ע.פ. 765+771/84 - יוסף ירון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירה של שוד ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ההרשעה היתה מבוססת על עדויותיהם של שניים שהיו שותפים לעבירה והפכו לעדי מדינה. אחד מהם הצטייר בעיני ביהמ"ש כאדם חסר מצפון המעורב בפשעים חמורים ביותר ואינו נרתע מדבר ואילו השני עדותו היתה מקובלת על ביהמ"ש שציין פעמים ספורות שהוא מאמין לעדותו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טען כי שתי העדויות נטולות ערך בשל שלושה טעמים: אחד מעדי המדינה הוא בעל אופי שלילי ואין לבסס על דבריו מאומה; נתגלו סתירות ופירכות בעדויותיהם של שני עדי המדינה; גם אם מקבלים את עדויותיהם הרי שעל פי מצוות המחוקק לא ירשיע ביהמ"ש על סמך עדותו היחידה של שותף לעבירה שהוא עד מדינה אלא אם קיים סיוע לעדות זו ולגירסת הסניגור אין עדותו של עד מדינה אחד יכולה להוות סיוע לעדותו של עד מדינה אחר.
ג. לענין אופיו הרע של אחד מעדי המדינה - ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך, ניתח את המערכת העובדתית ככל שהיא מתייחסת לשלב התכנון והביצוע ולשלב חלוקת השלל והגיע למסקנה כי אפשר לסמוך על העדויות למרות מגרעות שגילה בעדים ובאופיים. בעניינו של עד המדינה השני חזר ביהמ"ש מספר פעמים על מסקנתו שאפשר להאמין לו ובכך אין להתערב.
ד. אשר לצורך בסיוע - עפ"י סעיף 54א' לפקודת הראיות צריך "דבר מה" לחיזוקה של עדות שותף לעבירה וצריך סיוע לעדות שותף לעבירה שהפך לעד מדינה. כשם שקבע ביהמ"ש העליון בעבר שעדותו של שותף אחד יכולה להוות סיוע לעדותו של שותף אחר לעבירה, כך גם יכולה עדותו של שותף עד מדינה להוות סיוע לעדותו של שותף עד מדינה אחר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. ועו"ד נחמן גולדברג למערער,עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 9.6.85).
ע.א. 77/85 - חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מ נגד חברת החשמל לישראל בע"מ
*גובה שכר טרחה(ערעור על גובה שכר טרחה שנפסק - הערעור נתקבל).
א. המערערת שהיא חברה המייצרת ומספקת חשמל רוכשת מהמשיבה כמויות חשמל. מדי חודש שולחת המשיבה למערערת חשבונות עבור החשמל שסופק בחודש שחלף. המערערת החלה לפגר בתשלומים והמשיבה הגישה מדי חודש תביעות בסדר דין מקוצר והטילה עיקולים זמניים על כספי המערערת. זו היתה מגישה בקשות לרשות להתגונן ומשהגיע תורן להשמע לא נותרה לדיון אלא שאלת ההוצאות. בתביעה הראשונה הוסכם על שכר טרחה של כאחוז מערך התביעה ובארבע תביעות אחרות פסק ביהמ"ש שכר טרחה בסך השווה לשני אחוז. בשלש תביעות נוספות שסכומן הכולל הגיע ל- 2 מליארד ו- 232 מליון שקל הודיעו ב"כ הצדדים לביהמ"ש כי הגיעו לידי פשרה בדבר סדרי התשלומים ואילו באשר לשכר טרחת עו"ד הודיעו כי "שכר טרחת עו"ד כפי שיפסוק ביהמ"ש לאחר שמיעת טיעוני הצדדים". בין המשיבה לבין פרקליטיה היה הסכם שלפיו תשלם המשיבה לפרקליטים %4 מסכום התביעה וכפל התשלום שעה שהתיק מצוי בטיפולו הישיר של עו"ד בכיר במשרד. נתקיימה ישיבה לצורך הדיון בשכר הטרחה ובישיבה זו הופיע פרקליט בכיר ממשרד עורכי הדין המייצגים את המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע שכר טרחה של %8 מסכום התביעה בניכוי %2 אם המערערת לא תגרום לכך שהמשיבה תצטרך להגיש נגדה בתוך ששה חדשים תביעה חדשה על פיגור בתשלום. הערעור נסב על גובה שכר הטרחה והוא נתקבל.
ב. בדרך כלל אין דעתו של ביהמ"ש העליון נוחה מערעור שנושאו שיעור ההוצאות בלבד. הכלל הוא שביהמ"ש העליון לא יתערב בשיקול דעת הערכאות האחרות לענין פסיקת הוצאות אך יעשה כן אם נפלה טעות משפטית או נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת. אם נפל פגם יסודי או טעות הרי דין ערעור על הוצאות בלבד כדין כל ערעור אחר שבו נדרשת התערבות ביהמ"ש שלערעור. משגה של ממש אפשר שיתבטא בכך שבהעדר טעמים שיצדיקו זאת פסק ביהמ"ש הוצאות שפחתו בשיעור ממשי מהתעריף המינימלי. הרעיון הוא שלא לפסוק הוצאות שיגרמו לצד הזוכה חסרון כיס בכך שהוא ישלם לפרקליטיו יותר מאשר ביהמ"ש יפסוק לו כשכר טרחה. השאלה היא האם יחול העקרון שלפיו ימנע ביהמ"ש חסרון כיס מהצד הזוכה גם בתביעה כספית העולה על 25 מליון שקל, כאשר עפ"י כללי התעריף המינימלי יהיה השכר בהתאם למוסכם בין עורך הדין ובין הלקוח.
ג. גדר הספק הוא אם במקרה כאמור לא יהרהר ביהמ"ש אחר הסכום המוסכם בין הצדדים ויפסוק אותו לצד הזוכה כדי שלא ישא בחסרון כיס, או שמא על ביהמ"ש להעזר בקביעת ההוצאות בקריטריון שיש בו להגן גם על הצד המפסיד מפני "הסכם מקפח". התשובה לכך היא כי על ביהמ"ש לפסוק סכום סביר במקרה של תביעות העולות מעל 25 מליון שקל. בפסיקת ההוצאות בסכומים כאלה צריך להעזר בבסיס של התעריף המינימלי המלמד כי ככל שגדל סכום התביעה כן קטן האחוז מסכום זה שנקבע כשכר טרחה מינימלי. עפ"י עקרון זה כשמגיעים לתביעה העולה על 7 מליון שקל יורד שכר הטרחה עד כדי %4 מסכום התביעה, ומכאן שאם יחילו קנה מידה זה על תביעה העולה על 25 מליון שקל, אין סיבה מיוחדת שהשכר סביר לא יהיה פחות מ- %4 מסכום התביעה, כפוף לשיקול דעתו של ביהמ"ש שצריך להתחשב בין היתר בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, בהתנהגותם בפני ביהמ"ש, בכמות ומהות העבודה שהושקעה וכדומה.
ד. בענייננו, שכר הטרחה שנפסק כשהוא מחושב על בסיס של %8 מסתכם בכ- 257 מליון שקל ביום מתן ההחלטה. פסיקת הוצאות בשיעור זה לא רק שאינו עומד במבחן קנה המידה של השכר הסביר כאמור עפ"י התעריף המינימלי, אלא שאין הוא מביא בחשבון את העובדה שמדובר בתביעות הערוכות בדרך סטנדרדית וכי הדיון כולו הסתיים בלי שמיעת ראיות בישיבה קצרה בה מסרו ב"כ הצדדים על ההסכם שהושג ביניהם. אין מקום גם ליתן משקל רב לטענה כי עפ"י המוסכם בין המשיבה וב"כ עליה לשלם לה שכר טרחה בשעור של %4 או %8 כאמור לעיל.
ה. טוען ב"כ המשיבה כי מאחר שמדובר בפסק הדין שניתן בהסכמה אין לערער עליו אלא בטענה הנוגעת לפגמים שנפלו בעצם ההסכמה. אין ממש בטענה זו. הצדדים קבעו ביניהם כי שכה"ט יהיה "כפי שיפסוק ביהמ"ש לאחר שמיעת טעוני הצדדים", ואין המערערת מערערת על קביעת שכ"ט כי אם על השיקולים שנשקלו במסגרת שיקול הדעת של ביהמ"ש. יתירה מזו, ההסכמה הינה רק הודעה לביהמ"ש כי על עניין ההוצאות, להבדיל מעניינים אחרים, לא הגיעו הצדדים לתמימות דעים ולפיכך מתבקש ביהמ"ש להפעיל את סמכותו ולפסוק בענין המצוי ממילא בסמכותו. אין ללמד כי משהסכימו הצדדים כי שכר הטרחה יהיה כפי שיפסוק ביהמ"ש קיבלו עליהם מראש את פסיקתו ללא עוררין. לפיכך נתקבל הערעור ושכר הטרחה הועמד על שני אחוז מסכום התביעה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד ש. וא. תוסייה כהן למערערת,עו"ד ב. גרוס למשיבה. 24.6.85).
ע.א. 445/82 - רפי חן נגד דוד שטרית ואח'
*הפרת הסכם להספקת יבול מלונים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. בין הצדדים נערך הסכם שלפיו התחייבו המשיבים, חקלאים, לספק למערער,
סיטונאי ירקות ופירות, כמות של כ- 105 טון מלונים. עפ"י תנאי ההסכם התחייב המערער לשלם למשיבים סכום של 15 ל"י לכל ק"ג. המשיבים תבעו מהמערער את התמורה המגיעה להם עפ"י ההסכם ואילו המערער הגיש תביעה בה טען כי לאחר מעשה חזרו הצדדים מן ההסכם המקורי והסכימו על הסכם חדש שלפיו ימכור המערער את המלונים בעיסקת קומיסיון ויקבל חלק באחוזים מהתמורה. המלונים נמכרו בהפסד והמערער מבקש לגלגל את ההפסד על המשיבים ולזכות בסכום מסויים כעמלה, במקום לשלם למשיבים את התמורה עפ"י ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נוצר הסכם חדש וזאת על יסוד הממצאים העובדתיים שהכריע בהם והערעור בשאלה זו נדחה.
ב. שאלה שניה במחלוקת היתה ביחס לסעיף בהסכם האומר כי המשיבים לא ישווקו למערער מלונים פגועים. במהלך המשפט העיד המערער והעדים מטעמו כי כמות מסויימת של המלונים היתה פגומה. בפסק דינו קבע השופט כי עפ"י העדויות %50 מהמלונים היו פגועים. על כן החליט להחיל את ההסכם רק בייחס ל- %50 מהמלונים ועבורם לשלם את התמורה עפ"י ההסכם, ואילו ביחס ל- %50 האחרים קבע השופט כי המשיבים הפרו את ההסכם בכך ששווקו מלונים פגומים ועל מלונים אלה חייב את המערער לשלם את התמורה שקיבל עבור המלונים עפ"י החשבון שצרף המערער לתצהירו, בניכוי קומיסיון. הערעור של המערער נדחה ושל המשיבים נתקבל.
ג. המשיבים טענו כי הועמדו בפני מצב שבו סיפקו מלונים למערער וזה מכר אותם ואח"כ הוא טוען שהם היו פגומים. אילו הוחזרו לידם המלונים, טוענים הם, יכולים היו להוכיח כי המלונים היו טובים וראויים. יחד עם הטענה לגופו של ענין כי סיפקו מלונים טובים, מוסיפים הם וטוענים כי אין להתייחס לקובלנת המערער באשר להספקת מלונים פגועים, וזאת באשר לא נהג עפ"י תנאי ההסכם. לטענתם, התנהגות המערער מעידה עליו שהעדיף לקנות את הפרי ששווק גם אם חלק ממנו היה פגום ולא החזיר את הפרי.
ד. המסגרת שבה יוכרעו זכויות הצדדים הוא ההסכם שהרי טענת המערער לקיומה של המסגרת האחרת נדחתה. ההסכם המקורי לא בוטל על ידי המערער והלכה למעשה נהג על פיו וקיים את תנאיו. משנקבע כי שני הצדדים קשורים להסכם ואף נהגו על פיו שוב אין מקום לשנות את תנאיו. בוודאי שאין להחליט בשביל הצדדים כי לגבי חלק מהפרי יחולו התנאים לפי ההסכם ולגבי חלק יחולו תנאים אחרים ביחס למחיר ותנאי השיווק. אם לא נראה הפרי למערער צריך היה לפעול עפ"י חוק המכר, לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו, להודיע למוכר על אי התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה ואז על המוכר היה לפעול גם הוא לפי חוק המכר. ברם, המערער לא נהג כך וממילא אין הוא יכול להבנות מחוק המכר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד א. אבריאל למערער, עו"ד ב. שיפמן למשיבים. 27.6.85).
ע.א. 736/82 - כפר חסידים בע"מ נגד דוד אברהם ואח'
*הפרת הסכם להספקת יבול חמניות (הערעור נדחה).
א. בין הצדדים נערך הסכם אשר לפיו, בין היתר, "כפר חסידים מתחייב למכור את כל יבול החמניות... משטח של 250 עד 420 דונם, זרעים... בכמות בין 50 עד 80 טון ועד כמה שיהיה". המערערת זרעה שטח שהוא פחות מ- 420 דונם וסיפקה כמות שהיא פחות מ- 50 דונם והמשיבים הגישו תביעה לפיצויים בגין הנזק שנגרם להם. ביהמ"ש חייב את המערערת לשלם למשיבים 70,000 שקלים בלווית הפרשי הצמדה וריבית. גדר המחלוקת היה פירוש המלים "ועד כמה שיהיה" האם הכוונה היא גם אם יהיו פחות מ- 50 טון כגירסת המערערת, או הכוונה היא למקרה שיהיה יבול של יותר מ- 80 טון כגירסת המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קיבל כאמור את גירסת המשיבים והערעור נדחה.
ב. המערערת מלינה על כך שהשופט לא התייחס לעדויות הצדדים ובכך התעלם מהוראות סעיף 25(א) לחוק החוזים. טענה זו אין לקבל. אומד דעתם של הצדדים נבחן בראש וראשונה לפי הכתוב, ואין מקום לברורה של המחלוקת בקשר למה שהוסכם ובקשר למה שדובר אם יש בנוסחו של החוזה פירוש ברור ומובן. אשר לטענה כי אי קיום ההתחייבות לספק את מלוא הכמות נבעה מסיבות שלמערערת לא היתה שליטה עליהן כשהכוונה היא לגשמים שירדו וגרמו לכך שהזריעה לא עלתה יפה - עפ"י העדויות כבר קרו מקרים שהחקלאים התאכזבו בציפיותיהם וקיבלו כמות קטנה מכפי שציפו לה, וגם אם לא ידעה המערערת הפעם על אפשרות שלא תוכל לספק את הכמות שהתחייבה, יכלה לדעת זאת עפ"י נסיון העבר בגידול חמניות.
ג. לענין הפיצויים טוען ב"כ המערערת כי ביהמ"ש צריך היה להפחית משעור הפיצויים את ההוצאות שהיו נגרמות למשיבים. המערערת לא העלתה טענה זו בכתבי הטענות. עפ"י תקנה 84 לתקנות סדר הדין שיעור דמי הנזק תמיד שנוי במחלוקת אולם עפ"י תקנה 89 חייב הנתבע להעלות בכתב טענותיו כל נימוק הגנה שיש בו לעורר שאלות שבעובדה שאינן עולות מתוך כתבי הטענות הקודמים, ותקנה זו חלה גם על ענין הנוגע לשיעור הנזק בלבד כמו בענין שלפנינו. גם לא הובאו ראיות בקשר לגובה ההוצאות האמורות כדי שניתן יהיה להפחיתן.
ה אשר לטענת המערערת שיש לזכותה בסכומי מס ערך מוסף החל על העיסקה ולא שולמו - בהסכם נקבע מחיר לטונה ולא נקבע כי הקונה ישלם את המע"מ. עפ"י חוק מס ערך מוסף המוכר הוא אשר חייב בתשלום המס וזאת בין אם גבה את המס מהקונה ובין אם לאו. ההנחה לגבי מס ערך מוסף היא שהמס כלול במחיר המוסכם אלא אם כן נאמר בחוזה אחרת. יתכן כי אפשר להוכיח את הדבר בדרך אחרת כלשהי, ולאו דווקא ע"י תנייה מפורשת בחוזה, אך כאן לא הוכח הדבר.
ה. פסק הדין ניתן מפי הנשיא שמגר והוסיף השופט בך כי קשה לראות בהסכם הנדון התחייבות מוחלטת למכור למשיבים כמות מינימום של 50 טון חמניות. הנוסח מצביע יותר על הערכה שהיבול יסתכם בכמות שבין 50 טון ועד 80 טון, אך לא על התחייבות לספק 50 טון דווקא. על כן אילו היה מדובר רק בנוסח הנוגע לכמויות היה צריך לקחת בחשבון את נסיבות הלואי על מנת לקבוע את אומד דעתם של הצדדים לפי סעיף 25 לחוק החוזים. ברם, עיון בנסיבות ושיקול הדעת המסור למערערת במסגרת ההסכם ביחס לשטח שעליו יגדלו את החמניות, מלמד כי המערערת התחייבה לעשות כמיטב יכולתה כדי לספק למשיבים כמות של 50 טון לפחות אין מדובר בהערכה גרידא אלא בתוצאה שהמערערת תשתדל להגיע אליה. אילו היתה המערערת זורעת ומגדלת חמניות על השטח המירבי שאוזכר בהסכם ובכל זאת לא היה עולה בידיה להגיע ליבול של 50 טון כי אז לא היה מקום לקבוע שההסכם הופר ע"י המערערת. אך כיון שלא נזרע מלוא השטח הרי שהמערערת לא עשתה כמיטב יכולתה במסגרת ההסכם להשיג את היבול של 50 טון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. עו"ד ש. נסים למערערת, עו"ד ג. אגברייה למשיבים. 16.6.85). ע.א. 630/84 - רחמים בוקובזה נגד חיים רוזוליו
*פיצויים מוסכמים מראש(הערעור נדחה).
א. במחלוקת בין הצדדים עלו שלש שאלות: האם נקשר חוזה תקף בין המערער לבין המשיב בחתימת זכרון דברים ביניהם; האם הופר החוזה; האם היה מקום לחייב את המערער במלוא הפיצויים המוסכמים בסכום של 175,000 שהיו בגדר %25 מהשווי של הדירה אשר על רכישתה הוסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכרון הדברים כלל את כל המרכיבים היסודיים הנדרשים לחוזה ובכך אין להתערב. לענין הפרת החוזה קבע ביהמ"ש על יסוד ניתוח הראיות כי המערער הפר את החוזה וגם בכך אין להתערב.
ב. לענין הפיצויים המוסכמים מראש - תקנה 57 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אין צורך בהכחשה לענין שיעור דמי הנזק ולעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת זולת אם הודו בו במפורש. משמע, אם התובע נוקב בסכום פלוני כדמי נזק רואים את הנתבע כמי שחולק על שיעורם גם אם אינו כולל בכתב ההגנה התייחסות לשאלת הסכום. ברם, ראשית, ההכחשה אינה עומדת מקום בו קיימת הסכמה מראש בחוזה בדבר שיעור דמי הנזק וההסכמה היא נקודת המוצא של כתב התביעה בכל הנוגע לשיעור הפיצויים. שנית, כדרך שהכחשה מפורשת של דמי נזק לא היתה מזכה את הנתבע בשעת הדיון להעלות טענה שיש בה משום הפתעת התובע או טענה המעוררת שאלה חדשה שבעובדה, כך גם דין הכחשה מכללא הנובעת מהוראות תקנה 57. יכול הנתבע לכן להסתמך על תקנה 57 אם רצונו לחלוק על שיעור החיוב, אך אינו יכול לשמור על שתיקה ולאחר מכן להעלות טענה עובדתית שאי אזכורה יכול להפתיע את התובע.
ג. סעיף 15(א) לחוק החוזים קובע כי אם הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים יהיו אלה כמוסכם ללא הוכחת נזק, וביהמ"ש רשאי להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש. אם הנתבע מבקש לטעון כי לא היתה הסכמה, או כי אין יחס סביר בין הסכום המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפותו מראש, הרי אלו טענות שאי איזכורן בכתב ההגנה יכול להפתיע את התובע. סיכומו של דבר, תובע המבקש להסתמך על סעיף פיצויים מוסכמים, צריך לטעון את שיעור דמי הנזק המוסכמים ולהסתמך על ההסכמה החוזית, ומי שחולק על עצם ההסכמה או מבקש לטעון כי הסכום נעדר יחס סביר לנזק צריך לעשות זאת במפורש והאמור בתקנה 57 לא יועיל לו.
ד. הטענה בדבר היותו של הסעיף הדן בפצוי מוסכם מראש, בגדר הוראה גורפת הבטלה וחסרת משמעות משפטית - הסיפא בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) דנה בתניה בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות באופן גורף ואין לה כל נגיעה לפיצויים מוסכמים הנקבעים בחוזה.
ה. המערער אמנם לא העלה בכתב ההגנה את שאלת סבירות הסכום שנקבע אך הוא התייחס במשפט לשאלה זו. לענין הסבירות יש לומר כי המבחן אינו עפ"י הנזק שנגרם בפועל עקב ההפרה, ואין זה מעלה או מוריד אם בפועל לא נגרם, השאלה אינה גם אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך, אלא השאלה היא אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כהוצאה מהפרה כזו שאירעה בפועל. אין לומר כי משנרשם הסכום בהסכמה וביודעין וכאשר מדובר על הפרה כוללת והחלטית של התחייבות החוזית לא היה יחס סביר בין הסכום שנקבע לבין הנזק שנצפה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דב איתן למערער, עו"ד פרץברק למשיב. 24.6.85) .
ע.א. 523/82 - ביאנה גלזבסקי ואח' נגד סופי מרסון ואח'
*פגמים בצוואה בכתב יד(הערעור נתקבל לאחר תיקון החוק).
א. המנוחה אידה סרן נפטרה והשאירה אחריה צוואה בכתב ידה לפיה הנהנים הם ילדיה של המערערת. דא עקא, בצוואה לא היה תאריך. לביהמ"ש המחוזי לא היה ספק בדבר אמיתותה של הצוואה, אך עפ"י החוק כפי שהיה בעת שניתן פסה"ד, קבע כי העדר תאריך בצוואה הוא פגם היורד לשורשו של ענין, על כן קבע כי המסמך אינו מהווה צוואה בכתב יד, כי סעיף 25 לחוק הירושה אינו יכול להיות ישים במקרה דנן. הערעור נתקבל בעקבות תיקון החוק.
ב. בין מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי לבין מתן פסה"ד בביהמ"ש העליון החליטה הכנסת לתקן את החוק. בחוק הקודם נאמר כי "קיום צוואה על אף פגמים בצורתה" נתון
לסמכותו של ביהמ"ש ובפסקי דין שניתנו לפני התקון נקבע כי העדר תאריך איננו "פגם" אלא "חסר". בנוסח המתוקן נאמר כבר כי בסמכות ביהמ"ש לקיים צוואה "על אף פגם או חסר בצורתה". סעיף אחר שתוקן מתייחס לצוואה בכתב יד ונאמר בו כי אם לא היה לביהמ"ש ספק באמיתותה של צוואה בכתב יד ובדבר גמירת דעתו של המצווה "רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות, לקיימה אף בהיעדר חתימה או תאריך כנדרש בסעיף 19". הוראת מעבר בתיקון קבעה כי התיקונים "יחולו גם על ירושתו של מי שמת לפני פרסום חוק זה, ובלבד שביום הפרסום לא ניתן עדיין צו ירושה או צו קיום...". המנוחה נפטרה לפני תחילת החוק המתקן וביהמ"ש שדחה את הבקשה לקיום הצוואה לא נתן צו ירושה שכן לא היתה בפניו בקשה לתת צו ירושה. כיוון שכך חלה הוראת המעבר והתיקון יחול גם על ירושת המנוחה דנן.
ג. המשיבה העלתה טיעונים מפורטים בדבר תחולתם למפרע של תקונים בחוק המהותי ובהוראות דיוניות וביקשה שלא להחיל את התקון על המקרה שבפנינו. אין מאומה בטיעונים אלה שכן הכללים בענין התחולה הרטרואקטיבית ישימים במקום בו אין הוראה מפורשת של המחוקק, אולם מקום בו אמר המחוקק דברו באופן מפורש אין אלא לפנות למלותיו ואלו הן במקרה דנן ברורות וגלויות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. הופרט למערערות, עו"דד. קוברסקי למשיבה, עו"ד מ. קליבץ ליועץ המשפטי. 9.6.85).
ע.א. 744/81 - שר לסלו נגד ציון חברה לביטוח בע"מ
*מתן פס"ד בעילה שלא נטענה ע"י הנתבע(הערעור נתקבל).
א. בלילה שבין 8- 7 לדצמבר 1978 ארעה פריצה למחסן מפעלו של המערער שהיה מבוטח אצל המשיבה. בשער החיצון לא נמצאו סימני פריצה, ואילו דלת המחסן בתוך המפעל נפרצה. סוכן הביטוח יעץ למערער לביים סימני פריצה על השער החיצון, כדי לזכות בדמי הביטוח. המערער עשה כהצעת הסוכן והניח ליד השער מנעול שבור וברגים. מעשה זה היה מיותר שכן זכותו של המבוטח עפ"י הפוליסה היתה קיימת גם בלי פריצה בשער החיצון. בבוקר שלאחר הפריצה, בשעה 9, כשהמערער מסר הודעה במשטרה סיפר על ביום הפריצה בשער החיצון וכן סיפר באותו בוקר על המעשה לשמאי מטעם חברת הביטוח. המשיבה לא טענה בעת המשפט כי המערער השתמש בתחבולת מרמה ושעל כן אינו זכאי לטובת הנאה לפי הפוליסה. אעפ"כ העלה ביהמ"ש המחוזי מיוזמתו את הנימוק שאין המערער זכאי לתשלום בשל מעשה תרמית שעשה וזאת על יסוד סעיף 13 בפוליסה הקובע כי אם יש בתביעה משום תרמית אין בעל הפוליסה זכאי לטובת הנאה. הערעור נתקבל.
ב. חברת הביטוח אינה מסתמכת על פעולת המרמה לא בכתב ההגנה ולא בסיכומים בכתב שהוגשו בביהמ"ש המחוזי ולא היה מקום ליוזמה של ביהמ"ש בנסיבות הענין. חברת הביטוח טענה כי המבוטח בעדותו העלה את הנושא ובכך יש משום שינוי חזית אך טענה זו אין לקבל. הכלל המתיר שינוי חזית הוא אמנם רחב ביותר, אולם ביהמ"ש צריךלהיות משוכנע שהצדדים אמנם הסכימו לשינוי החזית בין בפירוש ובין מכללא ואין לראות בממצאים שלפנינו שינוי חזית.
ג. כל העובדות הקשורות לביום הפריצה היו ידועות לחברת הביטוח כבר למחרת הפריצה ואילו כתב ההגנה הוגש ע"י חברת הביטוח שנתיים לאחר האירוע. החברה לא טענה את טענת התרמית והרחיקה לכת בשתיקתה וכאשר המבוטח סיפר לתומו בעדותו על ביום הפריצה לא ביקשה חברת הביטוח שינוי כתב ההגנה. מדובר בטענה שיש לטעון אותה בפירוש וביהמ"ש לא יזדקק לה אלא אם כן נטענה בכתב ההגנה. קיימות טענות שביהמ"ש יעלה אותן מיוזמתו גם אם הצדדים לא העלו אותן, כגון טענת אי חוקיות,
אולם טענת תרמית אין דינה כטענת אי חוקיות. יכול צד למחול לרעהו על שניסה לרמותו ומה עוד שחזר בו מנסיון זה בעודנו באיבו, ואין ביהמ"ש צריך לשים עצמו לפה לאותו צד ולטעון במקומו את שנמנע הוא מלהעלות נגד רעהו. יתכן ואילו המשיבה היתה טוענת טענת המרמה יכול היה המערער ללבן את הנושא בראיות נוספות, בעיקר ע"י שפיכת אור על חלקו של הסוכן בפרשה.
(בפני השופטים: ד. לוין, רייס, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. גוט למערער, עו"ד ג. קדוש למשיבה. 10.6.85).
ע.א. 548/84 - נעים נג'טי נגד פנינה נג'טי ואח'
*סמכות דין במזונות (הערעור נדחה).
המשיבה השניה היא בתו בת ה- 9 של המערער וביהמ"ש המחוזי חייב אותו בתשלום מזונותיה בסכום של 15,000 שקל לחודש צמוד למדד של אוגוסט 1984. בהסכם גירושין בין המערער למשיבה הוסכם כי המערער ישלם למשיבה 412,000 ל"י לסילוק כתובתה וכל תביעה אחרת שיש לה נגדו וכולל מזונות הבת. האם התחייבה לזון את הבת עד גיל 18. בפני ביהמ"ש העלה המערער, בתביעת הבת, טענה של חוסר סמכות באשר לטענתו מסורה הסמכות לשנות את המזונות לביה"ד הרבני בלבד, כי חוזה הגירושין נערך בפני ביה"ד והוא כלל גם הסכם בקשר למזונותיה של הבת. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו, בציינו כי הסכם הגירושין לא קבע את סכום המזונות של הבת, אלא סכום גלובלי שישולם לאשה ובו נכרכו יחד ענין הכתובה וכל יתר תביעותיה הכספיות, אם כי הוזכר גם ענין המזונות לבת. אשר לסכום המזונות, בחן ביהמ"ש המחוזי את צרכי הבת וקבע שהם מסתכמים ב- 40,000 שקל לחודש. מכך ניכה את קצבת הילדים והגיע לסכום של 37,000 שקל. את הסכום חילק לשניים והפחית קמעה את החיוב של המערער בהתחשב עם הסכום הגלובלי ששילם לאשה. הערעור נדחה.
הסכם בין ההורים אין בו כדי לחסום דרכם של בת או בן הדורשים מהוריהם תשלום מזונות המגיעים להם עפ"י דין. ההורים אמנם הסכימו על סכום גלובלי כאמור, אולם ככל שהדבר מתייחס לבת לא קדם לכך דיון ענייני ונפרד שבמרכזו עמד האינטרס של הקטינה לעומת האינטרס של ההורים. אשר לענין ההפחתה מן המזונות בעקבות תשלום הסכום הגלובלי - סכום ההפחתה היה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב חובב למערער, עו"ד רולנד רוט למשיבים. 13.6.85).
ע.א. 653/84 - אפרים גנות נגד רות גנות
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע את המזונות שחייב המערער לשלם למשיבה ע"י שצרף יחד את הכנסות שני בעלי הדין וחילקם חצי בחצי והערעור נדחה. אכן, אמת המידה לקביעת שעור המזונות הם הצרכים של הזכאי למזונות, אך מקובל וסביר כי לצורך קביעת הסכום המדוייק מביאים בחשבון את האמצעים הכספיים העומדים לרשות מי שחייב במזונות ובמקרה שלפנינו צריך היה ביהמ"ש לקחת בחשבון גם את מעשי ידיה של המשיבה. אופן החישוב שננקט ע"י ביהמ"ש לא היה בגדר סטיה מן הדין הקובע את אמת המידה המשמשת לצרכי קביעת החיוב במזונות, אלא בחירה של דרך היישום של הכללים אל הנתונים העובדתיים של המקרה שבפנינו. ביהמ"ש שלערעור לא ייכנס לפרטי החישובים אלא אם נפל משגה מהותי אשר בעטיו הוגדל הסכום או הופחת הסכום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. גל למערערת, עו"ד צ. גרובר למשיבה. 13.6.85).
ע.א. 693/84 - אריאלה פומרנץ ואח' נגד יעקב פומרנץ
*הפרת הסכם שקיבל תוקף של פס"ד (הערעור נדחה).
בעלי הדין, המערערת והמשיב, הגיעו תוך מהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי להסכם שקיבל תוקף של פסק דין חלקי ובו נאמר כי בני הזוג הסכימו להתגרש וכי מוסכם על מסירת המחלוקות הממוניות לבוררות. המשיב לא התייצב למתן גט כמובטח והמערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה לחדש את הדיון שהופסק עקב מתן פסק הדין החלקי. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין נושא בחובו הן תכונותיו של הסכם מחייב והן תכונותיו של פסק דין וניתן להתנער מהוראותיו רק על ידי נקיטת צעדים לביטול ההסכם, היינו הליכים לביטולו בשל טעם מאלו המנויים בחוק החוזים, או הליכי ערעור נגד פסק הדין. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש לקיים את הליכי הבוררות בכל הנושאים הממוניים. ברור שאין בכך כדי לפטור את המשיב מהחובה לקיים את הסעיף המחייב אותו לתת גט. ההתחייבות להתגרש שרירה ותקפה בדיוק כמו ההתחייבות למסור את המחלוקות לבוררות וצדק ביהמ"ש המחוזי כשלא ראה יסוד בדין לניהול המשך ההליכים כאילו פסק הדין בהסכמה לא ניתן כלל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה הוכמן למערערות, עו"ד ב. שטינמן למשיב. 24.6.85).
ע.א. 184/83 - מדגרות הוד לבן נגד הודיה מושב עובדים בע"מ
*אי עיכוב הליכים למרות סעיף בוררות (הערעור נתקבל).
בין בעלי הדין התעוררה מחלוקת שעניינה הסכם להספקת אפרוחי הודים. בעקבות משלוח פלוני נוצר חוב כספי של המשיבה למערערת והמשיבה טענה כי נפל פגם בממכר. בהסכם נקבע סעיף בוררות ועל יסוד סעיף זה נתמנה אחד דר' הלר כבורר. עם מתן פסק הבוררים תבעה המשיבה את ביטול הפסק. המערערת הסכימה לכך והוסכם על ניהול הבוררות מחדש בפני בורר אחר. בעקבות ההסכמה האמורה שלח פרקליטה של המשיבה ביוני 1980 רשימה של חמישה מועמדים למערערת כדי לבחור מתוכם את הבורר. רשימה זו כללה בין היתר את דר' גרוס ואת דר' הקסטר. ביולי 1980 השיבה המערערת שהיא מסכימה למינויו של דר' הקסטר כבורר. באוקטובר 1980 נכתב ע"י המערערת מכתב נוסף למשיבה ובו צויין כי המכתב הקודם נותר ללא מענה, אז נשלחה תשובה מטעם ב"כ המשיבה כי הוא פנה למשיבה כדי לקבל את הכתובת של דר' הקסטר ועם קבלת הכתובת יפנו במשותף לבורר. בנובמבר 1980 פנתה המערערת לדר' הקסטר ואז התברר כי אינו מעונין לקבל את התפקיד. באפריל 1981 שבה ופנתה המערערת למשיבה וביקשה הסכמתה כי דר' גרוס ימונה כבורר. ביוני פנתה המערערת לדר' גרוס ועל יסוד תגובתו שהוא מוכן לשמש כבורר פנתה למשיבה לקביעת תאריכים לבוררות אך הפניות נשארו ללא מענה. באפריל 1982 פנתה המערערת שוב לפרקליטה של המשיבה ורק אז הודיעה המשיבה שאינה מסכימה כי דר' גרוס ישמש כבורר. כיון שכך הגישה המערערת תביעה בסדר דין מקוצר לביהמ"ש המחוזי בקשר לחוב הכספי, והמשיבה ביקשה עיכוב ההליכים בטענה שהם לקיים בוררות לפי ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש למנות בורר אחר ואם בעלי הדין לא יגיעו להסכם בדבר זהות הבורר ימונה הבורר ע"י ביהמ"ש. הערעור נתקבל.
צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין לכפות על בעל דין את מינויו של בורר שאין לו אמון בו, אך לא זו היתה השאלה שניצבה בפני ביהמ"ש. הוגשה תובענה בסדר דין מקוצר ולגביה הועלתה טענה כי יש לעכב את ההליכים לאור הוראות סעיף 5 לחוק הבוררות מכאן שהשאלה לא היתה אם דר' גרוס ישמש כבורר אם לאו, אלא אם יש לקיים את הדיון בתובענה בביהמ"ש או לעכב את ההליכים בה. הנתונים העובדתיים מצביעים על כך כי נתקיימו הנסיבות המפורטות בסיפא לסעיף 5(א) לחוק הבוררות, היינו, כי המשיבה לא
היתה מוכנה לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולמעשה מהלכיה היו ביטוי לאי רצונה לקיים בוררות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם סגל למערערת, עו"ד ש. ילינק למשיבה. 5.6.85).
ע.א. 392/82 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד דב בן דרור ואח'
*תשלומי מס שבח בקרקע מופקעת כשהתמורה כללה מקרקעין וכספים (הערעור נתקבל).
המשיבים היו בעלים של פרדס בשטח של כ- 130 דונם הנמצא באזור ראשון לציון. העיריה הכינה תכנית בנין עיר שלפיה יועדו 50 דונם מהשטח לצרכים ציבוריים ואמורים להיות מופקעים לשם כך. במאי 1977 חתמו העיריה והמשיבים על הסכם שלפיו הסכימו המשיבים כי העיריה תפקיע 50 דונם מתוך החלקה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) ובאותו הסכם קבעו הצדדים את גובה הפיצוי שהעיריה תשלם למשיבים עבור ההפקעה. הוסכם כי "תמורת השטח בן 50 הדונם תשלם העיריה לבעלים 70 ל"י לכל ממ"ר... בתור פיצוי על הפקעת הבעלות בקרקע. כמו כן תשלם העיריה... 20 ל"י לכל ממ"ר... בתור פיצוי על אובדן העצים והפרי הכלולים בחלק המופקע"." הוסכם כי הפיצוי ינתן בקרקע חילופית ובמזומנים היינו "חלק מחלקה... בשטח... 5 דונם... סך 3,100,000 ל"י ישולם במזומנים...". המערער החליט לגבות מס על שני חלקי התמורה, היינו גם על הפיצוי הכספי וגם על הפיצוי הקרקעי והמחלוקת נסבה על פירוש סעיף 64 לחוק מס שבח מקרקעין. לפי סעיף זה "הפקעה של זכות במקרקעין שתמורתה ניתנה כפיצוי רק זכות במקרקעין - תהיה פטורה ממס". המערער סבר שהחוזה שלפנינו איננו חוזה שבו תמורת הקרקע המופקעת ניתנת רק זכות במקרקעין, אלא ניתנת גם תמיכה כספית ולכן לא זכאים המשיבים לפטור המופיע בסעיף 64 לחוק. ועדת הערר סברה שהחלק שבעדו התקבל הפיצוי הכספי ניתן לסיימו לפי המחיר ששולם ורק על החלק הזה יש לשלם מס שבח. ועדת הערר הסתמכה גם על אישור שניתן ע"י העיריה כי החלק שבעדו ניתן הפיצוי הקרקעי הוא מוגדר, היינו עשרים דונם, ורק בגין החלק האחר שולמו כספים. לכן סברה הועדה כי חלק זה של 20 דונם פטור ממס שבח ואילו על יתרת ההפקעה יש להחיל את הוראות סעיף 48ג' לחוק ולתת למשיבים את הזיכוי הקבוע בו. הערעור נתקבל.
כנגד אישור העיריה כי עבור 20 דונם מהקרקע משלמים בקרקע אחרת, עומד החוזה שבין הצדדים שנאמר בו במפורש כי "הפיצוי המגיע לבעלים ינתן ע"י העיריה בקרקע חילופית ובמזומנים...". מכאן בי ההסכם הראשוני תפס את הפיצוי כמעורב, הן קרקעי והן במזומנים, וזו היתה כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בחוזה. אין להסתכל על עיסקה בדרך שהיתה יכולה להתבצע אלא בדרך שבוצעה בפועל. האבחנה, לה טוענים המשיבים כי מדובר כאן בשתי הפקעות נפרדות של 20 דונם ושל 30 דונם הינה הפרדה מלאכותית שאין אפשרות לתמוך בה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד נ. שטרן למערער, עו"ד אורי מקוב למשיבים. 16.6.85).
ע.א. 688/83 - פז חברת נפט בע"מ נגד שולמית סתו
*מינוי שמאי פוסק וקביעת דמי שכירות (הערעור נדחה).
בין המערערת למשיבה קיים חוזה שכירות ביחס למושכר בבנימינה המשמש כתחנת דלק. בהסכם הראשון שנערך בשנת 1970 נקבעו דמי השכירות וצויין כי לאחר שנת השכירות הראשונה ייקבעו דמי השכירות מחדש, ואם לא יגיעו הצדדים להסכם יימסר הענין להכרעת פוסק שמאי מוסמך, ואם לא יוסכם על שמאי כזה יקבע ביהמ"ש המחוזי פוסק לפי בקשת אחד הצדדים. המחלוקת בין הצדדים סבה על דמי השכירות מן השנה השניה ואילך. מאחר ובעלי הדין לא הגיעו, לטענת המשיבה, להסדר, עתרה המשיבה לביהמ"ש המחוזי שימנה שמאי. המערערת טענה שלא הועלתה הצעה
לקביעת שמאי ועל כן התביעה היא מוקדמת. כן טענה כי השמאות צריכה להתייחס רק לקרקע ולא למה שמעליה ולעסק שמתנהל שם. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין לראות את התביעה כמוקדמת שכן בעלי הדין לא יכלו להגיע להסכם השמאות. אשר לדמי השכירות - קבע ביהמ"ש כי אין להתעלם ממה שבנוי על הקרקע. כשמדובר בהערכת דמי שכירות לגבי מושכר כל שהוא אין להתעלם מטיב העסק המתנהל והמבנים בו מתנהל אותו עסק ולתת את הדעת רק לשטח האדמה כאילך המבנים אינם קיימים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עפ"י ההסכם הראשון הפכו המבנים שבנתה המערערת על הקרקע לרכוש המשכירים לאחר שנת השכירות הראשונה, וכאשר נערך שטר השכירות נשוא ערעור זה, כלל המושכר את כל הקיים על השטח וממילא כלל גם את המבנים ואת העסק. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה ליפשיץ למערערת, עו"ד ישראל הגר למשיבה. 24.6.85).
ע.פ. 452/84 - יהודה זריהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של מתן שוחד לעובדי מכס במטרה לאפשר הברחת טובין לישראל ונדון לשנה אחת מאסר על תנאי ולקנס של 200,000 שקל. הוא הואשם תחילה בשלשה מעשי שוחד וכפר באשמה ובמהלך הדיון נעשתה עיסקת טעון שלפיה הודה באחת מתוך שלוש עבירות השוחד והתביעה לא הביאה ראיות ביחס לשתי העבירות הנותרות. כמו כן הסכימה התביעה להמליץ כי לא יוטל על המערער מאסר בפועל, וזאת בעיקר בהתחשב בכך שהעבירה נעברה בתאריך בלתי ידוע בין השנים 1975 ו- 1978 ואילו גזר הדין ניתן באפריל 1984. לאחר הרשעת המערער עפ"י הודאתו ביקש הסניגור להרשות למערער לחזור בו מהודאתו. ביהמ"ש המחוזי סרב לבקשה זו בציינו כי אין בפניו נימוקים המצדיקים את ביטול הכרעת הדין. בערעור הבהיר הסניגור כי הנימוק נעוץ בכך, שהמערער האמין, כי בעקבות הודאתו והרשעתו לא יפוטר מעבודתו כימאי בצי הסוחר הישראלי, ומתברר לו כי מתכוונים לפטרו. כן טען הסניגור, לחילופין, כנגד גובה הקנס שהוטל על המערער. הערעור בענין ההרשעה נדחה ובאשר לעונש נתקבל.
באשר להרשעה - אין בעובדות שהובאו ע"י הסניגור כדי לשמש עילה לביטול הכרעת הדין ולמתן רשות למערער לחזור בו מהודאתו. התביעה מילאה במלואה את חלקה בעיסקת הטעון ואף ביהמ"ש "כיבד" את ההסדר בהמנעותו מלהטיל מאסר בפועל על המערער. סרובם של מעבידי המערער להמשיך ולהעסיקו, בניגוד למקווה על ידו, איננו מצדיק בטול הכרעת הדין.
אשר לגובה הקנס - בכתב האישום צויין כי העבירה נעברה "בתאריך בלתי ידוע בין 1975 ו-1978". מסתבר כי הקנס המירבי עד שנת 1977 בגין עבירת שוחד היה 5000 לירות בלבד, ובשנת 1977 תוקן החוק וניתן להטיל קנס של מליוני שקלים. אם מציינת התביעה בכתב האישום שהעבירה בוצעה בין השנים 1975 ו- 1978 ותו לא, חייבים להניח לטובת הנאשם כי תאריך ביצוע העבירה הוא במועד הנוח לו מבחינת העונש הצפוי. לפיכך יש להעמיד את הקנס על 5000 לירות בלבד.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 23.6.85).
ע.פ. 776/84 - מחמד יוסף יאזורי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לדרדר אוטובוס על נוסעיו לתהום) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
עקב הרגשות תסכול ואכזבה שחש ושהיו משולבים ברגשי עויינות, התנפל המערער על נהג אוטובוס תוך כדי נסיעה וניסה לדרדר את האוטובוס על נוסעיו לתהום. תושייתו של נהג האוטובוס מנעה אסון כבד. ביהמ"ש
הרשיע את המערער בעבירה של נסיון להריגה וגזר לו עונש מאסר של שלוש שנים וכן העמידו בפקוח שרות המבחן למבוגרים לתקופה של שנתיים. ביהמ"ש ציין כי הוא קובע כתנאי בין תנאי הפקוח שהמערער יקבל טיפול פסיכיאטרי במוסד שייקבע על ידי קצין המבחן. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לבטול ההוראה על העמדה במבחן.
ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לתעודות רפואיות שהוגשו לך וקבע כי מבחינה משפטית היה המערער אחראי למעשיו. עם זאת הצביעו חוות הדעת על מופרעות המחייבת טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. הערעור מופנה נגד חומרת העונש והסניגור מלין על כך שלא נעשה עד כה מאומה כדי לקיים טיפול רפואי נפשי. אשר למידת העונש - אין לראותה כחמורה. המעשה סיכן חיי אדם ואך בנס לא נגמר באסון. אשר לצו המבחן - מסתבר שהמערער שהוא תושב רפיח הוחזר לכלא בעזה ואין אפשרות להפעיל שם צו מבחן שהוטל על פי פקודת מבחן החלה בישראל. ברצועת עזה אמנם חלה פקודת העמדת עבריינים במבחן מ- 1944, הדומה בתוכנה לפקודת המבחן שלנו, אך הפקודה משנת 1944 שחלה בחבל עזה מתייחסת רק לעונשים המוטלים שם. לפיכך יש לבטל את צו המבחן.
אשר לדרך שתבטיח קיום בדיקה רפואית נאותה - הסניגור ביקש להורות על העברת המערער לבית חולים לחולי נפש, אך אין בפני ביהמ"ש נתונים המצדיקים זאת, ואין גם, מבחינה משפטית, מקום לכך עפ"י הוראותיו של החוק לטיפול בחולי נפש. רשויות שרות בתי הסוהר מוסמכות לבצע בדיקות רפואיות במידת הצורך ואז ניתן להעביר אדם לאשפוז אם מתעורר הצורך בכך. אי לכך יש להורות ששלטונות בתי הסוהר ינקטו בצעדים כדי שהמערער יועבר לבדיקה רפואית ויינקטו כל הצעדים שיהוו פועל יוצא מהבדיקה האמורה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. קורן למערער,עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 28.4.85).
ע.פ. 889/84 - עומר גזעאנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער וחברו גנבו כלי רכב כדי להעבירם לחבל עזה ולמכרם שם. כל אחד מהשניים נסע ברכב אחר וסיור של משמר הגבול הבחין בהם והחל מרדף של ג'יפ משמר הגבול אחרי השנים. מולם באה משאית והמערער וחברו עקפו אותה בצורה רשלנית, האחד מימינה והשני משמאלה. נהג המשאית איבד את השליטה על ההגה, סטה מן המסלול ופגע בג'יפ של משמר הגבול. שלושה אנשי משמר הגבול נהרגו ונהג המשאית נפצע קשה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגרימת מוות, הפקרה לאחר פגיעה, קשירת קשר לבצע עוון, גניבה ושימוש ברכב ללא רשות ודן אותו לארבע שנים מאסר בפועל וכן פסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה לחמש שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי ביהמ"ש המחוזי הושפע יתר על המידה מתוצאות העבירות, ואולם תוצאות העבירות אכן היו חמורות, כפי שחמורות היו גם נסיבות העבירות. ביהמ"ש רשאי לתת את דעתו הן לתוצאות והן לנסיבות ואין לומר שהפריז לחומרה בעונש שגזר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גור צבר למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 5.6.85).
ע.פ. 212/85 - אבו עבאס מחמוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער נסע יחד עם אחר במכונית וכאשר נעצרו ע"י אנשי משטרה נזרקה מהמכונית שקית ניילון ובה כ- 1,5 ק"ג הרואין. עפ"י עדות איש משטרה קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער הוא שזרק את השקית ולא הנוסע השני. בעקבות ההרשעה נדון המערער ל- 12 חודשים מאסר בפועל ו- 14 חודשים מאסר על תנאי.
הערעור נדחה. המחלוקת היתה מי מבין נוסעי המכונית זרק את השקית החוצה וביהמ"ש העדיף את עדויות עדי התביעה ובמיוחד את עדותו של איש משטרה שהעיד כי ראה את המערער זורק את החבילה מהמכונית החוצה. בכך אין להתערב.
הערעור נסב גם על העונש אך העונש קל הוא. ודאי שהמערער לא היה מגיש ערעור בגין העונש אלמלא היה בעת ביצוע העבירה אסיר ברשיון. כתוצאה מההרשעה יהיה על המערער לרצות את תקופת השליש שנותרה ולדעת הסניגורית תקופה זו היא ארוכה ועל כן יש להקל בעונש. אין צורך להרחיב את הדבור בנקודה זו. העונש שהוטל על המערער הוא קל עד כדי כך שאין מקום והצדקה להרחיק לכת מעבר לקולא שביהמ"ש התייחס כלפי המערער. יש להוסיף כי ספק אם יש "להתחשב" ולהקל על אסיר ברשיון העובר עבירה בתקופת שחרורו, או שמא יש "להתחשב" ולהחמיר עמו בגין כך.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד גב' ת. אולמן למערער, עו"דגב' נ. בן אור למשיבה. 3.6.85).
ע.פ. 409/85 - מדינת ישראל נגד ראסם ביאדסה
*דחיית תשלום קנס ללא הצמדתו (הערעור נתקבל).
המשיב נדון בביהמ"ש המחוזי לתשלום קנס של שלושה מליון שקל. ביהמ"ש דחה את תשלום הקנס ב- 45 יום ולקראת סוף התקופה נדונה בקשת המשיב לדחות את מועד תשלום הקנס עד למתן פסק דין בערעור שהגיש לביהמ"ש העליון וזאת עקב מצבו הכספי הדחוק של המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מחצית הקנס תשולם תוך שבועיים ומחציתו השניה לאחר מתן פסק הדין בערעור. טענת המדינה היא שלא היה מקום לדחות את תשלום הקנס ועל אחת כמה וכמה בלי להצמידו למדד או בלי שתוטל עליו תוספת פיגור. הערעור נתקבל.
הכלל שנקבע בחוק הוא כי קנס שהוטל ישולם מיד אם כי רשאי ביהמ"ש לצוות שתשלום הקנס יידחה ורשאי ביהמ"ש לקבוע שעל סכום הקנס שתשלומו נדחה תשולם תוספת לגבי תקופת הדחייה. מכאן שביהמ"ש היה מוסמך לדחות את תשלום הקנס ואין להתערב בשיקול דעתו אשר לעצם הדחייה. אולם בסמכות ביהמ"ש היה גם להתנות את הדחייה בתשלום תוספת פיגור וביהמ"ש לא עשה שימוש בסמכות זו. צודקת התובעת כי בתנאי אינפלציה השוררים כאן המשמעות המעשית של ההחלטה היא קבלת ערעור על חומרת העונש. לפיכך הוחלט כי תשלום יתרת הקנס שטרם שולמה אמנם יידחה, אך בתנאי שסכום זה יהא צמוד למדד מיום מתן גזר הדין ועד לתשלום בפועל.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' ל. מרגלית למערערת. 6.6.85).
ע.פ. 735/84 - רמי מסילתי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור בענין המאסר נדחה ובענין פסילה לנהיגה נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של התפרצות, גניבה, החזקת נשק, שימוש ברכב ללא רשיון, החזקת סם והדחת קטין לסמים. ביהמ"ש דן את המערער למאסר של 6 שנים שמתוכן 3 שנים לריצוי בפועל וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. כן פסל ביהמ"ש את המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 8 שנים מיום גזר הדין. הערעור על אורך תקופת המאסר נדחה ועל אורך תקופת הפסילה נתקבל. נוכח חומרת העבירות ובהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער אין להקל בעונש המאסר. מאידך, תקופת הפסילה ארוכה מדי ומשכה עשוי אולי להכשיל סיכויי שיקום הקיימים בעניינו של המערער. בנסיבות אלה יש להקל בתקופת הפסילה ולקבוע כי תקופת הפסילה תיתם בתום שנה אחת מיום שחרורו של המערער ממאסרו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 3.6.85).
ע.פ. 203/84 - מדינת ישראל נגד מחמוד פאיז עבוד
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, תושב דרום לבנון, הורשע ב- 14 פרטי אישום של סחר בסמים המתייחסים לתקופה שבין השנים 1982- 1979 שבהן מכר לתושבים שונים בישראל כמות כוללת של כ- 2 טון וחצי חשיש ו- 150 גרם הירואין. עבור כמויות הסם הנדונות קיבל המשיב כמליון דולר. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שמונה שנים מאסר שמתוכן חמש שנים בפועל והערעור על קולת העונש נתקבל.
יש לקבל את ערעור המדינה על סמך משקלם המצטבר של הנימוקים הבאים: הברחת סמים מלבנון בשנים האחרונות הינה תופעה מדאיגה ביותר שיש בה כדי לסכן את בריאותו ושלומו של הצבור בישראל; בהתחשב ברווחים העצומים הכרוכים בסחר בסמים, רק עונשים חמורים מאד יש בהם כדי להוות גורם מרתיע; המשיב סיפק כמות כוללת של שניים וחצי טון חשיש ואם יוטל על אדם העוסק בסחר בסמים בממדים כאלה עונש שהוטל בעבר על עבריינים שנמצאו אשמים במכירת כמויות קטנות בהרבה קיים חשש שע"י תקדים זה תופחת הנורמה הכללית של הענישה בנושא זה; המשיב נמצא אשם גם במכירת 150 גרם הרואין, סם קטלני אשר ביחס אליו זו כמות גדולה ביותר, ורק בשל הסחר בהרואין היתה הצדקה להטיל את העונש שהטיל ביהמ"ש על ביצוע כל העבירות; 21 ק"ג חשיש מתוך הכמות הכללית נמכרו ע"י המשיב לחיילי צה"ל ויש בכך סכנות חברתיות ובטחוניות הקשורות בהחדרת סמים מסוכנים לתוך שורות צה"ל; הסמים שהוברחו לישראל לא נתפסו.
נכון שגם העונש שהוטל על המשיב הינו עונש משמעותי אך אין הוא מספיק. מאידך, ביהמ"ש העליון אינו מתעלם מהכלל כי בקבלו ערעור על קולת העונש אין הוא ממצה עם הנאשם את הדין. בהתחשב בכל האמור הוחלט להטיל על המשיב 10 שנים מאסר שמתוכן 8 שנים יהיו מאסר בפועל.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופט בך. עו"ד א. נחליאלי למערערת, עו"ד חלבי למשיב. 6.6.85).
ב.ש. 518/85 - ג'ו ברין קרג'ה נגד מדינת ישראל
*שינוי נסיבות" לדיון מחדש במעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
העורר ואדם אחר הואשמו בהחזקת 47 גרם אופיום והתביעה ביקשה לעצור את שניהם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ועצרם. עררו של העורר לביהמ"ש העליון נדחה ביום 19.2.85 ואילו עררו של הנאשם האחר שהוגש בתיק אחר נתקבל בהחלטה שניתנה ביום 26.4.85. בהחלטה אחרונה זו לא הוזכרה דחיית עררו של העורר. בעובדה זו ראה הסניגור שינוי בנסיבות, והגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ערר שנתקבל בעניינו של אחר, הוא כשלעצמו אינו בגדר עובדה חדשה או שינוי נסיבות שיש בו כדי לשנות את ההחלטה הקודמת. הערר נדחה.
אכן, החלטת ביהמ"ש העליון לשחרר את הנאשם האחר יש בה משום שינוי נסיבות המצדיק בקשה לעיון חוזר, שכן ברור הוא כי ארוע זה, שעל פיו נטענה טענה חדשה בדבר הפליית העורר לרעה, ארע לאחר מתן ההחלטה בעניינו של העורר. השאלה היא על כן אם יש בטענת ההפלייה כדי להצדיק את שחרור העורר על אף שמבחינה עניינית מן הראוי כי ייעצר. יתכן מקרה וטענת הפלייה תפעל לטובתו של נאשם שנעצר, וזאת כדי למנוע אי צדק צורב, אולם בענייננו יש שני טעמים בהחלטת ביהמ"ש העליון לשחרר את הנאשם האחר המשמיטים את הקרקע מטענת ההפלייה. הטעם האחד היה כי מאז המעצר ועד לדיון במשפט חלף זמן ניכר והטעם האחר היה כי לא היו לנאשם השני הרשעות קודמות הקשורות בסמים. שונה המצב בענין העורר דנא שמשפטו עמד להתחיל
חמשה ימים לאחר שמיעת הבקשה ונועדו לו שתי ישיבות סמוכות וכן יש לעורר הרשעה קודמת בעבירת סמים שעליה נדון למאסר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד זילברשטיין לעורר, עו"ד גב' גורני למשיבה. 5.6.85).
ב.ש. 523/85 - יורם גיל נגד בנק דיסקונט בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).
המבקש הוא בעל %50 ממניותיה של חברה זרה שביהמ"ש המחוזי החליט, לבקשת המשיב, למנות לה מפרקים זמניים בטרם מתן צו פירוק. החלטה זו ביקש המבקש לבטל, בקשתו נדחתה על הסף ועל כך ערער לביהמ"ש העליון. הוא ביקש עיכוב בצוע עד להחלטה בערעור ובקשתו נדחתה ובקשה דומה שהגיש לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא.
בבקשה לעיכוב ביצוע טוען המבקש כי אם לא ייענה יגרם לו ולרבים אחרים נזק כבד בלתי ניתן לתקון אשר יסכל את תוצאות הערעור אם יזכה בו ואילו העכוב לא יגרום כל נזק למשיב. אמנם אלה השיקולים הרלבנטיים בבקשה זו, אך דווקא על פיהם דין הבקשה להדחות ההחלטה שאותה מבקש המבקש לבטל נתנה למפרקים הזמניים סמכויות מוגבלות "לכנס את נכסי החברה ולדווח עליהם לביהמ"ש... הכספים שהם במחלוקת או בדיון ישארו במצבם הנוכחי מבלי שהמפרקים הזמניים יוכלו לתפוס בהם חזקה". נוכח סמכויות מוגבלות אלה, לא נראה שיגרם נזק בלתי ניתן לתקון כתוצאה מההחלטה. מאידך, עשוי להגרם נזק למשיב אם יעוכב ביצוע הצו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד שביט למבקש, עו"ד אולשנסקי למשיב. 5.6.85).
ב.ש. 528/85 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד חנן עינת
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש פסק סכום כסף שעל המבקשת לשלם למשיב ועל פי החלטתו ישולמו הכספים לידי ב"כ המשיב ויופקדו על ידה בדרך שיקבע ביהמ"ש. הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד נתקבלה. צודקת ב"כ המשיב כי הכלל הוא שאין מעכבים ביצוע של פס"ד, אולם כשמדובר בסכומים גבוהים כבמקרה שלנו, לא זו בלבד שקיים חשש של ממש כי לא יהיה בידי המשיב להחזיר כספים אלה אם תזכה המבקשת בערעור, אלא שגם לא יגרם למשיב כל נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין, כשממילא מופקדים הכספים, גם עפ"י החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, עד לאחר גמר הערעור. מה עוד, שהמבקשת היא חברת ביטוח ואין כל נפקות מעשית לגבי המשיב, מבחינת בטחונו, אם הכספים יופקדו בידי ב"כ או יישארו בידי המבקשת עד תשלומם. היה מקום לעכב ביצוע פסה"ד כולו, אך לנוכח הסכמת ב"כ המבקשת הוחלט כי %25 מהכספים המגיעים למשיב ישולמו לו בתנאי כי ימציא בטוחות לשביעות רצון ביהמ"ש, %25 נוספים יופקדו בידי ב"כ המשיב ויושקעו על ידה בדרך שיקבע ביהמ"ש ואילו תשלים %50 הנותרים יעוכב עד להחלטת בערעור.
(בפני: השופט גולדברג. עוה"ד גב' לוין וורבה למבקשת, עו"ד גב' רבקה מלר למשיב. 9.6.85).
ע.פ. 357/84 - נסים מויאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(שוד)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בכניסה שלא כדין לדירתה של אשה בת 58 וגניבת רכוש תוך הפעלת כח אלים כלפי בעלת הבית. לאחר מכן ביצע מעשה מגונה בגופה של האשה. ביהמ"ש גזר למערער 5 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות חמורות ביותר וביצוען היה מלווה ברוטליות שפלה. למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות, בעיקר בשל עבירות התפרצות וגניבה, והן כוללות גם עבירות אמרות כגון שידול לזנות.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. עו"ד פניאל למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 23.6.85).