ע.פ. 279/83 - סלימן אבו מבגדם ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. בפברואר 1982 נרצח בכלא באר שבע אסיר בשעה שישב עם שני אסירים נוספים בחצר. מפתח אגף האסירים שיצאו שני אסירים רעולי פנים האוחזים סכינים בידיהם, התנפלו על המנוח ודקרו אותו למוות מיד לאחר מכן נמלטו התוקפים לתוך אגף האסירים. לגירסת התביעה הרוצחים הם שני המערערים הראשונים וסייע בידם המערער השלישי (להלן גדאדה). המערערים כפרו באחריות למעשה גירסת התביעה נשענה על שני נדבכים יסודיים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, ואלה זוכים לחיזוק. בראיות נוספות האחד מתייחס להודעתו במשטרה של עד בשם ברבק אשר נחקר ארוכות על ידי חוקרי הפרשה ומסר שלוש הודעות מפורטות אשר לפיהן המערערים הם האחראים לרצח. כבר בהודעותיו במשטרה אמר ברבק כי לא יעיד בביהמ"ש מחשש לחייו ואכן בביהמ"ש סרב להעיד נגד המערערים והודעותיו נתקבלו מכח סעיף 10 לפקודת הראיות הנדבך השני מתייחס לעדותו של המערער גדאדה. תחילה נבחנה אפשרות להעניק לו מעמד של עד מדינה, אך הפרקליטות התנגדה לכך ולאחר שהודיעו לו כי לא יוענק לו מעמד של עד מדינה מסר שוב הודעות ואלה מסבכות את המערערים ברצח. גם עד זה סרק להעיד בביהמ"ש וטען כי ההודעות הוכתבו לו ע"י חוקריו ביהמ"ש המחוזי החליט לקבל את מסכת הראיות הנדונות והרשיע את המערערים ברצח והערעור נדחה.
ב. ברבק עצמו הוחשד בתחילה בביצוע הרצח ואז הוא מסר את הודעותיו וביהמ"ש האמין לגירסתו לאחר שלקח בחשבון את כל הטענות הנטענות נגד אמינותו. חוקרי המשטרה לא היו מוכנים לקבל את דבריו של ברבק מיניה וביה ולהבנות מהם, הם חקרו את ברבק רבות ורק לאחר שהסתמנה עקביות בדבריו ונתגלו ראית נוספות המחזקות את דבריו קיבלו את אימרותיו כחלק בסיסי במסכת הראיות הסניגורים לא הצליחו להצביע על עובדות המערערות את האמון בדברי ברבק באימרותיו ואין יסוד להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי. מאימרותיו של ברבק במשטרה עולה כי שלושת המערערים תיכננו מראש את המעשה.
ג. החיזוק המרכזי לאימרותיו של ברבק מצוי שבהודאתו של המערער גדאדה במשטרה שהיא עצמה יכולה להיות בסיס איתו להרשעה. אכן, כלל ידוע הוא שדברים שהשמיע נאשם בעת חקירתו מתוך תקווה כי ישמש עד מדינת אינם קבילים כראיה, ולפיכך כל שאמר גדאדה לחוקרים בטרם נאמר לו שלא ינתן לו מעמד של עד מדינה אין לקבל כראיה. כך אמנם נהג ביהמ"ש המחוזי. אולם, אין בסיס משפטי לסברתו של הסניגור כי צריך לפסול גם אותם דברים שביקש להשמיע מיזמתו שלו, בשלב מאוחר הרבה יותר, לאחר שהיה ברור לו כי כל שאמר בשלב המקדמי לא יהווה ראיה כנגדו וכי כל מה שיאמר בידיעה שאיננו עד מדינה יוכל לשמש כראיה כנגדו.
ד. ככל שמדובר בגדאדה, העלה הסניגור, לחילופין, טענה כי אפילו השתתף במעשה הרצח כמי שכיוון והדריך את האחרים כאשר יצאו לחצר, עשה זאת בכורח הנסיבות ונוכח איומיו של המערער סלימן. טענה זו אין בה ממש, שהרי עפ"י חומר הראיות גדאדה לא היה פסיבי ולא פעל מתוך כפייה, אלא שיתף פעולה עם האחרים כבר בשלב התכנון. זאת ועוד, טענה זו לא הועלתה ע"י המערער כגירסה הנשמעת מפיו. בביהמ"ש התכחש לחלוטין לחלקו ולחלקם של המערערים האחרים במעשה הרצח. בהודעתו שהיא עדות קבילה ורבת משקל, הוציא גדאדה עצמו מכלל המבצעים ואמר במפורש שלא נכנע לדרישתו של סלימן ליטול חלק במעשה ולסמן להם מתי לצאת.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט לוין.עוה"ד גלעד ח. קאזיס וראשלמערערים, עו"ד גב' טפיירו למשיבה, 7.5.85).
בג"צ 476/82 - אורלוגד בע"מ נגד רשם הפטנטים ואח'
*ערעור על סרוב לרשום יש מסחר(ערעור לבג"צ על החלטת רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר - הערעור נדחה).
א. העותרת ביקשה לרשום את הסימן "דו פונט" והמשיבה השניה (להלן המשיבה) התנגדה לרישום. הבקשה לרישום התייחסה לשעונים והמשיבה טענה שהיא משתמשת בסימן הנדון מזה שנים בעולם ומשנת 1975 גם בישראל אם כי לא לגבי שעונים אלא לגבי מציתים, מכשירי כתיבה וכדומה. המשיבה הסבירה גם כי היא מתכוונת בקרוב לעבור גם לתחום השעונים ולטענתה המערערת אימצה לעצמה את סימנה של המשיבה כדי להנות, שלא כדין, מן המוניטין שלה, וכן יש בסימן המבוקש כדי להטעות את הצבור ולעודד תחרות בלתי הוגנת במסחר, ועל כן אין הסימן כשר לרישום בהתאם לפקודת סימני המסחר. המשיב קיבל את עמדת המשיבה וסרב לרשום את הסימן והערעור על כך לבג"צ נדחה.
ב. רשם הפטנטים ציין כי הוא מוכן להפעיל בנדון את המבחנים הקבועים בסעיף 29 לפקודה המדבר על מצב שבו הגישו אנשים שונים בקשות נפרדות להרשם כבעלי סימני מסחר זהים או דומים, ולדעת הרשם גם במקרה שלפנינו כמו בסעיף 29 מדובר בזכות קניינית שרכש צד על סימנו והשאלה היא אם צריך להדחות אחד הצדדים מפניו של הצד השני. לענין זה יצא הרשם מן ההנחה שהעובדה שסימן מסחר אינו רשום בישראל, כמו סימנה של המשיבה, אין בה כשלעצמה לנעול את הדלת בפני בעל הסימן לעמוד בהליכי התנגדות כנגד מבקש החפץ להשתמש באותו סימן מסחר.
ג. לקראת הדיון בערעור ביקשה המשיבה להתיר לה להגיש ראית נוספות וביהמ"ש החליט לקבל ראיות אלה הנוגעות לתפוצת המוצרים של המשיבה ולפרסום שהיא משקיעה בפרסומים. אין סיבה שלא להיעתר לבקשה שכן יש בראיות הנוספות כדי לתרום להצגת תמונה עובדתית שלמה, נכונה ומעודכנת יותר של השאלה הנתונה להכרעה. הרשם ובעקבותיו ביהמ"ש מכריעים לא רק במחלוקת הנטושה בין הצדדים היריבים, אלא מוטלת עליהם גם האחריות לתקינות רישום סימני המסחר וחובת השמירה על מסחר הוגן ומניעת הטעיית הצבור. מכאן שאם קיימות ראיות חדשות בידי בעל דין שיש בהן כדי להשפיע על תוצאות הדיון, ולא היה בידו להגישן בעת הדיון בפני הערכאה הראשונה, אין סיבה שלא לאפשר הגשתן לפי המבחנים המוכרים והסייגים הידועים בסוגיה זו, אלא שבמקרה זה הסמכות רחבה יותר.
ד. נקודת המוצא להכרעה בשאלה שבמחלוקת, הינו העיקרון שעל הצד המבקש את רישום סימן המסחר לשכנע את הרשם כי הסימן ראוי לרישום, וכאשר טוען המתנגד שהסימן עלול להטעות, על מבקש הרישום להוכיח שאין הדבר כך, גם כאשר המתנגד אינו בעל סימן רשום. אין לקבל את הערעור על הממצא של הרשם שלא מצא תום לב אצל המערערת בבחירת השם "דו פונט" והמסקנה כי הכוונה היתה להנות מהמוניטין שרכשה המשיבה ברחבי תבל ובישראל.
(בפני השופטים: ברק, בך, וייס. החלטה - השופט ויס. עו"ד א. גבריאלי לעותרת, עו"ד ג. גינתלמשיבה. 15.5.85).
ע.א. 493/84 - יואל רוטברד נגד נילי רוטברד ואח'
*מזונות(הערעור נדחה).
א. המערער והמשיבה הם בני זוג הנשואים מאז 1965 ולהם שני ילדים, הבת ילידת 1966 והבן יליד 1970. בין בני הזוג היו מריבות שהגיעו לאלימות פיזית. בהליך נשוא ערעור זה נדונה תביעת המערערים למזונות ולמדור שלו ובית המשפט נתן צוים זמניים נגד המערער שלא יכנס לדירת בני הזוג וכן פסק סכומי מזונות לילדים אך לא לאשה. הערעור בקשר לאיסור כניסת המערער לדירת בני הזוג נדחה ללא דיון לגופו, שכן בינתיים פג תוקפו של צו המניעה נגד הבעל ואין עוד משמעות מעשית לערעור.
ב. באשר לערעור בענין המזונות - ערעור זה נדחה לגופו, פרט לכן שבמקום קביעת בית המשפט כי התשלומים יעודכנו על פי המדד כל חודשיים החליט בית המשפט העליון כי הם יעודכנו אחת לשלושה חדשים. נפסק כי עד יום 16.7.84, היום בו ימלאו לבת 18 שנה והמערער יחדל מלחוב במזונותיה, ישלם עבור שני הילדים 76.600 שקל לחודש, וכשהמזונות יהיו לבן לבד ישלם 48.000 שקלים. ביהמ"ש העליון אינו מתערב בקביעת גובה דמי מזונות למעט מקרה של שיקולים מופרכים או בלתי חוקיים, התעלמות משיקולים שהיה צריך להביאם בחשבון, או פסיקת סכום מוגזם או קטן שאין בינו לבין נסיבות המקרה ולא כלום. אין בפסק הדין הנדון אף אחת מהעילות הנ"ל שתוכל להצדיק התערבות במקרה זה. הסכום שנפסק אינו מוגזם בנסיבות העניין ואין יסוד לטענה כי הוא נקבע מתוך טעות חשבונית אמנם בתקופה שבה שני הילדים זכאים למזונות הסכום שנפסק לבן הוא 38.500 שקל בלבד, מחצית הסכום הכולל, אך הגדלת הסכום לבן לבד ל-48.000 שקל אינה מלמדת על שיקול מופרך או מוטעה אלא להיפך על שיקול מדוקדק וסביר. כאשר נטל התשלום הרובץ על המערער מוקל, כשלא יצטרך לשלם מזונות לבתו, צודק וראוי הוא כי חלק מן המשאבים המתפנים כהוצאה מכך יופנו להשלמת צרכי הבן. הסכום המוגדל שנפסק לבן אינו מופרז כשלעצמו. ביהמ"ש קבע שהילדים היו רגילים לרמת חיים שלמעלה מבינונית והם זכאים לסיפוק צורכיהם גם מעבר למידה הבסיסית, כאשר המערער הוא אדם בעל נכסים ויכולת השתכרות כזו שלא יעמוד בפני כל קושי לשלם את הסכומים בהם חוייב. בכך אין להתערב.
ג. טענה אחרת שהעלה המערער כי הפקיד בבנק ע"ש אשתו, לכסוי צרכי המשפחה, 45,000 דולר והיא משכה סכומים רבים ואת היתרה העבירה לחשבת על שם אמה כדי להבריחה ממנו. המערער כבר הגיש המרצה בה ביקש מביהמ"ש כי יוכרז שהכסף שייך לו ובינתיים הוא טוען כי ביהמ"ש בתביעת המזונות התעלם מהסכום הנ"ל שיש בו כדי לכסות את כל צורכי המשיבים ועל כן אין לחייבו במזונותיהם. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך וקבע כי הכסף אכן היה ברשות האשה והיא משכה ממנו מידי פעם סכומי כסף לעצמה, אך אין בעובדה זו כדי להשליך על חיובו העתידי של הבעל. כאמור הגיש הבעל תביעה לקבלת הכסף ולצורך התשתית העובדתית של פסק הדין דנא היה לביהמ"ש די בקביעתו כי הסכום של 45,000 דולר היה משך כל השנים תחת ידיה הבלעדיות של האשה כשהיא יכולה למשוך ממנו כספים, אך לא נקבע כי הסכום הנ"ל עדיין עומד לשימושה החפשי של האשה והדבר כפוף לתוצאות הדיון בהליך שהגיש הבעל נגד אשתו
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין.עו"ד ב. בראז למערער, עו"ד א.אליגון למשיבים. 29.5.85).
בר"ע 25/85 - פתחי אבו רומי ואח' נגד פקיד הבחירות למועצת טמרה ואח'
*תיקון בקשה לפסול בחירות ע"י צרוף משיבים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים פנו לביהמ"ש המחוזי בערעור עפ"י חוק הרשויות המקומיות (בחירות) וביקשו להכריז כבטלות את הבחירות שנערכו בכפר טמרה הן למועצה המקומית והן לראשות המועצה. באשר לראשות המועצה נערך הדיון לגופו ונדחתה הבקשה ואילובאשר לפסלות הבחירות למועצה המקומית דחה ביהמ"ש את הערעור על יסוד טענה מקדמית המתבססת על סעיף 72 לחוק הבחירות. עפ"י סעיף זה "ועדת הבחירות, פקיד הבחירות וכל אדם שמערערים על בחירתו יהיו משיבים בערעור בחירות" והוראה זו לא קויימה שכן לא צורפו כמשיבים לפחות ארבעה מבין חברי המועצה שנבחרה. השופט ציין כי אילו קויים הדיון בערעור כפי שהוגש לא היתה לדיון כזה נפקות כלשהי וההחלטה שהיתה ניתנת היתה כאין וכאפס. ב"כ המבקשים ביקש לחילופין שהות להגיש בקשה לצרף את חברי המועצה החסרים כמשיבים, אך ביהמ"ש דחה את בקשת התיקון וטעמו
לכך כי סעיף 72 הנ"ל קובע להגשת הערעור הגבלת זמן נוקשה של 14 יום מפרסום תוצאות הבהירות והיענות לבקשה אחרי שפרק זמן זה כבר חלף תפגע בזכות המוקנית של חברי המועצה שטרם צורפו. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון העלה מיוזמתו את תחולתה של תקנה 449 לתקנות סדר הדין על ענייננו. תקנה זו אומרת כי "אין שומעים בערעור טענה שקיים פגם בצורת כתב הערעור, או שלא נתמלא תנאי קודם לדיון בערעור, אלא אם כן הומצאה הודעה בכתב על כך למערער לפחות שבעה ימים לפני הדיון בערעור והמערער לא תיקן את הפגם או לא מילא אמר התנאי... הומצאה הודעה... והמערער לא תיקן את הפגם רשאי ביהמ"ש ... להתיר את תיקון הפגם... לפני הדיון בערעור...". התקנה מוגבלת לפי נוסחה רק לפגם בצורת כתב הערעור או אי מילוי תנאי מוקדם לדיון בערעור ומכאן שאין לה תחולה על טענה בדבר פגם שאינו פגם כזה ושניתן להעלות ללא צורך במשלוח הודעה כנדרש בתקנה. השאלה היא לאיזו משתי הקטיגוריות דלעיל שייכת הטענה הטרומית שעל יסודה נדחה ערעורם של המבקשים בביהמ"ש המחוזי והתשובה היא כי היא שייכת לקטיגוריה של פגם בצורה וחייבים לשלוח הודעה מוקדמת של שבעה ימים.
ג. ההוראות הדיוניות של סעיף 72 לחוק הבחירות מטרתן למצוא איזון הולם בין האינטרס להגיע לחקר האמת ולקבוע אם תוצאות הבחירות משקפות את רצון הבוחרים לבין האינטרס להעניק יציבות למוסדות השלטון הנבחרים שיוכלו לתפקד מבלי שירחף עליהם איום מתמשך של בחירות חדשות כתוצאה מפסילת הליך הבחירות. להשגת איזון זה נקב המחוקק בהגבלת זמן נוקשה של 14 יום כאמור, אך מכאן אין להסיק שאין להתיר הוספת משיב או משיבים ששמם נשמט בטעות או לא נכלל בכתב הערעור, מעבר למועד הנקוב. הוספה כזאת לא תפגע בזכותם המוקנית, כביכול, של אלה שטרם נכללו בכתב הערעור, ששוב לא יהיו עוררין על בחירתם. עם הגשת כתב הערעור תוך המועד הונפה חרב האיום על קיומה של המועצה כגוף ובנסיבות אלה קיים כתב ערעור, אם כי פגום. גם מתוכנו של כתב הערעור עולה בעליל שמבקשים לתקוף את תוצאות הבחירות של המועצה כולה על כל חבריה והדבר מחייב שכל אחד מחברי המועצה יהיה משיב. סטיה מהוראה זו היא בגדר אי מילוי תנאי לדיון וכדי למנוע הכשלת העיקר מחמת טעות כזו באה תקנה 449 לתקנות סדר הדין המחייבת משלוח הודעה שבעה ימים לפני הדיון. נכון שאילו החשו המשיבים ולא העלו את הטענה שרשימת המשיבים לוקה בחסר לא היתה שאלת משלוח הודעה מוקדמת מתעוררת, ובסופו של דבר הדיון כולו, לרבות ההחלטה היו כאין וכאפס נגד חברי מועצה אלה. אולם משהועלתה טענת הפגם מבלי שקדמה לה הודעה, רשאים המערערים לבקש הוספת המשיבים החסרים כפי שהיו נוהגים אילו קיבלו את ההודעה.
ד. ב"כ המדינה הטיל ספק בתחולתה של תקנה 449 בענייננו, גם מהטעם שערעור בחירות מוגש מבחינה צורנית כהמרצה, ואולם אין לשכוח כי מעשית זהו ערעור לפחות במובן זה שבניגוד לדיון רגיל בערכאה ראשונה בה מוחלפים כתבי טענות, תיתכן בערעור בחירות העלאת טענה טרומית המפתיעה את המערער. די בטעם זה כדי להסיק שתקנה 449 הדנה בהעלאת טענות טרומיות תופסת גם בו. יתכן גם, אך אין צורך להכריע בכך, שתובע המפנה תביעתו בטעות נגד גוף מסויים כאשר מצוות המחוקק היא לעשות את כל אחד ממרכיביו של אותו גוף, או גם אותם, כמשיבים, זכאי לתקן את הטעות במסגרת תקנה 24 לתקנות סדר הדין ואם הוגשה התביעה קרוב לתום תקופת ההתיישנות מבוקשו יותן לו אף אם בינתיים תמה תקופת ההתיישנות. אולם אין צורך לקבוע מסמרות, כאמור, בשאלה שאינה ניצבת בפנינו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד זכי כמאל למבקשים, עוה"ד רנאטו יאראק ומשה עמאר למשיבים. 17.5.85).
בר"ע 218/85 - אריה חברה לביטוח בע"מ נגד שאול שטמר
*דחיית תביעה על הסף(הבקשה נדחתה).
א. המשיב הגיש תביעה לבימ"ש השלום נגד המבקשת כשהתביעה מסתמכת על עילה בנזיקין הנובעת מתאונת דרכים. כתב התביעה פירט את הנזקים שנגרמו למשיב. המבקשת הגישה כתב הגנה ובין היתר כללה טענה כי הגיעה להסכם עם המשיב שלפיו קיבל המשיב סכום כסף לכיסוי כל נזקיו ולסילוק מלא וסופי של תביעותיו בגין התאונה ואף חתם על כתב קבלה, ויתור ושחרור שבו ויתר באופן סופי ומוחלט על כל זכויותיו בקשר לתאונה. כתב הויתור צורף לכתב ההגנה וצויין גם כי בנוסף לכך חתם המשיב על גב ההמחאה ויתור על כל תביעה וגם תצלום ההמחאה צורף לכתב ההגנה. המשיב לא איזכר את כתב הויתור בתביעה ולא הגיש כתב תשובה. עם פתיחת הדיון בבימ"ש השלום טען ב"כ המבקשת, במסגרת של בקשה טרומית בע"פ, כי הוא מבקש לדחות את התביעה על הסף בשל טענת הויתור שהועלתה בכתב ההגנה. פרקליטתו של המשיב התנגדה לדחייה על הסף וטענה כי ההחתמה על כתב הויתור היתה נגועה בחוסר תום לב ולא היתה אלא מעשה עושק. לטענתה לא צריך היה לאזכר בכתב התביעה את הענין הזה וגם לא היתה חובה להגיש כתב תשובה. היא ביקשה באותו מעמד לתקן את כתב התביעה כדי לכלול בו את טענתה שמדובר בעושק. ב"כ המבקשת התנגד לבקשת התיקון המועלית ביום שנקבע להוכחות כאשר כל העדים כבר הוזמנו והיו נוכחים במקום.
ב. בימ"ש השלום דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה ודחה את התביעה על הסף בציינו כי צריך היה להעלות את הבקשה לתקון כתב התביעה בדיון הראשון שנתקיים בנוכחות הצדדים ולא בישיבה שבה הוזמנו כבר כל העדים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב בציינו כי לא היה מקום לדחיית התביעה על הסף שכן עניין תקפותו של כתב הויתור צריך היה להתברר בדרך של שמיעת ראיות. העלאת בקשה בדבר דחייה על הסף באה כהפתעה לב"כ המשיב ומה גם שלא נטען בכתב ההגנה כי דין התביעה להדחות על הסף. זאת ועוד, מן הדין שבקשת הדחייה תוגש בדרך המרצה ובימ"ש השלום צריך היה, לפחות, לדחות את הדיון למועד אחר כדי לאפשר למשיב להתייחס לטענה המפתיעה של דחיית תביעה על הסף. על כן החזיר את התיק לבימ"ש השלום לשם קיום הדיון בהרכב אחר וחייב את המבקשת בהוצאות בסך 500,000 שקלים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. כתב התביעה צריך היה לכלול התייחסות לענין כתב הויתור וטענת העושק. לא צריך היה להעלים מעיני ביהמ"ש את העובדה כי התובע חתם על שני כתבי ויתור המתייחסים ברורות לאותה עילה ממש. אין לקבל את טענת ב"כ המשיב כי בהתדיינות כגון זו אין חלים הכללים הנהוגים בבג"צ ועל כן אין כביכול חובה לנהוג "נקיון כפיים". מן הנכון היה לאזכר עובדה מהותית כגון זו בכתב התביעה, כי היא בגדר הנתונים המשולבים והכרוכים, מניה וביה, בפריטים החייבים להיכלל בכתב התביעה עפ"י האמור בפסקאות (7), (8) ו-(9) לתקנה 9 בתקנות סדר הדין האזרחי. יתירה מזו, אף ללא זיקה לחיוב הפורמלי העולה מתקנה 9 אין להעלות על הדעת שפלוני, שחתם על כתב ויתור לגבי הסכום שהוא תובע, יסתיר עובדה זו בכתב התביעה המוגש על ידיו. מאחר והנושא הוזכר בכתב ההגנה ראוי היה לקיים קדם משפט, כי זה ענין מובהק שראוי לבררו מראש לפני שמזמינים את העדים. מתברר כי אכן קויים דיון בנוכחות בעלי הדין ללא הזמנת העדים, אך משום מה לא העלה ביהמ"ש את השאלה שנתחייבה באשר לכתבי הויתור.
ד. את הבקשה לדחייה על הסף צריכה היתה המבקשת להעלות במסגרת בקשה בדרך המרצה ולא בע"פ בלבד. לו טענה המבקשת בכתב ההגנה שיש לדחות את התביעה על הסף ולא היתה מסתפקת באיזכור כתבי הויתור, היה די בכך אף ללא בקשה נוספת בדרך המרצה. אולם בקשה כזו לא נכללה בכתב ההגנה. העדר תגובה מצד המשיב מעת קבלת
כתב ההגנה באוגוסט 1983 ועד ליום פתיחת הדיון ביולי 1984, אחרי שהוזמנו כל העדים, והעלאת בקשה לתיקון כתב התביעה בשלב כה מאוחר, היתה גורם מרכזי לכך שנושא זה גרם מעל למידה הראויה להעסקת שלוש ערכאות. המשיב יכול היה להגיב על האמור בכתב ההגנה ויכול היה לבקש את תקון כתב התביעה כשביהמ"ש דן בתיק לראשונה אם לא לפני כן.
ה. הקווים המנחים של ביהמ"ש המחוזי היו כי זכאי אדם לכך שיהיה לך יומו בביהמ"ש אם יש בחומר שבפני ביהמ"ש כדי להצביע לכאורה על קיומה של טענה הראויה לברור משפטי, ובענין דחיית התביעה על הסף נוהגים בתי המשפט בזהירות ואין ממהרים לדחות תביעתו של פלוני על הסף. ליקוי בכתב הטענות אינו חייב להכריע את גורלה של התביעה או ההגנה ועל ביהמ"ש להתיר תקון כתבי בי- דין והנזק שנגרם לנוגעים בדבר ניתן לתיקון ע"י הטלת הוצאות. כמו כן ניתן להטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה. על כן בדין החליט ביהמ"ש המחוזי שאין לדחות את התביעה על הסף.
ו. מאידך אין להבין מדוע הטיל ביהמ"ש את הוצאות הבקשה על המבקשת דווקא. אם סבר ביהמ"ש המחוזי שיש להתיר את תיקון כתב התביעה למרות שהבקשה הוגשה באיחור כה רב ואחרי שכל העדים כבר הוזמנו, ראוי היה שהמשיב דווקא ישא בהוצאות. השאלה היא אם די בהחלטה בענין ההוצאות כדי להצדיק מתן רשות ערעור והתשובה לכך היא שלילית. מה גם שענין ההוצאות ימצא את ביטויו בין כה וכה בעקבות ההכרעה לגופה בתביעה, לכאן או לכאן.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. בייניש למבקשת, עו"ד גב' רבנר למשיב. 2.5.85).
ע.פ. 161/85 - ניצן דרורי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש "גניבה ממעביד" (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של גניבה ממעביד ונדון לתשעה חודשים מאסר בפועל ולתשעה חודשים מאסר על תנאי המערער הוא בעל עבר נקי וזוהי הרשעתו הראשונה. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער וכן את המלצתו החיובית של שרות המבחן ותוך הדגשת הצורך לאזן בין נתונים אלה לבין האינטרס הצבורי הטיל את העונש האמור. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לאחר שמיעת הערעור הוגש תסקיר משלים של שרות המבחן השם את הדגש על אישיותו החיובית של המערער, מאמציו הכנים להשתקם ולהטיב את הנזק שנגרם על ידי מעשיו, ולפי דעת שירות המבחן שליחת המערער למאסר ישים קץ לתהליך השיקום החיובי שבו הוא נמצא. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה, לא בלי התלבטויות כי מדובר במקרה חריג המצדיק עמדה חריגה. מדובר במערער ללא עבר פלילי ובעל תכונות חיוביות, המצליח להשתקם במסגרת מקום עבודה חדש שמצא ועל כל זאת יקיץ הקץ אם ישלח למאסר. כיון שכך מן הדין לאפשר למערער להוכיח את כנות מאמציו גם בעתיד ולהעמידו תחת פקוח שרות המבחן. אם יתברר שהוא לא ינצל את ההזדמנות הניתנת לו להמשיך בשקומו ולא יעמוד בתנאי המבחן, הרי עניינו ישוב ויעלה לפני ביהמ"ש המוסמך ועליו יהיה לתת את הדין ולהענש כפי שביהמ"ש ימצא לנכון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ויס, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד לויט למערער, עו"ד ח. לוין למשיבה. 29.4.85).
ע.פ. 693/84 - יגאל לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדמה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת 25 סוליות חשיש במשקל 5 ק"ג ונדון לשש שנים מאסר שמתוכן ארבע שנים בפועל ושנתיים על תנאי. ביהמ"ש הרחיב את הדיבור לענין העונש וציין את עונשיהם של אנשים אחרים שהיו מעורבים בפרשה בדרך זו או אחרת הערעור על ההרשעה נדחה ועל
חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - הכרעת הדין של ביהמ"ש היתה מבוססת על ראיות קבילות שבהן אין להתערב. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את דרישת הסניגור לבקר במקום כדי לברר אם אמנם ניתן היה, ממקום התצפית של אחד העדים, לראות את כל הנעשה, אך בדין דחה ביהמ"ש בקשה זו לא היה כלל צורך, בנסיבות הענין, לערוך ביקור במקום. גם הטענה שהסם לא נמצא ולא נתגלה אינה טענה. היו עדויות למכביר כי המערער קיבל לחזקתו את הסם ואין זה מעלה או מוריד אם בסופו של דבר לא גילו מה עשה המערער בסם זה.
אשר לעונש - אילו עמדה רק השאלה אם העונש חמור מדי לא היה מקום להתערב בו. ברם, לסניגור טענה מיוחדת וזאת השוואת העונש שהוטל על המערער לעומת עונשים אחרים, קלים הרבה יותר, שהוטלו על אנשים אחרים המעורבים בפרשה באופן מיוחד צויינה מידת העונש של אחד שרעבי שנדון לשנתיים מאסר בפועל וחמש שנים מאסר על תנאי כאשר הוא היה הדמות המרכזית בפרשה. עונשו של שרעבי הועמד על שנתיים כתוצאה מעיסקת טעון ולדעת הסניגור אין בכך כדי לשנות מהכלל שיש לתת משקל גם לעקרון של אחידות הענישה. בעיה זו הובאה בפני ביהמ"ש העליון בע.פ. 188/84 פד"י י"ח(3) 162), כאשר נדון עונשו המתאים של מערער אחר בהשוואה לעונש שהוטל על שרעבי הנ"ל וביהמ"ש קיבל באותו ערעור את טענת הסניגור. באותו ערעור התייחס ביהמ"ש לעיסקת הטעון והסביר כי אם התביעה בוחרת בעריכת הסדרים מיוחדים עם מי שנחשב לעבריין עיקרי, אל לה לתמוה על כך, אם ביהמ"ש יראה מקום לשקול את ההשלכות שיש לכך על יתר המעורבים בפרשה. יכולות להווצר נסיבות שבהן לא ירשה חוש הצדק, שעבריין עיקרי בעבירה רצינית ישא בעונש קל בהרבה מהעונש שנגזר על מי שחלקו משני באופן יחסי. את הנאמר באותו ערעור יש להחיל גם במקרה שלפנינו. צדק ביהמ"ש המחוזי כי עבריין מסוגו של המערער מקומו מאחורי סורג ובריח למשך שנים רבות. ברם, ההלכה היא כפי שנפסקה בע"פ 188/84 וצריך להביא בחשבון את כל הנסיבות של המערער לאור ההלכות האמורות והמסקנה היא שיש להעמיד את המאסר בפועל על שלוש שנים בלבד.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, בן דרור. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד י.בן אור למשיבה. 19.5.85)
ע.פ. 18/85 - עלי סלים אלחמידי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל. המערער הורשע בעבירה של החזקת נשק והובלתו ונדון למאסר 5 שנים שמתוכן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירות של החזקת נשק והובלתו הן עבירות חמורות ומחייבות הטלת עונשים מרתיעים על העבריינים. מתברר שבסופו של דבר, שלא בידיעת המערער, הגיעו כלי הנשק לחזקתו של ארגון עויין. לא היה מקום להתערב במידת העונש אלמלא קיומם של שני שקולים לקולא: הנשק לא היה של המערער ורק נמסר לידי המערער למשמרת על ידי גיסו; המערער התוודה מיד לפני אנשי המשטרה עם מעצרו ואף הוביל את השוטרים אל שני האקדחים נשוא אחד האישומים עברו של המערער בעיקרו של דבר נקי ובמידה מסויימת הוא כלי שרת בידי אחרים שהניעוהו לבצע את המעשים המיוחסים לו, בשל טעמים אלה יש לקבל את הערעור ולהעמיד את המאסר על 4 שנים שמתוכן שנתיים וחצי בפועל.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, וייס, החלטה - השופט לוין. עו"ד לילוף למערער, עו"ד גב' ר. רמין למשיבה. 19.5.85).
ע.פ. 245/84 - אברהם ג'והגי נגד מדינת ישראל
*בקשה לחזור מהודאה (הערעור נדחה).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בעבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד. לאחר הגשת כתב האשום החזיר המערער לכל האנשים
המעורבים בדבר את הכספים שהיו מגיעים להם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער על סמך הודאתו ודן אותו לתשעה חודשים מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
המערער ביקש להרשות לו לחזור מהודאתו בטענה כי מי שהיה פרקליטו בביהמ"ש המחוזי אמר לו שאם יודה לא יגור עליו עונש מאסר בפועל וכי בנסיבות הענין מוטב לו לגמור את הענין ולשכוח ממנו. כנגד זה הובא תצהיר של אותו פרקליט כי לא נהג עם המערער אחרת מהמקובל במקרים כאלה, כי הסביר לו את האפשרויות השונות והשאיר לשיקול דעתו ולבחירתו אם להודות או לא. הבקשה להרשות לו לחזור מהודאתו נדחתה, לפי גירסת המערער עולה שאכן עבר את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום ואין כל נימוק שיצדיק פסילת ההודאה בביהמ"ש. הוא ידע והבין היטב במה הוא נאשם והחליט, לאחר התיעצות עם פרקליטו, מה הדרך שמן הראוי לנהוג בה. המערער לא ציפה לכך שיגזר עליו עונש של מאסר ממש, אך כשנוכח לדעת שהעונש אינו עונה על ציפיותיו מבקש הוא לנסות ללכת בדרך אחרת. דבר זה אינו ניתן להעשות.
אשר לעונש - המערער העלה את נסיבותיו האישיות ובריאותו המתערערת אך כל הנסיבות הובאו כבר בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי .מדובר בעבירות חמורות ואין כל הצדקה להתערבות בעונש שהוטל.
(בפני השופטים: ברק, ד.לוין, בן דרור. עו"ד מסקונה למערער, עו"ד א. נחלאלי למשיבה. 16.5.85). ע.פ. 623/84 - יוסף אבו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד והתפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע סידרה של עבירות וביניהן שוד, התפרצות וגניבת מכוניות ונדון לארבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו מאסרים על תנאי של שלוש שנים וחצי כששנתיים מצטברות ובסך הכל עליו לרצות מאסר בפועל של שבע שנים וחצי. הערעור נדחה הסניגור העלה את העובדה שמדובר בעבריין צעיר שמאסרו לתקופה כה ארוכה יכולה לחסל כל אפשרות לשיקומו. ברם, מדובר באדם שמאחוריו שורה ארוכה של עבירות אשר בגין חלק מהן הספיק כבר להיות בכלא. בעבר בא ביהמ"ש לקראתו והטיל עליו עונשי מאסר על תנאי. העבירות נשוא הערעור בוצעו סמוך מאוד ליציאתו מבית הסוהר ומסתבר שלגבי המערער קיימת דינמיקה עבריינית החוזרת על עצמה, שיש בה משום פגיעה חמורה בציבור. אין להפקיר את הצבור למעשים מהסוג שמבצע המערער ומן הדין לבלום מעשים כאלה כמצות המחוקק.
(בפני השופטים: חלימה, גולדברג, וייס. עו"ד ז.זילברשטין למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 5.85.ס2). ע.פ. 16/84 - רוברט חזאדוסט נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונה (הערעור נדחה).
המערער הגיע במכוניתו אל צומת ועצר על קו העצירה כמצוות תמרור "עצור" המוצב במקום. לפני שהחל להתקדם אל תוך הצומת הבחין במכונית הבאה מימינו אשר לה זכות קדימה להכנס לצומת, אך הנחתו היתה כי יצליח לחלוף על פני הצומת לפניה. לפיכך התחיל לנסוע ולאחר שעבר כ.3 מטר בתוך הצומת עמד על הסכנה הצפויה ובלם את רכבו. נהג המכונית האחרת נסע במהירות רבה ביותר ואילו נסע ישר לא היתה קורית תאונה, אך הלה הניח כנראה כי המערער ימשיך בנסיעה ויפנה את הנתיב השמאלי ולפיכך סטה שמאלה, התנגש ברכבו של המערער ושתי נשים שהיו במכונית האחרת נהרגו. בית משפט השלום הרשיע את נהג הרכב האחר בנהיגה בלתי זהירה שגרמה למות שתי נשים ואילו את המערער זיכה מן העבירות שהואשם בהן בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, קיבל את ערעור המדינה וקבע כי המערער לא נהג בזהירות והרשיעו. הערעור נדחה. זכות הקדימה שהחוק מעניק לרכב האחר תלויה
בנסיבותיו של כל מקרה. במקרה שלנו אירעה התאונה סמוך לשעה 11 בלילה כשלא היה בידי המערער להעריך נכונה את מהירותו של הרכב המתקרב. בנתונים אלה לא היה המערער רשאי להמר ולהניח כי יספיק לחלוף על פני הצומת. אין מדובר בנסיבות שעקב עומס התנועה אין מנוס לנהג אלא "לנגוס" באיטיות מנתיב אחר שבכביש, וההלכות שנקבעו לעניין זה אינן יפות לענייננו.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, בן-דרור. עו"ד לוויתן למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 28.5.85).
ע.פ. 719/84 - אברהם ועקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף מסמך ובידוי ראיות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער שכר דירה מאת המתלוננת לתקופה קצובה ובתום התקופה הגישה המתלוננת תביעת פינוי נגדו. ניתן פסק דין בגד המערער שלא בנוכחותו והוא החל בהליכים לבטל את פסק הדין. בדיון לפני הרשם טען המערער שיש בידו מסמך המעיד כי הוא דייר מוגן ועל כן יש לו הגנה טובה והראה לרשם "אישור" המעיד כי דבריו נכונים ועל סמך זה החליט הרשם שיש לתת למערער רשות להתגונן. הוברר כי האישור זוייף ע"י המערער שהעביר בול עם חתימת המתלוננת ממסמך אחר למסמך זה. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות של זיוף מסמך בכוחה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזוייף ובידוי ראיות ודן אותו ל- 21 חדשים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 8 חדשים חופף את המאסר החדש. הערעור נדחה. לעניין ההרשעה - בית המשפט האמין למתלוננת ודבריה נתמכו בראיות אחרות ואין להתערב בכך. באשר לעונש - בית המשפט המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות האישיות של המערער ובכלל זה כאשר קבע כי העונש שהופעל יהיה ברובו חופף את העונש החדש. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד, לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד קרול מנדלזון למערער, עו"ד רומנו למשיבה. 28.5.85).
ע.פ. 735/84 - אורי בוגנים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק וקבלת רכוש שהושג בפשע וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בהחזקת נשק שלא כדין וקבלת נכסים שהושגו בפשע ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, כן הופעל במצטבר מאסר של שנתיים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער לא היה מיוצג במשפטו ובשל כך סבלה הגנתה לדעתו היה על בית המשפט לסייע למערער ומשלא עשה כן יש לקבל את הערעור. בטענה זו אין ממש. המערער ניהל את הגנתו ולא נגרם כל עיוות דין בשל העדרו של סניגור. באשר לטענה כי התביעה לא הוכיחה כי המערער ידע שהרכוש שקנה, ושידע כי גנוב הוא, הושג בפשע - המערער קנה תכשיטים ואקדח בידעו שהם גנובים ובנסיבות העניין אין להניח כי נכסים שכאלה מצויים במקום פתוח, וההגיון גורס כי נגנבו בדרך של פריצה לבית מגורים או עסק. הנחה זו שבהגיון ניתנת לסתירה אך דבר זה לא נעשה בענייננו. באשר לעונש שהוטל על המערער - למערער עבר פלילי רציני והעבירות שהורשע בהן חמורות הן בנסיבותיהן ונעברו שעה שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגד המערער. בנסיבות אלה העונש אינו חמור ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, בן דרור. עו"ד שיוביץ למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 21.5.85).
ע.פ.824/84 - אברהם ויזל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות שמגמתן נישול קבלן מנכסיו) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות שתיכנן במשך שנים ושמגמתן היתה לנשל מנכסיו את הקבלן אהרן גיבור. הוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען טענת "הפליה" לעומת נאשמים אחרים באותה פרשה שקיבלו עונשים
קלים מאלה של המערער. ברם, בית המשפט שקל את כל הנסיבות ודן בצורה מפורטת בשאלת העונש הראוי להטיל על המערער גם לעומת העונשים שהוטלו על נאשמים אחרים. המערער עסק במשך שנים בתכנון וביצוע מעשים פליליים כאשר תדמיתו האמיתית מסתתרת מאחורי תדמית של איש עסקים. לאור מצב עובדתי זה, מתגמדות הטענות המופנות להתחשבות במצבו האישי. המערער היה המח המתכנן בכל הפרשיות הפליליות שמטרתן היתה לסלק את אהרון גיבור מנכסיו ואין לעשות השוואה בין חלקו באותן פרשיות לבין חלקם של המשתתפים האחרים. המערער היה הנהנה העיקרי מתוצאות העבירות, לא החזיר למתלונן דבר ולא תיקן את המצב מאז הגשת כתב האישום ועד היום. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: חלימה, בן דרור, ברק. עו"ד מ. למערער,עו"ד ח.ברוכי למשיבה. 21.5.85).
בג"צ 232/85 - יעקב רובין עו"ד נגד מנחם ברגר עו"ד ואח'
*שיהוי בעתירה נגד הסכמים לקראת הבחירות בלשכת עוה"ד (העתירה נדחתה).
כשבועיים לפני מועד הבחירות לראש לשכת עורכי הדין בישראל שנועדו ליום 15.5.85 נדונה בבג"צ עתירת העותר נגד כשרות הסכמים שנערכו בין המשיב לבין יו"ר ועד הלשכה בחיפה בדבר חלוקת תפקידים ותמיכה בבחירות וכדומה. דבר קיום ההסכמים נודע לעותר כבר ביום 4.4.85, כאשר פנה במכתב לחברי הלשכה ומתח ביקורת על ההסכמים, ביום 21.4.85 שלח העותר מכתב למשיב בו הציע לו להודיע על בטלות ההסכמים ולבג"צ פנה רק ביום 28.4.85. העתירה נגד קיום ההסכמים נדונה ביום 2.5.85 והוחלט לדחותה בשל השיהוי שחל בהגשתה.
דבר ההסכמים והחתימה עליהם נודעו לעותר לכל המאוחר ביום 4.4.85 ומאז ועד להגשת העתירה עבר כחודש ימים. בכך השתהה העותר יתר על המידה. היה עליו לדרוש מייד את ביטול ההסכמים ובמקרה של סירוב היה עליו לפנות לבג"צ מייד ולכל המאוחר לאחר הגשת רשימות המועמדים ביום 15.4.85. העותר המתין עד לשעה מאוחרת זו המותירה ימים ספורים להוצאת צו על תנאי, לקבלת תצהירים מששת המשיבים ולדיון בעתירה. הלכה פסוקה היא כי בג"צ רשאי לדחות עתירה אשר הוגשה באיתור והשיהוי בהגשתה גרם נזק או שינוי באינטרסים של יחידים או של הכלל. העותר במכתבו לעורכי הדין טוען כי ההסכמים נוגדים את טובת הציבור, המוסד הציבורי וטוהר המידות ואם ידון בג"צ בשאלות אלה ימים ספורים לפני הבחירות תיגרמנה תוצאות קשות למשיבים. נגד המשיב הוטחו אשמות כבדות וצומצמו דרכי תגובתו הן בשל הזמן הקצר שנותר, והן בשל עצם הדיון בבית המשפט המונע דיון ציבורי בעניין התלוי ועומד. אם יוחלט על בטלות ההסכמים עשוי הדבר להביא לשינוי ולשידוד מערכות ביחסי הכוחות הנאבקים בבחירות ולא יוותר זמן למשיב ולכלל ציבור עורכי הדין לבחינה מחודשת של המצב. תוצאות קשות אלה עשויות להיות מוצדקות אם דבר ההסכמים היה נודע לעותר זה עתה, אך אין להצדיקן כאשר דבר ההסכמים ידוע לעותר כבר כחודש ימים.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. פוזנר לעותר, עוה"ד צ. טילו וט. ארליך למשיבים. 2.5.85).
ב.ש. 510/85 - מדינת ישראל נגד אמנון בן סעדיה צור
*סירוב לפסול נהג מנהיגה עד למשפט (ערר על סירוב פסילה נהג מנהיגה עד לגמר משפטו - הערר נדחה).
המשיב הואשם בעבירה של גרימת מוות לפי סעיף 298 לחוק עונשין, בכך שנכנס לצומת מבלי לעצור, חסם נתיב נסיעתה של משאית והתנגש בה, וכתוצאה מכך נהרג אחד מנוסעי המשאית ונפצעו ארבעה אחרים. המשיב נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 90 יום ולאחר שאלה נסתיימו ביקשה המדינה פסילת המשיב עד גמר בירור משפטו. הבקשה נדחתה והערר על כך נדחה. המדינה טוענת כי חומרת העבירה וכן שורת הרשעותיו הקודמות של
המשיב מצדיקות הרחקתו מהכביש עוד בטרם בירור דינו. ברם, המשיב הוא נהג מקצועי שפרנסתו תלויה ברשיונו. אין זה השיקול היחידי שיש לשקול, וצריך לשקול יחד עם זאת אם המשיב יסכן את בטחון הצבור אם יורשה להמשיך לנהוג למשיב עבר נקי למדי, ביחוד כנהג מקצועי בעל ותק של 23 שנים, ואין הרשעותיו הקודמות מצביעות על נהג פורק עול המהווה סכנה לציבור. אין לזלזל בחומרתה של העבירה הנדונה, אך אין להתערב בשיקול דעתו של השופט.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד לירן למערערת, המשיב לעצמו. 30.5.85).
ענמ"ש 1/85 - יונה זיטמן נגד הממונה על הגמלאות לחברי כנסת ישראל
*גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (ערעור נושאי משרה ברשויות השלטון - הערעור נתקבל).
לפי סעיף 2א' להחלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (חברי כנסת ושאיריהם) יכול הממונה להאריך את התקופה שעבורה משולמת קיצבה לשאירים של חברי כנסת, מעבר לתקופה של ארבעה חדשים הקבועה בחוק, אך לא מעבר ליום 1.1.78 שהוא יום תחילתה של ההרחבה הקובעת קיצבה לשאירים של חברי כנסת לשעבר שנפטרו לאחר שחדלו להיות חברי כנסת עקב הרחבת ההוראה על שאירים של חברי כנסת לשעבר נקבע בתקנות כי תוך 30 יום מיום שהיה אדם זכאי לפי החוק, ישלח הממונה על הגימלאות הודעה לזכאי במכתב רשום ובה יפרט את הגימלאות המגיעות לו. אין צורך להגיש תביעה והזכאי יכול שלא לנקוט בצעד כל שהוא כי לפי התקנות חייבת להגיע אליו הודעה ובה פירוט הזכויות שהוקנו לו כבר. הממונה נהג כך לגבי כל יתר חברי הכנסת לשעבר, אך הוא לא שלח הודעה כאמור לאלמנתו של חבר הכנסת זיסמן כי לא היה רשום בכרטיסיה של הכנסת שחבר הכנסת זיסמן היה נשוי. למערערת נודע על זכותה רק מספר שנים מאוחר יותר ואז הגישה את בקשתה. המשיב החליט להכיר בזכותה למשך שנתיים למפרע, אך היא דרשה להכיר בה החל מתאריך ההרחבה 1.1.78. בקשתה נדחתה והערעור על כך נתקבל.
אין לגרוע חלקה של המערערת לעומת אחרים שמעמדם זהה למעמדה, כאשר המאפיין בינה לבין האחרים הוא רק בכך שחלה טעות בכרטסת פלונית שנוהלה בכנסת לגבי חבריה. מטעם המשיב הועלתה הטענה כי הנזק שנגרם כאן פחות חמור יחסית שכן משולמת למערערת קיצבה מטעם עיריית רמת גן, אך טענה זו אין בה כדי להשיב לטעמי הערעור. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק למשיב כדי שישקול מחדש את הטעון בחינה על רקע הדברים הנ"ל.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד הגב' ניצה אורצקי למערערת עו"ד א. בן-טובים למשיב. 24.4.85).
ע.פ.130/85 - רוני שאולי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש-גניבה בידי מורשה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של גניבה בידי מורשה, הודה באשמה ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער קשר קשר עם אחרים לגניבת חולצות וגופיות ממפעל שבו עבדו האחרים והגניבה בוצעה בעזרת רכבו של המערער. בגין אלה נדון למאסר כאמור. אין ספק שהמעשים חמורים בנסיבותיהם והעונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות, אך מסתבר ששלושת השותפים הועמדו לדין בכתב אישום נפרד ונדונו לעונשים קלים בהרבה מאלה של המערער. אין ספק כי קיים פער ניכר בין העונשים שהוטלו על שותפיו של המערער לבין העונש שהוטל עליו, ובנסיבות אלה די בתקופת המאסר שכבר ריצה המערער מיום 21.11.84 ועד יום שמיעת הערעור (14.4.85) ויש לשחררו.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. המערער לעצמו עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 14.4.85.)
ע.פ. 704/84 - עדי הראל נגד מדינת ישראל
*הרשעה באיומים וסחיטה וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בשורה של עבירות איומים, סחיטה, תקיפה וקשירת קשר לביצוע תקיפה, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר עלתנאי. הערעור נתקבל לגבי אחד מן האישומים והעונש הופחת בעקבות כך והמאסר בפועל הועמד על 15 חודשים.
מקרה אחד מתייחס לכך שהמערער סחט כספים מקבלן על יסוד שיקים שנמסרו למערער ע"י קונה שרכש דירה מהקבלן וקיבל מהקבלן שיקים להבטחת סכום שאותו קונה שילם לקבלן על חשבון הדירה. לבסוף קיבל הקונה את הדירה למרות שהקבלןנכנס לקשיים כספיים, לא החזיר את השיקים ומסר אותם למערער לגבייה והנ"ל תבע חלק מן הכספים באמצעות איומים. בעניין זה נדחה הערעור על ההרשעה. נסיון לגבות חוב זה באיומים מהווה עבירת סחיטה באיומים ואין נפקא מינה אם למערער היתה זכות כנה לחוב שתבע או אם האמין בתום לב בקיום זכות כזו.
אישום אחר מתייחס לכך שהמערער פגש בהוריה של גרושתו ודרש מהם סכום של 70.000 דולר באיימו כי אם ימנעו מלעשות כן "יראו את התוצאות תוך זמן קצר". עקב כך הורשע בסחיטה באיומים ואין ממש בערעור על הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי לעניין זה. אישום אחר מתייחס לאיומים שאיים המערער על גרושתו שתוותר על המגיע לה מתמורת מכירת דירתם המשותפת וגם לעניין זה היו ראיות מספיקות.
מאידך זוכה המערער בערעור מאשמה כי קשר קשר עם אחרים שהללו יעקבו אחרי גרושתו של המערער ויתקפו אותה, על רקע סכסוך כספי בין המערער לבין גרושתו בעניין הדירה שנמכרה. העיקוב התקיים סמוך לאחר שהמערער איים על הורי הגרושה אך בית המשפט העליון הגיע למסקנה שלא היו ראיות מספיקות לקשור את המערערעיקוב ואפשר כי העוקבים פעלו מטעם אנשים אחרים כדי לאיים על המערער דווקא שישלם חובות שהיה חייב לאחרים. בעקבות הזיכוי הופחת העונש כאמור.(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה-השופטת שטרסברג כהן. עוה"ד מ. נחשון וש. נחשון למערער, עו"ד נחליאלי למשיבה. 16.4.85).
ע.פ. 327/85 - רפי גואטה ואחרים נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה(ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
לשם מניעתם מראש של אי הבנות והליכים מיותרים, מוטב שהשופט היושב על מידין יצמצם עצמו בהתבטאויותיו במהלך הדיון לדברים הדרושים להכוונת הדיון ולשליטה בו, להצגת שאלות הבהרה, ולהכרעה בקשר לכתב האישום ולעונש. הצעות להסכמי טיעון בין התביעה לבין הסנגוריה הןעניין שיכול לעלות בין בעלי הדין אך אינן מעינינו של ביהמ"ש. אין גם צורך בכךשביהמ"ש יודיע מראש מהו העונש שהוא עלול להטיל במקרה של הרשעה. במקרה דנא התבטא השופט בענינים אלה והמערערים ביקשו כי יפסול עצמו, השופט סירב והערעור על כך נדחה. כל הדברים אשר עליהם מלין הסניגור נאמרו אחרי תום שמיעתכל הראיות ואחרי תום השמעת הסיכומים, היינו בשלב בו דעתו של ביהמ"ש כבר מגובשת ועומדת למצוא ביטויה בהכרעתו. בנסיבות אלה אין אלא להסיק כי הביטויהפומבי שנתן השופט לדעה שגיבש באה במועד בו היה עליו ממילא לתת את פסה"ד.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ג. זילברשטיין למערערים, עו"ד גב' נעמי לבנה למשיבה. 7.5.85)
ע.פ. 84+3/85/769 - אברהם ויצמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש(הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת 7 גרם הירואין תמורת 500 דולר והערעור על ההרשעה בעניין זה נדחה. בגין מעשה זה נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. כשנגזר הדין היה המערער מרצה מאסר אחר של 9 חודשים ואם המערער הלה נתון במעצר עד להכרעת דינו הרי שהמעצר היה חופף את
המאסר אשר ריצה בגין עבירה אחרת. אעפ"כ החליט השופט להכיר בחלק מתקופת המעצר ולנכות אותה משתי שנות המאסר. מעשה עבירה שני המיוחס למערער הוא כי כאשר החליט שופט לעצור את המערער עד תום ההליכים ירק המערער בפניו של השופט. בשל מעשה זה הורשע בהעלבת עובד ציבור ובתקיפת עובד ציבור ונדון לשנה מאסר המצטברת לשתי שנות המאסר האחרות. נמצא שהמערער ירצה באופן רצוף קרוב לשלוש וחצי שנות מאסר. גם הערעור על חומרת העונש נדחה.
אם נגזר על המערער לבלות תקופה ארוכה בין כותלי הכלא אין לו להלין אלא על עצמו. למרות גילו הצעיר רשם המערער לחובתו הרשעות לרוב בעבירות רכוש ותקיפה ובתי המשפט נהגו עמו בסלחנות מרובה ונמנעו מלגזור לו מאסר בפועל מתוך תקוה כי ישתקם ויתרסן. המערער לא ידע להעריך יחס סלחני זה ונסחף לגל של מעשי עבירה שכל אחת חמורה כשלעצמה. באשר לעבירת הסמים - מדובר בסם הירואין ובסחר בסם זה מאסר בפועל של שנתיים אינו מופרז וראוי להטילו. העבירה השניה שעניינה תקיפת השופט מחייבת הטלת עונש חמור ללא התחשבות בנסיבות האישיות, שאם לא כן, תיגרם פגיעה חמורה ביותר באשיות המשפט וביחס הציבור למערכת המשפט. בצדק העדיף בית המשפט במקרה זה את ההיבט הציבורי וההגנה על משטר של חוק וסדר.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד אוחיון למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 16.4.85).
ע.פ. 764/84 - זיאד חסני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בשעת לילה מאוחרת נשמע רעש בדירת המתלוננים וכשהודלק האור נתגלה המערער בדירה אך הצליח להמלט. ביהמ"ש האמין לגירסת המתלוננים ודחה כבלתי אמינה את גירסת הנאשם כי לא יצא באותן שעות מהבית. בית המשפט קבע כי המערער הוא שפרץ לדירת המתלונן ועל פי מכלול הנסיבות קבע כי כוונת ההתפרצות היתה לגנוב. המערער נדון לשנתיים מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של 9 חודשים מצטבר. הערעור נדחה. ראיה הישירה לכך שכוונת ההתפרצות היתה לגנוב לא היתה בפני השופט, ולפיכך, אילו היה המערער נותן הסבר תמים לכניסתו לדירה, או הסבר המתיישב עם עבירה קלה יותר כגון השגת גבול, לא נראה כי בית המשפט יכול היה להעמיד את ההרשעה על התפרצות לצורך גניבה. אולם המערער התכחש לנוכחותו במקום ההתפרצות והתכחשות זו נדחתה כבלתי אמינה. לפיכך, אין בפני בית המשפט אלא מה שעולה מכלל הנסיבות ויכול היה השופט להסיק כי מטרת ההתפרצות היתה גניבה. באשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, בן דרור. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 6.5.85). ע.פ. 626/84 - פיטר לב ורניק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(הריגה) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם ברצח בכוונה תחילה של אשתו. בית המשפט המחוזי סבר שעומדת למערער טענת קינטור ועל כן והרשיע בהריגה ודן אותו ל- 10 שנים מאסר בפועל . הערעור על חומרת העונש נדחה. בית המשפט ניתח היטב את כל השיקולים כאשר מחד גיסא עומדת העובדה שהמערער דקר את המנוחה דקירות רבות שהביאו למותה, ומאידך המנוחה קינטרה את בעלה בציינה כי אין היא רוצה לשוב ולחיות עמו, וכי הבן אינו בנו, ובעצם מראה העינים שראה המערער בהיכנסו בבוקר לדירת אשתו ממנה יצא גבר זר. בית המשפט שקל את כל השיקולים וראה בנסיבות המקרה להטיל על המערער עונש שבוודאי אינו קל אך איננו כבד במידה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, וייס. עו"ד משה גלעד למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 16.5.85).
ע.פ. 392/85 - זאב שויץ נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
כאשר שופט שומע פרטים על עבירתו של פלוני או על הרשעותיו הקודמות רצוי בדרך כלל ששמיעת המשפט תועבר לשופט אחר. "רצוי" ולא חובה, כי החוק אינו מכיל הוראה מחייבת בנושא זה והמליץ להעביר את המשפט לשופט אחר הוא לפנים משורת הדין. מקובל מאז ומתמיד כי בערי שדה לא ניתן להקפיד תמיד בכגון דא, שהרי יש ואותו נאשם חוזר ומופיע במשפטים שונים לפני אותו שופט ואין חובה להביאו כל פעם לפני שופט אחר. בענייננו, אין לגלות פסול בכך אם הענין יבוא בפני שופט שכבר טיפל בענין, כי חזקה על שופט שהוא ידע להשתחרר מכל השפעה אפשרית של החומר שהובא בפניו לצורך המעצר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ד. רביבו למערער, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 29.5.85).
ב.ש. 400/85 - אליעזר אברג'יל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
במכונית שהיתה נהוגה בידי העורר נעצרו העורר ושני נוסעים אחרים ומתחת למושב הקדמי נמצאה שקית עם 47 גרם אופיום. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. חומר הראיות שבידי התביעה אינו נראה לכאורה איתן. אמנם נתגלה הסם בתוך מכוניתו של העורר, אך כאמור היו בה עוד שניים המעורבים בפרשה ואחד מהם הודה במשטרה כי הסם שייך לו וכי זרק את השקית מתחת למושב כאשר הבחין באנשי משטרה. העורר מצדו מכחיש כל ידיעה בענין המצאות הסם במכונית לדבריו הסיע את שני החשודים האחרים בתור טרמפיסטים בלבד. אין לדעת מה יתברר במשפט אך לכאורה נראות ראיות התביעה קלושות למדי. העורר נמצא במעצר מינואר 1985 והמשפט קבוע רק לאמצע חודש יוני ואם כי יש לעורר הרשעות קודמות הרי מאז 1978 לא נרשמו נגדו עבירות נוספות ואין הרשעותיו הקודמות כוללות עבירות סמים. לפיכך יש לשחררו בערובה.
( בפני: השופט בך. עו"ד ירון רבינוביץ לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה . 26.4.85).
ע.א. 267/82 - ציונה קריטי נגד סעדיה קריטי
*טענה כי רישום העברת מקרקעין הושג במרמה
(הערעור נתקבל).
המנוח סעדיה קריטי, שנפטר לאחר ההליכים בבית המשפט המחוזי והשאיר אחריו צאצאים רבים, היה בעל מקרקעין ברחובות. ביום 15.8.84 אישר עורך דין ממן את חתימותיהם של המנוח כמוכר ושל בתו (המערערת) כקונה על שטר מכר של המקרקעין בו מצויין שמדובר במכר ללא תמורה. בעקבות אישור שטר המכר נרשמה החלקה בשם הבת. המנוח הגיש תביעה בה טען כי החתימה שמופיעה על גבי שטר המכר זוייפה וכי הוא לא הופיע מעולם במשרדו של עורך דין ממן ולא חתם על שטר המכר. לחילופין טען כי חתנו, בעלה של המערערת, החתים אותו במרמה על שטר המכר. בית המשפט המחוזי פסק כי המנוח זכאי להצהרה כי העברת החלקה לא נחתמה על ידו וכי יש להשיב את הרישום לקדמתו על שם המנוח. הערעור נתקבל.
על פי חוק המקרקעין מהווה רישום של מקרקעין לא מוסדרים, ראיה לכאורה לתכנו. לא זו בלבד שחלה חובה על המנוח לסתור את הרישום, אלא בהאשימו את בתו ואת בעלה במעשה תרמית, נדרשה להוכחת התביעה כמות הוכחה גבוהה מאשר בתביעה אזרחית רגילה והמנוח לא עמד בנטל שהיה מוטל עליו. נגד הראיות שעליהן ביסס בית המשפט המחוזי את מסקנותיו מצוייה שורה ארוכה של ראיות התומכות באופן משמעותי בגירסת המערערת דווקא, ויש להעדיף מערכת ראיות זו על פני מערכת הראיות האחרת.
(בפני השופטים: ש, לוין גולדברג, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד משה טורבוביץ למערערת, עו"ד מאיד כהן למשיב. 21.5.85) .