תקציר סביר כרך כ"ה חוברת 25

ע.פ. 780/84 - עבדול ג'יבאלי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפציעה ע"י יריות(הערעור נדחה).

א. ביום האירוע בשעות הבוקר המוקדמות הסיע עיסא עווידה (להלן: עיסא) בטיולית פועלים לעבודה מחברון למושבים שבחבל לכיש. לידו ישבו גיהן ג'יבאלי אחות המערער, עמה ניהל עיסא, שהנו נשוי ואב לילדים, חיים משותפים וכן בנם אשר נולד להם. בהגיע הטיולית לאחת הצמתות באה ממולם מכונית סובארו בה ישבו שני אנשים ומתוכה נורו לעברם שני מטחי אש. נפצעו חמישה מבין נוסעי הטיולית, וביניהם עיסא ועוד נוסעת, פצעים קשים. מכונית הסובארו שמתוכה נורו היריות נגנבה לפני כן ונמצאה נטושה בתוך פרדס לאחר האירוע. המשטרה עצרה לחקירה את שלושת אחיה של גיהן ולבסוף הודה המערער בביצוע המעשה, תיאר פריצה למכונית מספר שבועות לפני האירוע שמתוכה גנב את הנשק וכן את גניבת מכונית הסובארו שמתוכה נורו היריות, מקום האירוע, ופרטים נוספים על מה שהיה במכונית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של נסיון לרצח, חבלה חמורה, החזקת נשק שלא כדין ושימוש ברכב ללא רשות ודן אותו לשש שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי החליט לקבל את ההודאה שמסר המערער ושיחזור האירוע ולצורך בחינת המשקל שיש לייחס להודאה הציג לעצמו, עפ"י הפסיקה, שני מבחנים: המשקל הפנימי של ההודאה, אשר נקבע עפ"י סימני האמת העולים מתוך ההודאה עצמה, כוחה משכנע, הגיונה הפנימי וסבירות הדברים הנאמרים בה או אי סבירותם; המשקל החיצוני (דבר מה נוסף), על יסוד השוואת הדברים המופיעים בהודאה עם ראיות מחוץ להודאה, שיש בו כדי להשליך על אמיתות ההודאה ע"י אימות פרטים שנמסרו בה. ככל שהמשקל הפנימי של ההודאה עולה דרוש "דבר מה נוסף" מועט יותר. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך שיש פרטים בהודאה שאינם נכונים, אך הגיע למסקנה כי סיפור המעשה כולו כפי שמסר המערער בהודאה ובשחזורים הוא משכנע ביותר וגם אם מצויות בהודאה עובדות לא נכונות אין לחשוש כי מדובר בסיפור בדוי. ביהמ"ש מצא שורה של עובדות חיצוניות המאמתות את תוכן ההודאה ומצביעות על המערער כמי שהיה אחד משני הנוסעים במכונית הסובארו. עפ"י הנתונים, נוסח ההודאה, והראיות החיצוניות צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו.
ג. העותר קובל על כך שלא נכתבו ע"י החוקרים דוחו"ת על כל השיחות והתחקירים שנערכו למערער במשך 20 יום מאז מעצרו ועד למסירת הודאתו וקובלנה זו בדין יסודה. חובה על הרשות החוקרת לערוך דו"ח על כל תחקיר שנערך לחשוד, בין אם החשוד מודה במעשים המיוחסים לו ובין אם לאו. ברם, אין בפגם זה כדי לשלול את ההסתמכות על ההודאה ועל השיחזור.
ד. הסניגור טוען כי אין לדעת מי ירה את היריות ומי נהג את הרכב שכן היו שני אנשים במכונית ואילו המערער לבד הואשם. טוען הסניגור כי לצורך הרשעה בנסיון לרצח נודעת חשיבות מיוחדת להוכחת הכוונה הפלילית המיוחדת לעבירה זו ודבר זה לא הוכח, במיוחד לנוכח חוסר הוודאות מי היה היורה ומי היה הנוהג ברכב. כן טוען הסניגורכי יתכן ומדובר רק בכוונה לגרום לחבלה חמורה. אין לקבל טענה זו. פתיחת אש מנשק קטלני על טיולית נוסעת מלאה נוסעים, כאשר האש מכוונת בעיקרה לתא הנהג, אין לפרשה אחרת אלא כנסיון לרצח. המערער לא הסתיר בהודאתו כי הכוונה היתה לפגוע בגיהן. גם אם המערער היה הנהג ולא היורה, ברור מעל לכל ספק כי המערער היה שותף פעיל בביצוע התוכנית ושותף מלא למעשה במובן החוק.
ה. אשר לעונש שהוטל על המערער - אין לומר שהוא חמור יתר על המידה. נכון שהמערער הוא בעל עבר נקי, אך כך הוא הדבר לעתים קרובות כשמדובר בעבירות על רקע שמירת כבוד המשפחה. נס הוא שתוצאת המעשה לא היתה פטלית ונוכח חומרת
העבירה אין להקל בעונש. אין בשום אופן להשלים עם המנהג הפסול של רצח והריגה על מנת לשמור על כבוד המשפחה לפי המסורת המקובלת על העדה המוסלמית.

(בפני השופטים: ברק, בך, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' ר. סוכרלמשיבה. 13.6.85).

ע.א. 453/83 - סולל בונה נגד גרוסי עזאם

*פירוש סעיף הצמדה בחוזה וטענת קיזוז(הערעור נדחה).

א. בין הצדדים נחתם הסכם שלפיו ביצע המשיב עבודות כקבלן משנה עבור המערערת. בהסכם, שהוא נוסח מודפס סטנדרטי של המערערת, קיים סעיף הצמדה הקובע כי ההתייקרויות יהיו לפי מדד בניה בסיס חודש אומסט 1980 וכי "תשלום ההתייקרויות יחד עם כל שלב ביצוע או תשלום ביניים". התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר למדד הסופי האם הוא מדד הגשת החשבונות או מדד התשלום בפועל. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת וזו ביקשה רשות להתגונן בשני נימוקים: שאלת חישוב הפרשי הצמדה וריבית כאמור על תשלומי ההתייקרויות; טענת קיזוז. ביהמ"ש המחוזי סרב להרשות למערערת להתגונן, דן בשתי נקודות ההגנה ודחה אותן והערעור נדחה.
ב. משהסכימו הצדדים על הצמדתו של חוב, חזקה עליהם, אם לא התנו אמרת, שהתכוונו שההצמדה תרוץ עד למועד התשלום, עפ"י המדד האחרון הידוע בעת התשלום. מטרת ההצמדה היא להעמיד את החיוב על ערכו הריאלי ומטרה זו לא תושג אם הוראת הצמדה כזו שלפנינו תפורש אחרת. צדק ביהמ"ש המחוזי בסברו כי אין לאפשר למערערת להשמיע ראיות להוכחת טענתה כי הן עפ"י נוסח ההסכם, הן עפ"י הנוהג המקובל בענף הבניה והן עפ"י הנוהג בהסכמים אחרים בין הצדדים המדד הסופי הוא המדד הידוע במועד ביצוע כל שלב משלבי העבודה. הטענה מעוררת שאלה של פרשנות הוראות ההסכם שניתן היה להחליט בה בבקשת רשות להתגונן עצמה. ראיות על המקובל בענף הבניה או על הנוהג בין הצדדים אינן רלבנטיות כשיש בהסכם עצמו הוראה על הצמדת התשלום עבור ההתייקרויות. אין לקבל טענת המערערת כי סעיף אחר בהסכם תומך בפירושה. סעיף זה קובע את תנאי התשלום ונאמר בו כי קבלן המשנה (המשיב) יגיש לסולל בונה חשבון חלקי בהתאם למוסכם וסולל בונה תשלם לקבלן המשנה את הסכום המאושר לתשלום כל חשבון כדלקמן "%50 במזומנים תוך 30 יום; %50 בשטרות שזמני פרעונם כעבור 3- 2 חודשים". ב"כ המערערת מבקש להסיק מהוראה זו כי הארכה הניתנת בסעיף הנדון לתשלום בשני שיעורים מלמדת כי בתקופת הארכה לא יתווספו הפרשי הצמדה על התשלום. ברם, אין בנוסח הסעיף דבר המצדיק פירוש זה. יש בו רק הוראה בדבר מועדי התשלום ואין מאומה בין מועדים אלה לבין הוראת ההצמדה.
ג. אשר לטענת הקיזוז - אין מחלוקת כי טענת קיזוז היא טענת הגנה, אך כלל הוא כי מי שמבקש רשות להתגונן חייב להכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענת ההגנה שלו. טענת קיזוז אינה יוצאת מכלל זה. בקשת הרשות להתגונן נתמכה בתצהירים, אך בשני התצהירים אין פרוט מספיק באשר לסכום שאותו טוענת המערערת שיש לקזזו. בצדק לא התייחס ביהמ"ש המחוזי ברצינות לטענת קיזוז כללית ובלתי מפורטת.
ד. ב"כ המערערת מבקש להעזר בע.א. 604/81 (פד"י ל"ז (4) 518) שבו נאמר, כאילו, כי די לו לנתבע שיפרט את טענתו בדבר הקיזוז בקדם משפט. ברם, באותו פסק דין הדגיש ביהמ"ש העליון כי טענת הקיזוז נטענה אמנם בתצהיר רק על דרך הסתם, אך המשיבה לא טענה דבר לענין נסוחו של התצהיר וביהמ"ש לא ראה לעורר דבר זה מיוזמתו. לפיכך אמר ביהמ"ש כי פירוט טענת הקיזוז יוכל להנתן בקדם המשפט. לא כן בעניין דנן, שבו נטענה הטענה של חוסר פירוט בפני ביהמ"ש המחוזי שקבע בצדק
שהתצהיר אינו עונה על דרישת הפירוט.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד פנחס גרון למערערת, עו"דג. קרא למשיב. 21.7.85).

ע.א. 291/82 - שמשון פישברג ואח' נגד צבי רים

*טענת סיכול בחוזה; מתן התראה בהפרה יסודית(הערעור נדחה).

א. בין בעלי הדין נחתם חוזה שבו צויין כי "המוכר עומד לבנות... חנויות למכירה... המוכר מסכים למכור... חנות... לקונה (המשיב)... המוכר מצהיר בזה כי... בידיו כל הזכויות החוקיות למכור... חנות... החנות תימסר לקונה כשהיא... וראויה לכניסה מיידית עד 28.2.84... במקרה וצד מהצדדים יפר חוזה זה... יהיה חייב בתשלום פיצויים שנקבעו מראש בהסכמת הצדדים לסך 15,000 לירות... במקרה של איחור במסירת החנות יהא המוכר חייב לשלם לקונה פיצוי בסך 500 לירות לכל חודש של איחור... שני הצדדים מוותרים בזה על הצורך במשלוח התראות...". בחוזה נקבע מחיר החנות בסך 44,000 לירות והמערער שילם עפ"י ההסכם, עד נובמבר 1972, סכום של 38,000 לירות ו- 6000 הלירות הנותרות צריך היה לשלם בעת מסירת החנות, היינו ב- 28.2.74. בשל איחור בהשגת הרשיון התאחרה הבנייה והרשיון לבניה ניתן רק בספטמבר 1978. המערערים לא כללו בויזה הוראה המבטאת את היעדר הרשיון בעת כריתת החוזה ולא התנו את מסירת החנות בזמן בקבלת רשיון בניה. המשיב הגיש שלוש תביעות לפיצוי של 500 לירות לחודש, אך לבסוף נתעייף מהענין ובמרץ 1977, היינו שלוש שנים אחרי המועד שנקבע לקיומו של החוזה,ביטל את החוזה. המשיב הגיש שתי תביעות האחת להשבת הכספים ששילם ונפסק לו החזרת הסכום של 38,000 לירות ללא הצמדה, וכן הגיש תביעה שעילתה פיצויים בגין הפרת החוזה. ביהמ"ש קיבל את התביעה ופסק פיצויים לפי מחירה של החנות ביום פסק הדין, מאחר והקונה לא יכול היה לרכוש חנות כאמור בעת שהוחזרו לו הסכומים ללא הצמדה. ביהמ"ש קבע כי מחיר חנות הוא 800,000 שקלים ומסכום זה הפחית את החלק המשוערך של התשלום שהמשיב לא שילם בשעתו ואת מה שהוחזר לו, וכך פסק למשיב במרץ 1982 פיצויים בסכום של 611,000 שקלים. הערעור נדחה.
ב. אין ספק כי החוזה הופר והשאלה היא אם היה כאן סיכול החוזה כנטען ע"י המערערים. אחרי שהוכחה ההפרה הנטל להוכיח סיכול רובץ על מי שטוען לקיומו. הסיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) מתייחס להפרת חוזה כתוצאה מנסיבות שהמפר בעת כריתת החוזה לא ידע עליהן ולא היה עליו לדעת עליהן ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי. אין להעלות על הדעת כי תתקבל טענתו של קבלן המתכוון לבנות בית כי בעת שכרת חוזה ומכר את המבנה המוגמר או חלק ממנו לא ידע ולא היה עליו לדעת שהוא חייב להיות מצוייד ברשיון לפי חוק התכנון והבניה כתנאי מוקדם לביצועה של פעולת הבנייה וכי לא יוכל לקיים התחייבותו אם ועדות התכנון לא ירשו פעולתו.
ג. אם העריך המוכר כי יתכנו בעיות מיוחדות בשל הצורך לשנות תכניות קיימות או לשנות יעוד מקרקעין, צריך היה להעמיד על כך את הקונה ע"י הכללת תניה מפורשת בחוזה או קביעת תנאי מתלה, אך הטענה כי לא ידע או לא ראה את כל הכרוך ברשיון כשהוא מעמיד פני מי שמתכוון לבנות ולסיים את הבניה עד שנת 1974, היא טענה שביהמ"ש לא יכול לקבלה. לפיכך אין ממש בטענת הסיכול
ד. לענין הפרה יסודית או לא יסודית - עיכוב ביצוע במשך שנים ארוכות ואי התחלת בנייה עד מתן ההודעה על ביטול החוזה בשנת 1977, כשהמבנה צריך היה להמסר ב- 1974, בוודאי יורדים לשורשו של ענין, ואדם סביר לא היה מתקשר בחיזה אילך ראה מראש הפרה כה משמעותית לענין מסירת הודעה על הביטול - אין ממש בטענת המערערים כי המשיב ידע זמן רב לפני מתן הודעת הביטול כי אין רשיון בידי
המערערים, אך גם אילו ידע על כך לא היה חייב לבטל את החוזה על אתר. גם לגבי הפרה יסודית יכול הנפגע לנהוג באורך רוח מבלי להפגע בזכויותיו. אין ראיה הסותרת טענת המשיב כי רק ב- 1977 נודע לו שלמערערים אין רשיון בניה ואז ביטל את החוזה. הווה אומר, משנודע לך על ההפרה היסודית, הוא שלח מיד הודעת ביטול ולא חלה עליו אז חובה לתת התראות.
ה. אף אם תאמר כי היה לפני כן ער להפרה ונהג באורך רוח, כי אז אמנם חייב היה במתן התראה, אך זו לא היתה צריכה להיות בצורת מכתב פורמלי דווקא והדיונים הממושכים שהתגבשו מידי פעם לכדי הליכים משפטיים לפיצויים בשל האיחור יכלולהחשב בהחלט להתראה הנדרשת לפי סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה בשל הפרה לא יסודית, ענין המתחייב גם כאשר בעקבות הפרה יסודית מחליט הנפגע להמתין ולא לשלוח הוראות ביטול על אתר אלא רק אחרי חלוף זמן נוסף. אגב, ארכה גם לא היתה משנה מאומה מבחינה מעשית כי הרשיון נתקבל רק ב- 1978.
ו. אשר לפיצויים - אכן לא היה בקביעת פיצויים מוסכמים מראש כדי לשלול את האפשרות לתבוע פיצויים לפי סעיפים 10-14 לחוק. אפשר היה להסתמך על סעיף 10 לחוק והנזק הממשי אכן הוכח.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נתן מאיר למערערים, עו"ד ד. קוברסקי למשיב. 1.7.85).

ד.נ. 16/82 - פקיד השומה תל אביב נגד צבי לידור

*תקפן של עסקות בתעודות מלווה חסכון לענין מס הכנסה (דיון נוסף בפסק דין ביהמ"ש העליון בע.א. 557/79 - פסק הדין הקודם שונה ברוב דעות הנשיא שמגר, מ"מ הנשיא גב' בן פורת והשופט ברק נגד דעתם החולקת של השופטים בייסקי וש. לוין). בע.א. 557/79 (פד"י ל"ו (3) 505) דן ביהמ"ש העליון בשאלת תוקפן של עסקות בתעודות מלווה חסכון שנערכו ע"י המשיב ואשתו (להלן: המשיב), כל אחד עם חברה שבשליטתו. מדובר במלוות חובה למעבידים שמכוח האמור בהוראות חוק מלווה חסכון נרכשו ע"י שתי חברות שבשליטת המשיב. עפ"י החוק, תעודות אלה אינן סחירות. בהסכמים שבין המשיב והחברות צויין כי מחיר הרכישה הוא %40 מהערך הנקוב של התעודות, היינו מחיר השוק, וכי כאשר יגיע מועד פרעונן יפדו החברות את התעודות ודמי הפדיון יועברו למשיב. לאחר הפדיון התעוררה שאלה אם המשיב חייב במס הכנסה על ההפרשים שבין הסכום ששילם עבור האגרות לבין התמורה שקיבל עבורן במועד פדיונן. פקיד שומה ראה בעיסקה עיסקה מלאכותית, ביהמ"ש המחוזי קיבל בשעתו את ערעור המשיב, ביהמ"ש העליון דחה בדיון הראשון את הערעור ברוב דעות השופטים בייסקי חם. לוין נגד דעתו החולקת של הנשיא י. כהן ז"ל ובדיון הנוסף החליטו שופטי הרוב, בפסק דין מקיף מפי הנשיא שמגר שאליו הצטרפו המשנה לנשיא גב' בן פורת, והשופט ברק בפסק דין קצר, כנגד דעתם החולקת של השופטים בייסקי וש. לוין, לשנות את פסה"ד הקודם.
שופטי המיעוט סברו שאין לחרוג מהנימוקים שניתנו ע"י פקיד שומה ואין לקבל את הערעור של פקיד השומה על יסוד נימוקים אחרים שהועלו לראשונה בדיון הנוסף ואילו שופטי הרוב סברו שבענייננו ניתן להכריע על יסוד נימוקים משפטיים גם אם לא הועלו, או הועלו רק באופן סתמי, בדיונים הקודמים. השאלה היסודית היתה אם ההסכמים תקפים בהתחשב בכך שהחוק קבע שהתעודות אינן סחירות ושופטי הרוב קבעו כי מכיון שהאגרות אינן סחירות אין ההסכם תקף והמשיב לא רכש זכויות באגרות. לדעת הנשיא שמגר יש לראות בעיסקה עיסקת אשראי החייבת במס ואילו לדעת השופט ברק ניתן לחייב במס על יסוד כך שהעיסקה אינה תקפה ובעקבות בטלות החוזה קמה לכל אחת מהצדדים זכות להשבה. זכות זו לא מומשה ואי מימושה גרם להתעשרות החייבת במס.
שופטי המיעוט חזרו על עמדתם מהדיון הקודם ושללו את החיוב במס על יסוד "הצנחת" עיסקת אשראי או אי מימוש זכות השבה. לדעתם אין לדון עתה בנימוקים נוספים שלא עמדו לדיון בגלגולים הראשונים של הדיונים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ברק, בייסקי, ש. לוין. עו"ד גב' לאה מרגלית לעותר, עו"דיעקב נאמן למשיב. 27.6.85) .

ב.ש. 535/85 - שמואל פלאטו שרון ואח' נגד קומפני פריזיון

*ערר על החלטת הרשם בענין הגדלת סכום הערובה בערעור (ערר על החלטת הרשם שלא להגדיל סכום הערובה שהוטל על המשיבה בערעורה - (הערר נדחה).

המשיבה הגישה ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי המתייחס לסכום של כ- 114 מליון פרנקים צרפתיים. ביום 10.12.84 נקבעה הערובה בסכום של 750,000 שקל והודעה על כך נמסרה לב"כ המבקשים ביום 12.2.85. ביום 21.5.85 פנה ב"כ המבקשים לרשם וביקש הגדת סכום הערבון בשל הוצאות כספיות ניכרות בהם המבקש חייב לשאת. ביום 22.5.85 דחה הרשם את הבקשה בציינו כי הערעור קבוע לדיון ביום 17.6.85 ואין לדון בבקשה להגדלת הערבון בשלב כה מאוחר. הערר נדחה.
אין לקבל את טענת ב"כ המשיבה כי מדובר בהחלטה של רשם שצריך היה לערער עליה תוך שבעה ימים מיום מתן ההחלטה בתאריך 10.12.84, שכן אין לראות בבקשת המערערים מיום 21.5.85 ערעור על ההחלטה שניתנה ביום 10.12.84. עפ"י תקנה 433 רשאי הרשם בכל שלב משלבי הדיון להגדיל את סכום הערבון של המערער. עם זאת צדק הרשם כאשר דחה את הבקשה מן הטעם שהוגשה באיחור. עיון חוזר בענין הערובה בשלב מאוחר קרוב לדיון בערעור יש בו כדי להפריע למהלך הרגיל של הטיפול בתיק, באשר שינוי מהותי בסכום הערובה יחייב פעולות שאין ודאות לגביהן שתסתיימנה עד מועד שמיעת הערעור. אכן, אין קדושה מיוחדת במועדי המשפטים, אך מאידך לא ניתן להתייחס לנושא מועדי המשפטים כלאחר יד, כי סדרי העבודה של הערכאות השיפוטיות בנויים על כך שפעולות משפטיות ומינהליות ינקטו תוך הזמן שנקצב להם, ולא יועלו בקשות פתע ברגע האחרון כאשר אינה קיימת הצדקה עניינית לאיחור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. לאלו למבקשים, עו"ד ב. גרוס למשיבה. 11.6.85).

ב.ש. 596/85 - מדינת ישראל נגד ויקטור סעדה

*שחרור בערובה (אונס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם באונס של תיירת שוודיתשעדותה נשמעה כבר בביהמ"ש כדי לאפשר לה לעזוב את הארץ. המשיב סירב לעמוד במסדר זיהוי ולכן העמידו החוקרים את המתלוננת ליד חלון שממנו השקיפה על חדר האוכל שבו היו כשלושים עצורים וביניהם המשיב. המתלוננת לא היה מסוגלת לזהות את המשיב ממקום עמידתה ורק לאחר שהוכנסה לחדר זיהתה אותו. הסניגור העלה השגות שונות נגד זיהוי זה, ששכנעו את ביהמ"ש המחוזי, ומכאן החלטתו לשחרר את המשיב. הערר נדחה. אכן, בשלב זה של הדיון אין אפשרות להכריע בהשגות על הזיהוי, אך כבר בשלב זה ניתן לומר כי ההשגות אם יוכחו עלולות להכריע בשאלת ערכו של הזיהוי. בנסיבות אלה יש להעדיף שלא לעצור את המשיב חרף החשדות הכבדים העולים נגדו מחומר החקירה.

(בפני: השופט חלימה. עו"ד כהן לעוררת, עו"ד קאזיס למשיב. 24.6.85).

ב.ש. 561/85 - יוסף וגבריאל אוטמזגין נגד מדינת ישראל

*שחרור נאשמים עקב התמשכות המשפט (הערר נתקבל).

ביהמ"ש העליון הביע משאלתו ביום 9.4.85 בעררם של המבקשים כי ייעשה כל מאמץ כדי להביא לסיומו של משפט זה מהר ככל האפשר". הדבר לא נעשה והתיק נדחה מדי פעם. המשכו נקבע עתה לסוף יולי וגם אז לא יסתיים. בבסיבות אלו אין עוד צידוק להחזיק את העוררים במעצר ויש לשחררם בערובה.

(בפני: השופט ברק. עוה"ד רון ומרוז לעוררים, עו"ד לוי למשיבה. 24.5.85).

ב.ש. 580/85 - יורם סויסה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (פיצוץ לצורך סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשורה של מעשים חמורים שתחילתם בגניבת תחמושת מבסיס צה"ל שבו שירת בתור חייל, וכלה בחיבור רימון רסס לבלוני גז לצורך סחיטת כספים מהמתלונן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. קיימת תשתית ראייתית שמקשרת את העורר עם המעשים שהועלו נגדו בכתב האישום, כולל דו"ח הצבעה שבמסגרתו הצביע העורר על המקומות הקשורים עם ביצוע העבירות המיוחסות לו. כאשר קיימת תשתית ראייתית כאמור, וכשמדובר בעבירות חמורות שיכלו לסכן חיי אנשים חפים מפשע ולגרום תוצאות שאין לשער את חומרתן, אין לומר שביהמ"ש נהג בעורר בצורה המחייבת התערבות.

(בפני: השופט חלימה.עו"ד משה לוי לעורר, עו"ד י. בן אור למשיבה. 26.6.85).

ב.ש. 554/85 - בוסקילה אליהו נגד מדינת ישראל

*מעצר לצורך חקירה (הערר נדחה).

לטענת התביעה נתפס העורר בכף בהיותו בישיבה, בקשר עם התפרצות שאירעה באותה ישיבה. מסתבר שבאותה הישיבה ובישיבה הנמצאת בקרבת מקום ארעו בעבר התפרצויות שמבצעיהן לא נתפסו. המשטרה חושדת שלעורר יש יד גם בשאר המקרים ומכאן הסתעפות החקירה לכוונים שונים. הסניגור טוען כי העורר אמר את מה שיש לו לומר בקשר לפריצה נשוא הערר ולכן יש להניח שהחקירה לגבי מקרה זה נסתיימה ויש לשחרר את העורר בערובה. הבקשה נדחתה. אין לומר שהחקירה אכן נסתיימה. המשטרה רשאית לבדוק ולחקור את נסיבותיהן של שאר הפריצות שארעו בסביבה וכאשר קיים חשד סביר שלעורר יש יד באותן פריצות רשאית היא לחקור גם בכוונים נוספים ואין לומר שהחקירה נסתיימה. למשטרה היתה סיבה סבירה לחשוד בעורר כמי שיש לו יד בארועים האחרים ויש לתת למשטרה להמשיך בחקירתה.

(בפני: השופט חלימה. עו"ד יעקב עפרוני לעורר, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 11.6.85).

ב.ש. 584/85 - ארד חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד מ.ב.י. בע"מ

*החלפת מקום הדיון (בקשה להחלפת מקום דיון - הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה בביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה נגד שתי המבקשות ושני בעלי דין נוספים, על פי פוליסות ביטוח שהגיעו לידי מימוש עקב שריפתו של מועדון שבבעלות המשיבה. המבקשות עותרות להעברת הדיון לביהמ"ש המחוזי בתל אביב והן מצביעות על כך כי חלק גדול מן העדים הרבים יבואו מתל אביב וכי בתל אביב יתנהל משפט פלילי נגד קרוב משפחה של אחד המנהלים של המשיבה, המואשם בהצתת המועדון. הבקשה נדחתה.
אין מחלוקת כי ביהמ"ש המחוזי בירושלים מוסמך לדון בענין ואין הצדקה להעברת הדיון לתל אביב כי ביהמ"ש המחוזי דשם עמוס לעייפה בתיקים לרוב גם בלעדי תיק זה. אין ביהמ"ש נוהג להעביר תיקים ממחוז למחוז מיוזמתו, אם כי יתכן והמציאות תחייב זאת, אולם אין הצדקה להעביר תיק מביהמ"ש אליו כבר הוגש ואשר מידת העומס שבו מועטת יותר, לבימ"ש אחר בו יתארך בהכרח זמן הצפיה. מרחק הנסיעה בין תל אביב לירושלים רב עד כי תהיה בכך הכבדה על מי שיצטרך להתייצב בירושלים, וכל הנתונים שינבעו מהליכים אחרים בביהמ"ש המחוזי בת"א אפשר להביאם לידיעת ביהמ"ש המחוזי בירושלים באותה מידה שניתן להביאם לידיעת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב.

(בפני: הנשיא שמגר.עו"ד אסף כספי למבקשות, עוה"ד י. שגב וא. פירסטנברג למשיבה. 26.6.85).

ב.ש. 521/85 - שירלי תאומים נגד מנחם רפאל

*דחיית ערעור עקב אי הפקדת ערבון (הערר נדחה).

ערעור שהוגש ע"י המערערת נדחה ע"י רשם ביהמ"ש העליון שהפעיל סמכותו לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי האומרת כי אם לא קיים המערער הוראה בדבר ערבון או ערובה "ירשם הערעור לדחייה לפני ביהמ"ש או הרשם...". הערר נדחה.
דחיית הערעור בנסיבות האמורות היתה במסגרת סמכותו של הרשם. דחייה של הערעור היא פסק דין לצורך סעיפים 41 או 52 לחוק בתי המשפט ואין נפקא מינה שהערעור לא נדון לגופו. החלטת הרשם שדחה את הערעור היא החלטה המסיימת את הדיון וסוגרת את תיק ביהמ"ש. לענין זה, אם מדובר בפסק דין או החלטה אחרת, אינה קובעת הכותרת שניתנה להחלטה אלא מהותה כהוויתה. לצורך סווגה של החלטה, כפסק דין או החלטה אחרת, לצרכי סעיפים 41 ו-52 הנ"ל, בוחנים את ההחלטה לפי לבושה ותוכנה כפי שניתנה ואין בכך כדי להוסיף או כדי לגרוע שבעל דין כלשהו סבור שהיתה צריכה להנתן החלטה אחרת.
לפי סעיף 95 לחוק בתי המשפט פסק דין של רשם והחלטה אחרת של רשם, כמוהם כפסק דין או החלטה אחרת של ביהמ"ש שבו הוא משמש רשם. סעיף 96 קובע שפסק דין של רשם דינו לענין ערעור כדין פסק דין של ביהמ"ש שבו הוא משמש רשם. לאור האמור בסעיף 96 הרי דין פסק הדין של הרשם של ביהמ"ש העליון כדין פסק דין של ביהמ"ש העליון וכפי שאין ערעור על פסק דין של ביהמ"ש העליון אין גם ערעור על פסק דין של הרשם.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. תוסיה כהן לעוררת, עו"ד ד. אבי יצחק למשיב. 6.6.85).

ב.ש. 568/85 - יגאל לביב נגד מדינת ישראל

*דחיית ביצוע עונש (הבקשה נדחתה).

המבקש ביקש דחיית מועד להגשת ערעור על העונש שהושת עליו וכן לעכב את ביצוע העונש ונימוקו כי הגיש בקשה למשפט חוזר. הבקשה נדחתה. בקשה למשפט חוזר היא הליך נפרד, שאין לה זיקה להליכים שקוימו עד כה. ביהמ"ש העליון פסק בעניינו של המערער את אשר פסק והעביר את הענין לביהמ"ש המחוזי לשם גזירת העונש ומי שמבקש לערער על מידת העונש אינו יכול לכרוך את הענין עתה בבקשה אשר סבה על ענייני ההרשעה שנדונו בביהמ"ש העליון בסבוב הדיוני הקודם ואשר הם בגדר סוף פסוק מבחינת שלב הליכים זה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. סגל למבקש, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 19.6.85).

ע.פ. 747/84 - אמיל לוי ויוסף מזרחי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש המתבטאת בתקופה ממושכת של מאסר על תנאי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערערים הורשעו בהתפרצות לבנין וגניבה ובשל הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה ועד לדיון בביהמ"ש המחוזי הסכימה התביעה שלא לבקש עונש מאסר. בעקבות כך גזר ביהמ"ש למערער הראשון מאסר על תנאי של שנתיים וחצי ואילו על המערער השני, שיש לו עבר פלילי, גזר חמש שנים מאסר על תנאי. נקבע בגזר הדין כי התנאי להפעלת המאסר הוא אם יעבור עבירה שהיא פשע או עבירה לפי פרק י"א לחוק העונשין. הערעור מופנה כלפי אורך תקופות המאסר על תנאי וביחס לכך נדחה.
לטענת הסניגור חורגת תקופה זו מהנורמות שהיו מקובלות עד כה וכן מהנחיות ברורות בענין הטלת מאסר על תנאי כפי שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון. אכן, ביהמ"ש העליון ציין בעבר שיש להיות ערים לקשיים העשויים להתעורר מהטלת מאסר על תנאי לתקופה ארוכה מדי וכי על התקופה להיות בייחס סביר למהות העבירה. ברם, בנסיבות המקרה דנן ראויים היו המערערים כי יושת עליהם מאסר בפועל לאותה תקופה שנדונו למאסר על תנאי וזאת אלמלא אימץ ביהמ"ש את השיקול כי חלפה תקופה של כשלוש שנים וחצי מביצוע העבירה ועד לגזר הדין. על כן אין מקום לקצר את תקופות המאסר על תנאי. אולם, כדי למנוע תוצאה בלתי רצויה בעתיד, יש להגביל את התנאי הגורף להפעלת המאסר, שכן התנאי כלשונו משמעות הפעלת המאסר לא רק על כל פשע, מבלי להתחשב בנסיבותיה של העבירה ומהותה, אלא גם על עוון שנמנה בין עבירות פרק י"א
לחוק העונשין. לפיכך הוחלט כי התנאי להפעלת המאסר יהא הרשעה בעבירה שהיא פשע המנויה בפרק י"א לחוק העונשין.

(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד חיים משגב למערערים, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 23.6.85).

ע.פ. 176/85 - דוד קריהלי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חטיפה ומעצר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בביצוע שורה של עבירות חמורות ובכללן חטיפה לצורך סחיטה ושוד ונדון לשליש שנים מאסר שמתוכן שנה לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מסתבר שהמערער היה נתון להשפעתו של אחד השותפים למעשה, שהיה הגורם הדומיננטי בכל הפרשה ואילו חלקו של המערער במעשים היה מזערי. שירות המבחן הגיש לביהמ"ש העליון דו"ח מפורט על מצבו של המערער. מדובר בעולה חדש שהתקשה בתחילה להסתגל לתנאי הארץ אך בעקבות גזר הדין חלה תפנית חיובית במהלך חייו, התחתן והקים משפחה בישראל וכן גויס לצבא וממלא תפקידים המוטלים עליו ללא דופי. המערער הוא בעל עבר נקי וזהו המקרה הראשון שבו היה מעורב במעשים פליליים. אמנם העבירות הנדונות חמורות הן, ובנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב במידת העונש, אך קיימת המלצה חמה של שירות המבחן שממנה ומשתמע כי יש לאפשר למערער לגבש זהות עצמית ע"י הדרכה מתאימה. בנסיבות אלה נראה כי בסופו של דבר יצא הצבור נשכר אם המערער יוחזר לנתיב היושר שלא על דרך מאסר בפועל. אי לכך הוחלט לבטל את המאסר בפועל כך שכל שלוש השנים יהיו על תנאי, המערער יעמוד תחת פיקוחו של קצין המבחן לתקופה של שנתיים, וכן הוטל עליו שרות לתועלת הציבור של 250 שעות במשך שנה.

(בפני השופטים:בך, חלימה,גולדברג. עו"ד ליינגר למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 23.6.85).

ע.פ. 925/84 - מירי ניאו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת הורשעה ביבוא 94 גרם הרואין ונדונה לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערת היא בחורה צעירה, ילידת צרפת, שהתדרדרה לחברה שולית ושימוש בסמים עוד מגיל 14. את העבירות נשוא ההרשעה ביצעה המשיבה כבלדרית סמים בהשפעת עבריינים אחרים שלרשתם נפלה. ככל הנראה הובטח לה שכר לא במזומנים אלא בסמים שלהם היא מכורה. חרף נסיבות אלה אין להתערב במידת העונש. בלדרות סמים היא עבירה חמורה כשלעצמה ואילו היו בתי המשפט מקלים עם אנשים שנסיבותיהם האישיות דומות לשל אלה של המערערת, הם היו בשלב מסויים הופכים בלדרות סמים לענין שכדאי להסתכן בו.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, בן דרור. עו"ד שלמה אמיד למערערת, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 25.6.85).

ע.פ. 879/84 - רפי פחימה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת נזק למנועי טנקים (הערעור נתקבל).

השאלה המרכזית בביהמ"ש המחוזי היתה אם המערער הורה לפקודיו "להשבית מנוע" של טנקים במתקן שיפוץ טנקים שהיה מופקד עליו או "השבית" בעצמו מנוע על ידי ביצוע חורים בגומיות של זיזי המנוע. לענין זה היו שתי כתות עדים המכחישות זו את זו וביהמ"ש החליט להרשיע את המערער. הערעור נתקבל.
אילו היה מדובר בהעדפה של עדויות התביעה על עדויות ההגנה גרידא, ספק אם היתה עילה להתערב. דא עקא, שבהכרעת דינו אימץ השופט דברים שאמר בהחלטת ביניים שעל פיה על המערער להשיב על האשמה. בהחלטת הביניים לא התעלם ביהמ"שמסתירות שהיו בדברי העדים וניתן היה לצפות להתייחסות לסתירות אלה בהכרעת הדין. ברם, אין הכרעת הדין מפורטת דייה ואין בה התייחסות מלאה להשגותיו של הסניגור.
נראה שהשופט סבר שדברי עדי התביעה מקובלים עליו בדרך כלל, שהרי כתב בפסק דינו "קשה מאוד להניח ששבעה או שמונה חיילים ומפקדים לשעבר יחברו יחד כדי לטפול על הנאשם אשמת שווא". למקרא העדויות בתיק מתברר שלא ניתן לזקוף לחובת המערער דברי כמה מעדי התביעה. אחד מעדים אלה העיר שאולי טעה בדברים שייחס למערער, השני ייחס דבריו להשבתת מנוע בדרך מסויימת כאשר מוסכם על הכל שההשבתה היתה בדרך אחרת, עד אחר אמר שאינו בטוח כי קיבל הוראה להשבית מנוע מהמערער דווקא וכדומה. נותרו רק דבריהם של שני עדים ובנסיבות אלה אין לדעת אם ביהמ"ש המחוזי היה מקיים מסקנת ההרשעה בהסתמכו רק על עדים אלה, שאילו היה עושה כן נוטה היה ביהמ"ש שלערעור שלא להתערב. בכל הנתונים רובץ חשד כבד על המערער שביצע איזה מהמעשים המיוחסים לו, אך אין די בכך כדי לתמוך בהרשעה.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. רוזנצויג למערער, עו"ד גב' נ. בןאור למשיבה. 25.6.85) .

ע.פ. 831/84 - פלונית נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת הורשעה בכך כי בין דצמבר 1983 וינואר 1984 החזיקה דירה לשם עיסוק בזנות ואיפשרה לשלש זונות לעסוק בזנות תמורת חלק מהאתנן שקיבלו הזונות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת שתי שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור טען כי נעשתה עסקת טיעון בביהמ"ש המחוזי שלפיה תסתפק התביעה במספר ימי מאסר בלבד ועסקה זו לא הובאה לידיעת ביהמ"ש. לדעת הסניגור יש בכך נימוק כבד משקל כדי להקל בעונש. כן הצביע הסניגור על נסיבותיה האישיות של המערערת. בעלה שהיה אסור בגין אונס בתו התאבד בכלא ודבר משפטו ומאסרו יוחס למערערת שהתלוננה עליו וכתוצאה מכך הורחקה ממשפחתה. המערערת מטופלת ב- 9 ילדים כאשר שניים מבניה משרתים בצבא ואינם יודעים כלל על ההרשעה. לאחר פסק הדין דלמטה עברה המערערת ניתוח של הוצאת רחם בעקבות גידול ממאיר. הסניגור טוען כי יש בנסיבות האישיות כדי להקל בעונש ובעיקר הוא מבקש להתחשב בכך כי המשפחה אינה יודעת על הרשעת המערערת ועל כן עונש מאסר עשוי להיות קשה בנסיבות הענין. התובעת ציינה כי לא היתה הסכמה של התביעה בביהמ"ש המחוזי לבקש עונש מאסר של מספר ימים בלבד, אם כי עמדת התביעה היתה שאין בנסיבות הענין מקום למאסר ממושך. בביהמ"ש העליון אמרה התובעת כי בנסיבות המיוחדות של הענין יש מקום להפחית מהעונש וכי שיעור הפחתה היא משאירה לשיקול ביהמ"ש.
בנסיבות הענין העונש שהוטל על המערערת חורג במידה משמעותית מרמת הענישה הראויה ויש צידוק להתערבות ערכאת הערעור. אילו היו כל העובדות מובאות לידיעת הערכאה הראשונה כי אז היתה גם היא רואה את המעשה באור שונה. בנסיבות הענין יש להסתפק במאסר בפועל של שלושה חדשים ואילו המאסר על תנאי ישאר בעינו.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג. עו"ד ח. קאזיס למערערת, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 7.5.85).

ע.פ. 768+790/83 - פרבדה, שם טוב וסוויסה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעורים נדחו פרט להקלה מסויימת בענשו של שם טוב).

באחד הערבים הותקף, ברחובה של חיפה, עובר אורח בן 60 ע"י שלושה צעירים שהיכוהו באגרופים, משכו מידיו תיק ובו שעונים ותכשיטים בערך של 400,000 שקלים וברחו מהמקום. זמן קצר לאחר מכן הבחינו שוטרים בשלושת המערערים, שהיו מוכרים למשטרה, כשהם רצים בסמוך לאותו מקום והם נעצרו כשבידי אחד מהם התיק שנשדד. השלושה הורשעו בשוד בנסיבות מחמירות ונדונו לעונשי מאסר שונים. אין ממש בטענות שהעלה אחד המערערים נגד ההרשעה ויש לדחות את הערעור על ההרשעה.

המערער פרבדה נדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, עונש זהה הושת גם על שם טוב ואילו סוויסה נדון לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לערעורו של שם טוב שעונשו הוקל במקצת והועמד על ארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי שיווה נגד עיניו את רשימת ההרשעות הקודמות של כל אחד מהמערערים שהיא ארוכה וכוללת עבירות אלימות ונגד הרכוש. פרבדה כבר ריצה עונשי מאסר והרשעותיו משתרעות על פני תקופה של שנים רבות החל משנת 1963. גם לשם טוב רשימת הרשעות אם כי מצומצמת יותר וטרם ריצה מאסר בפועל אך הועמד בעבר בפיקוח שירות המבחן. סוויסה הוא בעל הרשעות קודמות ואף הורשע בעבר בשוד ובהריגה שהתייחסה לקרבן השוד. לנוכח הרשעותיהם הקודמות של המערערים ונסיבות המקרה אין לכאורה מקום להתערבות במידת העונש. ברם, בעניינו של שם טוב הוחלט לא בלי היסוס, לתת משקל מה להמלצתו של שירות המבחן ולהקל בעונש כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך. החלטה - הנשיא שמגר. פרבדה לעצמו, עו"ד ז.זילברשטיין לשם טוב, עו"ד ט. נדשי לסוויסה. 4.4.85).

עש"מ 4/85 - מדינת ישראל נגד שמעון הדר

*קולת העונש (מרמה) (הערעור נתקבל).

המשיב חטא במעשים חוזרים ונשנים בהם דבק קלון ואשר גרמו נזק חמור לתדמיתה של המדינה. דווקא מי שטיפל בצעירים מן התפוצה כדי לחנכם לעלייה ולהשתרשות בישראל חייב היה להיות ער לפגיעה הוודאית בשמה של המדינה ושל מוסדותיה שתנבע ממעשי המרמה בהם עסק המשיב. אין מדובר באירוע חד פעמי ובכשלון מקרי אלא במעשים מתוכננים שהתמשכו על פני תקופה ארוכה כאשר הסכום שהוציא המשיב במעשי המרמה מגיע ל- 55 אלף דולר. בנסיבות אלה לא היה מקום כלשהו להענקת פיצויי פיטורין. אבדן הפיצויים הוא פועל יוצא הגיוני וטבעי של מעשה העבירה במקרה כגון זה. על כן נתקבל הערעור והוחלט שהמשיב אינו זכאי לתשלום פיצויים.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' י. ספיירו למערערת, עו"ד חיים סמט למשיב. 25.6.85).

ע.א. 462/84 - חוה רבינוביץ ואח' נגד גבריאל רבינוביץ

*מזונות לבת שהוצאה לחו"ל ע"י האם (הערעור נתקבל).

המערערת והמשיב נישאו ב- 1974 ולאחר שנה נולדה להם בת. המערערת היא ילידת גרמניה ושם גם גרים הוריה עד היום. ב- 1979 פסק ביהמ"ש כי על המשיב לשלם למערערת עבור הקטינה 300 שקל לחודש צמוד למדד ובאותו דיון נמסרה המשמורת על הקטינה לידי האם וזו נסעה עם הבת להוריה בגרמניה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך כי האם נוסעת לגרמניה. המשיב פיגר בתשלום המזונות לבת וכאשר האם ביקשה כי תאסר יציאתו של המשיב מהארץ עקב חובותיו, פנה הלה לביהמ"ש בתביעה לבטל את חיובו בתשלום מזונות הבת. הוא טען כי חלפו חמש שנים מאז שהוטל עליו החיוב, הבת נמצאת כל העת מחוץ לישראל והוא אינו יכול לראותה מאחר ואין בידיו אמצעים כספיים כדי לנסוע לראותה, ומכאן שחל שינוי מהותי בנסיבות ויש מקום לבחינה חוזרת של החיוב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם דובר מעיקרו על יציאת האם מהארץ עם הבת, אך דובר על יציאה לתקופה קצרה שאחריה תחזור האשה ארצה. לדעת ביהמ"ש כאשר עברו חמש שנים ונמנעת מהתובע אפשרות לראות את בתו, והבת כבר עברה את גיל שש ונשתנתה החבות במזונותיה, נתקיים בידי התובע שינוי נסיבות מהותי. ביהמ"ש קיבל את גירסת התובע שאין לו אפשרות לשלם מזונות הבת וכי האשה עובדת בגרמניה ומשתכרת ואינה זקוקה למזונות, בהעדר טענות עובדתיות מצד הנתבעת שלא התייצבה לחקירה על תצהירה. במצב דברים זה קבע ביהמ"ש כי יש לבטל את החיוב של המשיב במזונות בתו. הערעור נתקבל.

אין התמונה שלמה במידה מספקת כדי שניתן יהיה ללמוד כי אכן חל שינוי מהותי בנסיבות. יציאת הבת לחו"ל היתה צפויה, ושהות ממושכת של הבת מחוץ לישראל אין בה כשלעצמה כדי לפטור את האב ממזונות בתו. שונה המצב כאשר האב מבקש לראות את הבת ובשל סיבות שאינן קשורות בו מסרבים שלא כדין להתיר לו את הדבר, אך במקרה דנן לא היו נתונים מספיקים שמהם ניתן ללמוד כי האב ביקש לראות את הבת וסרבו לאפשר לו זאת או ביקש כי הבת תובא ארצה והאם סרבה לאפשר מפגש בין האב לבתו. העלאת טענות כלליות ברוח זו בכתב התביעה, ללא פרוט מספיק של הצעדים שננקטו, כגון מועדים, הליכים, וכדומה, אין בה כדי לבטל חיוב כה מהותי כמו חיוב של אב במזונות בתו. בנסיבות אלה יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי לאפשר לבעלי הדין הבאת ראיות נוספות לענין הקשר בין האב לבתו והצעדים שננקטו כדי לחדשו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד.לוין גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. אליגון למערערות, עו"ד מ. הוכמן למשיב. 7.7.85).

ע.א. 71/83 - גבי אבירם נגד רוג'ום המרכז לסיורים מדבריים בע"מ ואח'

*חלוקת פיצוי מפוני סיני בין בעלי מניות של חברה (הערעור נדחה).

שניים מבעלי מניותיה של המשיבה שפעלה בסיני ביקשו בהמרצת פתיחה כי ינתן פסק דין המצהיר שהמבקשים הללו וכן המערער והמשיב הרביעי, בהיותם בעלי המניות הבלעדיים בחלקים שווים בחברה, יתחלקו בחלקים שווים בכספי הפיצויים למפוני סיני שינתנו לחברה. ביהמ"ש קבע כי הארבעה אכן רשומים כבעלי מניות החברה וכי הסכם להעברת חלקים של שניים מבעלי המניות לשניים האחרים לא מומש פורמלית ובזכרון דברים מאוחר יותר, מיום 6.11.78, אף סוכם כי החלוקה של רבע מן הפיצויים לכל אחד תהיה שרירה וקיימת. ביהמ"ש קבע שלא היתה הפרה כל שהיא של זכרון הדברים ועל כן הצהיר כי לכל הארבעה חלקים שווים בכספים שיתקבלו ע"י החברה. המערער טען כי ביהמ"ש לא צריך היה להכריע בזכויות הארבעה לקבלת פיצויים מאחר והענין נתון עפ"י חוק פיצוי מפוני סיני לסמכותה הבלעדית של ועדת הזכאות שהוקמה לפי החוק וכן טען כי ביהמ"ש לא צריך היה להכיר בזכויותיו של המשיב הרביעי על יסוד זכרון הדברים שכן המשיב הרביעי לא חתם על המסמך. הערעור נדחה.
מדובר בעסק כהגדרתו בסעיף 28 לחוק והעסק היה בבעלות תאגיד. אין מניעה לכך שיוצהר בפסק דין הצהרתי על יחסיהם של בעלי המניות בינם לבין עצמם וכולל חלוקת המניות ביניהם, היינו חלקו היחסי של כל אחד בנכסי התאגיד. אשר לטענה שלא היה מקום להכיר בזכויותיהם של אלה שהסכימו לפרוש מן התאגיד וכי לא ניתן היה להסתמך על זכרון הדברים מיום 6.11.78 - ביהמ"ש לא ביסס מסקנותיו רק על זכרון הדברים אלא גם על נתונים נוספים ובכללם העובדה שכאשר המערער הגיש בקשת החברה לפיצויים רשם בבקשה את כל הארבעה כבעלי מניות בחברה. מכאן שאף הוא ראה את הרשום אצל רשם החברות כשריר וקיים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש.לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר.עו"ד עידית גל למערער, עוה"ד בנימין ארנון ושמואל אלבראנס למשיבים. 1.7.85).

ע.א. 443/83 - דוד ויזמן נגד קיבוץ מעין צבי

*רשלנות תורמת וסכומי הפיצויים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו חלקית).

המערער נפצע תוך כדי עבודתו אצל המשיב וביהמ"ש המחוזי הכיר באחריות המשיב אך ייחס למערער רשלנות תורמת של %25. ביהמ"ש פסק למערער פיצויים בגין כאב וסבל וכן הפסד השתברות אך לא ניכה מהפיצויים את תשלומי הביטוח הלאומי שנתקבלו ע"י המערער בגין התביעה. הערעורים נתקבלו בחלקם. לא היה מקום לייחס למערער רשלנות תורמת שכן המשיב לא העמיד לרשותו את הכלים הדרושים להגנה על עיניו, ובנסיבות הענין העמיד אותו במצב שנוצר סיכון
רציני לפגיעה בעיניו בשל עבודה עפ"י סדרי העבודה הרגילים. לענין פיצוי בגין כאב וסבל - המבחן שעל פיו נהג ביהמ"ש, חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינו המבחן הראוי, אך בנסיבות הענין הסכום שנפסק אינו חורג במידה רבה מהסכום שהיה צריך לפסוק באופן שיצדיק התערבות בימ"ש שלערעור. אין להתערב בפסיקת הפיצויים בגין הפסד השתכרות בעתיד אשר שני הצדדים מלינים עליו.
המשיב בערעור שכנגד מלין על כך שלא הופחתו תשלומי הביטוח הלאומי שקיבל המערער בגין הפגיעה ובכך צדק. התוצאה היא כי במונחי פסק הדין מיוני 1983 יש לבטל את ההפחתה של 128,000 שקל בגין רשלנות תורמת ולהוסיף הפחתה של 64,000 שקל בגין תשלומי הביטוח הלאומי כך שעל המשיב להוסיף 64,000 שקל צמוד ליום פסק הדין בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד מ. סטרכלביץ למערער, עו"ד א. ירון למשיבה. 11.7.85).

ע.א. 523/84 - רונית רוזן ואח' נגד שלמה רוזן

*מזונות ואיסור כניסה לבית בני הזוג (הערעור נדחה).

המשיב חוייב במזונות שני בניו הקטינים בסכום של 40,000 שקל לחודש צמוד למדד יולי 1984 וכן חוייב בתשלום סכומים חד שנתיים ודמי כיס המסתכמים בעוד כ- 12,000 שקלים לחודש עבור שני הילדים. והבת המוסד לבטוח לאומי של הילדים גם היא תשולם לאם עפ"י ההחלטה. לגבי האם חוייב המשיב במזונות בסכום של 27,000 שקלים צמוד וכן הוצאות החזקת הבית וכדומה. ביהמ"ש דחה את תביעת המערערת לאסור על המשיב את הכניסה לבית. הערעור בענין צו איסור הכניסה ונגד שעור המזונות נדחה.
בענין איסור הכניסה - התביעה התבססה על תצהירים של האשה שלא נתקבלו ע"י ביהמ"ש. נקבע שלא הוכחה עילת התביעה בענין זה, לא הוכח שהתובעת או ילדיה נתונים לאלימות פיזית או מילולית מצד המשיב. תסקיר פקידת סעד תמך בהתרשמותו של ביהמ"ש כי האשה עורכת פרובוקציות כשכל מעייניה קבלת צו באיסור כניסה. מתוך התסקיר עולה שהאשה היא שמתעמרת במשיב. ביהמ"ש לא ירחיק אדם מביתו על סמך טעון שאינו מבוסס דיו וכאשר לא הונחה תשתית ראייתית לטענות האשה. אשר לשעור המזונות - ביהמ"ש נתן דעתו להכנסות הבעל ולצורכי המערערים וכל הנתונים נבדקו כנאות. על כן אין להתערב בשעור המזונות.

בפני השופטים: שמגר, בר, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד קלמן קרני למערערים, עו"ד גב' שולמית אמיר למשיב. 1.7.85).

ע.א. 531+568/84 - נורית שגב ואח' נגד יעקב שגב

*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערערת והמשיב נשואים ולהם שני ילדים. ביהמ"ש המחוזי חייב את האב בתשלום 55,000 שקלים למזונות שני ילדיו הקטינים החל ביום 16.7.84 כשהסכום צמוד למדד יוני 1984 וכן חוייב האב בתשלום חד פעמי עבור הקטינים, דמי טיפול לאם בסכום של 20,000 שקלים לחודש, 100 דולר לכיסוי הוצאות מדור של הקטינים בדירה שנשכרה ע"י האם, ועוד סכומים חד שנתיים וחד פעמיים כשקצבת הביטוח הלאומי משולמת לאם. הערעורים נדחו. האם ערערה על כך שהבעל לא חוייב במזונותיה והאב ערער נגד חיובו בתשלום עבור מדור של הילדים ועכור דמי טיפול. בשני הערעורים אין ממש מאחר והם מופנים נגד ממצאי הערכאה הראשונה. הסכומים שנפסקו סבירים בהתחשב בנסיבות הכלכליות של בני הזוג וילדיהם וצורכיהם. שני בעלי הדין שהגישו ערעורים חוייבו בתשלום הוצאות לטובת המדינה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. מרקוס למערערת, עו"ד א. שגיא למשיב. 8.7.85).

ע.פ. 213/85 - מרדכי שבתאי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצות, תאונת דרכים, שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע, בעקבות הודאתו, בעבירות של פריצות, גרימת תאונת דרכים ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, שוד, התחזות ועבירות נוספות ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש להתחשב בעובדה שאין למערער עבר פלילי וכן טען כי ביהמ"ש לא נקט באמת מידה סבירה בגזרו את העונש, כאשר משווים אותו לעונשים שגזר לשותפיו של המערער. ברם, כאשר מדובר בשורה של מעשי עבירה חמורים כאמור, קטן המשקל של היעדר עבירות קודמות. אין גם לגלות שוני מהותי בגיל או במעורבות בין המערער לבין שותפיו. אין לומר שביהמ"ש לא נתן דעתו לכל הנתונים לרבות עדויות האופי וגם העובדה כי תנאי המאסר של המערער לא יהיו קלים, כי הוא אסיר טעון הגנה, אין בה כדי לשנות מן העונש שהוטל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בר, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. קאזים למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 15.7.85).

ע.פ. 513/85 - דוד אוחיון נגד מדינת ישראל

*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).

משפטו של המערער בפני בימ"ש השלום בחיפה הגיע אחרי 40 ישיבות לשלב הסיכומים והתביעה אף סיימה סיכומיה שנמשכו שלוש ישיבות תמימות. המערער מלין על ההתמשכות הרבה של ההליכים כי הדבר מקשה עליו במיוחד שכן הוא תושב אילת וצריך להגיע לחיפה, ולטענתו העיר השופט בשלב הסכומים הערה שמשמעותה היא כי כדאי למערער להודות ועל כן ביקש לפסלו מהמשך הדיון. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה. בימ"ש השלום ציין בהחלטתו כי לא זכורה לו כלל הערה כפי שנטען. מדובר בשלב הסופי של המשפט אחרי שמיעת כל העדויות ואין לומר כי נוצרה הצדקה כלשהי לבטול ההליכים כדי להתחילם מעיקרם מחדש. אמנם יש נסיבות בהן אין להמנע מכך, וזאת כאשר נוצר חשש ממשי למשוא פנים או לדעה קדומה, אך במקרה שבפנינו אין סימן לקיומם של אלה. המערער רוגז על התמשכותו היתירה של המשפט אך בכך אין כדי לפסול את השופט.

(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 3.7.85).

ע.פ. 513/84 - דוד סבג נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד והריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, יחד עם אדם אמר, שדדו חלפן כספים זקן ובמהלך השוד פגע העבריין השני פגיעות קשות בזקן ואלה גרמו למותו. המערער הואשם בעבירה של רצח וביהמ"ש המחוזי קבע כי לא ניתן לומר במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי כי לנאשם היתה חזות מראש של התוצאה הקטלנית כדי להצדיק הרשעה ברצח ועל כן הרשיעו בעבירת הריגה וכן בעבירה של חטיפה. ביהמ"ש גזר למערער מאסר של 12 שנים בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער שסרב להיות מיוצג ע"י סניגור בביהמ"ש העליון העלה נסיבות לקולא ובכללן כי לא הוא שהיכה את החלפן, שלא נתכוון אלא לחטיפה ושוד שאין עמן כוונה לגרום למותו של החלפן, שלא נשא כלי נשק על גופו, כי הודה בעובדות בסופו של דבר והודאה זו מלמדת על חרטה, שירת בצבא במלחמת שלום הגליל, הוא צעיר כבן 24 והתחתן לא מכבר, וכן האסירים האחרים מתנכלים לו והדבר מחייב החזקתו בבידוד לשם הגנה עליו, דבר שיש בו משום החמרה בעונשו. כל הנימוקים הנ"ל הועלו בפני ביהמ"ש המחוזי וצויינו בפסק הדין אך לעומת הנסיבות לקולא ציין ביהמ"ש המחוזי את חומרת המעשה שבו בעד בצע כסף קיפחו חייו של אדם זקן שהשאיר אלמנה ערירית בודדה וזקנה. כמו כן ציין ביהמ"ש לחומרא את התכנון המדוקדק שנעשה לבצוע המזימה, ההתנהגות האלימה והבריונית כלפי המנוח חסר הישע והפקרת גופתו על שפת הים
וניצול כספי השוד לבלוי במלון הילטון יום אחד לאחר המעשה. אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש אלא במקרים יוצאים מן הכלל ואין זה המקרה שלפנינו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר.רבין למשיבה. 15.7.85).

ע.פ. 561/84 - דני ביטון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש השלכת רימון רסס ופציעה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת רמון רססשגנב מתוך מחנה צבאי, השלכת הרמון לעבר אדם אחר בחוצותיה של עיר, פציעתו הקשה של אזרח ופגיעה ברכוש. ביהמ"ש גזר למערער שלוש וחצי שנים מאסר בפועל וכןהפעיל שני מאסרים על תנאי של תשעה חדשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי המערער ביקש לפגוע ביריבו בן למשפחה המתנכרת למשפחתו, אדםשהתעלל בו ופגע בו פגיעות קשות. לטענת הסניגור גם אם המעשה הוא חמור ראוי היההמערער להתחשבות רבה יותר. ברם, אין להתעלם מחומרת המעשה ותוצאותיו הקשותוכן מכך שלמערער עבר פלילי ואת המעשה ביצע כאשר היו תלויים ועומדים נגדועונשים מותנים שלא השיגו את מטרתם. הסניגור טוען כי לאחר גזר הדין חל מפנהמשמעותי בהתנהגות המערער ובדרך חייו וכי יש לקצר את המאסר כדי שיוכל לחזור לחיק משפחתו במהרה. אין בהתפתחות זו עילה למתן את העונש שנגזר. אין גם לקבל אתהטענה כי צריך היה לחפוף את עונש המאסר בעונשי המאסר על תנאי שהופעלו.ביהמ"ש מצווה בדרך כלל להפעיל עונשים מותנים במצטבר כדי שאלה לא יאבדוממשקלם ההרתעתי, ובענייננו אין לסטות מכלל זה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד א. ברדוגו למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 2.7.85).

ע.פ. 674/84 - רפי מלכה נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח ומידת העונש
(הערעור נדחה).

המערער הורשע ברצח המנוח יעקב אדרי ומאחר ובעת ביצוע המעשה היה המערער קטין עשה ביהמ"ש שימוש בסמכותו עפ"י סעיף 25(ב) לחוקהנוער ולא דן אותו למאסר עולם אלא למאסר בפועל של 17 שנים. הערעור על הכרעתהדין ועל חומרת העונש נדחה.
ההרשעה התבססה בראש וראשונה על עדותו של מי שהיה עד ראיה לרצח, אחד בשםזוביב. העד מסר פרטים מלאים במשטרה, אך בביהמ"ש התכחש לאמרותיו וביהמ"שהחליט לקבל את האמרות עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות. אין להתערב בהחלטה זו שלביהמ"ש המחוזי. בנוסף לעדות של זוביב היו בתיק ראיות אחרות התומכות בעדות זו.היתה עדות שהמערער והמנוח היו מסוכסכים ביניהם והמנוח ירה במערער מספרחודשים לפני המעשה ופגע ברגלו של המערער. הלה אושפז וכשאחד העדים בא לבקרואמר לו המערער כי הוא יהרוג את אדרי. מתוך שיחה מוקלטת שהיתה למערער עם אחדבשם גבאי עולה הודאתו כי השתתף ביריות יחד עם אחד תורגמן על הקרבן. כמו כן העלההמערער טענת אליבי שכביכול היה בעת הרצח באילת, לא היה כל יסוד לטענה זווהמערער אף לא ניסה להוכיחה, אם כי היו עדויות כי רצה להשפיע על אנשים שוניםשיעידו שהיה באילת כשעדות זו היא עדות שקר. על כן אין להתערב בהכרעת הדין.
אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות בשטח האלימות והוא דמות המעורבת עמוקבעולם העבריינות. מדובר במעשה רצח שתוכנן תקופה ארוכה והמערער כלכל את מעשיובקור רוח כשהוא נוקט מראש ולאחר מעשה בצעדים שונים כדי להסתיר את מעשהו.ביהמ"ש המחוזי בחן כל נתון אפשרי שניתן לציינו להקלת דינו של המערער ואיןלהתערב במידת העונש.