ע.פ. 214+243/84 - חיים יוסף חוזה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הציע לקטין בגיל 17 לשמש בלדר להעברת הירואין מאמסטרדם בתמורה של 1000 דולר ומימון כרטיס הטיסה. בהתאם לסיכום נתן המערער לקטין 700 דולר לרכישת כרטיס טיסה. ביום 27.8.82 נפגשו המערער והקטין באמסטרדם ושם מסר המערער לקטין תרמיל גב עם מסגרת ניקל כדי שיעבירנו לישראל. המערער חזר ארצה ביום 28.8.82 והקטין ביום 29.8.82. בנמל התעופה המתין המערער לקטין, הסיר את מסגרת הניקל מן התרמיל ונטלה לעצמו. לאחר מכן נמצא אצל המערער דרכונו של הקטין. כאשר בא שוטר לעצור את המערער, והודיע לו כי הוא חושד בו בקשירת קשר לביצוע פשע, ברח המערער. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של עשיית עיסקה אסורה בסם מסוכן בניגוד להוראות סעיף 13 לפקודת הסמים וכן בבריחה ממעצר חוקי ודן אותו ל- 5 שנים מאסר בפועל בגין עבירת הסמים ו- 6 חודשים מצטברים בגין עבירת הבריחה. הערעור נדחה.
ב. לעניין ההרשעה קבע בית המשפט כי לא הוכח אם הביא הקטין סמים בתרמיל ועל כן אין להרשיע את המערער בעבירה של יבוא הירואין כפי שהואשם, אך הוכח קשר בין המערער והקטין להבאת הירואין והוכחו ההכנות לביצוע הקשר ועל כן בוצעה "עיסקה אחרת" בסם. אשר לעבירת הבריחה ממעצר חוקי, קבע בית המשפט כי היה לשוטר יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה מסוג פשע לאחר שקיבל מידע בדבר קשירת קשר ליבוא הירואין וכן קבע כי השוטר הודיע למערער כי הוא חושד בו בקשירת קשר לביצוע פשע ובנסיבות המעצר בדירה בה נתפסו גם כלים להכנת מנות סמים די היה בנוסח הכללי כדי למלא אחר דרישת מתן הסבר באשר לעילת המעצר. הממצאים העובדתיים הנ"ל מבוססים ואין להתערב בהם וממילא אין להתערב במסקנת ההרשעה.
ג. באשר לטענת הסניגור כי גם אם מקבלים את הממצאים העובדתיים לא הוכחה עבירה של עשיית עיסקה בסמים מסוכנים ולכל היותר הוכח קשר ליבוא סם - גם טענה זו אין לקבל בהתחשב בפסיקת בית המשפט העליון באשר למונח "עיסקה אחרת" שבסעיף 13 לפקודת הסמים. בית המשפט העליון נתן למונח "עיסקה אחרת" משמעות נרחבת הכוללת כל הסכם לביצוע פעולה אסורה בסמים מסוכנים. אין צורך שההסכם יצא לפועל, אלא שעצם ההסכמה ההדדית היא המהווה את העבירה. באשר למידת העונש - מדובר בעבירות חמורות ונפוצות שיש לעשות להדברתן על ידי ענישה ממשית ומרתעת. המערער הוא עבריין מועד ובעת שבצע את המעשה היה משוחרר ברשיון. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן - פורת, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמחה זיו למערער, עו"ד גב' נ.בן אור למשיב. 6.5.85).
ע.פ. 489/84 - אליהו כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן עדות שקר וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ברוב דעות והערעור על גזר הדין נדחה).
השופט בך (דעת הרוב) :
א. המערער הורשע בשנת 1979, על פי הודאתו, בעבירות מסויימות על פקודת מס הכנסה ובין היתר בעבירה של מסירת הצהרת הון כוזבת. באשר להצהרת ההון- זו לא כללה הפקדות בחשבונות בבנק המזרחי בשנים 1976-1973. כאשר הוטלו על המערער עונשים מעל למצופה ערער לבית המשפט העליון וביקש לחזור מהודאותו בטענה כי לא הבין שהוא מודה במסירת הצהרת הון כוזבת במזיד. את הערעור הגיש בשנת 1979 ואז פנה המערער למנהל סניף בנק המזרחי שבו ניהל את חשבונותיו וביקש אישורים בדבר
יתרות חשבונותיו השונים לתאריך 31.3.76. המנהל נתן לו את האישורים, 33 במספר, אך ביקש להוסיף כי תאריך הוצאת המסמכים הוא סוף 1979. המערער ביקש שהאישורים ימסרו לו בלי שיצויין תאריך ומנהל הסניף נענה להפצרותיו. המערער הוסיף למסמכים את התאריך 31.3.76, היינו כאילו הוצאו האישורים באותו זמן, ובערעורו לבית המשפט העליון מסר תצהיר ובו נאמר כי מסר בשעתו את כל האישורים הבנקאיים לרואה החשבון ואם הלה לא הכין דו"ח ששיקף את כל המידע הכלול באישורים נבע הדבר מרשלנותו של רואה החשבון. יצויין, כי רואה החשבון נפטר בינתיים והמערער דאג לכך שהאשורים, בתוספת תאריך משנת 1976, יצורף לתיק העבודה של רואה החשבון המנוח. כאשר הגיע הערעור לדיון והתברר לבית המשפט העליון שישנן טענות חדשות במישור העובדתי, ביטל את פסק הדין המרשיע והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שישמע את המשפט מחדש. משנתגלו הזיופים הוגש נגד המערער כתב אישום ובית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בשלוש עבירות: זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש בראיה בדויה, עדות שקר. בגין עבירות אלה נדון ל- 5 חודשים מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס כספי של 120 אלף שקל. הערעור באשר לעבירה של עדות שקר נתקבל ברוב דעות השופטים בך וויס נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג, ויתר חלקי הערעור נדחו.
ב. אין ממש בערעור על העבירה של זיוף בנסיבות מחמירות. מנהל הבנק רצה לציין את תאריך מתן האישור משנת 1979 ואילו המערער לחץ עליו שלא יעשה כן. אם לאחר מכן הוסיף המערער את התאריך הבלתי נכון משנת 1976, במטרה להטעות את הקורא ולהניעו להאמין שהאישורים ניתנו באותו תאריך, הרי שיש במעשה זה משום חיבור מסמך כוזב ומשום זיוף על פי החוק.
ג. טוען המערער כי אין מעשה זה מהווה עבירה של מתן עדות שקר על פי סעיף 237א' לחוק. המונח "עדות" לצורך עבירה זו מוגדר בסעיף 236 לחוק לאמר: אמרות "בעל פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה, למעט אמרות שלא בשבועה מפי נאשם בהליך פלילי... ". טוען הסניגור כי מכיוון שמדובר בתצהיר "שלא בשבועה" שניתן בפני עורך דין, ומאחר שהיתה זו אמרה שהוגשה בהליך פלילי, הרי שאין מדובר "בעדות" כוזבת. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה שמדובר באמרה שלא בשבועה אך לדעתו תצהיר שהוגש בהליך בקשר לערעור פלילי אין בו משום אמרה "בהליך פלילי". הפרוש שנתן בית המשפט המחוזי למונח "הליך פלילי" אין לקבלו, אך לטענת התובע אין לראות את התצהיר הנ"ל כ "אמרה שלא בשבועה". לדעת התובע, משביטל המחוקק השבעת עדים בהליך שיפוטי והסתפק במתן אזהרה לעד, הרי גם תצהיר הניתן בפני עורך דין, כאשר מגישים אותו כראיה בבית משפט, יש לראותו כאמרה שניתנה בשבועה. אין לקבל טענה זו. צדק הסניגור כי ביטול השבועה והקביעה כי דין אזהרה בעדות כדין שבועה, חלה רק על אזהרה לפי חוק ביטול השבועה ולא על הגדרה לפי חוק אחר. התוצאה היא שיש להרשיע את המערער במתן תצהיר שקר במקום ההרשעה במתן עדות שקר.
ד. אשר לעונש - גם אם הוחלף סעיף האשמה אין להקל בעונש. טוען הסניגור לקולת העונש כי מלבד ההסתבכות הנדונה בקשר לתשלום מס הכנסה יש למערער עבר נקי, כי הוא היה במצוקה קשה עקב תקלות שאירעו בענין "עיסקת הטיעון" שנערכה במשפטו הקודם, הוא בן 60 ומצב בריאותו אינו תקין וכן בהחלפת סעיף ההרשעה באה הרשעה שעונשה המירבי הוא 3 שנים במקום העבירה שעונשה המרבי הוא 7 שנים. כל הנימוקים הנ"ל אין בהם יסוד להקל בעונש. אין לאמר כי 5 חודשי מאסר בפועל הוא עונש חמור מדי עבור אדם שמזייף אישורים בנקאיים ובודה ראיות כדי להטעות את בית המשפט. חיוני עבור מערכת המשפט כולה כי כל מתדיין יידע כי נסיון להטעות את בית המשפט על ידי בידוי ראיות והגשת מסמכים כוזבים גורר עונש מכאיב מאוד.
השופט גולדברג (דעת מיעוט):
אין להחיל את הסייג שבסעיף 236 על תצהיר המוגש ע"י נאשם גם אם זו אמרה שלא בשבועה. הכוונה שבסייג היתה להודעה שהנאשם היה רשאי למסור מתאו שלא בשבועה אם כי הדבר בוטל בינתיים. משבחר הנאשם לתת עדות לא ראהו המחוקק כמי שראוי עוד ליחס סלחני ודינו הוא כדינו של כל אדם אחר שמוסר עדות שקר. אין כל סיבה להחיל את הסייג שבסעיף 236 גם כאשר מסיבה כלשהיא הגיש הנאשם תצהיר בהליך פלילי.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, וייס. עו"ד ע. עצמון למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 2.5.85).
ע.פ. 264/83 - עזרא שירי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ראשונה" לענין הסמכות להאריך מאסר על תנאי(הערעור נתקבל).
א. המערער ושותפו היו סוכנים של בית חרושת למשקאות קלים. בית החרושת גבה מהלקוחות סכום של 12 ל"י עבור ארגז פלסטיק ריק של משקאות קלים ובסוף ספטמבר 1979 הועלה הפקדון ל- 80 ל"י. כדי להבחין בין הארגזים הזולים לבין הארגזים היקרים הטביעה החברה חותמת מיוחדת על כל ארגז "יקר". המערער הזמין את צורת החותמת המיוחדת והטביע על מאות ארגזים "זולים" את החותמת של "יקר". הוא החזיר ארגזים אלה לחברה וקיבל תמורתם את המחיר הגבוה יותר. הוא הואשם בזיוף וקבלת דבר במרמה, הודה בעובדות והורשע. אותה עת היה תלוי ועומד נגד המערער מאסר על תנאי של 6 חודשים ובית המשפט הפעיל את המאסר על תנאי וגזר למערער בגין העבירה החדשה 9 חודשי מאסר, מהם 3 חודשים לריצוי בפועל, חופף לעונש המאסר שהופעל. בערעור קבע בית המשפט המחוזי כי לגוף הענין היה שוקל ביטול המאסר שהוטל בעבירה החדשה והארכת המאסר על תנאי אך הוא מנוע מכך שכן המערער הורשע בגין שתי עבירות, אשר יסודותיהן שונים, ושבוצעו בזו אחר זו. הערעור נתקבל.
ב. בית המשפט העליון ציין כי לגוף העניין שוכנע שאין להטיל על המערער מאסר בגין עבירותיו החדשות ויש להאריך את התנאי וזאת באשר המערער זנח את אורח חייו העברייני, ומנהל אורח חיים תקין והקים משפחה ובית. השאלה היא אם מוסמך בית המשפט שלא להפעיל את המאסר על תנאי. והתשובה לכך היא חיובית.
ג. המחוקק קבע כי ניתן להאריך את תקופת התנאי רק לגבי "ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת" והשאלה היא אם כאן היתה עבירה נוספת אחת או שתיים. קיימת פסיקה עניפה באשר לשאלה מתי מדובר בשתי עבירות או בעבירה אחת ומקובל על הכל כי אם אותה התנהגות עצמה משכללת מספר עבירות יש להשקיף על כל אותן עבירות כאל עבירה נוספת אחת. זאת ועוד, אין לדרוש זהות מלאה ביסודות המקיימים את העבירה ואפילו חלק מהיסודות הם שונים אך הם בעלי ציר משותף, ניתן להשקיף עליהם כעל עבירה נוספת אחת. אין אחידות דעים בפסיקת בית המשפט העליון לענין מבחן זה וכל מבחן עקרוני נתקל במקרי גבול קשים ההולכים ומתרחבים עד כדי ערעור המבחן עצמו.
ד. נראה כי יש לקבוע אמות מידה עקרוניות, וכי אמת המידה דלהלן חלה בענין שלפנינו. על פי אמת מידה זו, מעשים שונים, בעלי קשר פנימי מהותי הדוק, המהווים הרשעה אחת, מהווים עבירה נוספת אחת לעניין הארכת התנאי. לא אחדות ההחלטה והדחף הם הקובעים אלא אחדותה של הפעולה העבריינית היא שקובעת. על פי גישה זו, אחדות הזמן והדחף אינם תנאי הכרחי או מספיק, אם כי הם עשויים לסייע בגיבושו של אותו קשר פנימי חיובי. במקרה שלפנינו ענין לנו בעבירה נוספת אחת. בין ההתנהגות המגבשת עבירה של זיוף - הטבעת החותמת על הארגזים - לבין ההתנהגות המגבשת את העבירה של קבלת דבר במרמה - הבאת הבקבוקים וקבלת הכסף - קיים קשר פנימי
הדוק, כאשר החוליה הראשונה היא אמצעי לביצוע החוליה השניה. הרצף המיידי בזמן של הטבעת החותמות ומסירת הבקבוקים - רצף אותו יש להניח לטובת המערער בהעדר אינדיקציה אחרת בכתב האישום - מצביע אף הוא על קשר פנימי זה. כיון שכך יש לבטל את גזרי הדין ולקבוע עונש כספי בגין העבירות החדשות והארכת התנאי לשנתיים מיום מתן פסק הדין בבית המשפט העליון. פסק הדין ניתן מפי השופט ברק והסכים לו השופט וויס.
השופט גולדברג העיר כי שני יסודות מצטברים צריכים להתקיים בסדרת עבירות בכדי שניתן יהיה לאמר עליהן שהן רק עבירה נוספת אחת. שני יסודות אלה הם רצף בביצוע העבירות; קשר פנימי בין המעשים עד שהם מהווים מסכת אחת. השמטת גורם הזמן כגורם הכרחי והעמדת המבחן רק על "קשר פנימי מהותי הדוק" עלולה לסכן את המטרה שלשמה הוחק הסעיף. על פי גישה זו מי שמבצע לסירוגין ולאורך זמן מספר עבירות לקראת ביצוע עבירה "מרכזית", כגון קשר לבצע שוד, גניבת מכשירי פריצה וכלי נשק, שימוש ברכב בלי רשות בעליו, וביצוע השוד, יכנס גם הוא תחת כנפיה של הגדרת עבירה נוספת אחת. ברם, במקרה דנן לא פירט כתב האישום את מועד ביצוען של שתי העבירות ועל כן יש להניח לטובת המערער שנעברו ברצף כשגם קיים קשר פנימי בין המעשים. על כן הוא מסכים למסקנה של השופט ברק.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, וייס. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 28.5.85).
ע.פ. 823/84 - מדינת ישראל נגד יהודה הררי
*המועד ממנו מתחילה התקופה המוארכת של מאסר על תנאי(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט בך).
א. ביום 25.10.79 נדון המשיב ל-5 חודשים מאסר על תנאי למשך שנתיים ובמהלך תקופת התנאי עבר עבירה נוספת שחייבה את הפעלת המאסר המותנה. בית משפט השלום הרשיע את המשיב בעבירה הנוספת וגזר דינו, ביום 19.4.82, ובגזר הדין הורה על הארכת התנאי לשנתיים. במועד מאוחר יותר הורשע המשיב על פי הודאתו בעבירה של גניבה שבוצעה בתאריך 21.12.83 ובעוד עבירה שנעברה מאוחר יותר. בקביעת גזר הדין שניתן ביום 8.10.84 הועמדה בפני בית המשפט המחוזי השאלה אם בעת ביצוע העבירות הנוספות היה עדיין תלוי ולומד המאסר על תנאי המוארך או שמא עבר זמנו לפני כן. אם תקופת התנאי המוארך תחילתה ביום מתן פסק הדין בו הוארך התנאי, היינו ביום 19.4.82, כי אז נעברו העבירות הנוספות תוך תקופת התנאי הנוספת של שנתיים. מאידך, אם תקופת התנאי המוארך תחילתה למפרע מיום תום תקופת התנאי המקורית, היינו מיום 25.10.81, כי אז תמה תחולת המאסר על תנאי ביום 25.10.83, משמע שבמועדים שבהם ביצע הנאשם את העבירות הנוספות כבר חלפה תקופת התנאי ואין בית המשפט מוסמך להפעיל את המאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי קבע כי תקופת התנאי המוארך תחילתה למפרע מיום תום תקופת התנאי המקורית וכיוון שכך תמה תקופת המאסר על תנאי ביום 25.10.85. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין וגב' שטרסברג- כהן, נגד דעתו החולקת של השופט בך.
ב. השופט בך בדעת מיעוט סבר כי סעיף 56 לחוק העונשין הקובע כי ביהמ"ש שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת רשאי לצוות "על הארכת תנופת התנאי" מחייב הארכת התקופה מיום תום תקופת התנאי המקורית ואין קשר להארכה עם יום מתן פסק הדין המאריך את התנאי. היינו, בין אם פסק הדין המאריך את התנאי ניתן לאחר שתמה תקופת התנאי הקודמת ובין אם ניתן לפני שתמה התקופה הקודמת בכל מקרה הארכת התקופה היא מיום תום תקופת התנאי ואילך.
ג. השופט לוין סבר כי כאשר בית המשפט קובע הארכת תקופת התנאי מבלי לציין מתי תחל תקופת ההארכה, תחילתה ביום גזר הדין. לדעת השופט לוין, אם תקופת התנאי המקורית הסתיימה לפני יום גזירת הדין יש להאריך את המאסר המותנה מיום גזר הדין ואילך ואילו אם תקופת התנאי המקורית טרם נסתיימה, הכלל המנחה הוא אמנם שהארכה היא מיום גזר הדין, אולם בית המשפט יכול לקבוע כי תקופת התנאי המוארכת תהיה ברצף אחד מיום תום תקופת התנאי. בכל מקרה שלא יאמר בו אחרת הרי שהתקופה הנוספת תחילתה ביום גזר הדין. לדעת השופט לוין אין בית המשפט יכול להאריך את תקופת התנאי למפרע מיום תום תקופת התנאי הקודמת אם פסק הדין ניתן לאחר שכבר תמה תקופת התנאי הקודמת.
ד. השופטת שטרסברג-כהן הסכימה לכך כי כאשר בית המשפט אינו אומר אחרת, ההארכה היא מיום גזר הדין המאריך את התנאי, אך לדעתה יש לבית המשפט סמכות רחבה להאריך את התקופה לפי שיקול דעתו הן למפרע והן צופה פני עתיד, ולדעתה רצוי שבית המשפט יעשה שימוש בשיקול דעת זה ויקבע מועד תחילת ההארכה בהתחשב בנסיבותיו של המקרה שלפניו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' שטרסברג - כהן, בך. עו"ד גב' עשירה ראובני למערערת, עו"ד י. ארך למשיב. 28.5.85).
ע.פ. 77+186/84 - מדינת ישראל נגד סויסה עמרם ואח'
*חובת הפסילה ומהותה בעבירה של נהיגה ללא ביטוח(הערעור נתקבל).
א. בשני מקרים שונים הורשעו נהגים בבית משפט השלום לתעבורה בגין נהיגת רכב ללא ביטוח ונדונו לעונש כספי ופסילת רשיון נהיגה לשנה אחת. בשני המקרים קיבל ביהמ"ש המחוזי את הערעור. באחד מהם העמיד את הפסילה על שלושה חדשים ובשניה על ארבעה חדשים. בשני המקרים יתרת התקופה הפכה לפסילה על תנאי. באחד המקרים הגביל ביהמ"ש את התנאי לעבירה כזו שהורשע עליה הנהג. במקרה השני הוגבלה הפסילה רק לאותו רכב בו נהג המשיב ללא ביטוח. שני המערערים כבר ריצו עונשם במלואו ורשיון הנהיגה הוחזר להם. המדינה ערערה על פסקי הדין של ביהמ"ש המחוזי בציינה כי עניינה הוא בקביעת הלכה משפטית מחייבת ואין היא מבקשת את שינוי העונשים לגבי שני המשיבים. הערעורים נתקבלו.
ב. השאלה המשפטית היא מה המשמעות של סעיף 2(ב) לפקודת הביטוח, שלפיו "העובר על הוראות.. דינו...ורשאי ביהמ"ש, בנוסף לכל עונש אחר, לפסול אותו מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה... .או לפסלו מקבל או מהחזיק רשיון רכב לסוג מסויים של רכב או לרכב מסיים לתקופה שלא תפחת משנים עשר חודש זולת אם ראה להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר מנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין...". ב"כ המדינה טוענת כי בהעדר נסיבות מיוחדות, עונש החובה בגין נהיגה ללא ביטוח הוא 12 חודשי פסילה בפועל, ורק במקרים מיוחדים ניתן להפחית את תקופת הפסילה או לקבוע את הפסילה כפסילה על תנאי. בענייננו סבר ביהמ"ש המחוזי כי העובדה שבינתיים חוקק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המסדיר מתן פיצויים גם לנפגעים שנפגעו ע"י רכב שנהג בו נהג ללא ביטוח, מפחיתה מן החומרה שהיתה בנהיגה ללא רשות, והוא ראה בכך נסיבה מיוחדת המצדיקה הפחתת תקופת הפסילה. לדעת ב"כ התביעה אין לראות בשינוי החוק האמור נסיבה מיוחדת. כנגדה טוען הסניגור כי לאור השינוי שחל בנוסחו המקורי של סעיף 2(ב) הנ"ל ע"י הוספת המלה "ורשאי" לפני סנקציית הפסילה ניתן לביהמ"ש שיקול דעת ואין ביהמ"ש מחוייב עוד להטיל עונש פסילה שהוא חובה למשך 12 חודשים בכפוף למקרים חריגים.
ג. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה ובשלושה פסקי דין מפי שלושת השופטים שישבו בהרכב הגיע ביהמ"ש למסקנה, אם כי תוך כדי הדגשים שונים, כי עצם השינוי
בחוק והעובדה שכיום גם מי שנפגע ע"י נהג ללא ביטוח מקבל פיצויים אינם כשלעצמם "נסיבה מיוחדת" שלא לפסול ל- 12 חודשים. הוספת המילה "ורשאי" לענין הפסילה אמנם מרחיבה את מעגל הנסיבות שביהמ"ש יכול להתחשב בהן, אך אלה צריכות להיות נסיבות הקשורות בנהג או בנהיגה ולא די בעובדה שהנפגעים כיום מוגנים גם אם הנהג אין לו ביטוח. ביהמ"ש עמד על חוסר ההגיון בחוק הנותן שיקול דעת לביהמ"ש שלא לגזור כלל פסילה ומאידך כשהוא גוזר פסילה מצומצם שיקול הדעת שלו והוא צריך לפסול לתקופה של 12 חודשים, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את קיצור התקופה.
ד. ביהמ"ש העליון פסק כי כאשר מטיל ביהמ"ש עונש של פסילה על תנאי, התנאי צריך לחול על כל העבירות המנויות בתוספת הראשונה או בתוספת השניה של פקודת התעבורה ולא רק על העבירה נשוא ההרשעה. עוד קבע ביהמ"ש כי שלילת הרשיון אינה יכולה לחול רק על כלי רכב בעל מספר מסויים והיא צריכה לחול על כלל כלי הרכב. ביהמ"ש רשאי לקבוע כי הפסילה תחול על נהיגת רכב מסויים, כגון רכב כבד או צבורי ולא תחול על נהיגת רכב פרטי או רשאי לקבוע שהפסילה לא תחול על רכב מנועי דו גלגלי ותחול על נהיגת מכונית וכדומה. אין כל הגיון להגביל את הפסילה לנהיגת רכב מסויים אחד תוך קביעת מספר הרכב.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' תמר הקר למערערת, עו"ד ע. לויתןלמשיבים. 28.5.85)
ע.א. 659/84 - עכביש שווק בע"מ ואח' נגד תריסול בע"מ
*התנייה של הפקדת ערבות במתן רשות להתגונן(הערעור נתקבל).
א. ביום 1.6.83 נחתם מסמך בין הצדדים בו מאשרים המערערים קבלת שקלים בערך של 100,000 דולר מאת המשיבה "על חשבון רכישת מניות החברות... לפי המוסכם בישיבה מיום 25.5.83. מצורף בזה שטר חוב על סך 100,000 דולר... כערבות עבור תשלום זה". על המסמך חתום המערער השני. אין לדעת מה בדיוק היתה מטרתו של השטר וכערבות למה הוא ניתן. המשיבה הגישה את השטר להוצל"פ והמערערים הגישו התנגדות. הדיון הועבר לרשמת ביהמ"ש המחוזי שהחליטה כי גירסת ההגנה של המערערים "שרויה בערפל" ולפיכך התנתה מתן רשות להתגונן בתנאי של הפקדת ערבות בנקאית בשווי מחצית התביעה, 50,000 דולר, לפי השער היציג. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה. המערערים לא הפקידו את הערבות בהתאם להחלטת הרשמת ואז נתנה הרשמת פסק דין המחייב אותם לפרוע את השטר. המערערים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי שדחה את ערעורם וכן הגישו ערעור על פסק הדין של הרשמת. הערעור נתקבל.
ב. גירסת המערערים היא כי ביום 25.5.83 התקיימה פגישה בין המערער השני לבין נציגי המשיבים ובה נכרת חוזה מחייב לרכישת מניות בחברות מסויימות ע"י המשיבה, התשלום הראשון בסך 100,000 דולר על חשבון המחיר נקבע ליום 1.6.83, ותשלום נוסף צריך היה לשלם כנגד העברת המניות שאמורה היתה להתבצע יותר מאוחר. הסכום הראשון שולם ביום 1.6.83 כנגד שטר חוב שישמש כערובה להשבת 100,000 דולר אם המערערים יפרו את ההסכם ולא יעבירו את המניות. בתצהיר המערער נאמר כי לקראת סוף חודש יוני 1983 חזרה בה המשיבה מהעיסקה והודיעה למערערים על ביטולה. המערערים סרבו להסכים לביטול העיסקה וטענו בתצהיר כי הם מוכנים לקיים את ההסכם. זו גירסת המערערים ולכאורה אין מאומה במסמך הסותר אותה. אם אמת בגירסה, לא נתקיים התנאי לפרעונו של השטר, שניתן כשטר בטחון, וקמה למערערים עילת הגנה.
ג. הטענה שעורר ב"כ המשיבה היא כי כלל לא נקשר הסכם בין הצדדים וכי רק התנהל מו"מ שלא הבשיל כדי הסכם. זו טענה שבשלב זה נדרשת ראיה לאימותה. למעשה לא חשובה גם גירסת המשיבה ואין לה כל משקל בהליך זה, שבו הקובעת היא גירסת המערערים המתנגדים לביצוע. אכן יש לביהמ"ש שיקול דעת רחב לפי תקנה 277 לתקנות סדר הדין להתנות את הרשות להתגונן בתנאים, וביניהם מתן ערובה, אך השימוש בסמכות מרחיקת לכת זו, העשויה לשלול מנתבע חסר אמצעים את האפשרות להוכיח את הגנתו, חייב להעשות רק בנסיבות מיוחדות כשלנתבע כמעט ואין הגנה וביהמ"ש עושה עמו חסד בנתנו לו רשות להתגונן.
ד. הרשמת סברה כי טענת המערערים היא שעומדת להם זכות אכיפה ואם יתברר שרק נוהל מו"מ ולא נכרת הסכם אז לא יהיו זכאים לאכיפה. ביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור הוסיף כי המערערים לא הגישו תובענה לאכיפת ההסכם ואת טענת האכיפה העלו כטענה יחידה בהגנתם בפני תובענת השטר ובנסיבות אלה צדקה הרשמת כשקבעה את הצורך בהפקדת ערבות. ברם, טענת האכיפה לא הועלתה כטענת הגנה. טענת ההגנה היתה כי ההסכם הופר ע"י המשיבה וכי המערערים מבקשים לקיים את ההסכם. תביעה לאכיפת ההסכם איננה תנאי מוקדם לזכות המערערים להתגונן בעילת ההגנה שהתנאי לפרעון השטר לא התקיים, תתכנה אולי נסיבות שבהן המנעות מתביעת אכיפה עלולה לפגום במהימנותה של הגירסה שהועלתה, אך ענין אי הגשת תביעת אכיפה לא הוצג למצהיר בחקירה נגדית ולא ניתנה לו הזדמנות להסבירו. יכול ויתקבל הסבר ב"כ המערערים כי הגשת תביעת אכיפה כרוכה בהוצאה גדולה וכאשר השאלה אם נכרת ההסכם ואם לאו מחוייבת בהליך הנוכחי הכרעה שתיצור השתק בין הצדדים גם בשאלת האכיפה, אין זה סביר שלא לחכות לסיום הליכים אלה.
ה. טוען ב"כ המשיבה כי מתן רשות להתגונן ללא תנאי תביא לתוצאה שאדם שבידו שטר לא יהיה במצב עדיף על פני מי שאין בידו שטר. התשובה לכך היא שמי שבידו שטר בטחון אינו זכאי לגבותו בטרם התמלא התנאי לכך ובמקרה זה אין מחלוקת כי השטר אכן שטר בטחון הוא. המחלוקת היא רק בשאלה אם התקיימו התנאים המוסכמים כדי שיעמוד לפרעון וגירסת ההגנה מראה לכאורה כי תנאים אלה טרם התקיימו ולכן יש לאפשר למערערים להתגונן ללא תנאי של הפקדה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. פרק למערערים, עו"ד ג. קלינג למשיבה. 4.6.85).
ע.א. 325/85 - דר' דוד בן צבי נגד שר הבריאות
*שלילת רשיון רופא בעקבות הרשעתו (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשה מגונה במרפאתו בשתי נשים שבאו אליו לטיפול ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי. לאחר ההרשעה הגיש מנהל משרד הבריאות קובלנה לשר הבריאות. השר מינה ועדה שבפניה ניתנה למערער הזדמנות להעלות הגנתו ולטעון טענותיו. בסיום דיוניה המליצה הועדה בפני שר הבריאות לשלול את רשיונו של המערער לשלושה חדשים אך השר החליט לשלול את הרשיון לתקופה של שנה. הערעור נדחה.
הסמכות לנקוט באמצעים כנגד רופא היא סמכותו של השר והועדה אינה אלא כלי עזר, אם כי בעל חשיבות רבה, לשר בגיבוש החלטתו. על כן רשאי השר לסטות מהמלצת הועדה אם הוא סבור שאין מקום לאמצה, והשאלה היא אם החלטתו לגופה בדין יסודה. בענייננו, מעשיו של המערער חמורים הם, הוא פגע פגיעה קשה באמון שהחולים נתנו בו, ומעשיו פוגעים קשות באתיקה הרפואית ובתדמית של מקצוע הרפואה. לולא הנסיבות האישיות של המערער היה ראוי שהאמצעים שננקטו נגדו יהיו חמורים ביותר.
(בפני השופטים: ברק, ויס, בן דרור. עו"ד משה מרוז למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיב. 18.6.85).
בר"ע 194/85 - נתן שחורי נגד דבורה שחורי ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל).
המערער משתכר 280.000 שקל נטו והוא צריך לזון קטינים מנשואים קודמים לפי פסק דין קיים, בשיעור של 130.000 שקל, ואילו בתביעת בנו הקטין מהנישואין הקיימים נפסק סכום של 120.000 שקל, כך שלמבקש נותר סכום של 30.000 שקל בלבד. הערעור נתקבל. לא יתכן שהמפרנס יתקיים במציאות של ימינו בסכום של 30.000 שקל הנותרים בידיו. צריך להיות עניין לכל התלוים בו שיהיה לו כח להמשיך בעבודתו. לפיכך הוחלט ששני ילדיו מנישואים קודמים יקבלו על פי פסק הדין הקיים 130.000 שקל, הקטין מנישואיו הקיימים יקבל 65.000 שקל ולמחייתו של המערער ישארו 85.000 שקל. לילד קטן צרכים רבים בעיקר כאשר אמו צריכה לצאת את הבית ולהתפרנס, ועל כן הוחלט להשאיר בידה את מלוא הכנסתה. כאשר המשאבים הם כל כך צנועים יש לדרוש הידוק החגורה מכל אחד משני ההורים. (בפני: המשנה לנשיא גב' בן - פורת. עו"ד ע. דיבון למבקש, עו"ד ד.שטרסברג למשיבים. 20.5.85).
ב.ר.ע. 270/85 - פתחי אבו רומי ואח' נגד נזאר נאשף ואח'
*ליקויים בתהליכי בחירות (הבקשה נדחתה, אמנם היו ליקויים בתהליכי הבחירות, אך אפילו יוצאים מתוך הנחה הנוחה ביותר למבקשים, עדיין נשארת בחירתו של ראש המועצה על בסיס איתן. הליקויים במשקלם המצטבר לא שינו את התוצאה הסופית וזה המבחן הקובע. הכלל הוא שמספיק ליקוי הנוגע למספר יחסי קטן של קולות כדי לבטל בחירות, אם מתברר שהיתה לקולות אלה השפעה אפשרית על התוצאה. לעומת זאת יתכן מקרה שהפסול יהיה נוגע לאלף קולות מבלי שהתוצאה הסופית תשתנה או תהיה עלולה להשתנות. ואז אין בכך עילה לביטול הבחירות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן - פורת. 27.5.85).
ב.ר.ע. 184/85 - אברהם ועקנין נגד הילדה ועקנין
*סמכות דין בענין מזונות (בקשת לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בית הדין הרבני האיזורי, בצדק או שלא בצדק, לא היה מוכן לסגור את תיק הגירושין שבין בני הזוג והבהיר כי התיק עודנו תלוי ועומד. על החלטה זו יכלה המשיבה להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. כמו כן יתכן שיכלה לתקוף את החלטת בית הדין הרבני האיזורי בפני בג"צ בטענה שבית הדין חרג מסמכותו, אם כי אפשר שעתירה כזו היתה נדחית באשר על העותרת למצות את זכות הערעור לבית הדין הרבני הגדול. מכל מקום, אין בית המשפט יושב לערעור על החלטות בית דין רבני ולהיפך. זכות הפיקוח על החלטותיו של בית הדין הרבני, אם קיימת בכלל, היא רק בידי בג"צ. לפיכך יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך קביעה כי דין תביעת המשיבה לבית המשפט להידחות מחמת העדר סמכות המוקנית לבית הדין הרבני מכוח כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין, כל עוד תיק הגירושין לא נסגר.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן - פורת. עו"ד זוהר אופק למבקש, עו"ד משה ורמוס למשיבה. 27.5.85).
ב.ר.ע. 149/85 - הפטריארך הארמני של ירושלים נגד יוסף איסכנדר ג'דעון
*סירוב לדחות משפט עקב אי הופעת עד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
יומיים לפני המועד שנקבע להמשך הדיון בין בעלי הדין, הודיע פרקליטו של המבקש כי העד היחיד מטעם הפטריארכיה הארמנית שנתבעה לדין ע"י המשיב, יצא ללבנון במסגרת תפקידיו וכי היה בדעתו לחזור לישראל חמישה ימים לפני המשפט ומסיבות שאינן תלויות בו לא יהיה סיפק בידו לחזור במועד. לפיכך ביקש לדחות את המשפט למועד מאוחר יותר. על בקשתו חזר ב"כ המערער ביום הדיון עצמו והבהיר כי העד לא יכול היה לצאת מביירות, אך שוב נדחתה בקשתו. הערעור נתקבל.
אין בחומר שבתיק עילה לחשוב שהאפטריארך גרם עד לאותה בקשה לדחיית הדיון אולהארכתו שלא לצורך. בנסיבות כאלה היה על השופט לתת אשראי לנתבע להראות שיש בידו טעם סביר לאי חזרתו לישראל במועד. אם אח"כ היה מתגלה שלא היה טעם לבזבז זמנו של בית המשפט כי אז היה מקום לפסוק הוצאות מתאימות. בדרך בה נהג השופט כלל לא ניתנה למבקש הזדמנות להגיש תצהירו ולהיחקר עליו כדי להראות שהעדרו היה בגדר תוצאה בלתי נמנעת. סדרי דין, עם כל חשיבותם, צריכים לסגת מפני העיקר, והוא בירור המשפט לגופו, אלא אם כן נתקל בית המשפט בתמרוני השהיה או בזלזול וכאלה לא היו במקרה זה. לפיכך הוחלט לבטל את החלטת בית המשפט ולהחזיר את התיק לדיון.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן-פורת, עו"ד י. אלטבאואר למבקש, עו"ד דוד כהן למשיב. 28.5.85).
בר"ע 338/85 - יעקב בוזגלו ואח' נגד נתן אקב ואח'
*אי מתן רשות ערעור נוספת גם אם נפלה שגגה בפרשנות חוזה (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום פסק למערערים פיצויים על יסוד איחור בביצוע תשלומים לפי חוזה מכר דירה וביהמ"ש המחוזי ביטל חלק מן החיוב האמור. בקשה לרשות ערעור נדחתה. מסקנת ביהמ"ש היתה מעוגנת בהוראות חוזה מסויים וסבה על פרשנותו ועל התייחסותו לאומד דעתם של הצדדים. ביהמ"ש העליון כבר הבהיר וחזר והבהיר כי גם אם נפלה שגגה בפרשנות או בהערכת אומד דעתם של הצדדים לחוזה אין בכך כשלעצמו כדי להצדיק דיון בפני ערכאה שלישית.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. שטיינמן למבקשים, עו"ד ברפי למשיבים. 21.6.85).
בר"ע 305/85 - סוביח שיבלי נגד מדינת ישראל
*ביצוע מסירת צו הפסקה מינהלי (הבקשה נדחתה).
צו הפסקה מינהלי, לפי סעיף 224 לחוק התכנון והבניה, המיועד למבקש, נמסר לאשתו שהיא בת למעלה מ- 18 וגרה יחד עמו. טענת המבקש לא היתה כי לא ידע על ההמצאה. טענתו היתה כי מהבחינה הפורמלית צריך היה הצו להמסר אישית לידיו, ומשלא כך אירע, אין נפקא מינה שנמסר לאשתו. בימ"ש השלום קיבל עמדתו אך ביהמ"ש המחוזי סבר אחרת ועל כך הבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה. אין ספק כי מסירה לבן משפחה די בה כדי להוות המצאה. צו ההפסקה המינהלי הוא מעשה בתחום המשפט הצבורי. יש בו הגבלה על חרות העשייה הנכפית על האזרח מכוח סמכויות סטטוטוריות של רשויות מינהל, ואין כל הגיון בכך שידרש כאן מעל ומעבר למה שנדרש לפי כללי המצאת מסמכים בתחום הפלילי. סעיף 237 לחוק סדר הדק הפלילי קובע בענין זה הוראות מפורטות ומה שמספיק לצרכי הליכים פליליים יכול להיות מיושם בתחומי המשפט המינהלי כל עוד אין הוראה אחרת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ר.ג'ורג'ורה למבקש, עו"ד י.בן ארי למשיבה. 6.6.85).
בר"ע 17/85 - אבנר מורד ואח' נגד מפעל לניקוי כימי בע"מ ואח'
*המועד בו מתחילה תקופה של 6 חדשים למתן פסק בורר (הבקשה נדחתה).
טענת המבקשים הינה כי ביהמ"ש שאישר פסק בורר לא צריך היה להחזיר את הפסק לבורר כדי להכריע בשאלה מסויימת, אלא צריך היה לבטל כליל את פסק הבורר מפני שהבורר חרג מסמכותו. לטענת המבקשים אין מדובר באי טיפול והעדר הכרעה באחת המחלוקות שנמסרו לבורר, אלא בחריגה מסמכות המחייבת בטולו של הפסק. חריגה זו מתבטאת לפי הטענה במתן הפסק לא רק מעבר ל- 3 חדשים מתחילת הבוררות אף מעבר ל- 6 חודשים, היינו מעבר להארכה המותרת מצד הבורר אם זו מבוצעת כהלכה. טענות המבקשים נדחו בביהמ"ש דלמטה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסכם הבוררות הומצא לבורר ביום 26.10.83 ובו במעמד נקבעה ישיבה ליום 24.11.83. אין לקבל את טענת המבקשים כאילו החל מרוץ שלושת החדשים עם חתימת הסכם הבוררות או ממועד הגשתו לבורר. פירוש המלים "מהיום שהתחיל (הבורר) לדון
בסכסוך או שנדרש לדון בו ע"י הודעה בכתב של בעל דין" כנאמר בתוספת לחוק הבוררות הוא כפשוטו. כרגיל מתחיל המנין מהישיבה הראשונה, אך אם התבושש הבורר מעבר לסביר, פתוחה הדרך בפני בעלי הדין לדרוש מהבורר בכתב שיתחיל בדיון ובכך מתחיל מרוץ הזמן. כך שבענייננו החל מרוץ הזמן ב- 24.11.83 וביום שימוע הפסק טרם חלפו ששה חודשים. אשר להארכת המועד מעבר לשלושה חדשים - אין יסוד לטענת המבקשים שזו חייבת להתבטא בהודעה פורמלית בכתב. די בכך שבעלי הדין הוסיפו להופיע בפני הבורר להמשך הדיון מעבר לשלושה חודשים ובכך גילו בהתנהגותם שהם מסכימים להארכה. זאת ועוד, גם הסיכומים הוגשו מעבר לתחום שלושת החדשים וגם בכך הסכמה על ידי התנהגות מכאן שבקשת ביטול הפסק יכלה להסתמך על אי הכרעה ע"י הבורר בענין מסויים ובצדק קבע ביהמ"ש המחוזי כי העדר הכרעה באותו נושא מצדיק החזרת הפסק לבורר להשלמתו, שכן ביטולו של פסק בורר הוא צעד חמור בנסיבות הענין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גבריאל שרעבי למבקשים, עו"ד דוד ארנברג למשיבים. 7.6.85).
בר"ע 327/85 - יורם שגיא נגד שלום סביר ואח'
*מחיקת סעיפים בכתב הגנה ע"י ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
המבקש חתם בשעתו על כתב וויתור ואף איזכר אותו בכתב התביעה שלו נגד המשיבים תוך הבהרת עמדתו בדבר חוסר תוקפו של כתב הויתור. בכתב ההגנה כללו המשיבים תגובה לטענה הנ"ל, אך סעיפי התגובה נמחקו ע"י בימ"ש השלום בשל כך שהמשיבים לא צרפו את כתב הויתור אשר נשמר כנראה בידי צד שלישי. בשלב הערעור הוחלט כי מחיקת הסעיפים הללו בכתב ההגנה לא היתה במקומה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בדין איזכר המבקש את כתב הויתור בתביעתו אם כי הסתייג מתוקפו ואם המסמך לא היה בידיו לא יכול היה לצרפו. אם המבקש איזכר את כתב הוויתור, קמה ועולה מניה וביה גם זכות המשיבים להגיב על כך בכתב הגנתם. לו המסמך היה בידיהם חייבים היו לצרפו ואם לא צירפוהו יתכן והיה מקום לקיום הליך של גלוי מסמכים, אך למחיקת סעיפי ההגנה לא היה כל מקום שהרי זכותם היא להתייחס לדברים הנטענים בכתב התביעה.
(בפני הנשיא שמגר. עו"ד. י. מוסקונה למבקש, עו"ד י. כלונסקי למשיבים. 19.6.85.)
בר"ע 648/84 - אלון מקל ואח' נגד שלמה וקסלר ואח'
*ביטול פס"ד שניתן בסדר דין מקוצר (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבים והמשיבים לא הגישו בקשה לרשות להתגונן במועד. לאחר שבקשה להארכת מועד לרשות להתגונן נדחתה ניתן פס"ד נגד המשיבים. אותה עת היתה תלויה ועומדת בפני ביהמ"ש בקשת המשיבים למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" אך דבר קיום בקשה זו לא הובאה לתשומת לבו של השופט שנתן את פסה"ד, הבקשה למחוק את הכותרת היתה קבועה לדיון, אך משהוחלט בינתיים ע"י והשופט שנתן את פסה"ד לקבל את בקשת המשיבים ולבטל את פסה"ד נמחקה הכותרת "סדר דין מקוצר" ע"י הרשם בהעדר הצדדים, כך שאותה בקשה למעשה מעולם לא נדונה. כאמור בוטל פסה"ד אך לא מהטעם שצריך היה לבטלו, היינו "מחובת הצדק" בשל הבקשה למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" שהיתה תלויה ועומדת, אלא משום שלדעת השופט שנתן את פסה"ד לא הובאה בתביעה שבסדר דין מקוצר "ראשית ראייה" נגד אחד הנתבעים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השופט לא צריך היה לדון בשאלה של "ראשית ראיה" כלל ועיקר ואלמלא הבקשה למחוק את הכותרת שהיתה תלויה ועומדת, צריך היה להשאיר על כנו את פסה"ד כפוף לערעור לביהמ"ש העליון. משלא הגישו המשיבים בקשה לרשות להתגונן במועד, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. הם צמצמו בהתנהגותם את גורל הגנתם לטענה אחת
ויחידה והיא שאין התביעה ראויה לידון בסדר דין מקוצר. בקשתם זו היא עצמאית ונפרדת וטרם נדונה לגופה. אין כל ערך לעובדה שבינתיים נמחקה הכותרת ע"י הרשם בהעדר הצדדים, שכן יש לראות במחיקה זו פעולה ביצועית טכנית המתבקשת מהחלטת השופט לבטל את פסה"ד, כשהוא נותן נימוק לכך שלגבי אחד הנתבעים אין ראשית ראיה. כאמור, היה דין פסק הדין להתבטל ללא כל דיון ואין לראות בנאמר בהחלטתו של השופט תחליף לדיון בבקשת המשיבים למחוק את הכותרת סדר דין מקוצר.
אם בדיון ייקבע שחסרה "ראשית ראיה" רק כלפי נתבע פלוני, או שאין לדון בסדר דין מקוצר בעילה מסויימת מתוך כמה עילות, יוכלו המבקשים לשקול ויתור על הנתבע או העילה הללו, אך במקרה כזה יהיו המשיבים רשאים להגיש בקשה לרשות להתגונן כאילו יום הויתור הוא יום הגשת התביעה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' ברזילי למבקשים, עו"ד גב' רונית מטלון למשיבים. 6.6.85).
ב.ש. 504/85 - ויליאם נקש נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מעצר עד לגמר הדיון בבקשת הסגרה (הבקשה נדחתה).
נגד העורר הוגשה עתירה להכריז עליו כבר - הסגרה ובד בבד הגישה המדינה בקשה לעצרו עד למתן החלטה בעתירה, על פי הוראות סעיף 5 לחוק ההסגרה. העילה להכריז על העותר כבר - הסגרה מבוססת על בקשה של ממשלת צרפת להסגירו לידיה בשל עבירת רצח שהוא חשוד בה. בית המשפט המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בעתירה ועררו נדחה. לעניין מעצר לצורך הסגרה חלות הנורמות שבחוק סדר הדין הפלילי. לפי סעיף 34 לחוק סדר הדין, מי שהואשם בעבירה שדינה מיתה או מאסר עולם לא ישוחרר בערובה. לפיכך אין מנוס מן המסקנה שאין העורר בר שחרור בערובה ואין לבית המשפט שיקול דעת שלא להורות על מעצרו במסגרת סעיף 5 לחוק ההסגרה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד רולנד רוט לעורר. עו"ד מ. חנקין למשיב. 31.5.85).
ב"ש 512/85 - עבד אל אגבריה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בחיפוש שנערך אצל העורר נמצאו אקדח ו- 12 כדורים ובמשטרה הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. יש ראיות לכאורה נגד העורר שהרי במשטרה הודה בעובדות המיוחסות לו. לעורר עבר נקי, אך עצם החזקת כלי נשק וכדורים שהגיעו לידיו בנסיבות מוזרות, וכשאין לו כל הסבר לשם מה החזיק אותם, מצביע על כך שהוא מסוכן לציבור על אף שעברו נקי.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד א. דהאמשה לעורר, עו"ד גב' אורית גבאי-אפעל למשיבה. 4.5.85).
ב.ש. 574/85 - מנשה שמשי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בפריצה נועזת שבמהלכה נפרץ קיר משותף בין שתי חנויות נגנבו תכשיטים שערכם כחמשים מיליון שקל אשר לא נמצאו עד היום. על שקית ניילון שנמצאה בחנות הראשונה נתגלו טביעות אצבע של העורר. בית המשפט המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערעור נדחה. די בהוכחה שבטביעת האצבע כדי להעלות נגד העורר יותר מחשד סביר שהיה מעורב במעשה הפריצה. לכן, ולנוכח חומרת העבירה והתיחכום בביצועה אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד א. ברדוגו לעורר, עו"ד י. בן אור למשיבה. 30.6.85).
ב"ש 608/85 - מדינת ישראל נגד ירון לינזר
*שחרור ממעצר עקב אי הבאת העצור במועד לביהמ"ש(הערר נתקבל).
ביום 20.6.85 נעצר המשיב בחשד שגנב מכשירי רדיו ורכוש אחר מתוך כלי רכב בכרמיאל. למחרת היום הורה בימ"ש השלום בעכו על מעצר המשיב
וחשוד נוסף למשך 7 ימים. על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי ושמיעתו נקבעה ליום 24.6.85 בבוקר. בשעה היעודה התייצבו לדיון ב"כ התביעה והסניגור ואילו המשיב עצמו לא הובא ע"י המשטרה. השופט המתין 20 דקות ובאותה עת עזב הסניגור לזמן מה את המקום אך היה בקרבתו. ב"כ התביעה הוזמן ללשכת השופט בלא נוכחות הסניגור. עוד בטרם יוכל ב"כ התביעה להסביר לשופט כי אירעה תקלה והמשיב יופיע תוך זמן קצר, החליט השופט המחוזי על שחרור המשיב לאלתר. כשיצא ב"כ התביעה מלשכת השופט, הופיעו הסניגור והמשיב. ערר על החלטת השחרור נתקבל.
מסתבר שארעה תקלה שבגינה התעכבה הבאת המשיב בזמן. כנגד האחראי לתקלה ננקטו אמצעים משמעתיים במשטרה. ניתן להבין את השופט שביקש להביע מורת רוחו על האיחור בהבאת המשיב, אך אין להצדיק את החלטתו. אין בימ"ש "מעניש" את ענין אחד והחלטתו השיפוטית של ביהמ"ש הוא ענין אחר. אין בימ"ש "מעניש" את המשטרה בכך שהוא מורה על שחרורו של עציר בלא לעיין בחומר החקירה ובלא להתחשב במידת הפגיעה באינטרס הציבורי אם לא ייעצר. על ביהמ"ש לשקול את חומרת המעשה המיוחס למשיב ואת הפגיעה באינטרס הציבורי אם יורה על שחרור המשיב ומאידך את האינטרס הציבורי הנובע מהצורך להבטיח את קיום הוראות החוק ואיזון כזה לא נעשה. לפיכך יש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום שידון בענין לאור חומר החקירה כפי שהיה במקורו ושנתווסף בינתיים. עד שיתקיים הדיון יש לעציר את המשיב ל- 3 ימים נוספים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד רומנוב לעוררת, עו"ד עוזני למשיב. 25.6.85).
ב.ש. 556/85 - יחזקאל באטאש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבת טובין ונשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות לדירה וגניבת תכשיטים וטובין אחרים בשווי של למעלה משני מליון שקל וכן שני אקדחים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. קיים תמליל של שיחה מוקלטת בין הנאשם לבין שותפו, שתוכנה, בצירוף עדותו של השותף, יכולים להצביע על תשתית ראייתית המסבכת את העורר במעשים שהואשם בהם. מתוך התמליל עולה כי העורר דאג להסתרת שני האקדחים וברור שבעשותו כן ביצע עבירה חמורה. העבירה בוצעה בהיות העורר משוחרר ברשיון וכן העורר הינו עבריין שיש לו הרשעות קודמות בנושא רכוש. בהתחשב בכל אלה אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד משגב לעורר, עו"ד י. כהן למשיבה. 16.6.85).
ב.ש. 552/85 - עדל געמוס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים. - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת אקדח וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימת תשתית ראייתית לכאורית המסבכת את העורר במעשה המיוחס לו, המעשה בוצע כאשר מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגד העורר לאחר שהוארך בעבר, ולעורר עבר המעיד על היותו עבריין שנרשמו לחובתו עבירות בגין שוד והתפרצות בנסיבות אלה, וכיון שהחזקת נשק בתנאים כה מחשידים מהווה בעצמה עבירה חמורה, אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גזי כפיר לעורר, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 18.6.85).
ע.פ. 586/84 - פדל יוסף בסיוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת עובד צבור) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער תקף את סגן ראש עירית נצרת בדקירות סכין, והמעשה הצריך אישפוזו וניתוחו של המתלונן. המניע למעשה היה נעוץ בכך שכשנתיים לפני כן גרם המתלונן לסגירת שני קיוסקים של המערער, וכן גירש אותו מהעיריה בנסיבות שנראו למערער כמעליבות. המערער נדון לשלושים חדשים מאסר
בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של חמשה חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. יש לראות בחומרה יתירה התנפלות פרועה ואלימה על איש ציבור, במיוחד כאשר לא קדמה למעשה התגרות כלשהי והמניע מתייחס למעשה שאירע שנתיים לפני כן. רק עונשים משמעותיים ומרתיעים יש בהם כדי למנוע מעשי הפקרות מסוג זה ולהוות הגנה כלשהי על עובדי ציבור. יש להוסיף לכך כי למערער הרשעות קודמות אשר כוללות עבירות נגד הגוף.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, בן דרור. עו"ד פרייליך למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 28.5.85).
ע.פ. 184/84 - וראד אלהואטלה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אונס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער חדר למבנה ששימש למגורי שומר במפעל ליד דימונה ולאחר שהשומר הוכה והוברח מהמקום אנס המערער את אשתו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר של חמש שנים והערעור נדחה. הסניגור טען כי המערער היה שתוי בעת שביצע את המעשה המיוחס לו וכן העלה כנסיבה לקולא את העובדה שנערכה סולחה בין משפחתו של המערער לבין משפחת השומר. אין בחומר הראיות כדי להצדיק מבחינה עובדתית את שתי הטענות הנ"ל. לענין השכרות - אין כל ראיה המצביעה על מצב נפשי שהחליש את שיקול דעתו של המערער עקב שתיית יין וכל שיש בראיות כי המערער יחד עם אחר שתו לפני המעשה יין. אשר לסולחה - אין ראיה כי נתקיימה סולמה אמיתית בין שתי המשפחות והדעת נותנת כי לאור אורך תקופת המאסר שהושתה על המערער ויתרה משפחת השומר על נקיטת אמצעים נגד המערער שלא בגדר החוק. נותרה חומרת המעשה לבדה ולענין זה צדק ביהמ"ש המחוזי בגזרו את העונש האמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, וייס. החלטה - השופט לוין. עו"ד שגב למערער, עו"ד ר. בין למשיבה. 19.5.85).
ע.פ. 746/84 - סלעד מרדכי נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נהג במכוניתו ברחוב לה גרדיה בתל אביב ולאחר שחצה צומת באור ירוק פגע בהולכת רגל שחצתה משמאל כיוון נסיעתו לימין וגרם למותה. המעשה אירע בלילה גשום אך היו ראיות כי ניתן היה להבחין בהולכת הרגל כבר במרחק של 70-60 מטר ולא רק באלומת פנסי המכונית. את רשלנותו ראה ביהמ"ש בכר שלא הבחין בהולכת הרגל עד שזו הגיעה למרכז הכביש. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מוות תוך נהיגה רשלנית וגזר לו מאסר על תנאי לשנה, פסילת רשיון הנהיגה לחמש שנים וקנס של 25,000 שקלים. ביהמ"ש המחוזי הקל בעונש והעמיד את הפסילה על שלוש שנים שמתוכן פסילה של שנתיים בפועל. הערעור נדחה.
הסניגור טוען כי המערער היה רשאי להמשיך נסיעתו בחסות האור הירוק, ונוכח העובדה שמימין כוון נסיעתו עמדו אנשים בתחנת האוטובוסים אין לבוא עמו בטרוניה אפילו הסיח דעתו לשניה אחת מהמתרחש בשמאל כוון נסיעתו. טענה זו אין לקבל. נכון שאי אפשר לדרוש מנהג שיסתכל בעת ובעונה אחת לכל הכוונים, אך במקרה דנן אין מדובר בהסתכלות לכל הכוונים אלא בהסתכלות על כביש ברוחב של כ- 10 מטר תוך הבאה בחשבון שמא תארע סכנה בלתי צפויה. צדק ביהמ"ש דלמטה בסוברו שהמערער אמנם התרשל בכך שלא הבחין במנוחה קודם שהבחין בה. רשלנותה התורמת של המנוחה היתה גבוהה ביותר, היא עברה את הכביש במהירות כשהיא לבושה בגדים כהים ונושאת מטריה בידה, אך כידוע די בקיומו של מקצת מן האשם כדי להחיב בנסיבות כאלה נהג בפלילים. גם בערעור על גזר הדין אין ממש.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, וייס. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד עמיקם לויתן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 14.5.85).
ע.פ. 750/84 - עבד שרקאוי נגד מדינת ישראל
*בריחה ממעצר וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
לכאורה כאשר עציר או אסיר עובר חומה חיצונית של בית מעצר או בית סוהר הרי הוא נמלט ממשמורת חוקית ובנסיבות תיק זה לא הובאה כל ראיה לסתור. לפיכך אין להתערב בהרשעת המערער בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית בגין ההרשעה בעבירה זו נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ונקבע כי מתקופת המאסר בפועל שנה אחת תצטבר לעונשים שמרצה המערער ושנה אחת תחפוף. מתברר שבגלל טעות לא צורף תיק הבריחה לתיקים אחרים שהמערער ביקש להביא בחשבון בהרשעתו הקודמת. ביהמ"ש סבר בתיק ההוא שיש לתת למערער הזדמנות נוספת ויתכן שהיה מקל עם המערער לו ידע על קיומו של התיק הנוכחי. על כן יש להתערב במידת העונש ולהעמידה על שנה מאסר על תנאי ושנה מאסר בפועל שתהיה מחציתה חופפת ומחציתה מצטברת לעונשי מאסר אחרים.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. עו"ד סומך למערער, עו"ד גב' ח. לירן למשיבה. 11.6.85).
ע.פ. 485+520/84 - ישראל מדמון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גרם למותה של אשה ע"י שדקר אותה שש דקירות בסכין מטבח בחלקי גוף שונים. הוא הואשם ברצח ובעקבות עיסקת טעון הוחלף האישום והמערער הורשע בהריגה. בטיעון לעונש הצהיר הסניגור כי עונש של 10 שנות מאסר נראה בעיניו עונש הולם וב"כ התביעה ביקש להטיל עונש חמור יותר. ביהמ"ש לקח בחשבון עוד שמונה עבירות של מעשי מרמה שבהן הודה המערער, וגזר למערער 11 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את כל הנסיבות הרלבנטיות לקביעת מידת העונש, לרבות את חומרת העבירה מצד אחד ומצבו הבריאותי הקשה של המערער מאידך. המסקנה של ביהמ"ש היא סבירה ומאוזנת ואין להתערב בה.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו,וייס. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 6.6.85).
ע.פ. 410/84 - הרצל חזן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח
(הערעור נדחה).
המערער הוא פורץ מועד לדירות לצורך ביצוע גניבות. ביום האירוע פרץ לדירתה של אשה בת 61 באשדוד והופתע על ידה. הוא הכה אותה מכות חזקות וסתם את פיה. בדרך זו גרם למות המנוחה ע"י חנק. מכה באף גרמה לדימום בתוך האף אך הפתולוג העיד כי דימום זה לבדו לא יכול היה לגרום לחנק המנוחה. לאחר ביצוע מעשי האלימות שגרמו למוות, שהה המערער בדירה 20 דקות כדי להשלים את משימת הגניבה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח והסניגור טוען כי היה מקום להרשיע את המערער בהריגה בלבד. הערעור נדחה.
התנהגותו של המערער בהנחתת המכות הברוטליות על המנוחה וסתימת פיה עד שנחנקה למוות מצדיקה את קביעת ביהמ"ש כי המערער פעל, לפחות מתוך מודעות לכך, שמעשהו עלול לגרום למות המנוחה. בנוסף לכך, אדישותו לתוצאות מעשיו בולטת גם מהעובדה שהשאיר את המנוחה שוכבת על מקומה והמשיך במשך שעה ארוכה בביצוע מעשי הגניבה בדירה. מקביעת העובדות הנ"ל עולה שהמערער פעל מתוך פזיזות פושעת וממצא זה מספיק לצורך הרשעתו ברצח. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר סרב לייחס משקל לטענת המערער כי בעבר ביצע עשרות מעשי פריצה לדירות מבלי להשתמש באלימות אין בעובדא זו כדי לשלול את כוונתו הפלילית כאשר נתקל במפתיע במנוחה במקרה דנן. זאת ועוד, עולה מרשימת ההרשעות הקודמות, כי גם בעבר הורשע בעבירות של אלימות.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 6.6.85).