בר"ע 330/85 - מנחם אלבו ואח' נגד רבינטקס תעשיות בע"מ ואח'
*תיקון כתב טענות לאחר קדם משפט(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים הגישו תובענה נגד המשיבים ולאחר קדם משפט החליפו עורך דין וביקשו לתקן את כתב התביעה. ביהמ"ש דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. חרף הליברליות בה נוהגים בתי המשפט כדי לאפשר לפלוגתאות השנויות במחלוקת לעלות על שולחן הדיונים, אין נעתרים לבקשה לתיקון כתב טענות, בעיקר לאחר שנערך כבר קדם משפט, כענין שבשיגרה.
ב. כאשר מבקשים לתקן כתב טענות על ביהמ"ש לדון בשתי שאלות: האם מעמיד הנוסח המתוקן לדיון את הפלוגתא האמיתית והאם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול שפיצוי כספי לא יוכל לתקן. אם התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב כי אז הגישה במסגרת השאלה השניה היא מאוד ליברלית כדי שהטפל לא יכשיל את העיקר. לפיכך מרשים לתקן כתב תביעה שלא גילה עילה ומעדיפים את התיקון על פני מחיקתו, אף אם בינתיים עברה תקופת ההתיישנות ואולי דווקא משום כך, שכן פועל התיקון למפרע. אם מתברר כי בעל דין העלה בכתב הטענות פלוגתא שאינה באמת שנויה במחלוקת ובתיקון הוא רוצה לתקן את העיוות נעתרים לו ברוחב לב, תוך התייחסות ליברלית מבחינת השאלה של הפגיעה ביריב.
ג. כדי לבדוק אם נתקיים התנאי הראשון, חייב המבקש להראות שבהגישו את כתב הטענות המקורי הוא טעה טעות כנה וכי הפלוגתא האמיתית גלומה דווקא בתיקון המבוקש. זה המצב גם אם הטעות הנטענת היא לא בעובדה אלא בהערכה משפטית, אם היא טעות בתום לב שעוותה את הפלוגתא לאמיתה. יש צורך בשני המקרים לפחות בראיה לכאורה. אם הטעות אינה בולטת על פני הדברים יש לצרף לבקשת התיקון תצהיר לאימות העובדות בעניין הטעות בתום לב ועל היותן של העובדות החדשות דווקא בגדר הפלוגתא האמיתית תנאי ראשוני זה לא נתקיים בענייננו. החלפת עורך דין אינה מהווה טעם המצדיק כשלעצמו תיקון כתב תביעה, קל וחומר "טעם מיוחד" כנדרש לאחר קדם משפט. פרט להחלפת הפרקליט אין לדעת למקרא התצהיר של המבקשים מה עוול את הפלוגתא האמיתית בכתב התביעה הקיים ומה העובדות הנטענות הפעם שיש בהן כדי לתקן עיוות זה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד דן כהן למבקשים, עו"ד בנימין לוינבוק למבקשים. 12.6.85).
בר"ע 22/85 - ס.ט.ס. אלקטרוניקה בע"מ נגד סלון אמפיסל בע"מ ואח'
*מתן רשות להתגונן בשטרי בטחון(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת, שהיא יבואן מוצרי חשמל, התקשרה בשנת 1980 בהסכם עם המשיבים, בו התחייבה למכור להם את מוצרי חברת "סניו". להבטחת התשלום עבור סחורה שתסופק מסרו המשיבים למבקשת שני שטרי חוב בסכום כולל של עשרה מליון שקל. יחסי המסחר בין הצדדים היו תקינים במשך שנים. במאי 1984, על סמך חוב מצטבר של המשיבים, דרשה המבקשת פרעון שטרי הבטחון אך נתקלה בסרוב. היא הגישה תביעה נגד המשיבים בסדר דין מקוצר על פי שני השטרות, המשיבים ביקשו רשות להתגונן על סמך טענות קיזוז הנובעות מיחסי המסחר בין הצדדים, כדי מלוא סכום השטרות, ובית המשפט המחוזי הכיר בחלק מטענות הקיזוז והעניק למשיבים רשות להתגונן. הערעור נתקבל.
ב. השאלה הדורשת הכרעה היא אם ניתן להתגונן בטענת קיזוז נגד שטר, ואם כן האם יש להגביל את ההגנה רק למקרים בהם הקיזוז מתייחס לסכום קצוב או להתנותה בתנאים אחרים. מטרת דיני השטרות היא להקנות לשטר מעמד המתקרב לזה של כסף מזומן. כרגיל אין להתגונן בפני תביעה על פי שטר בטענה שהתמורה נכשלה בחלקה.
לפיכך רואים את המחזיק בשטר כאוחז בעד ערך אף אם מגיעה לו תמורה מינימלית, אם כי מכירים בכשלון חלקי של התמורה כטענת הגנה בתור חריג, אם מדובר בסכום קצוב או בסכום שניתן להגיע אליו בפעולה חשבונית פשוטה. טענת כשלון חלקי של התמורה היא למעשה טענת קיזוז, הנובעת מעיסקת היסוד.
ג. מכאן שלפי דיני השטרות אין-כלל מקום להתגונן בטענת קיזוז, וגם המשיבים אינם טוענים זאת, אך השאלה היא כלום השתנה המצב המשפטי בעקבות ההוראה הכלולה בסעיף 53 (א) לחוק החוזים הקובע כי "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת... ניתנים לקיזוז... והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עיסקה אחת והם חיובים קצובים". בשאלה זו אין עדיין הלכה פסוקה ואילו נדרשה הפעם הכרעה היה מקום להעניק רשות ערעור. אולם, גם בהנחה שיש להוראה תחולה על תביעה שטרית דין הערעור להתקבל. השטר מקפל בתוכו חיוב כספי שחלים עליו בעת ובעונה אחת הן דיני החוזים והם דיני הקנין. תכונות אלה מונחות ביסוד הכלל כי השטר הוא עילה בפני עצמה, מנותקת ונפרדת מעיסקת היסוד שעל רקעה הוצא. כדי לתבוע על פי שטר די לתובע שהוא אוחז בשטר בעד ערך ונשאר כרגיל במעמד זה כל עוד לא סולקה התמורה במלואה והשטר פקע. אף אם נניח כי ההוראה בסעיף 53 (א) לחוק החוזים חלה גם על תביעה שטרית, יש להפעיל את הסיפא של הוראה זו לפיה החיובים הכספיים ניתנים לקיזוז, כשאינם נובעים מעיסקה אחת, רק אם הם חיובים קצובים. המשיבים ביקשו במקרה זה לקזז חיובים למיניהם המשתרעים על פני שנים ואינם בגדר "חיובים קצובים" המתאימים לקיזוז לפי סעיף 53 (א) סיפא הנ"ל. כך שגם בהנחה שהסעיף חל גם על שטרות אין הוא עוזר למשיבים.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יאיר גרין למבקשת, עו"ד י. ריכטר למשיבים. 20.6.85).
ע.פ. 881/84 - חנניה ועליזה ביטון נגד מדינת ישראל
*הרשעת בני זוג בהחזקת סמים ומידת העונש(ערעורה של המערערת נתקבל וערעורו של המערער נתקבל בחלקו).
א. המערערים הם בני זוג המתגוררים בדירה. באחד הלילות ערכה המשטרה חיפוש בדירה ומתחת למסילה עליה עמד המקרר במטבח נמצאה חבילה ובה שש שקיות ובכל אחת מהן קוקאין במשקל של 0.26 גרם. בית המשפט הרשיע את שני המערערים בעבירה של החזקת סם שלא לצורך עצמו וגזר למערער 20 חודשי מאסר שמתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל ולמערערת שנה מאסר על תנאי וקנס של 200.000 שקל. ערעורה של המערערת נתקבל והיא זוכתה מאשמה וערעורו של המערער נתקבל במובן זה שההרשעה הוחלפה להחזקת סם לצורך עצמי ונתקבל הערעור גם על מידת העונש.
ב. לכאורה, כאשר מקום בו מצוי חפץ אסור נמצא בחזקתם של שניים, יכול בית המשפט לראות כל אחד מהם כמחזיק בחפץ, אך הכל תלוי בנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי. ההלכה הקובעת כי יש צורך ב"דבר מה" נוסף להחזקה העולה ממציאת החפץ האסור בדירה שבשליטת שניים, מתייחסת למקרה בו הנסיבות שהוכחו מצדיקות את הדבר.
ג. חומר הראיות תומך במסקנה כי המערערים או אחד מהם קשורים להחזקת הסם. טענתם היתה כי המערער הינו זמר במקצועו ולו צוות של זמרים ונגנים, כי הבית פתוח לרווחה והזמרים מסתובבים בו באופן חופשי וכל אחד מהם עשוי היה להטמין את הסם. ברם, לא הוכח שניתן למי מחברי הלהקה מפתח לדירה או שהם הסתובבו בדירה כשאף אחד מהדיירים לא נמצא בה.
ד. טוען הסניגור שגם אם מי מהמערערים מעורב בעבירה הרי קיימת אפשרות שרק אחד מהם ביצע את העבירה ועל כן יש לזכות את שניהם. טיעון זה אין לקבל. גם ההלכה כי לכאורה אם נמצא חפץ אסור בבית המוחזק בידי בני זוג מייחסים את ההחזקה לבעל
ולא לאשה אין לקבלה כקביעה גורפת, כאשר לכל אחד מבני הזוג זכות לקניין ולעשיית דיספוזיציה ברכוש. מאידך, יכול נסיון החיים ללמד בנסיבות מסויימות, שכאשר הבעל פעיל ב"יחסי חוץ" של התא המשפחתי והאשה היא רק עקרת בית, בוצעה העבירה ע"י הבעל, ונסיבות אחרות יכולות להצביע שגם או רק האשה מעורבת בעבירה. בענייננו קיימות נסיבות הקושרות את המערער דווקא לעבירה. יש לזקוף לחובת המערער את העובדה שהוא סרב למסור גירסה במשטרה, סירב להתיר לאשתו למסור גירסה במשטרה, רק לאחר הליכי המעצר העלה המערער חשדותיו שמא הושתל הסם בביתו, ממכלול הראיות יוצא שהמערער הוא המוציא והמביא ב"יחסי חוץ" של בית המגורים המשותף ואילו המערערת היא עקרת בית. על יסוד מכלול הראיות יכול היה בית המשפט להרשיע את המערער בעבירה של החזקת הסם.
ה. אין בחומר הראיות כדי להרשיע את המערערת. לא נראה כי המקום בו הוטמן הסם ושאר הנסיבות קושרים בהכרח את המערערת לעבירה המיוחסת לה. העובדה שהמערער הורה לה שלא לדבר במשטרה משמשת נדבך חשוב להרשעת המערער, אך אין היא יכולה להיות בעלת משקל כראיה נגד המערערת על ידיעה והסכמה למציאות הסם בדירה. המערערת היא עקרת בית והצטרפותה לטמנת הסם ע"י המערער היא אפשרית אך לא הכרחית. לפיכך יש לזכות את המערערת.
ו. השופט הרשיע את המערער בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית וטוען הסניגור שלא הוכח כי הסם היה שלא לצריכה עצמית. טענה זו בדין יסודה. כמות הסם שנמצאה פחותה מהכמות שעליה חלה החזקה כי אינה לשימוש עצמי, אך טענת התביעה היא שהוכח מן הראיות הנסיבתיות שהסם איננו לשימוש עצמי. צודק הסניגור כי לא הוכח מעל לכל ספק שהסם הוחזק שלא לשימוש עצמי. חלוקת הסם למנות אינה מוכיחה דבר שכן יתכן שבצורה זו קנה המערער את הסם. על אריזות הסם נרשם מחיר אך לא הוכח שהרישום נכתב בכתב ידם של המערערים וייתכן שנכתב ע"י המוכר. כיוון שכך ניתן היה להרשיע את המערער רק בעבירה של החזקת סם לשימוש עצמי. בנסיבות אלה יש להקל בעונש ולהעמידו על ארבעה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ר. בר חיים למערערים, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 29.5.85).
בג"צ 388/84 - יצחק מורדי ואח' נגד שר האוצר ואח'
*הפקעת מקרקעין(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. בילקוט הפרסומים פורסמה הודעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) שלפיה מתכוון שר האוצר להפקיע מקרקעין לשם הרחבת מכון וינגייט בשטח של כ- 120 דונם. על הצו חתם שר האוצר יורם ארידור במאי 1983 ואילו פרסום הצו בילקוט הפרסומים נעשה רק בפברואר 1984. בצו ההפקעה צויינו שטחי החלקות, חלק מן החלקות שבידי משרד הבטחון והחלק המופקע. בינתיים התברר כי החלקים שהיו בידי משרד הבטחון הוחזרו לבעלים. בהתנגדותם להפקעה טוענים העותרים כי על הצו חתום יורם ארידור ואילו הפרסום נעשה כשכבר כיהן מר כהן אורגד בתפקיד שר האוצר ובכך נפגם הצו; כי הפרסום נעשה רק 9 חדשים לאחר חתימתו וכדי שההפקעה תהיה בת תוקף צריך הפרסום להיות סמוך ליום חתימת הצו; העובדה שעבר זמן מחתימת הצו ועד פרסומו גרם נזק לעותרים שכן במשך זמן זה ירד מחיר הקרקע והתמורה שבשלמים לבעלי המקרקעין הינה לפי הערך ביום הפרסום; לא ניתנה לעותרים הודעה לפי סעיף 5 לפקודה; שר האוצר טעה בזמן ההפקעה כאשר סבר כי 48 דונם נמצאים בידי משרד הבטחון וטעות זו יש בה כדי לפגום בצו. העתירה נדחתה.
ב. העובדה שבשעת פרסום הצו כבר לא היה מר ארידור שר האוצר אין בה כדי לפסול את ההודעה. אילו היתה דעתו של שר האוצר החדש שונה משל קודמו לא היה דבר המונע בעדו לשנות את הצו או למנוע פרסומו, ומשלא עשה זאת יש לתת לפרסום תוקף מלא, ולו אך על סמך ההנחה כי מעשי השלטון מבוצעים כדין.
ג. גם האיחור של 9 חדשים בפרסום הצו אינו פוגם בתקפותו. המשיבים הסבירו כי המתינו על שמשרד החינוך ישריין את התקציב הדרוש לתשלום פיצויים לבעלי המקרקעין וזה הסבר שאיננו בלתי סביר. יתכן שללא החלטה להפקיע מצד שר האוצר לא היה משרד החינוך מוכן לארגן את התקציב ולפיכך נחתם הצו אף על פי שפירסומו עוכב עד שמשרד החינוך יארגן את התקציב.
ד. אשר לטענה כי דבר ההפקעה המתוכננת נודעה ברבים וגרם לירידה בערך המקרקעין - יש להניח כי מעשית היתה הקפאה לגבי השטחים שנועדו להפקעה זמן רב לפני הפרסום. הלכה פסוקה היא שלאחר ההפקעה יש לשלם לבעלים פיצויים לפי ערכם המלא של המקרקעין, היינו, בהתעלם מן ההקפאה. מכאן שבמקרה שהיתה קיימת הקפאה היו העותרים זכאים לערכם של המקרקעין בהתעלם מן ההקפאה. אולם שאלות באשר לערך הקרקע וגובה הפיצוי יתלבנו מן הסתם במסגרת פסיקת פיצויים על פי הפקודה ואין זה ענין לבג"צ לענות בו. הוא הדין באשר לטענת העותרים שלא קיבלו הודעה בדבר ההפקעה. במקרה כזה קיימת עילת נזיקין ויש לדון בה בהתאם לעילה זו.
ה. טענה רצינית היא ששר האוצר חשב בטעות שמשרד הבטחון אוחז בחלק ניכר של חלקה 26 ובחלק הארי של חלקה 23. אין ספק כי להרחבת המכון דרוש מלוא השטח של 160 דונם שהופקע ואף מעבר לזה. מכאן שגם אילך ידע שר האוצר את העובדות כהוויתן היה מפקיע את השטח ולא היה מפקיע יותר אילו ידע שמשרד הבטחון אינו מחזיק במקרקעין. הדעת נותנת שההפקעה היתה מתבצעת בשטח רצוף שלא היה מותיר מובלעות, ובענין זה יש אמנם להבטיח לעותרים דרכי גישה מתאימים לחלקים שנשארו בידם. כיוון שיש צורך בשטח שהופקע למטרה המוצהרת יהיה זה מרחיק לכת אם יראו את ההפקעה כולה כבטלה מחמת הצורך לדאוג לאותם דרכי גישה וניתן לבטל את העתירה פרט לענין הבטחת דרכי גישה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן-פורת, חלימה, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן-פורת. עוה"ד מ. חשין וד.שחור לעותרים, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 17.6.85).
בג"צ 523/84 - יצחק ארזיאשוילי נגד ראש עירית חיפה
*הריסת דוכן שהתנהל ללא רשיון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר החזיק במשך מספר שנים בדוכן בדרך העצמאות בחיפה ועסק ברוכלות ללא רשיון. בדצמבר 1983 הוסר הדוכן ע"י פקחי העיריה והעותר מבקש להורות למשיב כי יחזיר את הדוכן למקומו ויעניק לעותר רשיון רוכלות. נציגי העיריה ביססו את החלטתם להסיר את הדוכן על הנימוקים הבאים: ניהול עסקי רוכלות ללא רשיון מהווה עבירה על החוק; הדוכן מפריע במידה רבה לתנועה החופשית של הולכי הרגל באותו מקום; העותר העביר את החזקה לאנשים אחרים אשר עסקו במקום ברוכלות ללא רשות והיתר; לעותר ישנה הכנסה אחרת שכן הוא מנהל חנות בקירבת אותו דוכן. מאידך טוען העותר כי הסרת הדוכן באופן פתאומי, אחרי שהחזיק בו לידיעת העיריה במשך למעלה מ-5 שנים, היא פעולה שרירותית. כן טוען העותר שהחלטת העיריה להסיר את הדוכן לוקה באפליה שכן מופעלים באותה סביבה דוכנים רבים ללא רשיון רוכלות וגם אלה מפריעים לתנועת הולכי הרגל ובכל זאת אין העיריה מסירה אותם. העתירה נדחתה.
בג"צ לא יורה לרשות ציבורית להשלים עם ביצוע מעשים לא חוקיים ולהימנע מלפעול להפסקתם רק מהטעם שגילתה בעבר יחס סלחני יותר לגבי מקרים דומים. באשר לטענת
האפליה - רק במקרה של אפליה קיצונית מאוד מן הראוי לתת סעד מן הצדק לעותר אשר בריש גלי מפר את החוק שבמסגרתו הוא מבקש את הסעד. אמנם קיימים רוכלים נוספים ללא רשיון וגם אלה מהווים מטרד, אך דוכנו של העותר סולק רק אחרי שהתברר שהוא מנהל חנות אחרת והעביר את הדוכן לקרובת משפחה, לפחות באופן זמני. הוסבר ע"י העיריה כי קיימת וועדה שתפקידה לקבוע קריטריונים מוגדרים באשר לבקשות לעיסוק ברוכלות. באשר לדוכנים הקיימים, טוענת העיריה כי הדוכנים תורמים לפתרון בעיות סוציאליות כגון שיקום עבריינים ומציאת מקור פרנסה לנכים, מובטלים ומיעוטי יכולת, ולכן העיריה נוקטת בגישה סלקטיבית, בודקת כל מקרה לגופו ופועלת לסילוק הדרגתי של הדוכנים הלא חוקיים כאשר אלה גורמים נזק רב מדי, או כאשר בעל הדוכן שוב אינו מקרה סעד. העותר יוכל לבקש רשיון רוכלות לאחר שהוועדה שמונתה לכך תסיים את עבודתה ותגבש קריטריונים ברורים. אם לאחר קביעת הקריטריונים תדחה בקשת העותר הוא יוכל לחדש פנייתו לבג"צ.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד י. פלק לעותר, עו"ד ע. שלהב למשיב. 6.6.85).
בג"צ 402/82 - יוסף גולדברג נגד ראש עירית חיפה ואח'
*רשיון לניהול משחקים (העתירה נדחתה).
העותר רכש זכוית בחנות הנמצאת ב"גן האם" בחיפה, הגיש בקשה לרשיון "ניהול משחקים אלקטרוניים מסוג קליעה למטרה" בחנות והעיריה התנגדה לכך. נימוקיה היו: רשות הרישוי רשאית לאסור פתיחת מקום משחקים ברדיוס של 300 מטר מבתי ספר וברדיוס כזה מהחנות נמצא בית ספר; השימוש המבוקש בחנות נוגד שימושים המותרים על פי תוכנית תכנון עיר ותקנותיה; בהיתר הבניה למבנה בו נמצאת החנות נקבע כי החנות תשמש "גלריה" והשימוש המבוקש הוא בגדר שימוש חורג. העתירה נדחתה.
יש לדחות את העתירה מן הטעם הנעוץ בהחלטת המשיבה שלא להתיר שימוש חורג בחנות. גישתה של העיריה שיש לשמור על צביון אתר הטיילת ב"גן האם" כפי שהועידו לו מתכנניו הן בתוכנית תכנון עיר והן בהיתר הבניה, אינה מופרכת ואין היא מצדיקה התערבות בשיקול הדעת המסור בידי העיריה בכל הנוגע לאופיו של האתר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ר. רויטגרונר לעותר, עו"ד גב' שרה ברזילי למשיבים. 23.6.85).
בג"צ 47+70/84 - אגודה שיתופית שפיים ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז ואח'
*התנגדות לשינוי תכנית בנין עיר (העתירות נתקבלו בחלקן).
הועדה המחוזית הכינה תוכנית שתאפשר לבעלי מקרקעין מסויימים באיזור קיבוץ שפיים לנצל את האדמות לצרכי בניה, והעותרים - הקיבוצים, שפיים, געש ואחרים, וכן הועדה המקומית לתכנון ולבניה "חוף השרון" מבקשים למנוע בניה עליהם. הפעולות שננקטו ע"י הועדה המקומית במשך שנים הביאו להקפאה מתמשכת של השימוש במקרקעין ע"י הבעלים הפרטיים. העותרים לא היו מוכנים לרכוש את השטח המשתרע על כ- 200 דונם ואוצר המדינה לא יכול היה להוציא כסף להפקעת האיזור. לא היה מקום לנקוט צעדים שיש בהם כדי לשלול מן הבעלים ניצול המקרקעין מבלי ליצור אפשרות לשלם פיצויים כל שהם. על רקע מצב זה החלה הועדה המחוזית בפעולתה אך גם בפעולת הועדה המחוזית היו ליקויים כאשר פעלה בניגוד לדרישות החוק.
אין פגם בכך שהועדה עשתה שימוש בתוכנית שהוכנה ע"י בעלי המקרקעין, ברם, היה טשטוש תחומים בין התוכנית שהובאה ע"י הבעלים לבין תוכנית השינויים שעליה החליטה הועדה המחוזית. הליקויים בפעולת הועדה המחוזית התבטאו בכך כי התיימרה
למנות ועדה סטטוטורית שלא תאמה את דרישת החוק וכן כי חברי הועדה החליטו על הפקדת תוכנית כאשר זו טרם היתה קיימת בשלמות. חלק מן הליקויים תוקנו אך השפעת ההחלטה של הועדה פניה לעתיד היינו על מה שקורה ממועד החלטת הועדה ואילך ואין היא יכולה לתקן את מה שאירע בעבר. הפקדת תוכנית בלתי שלימה אינה הופכת להפקדה מושלמת ע"י החלטה נוספת של המליאה, אלא אם בשלב מאוחר יותר ממלאים אחרי החסר ומחליטים מחדש על הפקדת התוכנית המושלמת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד יוסף גרנות וצבי טויסטר לעותרים, עו"ד יעקב כהן לבעלי המקרקעין. 5.6.85).
ע.פ. 317/84 - עלי ופייסל כחילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אונס) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
שני המערערים ביצעו אונס, יחד עם אדם אחר, בגופה של טרמפיסטית. הרוח החיה במעשים היה האדם הנוסף שנדון ל-9 שנים מאסר בפועל ואילו שני המערערים נדונו ל- 5 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה. מעשי האונס המבוצעים נגד מתלוננות חסרות אונים רבו בשנים האחרונות בצורה מחרידה ורק עונשי מאסר לתקופה רצינית מהווים תגובה מתאימה מצד המערכת המשפטית.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, בן דרור. עו"ד חורי למערערים, עו"ד גב' נ.בן אור למשיבה. 25.5.85). ע.פ. 756+770/84 - יוסף אהרון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת עונש - העונש הוקל במקצת).
בעקבות סכסוך בין המערער לבין המתלונן שבמהלכו נדקר המערער, דקר המערער את המתלונן לאחר עבור זמן, ורק כפסע היה בינו לבין המוות. בית המשפט המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל והעונש הוקל במקצת. למעשה, העונש שהוטל אינו מצדיק התערבות, ואם בכל זאת הוחלט להקל במידת מה בעונש, הרי זה הודות השינוי שחל במערער בבית הסוהר. על פי תסקיר שרות המבחן חל מפנה מהותי לטובה אצל המערער ויש בכוחו עתה ליצור קשר עם העולם הסובב אותו שיאפשר לו להתמודד עם בעיותיו ולהביא לשינוי בחייו. כדי להגביר בו את הרצון לפתוח דף חדש ולעודדו הוחלט להקל בעונש ולהמירו ל- 5 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד מקרין למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 13.6.85). ע.פ. 911/84 - עומר מוחמד שביטה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
גם אם מביאים בחשבון את שיתוף הפעולה של המערער עם המשטרה בחקירת מקרה רצח ואת העובדה שעד למשפטו היה המערער משוחרר בערובה בהסכמת התביעה עקב אותו שיתוף פעולה, אין לאמר כי העונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי שהוטל עליו בגין החזקת נשק הוא חמור מדי. מדובר בהחזקת 3 אקדחים שלא כדין ב- 3 הזדמנויות שונות ורשימת הרשעותיו הקודמות של המערער מעידה על מעורבותו בעולם הפשע. בין ההרשעות הקודמות מצויה גם עבירה של החזקת כלי יריה.
(בפני השופטים: ש.לוין, בך, חלימה. עו"ד ע. בכר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 3.6.85). ע.פ. 645/84 - מדינת ישראל נגד פייסל עטאר ואח'
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל באשר למשיב הראשון ונדחה באשר לשני המשיבים האחרים).
המשיב הראשון (להלן: המשיב) סיכם עם אחר לקבל כמות גדולה של חשיש ולהעבירו לרפיח. כחלק מן התוכנית פנו המשיב ואביו (הוא המשיב השלישי - להלן: האב) אל המשיב השני שהוא בעל משאית (להלן: בעל המשאית). הסיכום היה כי בעל המשאית יעמיס זבל אורגני על המשאית וכך יסעו למקום שנקבע לקבלת הסם.
בשעות הערב יצאה המשאית לדרכה, נהג בה בעל המשאית ועמו נסע האב. המשיב נסע במכוניתו הפרטית וכך הגיעו השלושה ליעדם ולנו שם. למחרת הובאו השקים עם החשיש ולאחר שהוטמנו במשאית יצאה לדרכה כשהמשיב נוסע גם הפעם במכוניתו בעקבות המשאית. בדרך נעצרו בידי שוטרים, והסם, במשקל של 1220 חשיש, נתפס. למשיב נגזרו 5 שנות מאסר, מחציתן בפועל, בעל המשאית נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, והאב נדון ל- 24 חדשים מאסר שמהם 7 חדשים לריצוי בפועל. בעל המשאית והאב סיימו בינתיים לרצות את עונשם ובנוסף לכך התברר כי זה מקרוב נתגלתה אצל האב מחלה קשה המצריכה את אישפוזו. הערעור על קולת העונש נתקבל באשר למשיב ונדחה באשר לשניים האחרים.
העונש שהוטל על המשיבים מופרז לקולא וסוטה ממדיניות הענישה הנקוטה בבית המשפט העליון. הסניגור הדגיש כי הסם לא נועד לצריכה בארץ אלא היה במעבר מלבנון למצרים. אין בטענה זו כדי להמעיט מחומרת המעשה. יש להעניש לא רק מי שסוחר בסם בארץ אלא גם כל מי שעושה את המדינה לדרך מעבר לסמים מסוכנים. המשיב היה היוזם ומתכנן התוכנית יחד עם ספק הסם. על כן, תוך התחשבות במצבו המשפחתי ובכך שאין בית המשפט העליון ממצה את הדין בשבתו בערעור, הוחלט כי כל 5 שנות המאסר שנקבעו למשיב יהיו לריצוי בפועל. באשר לשניים האחרים - הוחלט שלא להחזיר את נהג המשאית לכלא כיוון שכבר השתחרר ממנו, ובאשר לאב לנוכח מצבו הרפואי אין להתערב במידת העונש לגביו.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. עו"ד ח. לירן למערערת, עו"ד סלע למשיבים. 11.6.85). ע.פ. 66/84 - אריה וולף נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברישומים כוזבים לצורך תשלום היטל סעד (הערעור נדחה).
על פי חוק הרשויות המקומיות (היטל סעד ונופש) התקינה מועצת עירית תל אביב חוק עזר המטיל על בעלי עסקים מסויימים לגבות ממקבלי השירותים היטל בשיעורים מסויימים ולהעביר את ההיטל לעיריה. הצווים בדבר היטל הסעד כללו גם פטורים מתשלום ההיטל לתיירים, חיילים ושוטרים. בהקשר לגביית ההיטל הורשע המערער בגניבה בידי מורשה, ברישום כוזב במסמכי תאגיד, ובמסירת ידיעות או מסמכים כוזבים. העובדות מתייחסות לכך שהמערער, שעבד כמנהל חשבונות בחברת כל- בו שלום שבבעלותה ובניהולה מספר מסעדות, מסר מדי חודש לעיריה דוחו"ת על הפדיון במסעדות ועפ"י דוחו"ת אלה שילמה החברה את ההיטל. דוחו"ת אלה לא שיקפו נכונה את הפדיון כפי שנרשם בספרי החברה. המערער טען כי עשה את מה שנאמר לו לעשות ע"י הנהלת החברה וכמי שחב חובת ציות למעבידיו לא פישפש בהוראה לדווח לעיריה רק על %60 מהפדיון, ביודעו כי אין סכום הפדיון קובע בהכרח את סכום ההיטל שכן קיימות מכירות לבעלי פטור. כיוון שכך, טען, יש לראותו כנעדר כוונה לסייע למעבידתו לגנוב את סכומי ההיטל. בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענת המערער בדבר תום לבו והערעור נדחה.
לטענת הסניגור לא די בכך שהוכח שאין התאמה בין הדו"ח והפדיון כדי להרשיע את המערער, כל עוד לא הוכיחה התביעה כי אמנם גבתה החברה את ההיטל מכל סכום הפדיון ולא היו מכירות הפטורות מגביית ההיטל. טענה זו אין לקבל. ראשית, יש בעצם הדיווח הכוזב והסתרת העובדות הנכונות כדי ללמד על כך שסכום ההיטל שגבתה החברה עלה על זה ששולם על ידה; שנית, החברה לבדה היא שידעה ויכולה היתה לדעת על המכירות שחל עליהן הפטור, וממילא לא על התביעה היה להוכיח שלא היו סכומים שחל עליהם פטור, אלא מי שטוען את הטענה עליו הראיה. עולה מכך שהמערער נתן הסכמתו לשמש שלוח של החברה להעלמת הפדיון האמיתי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אורי סלונים למערער, עו"ד א. אלרג'ם למשיבה. 14.5.85).
בר"ע 275/85 - סקוריטס חברה לביטוח בע"מ נגד מ. גנס עו"ד ואח' *הופעה במשפט נגד חברה ע"י עו"ד שייצג בעבר את החברה (הבקשה נדחתה). המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה לצוות על המשיבים, משרד עו"ד גנס, להימנע מלייצג את מנהל המבקשת לשעבר מר רביד, בבוררות המתנהלת בין רביד לבין המבקשת. הבקשה נדחתה בבית המשפט המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים היו יועציה המשפטיים של המבקשת בשנים 1983- 1982 ובחלק העיקרי של תקופה זו שימש רביד כמנהלה של המבקשת. זו טוענת כי הסכסוך בינה לבין רביד מקורו בארועים עובדתיים שהתרחשו ב- 1983, שנה בה פעלו המשיבים כיועציה המשפטיים, וכי יצוגו של רביד ע"י המשיבים מנוגד לחובת הסודיות המוטלת על פרקליט כלפי לקוחו מכח סעיפים 54 ו- 90 לחוק לשכת עורכי הדין. אין לבקשה על מה שתסמוך. רביד היה בתקופה הרלוונטית מנהלה של המבקשת ולכן קשה להניח כי עובדה כלשהי שהוסתרה מפניו היתה ידועה לפרקליטיו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 13.6.85).
בר"ע 325/85 - אבא חיים יהודיוב נגד "מגדל בנין" חברה לביטוח
*דיון בעניינו של בעל דין כאשר רק פרקליטו נוכח בישיבה (הבקשה נדחתה).
אין הצדקה להתרת ערעור נוסף שבו יידונו מחדש כל הנושאים שנדונו כבר בערכאת הערעור הקודמת. הדבר אינו תואם את הכללים שהתווה בית המשפט העליון בבר"ע 103/82 (פד"י ל'ו (3) 123) וגם אינו מוצדק מטעם אחר כלשהו. טרונייתו של המבקש על כי בית המשפט דן בעניינו למרות שלא התייצב לדיון ורק פרקליטו נוכח, אין בה ממש כי בקשר לאי התייצבותו אין לו להלין אלא על עצמו. צדק השופט כשסרב לדחות את קיומו של הדיון. הדחיות המרובות של המשפטים הן רעה חולה ואם אין הצדקה לכאורית לאי התייצבותו של צד, ביחוד כאשר פרקליטו נוכח במקום, יש להמשיך בהליכים. בית המשפט משרת את הציבור כולו ולא רק את בעל הדין המסויים אשר עניינו נמצא בפניו אותה שעה, ושימוש בלתי סביר בעתותיו של בית המשפט בשל רשלנות בעל דין פלוני פוגע באחרים הממתינים לתורם ולממוש זכויותיהם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. לירז למבקש, עו"ד ש. פסקא למשיבה. 19.6.85). בר"ע 637/84 - יהושע אלבז נגד 'בזרחיס' בע"מ חברה פרטית אצל שלמה גלבוע *ביצוע מסירת מסמכי בי-דין לכתובת הרשומה של חברה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המערער הגיש בזמנו, תוך המועד הקבוע בתקנות, ערעור על גובה פיצוי שנפסק לטובתו בתביעה שהגיש נגד המשיבה בבית משפט השלום. כמשיבה בהודעת הערעור צויינה המשיבה לפי הכתובת ששימשה למשלוח מסמכי בי- דין במהלך הדיון בבית משפט השלום. הודעת הערעור שנשלחה פעמים מספר לפי הכתובת האמורה חזרה תוך ציון שהמשיבה עזבה מקום זה. לאחר כמה דחיות של הדיון בערעור ביקש המערער לבצע תחליף המצאה אך בקשתו נדחתה וביהמ"ש קבע כי הערעור "נדחה". יחד עם זאת נאמר לו בעת שימוע הדחייה שאם תימצא הכתובת של המשיבה יוכל להגיש בקשה להארכת מועד כדי להגיש ערעור מחדש. לאחר חיפושים גילה המערער את כתובתו של שלמה גלבוע, בעל המניות העיקרי בחברה, ועל יסוד גילוי זה ביקש הארכת מועד להגשת הערעור. בקשתו נדחתה באשר "גם הכתובת החדשה אינה כתובת המשיבה, ואין אישור רשם החברות כי שלמה גלבוע הוא מנהל החברה". הערעור נתקבל.
לפי סעיף 97 לפקודת החברות על כל חברה לקיים משרד רשום שאליו ניתן להפנות כל הודעה לחברה, והודעה על מקומו של המשרד ועל כל שינוי במקומו תימסר לרשם החברות. יש יסוד להניח שהכתובת שצויינה בהליך בין הצדדים בבית משפט השלום אכן היתה אז הכתובת הרשומה אצל רשם החברות. המערער היה כבר בזמנו זכאי לדיון במעמדו בלבד ולמתן פסק דין בהעדר המשיבה כיוון שהודעת הערעור שנשלחה לכתובת
הנדונה מהווה מסירה. מכאן שהעובדה שמערער ביקש תחליף למסירה היתה מעין מעשה חסד ואף בקשה זו נדחתה. לאחר שהמערער מצא את כתובתו של בעל המניות העיקרי, שלמה גלבוע, שהוא גם מנהל החברה, ולאחר שההזמנה בוצעה לו בפועל ממש, אם כי לכתובת שונה מזו הרשומה אצל רשם החברות, היתה מסירה. לפי החומר המצוי יוצא לכאורה שכרגע אין שום כתובת של החברה אצל רשם החברות ועל כן ניתן לטעון שהמשיבה כלל לא הוזמנה לדיון בבקשה לרשות ערעור. ברם, מאחר והדיון מצטמצם לשאלה אם צדק בית המשפט המחוזי כשלא האריך את המועד להגשת הערעור אין להיגרר לסחבת נוספת שאין בה שמץ של טעם. יש לראות בהזמנה לשלמה גלבוע כפי שבוצעה, תחליף מסירה הגיוני ויעיל עבור המשיבה. לפיכך יש להאריך את המועד להגשת הערעור נגד המשיבה, וכל עוד לא תודיע לרשם החברות על כתובתה תשמש כתובתו של גלבוע כתובת לתחליף מסירה כדין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מנחם גרון למבקש, עו"ד גב' רחל בן אורי למשיבה. 5ש.30.6) .
=ע.פ 855/84 - מאיר דמארי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סרסרות לזנות) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בעבירה של סרסרות למעשי זנות ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לא היה מקום להתערב בעונש אלמלא משך הזמן הארוך שחלף מאז שבוצעה העבירה ועד שהמתלוננת הגישה תלונתה. בזמן שבו נתקיים המשפט היה המערער משוחרר בערובה ולטענתו ניצל את התקופה כדי להשתקם. מטעמים אלה, אם כי בהיסוס, הוחלט לקבל את הערעור על חומרת העונש ולהעמיד את המאסר על 4 שנים שמתוכן שנתיים בפועל.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 11.6.85). ע.פ. 62+83/85 - אהוד אור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה וזיוף) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
המערער עבד במלון המנוהל ע"י הוריו וגנב מתיבת הדואר ניירות ערך השייכים לאדם קשיש בן 92 אשר התגורר באותו מלון. הוא השתמש בדרכון מזוייף ומשך תוך ההתחזות כבעל הדרכון, סכומים אשר נתקבלו תמורת מכירת ניירות הערך. ערכם של הניירות הגיע לסכום של כ- 30.000 דולר. בית המשפט המחוזי גזר למערער 4 שנות מאסר שמתוכן 3 שנים לריצוי בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער תיאר את תולדות חייו ואת הסבל העובר עליו בבית הסוהר ובמיוחד עמד על הסכנה כי ישיבה בבית הסוהר עלולה לסכל את תכניותיו הכלכליות. אולם בהתחשב בחומרתן הרבה של העבירות אין לאמר כי בית המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, וייס. המערער לעצמו, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 6.6.85). ע.פ. 204/85 - מדינת ישראל נגד ציון פרץ
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת עונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע ביבוא שני ק"ג חשיש מלבנון ובית המשפט המחוזי קבע כי זו כמות משמעותית ושיש לעשות הכל כדי שמקרים דומים לא יישנו. לדעת בית המשפט המחוזי מחובתו של בית המשפט לשים לבו אל התוצאות החמורות לציבור עקב שימוש בסם זה, מה עוד שהעוסקים ביבוא סם עושים זאת עבור רווחים קלים כשטובת הציבור אינה לנגד עיניהם. לאחר שבית המשפט אמר את דברו כאמור גזר למערער 6 חודשים מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של 250.000 שקל. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לא זו בלבד שאין זו פעם ראשונה שהמשיב הסתבך עם החוק, אלא שכאשר בית המשפט בא לגזור את הדין בנסיבות מקרה כזה, עליו לייחס משקל של ממש לעובדה
שמדובר בכמות נכבדה של סם שעמד להיות מופץ למטרת רווח. בנסיבות אלה היה על בית המשפט להעדיף את טובת הציבור ולהטיל את העונש המתחייב. נסיבות אישיות של הנאשם אינן שקולות כנגד טובת הציבור בעניין חמור זה. יצויין כי בשל אותם מעשים נדון שותפו של המשיב למאסר בפועל של 30 חודש ולמאסר על תנאי של 18 חודשים. אכן, המשיב סיים בינתיים לרצות את עונשו אך אין בעובדה זו כדי להצדיק דחיית הערעור בנסיבות כה חמורות בהתחשב בעובדה האמורה ובכלל שלא למצות את העונש בערעור על קולתו, נקבע כי עונשו של המשיב יועמד על 18 חודשים מאסר בפועל בנוסף למאסר על תנאי שנגזר.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' ד. גורני למערערת, עו"ד גלעד למשיב. 17.6.85).
ע.פ. 880/84 - משה דרורי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה וזיוף) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ברשימה ארוכה של עבירות שעניינן גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הוצאת שיק ללא כיסוי, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שמוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה. העבירות בוצעו במשך תקופה של כשנה וחצי וסכומי הכסף בחלק מן המקרים בלבד מסתכמים מלמעלה מ- 4.5 מליון שקל. בגין כל אלה נדון המערער ל- 7 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
אין ספק שהעונש אינו קל, מה גם שהמערער הוא עתה בן 61, אך בנסיבות המקרה ועל רקע עברו הפלילי של המערער, לא היה מנוס מלמצות עם המערער את הדין. מסתבר שהמערער נדון כבר ב- 1953 ל- 6 שנות מאסר בגין הוצאות כסף בטענות שוא, שוב נדון ל- 6 שנות מאסר ב- 1975 בגין עבירות מרמה. המעשים עליהם הורשע בענין שלפנינו חמורים ביותר כאשר אנשים תמימים רומו ע"י המערער. בנסיבות הענין העונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד אסטרייכר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 13.6.85).
ע.פ. 624/84 - דוד בן- נעים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
בגין מעשה שוד תוך שימוש בנשק חם שכתוצאה מכך נחבל אזרח בהיותו בבית העסק שלו, נדון המערער לחמש שנים מאסר בפועל וכן הופעלו מאסרים על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד המערער בארבעה תיקים קודמים באופן שרק שנה אחת מהעונש מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירה שביצע המערער הינה אחת החמורות שבספר החוקים וכך גם העונש הקבוע לצדה הוא חמור. הסניגור מבקש שחלק מהמאסרים על תנאי שהופעלו יהיו חופפים בהתייחסו לתוכנית שיקומית שהוכנה למערער במסגרת שהותו בבית הסוהר. דא עקא, מדובר בעבריין שתלויה מאחוריו רשימה ארוכה של עבירות ונסיון העבר מלמד כי למרות כל המאסרים שהושתו על המערער הוא ביצע את העבירה שבה הורשע בתיק זה. השימוש בנשק חם מעיד על אופי פלילי חמור ואין להפקיר את הציבור למעשים מהסוג הזה שיש בהם כדי לסכן את שלום הציבור ורכושו.
(בפני השופטים: חלימה, גולדברג, וייס. עו"ד מרוז למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 20.5.85). ע.א. 203/83 - יוסף טריף ואח' נגד מדינת ישראל
*תביעה לתיקון לוח הזכויות בהסדר מקרקעין (הערעור נדחה).
במאי 1979 הגיש המנוח סלים טריף בביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה, בתיק הסדר מקרקעין, לתיקון לוח הזכויות. הוא תבע להכיר בבעלותו על חלקת קרקע פלונית. הוא נפטר ביום 7.5.80 ומובן שלכן לא הופיע לדיון בבקשתו שנדונה ביום 29.10.81. מאחר ולפני השופט הוצג אישור מסירה ועובדת פטירתו של המנוח לא היתה
ידועה מחק בית המשפט את הבקשה ונתן פסק דין המותיר את הרישום בלוח הזכויות על כנו. בניו של המבקש הגישו בקשה לביטול פסה"ד וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערעור נדחה. מבלי להכנס לגופו של עניין דינו של הערעור להידחות על אתר משום שהוגש ללא שנתקבלה רשות להגישו וגם לא נתבקשה רשות. הערעור מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי שלא לבטל את פסק הדין שניתן ללא נוכחות המנוח ולא נגד פסק הדין עצמו. ערעור על החלטה כזו לא יוגש אלא ברשות. הלכה פסוקה היא כי כשם שאין מערערים על החלטה המבטלת פסק דין במעמד צד אחד בלבד אלא ברשות, כך אין מערערים על החלטה המסרבת לבטל פסק דין, כאמור, אלא ברשות.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד פרח למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 19.5.85).
ע.א.117/82 - חברת הלמור ואח' נגד מדינת ישראל
*פירוש המונח "הלוואות בעלים" בהסכם למכירת מניות (הערעור נדחה).
המערערת השניה היתה חברה ממשלתית שעסקה ביצור בתים להרכבה על פי חוזים שהיו לה עם משרד השיכון. היא התחייבה להקים ולבנות בתי מגורים לעולים ולזוגות צעירים באתרים שונים בארץ ותמורת אלה קיבלה תשלומים ממשרד השיכון. ניהול החברה היה כושל והממשלה החליטה למכור את המניות שהיו לה בחברה, ובהתאם למכרז רכשה המערערת את מניות הממשלה. עפ"י תנאי המכרז היה על החברה להמשיך בפעולותיה השוטפות עד להשלמת התחייבויותיה על פי החוזים הקיימים. החברה לא יכלה להמשיך במילוי התחייבויותיה וכדי שלא תפר את החוזים קיבלה הלוואות מהממשלה, ולאחר מכן קיזז החשב הכללי את סכומי ההלוואות מהסכומים שמשרד השיכון היה חייב לחברה. טענת המערערות היתה כי הלוואות שנתנה הממשלה לחברה הן הלוואות בעלים ולפיכך אסור היה לממשלה לקזז אותן שכן בהתחייבות בהסכם צויין שלא תהיינה לחברה התחייבויות ולא הלוואות בעלים. בית המשפט המחוזי פסק כי אין מדובר בהלוואות בעלים והערעור נדחה.
הצדדים לא הגדירו את המונח "הלוואות בעלים" במסגרת ההסכם עצמו ובית המשפט בחן את החומר שהונח לפניו לאור אומד דעתם של הצדדים והגיע למסקנה שאין לכלול הלוואות מהסוג נשוא הערעור במסגרת המונח "הלוואות בעלים". בנסיבות שלפנינו היתה המשמעות הטכנית למונח הנזכר, בבחינת שאלה עובדתית שבית המשפט הכריע בה על פי דברי העדים ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות בית המשפט קמא בעניינים אלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד י. פוטשבוצקי למערערות, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 8.5.85). ע.א. 582/82 רפאל אוחנה נגד "קרנית" ואיגוד חברות הביטוח בישראל
*תביעה מקרנית ע"י נוהג קטנוע ללא רשיון נהיגה וביטוח (הערעור נדחה).
המערער נפגע ביום 22.1.76 בתאונת דרכים, כאשר נהג באופנוע ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח חובה. הוא התנגש במכונית שחנתה לצד הדרך ואף למכונית זו לא היה ביטוח חובה. המערער פנה ל"קרנית" בבקשה כי תפצה אותו ומשנדחתה בקשתו פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבל סעד הצהרתי שלפיו זכאי הוא לפיצוי מאת "קרנית" ומאת איגוד חברות הביטוח בישראל. בית המשפט המחוזי קבע כי אין יריבות בין המערער לבין המשיבים ועל כן דין התביעה להדחות. הערעור נדחה.
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים אינו חל על התאונה שכן זו התרחשה לפני ה- 25.9.76, הוא מועד תחילתו של החוק, ועל פי הדין שקדם לחוק הפיצויים לא היתה יריבות בין הנפגע לבין "קרנית" או איגוד חברות הביטוח בישראל. ב- 1965 נחתם הסכם בין איגוד חברות הביטוח לבין המבטחים השונים, שלפיו הוקמה קרן לנפגעי תאונות דרכים. נקבע באותו הסכם, בין היתר, כי הקרן תפצה כמעשה חסד, מי שנפגע על
ידי מכונית שאינה מבוטחת. הטענה היחידה שניתן לכאורה להעלות היא כי יש לראות בנפגע משום מוטב בחוזה בין האיגוד הישראלי של חברות הביטוח לבין כל אחד מן המבטחים ועל כן כבעל זכות תביעה נגד איגוד המבטחים. טענה זו אין בה ולא כלום מן הטעם כי על פי הפירוש הנכון לא נטלו על עצמם הצדדים לחוזה חיוב כלפי הנפגע. לא די בכך, כי הלכה למעשה יש בחוזה כדי להיטיב עם צד שלישי, אלא תנאי הוא כי על פי פירושו הנכון של חוק זה משתמעת ממנו הכוונה להעניק לצד שלישי זכות ולהטיל במקביל לכך על בעלי החוזה חובה. כוונה כזו אינה משתמעת מהחוזה שלפנינו. נקבע באותו חוזה כי התשלומים יהוו תשלומי חסד לפנים משורת הדין והחובות והזכויות היחידות הן כלפי בעלי החוזה ולא כלפי צד שלישי. כיוון שכך, אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה אם הדין שקדם לחוק החוזים, הוא הדין החל בענייננו, הכיר בחוזה לטובת צד שלישי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד אהרן ברקאי למערערות, עו"ד מ. ורבה למשיבה. 28.5.85).
ע.א. 387/82 - "קרנית" נגד ויקטור אסידו ואח'
*הודעת צד ג' בתביעה לתשלום תכוף בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המשיבה השניה נפגעה בתאונת דרכים והגישה תביעה לתשלום תכוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד "קרנית". המערערת הגישה הודעת צד ג' לבעלה של התובעת וזו טענה כי אין להגיש הודעת צד ג' בתביעה לתשלום תכוף. בית המשפט המחוזי דחה את הודעת צד ג' על הסף והערעור נדחה. התעוררה השאלה אם מחיקת הודעת צד ג' מקנה ערעור בזכות על המחיקה או שמה צריך לקבל רשות ערעור והוחלט כי מכיוון שמחיקת הודעת צד ג' מסיימת את הדיון בתובענה בין המערערת לבין צד ג' הרי זה פסק דין וניתן לערער עליו בזכות. לגופו של ענין הוחלט כי משלוח הודעת צד ג' בתביעה לתשלום תכוף נוגד את מטרת המחוקק כי הדיון יהיה, כשמו, תכוף, והנפגע יקבל באופן מיידי סכומי פיצויים לצורכי קיומו וכי אין לעכב את הדיון בנושא זה ע"י משלוח הודעת צד ג'.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גב' נתניהו. עו"ד ליפא ליאור למערערת, עו"ד פ. זלצר למשיבה. 20.5.85).
ע.א. 576/81 - בן שמעון אילן נגד אלי ברדה
*תיקון טעות סופר (בקשה לתיקון טעות סופר בפסק דין - הבקשה נתקבלה).
בפסק דין שניתן בערעור ביום 15.7.84 נקבע כי "המשיבים ישאו בהוצאות המערער, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 500.000 שקל". בו ביום ביקש המערער מן המשיבים פרעון הסכום בצרוף הצמדה לאור עליית המדד באותו היום וכן מע"מ על הסכום הנ"ל. המשיבים סרבו לבקשה ושילמו ביום 2.9.84 את סכום פסק הדין ללא הצמדה וללא מע"מ. המערער ביקש כי בית המשפט יתקן "טעות קולמוס" בפסק הדין במובן זה שיוסיף לסכום שפסק תוספת הצמדה ומע"מ עד הפרעון בפועל. המשיבים התנגדו לכך כי לטענתם אין לנו עניין ב"טעות קולמוס" והסכום שנפסק כולל בחובו גם מע"מ. הבקשה נתקבלה.
בית המשפט מוסמך לתקן טעות בפסק דינו. מושג הטעות משמעותו, בדרך כלל, דבר שנכלל בפסק הדין בשל שגגה או דבר שלא נכלל בפסק הדין אך היה במחשבתו של השופט ונשמט מפסק הדין. השמטה זו קורית לרוב שלא במודע אך יש והשופט אינו כולל ענין בפסק דין שכן נראה לו כי עניין זה ברור מאליו או כלול ממילא בפסק הדין. בענייננו נמנע בית המשפט מלקבוע כי סכום ההוצאות יהיה צמוד עד ליום תשלומו בפועל, אך ברור כי במציאות הקיימת, כאשר האינפלציה דוהרת, שאלת ההצמדה היא במחשבתו של כל שופט, ואם הוא נמנע מלציין זאת במפורש, הרי זה אם משום שהדבר נשמט ממנו שלא במודע ואם משום שהוא סבור כי הדבר מובן מאליו. אכן, בית המשפט
יכול במקרים מתאימים להורות שסכום ההוצאות לא יהיה צמוד, אך לשם כך עליו לנקוט לשון מפורשת. כיון שכך יש לתקן את פסק הדין באופן שהסכום שנפסק בו יהיה צמוד. באשר למע"מ - משפסק בית המשפט שכ"ט עורך דין יווסף מע"מ לסכום שנקבע זולת אם הורה ביהמ"ש אחרת וזאת עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, טירקל. החלטה - השופט ברק. עו"ד נבות למערער, עוה"ד לבנה ואסולין למשיבים 16.5.85).
ע.א. 294/82 - קפמן- אסרף בע"מ נגד אברהם לרמן
*דמי תיווך בעיסקת קומבינציה (הערעור נתקבל).
המשיב תיווך רכישת מקרקעין ע"י המערערת בעיסקת קומבינציה ואין חולקין כי מגיעים לו דמי תיווך. לא היתה הסכמה בקשר לשיעורו של התשלום ולשם הכרעה בנושא זה סיכמו בעלי הדין את הפלוגתאות כדלהלן: מה היה שווי המגרש נשוא עיסקת התווך ובקשר לכך הוסכם על מינוי שמאי; האם הוסכם על דמי תיווך בשיעור של אחוז אחד או של שני אחוזים; האם יש לראות בגדר הממכר לגביו משולמים דמי תיווך את המגרש כולו או רק חמישים וחמישה אחוזים ממנו, היינו השטח שהועבר לקבלנים על פי עיסקת הקומבינציה. השמאי קבע כי שווי המגרש לתאריך העיסקה היה שלושה וחצי מליון שקלים ובאשר לעניין האחוזים קבע בית המשפט כי הוסכם שישולמו %2 משווי הממכר. באשר לשאלה אם ישולמו דמי תיווך עבור המגרש כולו או רק על חלק ממנו - בית המשפט קבע כי מהות העיסקה היא שהמוכרים מכרו מגרש והמערערת בנתה עליו דירות, אך התמורה בצורת דירות התייחסה למגרש כולו כאשר הוא פנוי. הערעור נתקבל.
העיסקה היתה מכירת מקרקעין לקבלן והנ"ל לא רכש את מלוא השטח אלא 55 אחוזים ממנו. מראשיתה של העיסקה ועד לסיום הבניה נותרו %45 מן המקרקעין בבעלות הבעלים הקודמים ועבור 55 אחוזים של המגרש שילם הקבלן ע"י הדירות שאותן בנה למוכר. דמי התיווך מתייחסים לעיסקה אשר בקשר אליה המתווך טרח ומהותה של זו היתה רכישת 55 אחוז ממגרש פלוני ותשלום תמורתו בדירות שייבנו. מאחר והפלוגתאות סוכמו כפי שסוכמו והנתון של ערך המגרש נקבע בסכום מוגדר אין לשוב אל פרטי החישוב, היינו אין לשוב אל שווי הדירות, ויש לפנות לסכום שנקבע על ידי השמאי ולקבוע כי דמי התיווך יהיו שני אחוזים מן הסכום של 55 אחוזים מסך שלושה מליון וחצי שקלים כפי שקבע השמאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. דותן למערערת, עוה"ד ח. קהן וד. פרימר למשיבים. 8.5.85).
ע.פ. 69/85 - דוד כבודי ועדי קוסטי נגד מדינת ישראל
*ערעור על חומרת העונש בעבירת סמים וחילוט כספים (הערעור של כבודי נדחה ושל קוסטי נתקבל).
כבודי הורשע בקשירת קשר ליבוא 200 גרם הירואין וכן בהחזקת כמות קטנה של הירואין בכדי לבדוק את איכותה. הוא נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי והופעל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים. כמו כן החליט בית המשפט לחלט סכום של כ- 10.000 דולר שנמצאו במכונית של קוסטי שהיה שותף לעיסקה, ובה הגיע המערער עם קוסטי. הערעור על חומרת העונש של המערער נדחה, והערעור של קוסטי הטוען כי החילוט אינו כדין נתקבל. באשר למידת העונש - מדובר בקשירת קשר ליבא כמות גדולה של הירואין והעונש הולם את נסיבות הענין, הן כשלעצמו והן בהשוואה לנאשמים אחרים באותו תיק. אין גם להתערב בהחלטה להפעיל את המאסר על תנאי במצטבר. באשר לחילוט הדולרים - לא היו בפני בית המשפט מספיק ראיות בכדי לבסס ממצא שהכספים הם בבעלותו של כבודי, ומכיוון שכך דין החילוט להתבטל.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד נוימן לכבודי, עו"ד ג. רייך לקוסטי, עו"ד גב' ר. סוכר למדינת ישראל. 13.6.85).
ע.פ. 46/85 - פסקל לגוויה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת נקלעה לקשיים אישיים וכתוצאה מהם התמכרה לסמים. כדי לממן את רכישת הסמים הסכימה להעביר מצרפת לישראל 94 גרם הירואין. משהגיעה לארץ נעצרה וחשפה את זהות הספק שהיה עמה במטוס. בית המשפט גזר למערערת 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המקרה מעורר אהדה, שכן מדובר באשה אינטליגנטית ומשכילה, בת למשפחה טובה, אשר בשל קשיים מסויימים נקלעה למצוקה. עם זאת, המוצא שמצאה לבעייתה חמור הוא שכן היא ייבאה כמות גדולה ביותר של סם מסוכן ביותר. בעבירות מסוג זה, כמו בעבירות אחרות, יש כמובן להתחשב בנסיבות האישיות, אבל האינטרס הציבורי בעבירות מסוג זה יש לו משקל נכבד, שהרי דווקא לבלדריות תמימות שאינן מעוררות חשד נזקקים הספקים להצפת הארץ בסמים.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד קנת למערערת. עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 13.6.85). בר"ע 220/85 - יוסף יעקובוב נגד אסף יעקובוב
*בקשה למחיקת תביעת מזונות על הסף (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תביעת מזונות נגד אביו, המבקש, והמבקש ביקש למחוק את התביעה על הסף. טענותיו העיקריות של המבקש הן: התביעה החדשה הוגשה 6 ימים בלבד אחרי שנמחקה תביעה קודמת של הקטין; כדי להגיש תביעה חדשה למזונות, הגדלתם או הקטנתם, יש לפרט שינוי נסיבות ופירוט כזה אינו קיים בכתב התביעה החדש; המטרה היחידה לשמה הוגשה התביעה החדשה היא הטלת עיקול על דירה כבטוחה לתשלום מזונות וכזאת לא ייעשה. בקשתו נדחתה והערעור נדחה.
התביעה הקודמת נמחקה משום שכתב התביעה לא נשען על נסיבות חדשות וכן משום ששני הצדדים לא התייצבו לדיון. אילו הופיעה התובעת מן הסתם היתה ניתנת לה הזדמנות לתקן את כתב התביעה ע"י תוספת עובדות המצביעות על שינוי נסיבות בתנאי שקיימות כאלה. במהלך הדיון מושא הבקשה אמרה האם כי לא הגיעה לדיון הקודם משום שהבן (המשיב) נפל ונפצע. די בהתפתחות זאת וכן בעובדה שבינתיים הגיע הבן למצוות וניצב על סף התבגרות הדרגתית, כדי להוות שינוי נסיבות לעומת המצב בעת פסק הדין הקודם במרץ 1983. יתכן שהאם לא השכילה להגדיר שינוי נסיבות אלה בכתב התביעה, אך אין מוחקים תביעה על הסף אם יש בידי התובע לתקן את הכתוב על ידי הוספת עובדות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן-פורת. עו"ד ב. קיסלר למבקש, אמו של המשיב למשיב. 5.6.85). בר"ע 63/85 - פוליגון מצבעת טקסטיל בע"מ נגד אורי רוזנברגר
*החזרת תיק לבורר להשלמת פסה"ד
(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
במסגרת בקשה לאישור פסק בורר שהוגשה ע"י המשיב, כשהמערערת מסכימה לאישור, צירף המשיב בקשה להחזיר את הענין לבורר כדי להחליט, בין היתר, אם זכאית המערערת לדרוש מהמשיב סכום נוסף על זה שנפסק. ביהמ"ש החזיר את התיק לבורר שנתן פסק המשלים את פסקו הראשון. הערעור נתקבל.
במסגרת אישור הפסק לא היתה לבית המשפט סמכות להחזירו לבורר. המשיב הוא שביקש לאשר את הפסק ולא יכול היה לצרף לבקשה עתירה להחזיר את העניין לבורר. אין מדובר בהשמטה מקרית שנפלה בפסק, היינו בענין שהיה בדעתו לפסוק בו ותוך כדי כתיבה נשמט הדבר מזכרונו. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע כי פסקו המקורי של הבורר שריר וקיים ללא התיקונים או התוספות המצויים בפסקו המשלים.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן- פורת. עו"ד אדם פיש למבקשת, עו"ד ש. אבני למשיב. 7.6.85).