ב.ש. 645/85 - ישראל ארוך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מטבע חוץ)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם ב- 9 פרשיות של מעשי עבירה הכוללות עיסקות מטבע חוץ, הברחת מטבע חוץ בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, קשירת קשר לביצוע פשע והפרת אמונים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. העורר הוא בן 58 ומשמש כמנהל במחלקת מטבע חוץ של בנק דיסקונט ובעל זכות חתימה בבנק המקנה לו סמכות לחייב את הבנק בסכומים עד לגובה 500 אלף דולר. במסגרת תפקידו טיפל העורר בפקדונות תושבי חוץ. הפקדת מטבע חוץ ופקדונות תושבי חוץ (פת"ח) חייבת להעשות עפ"י היתר ועל הסוחר המוסמך לוודא קיומו של היתר. העורר היה אחראי מטעם הבנק לוודא חוקיות פעולות ההפקדה ועפ"י כתב האישום אישר בין השנים 1982 וסוף 1984 הפקדות סכומי מטבע חוץ בשווי של כ- 800,000 דולר מבלי לוודא מקורם וקיומו של היתר לגביהם, ובחלק מהמקרים אף בידיעה שאין לגביהם היתר וכי מי שהפקידם בבנק אינו זכאי להחזיק בהם ולהפקידם ובכר סייע להברחת מטבע חוץ מישראל. נטען גם כי המעשים מהווים מעילה באמון שנתן הבנק בעורר.
ג. לטענת הסניגור חסרה תשתית ראייתית מספקת המצדיקה את המעצר אם כי העורר מודה בחלק קטן מהפרשיות המיוחסות לו, בכך שסייע לכמה אנשים להעביר כספם לחו"ל. לטענת הסניגור ברוב הפרשיות מדובר במפקידים תושבי חוץ שהובאו לבנק ע"י אחד גבסו, ולעורר לא היתה יד במעשי ההברחה שבוצעו על ידי הלה. ברם, עפ"י חומר הראיות קיימת תשתית ראייתית לכאורית המסבכת את העורר בעיקרי הפרשיות המיוחסות לו. קיימות ראיות המקשרות את העורר אל גבסו וקיימות ראיות מרשיעות אחרות. בשלב מאוחר של חקירתו החליט לשמור על זכות השתיקה שלו - דבר שהוא לגיטימי בהחלט - אך כך נשארה מערכת הראיות נוטה בשלב זה לחובתו.
ד. טענה אחרת בפי הסניגור שאין עבירות מטבע חוץ חמורות עד כדי מעצר הנאשמים עד לסיום ההליכים אך בשל חומרת העבירה. ברם, חומרה מיוחדת נודעת למעשה העורר בכך שהוא מעל באמון המדינה והבנק שהפקיד בידי העורר כח לבקר ולפקח על חשבונות פת"ח והוא ניצל לרעה את הסמכות שניתנה לו. שמירה על יתרות מטבע חוץ המתדלדלות של המדינה היא אינטרס צבורי עליון ומי שמשתמש במנגנון של הבנק לשמש צינור להברחת מטבע חוץ בקנה מידה עצום לחו"ל, תוך מעילה באמון שניתן בו, עובר עבירה חמורה העשויה להצדיק עקרונית מעצר עד לסיום ההליכים.
ה. הסניגור גם טוען על הפלייה שקיימת בין העורר לבין גבסו שלא נעצר עד לסיום ההליכים, אך אין חפיפה בין יסודות שני המקרים שכן בעניינו של גבסו חסר האלמנט של ניצול מעמד והפרת אמון הקיים בעניינו של העורר. העורר העלה את עניין מצב בריאותו, הזמן הארוך שיימשך המשפט, והמעצר המונע בעדו להכין כראוי את הגנתו. לעניין מצבו הבריאותי - הוגשה תעודה רפואית של שרות בתי הסוהר כי מצבו הרפואי של העורר תקין ושלטונות בית הסוהר ערוכים להגיש את הטפול הרפואי שהוא זקוק לו.אשר להתמשכותו של המשפט - ביהמ"ש המחוזי הורה להתחיל את המשפט כבר בתחילת חודש ספטמבר ואם יתברר בשלב מוקדם של הדיונים שהמשפט עשוי להמשך עת רבה, יוכל הדבר לשמש לעורר עילה לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר. גם הטענה שהמעצר עשוי להקשות על העורר את ניהול הגנתו אינה נטולת משקל ועל שלטונות בית המעצר לסייע לסניגור להתגבר על הקשיים האובייקטיביים הנערמים על דרכו ובמקרה הצורך יוכל הסניגור לבקש מביהמ"ש לסווג את המעצר במידה שצרכי ההגנה מחייבים את הדבר.
(בפני: השופט ש.לוין. עוה"ד ריכמן ושינמן לעורר, עו"ד לבאון למשיבה. 14.7.85).
בג"צ 66/85 - חיים לריה נגד מפכ"ל משטרת ישראל ואח'
*השעיית שוטר(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. פקודת המשטרה מקנה למפכ"ל המשטרה סמכות להשעות שוטר, או להורידו בדרגה, או לשחררו מן השירות או לפטרו, אם הוכח להנחת דעתו של המפכ"ל כי השוטר מתרשל, או בדרך כלל בלתי יעיל במלוי תפקידו, או אינו מתאים מבחינה אחרת למלא תפקידיו. כפי שכבר נפסק סמכויות השחרור והפיטורין יכולות להיות מופעלות גם אם השוטר נתון אותה שעה בהליכי חקירה או בהליכים משפטיים ואין חובה להשהות את ההחלטה עד תום ההליכים. בענייננו, עומד העותר לדין ובינתיים החליט המפכ"ל לפטרו. טוען פרקליטו של העותר כי העותר מכחיש את האשמה ויש סיכוי טוב שיזוכה בדינו ואם יקרה כך הרי המסקנה המוקדמת שהוסקה לגביו יהיה בה משום גרימת עוול. העתירה נדחתה.
ב. ניתן למפכ"ל שיקול דעת לנקוט אמצעים פחות חמורים מאשר פיטורין, כגון השעיה, הורדה בדרגה או שחרור מהשירות אך למפכ"ל נתון שיקול הדעת לבחור באחד האמצעים המפורטים ושיקול דעת זה אינו בהכרח תלוי בהרשעה בדין. המשטרה מופקדת על אכיפת החוק ופעולותיה נתונות לפיקוח ולבקורת ציבוריים. תדמיתה בעיני הצבור היא בעלת חשיבות רבה ואחד האמצעים לשמירה על תדמיתה מצוי בהקפדה על כך שלא יהיו בשורותיה אנשים בהם דבק רבב. מכאן ההגיון בהענקת סמכות המאפשרת פטוריו של שוטר בטרם הורשע בדין, אם לאור הנסיבות אינו מתאים עוד למלא תפקידיו. מתחייבת שקילה עניינית וממצה של הנסיבות בטרם בוחרים בין הסמכויות החילופיות, אך אם הבחירה נעשתה ואין לגלות היעדר תום לב, שרירות, שיקול נושאים הזרים לענין או טעמי פסול כיוצא באלה, אין עילה להתערבות בג"צ.
ג. יש להוסיף לכך שהעותר הפנה עתירתו לבג"צ תקופה ארוכה אחרי שפוטר, כשנה וארבעה חודשים, ובכך בלבד היה כדי להצדיק דחיית העתירה על אתר, אך בשל חומרת התוצאה מבחינתו של העותר החליט בג"צ שלא להמנע מן הדיון בעניין לגופו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד אופק לעותר, עו"דש.צור למשיבים. 9.7.85).
בג"צ 448/84 - זלמן פרלמוטר ואח' נגד ראש עיריית בני ברק ואח'
*הקצאת בנין לבית ספר בבני ברק(התנגדות לצו על תנאי הצו בוטל).
א. העתירה היא תולדה של מחלוקת בין קבוצת הורים של בנות תושבות בני ברק לבין ראש העיר בני ברק ותלמוד תורה מסורת אבות, באשר לקיומו של בית ספר בתוך מבנה הידוע בשם "בית הספר השומר" בבני ברק. במבנה זה היה בית ספר כללי אך מפאת שינוי הרכב האוכלוסיה בסביבת רחוב השומר עמד בית הספר להסגר ואז החלו גורמים מעוניינים בלחצים כדי שהמקום ימסר לאותו תת זרם בחינוך העצמאי הקרוב ללבם. העתירה נדחתה.
ב. העתירה סומכת בעיקרה של שניים אלה: מעמדן של בנות העותרים כתושבות האזור שבית הספר השומר משרת אותו; הבטחתו, לפי הטענה, של ראש העיר בני ברק כי בית הספר השומר יהיה מיועד לבית ספר לבנות שבנות העותרים יוכל ללמוד בו. לעותרים אין מעמד של גוף מאוגד המוכר בדיני החינוך ותהא זו הכרה מחוץ למסגרת חינוך חובה. לא מדובר כאן בהורה המבקש לרשום את ילדו, כפרט, לבית ספר בהתאם לכללים שבתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי, אלא בקבוצת אנשים אשר מבקשת בצוותא כי יוקם מוסד חינוך מוכר נוסף במסגרת החינוך העצמאי. העובדה בלבד שקבוצת הורים שמה לה למטרה משותפת פתיחת בית ספר, אין בה כדי להעניק מעמד לפי חוק לימוד חובה או חוק חינוך ממלכתי.
ג. אין בידי העותרים רשיון להקמת מוסד חינוך מוכר ולדבריהם עליהם להשיג תחילה מבנה ואחרי כן הם מקווים שיקבלו רשיון ממשרד החינוך ורשת החינוך העצמאית תטפל בהם כמקובל במקרים אלה. יכולה לעלות הטענה שאין טעם בהעמדת מבנה לרשות של העותרים, תוך כדי נטילתו מאחרים, אם טרם ידוע אם יקבלו רשיון כדי לנהל מוסד חינוכי. אולם אין להלכד בתוך "מעגל השוטה" שנוצר כאן וראוי לבדוק גם את השאלה השניה לגופה, היינו אם אכן קמה מצד הרשות המקומית חובה להעמיד את המבנה לרשות העותרים.
ד. טענה מרכזית של העותרים היא כאמור כי הוכחה כאן הפרה של הבטחה שלטונית מפורשת ואולם ככל שעולה מן הנתונים לא ניתן לגלות מערכת יחסים פורמלית בה נפלה החלטה שניתן לעמוד על קיומה בהתאם לכללים החלים בכגון דא. משהתפנה ביה"ס השומר והחלו לחצים למי למסור את בית הספר ניתנו, כפי שעולה מן הראיות, יותר מהבטחה אחת ואין לדעת מה היתה ההבטחה הראשונית. במציאות שלנו אנו משופעים בתופעות של היענות בו זמנית או מקבילה לדרישות נוגדות מתוך רצון של אנשי ציבור לרצות את פני כולם ולהנות מתגובה חיובית מפי כל. העדר נוהלים תקינים יוצר מבוך עובדתי שאינו מאפשר הסקת מסקנות בעלות משמעות משפטית המטות את כפות המאזניים לזכותו של זה או אחר. בכל הנסיבות אין בג"צ יכול להתערב בנושא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. וינרוט לעותרים,עוה"ד א. בר, י. אלחנני, ר. כספי, מ. ינובסקי, ע. פוגלמן וג. דרנס למשיבים. 18.7.85).
בג"צ 44/85 - יובל גד בע"מ ועזרא ברק נגד מפקח עבודה ראשי משרד העבודה
*הטלת הגבלות על "בודק מוסמך" של מכשירים מסוכנים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עפ"י פקודת הבטיחות בעבודה חובה על בעל מפעל לערוך בדיקות תקופתיות וכן להגיש תסקיר על תוצאות הבדיקות של מכשירים מסוכנים שברשותו, כולל מעליות, אביזרי הרמה, וכו'. לפי סעיף 1 לפקודה רשאי המשיב להסמיך אדם כ"בודק מוסמך" לצורך עריכת הבדיקות והגשת התסקירים הנדרשים בפקודה. הסמכה כאמור ניתנת לבעל השכלה הנדסית או טכנית שעמד בבחינות. העותרת הינה חברה קבלנית לעבודות בניה, מחזיקה ברשותה ציוד וכלים וביניהם מכונות הרמה. העותר שהוא מהנדס מכונות הועסק ע"י העותרת משנת 1962. העותר הוסמך כבודק אביזרי הרמה, מכונות הרמה ודוודים. יחד עם תעודת ההסמכה הראשונה נמסר לעותר מסמך ובו הנחיות כלליות של מפקח עבודה ראשי לבודקים. במסמך נאמר כי כעקרון כללי לא מתקבלים תסקירים לגבי ציוד כל שהוא מתוצרת עצמית של הבודק, או מאת בודקים מוסמכים המועסקים ע"י חברות בגין בדיקות ציוד מעבידיהם. במשך השנים ביצעה העותרת את כל הבדיקות הדרושות לציוד שברשותה באמצעות בודקים שאינם מועסקים על ידה ומשנת 1984 החליטה למסור את ביצוע בדיקת המנופים שבשימושה לעותר. עקב כך הוזהר העותר ע"י המשיב שלא לבצע בדיקות בכלים ובציוד של העותרת שאם יעשה כן תשלל הסמכתו.
ב. העותרים פנו לבג"צ בשתי טענות: כי בהטלת ההגבלות חרג המשיב מסמכותו שכן בפקודת הבטיחות אין הוראה המסמיכה את המשיב להטיל הגבלות על זהות המפעלים הנבדקים ע"י הבודק המוסמך או הוראה האוסרת קיומו של קשר כלשהו בין הבודק לבין הבעלים של הציוד הנבדק ומשלא הוסמך המשיב להטיל הגבלות הרי שאין נפקות למסמך הנוהל האמור; ההוראה הנדונה לוקה בחוסר סבירות קיצונית. הנימוק העומד בבסיס מניעת המשיב הינו החשש שהעובד יהיה נתון ללחצים מצד הממונים עליו אולם חששות בלבד ויצירת הנחות בדבר לחצים אין די בהם. העתירה נדחתה.
ג. אשר לסבירות ההגבלה - רק חוסר סבירות קיצוני ומפליג יבוא בגדר שיקול דעת בלתי סביר המצדיק פסילתו של הפתרון המוצע ע"י הרשות. בענייננו מדובר בבדיקות
של מכשירים מסוכנים כדי להבטיח רמה גבוהה של בטיחות בעבודה ואין פגם בגישתו של המשיב כי בכל הנוגע לבטיחות בעבודה קיימת חשיבות עליונה להקפיד על כל פרט ללא פשרות. גישתו של המשיב כשלעצמה מחמירה בהשוואה לעמדתן של רשויות אחרות שאינן פוסלות מתן שירות ביחסים דומים לשלנו, אולם סבירותה של ההוראה אינה נמדדת תוך ההשוואה לגישתם של אחרים באותו נושא, שכן גישות שונות כשלעצמן אינן עושות את ההוראה לחסרת סבירות, כל עוד הפתרון שבחר המשיב ללכת בו הוא במתחם הסבירות. בענייננו מדובר במגמה להגן על חיי בני אדם ובענין כזה בחר המשיב להטות את הכף לצד המחמיר ובכך אין להתערב. אין לומר שרק חשש שווא הוא חששו של המשיב כי כאשר הבודק גם עובד אצל מי שצריכים לבדוק אצלו את המכונות, עלול מעמדו לפגוע במידת האובייקטיביות הנדרשת מבודק שהוסמך עפ"י הפקודה.
ד. אשר לשאלה אם הוסמך המשיב להגביל את המנוי בתנאים - אין המשיב חולק שאין בחוק הוראה מפורשת המסמיכה אותו לקבוע תנאים לתעודת ההסכמה, אך לסברתו סמכות זו קיימת ונובעת מעצם הסמכות להעניק את התעודה, לשנותה או לבטלה. בנדון זה יש מקום להבחנה בין תנאים להגביל את היקפה של תעודת הסמכה מסויימת לבין תנאים מגבילים החלים על כלל הבודקים. אילו היה המשיב מבקש להגביל את ההסמכה של המשיב בשל שיקולים הנוגעים לבעל התעודה ככזה, כי אז אפשר שהיה מקום לטענה כי בהעדר הוראה מפורשת בחוק אין המשיב רשאי להסמיך לשיעורין. לא כן כשמדובר בהגבלה הנוגעת לכלל הבודקים. הסמכות לקבוע כללים מגבילים כדי שהבודקים יישמו את הוראות הפקודה החלות עליהם ולא יעשו אותן הוראות פלסתר, מסורה למשיב מעצם הסמכות להסמיך בודקים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. הרציג לעותרים, עו"ד ש.צור למשיב. 23.7.85).
בג"צ 679/84 - מאור יום טוב ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*קביעת מועד להגשת בקשות לרשיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עברו שלוש שנים ו- 9 חודשים מאז המועד הקובע לענין תקנה 532 של תקנות תעבורה, הנוגעת לקביעת מועד נוסף להגשת בקשות רשיון למוניות, והעתירה היא נגד המשיבים שיקבעו מועד להגשת בקשות כאלה. תקנה 532 קובעת את המועד לפי אותן תקנות שהוא 14.8.81 ומוסיפה וקובעת כי "לא יקבע מועד נוסף להגשת בקשות לפני תום שלוש שנים מהמועד הקובע...". טוענים העותרים כי לאחר שעברו כבר שלוש שנים ותשעה חודשים צריכים המשיבים לפרסם הוראות חדשות. עתירתם נתקבלה.
העתירה דומה כמעט בכל לעתירה שנדונה בבג"צ 536/76 (פד"י ל"א (2) 533). שם החליט ביהמ"ש העליון שעל הרשות להשתמש בסמכותה ולקבוע תוך שלושה חדשים ממתן ההחלטה מועד להגשת בקשות וזה לאחר שחלפו שנתיים וחצי מהמועד האחרון שנקבע. נטען כאן כפי שנטען שם כי נשקלים הסדרים חדשים לענין הענקת רשיונות, אך טענה זו נדחתה שם בהיותה נוגדת את רצונו של המחוקק ואת הוראות פקודת הפרשנות היינו כי סמכות שניתנה בחיקוק צריך להשתמש בה מזמן לזמן ככל שיידרש לפי הנסיבות. גם כאן על המשיבים לפרסם הוראות בענין הנדון. הטענה כי מומחי משרד התחבורה אשר ישבו על המדוכה במשך תקופה ארוכה גיבשו תפיסה שונה לחלוטין ומדיניות שונה לגמרי, אינה יכולה לעכב את קביעת המועד כל עוד לא נתקבלה המדיניות החדשה. כל עוד לא נעשה שינוי בתקנות ובחוק חייבים המשיבים להפעיל את סמכותם ולקבוע מועד חדש כאמור.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. הורנשטיין לעותרים, עו"ד מ. ארד למשיבים. 14.7.85).
ע.פ. 683+811/84+667 - יצחק ברליה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ונאשם אמר בשם משה (להלן: משה) הורשעו בעבירות סמים המתייחסות לייבוא של כ- 250 גרם הירואין מתוך מגמה להפיצם בישראל. המערער נדון למאסר בפועל של 4 שנים ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של מליון שקל ואילו שותפו משה נדון למאסר בפועל של שלוש שנים ושנתיים מאסר על תנאי ובמקביל לקנס שהוטל על המערער הוחלט לחלט את מכוניתו של משה שבה הוביל את ההרואין. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העונש כשלעצמו אינו חמור כלל ועיקר. קשירת קשר לייבא הרואין בכמות כה גדולה והחזקתו במטרה להפיץ אלפי מנות מסם קטלני זה בין תושבי ישראל, הן עבירות חמורות ביותר המצדיקות עונש רציני יותר מזה שהושת על המערער. ברם, השאלה היא אם צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר עשה הבחנה משמעותית בין העונשים שהוטלו על המערער מחד ועל משה מאידך. ביהמ"ש מנמק את הפער בכך שלמערער הרשעות קודמות ואילו למשה עבר נקי וכן בכך שהמערער היה היוזם, המתכנן והמבצע העיקרי של התכנית. אשר לנימוק הראשון - העובדות הן אמנם כפי שצויין ע"י ביהמ"ש. ברם, בקשר לנימוק השני, מתברר מתוך הראיות, כי טעה ביהמ"ש כאשר התבסס על יוזמתו המקורית של המערער ועל נסיעתו לחו"ל כדי להסביר את הפער כשמתברר כי עובדות אלה אינן בדוקות. העקרון של אחידות העונשין הוא אחד העקרונות שעליהם מושתתת מדיניות הענישה ומאחר והנימוק השני שעליו השתית ביהמ"ש את הפער בין העונשים אין לו על מה שיסמוך יש לקבל את ערעורו של המערער ולהקל בעונשו. כיון שבכל זאת הנימוק הראשון של השופט היה לו בסיס אין להשוות את העונשים לחלוטין ויש להעמיד את המאסר בפועל של המערער על שלוש וחצי שנים.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. דרמן למערער, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 26.6.85).
ע.פ. 867/84 - אדוארד שולץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפה ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר ונסיון לבצע חטיפה של אדם על מנת לשדוד אותו וכן עבר עבירה של שימוש ברכב ללא רשות. העבירות לא נתבצעו הלכה למעשה, בזכות ערנותו של שוטר שמנע את החטיפה והשוד. נוסף לכך הורשע המערער בעבירה של איומים בכך שהתקשר לאדם אחר ואיים עליו שאם לא יעשה מעשה מסויים, יחטוף את ילדיו ואף פרט את שמותיהם על מנת להוכיח כי כוונותיו רציניות. בגין מעשים אלה גזר ביהמ"ש למערער שש שנים מאסר שמתוכן 4 שנים לריצוי בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה נימוקים לקולא אך אלה כבר נשקלו על ידי ביהמ"ש המחוזי. בגזר הדין ציין ביהמ"ש כי אין מדובר במעשה פזיז אלא במעשה שקדם לו תכנון קפדני שכלל מעקב אחר קרבן הארוע והכנת אמצעים ואביזרים שיאפשרו את בצוע החטיפה והשוד. ביהמ"ש המחוזי הוסיף וציין כי למרות חומרת המעשה החליט לא למצות עם הנאשם את הדין מנסיבות לקולא שציין בפסק דינו. מכאן שביהמ"ש המחוזי שקל כראוי הן את הנסיבות האישיות של המערער והן את האינטרס הציבורי ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: גולדברג,וייס, בן דרור. עו"ד מ. אינהורן למערער, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 30.6.85). ע.פ. 22/85 - עמר דאוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער זוכה ע"י ביהמ"ש המחוזי מגרימת חבלה בכוונה מחמירה אך הורשע בעבירה של החזקת נשק ללא היתר. מדובר במקרה שבו המערער נהג במכוניתו של אביו ומשפתח את תא המטען הבחין באקדח
השייך לאביו. הוא נטל את האקדח כדי לבודקו אם הוא טעון ונפלט כדור. המערער הסתיר את האקדח בשולי הדרך ונסע לענייניו. בשובו לקח את האקדח ולאחר שסיפר לאביו את אשר ארע התייצבו השניים במשטרה ומסרו את האקדח. על עבירה זו גזר ביהמ"ש למערער ששה חדשים מאסר בפועל המצטברים לעונש מאסר אחר שהמערער מרצה וכן ששה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
עם כל החומרה שבה יש להתייחס לעבירות של החזקת נשק נראה שכאן החמיר ביהמ"ש עם המערער יתר על המידה. המערער לא עשה שימוש באקדח שהיה שייך לאביו ונמצא במכונית כשאינו טעון ובו ביום נמסר למשטרה. כשנגזר העונש בתיק זה היה זה לאחר שנגזר על המערער בתיק אחר מאסר של שלוש שנים בפועל בניכוי שלושה עשר חודשים שבהם היה המערער נתון במעצר לרבות "מעצר בית". כשביהמ"ש המחוזי פסק את אשר פסק בתיק זה היתה לנגד עיניו תקופת המאסר הכוללת שעל המערער יהיה לרצות עפ"י שני פסקי הדין. ברם, בינתיים ערערה המדינה על גזר הדין בתיק השני בציינה שאין לנכות "מעצר בית" מתקופת המאסר בפועל וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור כך שתקופת המאסר בפועל הוארכה בעשרה חודשים. בנסיבות אלה, המאסר בפועל שהושת על המערער בתיק זה הוא ירצה בחופף עם המאסר שהוא מרצה בגין התיק השני.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד טומי נדשי למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 10.7.85) .
ע.פ. 131/85 - שלום גיבלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהדחת קטינים לשימוש בסמים וכן בסחר בסמים ונדון לשלוש שנים וחצי מאסר שמתוכן שנה וחצי לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העונש נראה קל במידה בלתי סבירה בהתחשב בטיב העבירות וקל וחומר בהתחשב בעובדה שעברו של המערער אינו נקי וכולל גם עבירה של החזקת סם וכן שמדובר בהתנהגות עבריינית דרך קבע עד שנתפס. הקולא של העונש מוסברת בכך שמדובר ביליד 1947, מוכה גורל שהוא חרש אילם, וכן הביא ביהמ"ש בחשבון את מצבו המשפחתי של המערער, נשוי ואב לשלוש בנות, מצבו השכלי והנפשי והודאתו והבעת חרטה על ידו. השאלה היא אם ניתן להקל עוד בעונש. ביהמ"ש העליון הזמין תסקיר משלים מאת שירות המבחן ומתוכו עולה כי בתחום המשפחה שוררת עקב מאסרו של המערער אוירה מתוחה ואלימה ועם שחרורו יש סיכוי טוב שיוכל להתפרנס ממקצועו כצבע עצמאי. לפנים משורת הדין, ולא משום פגם שנפל בשיקוליו של ביהמ"ש קמא, כדי למנוע חלילה פרוד או קרע בחיי המשפחה, הוחלט לתת למערער הזדמנות נוספת ע"י העמדת עונש המאסר על שנה אחת ואילו שנתיים וחצי יהיו מאסר על תנאי. ביהמ"ש ציין כי אין לראות בהחלטתו תקדים אלא חריג נדיר המבוסס על נסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה שרק חלקם פורטו לעיל. ביהמ"ש הגיע להחלטה לאחר לבטים קשים אך גברה הפעם מידת הרחמים על כל השיקולים האחרים שהיו מחייבים החמרת העונש במידה ניכרת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. לנדשטיין למערער, עו"ד א.רומנוב למשיבה. 21.6.85).
ע.פ. 882/84 - מדינת ישראל נגד יהודה בוכובזה
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב עבד כנהג מיכלית ובמסגרת עבודתו נהג להכנס לבסיסי צה"ל בלבנון. באחת הפעמים קנה בלבנון כ- 74 גרם הרואין תמורת תשלום 2,000 דולר במזומן ואת הסם הביא לישראל. ביהמ"ש המחוזי הדגיש בגזר דינו את חומרת העבירה בציינו כי מדובר בכמות שניתן להכין ממנה 4000 מנות
המיועדות לצרכני סמים. עם זאת שקל השופט את הנסיבות האישיות של המשיב שהיה לו אמנם עבר פלילי עשיר למדי אך בשנים האחרונות הוא מתנזר מדרך הפשע וכן הוא מסודר בעבודה ומאסר לתקופה ארוכה עשוי לפגוע בסיכויי שיקומו. לפיכך גזר ביהמ"ש המחוזי למשיב 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי בגין עבירת סמים וכן שלושה חדשי מאסר חופפים בשל עבירה של החזקת מטבע זר ללא היתר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לאחרונה רבו פסקי הדין שבהם ראו שופטי הערכאה הראשונה לסטות באופן משמעותי מרמת הענישה המקובלת בעבירות סמים. אמנם אין לומר כי אף פעם לא יכול להיות מקרה שבו הנסיבות האישיות של עבריין סם יטו את הכף לקולא, אך המקרה דנא וגם מקרים אחרים בהם דן ביהמ"ש העליון לאחרונה מלמדים שהקלה בעונש של עברייני סם הפכה לתופעה חוזרת לעתים קרובות. אין די בכך שביהמ"ש של הערכאה הראשונה חוזר ומציין שיש להחמיר בדינם של עברייני סם, אלא יש ליישם את הכלל בפועל, דבר שלא נעשה במקרה דנן. חרף הנסיבות המקילות אין עניינו של המשיב שונה מעניינם של עברייני סמים אחרים שנשלחו לתקופות מאסר ארוכות. כאן יש להביא בחשבון לא רק שמדובר בהרואין ובכמות גדולה אלא גם שהמשיב היה מסודר בעבודה קבועה ולא עבר את העבירות בנסיבות לחץ או מחסור. לפיכך יש להחמיר בעונש אך ביהמ"ש שלערעור אינו נוהג למצות את הדין עם נאשם והעונש יועמד על שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד גב'ברכה סמסון למשיב. 25.6.85).
ע.פ. 686/84 - יאיר וינר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות הונאה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בשש הזדמנויות שונות ובמשיכת שיקים ללא כיסוי בשבע הזדמנויות ולאחר שהורשע ביקש להודות בעבירות שיוחסו לו בתיק אחר ובו 10 אישומים שונים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, משיכת שיקים ללא כיסוי, גניבה בידי מורשה והשגת אשראי לפני הפטר ע"י פושט רגל, וארבעה תיקים פליליים נוספים של משיכת שיקים ללא כיסוי וקבלת דבר במרמה ועבירות לפי חוק מס ערך מוסף. למערער עבר פלילי כאשר במרוצת השנים 1973 עד 1976 ביצע סדרת עבירות של מרמה מלוות במשיכת שיקים ללא כיסוי וריצה עונשי מאסר. בנסיבות אלה קבע השופט כי המערער הוא נוכל המסכן את רכושו של הצבור ודן אותו בגין העבירות בתיק שבו הורשע לשבע שנים מאסר בפועל ובגין העבירות בתיקים האחרים לחמש שנים לריצוי בפועל ו- 20 חודשים לריצוי בפועל כשכל העונשים חופפים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה טען הסניגור כי ברוב העבירות אין לייחס למערער משיכת שיקים ללא כיסוי שכן הוא נכשל כשלון עסקי וכאשר משך את השיקים לא היה לו יסוד לחשוש כי אלה לא יכובדו ע"י הבנקים. ברם, עפ"י הרקע העובדתי שבתיק ברור כי המערער ידע בעת משיכת השיקים כי לא יהיה להם כיסוי. הסחורות שנטל המערער מסוחרים ושלא שילם תמורתן מסתכמות בכ- 17 מליון שקלים. לטענת התביעה כבר מתחילת התקשרותו עם הסוחרים השונים התכוון להונות אותם. תחילה רכש את אמונם בכך שקנה סחורה בשווי נמוך יחסית ועמד בכבוד בתשלום, לאחר מכן הגביר את הרכישות לכמויות גדולות ושילם תמורתן בשיקים דחויי מועד בידיעה כי לא תהיה חובה על הבנקאי לפורעם. יתירה מזו, חשבונות הבנק של המערער הפכו לחשבונות מוגבלים עקב משיכות יתר בלתי מאושרות, וכן כשעשה את המעשים היה פסול דין נתון להשגחת אפוטרופוס שמונה לו עפ"י בקשתו משום שהוא לוקה בחולשה נפשית, מכור למשחקי הימורים בהיקף כספי עצום ונכנס לחובות כספיים ניכרים. בהליכי הוצל"פ שננקטו נגד המערער בתקופה
הרלבנטית של ביצוע העבירות העיד המערער על עצמו במכתב ליו"ר ההוצל"פ כי אינו עובד וכי הוא מסובך בחובות ואין לו כספים. בנסיבות אלה ברור כי ידע שהבנקים לא יכבדו את השיקים שלו. ממכלול הראיות גם עולה כי המערער עשה את מה שעשה מתוך כוונת מרמה ויש לראות את הנסיבות בהן בוצעו העבירות נסיבות חמורות.
אשר למידת העונש - 7 שנות מאסר הן אמנם תקופה ארוכה ויש לראות עונש זה כחמור ומכאיב, אך אם נותנים את הדעת לעברו הפלילי של המערער ולכל העבירות שהורשע בהן אין לומר כי העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד יורם שפטל למערער, עו"ד גב' פנינהגאי למשיבה. 27.6.85).
ע.פ. 227/85 - מדינת ישראל נגד יהודה אוחיון
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע במכירת שתי מנות הרואין במקרה אחד ובמכירת הרואין במשקל של קרוב לגרם אחד במקרה אחר ונדון לשנתיים מאסר שמתוכן ששה חדשים בפועל ו- 18 חודשים על תנאי. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון שהמשיב עושה נסיון כן ואמיתי להפלט ממעגל הפשיעה וכן כי הוא התחתן ואשתו בהריון. בינתיים אף סיים המשיב לרצות את עונש המאסר של ששה חדשים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
בתי המשפט רואים את העבירות מסוג זה בחומרה רבה והנסיבות לקולא כמצויין לעיל אין בהן כדי להצדיק את העונש הקל שהוטל על המשיב. עונש של ששה חדשים מאסר בפועל במקרה כזה מחטיא את מטרות הענישה ומתעלם מן האינטרס של הצבור. אין ביהמ"ש העליון מתעלם מהשיקול שהמשיב כבר ריצה את עונשו ויצא מבין כותלי הכלא ושיקול זה יובא בחשבון במסגרת השיקולים בערעור. ברם, אין זה השיקול היחידי ויש להשקיף על מערכת הנסיבות כולה הן מבחינת המשיב והן מבחינת טובת הכלל. ביהמ"ש העליון לא היה מהסס להטיל על המשיב עונש כבד מתקופת המאסר הכוללת שהוטלה על המשיב, אך בנסיבות הענין ישאר העונש 24 חודשים מאסר, אך מתוכם יהיו 18 חודשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, וייס, בן דרור. עו"ד חיים לירן למערער, עו"ד חיים גורן למשיב. 24.6,85). ע.פ. 151/84 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד מנחם פרשט ואח'
*הרשעה בעבירה על החוק למניעת מפגעים (הערעור נדחה).
ביולי 1980 הגישו הקובלים, המשיבים, לבימ"ש השלום קובלנה פלילית פרטית נגד חברת החשמל וטענו כי החברה היא הבעלים והמפעילה של תחנת הכח רידינג ד' וכי באחד הלילות משעה 00:1 לאחר חצות ועד שעה 00:6 בבוקר בקע מן התחנה ברציפות רעש מחריש אוזניים שהתפשט על פני הסביבה, הדיר שינה מעיני הקובלים וערער עצביהם. הושמעו ארבעה עדי תביעה מדיירי הסביבה על מהות הרעש ובתום פרשת הוכחות התביעה זיכה בימ"ש השלום את חברת החשמל בציינו כי האשמה לא הוכחה אף לכאורה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים והחזיר את הדין לבימ"ש השלום לשמוע את עדויות ההגנה והערעור על כך נדחה.
השאלה העיקרית שהעלתה חברת החשמל היא במישור הדיוני ראייתי ולא במישור המהותי. היינו, האם לאור הקבוע בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), שהותקנו מכח הוראות סעיף 5 לחוק למניעת נפגעים, ניתן לטעון ולהוכיח "רעש חזק ובלתי סביר" כאמור בחוק רק בדרך שנקבעה בתקנות או גם בצורה אחרת. ביהמ"ש העליון בשני פסקי דין מפי השופטים בייסקי וגב' שטרסברג- כהן הגיע למסקנה כי את הרעש הבלתי סביר ניתן להוכיח גם בדרכי ראיה אחרות שאינן דרכי הראיה הקבועות בתקנות הנ"ל.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד יהושוע חוו למערערת, עו"ד י. בארי למשיבים. 17.7.85).
ב.ש. 695/85 - ציון תוהמי נגד מדינת ישראל
*מעצר לאחר הרשעה עד למתן גזה"ד (ערר על מעצר לאחר הרשעה - הערר נתקבל).
העורר הואשם בשעתו בביצוע עבירות אינוס, כליאה וחטיפה והוחלט אז לעצרו עד תום ההליכים. הוגש ערר לביהמ"ש העליון והערר נתקבל כשהנימוקים לכך היו כי העבירות היו מכוונות באופן ספציפי כלפי המתלוננת ובעלה ולא נשקף חשש שהעורר עלול לחזור על מעשי עבירה נוספים באם ישוחרר וכן כי איננו מהווה סכנה לצבור ולא נמצאה עילה אחרת להצדיק את המעצר. בינתיים הרשיע ביהמ"ש המחוזי את העורר בעבירות של אינוס וכליאה וזיכה אותו מעבירה של חטיפה. לאחר ההרשעה נענה ביהמ"ש לבקשת הסניגור והחליט, על אף התנגדות התובעת, להורות על הגשת תסקיר של שירות המבחן, בנימוק שהחומר שיוגש יסייע בראיית התמונה במלוא היקפה. המשך הדיון למתן גזר הדין נדחה ליום 20.10.85 . לאחר ההחלטה ביקשה התובעת לעצור את העורר מאחר והוא מהווה סכנה לצבור. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי החליטו כי יש לעצור את העורר, שכן חל שינוי במצב הדברים מאז מתן ההחלטה בערר הקודם והעורר הפך מחשוד לאשם. דעת המעוט היתה כי ההרשעה אינה מצדיקה שינוי ההחלטה לשחרר את העורר כל עוד לא נגזר דינו. הערר נתקבל.
עם כל החומרה בעבירות שהעורר הורשע בהן ובנסיבות בצוען, הרי העורר אינו מסוכן לצבור ועל כן אין מתקיימת כאן אף אחת מהעילות המצדיקות את המעצר. אמנם העורר אינו בחזקת זכאי שכן כבר הורשע בדין, אבל עונשו למאסר טרם נגזר ואין לדעת אם יגזר למאסר. המעצר לא נועד להוות מפרעה על חשבון העונש. עצם ההרשעה יכולה להוות שקול במכלול השקולים הרגילים והמקובלים בדיון בשאלת מעצרו של אדם. אכן, יש יסוד להניח שבהעדר שיקולים מיוחדים יוטל עונש מאסר בפועל לתקופה של ממש, אך ביהמ"ש הזמין תסקיר שרות המבחן אם כי אין עליו חובה לעשות כן, ועל כן אין להמר כבר עתה כי אכן יגזר עונש מאסר בפועל.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד צבי לידסקי לעורר, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 19.7.85). ב.ש. 707/85 - מדינת ישראל נגד חיים בינשווילי
*שחרור בערובה (התפרצות וגניבה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בהתפרצות לבנין וגניבת ציוד שערכו הכולל למעלה מ- 232 אלף דולר. המדינה ביקשה מעצר העורר עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי על יסוד הראיות לכאורה אין לייחס למשיב במידת הוודאות הדרושה בשלב המעצר את עבירת ההתפרצות, אם כי ניתן להעלות חשש סביר לעבירה של החזקת רכוש החשוד שהושג בדרך בלתי חוקית. לפיכך שחרר ביהמ"ש המחוזי את העורר בערובה בתנאי שלא יצא מפתח ביתו אלא באישור מפקד תחנת המשטרה בעכו. הערר נדחה.
בבדיקת חומר הראיות אכן עולה כי אין בידי התביעה תשתית ראייתית מספקת לענין ההתפרצות וכל שניתן לומר בשלב הנוכחי כי הדברים ניתנים לפרשנות לכאן ולכאן. התימוכין שהתביעה מבקשת להביא מהילכת החזקה התכופה אינם חד משמעיים. אין גם ראיה בדבר קיומו של נסיון מצד המשיב להשפיע על עדים. כל שמצוי בידי התביעה בענין זה הוא דברי עד כי בשלב מסויים חשש מלהמשיך ולשתף פעולה עם המשטרה, אך בכך לא די. בשלב הנוכחי מצויה תשתית הקושרת את המשיב לעבירה של החזקת חלק מהטובין שלא כחוק, ואם כי גם עבירה זו אינה עבירה קלה הרי בנסיבות הענין אין די בה למעצרו הבלתי מסוייג של המשיב. אם בעתיד תגענה לידי התביעה ראיות נוספות הקושרות את המשיב להתפרצות וגניבה היא תוכל לפנות לביהמ"ש בבקשה לעיין מחדש בהחלטה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' אילנה ראב לעוררת, עו"ד רן פינגרר למשיב. 19.7.85).
ב.ש. 678/85 - תאופיק ג'ברין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (ערר על דחיית בקשה לשחרור בערובה - התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
משפטו של העורר מתקיים בפני השופט ביין בחיפה ועדויות התביעה כבר נסתיימו. המשך הדיון נקבע ליום 9.9.85 ואין לדעת אם יש סיכוי שהמשפט יסתיים באותו יום. העורר ביקש כי ישוחרר בערובה אך שופט ביהמ"ש המחוזי, השופט בר, החליט לדחות את בקשת העורר לשחררו בערובה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בענין השחרור השופט ביין ולא השופט בר.
עניינו של עורר זה עבר כמה גלגולים והתוצאה תלויה במידת המהימנות שיש לייחס לאחד העדים. הלה חזר בו בעדותו מדבריו במשטרה והשאלה היא אם ההודעה במשטרה תתקבל כראיה במשפט. הנוהג השורר בביהמ"ש המחוזי בחיפה הוא כי בקשת מעצר או שחרור בערובה אינה נשמעת ע"י השופט המברר את המשפט. ברוב המקרים הנוהג האמור הוא רצוי, אך במקרה דנן קיימת עילה מספקת לסטות מן הנוהג האמור. אך מובן שהחלטתו של השופט המברר את המשפט בעניין המשך המעצר אין בה כדי להצביע על עמדתו הסופית כשיבוא להכריע את הדין. מדובר במשפט מורכב ואין כל מניעה שהשופט שמכיר את חומר הראיות החלקי ידון בבקשת הסניגור לשחרר את העורר כבר עתה. בנסיבות אלה נתקבל הערר והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שהשופט ביין יחליט בשאלת השחרור בערובה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד קאזיס לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 18.7.85). ב.ש. 609/85 - סטרולזון יוסף נגד סטרולזון פרומה
*עיכוב ביצוע חלקי של פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פס"ד - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד שבו חייב את המבקש בתשלום מזונות למשיבה והמבקש הגיש ערעור על כך. זוהי בקשה לעכב באופן חלקי את פסק הדין עד להכרעת ביהמ"ש בערעור. הבקשה נדחתה. כאשר מדובר בפסק דין מזונות אין ביהמ"ש העליון נוטה בדרך כלל להעתר לבקשות מסוג זה, אף אם מתקבל הרושם שביהמ"ש סטה במידה מסויימת מהסכומים שנהוג לפסוק במצבים דומים. במקרה הנוכחי מכריעים את הכף לרעת המבקש שני אלמנטים שאי אפשר להתעלם מהם: המשיבה משלמת מדי חודש סכום השווה ל- 150 דולר ותשלום חדשי זה מכלה חלק לא מעט מדמי המזונות שנפסקו; שבועיים קודם להגשת הבקשה הנדונה הוגשה בקשה דומה לביהמ"ש המחוזי אך בוטלה ע"י המבקש קודם שהגיעה לשלב של שמיעה ממשית. בשל הביטול הנזכר, נוצרת סיטואציה המחייבת לשכנע את ביהמ"ש העליון במה השתנו הדברים תוך שבועיים ימים מיום הביטול ועד היום.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד מ. אביב למבקש, עו"ד מ. קטן למשיבה. 1.7.85). ב.ש. 618/85 - אריה מזרחי נגד מדינת ישראל
*דחיית מועד ביצוע עונש מאסר (בקשה לדחיית מועד בצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי גזר למבקש מאסר בפועל ודחה את ביצוע המאסר עד ליום 8.8.85. במסגרת הבקשה הנוכחית מבוקשת דחייה נוספת בעקבות ערעור שהוגש. הבקשה נדחתה. נימוקו העיקרי והיחידי של המערער נעוץ בעובדה שביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לגזור את דינו בהתאם למוסכם בעסקת טיעון שנערכה בכתב בין הסניגור לבין התובע. אין לקבל את הנימוק בלבדו כסיבה לדחיית מועד ביצוע המאסר שכן מדובר בערעור לביהמ"ש העליון בקשר למידת העונש ובדרך כלל נשמעים ערעורים מסוג זה ללא עיכובים, כך שגם אם המבקש יזכה בערעורו על יסוד הטענה הנ"ל, קיים יסוד סביר שתורו של הערעור להשמע יגיע עוד לפני שתקופת המאסר תסתיים. גם אין לקבל בקשה חילופית שלפיה יידחה המאסר עד 1.9.85 שכן ניתנה כבר ארכה מספקת לעורר על ידי ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד קרמר למבקש, עו"ד כהן למשיבה. 1.7.85).
ב.ש. 651/85 - פנחס זהבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה ביריות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בגין סכסוך בין העורר לבין אחיו, המתלונן, ירה העורר, לדברי התביעה, במתלונן והואשם בעבירות של נסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק שלא כדין. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. קיימת תשתית ראייתית מספקת לקבוע על יסודה, לעניין המעצר, שאכן ירה העורר באחיו. הסניגור הביא לפני ביהמ"ש העליון נוסח "סולחה" שנערכה בין בני המשפחה הנוגעים בדבר, אך חומרת העבירה ועברו הפלילי של העורר, הרצוף מעשי אלימות, הם המכריעים את הכף במקרה דנן. אין הדבר ענין שניתן להסדירו בין כותלי המשפחה אלא מיוחסת לעורר עבירה שיש לציבור ענין בה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד משגב לעורר, עו"ד כהן למשיבה. 12.7.85). ב.ש. 666/85 - ידיעות אחרונות ואח' נגד שרה אולייר
*העברת דיון מירושלים לת"א (בקשה להעברת דיון מירושלים לתל אביב - הבקשה נדחתה).
בעת בחינתו של מאזן הנוחות בענין העברת דיון מבימ"ש בעיר אחת לבימ"ש בעיר אחרת נוהג ביהמ"ש העליון להביא בחשבון את מידת תעסוקתם של בתי המשפט ואת הצורך בויסות הטבעי הנוצר ע"י שימוש רחב באפשרות הנובעת מסמכויות השיפוט של בתי המשפט. נכון שזיקתו של ביהמ"ש בירושלים לנשוא שבפנינו היא לכאורה פורמלית בלבד, אך לאור השיקולים הנ"ל אין בכך כדי להצדיק התערבות ביהמ"ש העליון לשם העברת הדיון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. מוזר למבקשים, עו"ד תוסיה כהן למשיבה. 17.7.85). ב.ש. 604/85 - בראונשטיין בר כוכבא נגד מדינת ישראל
*עיכוב יציאה עקב הגשת כתב אישום בעבירות מכס (הבקשה נתקבלה).
נגד המבקש מתנהלת חקירה בגין עבירות מכס וניתן נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. העורר ביקש לאפשר לו יציאה לחו"ל לצורך עסקיו וביהמ"ש המחוזי הורה שצו עיכוב היציאה יפקע ביום 1.8.85 אם לא יוגש עד אז כתב אישום נגדו. הערר נתקבל. העורר מבקש לצאת את הארץ לצורך עסק דחוף בטענה שאם תידחה הנסיעה ייגרמו לו נזקים כלכליים חמורים. מסתבר שהעורר היה מבלה חודשים לא מעטים כל שנה בחו"ל לצורך עסקיו. אכן, אין לזלזל בחומרת המעשה שמייחסים לעורר, אך אין לגרום, בשל כך בלבד, נזק חמור לעורר כאשר קיימת אפשרות להבטיח התייצבותו למשפט. לפיכך הוחלט להעתר לבקשה ובלבד שהעורר ימציא ערבות בנקאית על סכום של 500 מליון שקל שתחולט אם לא יחזור העורר ארצה תוך ששה שבועות מעם יציאתו או אם לא יתייצב לדין בתאריך שייקבע ותהא הסיבה שגרמה לאי חזרתו ארצה כאשר תהא. נוסף על כך תערוב אשתו של העורר בסכום של 200 מליון שקלים לשובו של המבקש וכן תמציא מסמך בכתב לביהמ"ש שבו היא תביע הסכמה לעיכוב יציאתה מהארץ עד תום ההליכים המשפטיים נגד בעלה.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד י. גולדברג למבקש, עו"ד י. כהן למשיבה. 1.7.85). ב.ש. 603/85 - סאבא אובל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הדחת עד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בהדחת עדה שלא תעיד בביהמ"ש נגד אחיה וביהמ"ש הורה על מעצרה עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימת תשתית ראייתית שיש בה, לכאורה, לסבך את העוררת באיום על העדה הן בדרך הטלפון והן על דרך השימוש בסכין נגדה. העוררת היא בעלת נורמה עבריינית וכן גם אחיה שלמענו ביצעה את המעשה. לעבירת האיום על עדים יש להתייחס בחומרה יתירה, שכן עבירות מסוג זה פוגעות באושיות מערכת המשפט ומרתיעות עדים מלהופיע בביהמ"ש. כיון שקיים יסוד סביר לחשוב שהעוררת ואחיה מעורבים בחיי הפשע, מתייחסים ברצינות לאיומים שלהם. העובדה שלעוררת שני ילדים הזקוקים לאמם אינה
חייבת לשנות מהתוצאה שכן מדובר בילדים לא קטנים וכן יש לעוררת משפחה עניפה המטפלת בילדים אלה מאז שהושמה במעצר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד נחמן בטיטו לעוררת, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 30.6.85). ב.ש. 684/85 - שולי רשיד ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררים הודו ביום 21.6.85 בעבירה של התפרצות וגניבה של רכוש רב וביהמ"ש המחוזי הרשיעם והורה על הגשת תסקירים מטעם שירות המבחן תוך קביעת המשך הדיון לצורך גזירת הדין ליום 1.9.85. לפי הנוהג המקובל בבתי המשפט בחיפה, השופט הדן במשפט אינו דן במעצרים ולפיכך הובאו העוררים לפני שופט המעצרים וזה הורה ביום 1.7.85 כי עקב חומרת העבירה יעצרו העוררים עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
יתכן שבמקרה המיוחד הזה היה השופט שהרשיע את העוררים מטיב לעשות אילו דן בענין המעצר. יהיה אשר יהיה הדין במקרים אחרים הרי שבמקרה זה הפיצול אינו רצוי. לעוררים אין הרשעות קודמות ואין לדעת מה יהיה גזר דינם. לתוכנו של תסקיר המבחן תהיה חשיבות לעניינם ומה גם שמדובר בנאשמים צעירים. ענין ענין ונסיבותיו, גם לגבי מקרה של מעצר לאחר הרשעה, ובנסיבות שנוצרו יש לקבל את הצעת הסניגורים כי העוררים ישוחררו אך יהיו מרותקים לבתיהם עד לסיום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד מ. גלעד ונ. וקים לעוררים, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 18.7.85). בג"צ 706/84 - סימי סרף נגד המועצה המקומית מעלות תרשיחא ואח'
*סירוב מועצה מקומית לחבר מים למבנה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עניינה של העתירה סירובה של הרשות המקומית מעלות תרשיחא לחבר מים למסעדה ולדירה שהעותרת טוענת לבעלות בהן. למחלוקת שני ראשים: מעמדה של העותרת במבנה מסויים הנמצא בתרשיחא; ויכוח על חובתה של הרשות המקומית לחדש את חיבור המים למבנה הנ"ל. לענין מעמדה המשפטי של העותרת במבנה - הוא נמסר לחזקתה לפני שנים ע"י רשות הפיתוח ולא בג"צ הוא שיחליט ויכריע בסכסוכים בקשר לבעלות או לזכות חזקה במקרקעין. מי שמלין על כגון דא צריך להביא תביעתו לערכאה השיפוטית שהוסמכה לכך עפ"י חוק בתי המשפט. לטענת המשיבים הבית ישן מאוד והוא במצב רעוע ובלתי יציב ונשקפת סכנה מן השהות בו. בשנת 1983 עברה העותרת לגור בדירה של עמידר והוגשה למועצה המקומית הודעה בכתב ובה בקשה לנתק את המים מן המבנה הישן. לטענת המשיבים חתומה ההודעה ע"י העותרת והיא ניתנה כהוראה בלתי חוזרת בקשר למעבר העותרת לדירתה החדשה. העותרת טוענת כי זכויותיה כדיירת מוגנת במבנה הנדון קיימות, וכי לא חתמה על ההוראה בדבר ניתוק המים.
עניין חיבור המים אינו כרוך בהכרח בהכרעה בקשר לזכות הדיירות. לכאורה שילמה העותרת את המגיע ממנה למועצה וכל עוד לא הוכרע ע"י ערכאה שיפוטית על פינוי העותרת מהמבנה הנ"ל, לא היה צריך למנוע את חבור המים שאינו אלא בגדר פעולה מינהלית. העובדה שהבנין מט ליפול אין בה כדי למנוע חיבור המים כל עוד לא ננקטו הפעולות המשפטיות האוסרות את השהות במבנה.
אשר להוראה הבלתי חוזרת לעיריה על ניתוק המים - קיימת חוות דעת של מומחה כי החתימה שבטופס היא חתימת העותרת. המסקנות של המומחה יכלו להטיל ספק בתום לבה של העותרת ובנסיבות הרגילות היה בכך כדי להצדיק דחיית העתירה. אולם בהתחשב בכך שההוראה נחתמה בעת מעבר העותרת לדירה חדשה וכן בכך שהעותרת אינה יודעת קרוא וכתוב, יתכן ולא היתה ערה למשמעות החתימה וכי היא כורכת את החתימה הזו במסמכים האחרים שחתמה בקשר לדירה החדשה. בנסיבות אלה היא רשאית להנות מן הספק המתעורר בקשר לכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. חורי למשיבים. 15.7.85).
בר"ע 421/85 - שושנה חדד נגד יעקב חדד ואח'
*חלוקת רכוש בין בני זוג (הבקשה נדחתה).
בין בני הזוג התגלע סכסוך ובעקבותיו פנתה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בבקשת פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה ברכוש הרשום בחלקו על שם הבעל ועל שם הוריו. בני הזוג נישאו אחרי ינואר 1974 ולכן חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובענה נכנסת לגדר סעיף 5 לחוק וסמכותו של ביהמ"ש לדון בשאלת חלוקת הרכוש צומחת עם פקיעת הנישואין ולא קודם לכן ולכן יש להמתין עד למתן הגט בטרם תידון הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענת המבקשת היא כי אין להשוות דינה של בקשת פס"ד הצהרתי לתביעה בדבר חלוקת הרכוש בפועל. לדבריה בקשת פס"ד הצהרתי הינה אחד האמצעים הנכנסים לגדר סעיף 11 לחוק ויש מקום לתבוע זאת גם טרם פקיעת הנישואין. גישה זו אין לקבל. קביעה כי פסק דין הצהרתי הינו בגדר סעיף 11 תרוקן מכל תוכן ממשי את קביעתו של סעיף 5 בדבר מועד חלות האיזון ותיצור מצב בו תתבצע למעשה חלוקת נכסי בני הזוג לפני פקיעת הנישואין. רצון המבקשת למנוע הברחת נכסים ע"י הבעל יכול לבוא לידי מימוש ע"י הפעלת מגוון האמצעים שמעמיד לרשותה סעיף 11 לחוק.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 24.7.85).
בר"ע 425/85 - שרה קציר נגד רמי קציר
*החלטת ביניים להחזקת ילדים (הבקשה נדחתה).
אין הצדקה להעניק רשות ערעור על החלטת ביניים לפיה ישהו ילדי בני הזוג בקבוץ ולא אצל המבקשת. הקבוץ היה מקום גידולם וחינוכם של כל ארבעת הקטינים שהבקשה נוגעת להם, זו הסביבה לה הסכינו ובה מצוי אביהם המשיב. יתכן שבסופו של הדיון תתקבל עתירת המבקשת וייקבע שמקומם של הילדים, כולם או בחלקם, הוא אצל האם, אולם לפני שהכריעו במחלוקת וקבעו עובדות לאשורן אין זה בלתי סביר להשאיר את הילדים במקומם.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 24.7.85).
בר"ע 354/85 - עו"ד אהרון מרגלית נגד ג'יהאד יונס
*רשות להתגונן (הבקשה נדחתה).
במקרה דנן ניתנה רשות להתגונן בתביעה על פי שטר וטענת המבקש היא כי ביהמ"ש המחוזי לא שת לבו להוראות תקנות ההוצל"פ כשנתן החלטתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענות כגון דא אין בהן כדי להצדיק דיון בפני ערכאה נוספת, ברשות, ומה גם שכאן לא סורבה רשות להתגונן ולא נסתם בכך הגולל על ענין הראוי להיות נידון אלא היפוכו של דבר. אין בכך כדי ללמוד כי לו סורבה הרשות להתגונן היה בכך כדי להצדיק מתן רשות כמבוקש, שהרי אופיו ומהותו של הענין הם אמות המידה בכגון דא, אולם יש בכך כדי להבליט את חוסר ההצדקה העניינית שבדיון כאמור.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד ז.כאמל למשיב. 3.7.85). בר"ע 357/85 - טלקוד מחשבים בע"מ נגד שלמה מטלון ואח'
*הגדלת סכום התביעה והעברת התיק לביהמ"ש המחוזי (הבקשה נדחתה).
בין בעלי הדין התנהלו הליכים בבימ"ש השלום בתובענה שעילתה רכישת מחשב ע"י המשיבים מאת המבקשת. לפי הטענה נתגלה המחשב כפגום ונתבעו פיצויים עקב נזקים שנגרמו למשיבים לפי טענתם. ביום 20.12.84 הוגשה ע"י המשיבים בקשה להורות על העברת התיק לביהמ"ש המחוזי, באשר עם עבור הזמן גדל הנזק והמשיבים ביקשו להגדיל את סכום התביעה מעבר לסמכותו של בימ"ש השלום. בימ"ש השלום סבר כי אינו יכול לתקן את כתב התביעה לסכום החורג מתחום סמכותו ועל כן הורה להעביר את התיק לביהמ"ש המחוזי. בפני הרשם בביהמ"ש המחוזי טען פרקליטם
של המשיבים כי על ביהמ"ש להתיר תיקון כמבוקש והוסיף כי העברתה של התובענה לביהמ"ש המחוזי מונעת החזרת התיק לבימ"ש השלום, לאור הוראותיו של סעיף 29 (ב) לחוק בתי המשפט. הרשם ציין בהחלטתו כי לא היה מקום להעברת הדיון לביהמ"ש המחוזי כל עוד לא תוקנה התביעה והדרך הנכונה היתה בטול התובענה לשם הגשתה מחדש בביהמ"ש המחוזי או לחלופין הגבלת התקון בבימ"ש השלום מעיקרו לסכום שהוא בגדר סמכותו. הרשם אישר חלק מן התיקונים המבוקשים. המבקשים ערערו על החלטת הרשם וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צדק הרשם כאשר ציין את החלופות הנכונות וצדק כשסבר שיש להיענות לבקשות לתקון התביעה, ומה גם שהדיון טרם החל וכאשר מדיניותו של ביהמ"ש היא להתיר תיקונים בכל שלב, בדרך ובתנאים הנראים לו צודקים, כדי שביהמ"ש יכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת. מקובל גם שהמבקש נושא בהוצאות כדי לפצות בכך על אי הנוחות או הטרחה הנגרמת לבעל הדין שכנגד. בקשה לקיים דיון בפני ערכאת ערעור נוספת בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לתקן את כתב התביעה היא בגדר הטרחתו שלא לצורך וללא עילה של ביהמ"ש העליון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. לוי למבקשת, עו"ד י. נוה למשיבים. 3.7.85) . בר"ע 378/85 - צבי שוורץ ואח' נגד ישראל רייזמן ואח'
*רשות ערעור כאשר שתי הערכאות הקודמות היו חלוקות בדעותיהן (הבקשה נדחתה).
אין לגלות עילה להבאתו של הענין בפני ערכאת ערעור נוספת ברשות. במהותו ובעיקרו מדובר על שקילת ראיות והערכתן לאור טביעת העין השיפוטית ולאור נסיון החיים. שתי הערכאות אמנם לא היו תמימות דעים זו עם זו, אולם בכך אין לראות עילה להתרת ערעור ברשות. התיזה שבאה לידי בטוי בהחלטת ביהמ"ש העליון בע.א. 58/48 (פסקים עליון ב' 423) לפיה יטה ביהמ"ש להעניק רשות ערעור כאשר שתי הערכאות שקדמו לערכאה זו היו חלוקות בדעותיהן, אינה ישימה עוד ואינה מציאותית יותר. העקרונות המנחים כיום הם אלו שהותוו בבר"ע 82 /103(פד"י ל"ו (3) 123).
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. חריף למבקשים, עו"ד טויסטר למשיבים. 9.7.85). בר"ע 372/85 - רובינשטיין ושות' בע"מ נגד גורי ואח'
*פרשנות הוראה בחוזה מכר של דירה ע"י קבלנים
(הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בימ"ש השלום ככל שהדבר מתייחס לפרשנות של הוראה בחוזה מכר מקרקעין. המבקשת רואה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי הכרעה עקרונית בעלת השלכות לרוב על כל צבור הבונים ועל כל צבור רוכשי הדירות ולפיכך ביקשה רשות לערעור בביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה.
אין בפנינו אלא פרשנות, מקובלת ואף סבירה, להוראה פלונית שבחוזה המכר שעניינה איחור בביצוע ואם המבקשת אינה שבעת רצון מן התוצאה, בידה הדבר ובעת ניסוח חוזים בעתיד תוכל, כמקובל, ללמוד מן העבר ולהסיר ספקות אשר לדעתה קיימים בחוזה.
מדובר בתנייה האומרת "מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל... אחור במסירת הממכר שלא יעלה על 90 יום לא ייחשב כהפרת הסכם זה ולא יזכה את הרוכש באיזה פיצויים שהם". ביהמ"ש המחוזי סבר, בצדק, כי אין בניסוח זה כדי להפחית אוטומטית 90 יום מכל פיצוי עבור פיגור. מה שנובע מן הנוסח הוא כי אם הפיגור אינו עולה על 90 יום, אין לראות בכך הפרת הסכם, ותו לא. אין בכך כדי ללמוד כי על כל מועד שנקבע בחוזה או על המועד למסירת הדירה, לפי הענין, מתווספים תמיד 90 יום וכי 90 הימים הראשונים אחרי מועד פלוני אינם באים במנין תקופת הפיגור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ד. מגריזו למבקשת, עו"ד ר. לייט למשיבים. 3.7.85).