 חודשים שמתוכם תשעה חדשים חופפים ותשעה מצטברים. הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל בהסכמת התביעה והערעור על חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה הודיע התובע בפתח הדיון כי עפ"י חומר הראיות נראה לו כי אכן רצוי להעמיד את ההרשעה על עבירת תיווך ובמובן זה הערעור נתקבל. אשר לעונש - על אף השינוי בסעיף ההרשעה אין להקל בעונש. מדובר בעבריין בעל עבירות קודמות מרובות ואשר לנסיבות המקילות, הרי ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכולן ונתן לכך ביטוי בגזר הדין.
(בפני השופטים: ד. לוין בך, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. נשר למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 8.1.85).
ע.פ. 864/84 - גבריאל מוזגורישוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נדון למאסר של ארבעה חדשים וניתנה לו חופשה ממעצרו. הוא יצא מבית הסוהר בחודש דצמבר 1982, לא חזר ונתפס באפריל 1983, הורשע בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית ונדון לששה חדשים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לא היה מקום להתערב במידת העונש אלמלא קיומן של נסיבות מיוחדות. המערער שוחרר ביוני 1984 מהמאסר שבגדרו נמלט, ואין הסבר מדוע לא הוגש נגדו כתב אישום בגין העבירה החדשה עד לשחרורו. כתב האישום הוגש רק באוגוסט 1984 וגזר הדין ניתן בנובמבר 1984. טוען המערער כי לאחר צאתו מבית הסוהר השתקם והמאסר בשל עבירת הבריחה בא עליו במפתיע וקטע את תהליך שיוקמו. הדין עמו בענין זה וחרף תקופת המאסר הקצרה שהושתה עליו מן הדין שיותר לו לשוב לעבודתו הסדירה. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר על התקופה שאותה ריצה כבר המערער, מיום 5.11.84 ועד ליום פסק הדין.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 31.12.84).
ע.פ. 903/84 - מישל רביח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר וזיוף) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער רכש מכונית משומשת מתושב חברון ובניגוד לחוק הצמיד לה לוחיות עם מספר רישוי ישראלי שהיה שייך למכונית אחרת שהפכה גרוטאה. הוא נעצר על ידי שוטר וניתנה לו ארכה להמציא מסמכי הרכב והביטוח תוך חמישה ימים ומשלא עשה כן הורשע שלא בפניו ונדון לקנס ולשלילת רשיון. המערער ערער על הרשעתו לביהמ"ש המחוזי ושם מסר עדות שקר שהטילה דופי בשוטר שעצרו ורקם עליו עלילה. הוא הורשע בעבירות של עדות שקר, זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמכים מזוייפים ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים
מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין להתייחס בסלחנות לעדות שקר הניתנת בביהמ"ש ועל המערכת השיפוטית להגיב על התודעה הקיימת בצבור שבתי המשפט מתייחסים בסלחנות לעדות שקר. בענייננו אין מדובר בעדות שקר סתם אלא בהטחת אשמות שווא בשוטר. חרף נתוניו האישיים הקשים של המערער אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד ש. שטיין למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 31.12.84).
ע.פ. 332+378/83 - חליל אבו זאיד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח (הערעור נדחה).
המערער ירה במנוח ששה כדורים שפגעו בחלקים שונים של גופו ובהם החזה והבטן וכתוצאה מיריות אלה הוא נפטר. גירסת המערער בעדותו היתה שבעת שנכנס לאוהל בו היה המנוח, לא ידע כלל על עצם נוכחותו שם וממילא לא חשב להורגו, אלא שהמנוח בעט בו וגידף אותו, ואף שלף אקדח ואיים להורגו אם לא יעזוב. בנסיבות אלה התנפל על המנוח והוציא מידו את הנשק ואחר כך ירה בו וברח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח והערעור נדחה.
גם אם נכונה גירסת המערער הרי לא הבהיר איזו סכנה מצד המנוח המשיכה לרחף עליו אחרי שהוציא את הנשק מידיו. אין הוא מעלה נסיבות העשויות לגרום להמשך תחושת סכנה שמפניה ביקש המערער להתגונן. ברור איפוא שאין יסוד לטענת הגנה עצמית. אשר לטענת הסניגור שהתנהגות המנוח, עפ"י הגירסה של המערער, היוותה קינטור ועל כן יש להרשיעו בהריגה ולא ברצח - גם טענה זו אין לקבל. טעמו של הסניגור לכך כי המערער גירש את אשתו הראשונה וגם את אשתו השניה כתוצאה מאיומים שאיים עליו המנוח. אולם אין חולק שהגירושין קדמו לזמן האירוע ועל כן אין בין כל אלה לבין קיומו של קינטור ולא כלום. אכן נטל הראיה להעדר קינטור מוטל על התביעה, אך צריכה להיות אחיזה כלשהי, תהא קלושה כאשר תהיה, בנסיבות שהוכחו או לפחות שהועלו לדיון. דבריו של המנוח "צא מכאן, כלב, או שתמות" תוך שליפת אקדח אינה בגדר התנהגות המהווה קינטור לפי קני מידה אוביקטיביים, שהרי עלה בידי המערער להוציא מידי המנוח את האקדח ומאותו שלב היה המנוח נתון בסכנת חיים. במצב חדש זה שוב אין במה שקדם להוצאת האקדח מידי המנוח כדי להוות קינטור לאותן שש יריות שגרמו למות המנוח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין. גולדברג. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 31.12.84).
ע.פ. 482/84 - יהודה בן לולו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
העורר הורשע בהחזקת סמים ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שלושה חדשים. לענין ההרשעה קבע ביהמ"ש כי המערער החזיק 313 מ"ג הרואין וממצא זה מבוסס על הודעת המערער במשטרה שנמצאה קבילה ועל עדות שוטר שהעיד על תפיסת הסם. המערער טען במשפטו כי לא החזיק בסם וכי ההודעה הוצאה ממנו שלא כדין אך טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש. כן קבע ביהמ"ש כי לא עלה בידי המערער לסתור את ההנחה שיצר החוק שלפיה מי שמחזיק סם בכמות כזו מחזיק בה שלא לצורך צריכתו העצמית. הערעור נדחה.
באשר להרשעה טוען המערער כי הצליח לסתור את ההנחה העולה מהחוק בדבר החזקת הסם שלא לצריכה עצמית שכן בהודעתו במשטרה, הודעה ששימשה בסיס לעצם ההרשעה, ציין כי הוא נרקומן וכי הוא משתמש בסם, וכי הוא הכין את הסם כדי להחדירו לכלא בו עמד להיכלא לתקופה של 3 חדשים. אין ממש בטענה זו. ביהמ"ש
היה רשאי לפלג את הודעת המערער במשטרה ולהסיק מן הנסיבות כולן, ובעיקר מתוך חלוקת ההירואין ל- 11 מנות נפרדות, כי מטרת ההחזקה לא היתה שימוש עצמי. אשר לעונש - בהתחשב בנסיבות הענין ועברו הפלילי של המערער הכולל עבירות של סחר בסמים, העונש אינו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עו"ד יוסף בן חמו למערער, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה.16.12.84).
ע.פ. 566/82 - משה עזריה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח הילד ישראל נולמן בחיפה ונדון למאסר עולם וערעורו על ההרשעה נדחה. המערער נעצר שעה שנטפל לילדה בקרית מוצקין כשבועיים לאחר רצח הילד, נחקר באשר לאפשרות כי הוא ביצע גם את הרצח ולאחר שהכחיש כל קשר לנושא הודה במעשה ואף שיחזר אותו. לאחר מכן שוב הכחיש את חלקו בפשע. מסתבר כי הילד נרצח לאמר שהרוצח עשה בו מעשה סדום והמערער בהודאתו סיפר פרטים שלא יכול היה לדעתם אלמלא היה מעורב אישית בפרשה. טענת הסניגור היתה כי המערער למד את הפרטים מתוך הפרסומים בכלי התקשורת, אך מסתבר שהמשטרה מנעה מידע מאמצעי התקשורת והמערער בהודאתו מסר פרטים שלא יכול היה לדעתם מקריאה בעיתונים או מאמצעי תקשורת אחרים. למערער יש פיגור שכלי קל, אף על פי חוות דעת רפואיות אין הוא במצב שידמיין לעצמו כי הוא ביצע את המעשה והוא גם יכול לעמוד לדין. ביהמ"ש היה ער לכך כי לרגל הפיגור השיכלי צריך לבחון במשנה זהירות את משקל ההודאה ולדרוש אימות מהותי ומשמעותי להודאה והיה אימות מספיק בראיות נסיבתיות, במסגרת ה"דבר מה" הנדרש כדי להראות שהמערער לא בדה את הסיפור מלבו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, וייס, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד ברגר למערער, עו"ד גב'דניאלה גורני למשיבה. 6.12.84).
ע.א. 165/83 - בוכריס יתרו נגד דיור לעולה בע"מ ואח'
*טענת התיישנות בתביעה עקב תאונת עבודה (הערעור נדחה).
ביום 3.3.75 כאשר המערער עבד בשירותה של המשיבה נחבטה כף ידו וחלק מהאצבע נקטע. לאחר התאונה חזר המערער לעבוד בשירותה של המשיבה, פוטר ביום 28.2.81 והחל עוסק כעצמאי. ביום 20.7.82, לאחר שעברו למעלה משבע שנים מיום אירוע התאונה, תבע המערער את המשיבים בתביעת נזיקין לתשלום פיצויים בגין הפגיעה בכושרו לבצע עבודות במקצועו כטייח. בכתב ההגנה העלתה המשיבה טענת התיישנות ובתשובתו טען המערער כי לאחר הפגיעה סברו הרופאים כי ניתן יהיה לרפא את הפגיעה באמצעות ניתוח, באופן שהמערער יוכל לבצע עבודות טיח כבעבר, אך לקראת סוף 1980 נתייאשו הרופאים מאפשרות זו. לטענתו לא עשה דבר בענין הפגיעה, שכן מיד לאחריה חזר לעבוד אצל המשיבה כמנהל עבודה ועל כן לא ידע כלל שהפגיעה גרמה לו לאובדן כושרו לבצע עבודות טיח, ורק כשפוטר מעבודתו והחל לעבוד כקבלן עצמאי נוכח לדעת כי כתוצאה מהתאונה הוא מוגבל בעבודה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת ההתיישנות והערעור נדחה.
ב"כ המערער טוען כי הנזק שנגרם ואשר נתגלה מיד מעצם קטיעת האצבע הוא נזק מזערי, שלא היה בו כדי להניע את המערער לתבוע פיצויים, וכי רק כאשר פוטר מהעבודה נתגלה ההיקף האמיתי של הנזק, ולטענתו מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות רק ממועד הפיטורים. על פי גישה זו, התגלות הנזק היא התגלות מלוא היקפו של הנזק שיש בו כדי להמריץ את הניזוק להגיש תביעה. לעומת זאת טוען ב"כ המשיבים כי עם אירוע התאונה נתרחש הנזק ונתגלה בו זמנית לניזוק, ואין נקפא מינה לענין תחילת ההתיישנות שמלוא היקפו נתגלה בשלב מאוחר יותר.
תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה ויום זה
הוא היום בו נגרם הנזק. במקרה ולא נתגלה הנזק ביום שאירע הרי מתחילה ההתיישנות מהיום שבו מתגלה הנזק. בכך אימץ המחוקק הישראלי את."כלל ההתגלות". השאלה שהתעוררה בפסיקת בתי המשפט היתה מהו "הנזק" אשר התגלותו מתחילה את מרוץ ההתיישנות. מה הדין אם נתגלה נזק פלוני ולימים נזק זה הולך ומשתנה עד כי בסופו של דבר מתגבש לכדי נזק אלמוני, האם די בהתגלות הנזק הראשון כדי להתחיל את ההתיישנות גם לעניין הנזק השני? מה הדין אם הפגיעה גורמת תחילה נזק מסוג מסויים (כגון, כאב וסבל) ולימים מסתבר כי נגרם גם נזק של הפסד השתכרות האם די בהתגלות הנזק הראשון כדי להתחיל את תקופת ההתיישנות גם לגבי השני? נפסק בענין זה כי משנתגלה נזק פיסי כלשהו מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ ממועד זה, גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיסי של אותו נזק. האיזון בין האינטרס של המזיק שלא יהיה נתון זמן בלתי מוגבל לאפשרות של תביעה ובין האינטרס של הפרט שיוכל להתכונן לתביעה כראוי מצדיק את הגישה הנ"ל. האיזון הראוי בין האינטרסים מתבטא בדין שלפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק כאדם סביר היה בנסיבות הענין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך" אשר אדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך, כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות , ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות הענין כולו בגינו. בענייננו נתגלה ביום ביצוע העוולה נזק של קטיעת האצבע. נזק זה אינו ענין של מה בכך. הוא העניק לתובע %5 נכות על פי חישובי הביטוח הלאומי ואדם סביר במקומו של הניזוק היה תובע פיצוי על הנזק הלא רכושי, המתבטא בכאב וסבל. כמו כן היה אדם סביר במקומו של הניזוק תובע פיצוי בגין הנזק הרכושי, המתבטא באבדן כושר ההשתכרות. כיוון שאין מדובר בנזק של מה בכך התחיל מרוץ ההתיישנות ביום התגלות הנזק וההפסד, היינו ביום הפגיעה.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד ע. יבור למערער, עו"ד י. הרשברג למשיבים. 23.12.84) .
ע.א. 82+211/81/612 - יעקב שעשוע נגד מיכאל מועלם ואח'
*תביעה נגד חברת ביטוח כאשר לא שולם השעור השני של הפוליסה (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת דרכים שבה התנגשה מכונית בה נהג במשאית שחנתה בצדי הדרך. הוא הגיש תביעה נגד נהג המשאית וחברת הביטוח שלו וכן נגד חברת הביטוח שביטחה את המערער בביטוח אישי על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי. התביעה נגד נהג המשאית והמבטחת שלו נדחתה בהחלטה בה הסתמך ביהמ"ש על הוראות סעיפים 2 ו-3(א) של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כפי שפורשו בהלכה שנפסקה בע"א 595/80 (פד"י ל"ה (4) 264). לפי פירוש זה האחריות לנזקים של נפגע הנוהג בכלי רכב, שנגרמו בתאונה בה מעורבים מספר כלי רכב, היא על הנוהג עצמו ועל המבטחת אותו בבטוח אישי. המערער המשיך בתביעתו נגד המבטחת שלו אך גם תביעה זו נדחתה מהטעם שביום התאונה לא היה לו ביטוח תקף משום שהמערער לא שילם עד אז את השיעור השני שהיה עליו לשלם בגין התעודה השניה מבין שתי תעודות הביטוח המפוצל שהוצאו לו. בהחלטה זו הסתמך ביהמ"ש על ההלכה שנפסקה בע"פ 247/81 (פד"י ל"ה (4) 549). הערעורים על שתי ההחלטות נדחו.
לעניין דחיית התביעה נגד המבטחת - אין המערער חולק על נכונות ההלכה שנפסקה בע"פ 247/81 הנ"ל אך טענתו היא כי במקרה מסויים זה מנועה המבטחת
מלהסתמך על האחור בתשלום ומושתקת היא מלטעון שהביטוח לא נכנס לתוקף עד לתשלום, הן משום שקיבלה את התשלום ולא החזירה למערערת את החלק היחסי של הפרמיה המתייחס לתקופת האחור, והן משום שגם בעבר, בשנת הבטוח הקודמת, קבלה תשלום הפרמיה באחור, לא מחתה, לא טענה שהבטוח לא נכנס לתוקף עד לתשלום ולא החזירה למערער את הפרמיה היחסית עבור תקופת האחור. אין לקבל טענה זו. במה שנוגע לאי החזרת הפרמיה עבור תקופת האחור - כבר נפסק כי אי החזרת הפרמיה מיזמת המבטחת אינה מונעת בעדה מלהכחיש את חובתה לפי הפוליסה. אשר לאי החזרת הפרמיה בשנת הבטוח הקודמת - אין להסיק ממנה מניעות או ויתור לגבי התקופה הרלוונטית לענייננו. לא היה בקבלת הפרמיה באחור בשנה הקודמת מאומה שיכול להתפרש כהבטחה שגם בשנה שלאחריה תסכים המבטחת לתשלום הפרמיה באחור ותוותר על טענות בדבר אי חבותה עקב כך. ויתור על אי קיום חובה או הפרה בעבר כשלעצמו אינו מלמד על ויתור ואינו מהווה ויתור על אי קיום חובה או הפרה בעתיד. מניעות יכולה להווצר עקב הבטחה לעתיד, רק כאשר המבטיח מתכוון שלהבטחתו תהיה תוצאה משפטית שבה הוא יהיה קשור, כי האדם שלו נתן את ההבטחה יפעל על פיה וכי אותו אדם אכן פעל כך. בענייננו לא נתקיימו תנאים אלה והנושא שבו אנו עוסקים גם מוסדר בחיקוק.
אשר לדחיית התביעה נגד נהג המשאית והמבטחת שלו - ב"כ המערער ביקש שביהמ"ש יעיין מחדש בהלכה שנפסקה בע"א 595/80 הנ"ל והציע פרושים אחרים שלפיהם גם במקרה של תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב יהיה חייב כל אחד מהמשתמשים בכלי הרכב המעורבים בתאונה לפצות את מי שנפגע בתאונה ובכלל זה נפגע שהוא נוהג בכלי רכב המעורב באותה תאונה, אך אין לקבל את הפרושים שמבקש ב"כ המערער לתת לסעיפים הנדונים ויש לאשר מחדש את ההלכה שנפסקה בע"א 595/80 הנ"ל.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. בית הלוי למערער, עוה"ד י. אלמוג וח. גלזר למשיבים. 30.12.84) .
בר"ע 580/84 - אלמא חברה לבנין בע"מ נגד נגה חברה ישראלית בע"מ ואח'
*מניעת פרסום בקשת פירוק נגד חברה (הבקשה נדחתה).
השאלה המתעוררת היא, האם קיימת מחלוקת בין החברה המבקשת לנושיה, מחלוקת שיש בה כדי למנוע פרסום בקשת הפירוק נגד החברה עפ"י סעיף 258(1) לפקודת החברות התשובה היא שלילית. בין המבקשת למשיבות הושג הסכם פשרה אשר לפיו היה על המבקשת לשלם למשיבות 200,000 דולר בשקלים בתמורה להפסקת הליכי בוררות וסילוק כל תביעה נגדה. בהסכם נקבע כי אם תשלם המערערת סכום של 108,000 דולר בשקלים בשעורים ובמועדים שפורטו בהסכם יראו בכך מילוי ההתחייבות כולה ואם לא ישולמו השעורים במועדים האמורים. יהיה על המבקשת לשלם את מלוא הסכום של 200,000 דולר. טוען ב"כ המבקשת כי הסכום הגבוה מן השניים, כולל בחובו פיצויים מוסכמים ולפיכך יש להחיל עליו את סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ולטענתו "הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" ועל ביהמ"ש להפחיתם. השאלה היא אם יוצרת טענה זאת מחלוקת בתום לב. עפ"י הכתוב בפשרה החוב האמיתי הוא בסך 200,000 דולר ועל הטוען שהכתוב אינו מבטא נכונה את העובדות לאמיתן - עול הראיה, לפחות עד כדי העמדת עובדה זו בספק של ממש. אילו הוברר במידה הדרושה בשלב זה שקיימת מחלוקת באשר לחוב המלא לאמיתו כי אז יתכן (ואין בכך משום נקיטת עמדה) שהיה מקום להיענות לבקשה דנא, אך לא הונח יסוד למסקנה כזאת ועל כן קובע הכתוב בהסכם הפשרה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. מונרוב למבקשת, עו"ד יוסף סמואל למשיבות. 4.2.85) .