תקציר סביר כרך כ"ה חוברת 3

בר"ע 111/84 - דניאל אזולאי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*עילה לפינוי דייר מוגן(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש שכר מושכר אצל המשיבות ב- 1958 ומאז הוא דייר מוגן במושכר הראשי. המשיבים הגישו תביעת פינוי נגד המבקשים כשהעילה היא שהנתבעים שינו את המושכר המקורי ללא היתר, הוסיפו תוספות בניה והקימו מבנים חדשים וכו'. מתברר כי המבקשים תפסו חזקה במחסן שהושכר בעבר לאחר שהתפנה על ידו וכן תפסו עוד שני מבנים, עשו בהם פעולות בניה וכל זאת ללא רשות, אם כי קיבלו רשות שמוש במבנים מלכתחילה אך הרשות בוטלה. בימ"ש השלום קבע כי מאחר ועבודות הבניה בשני המבנים שנתפסו ע"י המבקשים נעשו ללא קבלת רשות הרי הם הפרו את תנאי השכירות ולפיכך יש עילת פינוי נגדם. עם זאת החליט להעניק להם סעד מן הצדק בהתחשב בנסיבות המקרה, במדיניות הכללית בכפר שבו הם שוכנים וכיוצא באלה נימוקים. המבקשים השלימו עם פסה"ד אך המשיבות ערערו לביהמ"ש המחוזי וקבלו על כי מתן הסעד מן הצדק לא הותנה בהריסת שני המבנים ע"י המבקשים. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור המשיבות והיתנה את הסעד מן הצדק בהריסת הבנייה שנעשתה בלי רשות בשני המבנים. הערעור נתקבל.
ב. בבקשה לרשות ערעור אין המבקשים מסתפקים בבקשה שפסק דינו של בימ"ש השלום יוחזר על כנו, אלא מבקשים שיוחלט כי שלא בדין החליט בימ"ש השלום על פינויים משני המבנים בלי תשלום נאות. בקשה זו אינה ראויה להשמע. אם סברו המבקשים שבימ"ש השלום טעה בצוותו על פינוי שני המבנים בלי תשלום היה עליהם להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי. משקיבלו עליהם המבקשים את תוצאות פסיקתו של בימ"ש השלום ולא ערערו לביהמ"ש המחוזי אין הם זכאים לבקש בביהמ"ש העליון שינוי התוצאות רק מהטעם שביהמ"ש. המחוזי קיבל את ערעור המשיבות. תקיפת פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ע"י המבקשים אינה פותחת להם פתח להשלים את שהחסירו במועדו כשלא הגישו ערעור על פס"ד בימ"ש השלום.
ג. לגופו של הערעור יש לקבלו ולבטל את ההוראה בדבר הריסת שני המבנים כתנאי למתן סעד מן הצדק, שכן אין המבקשים זקוקים כלל לסעד מן הצדק. שתי הערכאות הקודמות טעו בסברם כי יש בידי המשיבות עילת תביעה לפינוי המושכר המקורי בשל הפרת חוזה השכירות שני המבנים עומדים בחצר כיחידות בפני עצמן שניתפסו ע"י המבקשים ואינם נכללים כלל במושכר ומעולם לא הושכרו למבקש או למישהו אחר מהמבקשים. כל שהושכר למבקש נמצא בבנין העיקרי. לפיכך גם אם ביצעו המבקשים בלי רשות המשיבות עבודות בניה במבנים, אין כאן עילת פינוי נגדם שכן אין לומר כי המבקשים ביצעו עבודות במושכר תוך הפרת תנאי השכירות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אליקים הררילמבקשים, עו"ד ליפשיץ למשיבות. 22.1.85).

ע.פ. 330+387/84 - יצחק שעשוע נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים ומידת העונש(ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל) .
א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשני אישומים הקשורים בעיסקאות סמים. בעבירה אחת הורשע בכך שיחד עם אדם בשם חזן קנה מאת אזרח לבנוני בשם עלי, אתו התיידד בעת שרותו הצבאי בלבנון, 100 גרם הירואין תמורת 9,000 דולר ובאישום השני יוחסו למערער עבירות תיווך במכירת הירואין, בכך שהפגיש את עלי, כאשר זה ביקר בישראל, עם מספר אזרחים ישראליים, וסייע בביצוע מכירת כמויות שונות של הירואין מעלי לאותם אזרחים. המערער נדון לחמש שנים מאסר שמתוכן שנתיים וחצי
מאסר בפועל וכן לתשלום קנס של 50,000 שקל. ערעורו של המערער הופנה נגד הרשעתו בעבירה הראשונה והמדינה ערערה על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה ושל המדינה נתקבל.
ב. לענין ערעורו של המערער - היתה עדותו של עלי שהפך לעד מדינה וכן הקלטת שיחה בין עלי לבין המערער, ודי היה בעדויות אלה כדי להשתית עליהן את הרשעת המערער בעבירה של קניית 100 גרם הרואין. אשר למידת העונש - הסחר בסמים מסוכנים נמנה בין העבירות החמורות ביותר, ובמיוחד כשמדובר בהרואין. לכך יש להוסיף את הנסיבות המחמירות המיוחדות שהן: הכמות הגדולה של 100 גרם הרואין כאשר כמות העולה על 0.3 גרם הרואין נחשבת לכמות מסחרית; המערער אינו נרקומן, משמע שביצע את העבירות עבור בצע כסף; המערער הינו נהג מונית שהיה מסודר מבחינה כלכלית ולא ביצע את העבירות בשל מצוקה בה היה נתון; אין מדובר בכשלון חד פעמי אלא בשורה של תכנונים, פגישות ופעולות פליליות; המערער קשר את הקשר עם עלי וממנו התחילה להסתעף רשת של הפצת סם בישראל והוא הפגיש את עלי עם צרכנים ומפיצים בישראל ואלמלא תפסה המשטרה את עלי "על חם" היתה מתפתחת רשת עניפה של החדרת כמות גדולה ביותר של הירואין לארץ עם כל הסיכון הכרוך בכך. בהתחשב בנסיבות אלה הרי העונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל אינו תגובה הולמת על העבירות הנדונות. מאידך אין ביהמ"ש שלערעור ממצה עם הנאשם את חומרת הדין ולפיכך יועמד עונש המאסר על שש שנים שמתוכן ארבע שנים יהיו מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
ג. המערער ביקש להעיד במשפטו את חזן אשר נגדו הוגש כתב אישום נפרד ומשפטו טרם התברר. כוונת התביעה היתה לסיים תחילה את משפטו של המערער ולהעידו לאחר מכן במשפטו של חזן. התביעה התנגדה להזמנתו של חזן כעד וזאת בהסתמכה על "הלכת קינזי" (ע.פ. 194/75 - פד"י ל' (2) 477) אשר לפיה אסורה השמעת עדותו של אדם, שנגדו הוגש כתב אישום בקשר לאותה עבירה בה מואשם הנאשם שבעניינו מתכוונים להעידו, וזאת כל עוד לא נסתיים משפטו של אותו עד פוטנציאלי. השופט המחוזי קיבל את התנגדות התביעה בהסתמכו על "הלכת קינזי" ודחה את בקשת הסניגוריה להזמין את חזן כעד מטעמה. בענין זה נחלקו הדעות בביהמ"ש העליון. השופט בך, שנתן את פסה"ד בערעור, סבר כי ביהמ"ש המחוזי טעה שכן "הלכת קינזי" נועדה למנוע העדתו של נאשם כזה מטעם התביעה, אך אין מניעה לכך כי נאשם שנגדו הוגש כתב אישום בקשר לאותה עבירה יוזמן כעד מטעם ההגנה. עם זאת סבר השופט בך כי לא נגרם למערער עוול ע"י מניעת העדתו של חזן, אשר אמור היה להעיד רק שהן הוא והן המערער לא השתתפו בעיסקה עם עלי, בעוד שלמעשה היו ראיות מספיקות לביסוס הרשעתו של המערער. השופטים ברק וגב' שטרסברג כהן סברו כי מכיון שלא נגרם עוול למערער ע"י אי הזמנתו של חזן אין צורך להכריע אם הלכת קינזי חלה על הזמנת נאשם כאמור להעיד מטעם הסניגוריה, וניתן להשאיר את הדבר בצריך עיון עד אשר יצטרכו להכריע בענין לגופו.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' שטרסברג כהן. החלטה - השופט בך. הוסיפו השופטים ברק וגב'שטרסברג-כהן. עו"ד דוד מועלם למערער, עו"ד גב' דבורה חן למשיבה. 16.1.85).

בג"צ 453/84 - איתורית ... בע"מ ואח' נגד שר התקשורת ואח'

*דחיית עתירה עקב שיהוי(העתירה נדחתה) .
א. משרד התקשורת (להלן: המשיב) הוציא מכרז לאספקה והתקנה של ציוד רדיו טלפון צבורי אוטומטי נייד. המכרז פורסם ביום 28.4.83 ונקבע בו כי המועד האחרון להגשת הצעות הוא 5.6.83. העותרות ביקשו להשתתף במכרז ולדעתן הזמן שנקבע היה קצר מדי ועל כן פנו למשיב וביקשו הארכת המועד להגשת הצעות. בעקבות פניה זו
הוארך המועד בשלושים יום, עד 3.7.83. העותרות ביקשו הארכה נוספת, בקשתן נדחתה, והן לא הגישו הצעתן למכרז עד למועד השני שנקבע. חברת מוטורולה המשיבה השלישית, (להלן: המשיבה) הגישה הצעתה במועד. ביום 24.7.83 פנו העותרות ליועץ המשפטי של משרד התקשורת והודיעו על רצונן להשתלב בפרוייקט וביום 7.8.83 נענתה דרישתן בשלילה. ביום 9.8.83 פנו העותרות אל נציב תלונות הצבור וביום 29.6.84 קבע כי התלונה מוצדקת וכי יש לבטל את המכרז. קודם לכן נפתחו ההצעות שהוגשו במכרז וביום 17.11.83 הודע למשיבה כי זכתה במכרז והמשיבה מצדה התקשרה עם חברת תדיראן, הקימה צוות עבודה לביצוע הפרוייקט, נפתח עמה מו"מ על פרטים כלכליים וטכניים והמשיב השקיע במו"מ זה שעות רבות שבסיומן נחתם ביולי 1984 הסכם לביצוע הפרוייקט. המשיבה הזמינה ציוד במליוני דולרים. למחרת החתימה על ההסכם פנו העותרות לבג"צ שהוציא צו על תנאי נגד המשיבים, ולבסוף בוטלה העתירה מחמת שיהוי.
ב. הסמכות הנתונה לבג"צ עפ"י סעיף 15(ג)ו- (ד) לחוק יסוד השפיטה היא סמכות שבשיקול דעת. לשיקול דעת זה נקבעו כללים שיפוטיים ואחד הכללים הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. עפ"י כלל זה ידחה בג"צ עתירה על הסף אם הוגשה באיחור והדבר גרם נזק או שינוי באינטרס של יחידים או של הכלל. בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה, בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית ובין אם אלה אינטרסים של אדם אחר ובין אם זהו אינטרס הכלל. לעתים ימים אחדים בלבד דיים כדי להוות שיהוי ולעתים אין בחלוף חדשים כדי להוות שיהוי. לעתים חולף זמן בשל מו"מ בין העותר לרשות וזמן זה אינו פועל לרעת העותר ובלבד שפנה במהירות לבג"צ לאחר שהמו"מ מוצה והגיע לשלב שממנו ואילך פניות נוספות לרשות מיותרות ואינן מועילות ומאידך מתחילה ממנו לרוץ תקופת שיהוי. דיני השיהוי אין עניינם חוסר תום לב סובייקטיבי של העותר, אלא אפילו פעל בתום לב מבחינתו שלו.
ג. בענייננו אין ספק שחל שיהוי ובמסגרת שיהוי זה יד האינטרסים של המשיבים על העליונה. ברם, העותרות טוענות כי כבר ביום 9.8.83 פנו לנציב התלונות שהחל מטפל בתלונתן ולדעתן יש בפניה זו כדי להפסיק את מירוץ הזמן ולמנוע את התגבשותו של שיהוי. טענה זו אין לקבל. עפ"י המבנה המשפטי בישראל נתונה הברירה לנפגע לפנות בעתירה לבג"צ או לפנות בתלונה לנציב התלונות. אם המתלונן פונה לבג"צ במקום לפנות תחילה לנציב התלונות לא ידחה בג"צ את. עתירתו בנימוק שעומד לעותר סעד חילופי של פניה לנציב התלונות או כי פנייתו לבג"צ היא מוקדמת כי לא מיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו. אילו פנייה לנציב התלונות היתה תנאי מוקדם לפנייה לבג"צ, הרי הזמן שעובר תוך מיצוי סעד זה לא היה מקום לקחתו בחשבון לענין השיהוי. אולם כיון שאין הפניה לנציב התלונות מהווה תנאי לפניה לבג"צ, הרי דין הזמן העובר בטיפולו של הנציב כדין כל זמן אחר שעובר ושיש בו כדי לבסס שיהוי. לפיכך יש לדחות את העתירה מחמת השיהוי.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופט ברק. עוה"ד ש. תמיר וליאונד לעותרת, עו"דר.יאראק למשיב, עוה"ד פריבס ומ. חשין למשיבות. 10.1.85).

על"ע 4/83 ואח' - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד ת"א נגד עו"ד פנחס מאירוב

*הוצאה מהלשכה של עו"ד שהורשע בעבירות חוזרות ונשנות(10 ערעורים וערעורים נגדיים - נדחו הערעורים של המשיב ובכך למעשה נתקבלו הערעורים של המערער) .
א. בכ- 10 תיקים הורשע המשיב בעבירות עפ"י סעיפים שונים לפי חוק לשכת עורכי הדין. ברובם של התיקים הושעה לתקופות שונות מחברותו בלשכה כך שבאופן כללי
מסתכמת תקופת ההשעייה ב- 6 שנים ו- 5 חדשים מצטברת לתקופות השעייה קודמות של 8 שנים ו-5 חדשים. בחלק מן התיקים המאוחרים יותר הוטל על המשיב עונש השעייה קל כשבתי הדין השונים לקחו בחשבון את העובדה שבתיקים קודמים כבר הושעה המשיב לתקופות ממושכות. רק באחד התיקים הוחלט להוציא את המשיב לצמיתות מהלשכה. המשיב ערער למעשה על הרשעה בשני תיקים וכן על חומרת העונש, ואילו הועד המחוזי ערער על קולת העונש בכל התיקים, וביקש שבכל אחד מהתיקים העונש יהיה הוצאה מהלשכה. ערעורו של המשיב נדחה ואושר העונש שנגזר באחד התיקים שלפיו יוצא המשיב מהלשכה. ממילא הפכו למיותרים הערעורים של הלשכה בתיקים האחרים על קולת העונש.
ב. באחד התיקים הורשע המערער בעבירה כי ערך הסכם בה עשה עיסקת מקרקעין אישית. בענין זה התעורר לאחר מכן דיון בין שני בעלי הדין והמשיב טען לפסלותו של החוזה ובכך עבר על כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) שלפיו "עורך דין שערך הסכם.... לא יטען לאחר מכן נגד כשרות ההסכם או העיסקה...". המשיב טען כי באותו תיק לא פעל כעו"ד אלא כצד לעיסקה ולא ניתן היה להרשיעו בעבירה על כלל 27. טענה זו נדחתה. כלל 27 משתרע על כל פעולה של עו"ד בה הוא פועל ועפ"י ניסוחו אין הוא מצומצם רק למקרים בהם נעשית הפעולה בתפקיד מוצהר של עו"ד, אלא הוא חל גם על מקרים בהם בוחר עו"ד לעשות פעולה למען עצמו מבין הפעולות שכרגיל עוסק בהם עורך הדין. עליו לקחת בחשבון כי הצד שכנגד מטבע הדברים מייחס לעו"ד אותה מידת אמון שרשאי הצבור לרכוש לעו"ד מבחינת יושר, הגינות והקפדה על כללי התנהגות ויחסים עם לקוחות וצדדים שכנגד. אין נפקא מינה אם פעל בתחום המקצועי ובשכר או כמעורב אישית וצד לעיסקה ולפעולה. (בענין זה נתקבל ערעור המערער ונקבע כי המשיב עבר גם עבירה לפי סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין).
ג. בעבירות השונות מדובר במשיכת שיקים ללא כיסוי (4 תיקים); אי מענה לתלונה בלשכה; אי הופעה בבית משפט ובין דין במסווה של מחלה; עיכוב ביצוע רישום מקרקעין במשך 5 שנים; אי החזרת פקדון בו החזיק כנאמן; אי החזרת כרטסת לעורך דין ואי תשלום עבורה; אי העברת כספים עפ"י הוראת לקוח וצד להסכם בלתי חוקי. אין משמעות לבחינת העונשים הנפרדים שהוטלו בכל תיק ותיק ויש להשקיף על התמונה הכוללת העולה לא רק מכל ההרשעות גם יחד, אלא מהתנהגותו של המשיב והצורה בה הוא מבצע את מקצוע עריכת הדין. השאלה היא אם ראוי המשיב לשמש במקצוע עריכת דין, הדורש מהמשתמש בו לנהוג ביושר, התנהגות ללא דופי, הקפדה על הוראות חוק וכללי אתיקה, לא לפגוע באמון של אלה הנזקקים לשירותיו, יחס הוגן לצד שכנגד ולבאים במגע עמו, ועוד שורה של חבויות. בהקשר זה יש להזכיר חלק מהרשעותיו הקודמות של המשיב הכוללות אי מתן דו"ח כספי ללקוחו, משלוח מכתב איום, אי מילוי שליחות בהעברת דירה, הפרת הסכם ועיכוב כספי קונים, הפרת חובת נאמנות ללקוח, אי העברת כספי לקוח ומתן שיק ללא כיסוי, פגיעה ברשם הוצל"פ וחבר למקצוע, הפרת חובה לפעול לטובת לקוח בנאמנות. רשימת מעלליו של המערער משתרעת על פני שנים רבות. בתי הדין המשמעתיים ציינו בהכרעות הדין ובגזרי הדין את החומרה שבמעשיו של המערער אך את המסקנות המתבקשות מכך לא הסיקו.
ד. מוזרה ביותר היא ההנמקה של מספר מותבים של ביה"ד כי בהטלת עונש קל הביאו בחשבון את העובדה כי המשיב נמצא כיום בתקופת השעייה ארוכה, מכיון שאין חפיפה בעונש של ביה"ד המשמעתי. עמדה כזו מחטיאה את המטרה ועומדת בסתירה מוחלטת למדיניות הראויה בשיפוט משמעתי. עפ"י מדיניות זו יוצא כי ככל שסורח עורך דין יותר, עד כי קופת שרצים ארוכה מאחוריו וצבר כבר תקופות השעייה רבות וממשיך
בסורו עוד ועוד, לא רק שאין מוציאים נגדו את המסקנה המתבקשת שאין הוא ראוי לשמש בכהונת עורך דין לצמיתות או שתקופת ההשעייה תגדל באורח משמעותי לאחר כל עבירה נוספת, אלא ההשעייה בגין עבירות בעבר עוד משמשת שיקול לקולא שלא להגדיל משמעותית את ההשעייה. במדיניות הענישה בפלילים מקובל הוא כי ריבוי הרשעות קודמות מפעיל בדרך כלל שיקול להחמרת העונש ובשיפוט משמעתי על אחת וכמה זו צריכה להיות המדיניות. כשמדובר בעו"ד שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעבירות יש והכמות הופכת לאיכות והמסקנה המתחייבת היא כי הגיעה השעה להפסיק חברות עו"ד כזה בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות. בעניינו של המשיב הסאה הוגדשה זה מכבר ועל כן יש להוציאו לצמיתות מהלשכה.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין בך. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ע. ויצמן למערער, עו"ד א. וקטלר למשיב. 6.1.85).

ע.פ. 507/82 - חיים עמרני נגד מדינת ישראל

*הרשעת עובד אוניברסיטה בגניבת דמי רישום ומידת העונש (הערעור נדחה).

המערער היה אחראי בתקופה הנדונה על המשרד לרישום סטודנטים באוניברסיטת בר אילן ובדרכים מתוחכמות הצליח לשלשל לכיסו תשלומים של נרשמים ששולמו במזומן כאשר בעת הפקדת שיקים של תלמידים ששילמו בשיקים הצליח להשיג הודעת זיכוי כפולה מהבנק כאשר על האחד רשם שם המשלם הנכון ועל השני רשם שם של מי ששילם במזומן והשוברים תוייקו בתיקים של הנרשמים. כאשר בדרך מקרה נתגלו המעשים הוזמן המערער לישיבה של הנהלת האוניברסיטה והוצע לו לחתום על כתב התפטרות, על מכתב לקופת התגמולים וכן על התחייבות לפצות את האוניברסיטה על הגרעונות שנגרמו לה והוא הסכים לכך. המערער הורשע בעבירות של גניבה ממעביד וזיוף בנסיבות מחמירות ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
הראיות היה די בהן להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו. גם ההודאה שהודה בפני ההנהלה יש בה כדי לחזק את ההרשעה. אמנם הוא הודה ברשלנות גרידא, אך אדם שיודע שהוא חף מפשע ולכל היותר גרם נזק בהתרשלות לא יזדרז לוותר בשלב מוקדם על זכויות שצבר במשך שנים ולהתחייב בהחזרת כספים, אלא אם הוא חושש מתוצאות גרועות יותר, היינו הסתבכות פלילית. גם בערעור על חומרת העונש אין ממש. אדרבה, ניתן לתמוה על קלותו של העונש לאור חומרת המעשים שהשתרעו על תקופה ממושכת למדי. בענין זה עמד למערער השיקול שבינתיים חלפו שנים לא מעטות וכן התחשב השופט במצב בריאותו הלקוי ואין להקל עוד עמו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 28.1.85).

ע.פ. 231+404/84+187 - יצחק עקביוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סחיטה וחבלה וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).

המערער הורשע בעבירות של איומים, סחיטה באיומים, חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר והעלבת עובד ציבור ונדון לארבע שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר-על תנאי. כן הופעל מאסר על תנאי של 18 חדשים במצטבר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו פרט לכך שמתוך המאסר על תנאי שהופעל תהיה שנה אחת חופפת ורק מחצית השנה מצטברת. לענין ההרשעה - אין ממש בערעור על הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש דלמטה. אשר לעונש - אין הוא חמור יתר על המידה בהתחשב בנסיבות הענין ובעברו של המערער. עם זאת יש להקל בענין המאסר על תנאי כאמור.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד שלמה שעשוע למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 16.1.85).

ע.פ. 438/84 - בוריס שטרנברג נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער עבד בחנות סופר שוק בתל אביב כעובד שכיר ופוטר ממנה. לאחר מספר חדשים ביצע שלוש התפרצויות בסופר שוק, שתיים מהן ביחד עם נאשם אחר, וגנב סחורה בשווי של כמליון שקל. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה וחצי, וכן גזר ביהמ"ש העליון למערער קנס של 300,000 שקל.
הנאשם השני שביצע שתי עבירות כאמור נדון לשנה אחת מאסר בלבד ושנתיים מאסר על תנאי. הפער בעונשים לרעת המערער מוסבר בכך שהמערער ביצע שלוש עבירות לעומת שתי עבירות שיוחסו לשותפו, ומעל לכל נודעת חומרה לעובדה, שבתור קרבן העבירות בחר המערער בעסק בו הועסק ובו זכה להערכה ואמון. עם זאת, בהתחשב בכל הנסיבות, וכן בעברו של המערער שאמנם יש לו מספר הרשעות קודמות אך אלה לא היו חמורות, ניתן להקל במידה מסויימת בעונש כדי לתת למערער הזדמנות להוכיח שמדובר בכשלון שלא יחזור בעתיד. על כן יופחת המאסר בפועל בחצי שנה כאמור. מאידך מן הדין להטיל על המערער קנס שיבהיר לו כי עבירות מהסוג הנדון אינן משתלמות משום היבט שהוא.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד אדם פרוסט למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 75. 8.1) .

ע.פ. 116/84 - שלמה שליט נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ע"י חוקר משטרה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער שירת במשטרת תל אביב בדרגת מפקח. באוקטובר 1983 נרצח אדם ברחוב גורדון בתל אביב, והמערער נתמנה כראש צוות חקירת הרצח. בשעת ביקורו בדירת המנוח, ביחד עם נכדו של המנוח (להלן הנכד), גילה המערער תיק שהכיל 32,000 דולר במזומן. הוא אמר לנכד שלא כדאי לדווח על מציאת הדולרים כי המדינה תחרים את חלקם והשנים הסכימו כי המערער יקח את הכסף ויסתירו אצל חברו וכעבור תקופת מה יתחלקו בו. כשבוע לאחר מכן ביקר המערער ביחד עם הנכד בסניף בנק הפועלים וגנב מתוך כספת של המנוח 21,000 דולר, 15,000 מרק וכ- 300 ליש"ט. גם כסף זה הוסתר על ידי המערער אצל חברו. כן ביקר המערער ביחד עם הנכד ועם אביו של הלה בסניף בנק דיסקונט בתל אביב וגנב מכספת כלי כסף וזהב שונים וכן יהלומים בעלי ערך ניכר. את גניבת היהלומים ביצע המערער בתיחכום מיוחד, תוך הטעיית שותפו לעבירה, הנכד, בכך שטען בפני הנכד כי היהלומים אינם אמיתיים וזאת לאחר שהמערער החליף את היהלומים המקוריים שהיו בכספת בחיקויים ליהלומים. את היהלומים הגנובים מכר המערער בכ- 7,000 דולר. בהמשך מהלך חקירת הרצח גנב המערער מדירת המנוח, מטבעות זהב וכסף, מדליונים ומטילי זהב. שווי הרכוש הגנוב, פרט לכסף המזומן כאמור, הגיע לכ- 65,000 דולר. חלק מהרכוש בשווי של כ- 27,000 דולר לא נתגלה עד היום והמערער לא החזירו למשפחת המנוח, למרות שלאחר ההרשעה שוחרר למשך שבועיים כדי שיוכל להחזיר את הרכוש. בגין המעשים האמורים הורשע המערער בעבירה של גניבה בידי עובד צבור ונדון לחמש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור עמד בטעונו על שרותו הנאמן של המערער, עברו הנקי והסבל המיוחד הנגרם לו בשל מעמדו כקצין חקירות במשטרה ויחס הזלזול שהוא נתקל בו מצד אסירים אחרים. ביהמ"ש העליון ציין כי התלבט לא במעט בשאלת העונש אך הגיע למסקנה כי למרות המצב הקשה שאליו נקלע המערער אין להתערב בעונש שהוטל עליו. המקרה דנא מצער ומזעזע, כאשר קצין במשטרה, שנתמנה לחקור מקרה רצח, גוזל את כספו ואת רכושו היקר של המנוח, ולא עושה זאת באופן אימפולסיבי תוך
כניעה לחולשה רגעית, אלא באופן שיטתי ובצורה מתוחכמת תוך ניצול אמצעי מירמה והטעייה שונים. מעשה כזה עלול לערער את אמון הציבור בטוהר המידות של המשטרה ושל כל המערכת המופקדת על השלטת החוק והסדר במדינה, ורק עונש חמור לדוגמא יש בו כדי למנוע כירסום באמון זה.

(בפני השופטים: בך, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 22.1.85).

ב.ש. 33/85 - יואל סירי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים כשהנימוק הוא חומרת העבירה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

בחודש אוגוסט 1980 פרצו שלושה אלמונים, מזויינים בנשק, לדירת מגורים במטרה לגנוב. כשביקשו לסתום את פיה של בעלת הדירה, פרצה זו בצעקות והעבריינים נמלטו ברכב גנוב. מבצעי המעשה לא אותרו. בשלהי 1984 נעצר אחד, סויסה, כחשוד בביצוע עבירות רבות, לרבות העבירה הנ"ל. לאחר שהובטח לסויסה מעמד של עד מדינה, חשף בפני חוקריו כ- 80 עבירות שבהן השתתף ביחד עם אחרים ובין היתר גילה כי היה אחד העבריינים בנסיון השוד הנ"ל ועמו היו אז העורר ואדם נוסף שטרם נעצר. בין היתר סיפר כי העורר השתתף בעוד 14 עבירות נגד הרכוש. נגד העורר הוגש כתב אישום בענין נסיון השוד הנ"ל וכן הוגשו נגדו לבימ"ש השלום כתבי אישום ביחס ל- 14 עבירות אחרות. השופט שדן בעבירת השוד הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בהיותו סבור כי לאור חומרת המעשה והסכנה הצפויה מן הנאשם בכל הנוגע להשפעה על עדים יש לצוות על המעצר. הסניגור טוען בערר כי חלפו כבר ארבע שנים מאז בוצע המעשה ובמשך כל הזמן לא עבר העורר על החוק; בתקופה זו נשא אשה, נולד לו ילד והוא פתח עסק ומתפרנס מעמל כפיו; אין חשש כי העורר ישפיע על עדים שכן אם מדובר באזרחים המתארים את דבר האירוע אין הוא מתכחש לדבריהם ואם מדובר באנשי משטרה הרי שאין חשש שישפיע עליהם, ואשר לסויסה הרי הוענק לו מעמד של עד מדינה ואין להניח שהעורר יוכל להשפיע עליו שלא יעיד. הערר נתקבל.
חומרת העבירה כשלעצמה יכולה במקרה מתאים להצדיק מעצר עד תום ההליכים והטעם המרכזי לכך יכול להיות אחד מאלה: קיימת סכנה שהנאשם שביצע זה מקרוב עבירה חמורה ימשיך ויפגע בצבור אם ישוחרר בעוד המשפט תלוי ועומד כנגד; יש בחומרת המעשה ובעונש הכבד הצפוי בגינו דרבון לנאשם לנסות להימלט מאימת הדין ולשבש הליכי משפט; יש ששחרורו של נאשם שהעבירה המיוחסת לו חמורה במיוחד בנסיבותיה, יתקבל במורת רוח ובבקורת מובנת של הצבור המצפה כי ביהמ"ש ידע במקרים כגון דא, להעניק הרגשת בטחון לצבור ויגיב נכונה ובאמצעים מרתיעים כשמדובר בתופעות קשות וחריגות. הטעמים האמורים אינם עומדים במקרה דנן. אומנם מדובר בעבירות חמורות ואין חולקים על כך כי אילו היה העורר מובא לדין בסמוך לאחר המעשה היה יסוד מלא למעצר מהטעם ששחרורו יסכן את הצבור. אולם משחלפו 4 שנים ובתקופה זו לא נמצא רבב בהתנהגות העורר ובינתיים חל מפנה משמעותי בדרך חייו פג טעם זה. כן אין חשש שישפיע על עדים במקרה זה ואין חשש שימלט מאימת הדין. הטעם שבאפקט של השחרור על הצבור, שמתקיים למשל כשמדובר בנאשם בעל מעמד ציבורי מיוחד הנאשם בעבירות חמורות, גם הוא אינו מתקיים בענייננו.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד י. גולן לעורר, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 20.1.85).

בג"צ 750/84 - טיים נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*סירוב להורות על חקירת עד במשפט שרון- טיים (העתירה נדחתה).

העותרת ביקשה להשיג ראיות בתביעת הדיבה שהגיש נגדה אריאל שרון. ביהמ"ש בניו-יורק הפנה בקשה לחיקור דין אל מנהל בתי המשפט
בישראל, לפי סעיף 3 לאמנת האג, לגביית ראיות בחו"ל בעניינים אזרחיים ומסחריים. נאמר בפנייה כי לפי הערכת ביהמ"ש בניו-יורק לא יוכל להעשות צדק בין בעלי הדין ללא עדותו של תא"ל (מיל) דוב תמרי. העתירה סבה על עדות תא"ל תמרי לענין שמו הטוב של שרון. מנהל בתי המשפט דחה את הבקשה, על יסוד החלטת היועה"מ לממשלה כי מתן עדות על ידי תמרי על הנושאים המצויינים בבקשה עלול לפגוע בבטחון המדינה. העתירה נדחתה.
לתשובת המשיבים צורף תצהיר של אלוף משנה בצה"ל כי הדברים הידועים לתמרי היכולים לשמש יסוד למתן עדות אודות שמו של שרון מתייחסים בעיקרם לתחומים של פעולות מבצעיות שפרטיהן נשמרו עד כה בסוד, פעולות מודיעין שחשיפתן יכולה לגרום נזק בטחוני ממשי, דיונים צבאיים במטה ובשדה במהלך מלחמות ומבצעים צבאיים. אין לומר כי היועץ המשפטי לממשלה, שנמסר לו שיקול דעת בחוק, לא היה רשאי לסמוך ידו על חוות דעת זו ולהסיק ממנה שתמרי לא ימסור עדות ולו גם בנושא המצומצם של שמו הטוב של שרון.
אכן, בג"צ מוסמך להעביר תחת שבט ביקורתו את סרובו של היועץ המשפטי, אך יחד עם זאת הוא מביא בחשבון את העובדה שדעתו של היועץ המשפטי היא הקובעת ואילו בג"צ נקרא רק לבחון אם אין בשיקול הדעת פגם מן הפגמים העשויים להביא להתערבות בג"צ ופגם כזה לא נמצא במקרה זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ברזל לעותרת, עו"ד ד. גולדמן למשיבים. 14.1.85).

ע.א. 128/81 - נאיף מוחמד עבוד נגד מוחמד עבוד ואח'

*רישום זכוית במקרקעין שנמכרו לשני אנשים שונים (הערעור נדחה).

שלושת המשיבים הראשונים (להלן: בני סעיד) הגישו תובענה נגד המשיב הרביעי (להלן: המשיב) בו תבעו להעביר על שמם מקרקעין אשר לטענתם מכר המשיב למורישם עפ"י יפוי כח בלתי חוזר. המערער רכש אף הוא מהמשיב, עפ"י יפוי כח בלתי חוזר מאוחר יותר, מקרקעין, ולבסוף הועבר על שם המערער החלק של המשיב אשר לטענת בני סעיד נמכר למורישם. ביפוי הכח שנמסר למורישם של בני סעיד נרשם מספר חלקה אחר מזו שהם תבעו ושהועבר על שם המערער, אך המערער לא התנגד לשמיעת ראיות בע"פ נגד מסמכים בכתב וכן לשמיעת ראיות בדבר טעות ביפוי הכח וכיון שכך יכול היה ביהמ"ש להזדקק לראיות אלה. עפ"י ראיות אלה קבע כי יפוי הכח התייחס לחלקה נשוא התובענה שנרשמה ע"ש המערער וקבע כי יש לרשום את המקרקעין על שם בני סעיד. הערעור נדחה.
מתוך חומר הראיות עולה כי אכן המשיב מכר ביפוי הכח הבלתי חוזר הראשון את השטח נשוא המחלוקת למורישם של בני סעיד, כי המערער, כאשר קיבל על שמו את הרישום של אותם מקרקעין, ידע על מכירה זו, ועל כן הרישום על שמו לא היה בתום לב ולפיכך בדין ניתן הצו כי המקרקעין יירשמו ע"ש בני סעיד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' אבנור. החלטה - השופט חלימה. עו"ד א. אבו חנא למערער, עו"ד מ. לידאווי למשיבים. 16.1.85).

ע.א. 121/84 - יעל מוזס ואח' נגד א.י.... ואח'

*פינוי דייר מוגן עקב הפרת הסכם השכירות (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק וגולדברג נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר).

המערערות הן בעלות בית והשכירו שני מושכרים, האחד למשיבה, היא החברה, והשניה לשני המשיבים האחרים, שהם משיבים פורמליים, בעלי המניות בחברה. הוגשו תביעות פינוי נגד החברה ונגד המשיבים לגבי שני המושכרים, והתביעה נדחתה בכל הנוגע למושכר שהושכר לשני המשיבים. באשר למושכר שהושכר לחברה התבססה תביעת הפינוי על שתי עילות: העברת חלק ממניות החברה מבעל מניות אחד למשנהו
ללא הסכמת בעל הבית וללא ידיעתו; הקמת מבנה במושכר ללא הסכמת בעל הבית, דבר המהווה הפרה של סעיף 6(ה) לחוזה השכירות. בימ"ש השלום קבע כי מניות השליטה בחברה אכן הועברו מבעל מניות אחד למשנהו, דבר שהווה הפרת הסעיפים 14 ו- 6(א) לחוזה, אך הפרה זו לא היה בה כדי להקים עילה לפינוי החברה עפ"י עילות הפינוי שבסעיף 131 לחוק הדייר. אולם, השופט ציווה על פינוי החברה בהסתמכו על סעיף 120 לחוק המקנה לבעל הבית זכות לחלק מדמי מפתח בגין העברת מניות שליטה בחברה ואי תשלום חלקם של בעלי הבית בדמי המפתח הווה לדעת בימ"ש השלום הפרה יסודית של חוזה השכירות עם זאת החליט להעניק לחברה סעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי ביטל את צו הפינוי ועיקר טעמו לכך כי אי תשלום דמי מפתח לא היה בין עילות הפינוי שנתבעו ע"י המערערות וכן אינו מהווה עילת פינוי עפ"י האמור בחוק. אשר לעילת הפינוי בגין בניית המבנה תוך הפרת סעיף 6(ה) להסכם השכירות קבעו שתי הערכאות כי ההפרה אינה מזכה את בעל הבית בסעד של פינוי המושכר.
סעיף 6(א) לחוזה קבע כי "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר... את המושכר..." וסעיף 14 להסכם קבע כי "כל שינוי בהרכבה של החברה... ובין ע"י העברת מניות קודמות לבין לזרים ובין לבעלי המניות הקיימים תחשב להעברת המושכר...ותהווה הפרת האמור בפיסקה (א) של סעיף 6...". סעיף 10 לחוזה קבע כי "אם השוכר יפר ולא יקיים איזה תנאי... יחשב החוזה כבטל ומבוטל... המשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד פינוי המושכר...". ביהמ"ש המחוזי קבע כאמור כי עילת הפינוי שעליה ביסס בימ"ש השלום אין לה בסיס ואשר להפרת סעיף 14 הרי הפרה זו אינה מהווה עילת פינוי עפ"י סעיף 131 (1) לחוק הגנת הדייר וגם לא עפ"י סעיף 131(2) לחוק הקובע כי הפרת תנאי שעל פי ההסכם יעניק לבעל הבית עילת פינוי יביא לידי פינוי הדייר. בענין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי סעיף 10 לחוזה המעניק את זכות הפינוי מהווה תניה גורפת אשר אין לה תוקף בהתאם לסעיף 6 לחוק. החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). טענות נוספות שהועלו ע"י המערערות נדחו אף הן ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק וגולדברג נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר.
המחלוקת בין שופטי הרוב והמיעוט בביהמ"ש העליון נסבה בעיקר סביב השאלה אם סעיף 10 לחוזה אין לו תוקף בהתחשב בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הנשיא שמגר סבר כי הענקת עילת פינוי מהווה למעשה הענקת זכות לביטול החוזה ומכיון שמדובר בביטול חוזה חל סעיף 6 לחוק הפוסל תנייה גורפת. לעומת זאת סברו שופטי הרוב כי לסעיף 6 לחוק אין תחולה לענין תניה בחוזה המעניקה זכות פינוי בגין הפרת החוזה והמקימה עילת פינוי עפ"י סעיף 31 1(2) לחוק הגנת הדייר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. עו"ד יצחק מוזס למערערות, עו"ד ישראל שצקי למשיבה. 20.1.85).

ע.א. 804/80 - סידר...ואח' נגד חברת קו צינור/אילת אשקלון ואח'

*חיוב "ספינה בניתוב" בגין נזקים שנגרמו עקב סערה (הערעור נתקבל).

מיכלית דלק שבבעלות המערערת הגיעה לנמל הנפט אשקלון שלמשיבה הזכיון להפעלתו. לאחר שנכנסה למעגן הדלק שבנמל נקשרה בחבלים אל מצוף עגינה ושם חוברו אל הצנרת שלה שלשה צנורות גמישים לטעינת דלק. תוך כדי כך פרצה רוח שהשיטה את האוניה ממקומה, החבלים נותקו והצנורות שהזינו אותה בדלק נקרעו וגרמו לנזקים לנמל. אותה שעה היה על הסיפון נתב של הנמל שהוא עובד של המשיבה שעלה על המיכלית שעות ספורות לאחר שהגיעה למעגן הדלק. המשיבה תבעה את בעלי המיכלית מפעיליה ורב החובל שלה לפצותה על הנזקים שנגרמו לה והסתמכה על אחריותם של הנתבעים עפ"י סעיף 2 לפקודת הנזיקין הנגרמים ע"י ספינות בניווט ולחילופין על אחריותם בעילות רשלנות והיפר חובה שבחוק. ביהמ"ש
המחוזי קיבל את התביעה מבלי להכנס לפרטי העובדות, ונימוקו שנתב הנמל נמצא על המיכלית בעת האירוע לצורך תפקיד כלשהו שהוטל עליו, בין תפקיד ניתוב או תפקיד אחר, תוך שהאוניה היתה בניתוב, ואין חשיבות לשאלה מה עשה בפועל הנתב על האוניה ואפילו ישן באותה עת את טענות המערערים על הגנות העומדות להם דחה ביהמ"ש על הסף בנימוק שעקרון האחריות המוחלטת שנקבע בפקודה דוחה מפניו כל טענות ההגנה. הערעור נתקבל.
בשני פסקי דין מקיפים מפי השופטת נתניהו והשופט ברק נסקרו הבעיות השונות הנוגעות לנושא, כגון: האם פקודת הנזיקין הנגרמים ע"י בספינות בניווט חלה על האירוע נשוא הדיון ואם חלה הפקודה האם מבחינה משפטית ניתן להעלות טענות ההגנה שהמערערת העלתה; היקפה של האחריות המוחלטת לפי הפקודה ותחולת האחריות המוחלטת בחיקוקים אחרים; האם די בכך שנתב הנמל שהה על האוניה בעת האירוע ללא קשר לשאלה איזה תפקיד מילא על האוניה באותה עת; האם התפקיד שמילא עונה על הגדרת "נתב" ואם האוניה עונה על ההגדרה "בניתוב" במובן הפקודה; מה מידת הקשר החייב להיות בין היות האניה בניתוב לבין הנזק שבגינו מוטלת האחריות על בעלי האניה ורב החובל; ההשפעה על האחריות כאשר קיימת רשלנות תורמת מצד המשיבה, "השפעה של הסתכנות מרצון של המשיבה בקבלה עליה את הסיכון מתוך חישוב כלכלי וכיוצא באלה נושאים הקשורים לענין. ביהמ"ש העליון החליט כי האחריות המוחלטת כאמור כפופה למגבלות שונות ולפיכך החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות לגופם של דברים עפ"י הנחיות ביהמ"ש העליון בכל הנוגע לאחריות המוחלטת כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטות - השופטים ברק וגב' נתניהו, הוסיף הנשיא שמגר. עו"ד ש. פרידמן למערערים, עו"ד מ"י דעואל למשיבים. 7.2.85).

ב.ש. 97/85 - דן אווירי נגד גדי בלטיאנסקי ואח'

*דחיית אגרה (בקשה לדחיית אגרה ופטור מערבון - הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש תביעת פיצויים, על פי חוק איסור לשון הרע, נגד המשיבים בגין פרסום בבטאון "קול ירושלים" וביהמ"ש המחוזי קבע כי הפרסום האמור אינו חורג מגדר דיווח סביר והוגן של הליכים פומביים של בימ"ש וכי הנתבעים זכאים להנות מההגנה המעוגנת בחוק איסור לשון הרע ודחה את התביעה. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון וביקש לדחות את תשלום אגרת בית המשפט ולפטור אותו מחובת הפקדת ערבון. בקשתו נדחתה. גם בהנחה שהמבקש הינו מחוסר יכולת ואין בידיו לשלם את אגרת ביהמ"ש, אין בכך להעתר לבקשתו, שכן עליו להראות גם כי יש לו סיכוי, ולו סיכוי כלשהו, להצליח בערעורו. עיון בתיק ביהמ"ש המחוזי מראה כי השופט צדק בהחלטתו שעומדת לנתבעים ההגנה המעוגנת בחוק ואין בכוחו של המערער לשנות את ההחלטה בערעור.

(בפני: הרשם בר טוב. המבקש לעצמו, עו"ד א. גולדברג למשיבים. 6.2.85).

ב.ש. 56/85 - מנשה שמשי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים כשיש סתירות מהותיות בגירסת המתלונן (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

מבלי להעריך את עדות המתלונן, הרי מחומר החקירה עולה שישנן סתירות מהותיות בגירסתו המכרסמות בגירסה הבסיסית כי העורר הוא זה שמכר לו צמיגים גנובים. לא זאת בלבד, אלא שניתן להסיק מהחומר שבתיק החקירה כי נמצאו ברשות המתלונן האבובים שנגנבו בהתפרצות, בעוד שהוא לא מסר כי גם רכוש זה נמסר לידיו על ידי העורר. בהיות המתלונן עד יחיד שאינו עקבי בגרסותיו יש מקום לשנות את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהורות על שחרור העורר בערובה.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד מ. מרוז לעורר, עו"ד חנקין למשיבה. 29.1.85).

ע.פ. 468/84 - מדינת ישראל נגד משה גלעד

*קולת העונש (הוצאת כספים במרמה ע"י עובד בכיר בבנק ישראל) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב עבד בבנק ישראל בתפקיד של אחראי על מלוות המדינה המונפקות בבנק ישראל. הוא הציע לאנשים שונים לרכוש מבנק ישראל אגרות מילווה בתנאים מועדפים, אף שמבחינת המדיניות והחוק אין הבנק מוכר בשום צורה ניירות ערך לאנשים פרטיים. המשיב אף נתן שם מיוחד לאגרות אלה וכינה אותם "אגרות מלווה גליל מוסדי". בצורה זו קיבל סכומים המסתכמים ב- 60 מליון שקל. אגרות כאמור לא הונפקו מעולם ולאנשים שמסרו למשיב את הכספים הוא מסר "אישורים" שזייף על נייר מכתבים רשמי של בנק ישראל ונאמר בהם כי נותן הכסף רכש בתמורה "אגרות מלווה גליל מוסדי" ואלה ימסרו לרוכש עד תאריך מסויים. על ה"אישורים" חתם המשיב בציון תפקידו. בהמשך למעשים אלה, ובהיותו לחוץ בידי משקיעים מסויימים שבקשו לממש השקעתם, הורה בכתב לבנק הבינ"ל בתל אביב להעביר לחשבון אותם משקיעים כ- 7,000,000 שקל וגם זאת עשה על נייר מכתבים של בנק ישראל בחתימתו והבנק הבינ"ל פעל עפ"י הוראה זו. המשיב נדון לשנתיים מאסר בפועל והערעור על קולת העונש נתקבל.
מדובר במעילה בתפקיד ובחובת האמון שחב המשיב למוסד שבו הוא עובד, מוסד בנקאי שאמון הצבור בו הוא מנכסיו החשובים, ויש במעשיו פגיעה במשקיעים תמימים אשר נתנו בו ובמוסד בו עבד את אמונם. התנהגות חמורה זו מחייבת תגובה עונשית חריפה שיש בה כדי להעניש את העבריין ולהרתיע אחרים מללכת בדרכו. אמת הדבר, גם בעבירות חמורות אלה לא יפקד מקומו של הגורם האישי והאנושי ובענייננו מדובר באדם שהוא דמות חיוביה חייל למופת שסיכן נפשו כדי להציל את זולתו ובכך ביטא ערכים חיוביים ביותר, וכן נטען כי המעילות באו בשל סחיטה שנסחט על ידי מלווים בריבית שאיימו על משפחתו, ברם, אפילו בהתחשב הגורמים לקולא הרי חומרתו היתירה של המעשה מחייבת עונש שישקף במלוא העוצמה את סלידתה של החברה מהתנהגות כגון זו. העונש שהוטל אינו תואם את חומרת המעשים ויש בו סטיה ניכרת מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. לפיכך, ובהתחשב בכך שביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין בערעור על קולת העונש הוחלט להעמיד את העונש על ארבע שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופט ברק. עו"ד יוסף בן אור למערערת, עו"ד י. רסלר למשיב. 18.12.84).

ע.פ. 569/84 - מדינת ישראל נגד דאוד עמר

*ניכוי "מעצר בית" מתקופת המאסר (הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בעיסקאות של סחר בחשיש בכמויות שהסתכמו בלמעלה מ- 100 ק"ג וביהמ"ש גזר לו שלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. מתקופת המאסר בפועל ניכה ביהמ"ש 13 חדשים בהם היה המשיב נתון ב"מעצר", שבועיים בבית המעצר והיתרה בביתו במה שקרוי "מעצר בית". המדינה מערערת על גזר הדין בטענה שלא היה מקום לנכות תקופת "מעצר הבית" מתקופת המאסר. הערעור נתקבל.
מעצר בית איננו מעצר או מאסר כמשמעותם בחוק, ואף איננו כזה בפועל, יהיו תנאיו אשר יהיו. מעצר בית יכול ויוטל על אדם כחלק מתנאי שחרורו בערובה וכך גם נעשה הדבר בביהמ"ש המחוזי בענין דנא. לפיכך אין ללמוד גזירה שווה מנוהגם של בתי המשפט לנכות מתקופת מאסר בפועל את התקופה בה הנאשם היה נתון בבית מעצר, לניכוי תקופת "מעצר בית". יחד עם זאת רשאי ביהמ"ש לשקול בין יתר שיקוליו לענין העונש את העובדה שהנאשם היה נתון תקופה זו או אחרת, במהלך תקופת שחרורו בערובה, ב"מעצר בית". לפיכך יש לקבל את ערעור המדינה ולבטל את ניכוי "מעצר הבית" מתקופת המאסר. עם זאת, מאחר ויש לקחת בחשבון גם את העובדה
שהמשיב היה נתון במעצר בית כאמור, יש להפחית במידת מה את עונש המאסר לריצוי בפועל ולהעמידו על 33 חודשים במקום שלוש שנים.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, שטרסברג- כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' תמר הקר למערערת,עו"ד מאיר זיו למשיב. 2.1.85).

ע.פ. 532/84 ואח' - מרי עוואייד, ג'ורג' גוטליב ואסמעיל סיאם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד ומידת העונש (ערעורים וערעור שכנגד - הערעורים נדחו והערעור שכנגד נתקבל).

בביתו של רופא בוצע שוד של סכומי כסף ניכרים ותכשיטים. בעקבות זאת הועמדו לדין מרי, סיאם וגוטליב ואילו משתתף רביעי בשוד שימש עד מדינה. השלושה הורשעו בעבירת השוד, איסמעיל וג'ורג' הודו ונדונו כל אחד לשבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ואילו מרי הורשעה בסיום הדיון ונדונה לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ערעורה של מרי על הרשעתה וערעורם של השניים האחרים על גזר דינם נדחו ואילו ערעור המדינה על קולת עונשה של מרי נתקבל.
מרי היתה ידידתו משכבר הימים של הרופא, עבדה עמו יחד ונתקיימו ביניהם קשרים קרובים יותר, והיא ידעה מנהגיו והליכי הבית, וכן כי הוא מחזיק בביתו סכומי כסף ניכרים. פרטים אלה גילתה לידידה (עד המדינה) שעמו עמדה להתחתן ויחד עמו תוכנן השוד. הלה צירף אליו את סיאם ואת גוטליב ובמעשה תיחכום נכנסו לביתו של הרופא ובאיומים שדדו את הכסף והתכשיטים. הרופא חשד כי ידה של מרי במעל, ובחיפוש שנעשה סמוך לשוד נמצאו ברשותה התכשיטים שנשדדו מהבית. קיימות ראיות מוצקות להרשעתה של מרי, הן על יסוד ההחזקה התכופה של התכשיטים שזה כעת נשדדו, והן בעדותו של עד המדינה שנמצא לה סיוע די והותר. אשר לעונשים של שני המערערים - אין הוא חמור יתר על המדינה עד כי יהיה מקום להתערב בו. העובדה שלגוטליב אין הרשעות קודמות וסיאם החזיר את חלקו בשלל נלקחה בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי והעונש הולם את המעשים החמורים. אשר למרי - היא היתה היוזמת של המעשה שכוון נגד ידיד קרוב שלה, ובלעדיה ספק אם ניתן היה לבצע את השוד כפי שבוצע. העובדה כי לא השתתפה בפועל בשוד אינה מקטינה את חלקה במעשה, אם כי מצדיקה אבחנה בינה לבין האחרים, אך נוצרה דיספרופורציה גדולה בינה לבין השותפים האחרים בגזירת העונש ואין להצדיק את העונש שהוטל עליה. לפיכך הועמד עונשה על חמש שנים מאסר שמתוכן 3 שנים לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' שטרסברג כהן. החלטת - השופט בייסקי. עו"ד חדאד למרי, עוה"ד אורגיל ואליאן למערערים, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 4.12.84).

ע.פ. 262/84 - אלוי סוכנויות לבטוח בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*הוצאת כתבי כיסוי למבוטחים ללא רשיון לעסוק בביטוח (הערעור נדחה).

המערערים נהגו להוציא למבוטחים "כתבי כיסוי" שנשאו בכותרת רק את שם המערערת הראשונה והוכח שחברת הבטוח "מנורה" לא ידעה על כתבי הכיסוי וכאשר נודע לה הביעה התנגדות להוצאתם. די בהוצאת תעודות אלה כדי להוות "עיסוק" בעסקי ביטוח כהגדרתו בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח החל על ענייננו. הסניגור טען כי ד בכך שהמבוטחים ידעו שהם מבוטחים בחברה אחרת (חברת מנורה) כדי להוציא את המערערים מגדר ההגדרה של "עיסוק" בעסקי ביטוח. דין הטענה להדחות תעודת הכיסוי הוצאה ביוזמת המערערים ללא כל קשר אם היה או לא היה ביטוח בחברת "מנורה" או בכל חברה אחרת, וגם אם מה שחשבו המבוטחים הוא הקובע - שיקול שאינו נראה לביהמ"ש - הרי שהם אמרו במפורש שראו בתעודת הכיסוי את הפוליסה וגם ביצעו תשלומים על פיה. גם העבירות של קבלת דבר במרמה הוכחו כדבעי, היינו הטענה הכוזבת מכללא של המערערים כאילו הם משלמים עבור הלקוחות

לחברת הביטוח את הסכום בו הם נוקבים, בו בזמן שלמעשה שילמו פחות. לפיכך יש לדחות את ערעורם על הרשעתם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך, החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד קנת למערערים, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 23.1.85).

ע.פ. 509/83 - שלום דוד בן פרץ נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער הורשע בביצוע שוד של ישיש בן 80 וביהמ"ש גזר לו ארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. העונש הוקל במקצת והמאסר בפועל הועמד על שלוש וחצי שנים. המעשה בוצע זמן קצר לאחר שהמערער שוחרר ממאסר קודם וזה לו המאסר השביעי. מכאן שהוענש אינו חמור ואפילו נוטה לצד הקולא. אולם, מדובר באדם צעיר למדי, יליד 1956, ששירות המבחן מאמין כי ניתן דווקא בשלב זה לסייע בידו לעלות על מסלול חיים נורמטיבי. שירות המבחן מציין כי החל תהליך חיובי במערער, הוא עתה יותר בוגר בנפשו ומתכנן תוכניות לטווח ארוך ולפיכך יש להקל עמו. ביהמ"ש העליון החליט לא בלי לבטים והיסוסים, להקל בעונש המאסר בפועל וזאת כדי לאפשר לשרות המבחן למצות את הסיכוי לשקם את המערער. יחד עם זאת הועמד במבחן למשך שנה וחצי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. יאיר למערער,עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 23.12.84).

ע.פ. 169/84 - מחמד נג'אר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות לדירה, יחד עם שניים אחרים, וגניבת 25 אלף דולר ומטבע זר אחר ותכשיטים והוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. השניים האחרים נדונו לעונשים קלים יותר אך המערער הוא בעל עשרות הרשעות קודמות ואין אלא לקבוע כי מאז ילדותו דרך הפשע היא דרכו וכל העונשים שנגזרו לו לא הועילו. המערער מהווה ממש סיכון לחברה כאשר הוא מהלך חופשי ובנסיבות אלה מוצדק היה להחמיר עמו לעומת שותפיו.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. המערער לעצמו, עו"ד י. בר אור למשיבה. 9.1.85).

ע.פ. 226/84 - יוסף אבו דרהם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נהיגה לאחר שפקע תוקף של הביטוח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

למערער נרשם דו"ח על נהיגת רכב כאשר פג תוקפו של הביטוח והוזמן לדין. מחמת טעות לא הופיע ביום שנקבע המשפט אלא למחרת. הוא הורשע שלא בנוכחותו ונדון ל- 3,000 שקלים קנס וכן נפסל להחזיק רשיון נהיגה, כפי שמתחייב מפקודת ביטוח רכב מנועי, לתקופה של שנה. למחרת היום הופיע בביהמ"ש לתעבורה וביקש לחדש את הדיון ולשמוע את טענותיו אך בקשתו נדחתה. הערעור נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי שהתייחס לעונש ולא לטענות שהשמיע המערער לענין ההרשעה עצמה. למבקש ניתנה רשות ערעור ובערעור הוחלט כי מתוך תקופת הפסילה של שנה יהיו שלושה חדשים פסילה בפועל ותשעה חדשים פסילה על תנאי.
ב"כ המדינה הודיע לביהמ"ש בהפתח הדיון כי בנסיבות המיוחדות של המקרה סבורה המשיבה כי זה אחד מהמקרים יוצאי הדופן בהם ניתן שלא לגזור את עונש הפסילה של שנה כולו בפועל, וכי די בכך אם הפסילה בפועל תועמד על שלושה חדשים. הנימוק המרכזי לכך הוא שמדובר בנהג מונית, נכה צה"ל בשיעור %40 הנוהג בדרכים מזה 20 שנה ללא רבב בהתנהגותו, מפרנס את בני משפחתו מעבודתו כנהג מונית
ותהיה זו הכבדה קשה מאוד על משפחתו אם הפסילה בפועל תהיה כפי שנגזר. ב"כ התביעה הסביר את עמדתו גם בכך שבדרגה הראשונה לא נתאפשר למערער להביא את העובדות הדרושות לענין העונש בטרם נגזר דינו, וראוי היה לשמוע את דברו, גם אם התייצב באיחור.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ניסים אליעד למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 8.1.75) .

ע.פ. 766/84 - אלברט אבוטבול נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הודעות סותרות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נדון לעשרה חדשים מאסר בפועל ו- 20 חודשים מאסר על תנאי בגין מתן הודעות סותרות. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהעובדה כי העבירה בוצעה מחמת פחדם של עבריינים שנפל על המערער, אך קבע, בצדק, כי בנסיבות אלה חייב מורא החוק להיות כזה שירתיע עבריינים ממסירת הודעות סותרות, חרף לחץ בלתי חוקי המופעל עליהם. על אדם אחר שעבר אותה עבירה הוטל עונש קל יותר אך יש צידוק לאבחנה בין השנים שכן השני צעיר יותר מהמערער ורשימת הרשעותיו הקודמות של המערער גדולה לאין ערוך מזו של השני.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 31.12.84).

ע.פ. 555/84 - מדינת ישראל נגד נועם ינון

*קולת העונש (העברת 50 מוקשים מישוב לישוב) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בהעברת 50 מוקשים מישוב לישוב ברמת הגולן במסגרת בלתי חוקית. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. אין ללמוד מהחומר מה היה היקף הידיעה של המשיב לגבי כוונתם של אלו שביקשו ממנו להעביר את המוקשים, אך לא יכול היה להיווצר ספק בלבו שאין מדובר בפעולה חוקית. מתן יד להעברת 50 מוקשים, גם אם התביעה לא כרכה את המעשה, מבחינת מידת ידיעתו של המשיב, עם מה שתוכנן לגבי השמוש במוקשים, מהווה מעשה חמור לנוכח הסיכון הרב היכול לנבוע מהפעלת אמצעי לחימה זה. מנגד עומדות נסיבות מקילות כגון חלקו המוגבל של המשיב בענין, העדר הוכחה בדבר מעורבותו במעשים האסורים מעבר למעשה החד פעמי, והעובדה שהודה בעובדות. בכל הנסיבות יש לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את העונש על 28 חודשים מאסר בפועל ו- 20 חודשים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' ד. בייניש למערערת, עו"ד י.וינרוט למשיב. 3.1.83).

ע.פ. 556/84 - מדינת ישראל נגד לוי חזן

*קולת העונש (תכנון תקיפת אוטובוס, פגיעות ברכב) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בקשר ותכנון תקיפת אוטובוס, פעולה שבוצעה לאחר מכן בלעדיו, ובשורה של מעשי פגיעה ברכב ובבניינים על ידי שילוח אש וגרימת נזק בדרך אחרת. הוא נדון ל- 4 שנים מאסר שמתוכן 21 חודשים בפועל והערעור על קולת העונש נתקבל. עשיית דין עצמית אלימה, פגיעתה רעה והשלכותיה החברתיות והבטחוניות הן חמורות ומן הראוי ליצור אמת מידה ענשית מרתיעה. ביהמ"ש העליון בעת קבלתו את הערעור איננו ממצה את הדין וכן בהתחשב בענשים שנגזרו על המעורבים האחרים בפרשיות ובעובדה שהמשיב התחמק בשלב האחרון מן ההשתתפות הפעילה בתקיפת האוטובוס, הוחלט להעמיד את העונש על חמש שנים מאסר שמהן שלוש שנים לריצוי בפועל.