ע.א. 256/84 - מלי רוטנברג נגד איזידור הירש
*חישוב העלאת דמי שכירות מוגנים(הערעור נדחה).
א. ביום 31.8.80 התקינה הממשלה תקנות הגנת הדייר (להלן - תקנות תש"מ) לענין הגדלת דמי השכירות בסעיף 1 לתקנות נקבע כי דמי השכירות היסודיים של דירה יהיו "דמי השכירות שהשתלמו בעדה ערב תחילתן של תקנות אלה", ולהלן נקבע כי "לדמי השכירות היסודיים של דירה יתווספו %206", אך ההעלאה תחולק כך שדייר יוסיף מיום 1.10.80 %90, מיום 1.4.81 עוד %58 ומיום 1.1.82 עוד %58. ביום 13.9.81, היינולפי שהגיע זמנו של השיעור השלישי שבתקנות תש"ם, התקינה הממשלה תקנות נוספות (להלן - תקנות תשמ"א). תקנה 1 לתקנות אלה זהה לזו שבתקנות תש"מ, תקנה 2 קובעת כי לדמי השכירות היסודיים יתווספו 120.9 אחוז ואילו תקנה 3 קובעת כי ההעלאה תחולק כך שביום 1.11.81 יתווספו 96.7 אחוז ומיום 1.1.82 עוד 24.2 אחוז מדמי השכירות היסודיים.
ב. כיון שתקנות תשמ"א קבעו העלאה בדמי השכירות היסודיים לפני שנכנסו לתוקף כל שיעורי ההעלאה. שבתקנות תש"מ, נחלקו הצדדים בדבר הפרשנות שיש ליתן לתקנות המשנות מתשמ"א (הוא הדין לתקנות משנות יותר מאוחרות מתשמ"ג). אין מחלוקת בדבר גובהם של דמי השכירות שהשתלמו בפועל ע"י המשיב, הדייר, למערערת, בעלת הבית ערב תחילתן של תקנות תש"מ. המחלוקת נוגעת לדרך חישובן של התוספות. ב"כ המערערת טען כי את התוספת לדמי השכירות לפי תקנות תשמ"א יש להוסיף על מלוא התוספת עפ"י תקנות תש"מ ואילו ב"כ המשיב טען שיש להשתית את התוספת לפי תקנות תשמ"א על שתי התוספות הראשונות שבתקנות תש"מ ואין לראות את השיעור השלישי שבתקנות תש"מ בגדר דמי השכירות היסודיים, שכן טרם הגיע מועד תשלומו של שיעור זה כשהותקנו תקנות תשמ"א. הערכאות דלמטה דחו את הפירוש של ב"כ המערערת וקבעו כי יש ללכת על פי פשוטו של הכתוב היינו מה היו בפועל דמי השכירות ערב תחילת התקנות המשנות והערעור נדחה.
ג. בתקנות המשנות נאמר כי דמי השכירות היסודיים יהיו "דמי השכירות שהשתלמו" ערב תחילתן של התקנות. הווה אומר, דמי שכירות שהדייר היה חייב בתשלומם בפועל ולמעשה בתאריך הקובע. לפיכך, כל תוספת דמי שכירות בעקבות תקנות משנות צריכה להיקבע על בסיס דמי השכירות ששולמו בפועל ערב תחילתן של התקנות המשנות. מכאן שערב תחילתן של תקנות תשמ"א לא כללו דמי השכירות היסודיים את השיעור השלישי לפי תקנות תש"מ כששיעור זה לא שולם עדיין. בתקנות תש"מ צויין כי לדמי השכירות היסודיים יתווספו 206 אחוז, אך אין העלאה זאת נכנסת כולה לתוקף במועד אחד, אלא היא העלאה מדורגת שכל מדרגה בה נכנסת לתוקפה מהיום הקובע לגביה.
ד. האמור בע.א. 256/73 (פד"י כ"ח (1) 325) אין בו כדי לשנות מהלכה זאת. השאלה שהתעוררה שם היא "מה דינו של דייר אשר שילם דמי מפתח ומשום כך הוא נהנה עדיין ביום תחילתן של התקנות מהפחתה של דמי שכירות.. האם "דמי השכירות שהשתלמו" ע"י דייר כזה ערב תחילתן של התקנות הם דמי השכירות אחרי ההפחתה ההיא או שמא הם דמי השכירות המלאים שהיו משתלמים על ידו באותו מועד אלמלא ההפחתה". מסקנת ביהמ"ש היתה כי יש לנקוט את הגירסה הראשונה, אולם מאחר ותוצאה זו עלולה לפגוע בבעל הבית, שכן גם אחרי תום תקופת ההפחתה של דמי המפתח יונצח חישוב דמי השכירות המופחתים, קבע ביהמ"ש שבקביעת הבסיס לפי התוספת לתקנות יעשה בתום תקופת ההפחתה שינוי למפרע, עפ"י נתונים שכבר היו קיימים בכח, אם כי לא בפועל, ערב תחילתן של התקנות. שונים הדברים במקרה דנא כשלא בהפחתת דמי השכירות אנו עוסקים ובהשהיית תשלומו של סכום ההפחתה עד
לתום תקופת ההפחתה, אלא בתשלום דמי שכירות לשיעורין, אין על כן מקום להקיש מהאמור בפסק הדין הנ"ל לענייננו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. אורן למערערת,עו"ד ש. רש למשיב. 4.2.85.).
ע.א. 243/83 - עירית ירושלים נגד אלי גורדון
*תשלום פיצויים ע"י העיריה באשר גרמה למאסר שווא(הערעור נדחה)
א. המשיב מכר את מכוניתו לפלוני והעברת רישום הבעלות נעשתה במשרד הרישוי ביום 22.3.79. לאחר יום ההעברה, וכשהמכונית כבר לא היתה אצל המשיב, הוא החל מקבל מהמערערת, בממוצע אחת לחדש, כתבי אישום (דוחו"ת) בגין עבירות קנס שנעברו על ידי בעל המכונית את שני הדוחו"ת הראשונים שילם ועם קבלת הדו"ח השלישי כתב המשיב למערערת כי מכר את מכוניתו וכי המכירה נרשמה במשרד הרישוי וביקש לבטל את הדו"ח. מכתב זה היה הראשון בסדרת מכתבים בין המשיב לבין המערערת. כן כתב המשיב למשרד הרישוי. במהלך ההתכתבות נמסרו למשיב דוחו"ת חדשים ובמקביל בוטלו מספר דוחו"ת. באחד המכתבים ציין היועץ המשפטי של המערערת כי עירית ירושלים נזקקת לשירותיו הממוכנים של משרד התחבורה לענין זיהוי בעל הרכב ומשרד התחבורה נתקל בקשיים בעדכון רישומיו. במצב דברים זה, ציין היועץ המשפטי לעיריה, אין הוא יכול להבטיח שלא יוגשו דוחו"ת נוספים נגד המשיב, אך ביקש מהמשיב שאם יקבל דוחו"ת יפנה ליועץ המשפטי כדי שהדו"ח יופנה לבעלים עצמו. לאחר מכן, הוטל על המשיב קנס בסך 60 שקל וניתן צו מאסר עקב אי תשלום הקנס. המשיב הפנה את תשומת לב העיריה כי יש חשש שיאסר בגין אי תשלום קנס זה, וכי יש לבטלו. הקנס לא בוטל ומשלא שולם ע"י המשיב, הוא נעצר על ידי המשטרה, ולא שוחרר אלא לאחר ששילם את הקנס.
ב. על רקע זה פנה המשיב למערערת בבקשה לפצותו על נזקיו ובמכתב תשובה צויין כי העיריה ניסתה לעכב את ביצוע פקודת המאסר בהודעה שהועברה למשטרה ומסיבות לא ברורות לא הוחזרה פקודת המאסר ובוצעה ע"י המשטרה. לדעת העיריה אין השתלשלות העניינים דלעיל ענין שגרתי וקל ערך, אך אין העיריה צריכה לשלם פיצויים ולכן דחתה את הבקשה לפיצויים. הוגשה תביעה כספית לבימ"ש השלום לתשלום פיצויים בסכום של 15,000 שקל הן בגין ההטרדות שהוטרד המשיב בקבלת הדוחו"ת והן בגין מעצרו ע"י המשטרה. בימ"ש השלום מחק את התובענה על הסף בקובעו כי "כאשר אדם כלשהו, לרבות רשות על פי דין, פועלים על סמך מידע שקיבלו מאת משרד הרישוי... לא ניתן לומר שהם התרשלו בפועלם". כן ציין ביהמ"ש כי "מעצרו של התובע ע"י המשטרה לא בא ממעשה או מחדל של הנתבע, אלא בשל אי התייצבות התובע למשפט ובשל התעלמותו מפסק הדין שנשלח לו". מטעמים אלה, וכן משום שהתביעה היא כללית, לוקה בחסר, ואינה מפרטת פרטי הנזק, נדחתה התביעה.
ג. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי רשות ציבורית אחראית בגין שימוש רשלני בסמכויותיה. לדעת ביהמ"ש המחוזי לא היה בסיס למסקנה כי על פי פרטי הרשלנות שפורטו בכתב התביעה, לא היה למשיב כל סיכוי להצליח במשפט. נקבע כי אמנם היתה העיריה רשאית לסמוך על תקינותם של רישומי רשות הרישוי, אך לאחר שהמערער פנה אליה מספר פעמים והפנה תשומת לבה לתקלות שארעו, היה זה לכאורה מחובתה של העיריה לבדוק מה מקור התקלה ולמנוע השנות תקלות כאלה בעתיד. בכל מקרה, קבע ביהמ"ש המחוזי, צריך היה בימ"ש השלום לשמוע ראיות בנושא תקינותה של מערכת המיחשוב של רשות הרישוי. כן נקבע כי לא היה מקום לבטל את התביעה בשל אי פירוט הנזק, שכן ענין לנו בנזק כללי שאינו ניתן לפירוט. הערעור נדחה.
ד. המערערת קיבלה רשות ערעור בשאלות: האם יש עילת תביעה ברשלנות (פרט לסעיף 60 לפקודת הנזיקין) נגד רשות הממונה על הגשת תביעות; ואם כן, האם הסתמכותה של רשות כזו, בנסיבות המקרה, על נתוני מחשב שסופקו ע"י משרד הרישוי היא בגדר רשלנות; האם הטרדה גרידא כתוצאה מהגשת תביעה יכולה להיות נזק; האם נזק הנובע ממעצר בעקבות פסק דין שניתן בשל אי התייצבות הנאשם הינו רחוק מדי כלפי המבקשת בערעור שנשמע בפני 5 שופטים ניתן פס"ד מפי השופט ברק המשתרע על כ- 40 עמודים ובו נסקרו כל השאלות המשפטיות הנוגעות לענין. בין היתר נבחנה השאלה אם עוולת הנגישה, הקבועה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, והדורשת זדון והעדר סיבה סבירה ומסתברת כדי לחייב בנזיקין, היא המקור המשפטי האחד והיחיד שבמסגרתו ניתן להטיל אחריות בנזיקין על רשות שלטונית המגישה תביעות בפלילים בקשר לנזק שהגשתו של אישום פלילי גרמה לניזוק, או שניתן לתבוע גם בגין רשלנות כאשר אין מתקיימים התנאים הנדרשים לפי סעיף 60. בנדון זה נקבע כי ניתן לתבוע גם בגין רשלנות ולאו דווקא בעילה של נגישה. נדחתה טענת המערערת כי תרופתו של מי שניזוק בהליך פלילי היא בפיצוי המובטח לו עפ"י סעיף 80(א) לחוק העונשין בלבד היא בתביעת רשלנות נבחנו היסודות של חובת הזהירות, ההתרשלות והנזק הנדרשים כדי להטיל אחריות בנזיקין בגין רשלנות; צויינו חובות הזהירות המוטלות על רשויות שלטוניות והאחריות בגין הפעלה רשלנית של סמכויות הרשויות; נבחנה בהרחבה שאלת ההתרשלות והצפייה והנתונים במקרה הקונקרטי וכן נדונו יסודות הנזק האם קיים נזק בגין הטרדה גרידא וכן הקשר שבין המאסר בעקבות פסק דין והאחריות של מי שגרם ברשלנותו לקיום המשפט, וכיוצא באלה נושאים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד יעקב קמינצקילמערערת, עו"ד מ. חרוץ למשיב. 11.2.85).
ע.פ. 384/84 - דוד כהן נגד פנינה כהן
*אכיפת פס"ד לפי פקודת בזיון ביהמ"ש(הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופטת שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט בייסקי).
א. בין בעלי הדין, שהם בעל ואשה הנשואים למעלה מ- 40 שנה, נעשה הסכם (להלן: ההסכם הראשון) שאושר ע"י ביהמ"ש המחוזי ביום 8.3.77 (להלן: ההחלטה הראשונה). בהסכם התחייב הבעל לדווח לאשה על כל נכסיו ולרשום על שמה מחצית מכל נכסיו דלא ניידי ודניידי וכן לנהג בעתיד לגבי כל רכוש שירכש. עד היום לא העביר הבעל ע"ש האשה אף נכס מנכסיו. חדשים ספורים לאחר אישור ההסכם הראשון הגישה האשה לביהמ"ש המחוזי בקשה להורות לבעל להעביר על שמה מחצית הזכויות הרשומות על שמו. הבעל טען כי האשה לא קיימה את התחייבויותיה לפי ההסכם הראשון ולכן אין הוא חייב למלא התחייבויותיו. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות הבעל והחליט להורות לב"כ האשה לרשום על שמה מחצית הזכויות בדירה ובחנות ולמטרה זאת הוסמך ב"כ האשה לנקוט בכל הצעדים הדרושים לבצוע הרישום. עד כה לא נקט בצעד כלשהו לבצוע הרישום.
ב. ביולי 1983, כשש וחצי שנים לאחר ההסכם הראשון, פנתה האשה לביהמ"ש המחוזי בהליך לפי פקודת בזיון ביהמ"ש וביקשה לכוף על הבעל בקנס ובמאסר מלוי אחר ההחלטה הראשונה. הבעל הגיש תצהיר נגדי בו טען שהאשה הפרה חובותיה על פי ההסכם בסרבה לחיות עמו בשלום וכן כי במהלך השנים הודיעה לו שאין לה ענין בקבלת הפרטים על רכושו אלא בקבלת הבעלות המלאה על דירת המגורים. לאחר מספר דיונים הגיעו הצדדים להסכם שני שקיבל תוקף של החלטה ובו הוסכם שהבעל ידווח בתצהיר תוך 60 יום על כל נכסיו והכנסותיו. בישיבות שהתקיימו לאחר מכן ברר ביהמ"ש באמצעות תצהירים את הרכב רכושו של הבעל בתקופה הנדונה, נתן החלטות והחלטות
ביניים ובין השאר ניתנה החלטה בה דחה השופט טענות הבעל שהוא משוחרר מחיוביו עפ"י ההחלטה הראשונה והורה לבעל להעביר ע"ש האשה מחצית נכסי דניידי הרשומים על שמו וכן מחצית הזכויות בדירה. ביהמ"ש הטיל על המערער קנס של 5,000 שקלים וחמשה ימי מאסר לכל יום שבו לא יקיים את הוראותיו. בערעור זנח ב"כ האשה את ענין רשום מחצית הדירה שכן כאמור הסמיך ביהמ"ש את ב"כ האשה לרשום את הדירה על שמה ובאשר לנושאים האחרים הוחלט לקבל את הערעור ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופטת שטרסברג- כהן כנגד דעתו החולקת של השופט בייסקי. השופטת שטרסברג- כהן (דעת הרוב) :
א. ההליכים לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש צופים פני העתיד ואינם באים לענוש על מה שלא קויים על ידי בעל דין בעבר. הסעיף אינו נושא אופי של סעיף פלילי אם כי מדובר על קנס ומאסר, אלא אמצעי כפיה שלא להמשיך בעבירה של אי ציות לצו ביהמ"ש. הצו או ההחלטה שבגין אי מילוייה נפתחו הליכי בזיון ביהמ"ש חייבים להיות ברורים, בלתי משתמעים לשני פנים וניתנים לביצוע. הגשת ערעור עם בקשת עיכוב הוצאה לפועל די בהם כדי להצדיק אי ציות לצו. כמו כן אין החייב מנוע מלנסות לשכנע את ביהמ"ש כי לאור מובנו האמיתי של הצו ולפי כוונתו הנכונה אין מעשיו בחזקת הפרה כלל ולכן אין כאן בזיון.
ב. העבירה של אי דיווח לאשה כפי שהתחייב מההסכם הראשון "נמחלה" משהושג ההסכם השני וניתנה למשיב שהות של 60 יום לצורך הדווח. בתום 60 הימים נמסר התצהיר ע"י הבעל ובו דו"ח אלא שהדווח לא היה מלא ולא צורפו אליו נספחים מתאימים. ביהמ"ש סרב לדון בטענות הבעל בדבר בטלות ההסכם ובדבר ויתור האשה על מילויו והפנה את הבעל להוכיח טענותיו אלה במסגרת הליך עצמאי. לעומת זאת ברר ביהמ"ש ע"י חקירה ודרישה את כל מסכת החשבונות הכספיים. אם טענות ויתור ובטלות ההסכם, שהן לכאורה טענות הגנה בהליכי בזיון לפי סעיף 6 לפקודה, הופנו ע"י ביהמ"ש להליך עצמאי אחר, קל וחומר, ברור חשבונות וחיוב על פיהם.
ג. בהסכם הראשון נחתמה המסגרת בנושא חבויות הבעל אך מסגרת זו לא מולאה בתוכן. כדי למלאה בתוכן בר בצוע, יש צורך ללבן ולברר הרכבו של הרכוש, איזה חלק ממנו שייך לבעל, איזה חלק בא לו מיגיעתו האישית, איזה חלק שייך לשני בני הזוג ומה הרכוש שאת מחציתו חייב הבעל להעביר לאשה. לא היו קביעות פוזיטיביות בנושאים אלה בפני ביהמ"ש שדן בהליכי בזיון ולא היתה בפניו החלטה בת ביצוע שהבעל לא ציית לה ואשר יש לכוף אותו לציית לה במאסר או בקנס. יתירה מזאת, מאחר ובהסכם הראשון התחייב הבעל לרשום על שם האשה מחצית הנכסים שירכוש בעתיד, צפוייה התדיינות חוזרת ונשנית לשם בירור היקף הנכסים ומקורותיהם מעת לעת. הנושאים הנ"ל שכמותם כברור חשבונות בתביעה למתן חשבונות מחד וטענות הבעל בענין בטלות ההסכם הראשון וויתור על חיוביו מאידך ראוי שיתבררו בהליכים אזרחיים רגילים. ביהמ"ש לא פעל נכונה כשנטל על עצמו, במסגרת הליכי בזיון בימ"ש, לברר את אשר ברר כדי ליתן הוא עצמו צו בר בצוע, אשר בגין הפרתו הצפוייה הטיל על הבעל קנס ומאסר. ביהמ"ש הדן בבקשה לפי הפקודה לא צריך לשים עצמו מברר את זכויות הצדדים ולתת בעקבות ברור זה צו המחייב אחד הצדדים כלפי משנהו וקובע קנס ומאסר בגין אי ביצוע. השופט בייסקי (דעת מיעוט):
בגדר הליך לפי סעיף 6 לפקודה אין לעורר מחדש זכויות הצדדים, מלבד בתחום המצומצם אם לא קויימו ההוראות של פסק הדין המצדיקות הפעלת סנקציה של בזיון ביהמ"ש. על כן ככל שפתח ביהמ"ש דלמטה בבירור מחודש של זכויות בעלי הדין, היה זה מעבר לתחום ההליך שהיה לפני ביהמ"ש. מאידך, ההסכם השני בדבר דיווח תוך 60 יום אין בו כדי למנוע הליכים עפ"י הפקודה. אין מניעה כי בעלי הדין יסכימו וביהמ"ש יתן תוקף להסכמה כזו כי הצד החייב יקיים תוך זמן מוקצב את אשר חוייב לעשות ואם יעשה
כן בא צו ביהמ"ש שבעבר על סיפוקו. בענייננו כאשר ניתנה למערער בהסכמה ארכה של 60 ימים לא נתן דווח מלא ולא החזיר לאשה מאומה מאותם נכסים שדיווח עליהם. משום כך, גם אם חרג ביהמ"ש במידה מסויימת מהליך תקין והרחיבו מעבר לנדרש ולמקובל לצורך סעיף 6 לפקודה, הרי לגופו של ענין הובהר מעל לכל ספק כי המערער לא קיים הוראות פסק הדין ומוצדק הוא להפעיל את הסנקציה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד י.חובב למשיבה. 29.1.85).
ע.א. 118/83 - הלל עמר ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*חיוב בדמי הסכמה למינהל(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים מכרו זכויות חכירה בנכסים וביקשו הצהרה כי אינם חייבים בתשלום דמי ההסכמה למשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם, ומאידך קיבל את עמדתם בענין דרך חישובם של דמי ההסכמה. ביהמ"ש קבע כי דמי ההסכמה יחושבו לפי ההפרש בין שווי הקרקע בעת מכירתה לבין שווי הקרקע ביום הרכישה כאשר שווי הקרקע ביום הרכישה משוערך ליום המכירה. בערעור התעוררו שלוש שאלות: האם לאור נוסח ההסכמים שנכרתו בין בעלי הדין קמה למינהל הזכות לדרוש דמי הסכמה במקרה של חילופין בחכירה; אם התשובה היא שאין המינהל יכול לדרוש דמי הסכמה האם מנועים המערערים בכל מקרה מלהתכחש לחובתם לשלם דמי הסכמה; אם חלים דמי הסכמה האם היה מקום לשערוך ערך הקרקע ליום ההעברה לצורך אישור דמי ההסכמה.
ב. לעניין זכותו של המינהל לבקש דמי הסכמה, יש להתייחס להסכמים שנחתמו בין המינהל לבין החוכרים הראשונים, שכן בחוזים האחרים באו הרוכשים במקום החוכרים הראשונים כשקיבלו עליהם את כל חובותיהם וזכויותיהם של החוכרים הראשונים. בבדיקת החוזים הרלבנטיים המתייחסים למספר חלקות נשוא הערעור עולה כי באשר לחלקה אחת מנוסח החוזה כך שהמינהל אינו יכול להתנות את הסכמתו להעברה בתשלום דמי הסכמה ובחלקות האחרות יכול הוא להתנות זאת.
ג. אין המערערים מנועים מלהעלות טענה שאינם חייבים לשלם דמי הסכמה לגבי אותה חלקה אשר בחוזה הראשוני לא הורשה המינהל להתנות הסכמתו בתשלום דמי הסכמה. טענת המניעות של המינהל מעוגנת בכך שבחוזה שנכרת בין המערערים לבין קודמיהם צויין כי דמי ההסכמה יחולו על הצד המעביר. ברם, אין בכך כדי ליצור מניעות. השאלה הראשונה היא אם דברים הנאמרים בחוזה שנכרת בין שניים יכולים ליצור מניעות ביחסים בין אחד משניים אלה לבין צד שלישי וכן באלו נסיבות יכולה לקום טענה מניעות המועלית על ידי הצד השלישי. המענה לשאלה הראשונה הוא חיובי, היינו יכול ויווצרו נסיבות בהן יונח הבסיס להעלאת טענה של מניעות ע"י הצד השלישי כלפי אחד משני הצדדים הראשונים בשל דברים שהוחלפו בין הצדדים הראשונים. ברם, זאת כאשר הצד השלישי פעל על יסוד הדברים שנאמרו ובענייננו לא פעל כלל המינהל על יסוד מה שנאמר בחוזה בין המערערים לבין קודמיהם, שכן החוזה של המינהל עם החוכר הראשון קדם לחוזה זה ולמה שנאמר בו.
ד. לעניין שיעור דמי ההסכמה, צדק ביהמ"ש המחוזי כי לא ניתן היה להתעלם מן השינויים בערך הכסף. הערכת סכום דמי ההסכמה לפי השוואת ערך המקרקעין מיום תחילת החכירה לסיומה מבלי להביא בחשבון את השינויים שחלו בערך הכסף, היא בגדר התעלמות מנתוני אמת ובגדר קיום חוזה שלא בתום לב כנדרש בחוק החוזים, כי יש בכך ניצול הירידה הריאלית בערך המטבע כדי להיתפס לנתונים מספריים פורמליים שמשמעותם השתנתה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יובל גרין למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 8.2.85).
ע.א. 136/82 - שכון עובדים וחברת העובדים נגד מינהל מקרקעי ישראל
*בקשה לסעד הצהרתי בהמ"פ כשניתן לתבוע סעד ממשי(הערעור נדחה).
א. המערערת השניה כרתה חוזה עם המינהל בשנת 1951 ולפיו הועמדו לרשותה מקרקעין לשם הקמת איצטדיון בתוך תקופה של 5 שנים. האיצטדיון לא הוקם וחברת העובדים סברה שזכויותיה לגבי המקרקעין לא פקעו. היא ביקשה להעביר את זכויותיה לשיכון עובדים, עירית תל אביב הפקיעה את המקרקעין ונתגלע סכסוך בקשר לשאלה אם המערערות זכאיות לפיצויים. המערערות העדיפו שלא להתדיין עם העיריה אלא לבקש פסק דין הצהרתי בדרך המרצת פתיחה כדי שיוצהר על זכויותיהן לגבי המקרקעין. נערך קדם משפט בו סוכמו דרך הבאת הראיות ודרך הטעון, אך בשלב מאוחר יותר דן ביהמ"ש בהרכב אחר בבקשת המשיבה למחיקת ההמרצה או לדחייתה והוא נענה לבקשה ומחק את התביעה. הערעור נדחה.
ב. המערערות טוענות כי ההחלטה ניתנה שלא כדין שהרי הענין נדון כבר בקדם משפט ולא ניתן היה לשנות החלטה זאת אלא מטעמים מיוחדים וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. טענה זאת אין לקבל. מדובר בהמרצת פתיחה ולגביה חלה לכל אורך הדיון ההוראה המיוחדת ומרחיקת הלכת הקבועה בתקנה 258 לתקנות סדר הדין, לפיה רשאי ביהמ"ש בכל שלב של הדיון לבטל את ההמרצה אם נראה לו כי אין זה מן הראוי לטפל בבקשה בדרך המרצת פתיחה.
ג. מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה גם תובענה לסעד הצהרתי גרידא אך אין בכך כדי ללמד שניתן להגיש בדרך המרצת פתיחה תביעה לסעד הצהרתי כאשר אין להגיש תביעה לסעד כזה בדרך אחרת. תקנה 253 המאפשרת תביעה לסעד הצהרתי בדרך של המרצת פתיחה אינה מרחיבה את סוגי המקרים שבהם מותר לבקש סעד הצהרתי ואינה מוסיפה עליהם.
ד. אשר לטענת המערערים כי לאחר קיום קדם המשפט לא ניתן היה לשוב ולדון בבקשת בטול או מחיקה - תקנה 149 אמנם מגבילה את האפשרות לשוב ולדון במהלך המשפט בנושאים שנדונו כבר בקדם משפט ואשר הוחלט בהם בשלב הדיוני הטרומי, אך הוראה זו באה למנוע את כפל הדיון בנושאים שכבר נדונו והוחלט בהם ומטרתה להבטיח כי המשפט לא יוארך במקום להתקצר ע"י קדם משפט. אולם אין בה כדי להשפיע על הפוכו של דבר, היינו על סיום ההליך.
ה. ביהמ"ש צדק בנימוק שנתן למחיקת ההליך. מה שנתבקש למעשה הוא שביהמ"ש יצהיר על קיומו ותקפותו של חוזה שלפיו הועמדו המקרקעין לרשות המערערת השניה, ונושא כאמור הוא במפורש בין אלה אשר מוצאים מכלל הנושאים שעל יסודם יכול קונה מקרקעין לפתוח בהליכים בדרך של המרצת פתיחה. זאת ועוד, אין מעניקים סעד הצהרתי מקום בו ניתן לבקש סעד ממשי ובמיוחד אין מעניקים סעד הצהרתי במקרה בו מבקש בעל דין לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית על הנושא שעליו סבה המחלוקת. ההתדיינות נשוא ערעור זה מטרתה למעשה קבלת פיצויים מעירית תל אביב עקב ההפקעה, כך שהמערערות ביקשו לחמוק מן הצורך להתמודד עם הבעיה אשר בקשר אליה מתנהלת כל ההתדיינות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. אהרנסון למערערות, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 24.1.85).
ע.פ. 398/84 - אפרים יעיש נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בעבירות חבלה והתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע לפי הודאתו בהחזקת נשק וסמים וכן הורשע לאחר שמיעת ראיות באישומים של חבלה בנסיבות מחמירות בכך שפצע שוטר תוך כדי יריות, התפרצות לבנין, קבלת נכסים שהושגו בפשע ונהיגה ללא רשיון וללא ביטוח. הוא נדון
לשש שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים חופף. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - ביהמ"ש קבע כי המערער ירה לאחר חצות לילה בשני שוטרים וכהוצאה מכך נחבל אחד מהם חבלה חמורה. המערער טען כי אמנם ירה לעבר השניים אך לא ידע שהם שוטרים וסבר שמדובר באנשים שעמם הסתכסך ובאו להרע לו. השופט דחה את הגירסה האמורה ובכך אין סיבה להתערב. עוד טען המערער כי אפשר שהשוטר נפגע מרסיסי קליע של אקדח השייך לשוטרים. טענה זו לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי וגם אינה תואמת את עדויות העדים. בנסיבות אלה אין צורך לחוות דעה אם ניתן היה להרשיע את המערער גם אם נפגע השוטר בחלק מקליע שנורה על ידי שוטר בתגובה ליריות המערער. היה גם חומר ראייתי מספיק להרשעת המערער בעבירות האחרות שיוחסו לו.
אשר למידת העונש - העונש אינו קל אך הוא הולם את חומרת העבירות גם אילו קיבל ביהמ"ש את גירסת המערער שלא ידע כי מדובר בשוטרים. מדובר בהחזקת אקדח ויריות באיזור מיושב וכן בעבירות נגד הרכוש, עבירות סמים ונהיגה ללא רשיון. למערער הרשעות קודמות מרובות ולא היה מנוס מכליאתו לתקופה ממושכת יחסית.
(בפני השופטים: ש. לוין חלימה, וייס. 31.1.85).
ע.פ. 405/84 - יוסף גורודצקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהעלמת מס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של העלמת מס ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 45,000 שקלים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל בוטל.
עפ"י פרטי העבירה דיווח המערער בשנת המס 1977 על הכנסה ממכירת שקדים בסכום של כ- 270,000 ל"י בעוד שהכנסותיו הסתכמו בכ- 479,000 ל"י. בערעור ניסה הסניגור לקעקע את קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי הן לענין קביעת העובדות והן לענין שאלת המהימנות. נאמר לא אחת ע"י ביהמ"ש העליון כי ההתרשמות מהעדים המעידים במשפט היא בידי הערכאה הראשונה ובדרך כלל אין מתערבים בקביעותיו של ביהמ"ש דלמטה. בנוסף לעדותו של עד התביעה היתה בפני השופט מחברת שעד התביעה ניהל בעת קניית השקדים והסבריו של העד בענין הרישומים במחברת היו נאמנים על השופט ובכך אין להתערב.
הסניגור ביקש להרשות לו להביא ראיה נוספת, מכתב מחברת מקורות בדבר כמות המים שהשתמש בה אותה שנה וחוות דעת מומחה המצביעה על כך שבאותה כמות מים לא ניתן היה להפיק כמות גדולה של שקדים כפי שנטען ע"י התביעה. אמנם עולה מהבקשה והתצהיר כי המערער פנה למקורות לפני הדיון במשפטו ונענה שאין בידה רישומים, אך לא היתה זו הדרך היחידה להוכיח נושא זה במהלך המשפט ואף המערער שהזכיר בעדותו את ענין המים לא נקב בכמות המים שצרך, לא הביא קבלות ולא טען שאינו יודע מהי הכמות שצרך. ההתרשמות היא שבערכאה הראשונה לא הושם דגש ע"י ההגנה על ענין זה וכאשר התחלף הסניגור לקראת שלב הערעור הפכה נקודה זו להיות מכרעת בעיניו. קבלת הבקשה כמוה כפתיחה מחדש של המשפט ע"י חקירה נגדית ואולי הבאת עדים נוספים. זאת ועוד, גם אילו הרשו להביא את הראיה החדשה התוצאה לא היתה משתנה שכן השופט השתית את ההרשעה על ראיות שנקבעו על סמך אמון שנתן בעד התביעה ובחומר שהוגש על ידו.
אשר לגזר הדין - מדובר בתקופה ממושכת שחלפה מאז נעברה העבירה ב- 1977 ועד להגשת כתב האישום ב- 1984. ברור מתוך החומר כי החקירה היתה פשוטה בתכלית, לא היו ספרים לבדיקה וכל האישום הושתת על הודעתו של עד אחד שעדותו קצרה. במצב
דברים זה, לאחר תקופה כה ארוכה, לא היה מקום להטיל על המערער מאסר בפועל. אמנם אין ביהמ"ש מתעלם מהחומרה הרבה בה יש להתייחס להעלמות מס וכי העונש שיש להטיל על נאשמים בעבירות כאלה צריך לבטא את הסלידה מהן, בהיות עבירות שנזקן לחברה ולכלכלה גדול הוא, אולם בעניינים חריגים ניתן להסתפק בעונש שאיננו מאסר בפועל וכזה הענין דנא. עם זאת יש להגדיל את הקנס שכן עבירות מס הן מסוג העבירות הנעברות כדי ליהנות מרווח כספי ויש להכות את מעלימי המס בכיסם. לפיכך הועמד הקנס על המקסימום שניתן היה להטיל בעת ביצוע העבירה, היינו 60,000 שקלים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופטת שטרסברג- כהן. עו"ד רן פינגרר ויצחק ריינפלד למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 8.1.85).
ע.פ. 260/84 - אינגו מולר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פיגוע חבלני) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד גרמניה המזרחית, הגיע ארצה אמרי שקשר קשרים עם נציגים של ארגוני החבלה הערביים. מטרתו היתה ביצוע מעשה חבלה. שתוכנן באירופה. הוא התכוון לעבור לאחר הפיגוע לכוחות המחבלים בלבנון ומעשה החבלה צריך היה לשמש הוכחה לכשירותו. באחד הלילות הגיע למשאבות הדלק של משטרת ישראל בתל אביב, שם ביקש לבצע הצתה בעזרת חומר שהביא עמו, ונעצר לפני שהספיק לבצע זממו. ביהמ"ש גזר למערער חמש שנות מאסר וערעורו נדחה. מדובר בצעיר יליד 1962 ולטענת הסניגור אין הוא יציב מבחינה נפשית. ממסמכים רפואיים שהוגשו עולה שהמערער אמנם יש בו סימנים למתח נפשי ומופרעות מסויימת, אך כושר השיפוט והביקורת שלו תקינים ואין ספק שהמעשה נעשה באופן מודע. המעשה נסתיים אמנם ללא כלום, אך יכול היה להביא לתבערה רבתי ולנזק לנפש ולרכוש. בנתונים אלה יש לקבוע עונשים מרתיעים כדי שאנשים בעלי נטיות הרסניות כגון אלה לא יתפסו בעתיד למעשים דומים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד קרמריס למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 14.2.85).
בג"צ 47/83 - תור אויר בע"מ נגד המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים ואח'
*הסדר כובל בטיסות שכר (הערעור נדחה).
האיגוד הבינלאומי של חברות הובלה באויר מכיר באפשרות של רכישת כרטיסים מוזלים (טיסות שכר) ותנאי לכך כי הטיסות יהיו במסגרת קבוצה עם מספר מינימלי של נוסעים. לחברת אל- על ולסוכני הנסיעות בישראל נתחוור, כי סוכן נסיעות בודד אינו יכול לארגן קבוצות נוסעים כנדרש, ועל כן החליטו להקים יחדיו חברה (היא המערערת) שאליה יפנה כל סוכן נסיעות את ההזמנות לטיסות קבוצתיות, הסוכן יגבה מהנוסע את המחיר המוזל בתוספת מסויימת, שחלקה יכסה את הוצאות תיפעולה של המערערת וחלקה האחר יועבר לסוכנים כעמלה, המתווספת לעמלה שמקבל הסוכן מחברת התעופה המבצעת את הטיסה.
ההסדר העומד ביסוד החברה החדשה הוא הסדר כובל כמשמעותו בחוק ההגבלים העסקיים, אך נתגלו חילוקי דעות בין המערערת לבין הממונה על ההגבלים העסקיים אם ההסדר האמור הוא "הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין- לאומית שאם כן, כי אז מכוח הוראות סעיף 10א לחוק ההגבלים, הסדר כזה, "אינו הסדר כובל. מועצת ההגבלים העסקיים החליטה כי הפטור שבסעיף 10א אינו חל על ההסדר נשוא הדיון והערעור על כך לבג"צ נדחה.
המחלוקת היא אם יש לתת למילה "נוגעות" בסעיף 10א' פירוש רחב הכולל גם את ההסדר הנוכחי. בדחותו את הערעור עמד בג"צ בהרחבה על דרך הפרשנות שניתן לפרש ביטוי בחוק ובמקרה דנא המילה "נוגעות". בסיכומו של דבר קבע ביהמ"ש כי ההסדר
כולל בחובו שתי כבילות: האחת, לפיה יופנו כל הנוסעים על ידי הסוכנים למערערת; השניה, לפיה סוכני הנסיעות יגבו תוספת מסויימת. בכל הנוגע לכבילה הראשונה ניתן לומר כי היא "נוגעת" לתובלה הבין לאומית ולפיכך, אילו רק כבילה זו היתה קיימת היה חל לגביה סעיף 10א המוציא אותה מגדר האיסור שבחוק. אולם הכבילה השניה אין לומר עליה כי "נוגעת" להובלה הבין לאומית ולפיכך אין ההסדר נכנס לגדר סעיף 10א של החוק הנ"ל.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד עובדיה רזיאל למערערת, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבים. 14.2.85).
ע.פ. 755+784/84 - אבינועם כתריאלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקשירת קשר לפיצוץ מסגד כיפת הסלע ומידת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בשנת 1982 פנו שני אנשים למערער והציעו לו להצטרף להתארגנות שמטרתה פיצוץ מסגד כיפת הסלע בהר הבית. המערער הסכים לסייע לפעולות ההתארגנות ענה לשאלות בקשר לאפשרויות להרכיב משתיקי קול בסוגי נשק שונים, מסר למארגנים תחמושת שהיתה ברשותו ובנוסף לכך מסר לחברי ההתארגנות כתובת של מפעל אשר מסב קנים רגילים לקנים שעליהם ניתן להרכיב משתיקי קול. ביהמ"ש הרשיע את המערער בקשירת קשר לביצוע פשע ואחזקת נשק והובלתו ודן אותו לארבע שנים מאסר שמתוכן 5 חודשים לריצוי בפועל. ערעורה של המדינה על קולת העונש וערעורו של המערער על הרשעתו בקשירת קשר ועל חומרת העונש נדחו.
בערעורו על ההרשעה טען הסניגור כי אין בעובדות שבהן הודה המערער כדי לגבש את העבירה של קשר, שכן לא הוכח כי פיצוץ מסגד כיפת הסלע היווה מטרה מיידית ואין קביעה עובדתית כי המערער הצטרף להתארגנות אין ממש בטענות אלה. העובדות בהן הודה המערער מקיימות את יסודות עבירת הקשר, שכן על פיהן קשר המערער עם אחרים לעשות פשע או עוון ואף קודם עניין הקשר ונעשו בעקבותיו פעולות שונות. על כן, שאלת מיידיות המטרה אינה מתעוררת כלל.
אשר לעונש - קשה להגזים בתאור הסכנה הטמונה בתכנית שדובר בה בין הקושרים. אכן, המערער פעל מתוך נימוקים אידיאולוגיים בלבד, אך אין בכך כדי להסיר מהמעשה את אופיו החמור והמסוכן. במדינה מתוקנת, אין לפרוט את האידיאולוגיה לכדורים, אקדחים ומוקשים, אשר השימוש בהם פוגע במרקם החברתי ובאושיות שלטון החוק. מאידך, עומדימ נתוניו האישיים של המערער הפועלים להקלה בעונש הוא בעל רוח התנדבות ותרם לבטחון המדינה, התנדב לפעולות בטחוניות שונות ונפצע במהלכן ובריאותו נפגעה. זאת ועוד, לאחר ביצוע המעשים הגיע לכלל הכרה כי עשה מעשה אסור וניתק את הקשר עם חבריו. חרטה זו היא כנה. בעבירות שבהן יש פגיעה ביסודות המשטר והמדינה, מידת ההתחשבות בגורמים האישיים קטנה היא לעומת השיקולים הציבוריים, ומבחינה זו העונש שהוטל על המערער אינו חמור ואף נוטה הוא לצד הקולא. אילו ישב ביהמ"ש העליון בערכאה ראשונה היה שוקל החמרה בעונש, אך כיון שאין ביהמ"ש של ערעור ממצה את הדין עם נאשם, מה גם שבשל עבור הזמן מאז גזירת הדין קרב והולך מועד התייצבותו בפני ועדת השחרורים, הוחלט שלא להחמיר בעונש אך גם לא להקל בעונש.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד מ. ינובסקי למערער, עו"ד גב' דורית בייניש למשיבה. 30.1.85).
בר"ע 28/85 - יהודה סעדה ואח' נגד חברת מחסני ערובה ואח'
*אחריות מוביל לאבדן טובין (הבקשה נדחתה).
המבקשים הובילו מטענים מטעם המשיבה ובשלב מסויים החזירו חבילה אחת ושמו אותה בנתב"ג במשטח פתוח מול מחסני המכס. בחבילה היו תכשיטים
ותוכן החבילה היה רשום על גבי עטיפתה. החבילה נעלמה ורשויות המכס חייבו את המשיבה לשלם את המכס המוטל על הטובין. המשיבה תבעה מאת המבקשים את נזקיה והמבקשים חוייבו בתשלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשים טוענים כי לא היה צורך לשלם את המכס, אולם לא הונח היסוד לטענה שלפיה ניתן היה לשכנע את גובה המכס שלא לדרוש את תשלומו. טענה אחרת בפי המבקשים שחוייבו כשומרים כי הוטלה עליהם אחריות על פי אמות מידה מחמירות מדי, כי בכלל לא היה צריך לראות בהם שומרים בשכר, שהשמירה על החבילה היתה בגדר משימה מרכזית שלהם, אלא כמי שהשמירה על החבילה טפלה למטרת העיקרית של עיסקו. גם טענה זו אין לקבל. כמו כן אין להטיל אשם תורם על המשיבה, כי מדובר בחבילה שנשאה על גביה רישום בדבר תוכנה והשארתה גלייה לעין מדברת בעד עצמה. ההתייחסות לעצם הטענות אין בה כדי ללמד כאילו היה בטענות הללו כדי לענות לאמות המידה שביהמ"ש העליון קבע לעניין רשות ערעור בבר"ע 103/82 (פד"י ל"ו (3) 12).
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. רייף למבקשים, עו"ד אור חן למשיבה. 31.1.85).
ע.פ. 179/83 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (רצח ע"י קטין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד 1967, הורשע ברצח של נער בן 14 שבוצע באכזריות ונדון ל- 12 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער מתנהג בכלא כשורה ומהחומר המונח בפני ביהמ"ש עולה כי מדובר באדם שקל להשפיע עליו ובאישיות חלשה בלתי מגובשת. מצד שני מדובר במעשה רצח שביצע המערער בהיותו בן 15. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל השיקולים לקולא ולחומרא בצורה מאוזנת ואין להתערב במידת העונש, ההולם את חומרת המעשה ולו גם כשבוצע ע"י קטין בגילו של המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אסתר אלרון למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 31.1.85).
ע.פ. 746/83 - חיזק דבס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש סמים (ערעור על חומרת - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים בכך שמכר מעל ל- 200 גרם הירואין לשני שוטרים סמויים תמורת 18,000 דולר. הוא נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור שם את הדגש על עברו הנקי של המערער וקשייו האישיים והמשפחתיים. ברם, כאשר באים לקצוב עונש של עבריין שהורשע בעבירה מהסוג הנדון, על ביהמ"ש להתחשב בראש ובראשונה בסבל הנורא של מאות ואלפי קורבנות הסם הקטלני הירואין. לעומת הצער, עוגמת הנפש והסיכון הנגרמים לקרבנות אלה ולמשפחותיהם מתגמדת חשיבותן של הבעיות האישיות והמשפחתיות של נאשם שבחר לעסוק בעסקאות בזויות אלה. הגורמים של הענשה, הרתעה והגנה על הציבור חייבים כאן להיות הקובעים והדומיננטיים.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, גב' שטרסברג כהן. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 22.1.85).
ע.פ. 35/85 - אליעזר בנימין ואח' נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
אין זה מיותר להדגיש כי על ביהמ"ש לנהוג באורך רוח ובסבלנות ואל לו לגלות לפני בעלי הדין תוך מהלך הדיון מהן מסקנותיו, החלקיות או המלאות בעניין אמינות העדים. המנעות כאמור חשובה לא רק בשל טעם שבמראית פני הצדק, אלא גם מטעמי הגיון, שהרי ביהמ"ש אינו יכול לסכם דעתו בעניין אמינות העדים לפני שהובא בפניו כל החומר. יש מקרים בהם מחזקת ראיה
פלונית גירסה זו או אחרת ורק עם תום ההליכים ניתן להסיק את המסקנה הסופית על יסוד כל הנתונים. אולם, מכאן אין להסיק כי כל אימת ששופט משמיע הערה כלשהי שאינה נושאת חן בעיני בעל דין זה או אחר, קמה על אתר הזכות לדרוש פסילתו של השופט. יכולה להטען טענה של פסלות רק כאשר יש חשש ממשי ומהותי למשוא פנים. דבר זה לא עלה מן החומר בתיק דנא.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א.צחור למערערים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 21.1.85).
בר"ע 501/84 - הסנה חברה לביטוח בע"מ נגד משה רוטבן
*העברת דיון בטענת העדר סמכות (הבקשה נדחתה).
בקשת המבקשת להעביר תובענה מביהמ"ש המחוזי בנצרת לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בטענת העדר סמכות מקומית לערכאה בנצרת, נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי בנצרת והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביסוד טענת העדר הסמכות עומדת השאלה האם משרדו של סוכן ביטוח עצמאי העובד, בין היתר, עבור חברת ביטוח, נחשב מקום עסקה של הנתבעת במובן תקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. אין מחלוקת כי חוזה הביטוח נשוא התובענה נכרת לפני כניסתו לתוקף של חוק חוזה הביטוח, אולם ההבדל הידוע בין דיני ראיות וסדר דין מזה לבין דין מהותי מזה הוא בין היתר בתחולה המיידית התופסת בסוג הראשון להבדיל מהאחרון. על כן ניתן להתייחס לצורך השאלה המצומצמת של סמכות מקומית להוראות החוק שלפי העולה מהן קיים קשר אמיץ של שליחות בין חברת הביטוח לבין סוכנים עצמאיים, קשר המספק את דרישת תקנה 3(א)(1). אכן, אם שאלת השליחות תעלה כשאלה מהותית במשפט גופו, יש להניח שיחול הדין הקודם, אך גם אז אין כל סתירה בין הנאמר לעיל לבין החלתו של הדין הישן לצורך הכרעה בשאלות מהותיות.
לפי ההלכה הפסוקה הברירה המוענקת לתובע היכן להגיש את תביעתו מתפרשת על דרך ההרחבה. בענייננו די בעובדה שבספר הטלפונים מופיע "הסנה חברה ישראלית לבטוח בע"מ, מרכז מסחרי קרית שמונה. הסוכן: בן עמי מרדכי" כדי להוות בסיס להגשת התביעה באיזור זה, שכן מצג זה שהוצג בידיעת ובהסכמת החברה יוצר יחסי שליחות נחזית לפחות לצורך עניין הסמכות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אילן ירון למבקשת, עו"ד רפאל לב למשיב. 29.1.85).
בר"ע 19/85 - מדינת ישראל נגד ברוך קפלן
*הקלה בעונש ע"י ביהמ"ש המחוזי בנהיגה במהירות מופרזת (הבקשה נדחתה).
המשיב הורשע בנהיגה במהירות מופרזת (35 קמ"ש מעל למותר) ונדון לתשלום קנס של 10,000 שקל, פסילה בפועל לתקופה של חודש ופסילה על תנאי לשנתיים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וביטל את הפסילה בפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
יש להצטער על כך שביהמ"ש המחוזי התעלם מפסיקתו של ביהמ"ש העליון הן באשר לנסיבות ולעילות בעטיין יש מקום להתערב במידת העונש בכלל והן בקשר לכוחו האפקטיבי והמרתיע של עונש הפסילה בפועל. אין בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נימוק כלשהו התואם את הכללים שהותוו בביהמ"ש העליון ומתוך הדברים שנאמרו בפסק הדין אין אלא ללמוד כי ביהמ"ש המחוזי נהג עם המשיב במידת הרחמים ולכן ויתר על העונש האפקטיבי שנגזר עליו. עם זאת אין להעניק רשות ערעור. ניתן להבהיר את ההלכה הנוהגת בכגון דא גם ע"י החלטות הניתנות בשלב הבקשה לרשות ערעור ואין צורך בהבאת הענין בפני ערכאה שלישית.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ר. לוי למבקשת. 15.1.85).
ע.פ. 675/84 - אריה דסיאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה ביריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על רקע של אירועים משפחתיים ומצב בריאות לקוי התקשה המערער להשלים עם ניתוק הקשר שנקשר בינו לבין בחורה מסויימת ובמצב של תסכול עשה את המעשה אשר כתוצאה ממנו נפצעו מיריות חברה החדש של הבחורה וגם עובר אורח. ביהמ"ש גזר למערער שלוש וחצי שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות ויש להבהיר הבהר היטב שאין ליטול את החוק בידיים ולפגוע בבני אדם מבלי לשאת בעונש מאסר לתקופה משמעותית אין במצב התסכול והרקע העובדתי של המעשה כדי לשלול ממנו את חומרתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 14.1.85).
ע.פ. 132/83 - שאול קלנר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה (הערעור נדחה).
המערער ואחד טיקצקי היו בעליה של סוכנות ביטוח (להלן: הסוכנות) שעם לקוחותיה נמנו המתלוננת ובעלה. אלה ביטחו את תכולת דירתם באמצעות הסוכנות בחברת "מגדל" וביולי 1978 נפרצה הדירה ונגנבו מתוכה חפצים שונים ועל כך הודיעה המתלוננת למערער. לאחר שהמתלוננת פרטה את הרכוש שנגנב הכין שמאי חברת הביטוח דו"ח שלפיו הנזק מסתכם ב 36,987 ל"י. בנובמבר 1978 שלחה חברת הביטוח למערער שיק על סך 20,000 ל"י אשר המערער היה אמור למסרו למתלוננת לאחר שתחתום על קבלה שאף היא צורפה למכתב. המערער מסר את השיק למתלוננת והשיק נפרע. כחודש לאחר מכן הוציאה חברת הביטוח קבלה נוספת שעל פי האמור בה מאשרת המתלוננת קבלת סכום של כ- 17,000 ל"י לסילוק מלא של כל תביעותיה וקבלה זו נשלחה למערער כדי שיחתים את המתלוננת עליה ויחזירה לחברת הביטוח. הקבלה הוחזרה לחברת הביטוח כשהיא חתומה והחברה זיכתה את חשבון הסוכנות בסכום הנדון כדי שהסכום יועבר למתלוננת. אין חולק כי המתלוננת לא קיבלה את הסכום הנקוב בקבלה והמחלוקת היתה אם המתלוננת היא זו שחתמה על הקבלה או שהקבלה זוייפה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלוננת כי לא היא שחתמה על הקבלה והרשיע את המערער בעבירות של שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במירמה ודן אותו למאסר על תנאי ולתשלום קנס. הערעור על ההרשעה נדחה.
מכיוון שהמתלוננת כללה ברשימת החפצים הגנובים מסרטה שכלל לא נגנבה החליט ביהמ"ש שלא לסמוך על עדותה בלבד, אלא אם ימצא דבר לחיזוקה וחיזוק כזה מצא ביהמ"ש בחוות דעת מומחה להשוואת כתבי יד כי החתימה שעל הקבלה אינה של המתלוננת. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש. הלכה היא שעדות של מומחה לכתב יד יכולה לשמש בסיס יחיד להרשעה בעבירת זיוף ועל אחת כמה וכמה שהשופט יכול היה לסמוך על עדות המומחה כשזו לא עמדה לבדה והתחזקה בעדות אמינה של המתלוננת כי לא היא שחתמה על המסמך. משנפלה גירסת המערער כי המתלוננת חתמה בפניו על הקבלה, המסקנה היא כי הוא העביר את הקבלה לחברת הביטוח ביודעו שהיא מזוייפת.
המערער הואשם בגניבה על ידי סוכן אך ביהמ"ש זיכה אותו מעבירה זו ותחתה הרשיע אותו בקבלת דבר במירמה. אין לקבל את טענת המערער כי לא ניתנה לו ההזדמנות להתגוננן כנגד העבירה של קבלת דבר במירמה.
הכסף לא נמסר למערער אלא נזקף לזכות חשבונה של הסוכנות, אולם בדרך זו קיבל המערער "דבר" במירמה שכן בהיותו אחד משני מנהלי הסוכנות ובעל מניות בה זכה גם הוא מהגדלת יתרת הזכות שבחשבון.
(בפני השופטים: ש. לוין גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. גולדברג למערער, עו"ד גב' נ.בן אור למשיבה. 28.1.85).
ע.פ. 7/84 - שמעון תעיזי נגד מדינת ישראל.
*מידת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעורים על מידת העונש - הערעורים נתקבלו).
מעשה לוליינות שהמערער עשה תוך נהיגה באופנוע הביא להריגתה של ילדה קטנה ולחבלה חמורה בהולך רגל. ביהמ"ש גזר על המערער, שהיה בעת המקרה בן 19 ונעדר הרשעות קודמות, מאסר לתקופה של שלוש שנים בפועל וכן פסל אותו לנהיגה לתקופה של שלוש שנים מיום מתן גזר הדין. נתקבל הערעור על אורך תקופת המאסר וכן ערעור נגדי של המדינה בעניין תקופת הפסילה. לא היה מקום להתערב בעונש המאסר אלמלא נסיבותיו המיוחדות של המערער כפי שפורטו בתסקירי שירות המבחן. לפיכך יועמד המאסר בפועל על שנתיים. מאידך, אורך תקופת הפסילה החופפת את גזר דין המאסר מתמיה בקולתו ונעדר כל משמעות אפקטיבית לפיכך יש להעמיד את תקופת הפסילה על שבע שנים מיום שחרור המערער ממאסרו.
(בפני השופטים: ש. לוין גולדברג, וייס. עו"ד דובר למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 17.1.85).
ע.פ.665/84 - מדינת ישראל נגד ניסים דהן
*מידת העונש (סמים) (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב הורשע באחזקת כחצי קילוגרם חשיש והירואין בכמויות מזעריות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל. כן הופעל מאסר על תנאי של חצי שנה חופף. ביהמ"ש המחוזי הדגיש כי הוא מקל בעונש באשר בעת שנגזר הדין היה המשיב מרצה מאסר בפועל של 3 שנים, ואם מביאים בחשבון שמדובר בשתי פרשיות סמוכות ואולי גם קשורות זו לזו, אזי די בארבע שנות מאסר כדי ללמד את המשיב לקח ולהבהיר לו מה צפוי לו. הערעור על קולת העונש נתקבל כמובן זה שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה מצטבר ולא חופף.
לעניין העונש שנגזר הרי אם מצרפים את שתי תקופות המאסר כי אז ענישת המשיב היא משמעותית למדי. אכן, ראוי היה לו למשיב לבקש צירוף התיק דנן בעת שנגזר דינו בעניין האחר ומשיבה היתה התביעה לעשות אילו ביקשה לדון באישומים בחטיבה אחת ואפשר שאז העונש הכולל לא היה שונה מהעונש שהצטבר. במצב הנתון אין להתערב במידת העונש פרט לכך שהמאסר על תנאי שהופעל יצטבר.
כמו כן, בסופו של גזר הדין כותב השופט כי "תקופת מעצרו של הנאשם בתיק זה תנוכה מתקופת המאסר". מסתבר שהמשיב הוחזק במעצר עד גמר ההליכים במשפטו זה והיה מוחזק במעצר מיום גילוי העבירה ב- 13.1.83 עד יום 17.3.83 ומאז כבר היה עצור בקשר לתיק אחר שבו נשפט לשלוש שנות מאסר. לפיכך תנוכה מתקופת המאסר של שנה רק התקופה מיום 13.1.83 ועד יום 17.3.83.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' עשירה ראובני למערערת, עו"ד ברטל למשיב. 10.1.85).
בר"ע 102/85 - יהודה פרנקל נגד בנק המזרחי
*התנייה מתן רשות להתגונן בהפקדת סכום כסף (הבקשה נדחתה).
הבקשה סבה על כך אם ראוי הוא שערכאת ערעור נוספת תדון בשאלה אם צדק בימ"ש השלום כאשר הוסיף תנאי של הפקדת כסף למתן רשות להתגונן. אין נושא זה ראוי למתן רשות ערעור. קביעת התנאים על פי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש המעניק את הרשות להתגונן. אכן, אין לקבוע תנאים מקשים שיש בהם כדי לסכל בעקיפין את מתן הרשות להתגונן, אך מכך עדיין אינה נובעת המסקנה כי משהפעיל ביהמ"ש את שיקול דעתו והעניין נבחן בפני ערכאת ערעור, יש להביאו בפני ערכאת ערעור נוספת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. טל למבקש, עו"ד גב' מרים זפט למשיב. 26.2.85).
בר"ע 544/84 - יונתן ארז ואח' נגד עו"ד חיים צורף ואח'
*מכירת נכס ע"י כונס נכסים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בין כונס הנכסים מזה והמבקשים מאידך התעוררה מחלוקת אם להרשות לכונס למכור את הנכסים נושא הדיון לאחד יצחק מזרחי. ההוראה שנתן ביהמ"ש המחוזי לכונס למכור את הנכסים היא לפי טיבה החלטה אחרת ולכן בדין הוגשה בקשה לרשות ערעור ולא ערעור. לעיצומו של ענין יש לראות את הבקשה כערעור ואת הערעור יש לקבל, ולו אך מהטעם שלפי תצהיר אחד המבקשים היה אותו מזרחי, רוכש הנכסים, מוכן בשלב מסויים לשלם כמה מונים יותר מהסכום שבו הוא מעוניין עתה לרכוש את הזכויות מאת כונס הנכסים. משלא נחקר המצהיר על תצהירו עולה מכאן לכאורה החשש שפעולת כונס הנכסים לוקה בחוסר תום לב. מסתבר, לכאורה, כי מזרחי הוא שותפה לחיים של בעלת המקרקעין שכונס הנכסים היה בזמן הרלבנטי בא כוחה ועלול להתעורר הרושם שהכונס רוצה ביקרו של מזרחי. בנסיבות אלה היה על כונס הנכסים להמציא הסבר להתנהגותו ואין כל התייחסות להיבט זה בהחלטת ביהמ"ש דלמטה. יש לשקול שמא יקופחו המבקשים וזכויותיהם יימכרו בנזיד עדשים. אם יתברר שקיים בסיס לחשד של חוסר תום לב, יהא מקום למנות כונס נכסים אחר ולעשות נסיון אחרון להשיג מחיר גבוה במידה משמעותית מן המוצע ואף לקבל הערכת שמאי כדי לבדוק אם המחיר המוצע הוא ריאלי ולו גם בדוחק. עניין המכירה דחוף למשיבים אך ההגינות כלפי המבקשים נראית בעלת משקל מיידי עדיף.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד בן ציון צנעני למבקשים, הכונס לעצמו, עוה"ד אילנה שניר וא. קמר למשיבים. 28.2.85).
ב"רע 287/84 - יהודה חברה לביטוח בע"מ נגד אלומטיק אינדוסטריז ואח'
*תביעת נזק מחברת ביטוח בסדר דין מקוצר
(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבות הגישו נגד המבקשת תובענה להטבת נזקים שנגרמו למשלוח טובין, כשהתביעה סומכת על פוליסת הביטוח. המשיבות מודות שחלק מהטובין לא ניזוק, ומכל מקום, היה ראוי להימכר ונמכר בפועל. בנסיבות אלה, סוברות הן שתביעתן ראויה להידון בסדר דין מקוצר, שכן נמסרה הערכת הנזק לשמאי שאליו הפנתה אותן חברת הביטוח. אין גם חולק כי לשם קביעת הפיצוי המגיע להן יש חשיבות לשווי הניצולת ביהמ"ש המחוזי סבר שיש לראות בשמאי מעריך מטעם כל הצדדים ועל כן אין המבקשת יכולה להישמע בטענה שהערכתו אינה נכונה או אינה מדוייקת. ביהמ"ש היה ער לעובדה כי שווי הניצולת הוא בגדר ניכוי המסבך את פשטנות החישוב האריתמטי, אך סבר כי עדיין נשאר סכום התביעה קצוב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הניצולת ששוויה הופחת מלכתחילה מסכום התביעה אינה בסכום המקובל על כל הצדדים וחברת הביטוח טוענת בתצהיר שצרפה כי היא כופרת בסכום דמי הניצולת לו טוענות המשיבות. העובדה שדמי הניצולת הופחתו מראש מתביעת המשיבות אינה הופכת נושא זה לבלתי רלבנטי לתביעה הקיימת. כבר מטעם זה אין התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, אלא אם כן יסכימו המשיבות לדמי ניצולת כהשקפת המבקשת. לפי הלכה פסוקה, מושרשת ועקבית די בכך שחלק מהתובענה אינו ראוי להתברר בסדר דין מקוצר כדי למחוק את הכותרת מעל התובענה כולה.
זאת ועוד, גם השאלה אם השמאי מוסכם על כל הצדדים מכח הפניית המשיבות לאותו שמאי על ידי חברת הבטוח אינה פשוטה ואינה רק נושא לדיון משפטי אלא גם לברור עובדתי, אפילו שולם שכרו על ידי חברת הביטוח. לפיכך, אם רוצה חברת הביטוח לחלוק על הטענה כאילו היא כבולה בהערכת השמאי, אין לומר מראש שזו מחלוקת סרק ושאלה זו מן הראוי שתתברר בסדר דין רגיל. על כן יש למחוק מעל התביעה את הכותרת בסדר דין מקוצר.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. אשר למבקשת, עו"ד ר. טראוב למשיבות. 17.2.85).