תקציר סביר כרך כ"ה חוברת 23

ע.א. 450/83 - בהלוואן שירות להסעת תיירים בע"מ נגד מנחם לנצנר

*הפרת חוזה(הערעור נדחה).

א. למערערת היה אוטובוס משומש ונערך בינה לבין המשיב הסכם למכירת האוטובוס. היה מדובר בתשלום סכום בשקלים השווה ל- 115,000 דולר ובהסכם נאמר כי "הוסכם בזה שמכירה זו תתקיים לאחר שהקונה יבדוק את המצב המיכני של האוטובוס הנ"ל וימצא אותו לשביעות רצונו". סעיף אחר בהסכם אמר כי "הקונה מאשר בזה שראה את האוטובוס באופן כללי אבל לא בדיקה מיכנית, ובמידה ולא יעבור בדיקה מיכנית יחזיר (המוכר) דמי הקדימה והעיסקה מבוטלת". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת הפרה את ההסכם בכך שלא מסרה את האוטובוס למשיב לבדיקה למרות דרישותיו החוזרות ונשנות וחייב את המערערת להחזיר למשיב סכום של 6,500 דולר שאישור על קבלתו בשקלים נמצא בהסכם, וכן סכום של 10,000 דולר שהמשיב שילם בדולרים למערער וכן פיצויים הקבועים בחוזה. הערעור נדחה.
ב. המשיב ביקש וחזר וביקש לקחת את האוטובוס לבדיקה אלא שהמערערת טענה במשפט כי רצתה שהמשיב יקח את האוטובוס לבדיקה במוסך גדול ומוכר ולא במוסך שעליו החליט המשיב. מתוך ההסכם ברור שכל הכרוך בהליך הבדיקה ניתן לשיקולו של המשיב שביקש לממש את זכותו עפ"י ההסכם. זכות כזו עולה גם בקנה אחד עם הוראות חוק המכר הקובע כי "על הקונה לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו" וכן כי "על המוכר לתת לקונה... הזדמנות נאותה לבדוק את הממכר...". תמוה כיצד העלתה המערערת על דעתה שהמשיב ישלם סכום כזה עבור רכישת האוטובוס, מבלי שיוכל הוא לבדוק את האוטובוס. על כן, צדק ביהמ"ש כי בסרובה של המערערת לאפשר למשיב לבדוק את האוטובוס במוסך שנקבע על ידו, הפרה המערערת את ההסכם וזכאי המשיב לבטל את ההסכם, להשבת הכספים ששילם וכן לפיצויים מוסכמים שנקבעו בזכרון הדברים.
ג. אשר לטענת המערערת כי סעיף הבדיקה הוא סעיף מקדמי לקיום החוזה וללא בדיקה מיכנית של האוטובוס החוזה כלל לא נכנס לתוקף וממילא סעיף הפיצויים המוסכמים אינו בר תוקף - יש הבדל בין חוזה שהופר לבין חוזה בטל או שבוטל כדין, בענין תוקפו של סעיף פיצויים מוסכמים המופיע בחוזה. החוזה דנן נופל במסגרת חוזה שהופר ולא חוזה בטל עקב פגם בכריתה. המערערת התחייבה להעמיד את האוטובוס לבדיקה ע"י המשיב והפרה התחייבות זו. אילו נבדק האוטובוס ונמצא בלתי כשר לחלוטין כי אז רשאי היה המשיב לבטל את ההסכם ושאלת הפיצוי המוסכם הנקוב בחוזה לא היתה מתעוררת, שהרי התוצאה הנ"ל היתה משמיטה את כל יסוד הווצרותו וקיומו של ההסכם כולל סעיף הפיצויים. אין גם לקבל את טענת המערערת כי לא ניתנה לה אורכה לקיום החוזה. ביהמ"ש קבע כי היו מצד המשיב בקשות חוזרות ונשנות להעמיד את האוטובוס לבדיקתו ובכך ניתנה למערערת ארכה כדרוש ואולי אף למעלה מהדרוש.
ד. אשר לטענת המערערת שלא קיבלה את הסכום של 10,000 דולר מאת המשיב - זוהי שאלה שבעובדה ואין למערערת כל טענה משפטית נגד הקביעה הנ"ל פרט לכך שמן הראוי היה שביהמ"ש יאמין לעדי המערערת ולא למשיב ועדיו. כיון שמדובר בממצא עובדתי אין להתערב בו. מה גם שבנוסף לאמון שרחש השופט לדברי המשיב ועדיו מצא השופט חיזוק לגירסת המשיב בשתי עובדות: המשיב העיד כי מנהל המערערת ביקש את הדולרים המזומנים מכיון שאמור היה לנסוע לחו"ל והוברר כי למחרת אותו יום נסע המערער לחו"ל; המשיב כתב למערערת מכתב בו ציין כי שילם הן את הסכום שצויין בהסכם והן סכום של 10,000 דולר והמערערת לא הגיבה על כך.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד י. רובין למערערת,עו"ד ע. חרל"פ למשיב. 25.6.85).

ע.א. 375/82 - אריה מרקוביץ ואח' נגד יגר מונטיפיורי ואח'

*טענת מעשה בית דין(הערעור נתקבל).

א. המשיב השלישי (להלן: הנפגע) נסע במכונית בה נהג המשיב הראשון (להלן: נהג הרכב הראשון). כאשר נהג הרכב הראשון בלם בפנייה שמאלה פגעה בו מאחור מכוניתו של המערער הראשון (להלן: נהג הרכב השני) ובתאונה נפצע הנפגע ואושפז בבית חולים. קיבוצו של הנפגע, המשיב הרביעי, (להלן: הקיבוץ) שילם לבית החולים את דמי האישפוז ותבע כמיטיב את החזר הכספים מאת נהג הרכב השני והמערערת השניה, חברת הביטוח "אליהו". זאת בהסתמך על החוק לתיקון דיני נזיקין אזרחיים (הטבת נזקי גוף). חברת "אליהו" שלחה הודעת צד ג' נגד נהג הרכב הראשון והמבטחת שלו, חברת "הסנה". הודעת צד ג' הסתמכה על שתי עילות חילופיות: עילה בנזיקין - כי האחריות לתאונה נופלת על שני הנהגים ובהיותם מעוולים במשותף זכאים הנתבעים לשיפוי מצד ג' כדי מחצית הוצאות האישפוז; עילה אחרת התבססה על סעיף 28 לפקודת ביטוח רכב מנועי וזאת בנימוק כי חברת "אליהו" וחברת "הסנה" חייבים לפי הדין לשאת בהוצאות האישפוז ועל כן חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים. בתום שמיעת ראיות הקיבוץ ביקש ב"כ המערערים למחוק מהודעת צד ג' את העילה בנזיקין ולהשאיר רק את העילה על יסוד סעיף 28 הנ"ל. משנמחקה העילה כמבוקש לא התייחסו ב"כ הצדדים בסיכומיהם לעילה זו אלא לעילה שנותרה. בית משפט השלום קבע בהליך הראשון כי על פי הנסיבות שהוכחו בראיות "שרובן ככולן באו מפי עדי התביעה, מסתבר כי האחריות לתאונה רובצת על נהג הרכב השני... מאחר וממצא עובדתי זה חשוב לענייננו חוזר וקובע אני, כי הוכח... כי נהג הרכב השני... התרשל בנהיגתו... לא מצאתי כל סיבה לייחס לנהג הרכב הראשון כל אשם תורם". לעניין הודעת צד ג' ציין בית המשפט את מחיקת העילה הנזיקית ובאשר לעילה שנותרה דחה אותה. ערעורם של המערערים לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט השלום נדחה.
ב. לאחר שנסתיים ההליך הראשון הגישו הנפגע וקיבוצו לבית המשפט המחוזי תביעה חדשה נגד המערערים. תביעת הנפגע היתה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו ותביעת הקיבוץ היא תביעת מיטיב על פי הוראות החוק לעניין הטבת נזקי גוף. המערערים שלחו הודעת צד ג' לנהג הרכב הראשון ולמבטחת שלו וייחסו לנהג הרכב הראשון אשם תורם בגרימת התאונה. אלה ביקשו לדחות את ההודעה לצד ג' משום מעשה בית דין שקיים לטענתם מההליך הראשון. בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו ודחה את ההודעה לצד ג' והערעור נתקבל.
ג. משהחליט בימ"ש השלום בהליך הראשון למחוק מהודעת צד ג' את העילה בנזיקין, לא נותר לביהמ"ש לדון בכל הנוגע להודעת צד ג' אלא בעילה המתבססת על סעיף 28 לפקודה. טענתו של ב"כ המערערים בעילה זו היתה כי חבות המבטח כלפי בית החולים לפי סעיף 28 אינה תלויה בחבות המזיק ועל כן חבות שתי חברות הביטוח. מכאן שכאשר בית משפט השלום בא לפסוק בתביעת הקיבוץ בהליך הראשון נגד נהג הרכב השני היה עליו לקבוע אם הוכיח התובע כי נהג הרכב השני התרשל. אולם, קביעתו של ביהמ"ש כי "אין כל סיבה לייחס לנהג הרכב הראשון כל אשם תורם" היתה בלתי רלוונטית, שכן הפלוגתא לגבי אחריותו של נהג הרכב הראשון לתאונה הוסרה מעל שולחן הדיונים. מאחר וקביעתו של בית משפט השלום לא היתה צריכה לענין, אין משמעות לכך כי גם בית המשפט המחוזי אימץ בערעור בהליך הראשון את קביעת בית משפט השלום כי נהג הרכב הראשון לא היה בו כל אשם תורם. על כן טעה בית המשפט המחוזי במסקנתו כי היה מעשה בית דין בהליך הראשון.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג, החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. מלמן למערערים, עו"ד י,דיויס למשיבים. 30.5.85).

ע.א. 335/84 - ליליאן אלטמן ואח' נגד רוזולף אלטמן ואח'

*מזונות(הערעור נדחה).

א. ביולי 1979 נתן בית המשפט המחוזי, במסגרת תביעת מזונות, תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין המערערת הראשונה (להלן: האשה) בשמה ובשם הבת הקטינה, המערערת השניה, והבן שהיה אז קטין ובין המשיב הראשון (להלן: הבעל). נקבע בהסכם שעל הבעל לשלם מזונות בסכום של 20.000 ל"י צמוד למדד. במרץ 1982 הגיש הבעל תביעה להפחתת סכום המזונות המבוססת על 3 עילות: הבן בגר בינתיים והוא משרת בצבא; הוא (הבעל) אינו גר עוד בדירה המשפחתית; הכנסותיו פחתו באופן משמעותי. באוגוסט 1982 נתן בית המשפט המחוזי צו שהעמיד את המזונות הזמניים על 5000 שקל, לאחר שהשתכנע כי בשל השפל בהכנסות הבעל יש להצילו מצווי מאסר בשל אי תשלום מזונות. כשבא בית המשפט לפסוק בתביעה קבע כי יש הצדקה להפחתת המזונות הן בשל העובדה שהבן בגר והן בשל העובדה שהבעל אינו מתגורר בדירה המשפחתית. הוא קיבל את הטענה שהיתה ירידה דרסטית בהכנסות הבעל בתקופה מסויימת, אך לא ראה בכך עילה לשנות את הבסיס לקביעת המזונות. הערעור נדחה.
ב. גובה המזונות החודשיים על פי הסכם הפשרה עמד ביום מתן פסק הדין על 130.000 שקל ובית המשפט הפחיתו לסכום של 70.000 שקל עבור האשה והבת. בהתחשב עם העובדה כי הסכום של 70.000 שקל נועד למזונות שתי נפשות בלבד, בעוד שסכום של 130.000 שקל נועד לכל המשפחה שמנתה ארבעה נפשות הרי שהסכום שנפסק סביר למדי. אין דרכו של בית המשפט לערעורים להתערב בסכום המזונות שנפסק אלא אם נעשה מתוך שיקול מופרך ועל כן אין עילה לשנות את הסכום שנפסק.
ג. טענת האשה כי אין מניעה שהבעל ישוב ויתגורר עמה נדחתה ע"י בית המשפט שציין כי אין הוא בטוח שטובת בני הזוג והילדים תצא נשכרת מכך. לדעת בית המשפט שני ההורים אינם נהנים משלמות נפשית מוחלטת והלחצים שבהם הם נתונים אינם ניתנים כמעט לשליטה ובנסיבות אלה חיים משותפים עלולים לגרום לפיצוץ שלא יוסיף תועלת לאיש מהצדדים. לשופט היתה הזדמנות לעקוב אחר התנהגות הצדדים במשך. השנתיים שבהם התמשך הדיון ואין להתערב במסקנתו זו.
ד. אין לקבל את דרישת האשה כי יוסיפו לה למפרע את ההפרשים שבין המזונות הזמניים לבין המזונות שנפסקו. הסיבה להפחתה הזמנית במזונות היתה מצבו של הבעל והירידה בהכנסותיו ובאותה עת זו היתה יכולתו של הבעל. כשאב המשפחה נקלע למצב זמני כזה ואינו יכול לספק לבני משפחתו את הרמה הרגילה, אין מנוס מירידה זמנית ברמת החיים. כך הדבר במשפחה רגילה כששני בני הזוג חיים בשלום, ואין סיבה מדוע זה יהיה אחרת כאשר השלום אינו שורר בבית ובני הזוג חיים בנפרד.
ה. ב"כ האשה ביקש שהמזונות שהופחתו יוצמדו לדולר באשר הכנסתו של הבעל כמדריך תיירים קשורה בצורה זו או אחרת לדולר, ואולם כך היה גם המצב בעת שנעשה הסכם הפשרה ובו הוסכם על הצמדה למדד ולא לדולר. זאת ועוד, בפסק הדין כלולה הוראת הצמדה שעל פיה העדכון יעשה אמנם רק אחת לשלשה חדשים, אך אם במשך חודש אחד יעלה המדד מעל ל- %10 תיעשה התאמה בו בחודש. אין גם לקבל את הבקשה להצמדה חודשית בניגוד להצמדה תלת חודשית כמקובל.
ו. בית המשפט המחוזי קבע כי סכום המזונות ישולם, בחלקו, מהכנסות נטו של השכרת דירה של בני הזוג שהיא בבעלות משותפת. האשה התנגדה להשכרת הדירה כי ראתה בה "דירת נופש" לבילוי סופי שבוע וחופשות ובית המשפט קבע כי רמת החיים שהבעל יכול להרשות לעצמו ולמשפחתו אינה מאפשרת ואינה מצדיקה החזקת הדירה ריקה. גם בהחלטה זו אין להתערב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן - פורת, גב' נתניהו, חלימה. החלטה השופטת נתניהו. עו"ד גב' נורית רז למערערת, עו"ד ש. בירגר למשיב. 29.5.85).

ע.א. 222/82 - עותמן סובחיה נגד ד"ר ניסן רנד ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. בעקבות תאונת דרכים הגישה המערערת תביעת פיצויים נגד המשיבים ובית המשפט המחוזי חילק את האחריות בהטילו %35 על הנהג ו%65 על המערערת הולכת הרגל שנפגעה. הערעורים מתייחסים הן לחלוקת האחריות והן לשיעור הפיצויים. שני הערעורים נדחו.
ב. התאונה ארעה בכביש תל אביב חיפה בשעת לילה. המערערת ירדה ממונית ושוחחה עם הנהג כשהיא עומדת ליד דלת תאו, ולפתע החלה לחצות את הכביש הכביש מימין לשמאל כיוון נסיעת המכונית הפרטית, ונפגעה ע"י חלקה השמאלי קדמי של המכונית הפרטית. השופט קבע שהמערערת לא זינקה לכביש באופן פתאומי ולא חצתה אותו בריצה, כפי שטען נהג המכונית הפרטית, אלא החלה לחצותו בהליכה כשהיא מאיצה את קצב הליכתה בהמשך החצייה. לדעת ביהמ"ש, חצייה שלא במעבר חצייה, שאיננו קיים בקירבת מקום, בשעת לילה, כאשר שדה הראיה פתוח וניתן להבחין במכונית מתקרבת ובאורותיה ממרחק רב, מהווה מעשה רשלני ביותר, אם לא פזיז ונמהר מצד המערערת. באשר לרשלנות נסג המכונית הפרטית - מצא השופט שהיא נעוצה בכך שלא ראה את הנפגעת בעוד מועד למרות שיכול היה לראותה קודם שראה אותה בפועל. אילו ראה אותה במועד, יכול היה, לדעת השופט, לנקוט באמצעים בכדי למנוע את התאונה. בקביעות אלה אין להתערב.
ג. בענין הפסד ההשתכרות - טוענת המערערת שבית המשפט המחוזי קיפח אותה. היא העידה כי עסקה בזנות והשתכרה סכומי עתק ואף העידו מטעמה חברות לעיסוק, אך בית המשפט לא קיבל את דברי המערערת וקבע שעיקר עיסוקה לא היה בזנות אלא כמארחת בבר אם כי מכרה גופה מעת לעת. יחד עם זאת קיבל כבסיס כי עובר לתאונה השתכרה המערערת 150 שקל לחודש, סכום זה הוא הסכום שנתבע בתביעה המקורית וסכום זה הוא שנפסק ע"י בית המשפט. בהיות סכום זה השתכרות פחות או יותר ממוצעת לתאריך האירוע, הוצמד הסכום לאמצע התקופה בין התאונה לבין הגשת התביעה ובכך די. בית המשפט פסק הפסד השתכרות עד להגשת התביעה ולא עד יום מתן פסק הדין וגם בכך אין להתערב. המערערת נישאה בינתיים לתושב כפר תמרה וקבעה את ביתה בכפר המוסלמי של בעלה ומאז היא חיה עם בעלה ושני ילדיה. במצב זה היה מקום לקביעת השופט כי בתקופה זו ממילא לא היתה יוצאת לעבודה, מה עוד שהעיסוק של נערת בר ומארחת איננו מתיישב עם אורח חייה של אשה נשואה ואם לילדים המתגוררת עם בעלה בכפר מוסלמי מרוחק מהעיר.
ד. באשר להפסד השתכרות בעתיד - בית המשפט פסק למערערת סכום גלובלי של 800.000 שקלים על יסוד הפסד צפוי של 5000 שקלים לחודש נכון ליום פסק הדין בפברואר 1981. בית המשפט היה רשאי שלא להתייחס לסכומים הפנטסטיים שנזרקו לחלל בית המשפט ע"י עדות ההגנה. מאידך, אין גם לקבל טענת המשיבים שלפיה אין בסיס בחומר הראיות לפסיקת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד בכלל והסכום שנפסק בפרט. התובעת נפגעה קשות בחלקי גוף שונים וסבלה משברים אחדים, היא היתה מאושפזת 200 יום ונכותה הצמיתה נעה בין %38 לפי חוות דעת רפואית אמד לבין %60 לפי חוות דעת רפואית אחרת. נכות כזו פגעה קשות בכושר עבודתה והשתכרותה של המערערת. לפניה כ- 30 שנות תוחלת עבודה ואין לשלול את האפשרות שבעתיד תרצה לצאת לעבודה ואז נכותה ומגבלותיה יפגעו בכושר עבודתה בצורה משמעותית. על כן ראוי היה לפסוק לה סכום משמעותי כפיצוי בראש נזק זה. לעזרה במשק בית - אם כי קשה למערערת יותר מאשר לאשה בריאה לנהל משק ביתה, הרי לאור העובדה שבמשך
שנים, מאז הפגיעה, הסתדרה בכוחות עצמה, רשאי היה בית המשפט לקבוע שגם בעתיד לא תזדקק לעזרה.
ה. אין גם לקבל טענת ב"כ המשיבים כי לאור טענת המערערת בדבר עיסוקה, יש לראות בתאונה תאונת עבודה ולנכות מהפיצויים המגיעים לה כל סכום שהיא זכאית היתה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי אילו ביטחה את עצמה כחוק ואילו פנתה בתביעה למוסד. זכאות המערערת כלפי המוסד לביטוח לאומי לא הוכחה וכל הטיעון מבוסס על השערות לא נכונות. כאמור, שני הערעורים נדחו, ושני הצדדים חוייבו בתשלום הוצאות לאוצר המדינה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - השופטת שטרסברג - כהן. עו"ד ש. פרוידה למערערת, עו"ד סטובייצקי למשיבים. 14.5.85).

ע.א. 127+128/82+71 - פוני פסח ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*המועד לחיוב מס שבח בעיסקת קומבינציה(ערעורים על החלטות ועדות ערר לפי חוק מס שבח - הערעור נגד מנהל מס שבח נדחה, והערעור של מנהל מס שבח נתקבל).

א. הערעורים נסובים על השאלה מתי נמסרה החזקה, לצורך סעיף 51 לחוק מס שבח מקרקעין, ב"עיסקות קומבינציה" בין בעלי המקרקעין לבין קבלנים. ועדות ערר שונות בתנו פסקי דין נוגדים. בתיק של המערערים דנן קבעה הועדה כי החזקה נמסרת לקבלן עם תחילת הבניה ולפיכך רשאי המנהל לחייב את הבעלים בתשלום ריבית על המס המגיע מהם כבר מיום מסירת החזקה. בתיקים אחרים החליטו ועדות ערר כי במכירת מקרקעין כאמור לא נמסרה לקבלן החזקה במקרקעין אלא בגמר הבניה, ולפיכך עד לאותו מועד אין הבעלים חייבים לשלם ריבית על מס השבח המגיע מהם. הערעור נגד מנהל מס שבח נדחה והערעורים של מנהל מס שבח נתקבלו.
ב. הבעלים טוענים כי כל עוד לא נסתיימה בניית הבנין והדירות השייכות לבעלים לא נמסרו להם לא קיבל הקבלן את החזקה במגרש על אף שקיבל את זכות השימוש במגרש, ואילו המנהל טוען כי עם העמדת המגרש לרשות הקבלן, ולכל המאוחר עם התחלת הבניה, נמסרה לקבלן החזקה במגרש ונתמלא התנאי לפי סעיף 51. שני הצדדים מסתמכים על סעיפים שונים של ההסכמים לצורך הוכחת עמדתם, ואולם אם כי יש לתת את הדעת לנוסח ההסכמים בין הצדדים כדי לעמוד על מועד מסירת החזקה במגרשים לקבלנים, אין להיות שבויים בידי המונחים בהם בחרו הצדדים להשתמש בחוזים, ואם בפועל היתה מסירת החזקה מיד הבעלים לקבלן, אין נפקא מינה באיזה לבוש לשוני מלבישים הצדדים מצב זה, או אם הם כותבים במפורש שאין במצב שנוצר כדי להוות מסירת החזקה.
ג. נכונה הגישה כי העמדת המגרש לרשות הקבלן כדי לבנות עליו ותפיסת החזקה בו על ידי הקבלן למטרה זו ובמסגרת מימוש הסכמים מהווה מסירת החזקה לקבלנים. הבעלים ביקשו ללמוד מחוקים אחרים המגדירים "חזקה" ולהחיל על ענייננו את ההגדרות שבאותם חוקים, ואולם ביטוי המופיע בחוק כל שהוא צריך לפרשו קודם כל מתוך החוק עצמו לפי מטרתו הפסיקתית. אין חוק מס שבח דורש ש"החזקה" תהיה ייחודית וגם חזקה משותפת היא עדיין חזקה לצורך מס שבח. משנמסרו המגרשים לקבלן כדי שיבנה עליהם והוא קיבל רשיון לבניה, ולכל המאוחר עם התחלת הבניה במסגרת מימוש ההסכמים, נמסרת החזקה במגרשים לקבלן. טוענים הבעלים כי במקרה של ספק בפירוש חוק שעניינו מסים יש לפרשו לטובת הנישום, אולם גם בחוק פיסקלי תפקידו הראשון של הפרשן הוא לברר עד כמה שניתן לברר מה כוונתו ויש לדבוק במשמעות הרגילה של מלות החוק ולמצוא את הכוונה שבהן. כאשר מפרשים את החוק שלנו מתוכו, על פי כוונתו ומטרתו, שהיא הטלת ריבית והצמדה על מס שלא שולם, ואשר האינפלציה אוכלת בו בכל פה, לא נותרת בו אי בהירות ואין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך
ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה.

(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - השופטת שטרסברג - כהן. עו"ד ש. רביב למערערים, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 23.6.85).

ע.א. 679/81 - נתן אושרי נגד פנבר... בע"מ ואח'

*פיצויים בגין "גזל" ברזל שנמסר לעיבוד ולא הוחזר (ערעור וערעור שכנגד - הערעור שכנגד נדחה והערעור נתקבל נגד המשיב 3 ונדחה נגד המשיב 2).

המערער מסר למשיבה 1 כמות מסויימת של ברזל לעיבוד. הברזל לא הוחזר לו והוא תבע פיצויים בגין אי החזרתו מהמשיבה 1 מהמשיבה 4 שהיתה ערבה להחזרת הברזל, מהמשיב 2 שהיה המנהל של המשיבה 1 ומהמשיב 3 שהיה בעל מניות של המשיבה 1 ומנהלה של המשיבה 4. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה כנגד שתי החברות וציווה עליהן לשלם למערער פיצויים ולעומת זאת נדחתה התביעה כנגד המשיבים 2 ו- 3 מנהלי החברות, כאשר בית המשפט פסק כי "אין יסוד לחייב את הנתבעים 2 ו- 3 באופן אישי". המערער ערער על כך שלא חוייבו שני המנהלים באופן אישי ואילו החברות ערערו על שחוייבו בדין. ערעור החברות נדחה ואילו ערעורו של המערער נתקבל כנגד המשיב 3 ונדחה כנגד המשיב 2.
המערער העיד כי המשיב 2 אמר לו שהמשיב 3 "משך את הסחורה לצורך בניינים שהוא בונה" וכן העיד המערער שהמשיב 3 אמר לו "שהוא זקוק לסחורה והוא יחזיר לי". בית המשפט המחוזי קבע כי הוא מאמין לתובע שעשה עליו רושם כן ונאמן, וטוען המערער שהיה על בית המשפט לקבוע שהמשיבים 2 ו- 3 נטלו את הברזל והעבירו אותו לשימושו של המשיב 3 ובכך ביצעו מעשה גזל כלפיו. כמו כן טוען המערער שהיה מקום "להרים את המסך" ומשהוטלה האחריות על החברות היה מקום להטיל אף אחריות על המנהלים. אין ממש בטענות בכל הנוגע לאחריות המשיב 2, שכן המערער לא העיד שמשיב זה מסר לו שהוא הביא את הברזל למשיב 3, ועל כן אין כל ראיה שהמשיב 2 גזל את הברזל. הטענה בדבר "הרמת מסך" מופרכת על פניה, שכן היותו של אדם מנהל בחברה אין בה כשלעצמה בכדי להטיל עליו אחריות אישית בגין עוולותיה. לעומת זאת יש ממש בטענות המערער באשר למשיב 3. הוא העיד כי המשיב 3 אמר לך כי נטל את הברזל ועדות זו קבילה חרף היותה עדות שמיעה.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד ח. נועם למערער, עוה"ד נדב סער ויידה רסלר למשיבים. 28.5.85).

ע.א. 295+356/82 - אברהם יעקב ואח' נגד עמיתור בע"מ ואח'

*פסק דין"ו"החלטה אחרת" בפסיקת ביהמ"ש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

המערערים חכרו מעירית ראשון לציון חלקת קרקע והעבירו למשיבה זכויות בחלק מן הקרקע (להלן: הממכר). התעוררו סכסוכים בין הצדדים ועירית ראשון לציון הסכימה לראות את המשיבה כמי שעברו אליה הזכויות בממכר. לבית המשפט המחוזי הוגשה תובענה של המשיבה באשר להעברת הזכויות בממכר ע"י המערערים וכן תביעה כי העיריה תעביר את זכות החכירה לגבי הממכר מן המערערים למשיבה, ובית המשפט נתן מספר החלטות בנדון. שני הצדדים ערערו ונתקבלו הערעורים בחלקם. בית המשפט נתן גם צו ביניים באשר להמשך הדיון, הנושאים שיידונו וקביעת היקף הפלוגתאות, וגם על כך נסובו הערעורים. בית המשפט העליון התייחס להחלטת בית המשפט המחוזי ולשאלות מה ניתן לראות בהחלטה כ"פסק דין" ומה כ"החלטה אחרת" ונתן החלטות שונות בנושאים הנדונים, מהן פה אחד ומהן ברוב דעות השופטים ש. לוין וברק נגד דעתה החולקת של המשנה לנשיא גב' בן פורת. (בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן - פורת, ברק, ש. לוין. עו"ד ד. לב למערערים עו"ד י. אדם למשיבה. 27.5.85).

ע.א. 575/84 - בידרמן חברה לבטוח בע"מ נגד אביהו כהן

*שיעור פיצויי נזיקין (ערעור וערעור נגדי - הערעור התבטל והערעור שכנגד נדחה).

המערערת חוייבה לשלם פיצויים בנזיקין למשיב וטענות המערערת הן כי השופט לא ניכה מסכום הפיצויים את קיצבת הניידות שיקבל המשיב וכן לא ניכה מס הכנסה לגבי תשלומי העבר וניכה פחות מדי, %15 בלבד, לגבי תשלומי העתיד. לעומת זאת טען המשיב כי הסכומים שנפסקו לו הם נמוכים שכן בית המשפט קבע הפסד שכר של %50 בעוד שעל פי התעודה הרפואית שהוגשה ההפסד הוא גבוה יותר. יש ממש בשתי טענותיה של המערערת. היה מקום לנכות את קיצבת הניידות ויש גם ממש בטענה בענין אי ניכוי מס הכנסה לגבי תשלומי העבר והסכום שצריך לנכותו לגבי העתיד גבוה מ-%15. מאידך, אין ממש בהשגות המשיב שהתרעם על הסכום שנקבע לו עבור רכישת רכב. באשר לטענות האחרות של המשיב - גם אילו קבע בית המשפט העליון כי הפסד השתכרותו היא בשיעור %80 הרי שהסכומים נבלעים מבחינה כספית בשתי טענותיה של המערערת שנתקבלו ע"י בית המשפט העליון. פרקליט המערערת הצהיר כי אם ערעורו של המשיב יידחה יחזור בו מערעורו, ובנסיבות העניין יש לדחות את הערעור שכנגד ואילו הערעור מתבטל.

(בפני השופטים: ש. לוין,ברק, בן - דרור. עו"ד י. קנה למערערת, עו"ד י. קונפינו למשיב. 27.5.85).

בג"צ 251/85 - עמסאלבאסט חסונה נגד מושל יריחו ואח'

*רשיון כניסה לרכב לגשרי הירדן (העתירה נדחתה).

העותר, תושב עזה, הוא בעלים של משאית, ומוביל בה פרי הדר מחבל עזה לירדן. לשם כך עליו להצטייד ברשיון כניסה לרכב לאזור הגשרים. רשיון כזה היה לו מזה מספר שנים, אך הוא ניטל ממנו באפריל 1985 בעקבות סכסוך שפרץ בין העותר לבין מפקד מחלקת הרכב באזור הגשרים ואשר כתוצאה מכך, לטענת המשיבים, תקף העותר את המפקד. האירוע שימש נושא לחקירה פלילית וטרם הוחלט להגיש כתב אישום. טוען ב"כ העותר כי כל עוד לא הורשע אין צידוק לנטילת ההיתר שאיננה אלא נסיון לענישה מוקדמת או כפולה כנגד העותר. העתירה נדחתה.
קיים חומר ראיה לכאורה שיש בו כדי להצביע על התנהגותו האלימה של העותר וכדי לשמש תשתית עובדתית להחלטת המשיבים לשלול את רשיונו של העותר להכנס לאזור הגשרים. לאיזור האמור רגישות מיוחדת ויש צורך להבטיח בו סדר ושתוף פעולה בין היחידה הבודקת לבין נהגי הרכב הנבדק. מושל האזור עומד לבדוק את המערכת העובדתית כולה מחדש ולקבל החלטה סופית, ולקראת הליך זה תימסר לב"כ העותר הודעה ותנתן לו האפשרות להופיע ולטעון טענותיו. אם ההחלטה לא תראה לעותר יוכל תמיד לפנות לבג"צ, אך בשלב הנוכחי אין מקום להתערבות בג"צ.

(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. עו"ד צבי ששון לעותר, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 30.5.85).

בג"צ 146+147/85+141 - יוסף מלמד ואח' נגד השר לענייני דתות והמועצה המקומית ראש העין ואח'

*פסילת הרכב המועצה הדתית בראש העין (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

על פי חוק שרותי הדת היהודיים צריכות שלש רשויות - שר הדתות, הרשות המקומית, הרבנות המקומית - לחוות דעתן על המועמדים לחברות במועצה הדתית המקומית. לעניין הרשות המקומית נתונה הסמכות למועצת הרשות ולא לראש המועצה בלבד. בענייננו לא נתבקשה חוות דעת המועצה, וחוות הדעת היחידה שניתנה היא זו של ראש המועצה. נפל איפוא פגם בהליך ותוצאתו של פגם זה היא שאין תוקף להרכב המועצה הדתית.

(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. עוה"ד שלמה סופר, יאיר גרין ודוד גלס לעותרים, עוה"ד מ. מזוז ובן חור ימיני למשיבים. 30.5.85).

בג"צ 237/85 - דן חרל'פ נגד פנינה חרל'פ

*הברחת ילדים משויצריה לישראל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

המשיבה, שהיא בעלת אזרחות קנדית וישראלית, נטלה עמה שניים מילדיהם הקטינים של בני הזוג, בן שלוש ובן שש וחצי, משויצריה לישראל. הבעל, העותר, ביקש להורות למשיבה להחזיר לו את הילדים. העתירה נדחתה. לא קיים צו של בית משפט זר המונע הוצאת הילדים משויצריה והנסיבות העובדתיות הכרוכות בהוצאת הילדים מארץ זו שנויות במחלוקת. אם מצרפים לכך את העובדה שמדובר בילדים בגיל רך שאמם באה לישראל מחמת חילוקי דעות בינה לבין בעלה, ושמדינת ישראל היא מדינה שלמשיבה ולילדיה זיקה אליה, ובה היתה מבקרת גם כשיחסי בני הזוג היו תקינים, הרי שלא הוכחו בשלב הנוכחי נסיבות המצדיקות התערבות בג"צ. נטען כי בתי המשפט בשוויץ הם הצריכים לדון בשאלת המשמורת על הילדים, אך גם בענין זה הנסיבות אינן נהירות ולפני העותר פתוחה הדרך לעורר טענותיו בענין זה בפני בית המשפט המחוזי, שבפניו הגישה האשה תביעה בנוגע למשמורת הילדים.

(בפני השופטים: ש. לוין,בך, גולדברג. עו"ד ד. שימרון לעותר, עו"ד א. רוס למשיבה. 2.6.85).

בג"צ 658/84 - שלמה הולנד נגד שופט בית הדין לתעבורה בת"א

*פסילה לנהיגה עד תום ההליכים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל מחמת חוסר סמכות).

העותר היה מעורב בתאונת דרכים שבה נהרגה הולכת רגל. הוגש נגדו כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות וההליך טרם נסתיים. עקב התאונה נפסל העותר לנהיגה בפסילה מינהלית למשך 90 יום ובתום תקופה זו החליט בית הדין לתעבורה לשלול את רשיון העותר עד לתום ההליכים המשפטיים. שתי הפסילות סומכות על סעיף 47 לפקודת התעבורה הקובע כי "אם ארעה תאונה שבה נהרג אדם יכול קצין משטרה לפסול... מלהחזיק ברשיון הנהיגה לתקופה של 90 יום... בית המשפט... רשאי להאריך את הפסילה עד לגמר בירור דינו... ". סעיף 50 לפקודה קובע כי אם "עברו 6 חדשים מיום שנפסל בעל הרשיון... ולא ניתן פסק דין... בטלה הפסילה אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". משעברו 6 חודשים מן הפסילה והמשפט טרם נגמר הגיש העותר לבית הדין לתעבורה בקשה להחזיר לו את רשיונו. בית הדין היה בדעה כי ההחלטה לפסילה עד תום ההליכים מכילה בחובה "הוראה אחרת" במובן סעיף 50 הנ"ל ובית המשפט המחוזי שאליו הוגש ערר ע"י העותר דחה את הערר. העתירה לבג"צ נדחתה.
צודק העותר בטענתו כי החלטה על פי סעיף 47 לפסול בעל רשיון נהיגה עד לבירור דינו אינה מכילה בחובה כשלעצמה "הוראה אחרת" במובן סעיף 50. במקרה כזה יש לראות את הפסילה כבטלה אם עברו 6 חודשים, אלא אם אמר בית המשפט דבר נוסף שבו ניתן לראות "הוראה אחרת". אכן, כבר בהחלטה לפסול עד תום ההליכים יכול בית המשפט לתת "הוראה אחרת" היינו שיקבע כי הפסילה תהיה גם מעבר לששה חודשים. אולם אם לא עשה כן פגה הפסילה בתום 6 חודשים. מכאן שלגופו של עניין היה מקום להפוך את הצו להחלטי ולהורות על החזרת הרשיון לעותר, שכן בית הדין לתעבורה וכן בית המשפט המחוזי דחו את בקשת העותר להחזרת הרשיון לא משום שמצאו לנכון, לפי שיקול דעתם, לתת "הוראה אחרת". אעפ"כ דין העתירה להדחות מפאת חוסר סמכותו של בג"צ לדון בה. בית הדין לתעבורה וכן בית המשפט המחוזי מוסכמים לדון בנושא ולפרש את הכתוב בסעיף 50 על רקע סעיף 47. שמלאכה זו היתה בנסיבות אלה אין בג"צ יכול להתערב בהחלטת בית המשפט. טעות בפרוש החוק של בית המשפט אינה הופכת את ההחלטה להחלטה שניתנה מחוסר סמכות ואין זה עניין לבג"צ לענות בו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן- פורת, חלימה, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן- פורת. עו"ד ש. צנג לעותר, עו"ד ר. יאראק למדינת ישראל. 9.6.85).

ע.א. 496/84 - שי כהן נגד פרידה כהן ואח'

*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות המשיבים, אשתו ובנו, בסכום של 12,000 שקל לחודש החל ביום 2.8.82 כשהסכום צמוד ומעודכן אמת לשלושה חודשים. בקביעת שיעור המזונות הביא ביהמ"ש בחשבון שהמשיבה היא נכה %100 ותגמולי הנכות של המוסד לבטוח לאומי דרושים לה לכסוי צרכיה המיוחדים. אי לכך תגמולי הנכות אינם מתקזזים בנסיבות הענין עם המזונות בגדר מעשי ידיה, וחיובו של המערער בתשלום המזונות בעינו עומד. הערעור נגד שיעור המזונות נדחה.
במסגרת התביעה עוקלה מניה של המערער כחבר אגד ולטענת המערער נוגד הדבר את הוראות סעיף 25 לפקודת האגודות השיתופיות. המשיבה טענה כי העיקול נתבקש כדי להבטיח מחצית זכות הבעלות שלה על המניה. דא עקא, שזה אינו הטעם שהובא בתצהיר שצורף לבקשת העיקול, שם דובר על כך שמטרת הבקשה להבטיח תשלום המזונות עבור המשיבה ועבור בנה. הווה אומר, העיקול נתבקש לצורך הבטחת חוב עתידי ובענין זה צודק המערער כי אין לעקל את המניה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גרשון שניידר למערער, עו"ד זאב ברעם למשיבים. 30.5.85).

ע.א. 486/82 - אהרן בן הרוש ואח' נגד משה לודמיר ואח'

*פירוש סעיף תשלומים בחוזה מכר דירה (הערעור נדחה).

בתאריך 15.7.81 התקשרה בעלי הדין בחוזה שלפיו התחייבו המשיבים למכור את דירתם למערערים. נקבע כי המחיר הוא כ- 723.000 שקל שישולם כדלהלן: כ- 144.000 שקל במעמד חתימת החוזה, והסכום שולם כמוסכם, כ- 520.000 שקל ביום 14.1.82 במעמד מסירת החזקה בדירה, והיתרה בצורה של תשלומים שונים. בתחתית החוזה הוסף סעיף בכתב יד הקובע: "הקונה יעשה כל שביכולתו על מנת למכור את דירתו שבאזורים בהקדם האפשרי... על מנת להקל בתשלומים למוכר הרשומים בחוזה". התשלום השני לא שולם ביום 14.1.82 וביום 18.1.82 הודיעו המשיבים למערערים על ביטול החוזה. לא הוצע תשלום לאחר תאריך זה. המערערים הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לפסק דין הצהרתי כי לא היתה מצדם הפרת החוזה שכן תאריך התשלום היה כפוף לתנאי של מכירת דירתם, וכל עוד לא מכרו את דירתם אין הם חייבים בתשלום השני. הם הוסיפו כי גם אם היתה הפרה של החוזה מצדם לא היה הביטול כדין הואיל ומדובר בהפרה לא יסודית וצריך היה לתת להם ארכה. בית המשפט דחה את שתי הטענות ודחה את התובענה והערעור נדחה.
הסעיף שהוסף בכתב יד לא ביטל את ההתחייבות לשלם ולקבל את החזקה ביום 14.1.82. פירושו היחידי הוא כי הקונים ישתדלו להקדים למכור את דירתם כדי שיוכלו להקדים בתשלום. המועד שנקבע לתשלום הוא המועד הקובע. באשר לטענה שמדובר בהפרה לא יסודית - בית המשפט המחוזי סבר כי מכיון שמדובר ברובו המוחלט של התשלום עבור הדירה הרי איחור של ארבעה ימים מהווה הפרה יסודית ובגין הפרה כזו רשאי הנפגע לבטל את החוזה על אתר ללא מתן ארכה. אכן, נראה כי בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו זו אך אין צורך להכריע בשאלה אם מדובר בהפרה יסודית או לאו, שכן גם אילו היה מדובר בהפרה לא יסודית דין הערעור להידחות. סעיף 7(ב) לחוק החוזים דורש בהפרה לא יסודית מתן ארכה לקיום חוזה לפני ביטולו, אך המטרה היא לתת אפשרות למפר לקיים את החוזה. לפיכך, אין צורך במתן ארכה כאשר המעשה עשוי ואין עוד יכולת לקיים את החוזה, או כשהוכח שהמפר לא יקיים את החוזה גם אם תנתן לו ארכה. פרקליט המשיבים פנה למערערים כדי לברר את עמדתם בנוגע לקיום החוזה והללו השיבו כי חובת התשלום השני תחול עליהם רק כשימכרו את דירתם וכי אינם מתכוונים לשלם אלא אם ימכרו. בעמדה זו נשארו המערערים איתנים גם בבית
המשפט ואף ציינו כי אינם מוכנים לשלם גם אם תינתן להם ארכה. כל אלה מוכיחים בצורה חד משמעית כי לא היה בכוונת המערערים לקיים את החוזה בדרך שהוסכם עליה. על כן לא היה במתן אורכה כדי להעלות או להוריד, ובנסיבות אלו לא היו המשיבים חייבים לתת ארכה לקיום החוזה וביטולו נעשה כדין.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. סומך למערערים, עו"ד י. ברזילי למשיבים. 7.5.85).

ע.א. 165/82 - קבוץ חצור נגד פקיד שומה רחובות

*פירוש סעיפים בחוק מלוה בטחון הנוגעים למפעל מאושר (הערעור נדחה).

המערער הוא קיבוץ שבבעלותו "מפעל מאושר" לפי החוק לעידוד השקעות הון ובגין הכנסתו מהמפעל המאושר נישום המערער בשנת המס 1975 וחוייב במלווה בטחון. כנגד חיוב זה ערער הקיבוץ לבית המשפט המחוזי, ערעורו נדחה והערעור על כך לביהמ"ש העליון נדמה אף הוא. המחלוקת בין הצדדים נסבה על הפירוש המילולי של סעיפי החוק השונים וגדר הספק הוא הביטוי "חל" שבהגדרת הסעיפים בחוק מלווה בטחון. השופט ברק בפסק דין נרחב עמד על דרך פרשנות חוקים, ההתייחסות למלים, בין אם מדובר בחוקי מסים ובין אם מדובר בחוקים אחרים, הפנייה לכוונת המחוקק כאשר הפירוש אינו חד משמעי וכיוצא באלה מצבים המעלים בעיות של פרשנות חוקים. על רקע העקרונות הכלליים של פרשנות חוקים הגיע בית המשפט למסקנה כי במקרה דנן, על פי מטרת המחוקק, היה מקום לחייב את הקיבוץ בתשלום המס הנדון. בינתיים, לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי תוקן החוק, וכיום ברור כבר כי במקרה כזה חלה חובה על קיבוץ שיש לו מפעל מאושר לשלם את המלווה הנדון.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד מ. רובין למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 6.5.85).

ע.א. 744/82 - לזר וחוה ספו נגד בנק איגוד לישראל בע"מ

*בקשה לרשות להתגונן (הערעור נדחה).

בין הצדדים נקשרו והתגבשו לפני שנים לא מעטות הסכמים שעל פיהם התחייב הבנק לתת למערערים אשראי והבטחון להחזרת האשראי היו יהלומים שהוחזקו ע"י הבנק. שני וצדדים פעלו במשך שנים עפ"י ההסכמים. באחד הימים נוצר חוב הנובע מן העובדה כי סוחר בשם רייסן קיבל את היהלומים מהבנק על מנת לסחור בהם ולהפקיד את התמורה בבנק בחשבון המערערים, אך רייסן גזל את היהלומים ומכאן יתרת החוב שנוצרה בחשבון המערערים. הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים ואלה התגוננו בטענה כי רייסן פעל כנאמן ויש להתייחס למעשיו כאל הפרת נאמנות ולראות את היהלומים שנמסרו לרייסן כאילו לא נמסרו לו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לדברים הנ"ל ולתביעת הבנק ולא כלום ולפיכך דחה את בקשת המערערים להרשות להם להתגונן. הערעור נדחה.
ביהמ"ש קבע כי רייסן היה נאמנם של המערערים ואין במעשיו כדי לשחררם מההתחייבויות שנטלו על עצמם במסגרת ההסכמים. אין המערערים טוענים כי הבנק פעל ללא רשותם וללא הסכמתם כאשר מסר את היהלומים לרייסן. ההסדר הזה היה מוסכם בין הצדדים וכך נהגו הלכה למעשה. בנסיבות אלה לא היתה למערערים הגנה בפני תביעת הבנק.
אין צורך לדון בטענת המערערים כי התנאי שבהסכמים שחשבונות הבנק וספריו יחשבו כנכונים הינו תנאי מגביל שיש לבטלו. השאלה אינה מתעוררת שכן המערערים לא טענו שעל פי ספריהם וחשבונותיהם לא מגיע לבנק סכום כלשהו. רק אילו הועלתה טענת כזו היתה מתעוררת השאלה אם יש עדיפות לספרי הבנק.

(בפני השופטים: ברק, בך, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד צ. ספיר למערערים, עו"ד ברוכשטיין למשיב. 5.6.85).

ע.א. 137/83 - בשארה רינאוי נגד עירית ירושלים

*פירוש סעיף הצמדה בחוזה שנכרת בעקבות מכרז (הערעור נדחה).

בחוזה שנכרת, בעקבות מכרז, בין המערער שהוא קבלן, לבין עירית ירושלים קיים סעיף לענין הצמדה למדד ונאמר בו כי "במקרה ותחול... עליה... במדד מחירי הבניה, יחושב השינוי בשיעור העליה... שחלה במדד מחודש הגשת הצעתו של הקבלן, לבין החודש בו בוצעה העבודה...". המערער גרס כי המדד הרלוונטי הוא האחרון שהתפרסם לפני מועד הגשת ההצעה למכרז, ומאחר שהמערער הגיש הצעתו ביום 10.2.81 הרי שהמדד הרלוונטי הוא מדד חודש דצמבר 1980 כפי שפורסם ביום 15.1.81. טענת העיריה היתה שמדד הגשת ההצעה הינו מדד חודש פברואר, היינו המדד שפורסם ביום 15.3.81. ביהמ"ש המחוזי ניתח את נוסח מילות ההתניה באופן יסודי ומסקנתו היתה כי צודקת העיריה בגירסתה. הערעור נדחה.
הקו המנחה, כנאמר בסעיף 25 לחוק החוזים, מפנה בראש וראשונה לאומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה. מילותיה של התנייה בענייננו "העליה או הירידה שחלה במדד מחודש הגשת הצעתו של הקבלן" פרושן מדידת המדד החל מן החודש בו הוגשה ההצעה, היינו, מדד פברואר 1981 הוא זה שפורסם ביום 15.3.81. אין אות וסימן בנוסחו של החוזה כי בעלי הדין התייחסו למדד כפי שהיה ידוע בעת הגשת ההצעה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראל איתן למערער, עו"ד גב' ענת מאירי למשיבה. 13.6.85).

ע.א. 252/82 - לונרפאל נגד תנובה אכספורט

*אחריות בתאונת עבודה ושיעור הפיצויים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

המערער נפגע בתאונת עבודה ובית המשפט קבע כי המשיבה אחראית לתאונה וכי אין לייחס למערער רשלנות תורמת. כמו כן קבע את שיעורי הפיצויים. המשיבה משיגה על כך שנקבע כי אין לייחס למערער רשלנות תורמת ושני הצדדים משיגים על גובה הפיצוי. הערעור של המערער נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה. בעניין תרומת הרשלנות - המערער פעל באחת משתי שיטות עבודה שהיו נהוגות אצל המשיבה ומשהנהיגה המשיבה שיטת עבודה רשלנית אין לייחס לעובד הנוקט בשיטה זו רשלנות תורמת. אשר לשיעור הפיצויים - מסכים ב"כ המשיבה כי באחד הפריטים טעה בית המשפט המחוזי והערך הכספי של טעות זו תוקן בערעור.

(בפני השופטים: ברק, וייס, בן דרור. עו"ד עמירם בוברוב למערער, עו"ד חיים זליכוב למשיבה. 3.6.85).

ע.א. 460/83 - יוסף וצפורה הרמן נגד חיים קירשנבוים

*ממצא עובדתי באשר לתקפות "תוספת לחוזה" (הערעור נדחה).

המערערים הם בעלי חלקת קרקע והמשיב הוא קבלן. בין הצדדים נעשתה עיסקת קומבינציה בה התחייב המשיב לבנות עבור המערערים שתי יחידות דיור על המקרקעין. גדר המחלוקת היה אם נוסף לחוזה שפירט את התניות עליהן הוסכם ולמפרט הטכני שצורף אליו, יש להביא בחשבון גם מסמך שכונה "תוספת למפרט" ואשר נוסחו הוא "הוספת למפרט: א. דוד שמש על הגג. ב. חדר על הגג וגג מרוצף באישור המועצה". טענת המערערים היתה כי לאור האמור במסמך הנוסף היה על המשיב להוסיף ולבנות חדר על הגג של כל יחידה, ואילו המשיב טען כי הפתק הוצא ממנו במרמה. גירסתו היתה כי המערערים רצו להוציא מן העיריה היתר לחדר נוסף ואת האישור הוציאו ממנו בכדי להראות לעיריה כי צריך לבנות את החדר הנוסף. ביהמ"ש המחוזי הכריע לטובת גירסתו של המשיב והערעור נדחה. מדובר בהסקת מסקנה על משמעותו של הפתק וזו משתלבת עם ממצאי המהימנות לגבי שתי הגירסאות. בית המשפט המחוזי לא ראה להסיק על פי הנסיבות כי חיוב כה משמעותי של בניית חדר יעלה לראשונה ובאופן בלעדי בפתק לאקוני המנותק מן החוזה המקורי. התחייבות
כאמור היתה צריכה להיות כלולה בחוזה או במסמך המבהיר על פניו את זיקתו לחוזה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשוא שמגר. עו"ד א. קיבקוביץ למערערים, 16.6.85).

ע.א. 401/82 - אגף המכס והבלו נגד סמיר אלפחל

*חישובי תשומות כשפקיד שומה שם את המע"מ לפי מיטב השפיטה (הערעור נתקבל).

המשיב היה בעל מוסך והגיש למערער דו"ח על עיסקאותיו וכן חשבוניות בקשר לניכוי מס תשומות. מנהל אגף המכס פסל את ספרי המשיב ועל פי סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף קבע כי הדו"ח התקופתי של המשיב איננו נכון, ושם את המס המגיע מהמשיב לפי מיטב השפיטה. בבית המשפט המחוזי לא העלה עוד המשיב השגה על קביעת היקף העיסקאות לפי מיטב השפיטה של המערער, אלא טען כי המנהל היה צריך להביא בחשבון במסגרת הערכת עיסקאותיו לפי מיטב השפיטה גם מס תשומות של העיסקאות הנוספות. בית המשפט המחוזי קבע כי כאשר המנהל שם את עיסקאות הנישום לפי מיטב שפיטתו ומגדיל את המחזור שעליו דיווח הנישום, חייב הוא להביא בחשבון כי הנישום רכש את התשומות מספקים שאין להטיל ספק לגביהם כי הם כוללים מע"מ בתוך המחיר ומעבירים את החיוב על המשיב. הערעור נתקבל.
סעיף 38 לחוק מס ערך מוסף קובע כי עוסק רשאי לנכות מהמס שהוא חייב בו את מס התשומות הכלול בחשבוניות מס שהוצאו לו כדין. ככל שעולה מהוראות החוק ניכוי מס התשומות איננו עניין שנשלט על פי הערכה או שומה, אלא נושא חשבוני הניתן על יסוד מסמכים. לפי סעיף 77 יכול המנהל להתייחס בשומה על פי מיטב השפיטה הן למס ערך מוסף והן למס התשומות של החייב במס. אך אין ללמוד מהחוק כי כל אימת שעורכים שומה לפי מיטב השפיטה של מס ערך מוסף, חייבים לשום את מס התשומות שלגביו לא הוגשו ראיות. מי שטוען כי הוא זכאי לניכוי מס תשומות עליו הראיה. יכולות להיווצר נסיבות בהן יש הצדקה לשומה לפי מיטב השפיטה של מס התשומות, למשל אם מביאים ראיות התומכות בגירסה כי חשבוניות אבדו או כי העיסקאות היו דרך קבע עם עוסק מסויים, אך הנטל להנחת הבסיס לקביעת שומה של מס תשומות לפי מיטב השפיטה רובץ על הנישום.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' דניאלה גורני למערער, עו"ד דוד ברוך למשיב. 13.6.85).

ע.א. 692/82 - מכלוף ויצחק בן גיגי נגד ז'ק ברדה

*מתן רשות להתגונן (הערעור נתקבל בחלקו).

בין המערערים לבין המשיב נעשה הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם כלולה התחייבות להמציא למשיב עד ליום 31.5.82 חשבונית מס כדי שהמשיב יזכה עצמו במס תשומות. המערערים טוענים כי שלחו ביום 1.6.82 חשבונית בדואר למשיב ואילו המשיב טוען כי החשבונית לא נתקבלה אצלו וכי נגרם לו הפסד. משסרבו המערערים לשלם למשיב את הפסדו הגיש נגדם תביעה בסדר דין מקוצר ודרש תשלום סכום החשבונית וכן ריבית והצמדה. המערערים ביקשו רשות להתגונן ובמהלך המשפט פנו הצדדים, לפי הצעת ביהמ"ש, לשלטונות המס ונמסר להם כי המשיב יוכל לזכות עצמו במס תשומות אם יציג העתק של החשבונית. ביום 12.9.82 נשלח העתק החשבונית שתאריכה 1.6.82 לשלטונות המס. כיון שכך הוסכם בין הצדדים שהתביעה בגין הקרן תידחה וכי להכרעת ביהמ"ש תשאר ההחלטה בענין הוצאות ושכ"ט וגם כל ענין אחר לטובת צד זה או אחר. ביהמ"ש קבע כי החשבונית לא נשלחה בזמן ולכן הפרו המערערים את התחייבותם והמשיב זכאי לריבית בשיעור של עשרה אחוז לחודש וכן להוצאות ושכ"ט. הערעור נתקבל בחלקו.
הערעור נדון בדרך של סיכומים בכתב, המערער השני הגיש סיכומים במועד ואילך המערער הראשון לא הגיש סיכומים כלל. המשיב ביקש על כן כי יידחה ערעורו של
המערער הראשון אך בנסיבות הענין נדחתה הבקשה. מן הראוי לברר את הערעור בהעדרו של המערער הראשון, שהרי הטענות שבפי המערער השני משותפות הן למערער השני והראשון. השניים היו מיוצגים בערכאה הראשונה ע"י אותו פרקליט ונקטו אותה עמדה ובנסיבות אלה ראוי שערעורו לא ימחק.
לגוף הענין דין הערעור להתקבל באשר לריבית. ההליך שהתנהל בפני ביהמ"ש הוא הליך של סדר דין מקוצר והמחלוקת שנשארה להכרעת ביהמ"ש היא עובדתית גרידא וסובבת סביב השאלה אם החשבונית נשלחה ביום 1.6.82 או לא, ואם אכן נשלחה, האם נעשה הדבר עפ"י בקשת המשיב או ביוזמת המערערים בלבד ומה ההשפעה יש ליוזמה זו על האחריות לאובדן. במצב דברים זה מן הראוי היה ליתן רשות להתגונן ולהביא ראיות. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שייקבעו העובדות עפ"י סדר דין רגיל.
טוען ב"כ המשיב כי משהחליט ביהמ"ש המחוזי על יסוד הסכם הפשרה כי התביעה לגבי הקרן תדחה והוסכם בין הצדדים כי שאר השאלות יימסרו לשיקול דעת ביהמ"ש, מנועים עתה המערערים מלהלין על חיוב הריבית שהוטל עליהם, שהרי בהסכמתם הושארה שאלה זו לשיקול דעתו של ביהמ"ש. טענה זו טובה בענין הוצאות ושכ"ט עורך דין שלגביהם נקבע במפורש כי "בענין ההוצאות ושכ"ט יפסוק ביהמ"ש לפי שיקול דעתו למי וכמה לשלם", אך אין היא טובה לענין ריבית והצמדה שלגביהם לא באה הסכמה מפורשת שכזו. על כן דין הערעור להתקבל במובן זה שלענין החיוב בריבית, ולענין זה בלבד, ניתנת רשות להתגונן.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. קין למערערים, עו"ד מ. שויג למשיבים. 11.6.85).

ע.א. 399/82 - עזבון המנוח נחום אבולניק ואח' נגד חיים טרבלוס ואח'

*הראיות הנדרשות בתביעה נגד עזבון (הערעור נדחה).

המשיב העיד בבית המשפט המחוזי כי הנתבעים בערכאה הראשונה, המשיב השני אלי עמיר והמנוח נחום אבולניק, אמרו לו שהם ערבים אישית להתחייבויות של חברת אב- עם בע"מ וכי אמרו לו מספר פעמים כי האחריות היא אישית כלפיו. בית המשפט המחוזי התייחס לעדות זו וכן לעדותו של אלי עמיר לפיה כתב מכתב למשיב על חוב משותף לו ולמנוח אבולניק כלפי המשיב, אם כי עמיר סייג את דבריו, וקבע כי המנוח אבולניק ועמיר ערבים אישית לחוב של החברה. הערעור נדחה.
בערעור עלתה הטענה כי לא די בקביעת בית המשפט שהוא מעדיף את דברי המשיב על דברי עמיר וכי בעניין זה יש לפנות לסעיף 54 לפקודת הראיות והיא קובעת הוראות מיוחדות לעניין הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי כאשר התובענה היא נגד עזבון. אכן, מניסוחו של סעיף 54 עולה כי נדרשת הנמקה כאשר בית המשפט מבקש להסתמך על עדות יחידה שאין לה סיוע ואשר אינה הודיית בעל דין, וכך אמנם נהג ביהמ"ש כאשר פירט מה. הניע אותו להסתפק בעדותו של טרבלוס. לצד העדות היחידה של טרבלוס היה חומר נוסף וחומר זה לא חייב להיות בגדר סיוע ממש. מה שנדרש לפי סעיף 54 הוא שבית המשפט יפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה ואין בית המשפט צריך להתייחס במפורש לסעיף 54.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. ויתקון למערערים, עו"ד מ. גוטסמן למשיב. 16.6.85).

ע.א. 299/82 - יהושע מיסלר נגד בנאי אשדוד בע"מ

*הצורך ברשות לערעור על פס"ד בענין פסק בורר (הערעור נדחה).

הערעור נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שאישר פסק בורר לאחר שדחה את התנגדות המערער. על פי סעיף 38 לחוק הבוררות, החלטת בית המשפט לפי חוק הבוררות ניתנת לערעור ברשות, ובענייננו הוגש ערעור ללא בקשת רשות. שני הצדדים סיכמו לגוף הענין, וב"כ המשיבה לא עורר את הטענה כי היה צורך
ברשות ערעור. בית המשפט העליון החליט להזמין את באי כוח הצדדים לטעון בכתב בשאלה זו, אך משעברו המועדים להגשת הטיעון בכתב ולא הוגש, הוחלט לדון בעניין ללא טיעון מטעם הצדדים. כידוע אין לאדם זכות ערעור אלא במידה שהוענקה לו זכות כזו. מי שפעל על יסוד מסקנה מוטעית והגיש ערעור במקום שהיה צריך לבקש רשות, קרוב לוודאי שיאחר את המועד להגיש את הבקשה הנכונה. כך קרה למערער שלפנינו. הוראת סעיף 38 הנ"ל היא חד משמעית. כיוון שכך הוחלט לדחות את הערעור. מכיוון שב"כ המשיבה לא העלה בסיכומיו את הטענה הנדונה לא נפסקו הוצאות בערעור.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. וילנקו למערער, עו"ד ע. סגל למשיבה. 9.6.85).

ע.א. 588/82 - יוסף ראובני נגד דבורה ינאי ואח'

*דחיית בקשה לקיים צוואה (הערעור נדחה).

המערער ביקש את קיום צוואתה של המנוחה מרים אפטא. התנגדו לכך אחיותיה של המנוחה בטענה כי המסמך פגום ובטל מהטעמים הבאים: העדים לא אישרו במעמד חתימתם על פני המסמך כי המצווה הצהירה בפניהם כי זוהי צוואתה כדרוש על פי החוק; ידיעותיה של המנוחה בעברית היו מוגבלות ולא היתה מסוגלת לדעת את הכתוב בצוואה; המסמך בטל היות והנהנה היחידי על פי הצוואה, המערער, נטל חלק בעריכת המסמך. בית המשפט המחוזי ציין כי הוכחת כאשר נפל פגם בצורת הצוואה הרי מי שטוען שצריך לקיים את הצוואה עליו הראיה כי צוואת אמת היא וכי לא נפל פגם מהותי הפוסל תקפותה. הווה אומר, אם נפל פגם בכך שלא קויימו הוראות סעיף 20 לחוק הירושה, הרי על מי שמבקש לקיים את הצוואה החובה להוכיח כי יש ליישם את הוראות סעיף 25 לחוק, ובין היתר כי אין מקום לכך שבית המשפט יטיל ספק באמיתותה של הצוואה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדותו של המערער השאירה עליו רושם קשה ואינו מוכן להשתית עליו ממצאים כלשהם, ניתח את מצבה של המנוחה על פי חומר הראיות שהיה לפניו ועדותו של הרופא כי לא הוסבר למנוחה בצורה ברורה מה פשר חתימתה על הצוואה, והגיע למסקנה כי המערער ניצל את מצבה של המנוחה ולחץ עליה לחתום על כל המסמכים שהוצגו לפניה. עקב הפגם הפורמלי הקיים בצוואה עבר נטל הראיה על המערער והוא לא עמד בנטל זה. הערעור נדחה. העובדות סוכמו נכונה וההלכה יושמה באופן הולם ובנסיבות אלו יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראל גולדברג למערער, עו"ד אברהם ע. מקליס למשיבות. 16.6.85).

ע.א. 279/82 - צפורה פרידברג נגד עירית תל אביב

*תביעה לפס"ד הצהרתי הבאה במקום תביעה כספית רגילה

(הערעור נדחה).

למערערת חלקת קרקע שעליה היה בנוי בית. עפ"י צו מינהלי שהוצא ע"י העיריה נהרס הבית ובעקבות ההריסה הוגשה ע"י המערערת המרצת פתיחה בה עתרה לפסק דין המצהיר כי העיריה הרסה את הבית שלא כדין ולפיכך היא חייבת לשלם לה פיצויים בסכומים מסויימים. ביהמ"ש החליט למחוק את התביעה על הסף והערעור נדחה.
אין להעניק סעד הצהרתי במקום בו נראה כי ההצהרה היא תחליף לתביעה כספית. העולה מהבקשה הוא כי למערערת נגרמו נזקים וההצהרה דרושה לצורך קבלת החזר של סכומי הנזק. נכונה הגישה הליברלית במתן סעדים הצהרתיים, אך המקרה שלפנינו איננו בא בגדר קשת המקרים המורחבת לענין הענקת סעד הצהרתי. את הפיצויים בגין נזקים יש לתבוע בתביעה כספית רגילה ובתביעה כזו ממילא תידון ותוכרע השאלה אם ההריסה נעשתה כחוק ואם לאו.