עש"מ 2/85 - משה בן עזרא ששון נגד מדינת ישראל
*האזנת סתר והטרדת נשים ע"י טכנאי טלפוןא. המערער שהיה טכנאי טלפונים במשרד התקשורת צותת לשיחות טלפון פרטיות ולאחר מכן שוחח עם נשים אשר לשיחותיהן צותת, ניבל את פיו, איים עליהן, וגרם להן פחד וחרדה. הוא הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של האזנת סתר שלא כדין ושימוש בטלגרף בכוונה לאיים או להטריד ונדון לשלושה חודשים מאסר. בעקבות זאת הובא בפני בית הדין למשמעת, הורשע בדינו ובית הדין גזר לו פיטורין תוך תשלום פיצויי פיטורין בשיעור %85. הערעור על ההרשעה ועל חומרת אמצעי המשמעת נדחה.
ב. הסניגור טען כי אמנם לא היתה מחלוקת שהמערער הורשע בביהמ"ש בשתי העבירות הנדונות, אך לא הובאו ראיות שמדובר בעבירות שיש עמן קלון, ועל כן לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירות המשמעת שבהן הורשע. אין לקבל טענה זו. בפני בית הדין לא היתה רק עובדת ההרשעה מבחינה פורמלית, אלא היו בפניו מלוא הממצאים. בענין זה קובע סעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת) כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט שנוהל נגד אדם יראו אותם כמוכחים... לפני בית הדין למשמעת. ההוראה אמנם הוספה לחוק בגדר תיקון בתשמ"ג אך לנוכח אופיה כהוראה מדיני הראיות היא חלה על כל הליך תלוי ועומד, אף אם העבירה בוצעה לפני תיקונו של החוק. יצויין עוד כי ההוראה בסעיף 61ג אינה בגדר חידוש מבחינת דיני הראיות החלים בבית דין למשמעת כי גם לפני הוספתה של הוראה זו לחוק, גרסו בתי המשפט שניתן ללמוד מתוך פסק הדין על ההרשעה וגם על המעשים שהביאו לידי הרשעה.
ג. לעניין הקלון שבעבירות - בית הדין לא חייב היה להזקק דווקא להוראת החיקוק כשמה וכתאורה, אלא יכול היה לפנות לעובדות כפי שעלו מפסה"ד של ביהמ"ש. עם זאת, היה באחת מן העבירות בהן הורשע המערער משום קלון גלוי על פני הוראת החיקוק, כי עובד משרד התקשורת אשר במסגרת תפקידו עושה שימוש בטלגרף בכוונה לאיים או להטריד, עושה בכך מעשה שיש עמו קלון. כמו כן מעשיו של המערער כפי שעלו מתוך החומר ששימש יסוד להרשעתו כלל בתוכו קלון גלוי וברור.
ד. אשר למידת העונש - הסניגור מבקש לבטל את הוראת הפיטורין בהפנותו להוראות התקשי"ר הקובעות כי אין לפסול אדם משירות המדינה אך ורק בשל כך שיש לו הרשעה קודמת. אין להסיק מאומה מן ההוראה הנ"ל. אכן יש נסיבות בהן הרשעה קודמת אינה צריכה לעמוד לרועץ למי שחזר למוטב ומבקש להתקבל לעבודה בשירות המדינה, אך אין פירושו של דבר כי מי שעבר עבירת משמעת מחוסן מפני פיטורין. על בית הדין לבחור מה מתחייב לפי נסיבות העבירה ונסיבותיו של העובד שהורשע ובמקרה שלפנינו אין לגלות הצדקה לכך שעובד שעשה מעשים כאמור ימשיך לעבוד בתוך אותה מסגרת ארגונית שכלפיה חטא על ידי ניצול לרעה של האמצעים שהועמדו לרשותו ועל ידי פגיעה בצנעת הפרט של האזרחים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד זאב אפיק למערער, עו"ד גב' ר. הלוי למשיבה. 6.2.85).
ע.א. 535/81 + 758/82 - ממן ובולוס נגד פקיד שומה
*שומת מס לפי מיטב השפיטה(הערעורים נדחו).
א. מדובר בשני ערעורים על שני פסקי דין ביהמ"ש המחוזי בענין שומת מס הכנסה ושניהם נשמעו במאוחד כיון שהשאלה שהתעוררה בהם זהה. ממן הינו בעל סטיקייה בטבריה. בשנת 1977 הגיש דו"ח על הכנסה של כ- 62,000 ל"י. על ממן חלות הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), הוא ניהל בשנה הנדונה פנקסים, אך המשיב לא התחשב בהם, שם את הכנסתו לפי מיטב השפיטה וחייב אותו לשלם מס על הכנסה של 283,000 ל"י. הוא ערער על השומה וביהמ"ש המחוזי העמיד את השומה על 150,000
ל"י. בוליס הוא בעל מסעדה בכפר יפיע שליד נצרת. הוא דיווח על הכנסותיו בשנים 1975 עד 1979 והסתמך בדיווחו על פנקסים שנוהלו בהתאם להוראות. המשיב בדק את הדיווחים, לקח בחשבון את הנתונים המתייחסים לצריכת חומרי המזון במסעדה ולשכר העבודה ששולם לפועלים שהועסקו בה, ולאחר שהשווה נתונים אלה עם הפרופילים המקובלים בענף המסעדות בסביבה דומה, קבע שאין ברישומים כל התאמה לפרופילים המקובלים ולכן שם את הכנסותיו של בולוס לפי מיטב השפיטה מתוך הנחה שבמסעדה הועסקו שני פועלים. בולוס ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה פרט לכך שביהמ"ש הורה למשיב לקבוע את שומת ההכנסות מתוך הנחה שבמסעדה הועסקו רק פועל וחצי.
ב. בשני המקרים לא הודיע פקיד השומה למערערים שפנקסיהם נפסלו והוא שם את שניהם לפי מיטב השפיטה בהסתמכו על סעיף 145 לפקודת מס הכנסה. על פני הרישומים של הפנקסים אין לגלות ליקויים טכניים וגם לא הוכח שהפנקסים נוהלו בצורה לא תקינה. הטענה המשותפת ששני המערערים העלו בערעור היא בתמציתה כי מכיון שפנקסיהם לא נפסלו לא היה פקיד השומה רשאי לשום אותם לפי מיטב השפיטה מכוח סמכותו לפי סעיף 145 לפקודה, כי אם היה עליו לקבל את השומות העצמיות כפי שמצאו ביטוייו בדוחו"ת שהגישו. טענה זאת אינה מתיישבת לא עם הוראות הפקודה ולא עם הפסיקה של בתי המשפט בקשר לשאלה הנדונה. סמכותו של פקיד השומה לשום על פי מיטב השפיטה יונקת מסעיף 145 הנזכר שעל פי ניסוחו אינו מגביל סמכות זו לסוג מיוחד של דוחו"ת. ההבדל בין המקרה שבו פקיד השומה פוסל את הספרים מחמת אי תקינותם לבין מצב שבו הוא שם לפי מיטב השפיטה מבלי לפסול את הספרים הוא רק לענין עומס ההוכחה. כאשר הנישום מנהל ספרים כדבעי על פקיד השומה להראות שנתמלאו התנאים הקבועים בחוק לשימוש במיטב שפיטתו, ואילו אם הוכיח פקיד השומה כי הנישום לא ניהל ספרים כחוק, על הנישום הראיה כי למיטב שפיטתו של פקיד השומה חסר היה הטיב או חסרה היתה השפיטה.
ג. סעיף 145 מעניק לפקיד השומה סמכות לקבוע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו החייבת של הנישום אם יש לו טעמים סבירים להניח שהדו"ח איננו נכון. המחוקק לא פירט מהם "הטעמים הסבירים" ויש לבדוק את הטעמים שהיו ביסוד החלטותיו של המשיב בקשר לשני הערעורים. המשיב הצדיק את צעדו בנימוק שההוצאה העסקית בשני המקרים היתה בלתי סבירה. נימוק זה מבוסס על שני גורמים: ההכנסה המוצהרת אינה תואמת את המציאות במשק בקשר לאותו ענף; הנהלת הפנקסים הראתה קניית חומרים בסכומים ניכרים כאשר התמורה שנתקבלה מהפדיון היתה נמוכה מאוד לעומת כמות החומרים שנקנתה.
ד. לא תמיד זכה לאהדת בתי המשפט הנימוק כי ההכנסה המוצהרת אינה תומאת את המציאות במשק בקשר לאותו ענף, וביחוד כאשר נימוק זה שימש כנימוק יחידי לפסילת דו"ח המבוסס על פנקסים שלא נפסלו. אולם חרף הביקורת סמך ביהמ"ש מפעם לפעם ידו על פסילת ספרים מתוך אותו נימוק, תוך הדגשה כי רק חקירה מעמיקה מאוד בכל הנתונים של העסק, בין אובייקטיביים ובין סובייקטיביים יכולה להביא לקביעה שיש לשום לפי מיטב השפיטה. שונה המצב בקשר לחלק השני של ההנמקה, היינו העיקרון של השוואת מחירי החומרים שנקנו לעומת הפדיון במכירתם. עקרון זה נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון כנימוק בעל משקל.
ה. תקינות צורתם של הפנקסים יוצרת הוכחה לכאורית שהרישומים המופיעים בהם נכונים הם, אך הוכחה לכאורית זאת ניתנת לסתירה. גם לאחר הנהגת הרפורמה במס הכנסה, שהכבידה במידה זו או אחרת על פקיד השומה בכל הנוגע לאפשרות השימוש באמצעי של מיטב השפיטה, כזה הוא המצב. יש לציין עם זאת כי לא כל הכנסה מוצהרת שהיא נמוכה מזו שבתחשיבים של המשיב מחייבת התעלמות מפנקסיו של
הנישום ויש לדון בכל מקרה לפי נסיבותיו. בענייננו, כאמור, הוכיח המשיב שהמערערים הצהירו על הכנסה לא סבירה ורשאי היה לשום אותם לפי מיטב השפיטה כאשר נימוקיו מבוססים הן על התחשיבים והן על מחיר החומרים שנקנו לעומת הפדיון שנתקבל במכירתם.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ג. אמיר למערערים, עו"ד גב' תמר הקר למשיב. 13.2.85).
ע.א. 431/81 - אסתר קהתי נגד מדינת ישראל
*מחלוקת בדבר השטח הנכון של מגרשים שהופקעו (הערעור נדחה).
למערערת חלקים בלתי מסויימים בשלוש חלקות בירושלים, בשטח שטרם עבר הליכי הסדר, והן רשומות בספרי המקרקעין על פי קושאנים תורכיים. החלקות הופקעו על ידי המדינה, הוגשה תביעה לפיצויים לביהמ"ש המחוזי והשאלה היחידה שעמדה להכרעה היתה מה השטח הנכון של כל אחת משלוש החלקות. המערערת טענה כי החלקות גדולות למעשה מהרשום בספרים, ביהמ"ש המחוזי לא שוכנע כי השטח הרשום בקושאנים אינו השטח הנכון והערעור על כך נדחה.
תופעה מוכרת היא כי השטחים הרשומים בקושאנים התורכיים קטנים הם לעתים, ואף במידה ניכרת, מהשטחים הנכונים, דבר שנעשה בימי השלטון התורכי כדי להקטין את תשלום המס. כתוצאה מרישומים בלתי נכונים אלה התפתחה בתקופת המנדט פרקטיקה של בקשות לתיקון הרישום. באו ראיות שונות באשר לפרקטיקה הנדונה. ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את הדרך לרישום התיקונים והגיע אף הוא למסקנה שאין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי, גם אם תתקבל טענת המערערת שנפתח תיק טאבו לתיקון השטח. אמנם דנים כאן בתביעה כספית בדיני חיובים, אך היא נשענת על זכויות קנייניות זכויות חפצא כלפי כולי עלמא בשטח שבבעלות המערערת, וכאשר מדובר בנושא זה הרי כל עוד לא תוקן רישום הגבולות או השטח של המקרקעין הלא מוסדרים אין לומר כי השטח גדול יותר מזה הרשום.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד משה קהתי למערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 24.2.85).
ד.נ. 30/84 + 29 - אדוארד קוסוי ואח' נגד בנק פויכטונגר בע"מ ואח'
*אחריות מנהלי בנק פויכטונגר להסתבכות הבנק (עתירות לדיון נוסף - העתירות נדחו).
בע.א. 817/79, 818/79 ו- 555/82 ניתנו החלטות שונות בדבר אחריותם של מנהלי בנק פויכטונגר להסתבכותו של הבנק ונקבעו הלכות באשר לחובת האמון של מנהלים כלפי הבנק. הבקשות לדיונים נוספים נדחו. בבקשה אחת לדיון נוסף הבקשה לפי מהותה אינה אלא בגדר בקשה לקיום ערעור נוסף, לא נקבעו בפסה"ד הלכות חדשות ואין להעתר לבקשה. בבקשה אחרת נטען כי קיים חידוש הלכתי בכך שביהמ"ש פנה בין היתר גם אל ההלכות הנוגעות לשאלה זו בארה"ב ולטענת המבקש לא היה יסוד בדין להתייחסות כאמור לגבי עניין שארע בשנת 1966. גם בקשה זו אין לקבל. העיון בפסיקה האמריקאית או בפסיקה של ארצות אחרות בהן נוהגות הוראות חוק דומות לשלנו לשם גיבושן של התפיסות שלנו או התייחסות לפסיקה כאמור לשם הבנת מהותם של כללי משפט דומים, הוא זה זמן רב דבר מקובל. הפנייה כאמור היתה מותרת גם לפני 1972 כאשר חוקק חוק סדרי השלטון והמשפט.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד ש. תוסיה כהן וא. גולדנברג לעותרים, עוה"ד ל.ד. קומיסר
מ. קיש, נ. אמיתי, וא. פרסקי למשיבים. 27.12.84).
ד.נ. 5/83 - מדינת ישראל נגד בנימין סויסה
*בריחה ממעצר חוקי (דיון נוסף בהחלטת ביהמ"ש העליון בע.פ. 608/81 - פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות).
המשיב הורשע בעבירת סמים וביהמ"ש גזר לו מאסר של ששה חודשים. לפי
בקשת המשיב, שהיה נוכח בעת הודעת גזר הדין, נדחה מועד ריצוי העונש למשך שבועיים ולאחר שבועיים שוב חזר ונדחה המועד לשבוע נוסף. בהחלטת הדחייה נאמר כי "על הנאשם להתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי ביום... כדי להתחיל את ריצוי עונש המאסר". המשיב לא התייצב במועד הנדון והורשע בשל כך בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. בית המשפט העליון קיבל ברוב דעות את ערעורו של המשיב והחליט לזכותו מעבירת בריחה ממשמורת חוקית ולהרשיעו בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין. פסק הדין אושר בדיון הנוסף ברוב דעות השופטים המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בייסקי, גב' נתניהו נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר.
דעת הנשיא היתה כי החלטת ביהמ"ש לגזור מאסר לריצוי בפועל יוצרת את המשמורת, גם אם ביהמ"ש דוחה את תחילת המאסר, ולכן מי שאינו מתייצב במועד כמוהו כמי שבורח ממשמורת חוקית. דעת הרוב היתה כי בנסיבות הנתונות, כאשר עם מתן גזר הדין הוחלט על דחיית תחילת ריצוי המאסר אין המשמורת החוקית מתחילה באותה שעה. דעת הרוב שניתנה בארבעה פסקי דין נפרדים יש בה גישות שונות באשר לאפשרויות של תחילת המשמורת בנסיבות שונות מהנסיבות דנא, אך באשר לנסיבות הקיימות כאשר ביהמ"ש לא החיל מיד את המאסר וביהמ"ש הוא שדחה את תחילת ריצוי המאסר היתה אחידות דעים של שופטי הרוב כי המשמורת החוקית לא החלה, וממילא אין להרשיע את מי שלא התייצב במועד שנקבע, בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בייסקי, גב' נתניהו. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למבקשת, עו"ד בר עלי למשיב. 19.12.84).
ד.נ. 30/83 - מריו כהנקא נגד סהר חברה לביטוח בע"מ
*זכות שיבוב של הביטוח הלאומי מאת מבטחו של נהג שנפצע. 69 (דיון נוסף בפסה"ד בע.א. 677/80 - פסה"ד הקודם אושר).
השאלה העומדת לדיון הינה אם יש למוסד לביטוח לאומי זכות שיבוב לפי סעיפים 150 ו- 152 לחוק הביטוח הלאומי מאת מבטחו של נהג רכב שנפגע בתאונה, היינו כאשר הביטוח הוא על פי סעיף 3(א)(2) ו-(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי. אם התשובה לשאלה היא בחיוב, התוצאה היא שיש לנכות מסכום הפיצויים המגיעים לנהג מאת מבטחו את הגימלאות שהוא מקבל ועתיד לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. לעומת זאת, טוען העותר, אם התשובה לשאלה הנ"ל היא בשלילה, התוצאה היא שהגימלאות אינן בנות ניכוי. בפסק הדין נשוא הבקשה נקבע כי יש למוסד לבטוח לאומי זכות שיבוב מאת מבטחו של הנהג ולפיכך יש לנכות מסכום הפיצויים שעל המשיבה לשלם לעותר את הגימלאות שהוא מקבל מהביטוח הלאומי. החלטה זו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון בדיון הנוסף.
סעיף 150(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גימלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), או לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים... רשאי המוסד... לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה". מכאן שהשאלה הנ"ל מתפצלת לשתי שאלות משנה: האם תביעת הנוהג ברכב מנועי שנפגע, נגד מבטחו, היא עפ"י פקודת הביטוח גרידא (היינו עילה חוזית) או עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים; כלום המבטח של הנוהג כאמור הוא צד שלישי במובן סעיף 150(א) לחוק הביטוח הלאומי. התשובה היא חיובית לשתי שאלות המשנה הנדונות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. הוסיפו השופטים ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד מ. סטרכילביץ לעותר, עו"ד א. שלוש למשיבה. 24.12.84).
ע.א. 213/84 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלוני ואח'
*אימוץ (הערעור נתקבל).
היועץ המשפטי הגיש תובענה להכריז על קטין, יליד נובמבר 1977, שהוא בר אמוץ, לאחר שנתמלאו ביחס להוריו התנאים המפורטים בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים. האם הסכימה להכריז על הילד כבר אימוץ והאב התנגד. הורי הקטין הסתכסכו ביניהם בעוד האם היתה בהריון ולאחר שהילד נולד לא זכה באהבת הורים אמיתית ובקשר של ממש עימם. הוא טולטל מהורי האם אל הורי האב וחוזר חלילה וגם מהם נלקח על פי צו ביהמ"ש שהורה למסרו לטיפול משפחות אומנות. ההורים חיו בנפרד ואיש מהם לא ראה את עצמו בר יכולת לטפל בילד. טענת היועץ המשפטי היתה כי הפקרת הילד על ידי הוריו היתה ללא כל סיבה סבירה וללא כל הצדקה וכי אין גם סיכוי שמצב בלתי נסבל זה ישתנה בעתיד. האב התנגד לבקשת היועץ המשפטי ועמד על זכותו להיות אב לילדו. כאשר התקיים הדיון עדיין לא היה בר יכולת מבחינה אישית וכלכלית לקבל את הילד לטיפולו אך הביע את עמדתו כי עם הזמן, כאשר יקלט בעבודה סדירה וישא אשה, יטפל בילד וידאג לכל צרכיו. בית המשפט המחוזי סבר כי עדיין יש תקוה שהאב יסתדר בחיים ויוכל לקבל את הילד לטיפולו, אפילו אם יתארך הדבר במשך שנתיים כפי שמעריך האב, ועד אז ניתן למסור אותו לאחזקה ולטיפול של הסבתא. השופט התרשם מהופעת הסבתא בפניו כי יש לה יחס רגשי לילד וכי תוכל וגם תרצה לטפל בילד. לפיכך דחה את בקשת היועץ המשפטי להכריז על הילד כבר אימוץ. הערעור נתקבל.
בהתאם לנסיבות שהנחו את בית המשפט המחוזי נראה היה לכאורה שאין יסוד להתערבות בית המשפט העליון. אולם מאז פסק הדין ועד לדיון בבית המשפט העליון חלפו ימים ולא זו בלבד שלא חלה תזוזה חיובית ביחסו של האב לבנו אלא שחלה החמרה במצב. בעת הדיון בערעור השמיע האב טענה כי המפנה החיובי הוא על הסף, כי יש לו סיכוי להסתדר בעבודה בקרוב והוא עומד לשאת אשה המגלה חיבה לילד ותוכל להיות לו לאם. הוחלט בתום הדיון לדחות את ההכרעה בערעור לחודש נובמבר 1984. התקיים דיון נוסף ביום 22.11.84 שבו הופיעו פרקליטו של האב וכן הסבתא אך האב עצמו לא הופיע. התברר כי האב מוסיף להתנכר לילד, אין הוא מבקר אותו ולמעשה כל מה שביקש היה להשיג דחיה בערעור ולמשוך את הענין עד שהאימוץ לא יהיה יותר בר ביצוע. האב אמר שתוך חודש ימים ישא אשה שתהיה אם לילדו ומתברר שמדובר בצעירה בת 17 שנכנסה להריון ממנו ואשר בעטיה של התפתחות זו הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי להתיר לה להנשא למשיב. לדעת העובדת הסוציאלית הנערה אינה בשלה למעשה לחיי נישואין. מדובר איפוא באשה שאי אפשר לומר עליה כי תהיה מסוגלת וראויה לשמש אם לילד. התנהגות האב מעוררת ספקות רציניים וחשש של ממש כי גם בעתיד יפקיר את ילדו ואשר לסבתא, אמנם יש לה קשר רגשי לילד ונסיון בטיפול בילדיה שלה והיא מוכנה לקבל את הילד לטיפולה ולהשגחתה, אך בכך לא סגי. הטיפול על ידי הסבתא יכול היה להתקבל כפתרון ביניים לתקופה מוגבלת, אך אין הסבתא יכולה להיות לאורך זמן תחליף להורים טבעיים או למאמצים. לפיכך יש להכריז על הילד כבר אמוץ.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה השופט לוין. עו"ד יוסף בן אור למערער, עו"ד ב. ארואס למשיבים. 2.1.85).
ע.א. 735/81 ד"ר איתי באב נגד מ. אבגנים ואח'
*פיצוים עקב פגיעה בכושר השתכרות (הערעור נדחה).
המערער הוא רופא שיניים שנפגע והמשיבים אחראים בששים אחוז לפגיעה. בית המשפט המחוזי פסק בשל ראש הנזק של פגיעה בכושר השתכרות סכום גלובאלי של 60,000 שקל בהפחתת %40 כשיעור האחריות שחלה על המערער. הערעור נדחה.
הוגשו חוות דעת של מומחים והשאלה שהתעוררה היתה באיזו מידה יחייב נקע שנגרם בכתף של המערער להתערבות כירורגית בשלב מאוחר יותר ושאלה אחרת מה תהיה ההוצאה הצפויה של הניתוח מבחינת ההשפעה על כושר ההשתכרות אם יהיה ניתוח כזה. בית המשפט המחוזי אימץ את הדעה כי אף אם יבוצע הניתוח בשל נקיעות כתף חוזרות ונשנות לא יהיה בכך אלא להשפיע על מידת המאמץ שתהיה דרושה למערער בביצוע עבודתו כרופא שיניים, והכנסות המערער לא יפחתו בשל כך, אך בהתחשב בכל הנסיבות פסק את הפיצוי הנ"ל. אילו היה ביהמ"ש מסתפק במסקנה שהניתוח יביא לידי מאמץ רב יותר ואי נוחות מבלי לפסוק פיצויים לא ניתן היה לקבל מסקנה זו, שכן המאמץ ואי הנוחות הם האינדיקציה להגבלה תיפקודית. אולם כשפסק ביהמ"ש סכום גלובלי שאין לגלות בו עיוות מהותי שיצדיק התערבות בית המשפט העליון אין מקום לכך שיפסק סכום אחר. בשבתו כערכאת ערעור אין בית המשפט משערך את כל הסכומים וקובע מה היה פוסק עבור כל אחד מראשי הנזק הכללי אילו היה יושב כערכאה ראשונה. התערבות ביהמ"ש שלערעור מצטמצמת לאותם מקרים בהם מתגלית טעות מהותית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. שטראוס למערער, עו"ד ח. קהן למשיבים. 6.1.85).
בר"ע 55/85 - בדר חסן דג'ש נגד יוסף אלמשני
*סרוב בימ"ש השלום לדחות שמיעת משפט (הבקשה נדחתה).
הטעם העיקרי בבקשה למתן רשות ערעור הוא כי בימ"ש השלום שגה בכך שלא נאות לדחות את הדיון שנתקיים בפניו ביום 28.12.83, על מנת שהמבקש יוכל להופיע ולהעיד בעצמו ולהמציא ראיות בכתב שאותן לא הציג עד אז. המבקש העלה את בקשת הדחייה תוך הסתמכות על תעודה רפואית אך בימ"ש השלום סרב להעניק את הדחייה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההליכים בביהמ"ש מתנהלים מאז 1978 ומן התעודה שהוגשה לא ניתן ללמוד מה מנע מהמבקש למעשה את ההתייצבות לדיון. מדובר על נתונים שעליהם רצה להעיד המבקש ואשר אותם שמר בלבו מאז תחילת ההליכים ב- 1978 ועד לסוף דצמבר 1983 כאשר התברר למערער שביהמ"ש אינו מוכן עוד לדחות את הדיון. אם כרוך הדבר במשגה שבשיקול, של המבקש או של פרקליטו, כפי שנרמז, הרי טעות בשיקול אינה מהווה בדרך כלל סיבה למתן רשות ערעור. מדובר בהחלטה דיונית וקשה להעניק לה בנסיבות המקרה את המשמעות של "מתן יומו בבית המשפט" למבקש, כפי שטען פרקליטו, כאשר מדובר בהליכים שנמשכו שנים ולמבקש יכלו להיות ימים רבים ולא "רק יום אחד בבית המשפט".
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. רובין למבקש, עו"ד דוד בנציון מזרחי למשיב. 6.2.85).
ע.פ. 814/84 + 737 - יהודה לוגסי ודוד רוזיליו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ומרמה) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
המערערים חברו יחד עם אחרים לבצע עבירות נגד הרכוש, הועמדו לדין והודו בעבירות המיוחסות להם. לוגסי הורשע בקבלת דבר במרמה, בנסיון התפרצות ובהתפרצות. ניתן להגדיר את לוגסי כעבריין מועד ואת המעשים הנדונים ביצע כאשר היו תלויים ועומדים כנגדו שני עונשי מאסר על תנאי, האחד לתקופה של שנתיים והשני לתקופה של ששה חדשים. בבואו לגזור את דינו נתן ביהמ"ש את דעתו למצבו המשפחתי, לעיסוקיו, ולחלקו במעשים ובאותה מידה נתן דעתו להיקף העבירות וחומרתן. ביהמ"ש גזר את דינו לשנתיים מאסר בפועל וכן הפעיל את שני המאסרים על תנאי כשהם חופפים ביניהם ומצטברים לעונש החדש כך שעל המערער לרצות ארבע שנות מאסר. ערעורו של לוגסי נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את כל הנסיבות שמעלה המערער ואם כי העונש נראה חמור הרי אין
הוא חמור במידה שתצדיק התערבות בו. באשר לרוזיליו - הוא הורשע בנסיון לקבל דבר במרמה, בקשירת קשר לבצע שוד מזויין ובקבלת רכוש שהושג בפשע, ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. גם ערעורו נדחה. ביהמ"ש המחוזי נתן ביטוי מצד אחד לחומרת המעשים ועברו הפלילי של המערער ומאידך למצבו האישי וחולשת האופי שלו. העובדה שזה מאסרו הראשון של המערער מוצאת ביטוייה בגזר הדין ואין סיבה להוסיף ולהקל עמו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. המערערים לעצמם, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 7.2.85).
ע.פ. 279/84 - יצחק עזרא ואח' נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה בנסיבות מחמירות וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
המערערים הינם אב (להלן יצחק) ושני בניו (להלן הבנים). השלושה הורשעו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לשכנם במושב נתיב השירה, רחמים ברוכי (להלן ברוכי), על רקע סכסוך חקלאי. עפ"י האמור בכתב האישום הותקף ברוכי בכניסה לביתו ע"י המערערים וע"י אחיו של יצחק, יוסף, בצוותא, שגרמו לו פצעים רציניים. ביהמ"ש מצא את השלושה אשמים וזיכה את יוסף מחוסר ראיות מספיקות. הוא גזר על כל אחד מהמערערים שנה מאסר על תנאי וכן הטיל על כל אחד מהם לפצות את המתלונן בסך 10,000 שקל או חודש מאסר תמורת אי תשלום פיצוי זה. ביהמ"ש הסביר את קולת העונשים שהוטלו על המערערים בעיקר בעברם הנקי ובעובדה שכתב האישום הוגש רק ארבע שנים לאחר ביצוע העבירה. הערעור נדחה בעיקרו.
לענין הרשעתו של האב (יצחק) טען הסניגור כי הלה פעל מתוך הגנה עצמית ולחילופין לא הוכח שגרם לברוכי חבלה חמורה וניתן היה להרשיעו לכל היותר בעבירה קלה יותר של פציעה שלא כדין. שתי טענות אלה אין לקבל. טענת ההתגוננות דחה ביהמ"ש המחוזי מכל וכל ואין כל פגם במסקנתו זו. אשר "לחבלה חמורה" היו ראיות כי נגרמו למתלונן חבורה עם נפיחות סביב העין, שריטות ושטפי דם בגב, באמה ובזרוע וכן נתגלה באזור המותן שבר בחוליה של עמוד השדרה. פגיעות אלה מהוות ללא ספק חבלה חמורה. טוען הסניגור כי ברוכי נפל תוך כדי רדיפתו אחרי יצחק ואפשר שהחבלות החמורות נגרמו עקב הנפילה אך ביהמ"ש לא קיבל את הגירסה הנדונה. היה עד הגנה שהעיד כי ברוכי נפל וביהמ"ש כלל לא התייחס לעדות זו וטוב היה עושה השופט אילו התייחס לעדות זו במפורש ומסביר מדוע אין הוא מקבלה, אך מקריאת פסק הדין לא נותר ספק שגירסת עד זה לא נתקבלה על דעתו של השופט.
הבנים טוענים כי לא היו מעורבים כלל בקטטה. פרשת התביעה נגד נאשמים אלה התבססה כמעט לחלוטין על גירסתו של המתלונן. מבחינה משפטית לא היתה מניעה לכך שביהמ"ש ירשיע את הנאשמים על פי עדותו החד משמעית של המתלונן, אך השופט התרשם כי עקב הסכסוך כל הצדדים אינם אובייקטיביים וחיפש תמיכה נוספת בעדותו של המתלונן ותמיכה כזו מצא דווקא בעדויות של עד הגנה ושל עד תביעה שהוכרז כעד עויין. לא היתה דרושה עדות מסייעת במובן משפטי טכני ובכל זאת חיפש השופט סיוע בנסיבות או בראיות אחרות, והיה זה בשיקול דעתו לקבוע מידת התמיכה הדרושה לו לשם כך.
צודק הסניגור בערעורו נגד הקביעה כי יוטל מאסר של חודש אם לא ישולם הפיצוי למתלונן. הוראה המאפשרת לביהמ"ש לחייב את הנאשם לשלם פיצוי כספי למתלונן כלולה בחוק העונשין וצויין כי חיוב זה הוא כפסק דין שניתן בתובענה אזרחית. אין בחוק רמז לכך שניתן להטיל על נאשם מאסר אם הפיצוי לא ישולם. יש איפוא לבטל חלק זה של גזר הדין וגם ב"כ המדינה הסכימה לקבלת הערעור בנקודה זו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד בן דור למערערים, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 11.2.85).
בג"צ 745/84 - דוד בן שימול נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*העמדת חייל לדין בפני בימ"ש אזרחי באשמת רצח (העתירה נדחתה).
אילו נתקבלה העתירה פירוש הדבר היה שכל אימת שחייל נאשם ברצח יש להעמידו לדין רק בפני בית דין צבאי ולא בפני בימ"ש מחוזי ולא היא. היועץ המשפטי מוסמך לשקול ולהחליט אם הדיון ייערך בבית דין צבאי או בבית המשפט המחוזי. אפילו בהנחה כי המעשים במקרה דנא בוצעו עקב היות העותר חייל או עקב השתייכותו לצבא, אין בכך לשנות את המסקנה שדין העתירה להדחות. השיקול של היות הנאשם חייל חשוב לענין סמכות ההעברה של דיון ע"י היועץ המשפטי מבית דין צבאי לבימ"ש מחוזי, ואין לזה נפקות כאשר הנוגע בדבר עדיין לא הועמד לדין בפני ערכאה זו או אחרת, קל וחומר כאשר המשפט תלוי ועומד בפני ביהמ"ש המחוזי. השקול כי סמכותו של ביה"ד הצבאי לא לפסוק מאסר עולם למי שהורשע ברצח אינו נוטל את שיקול הדעת מהיועץ המשפטי ושום נימוק ענייני אחר לא הועלה. זאת ועוד, משנתפס ביהמ"ש המחוזי לסמכות נשמט ממילא הבסיס מתחת לעתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד משה סבוראי לעותר, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים. 24.1.85).
בג"צ 407/84 - מעבדות ביוסרטש בע"מ נגד המועצה המקומית טירת הכרמל ואח'
*חיוב השתתפות בסלילת כבישים (העתירה נדחתה).
לפי חוק העזר לטירת הכרמל (סלילת רחובות) נעשה חיוב השתתפות בסלילת כביש גישה המחבר את הכביש הראשי חיפה - תל אביב עם מרכז טירת הכרמל - דרך אזור התעשיה - לפי קריטריונים שונים. בעלי מפעלי תעשיה המצויים ב"שטח פתוח" (הוא אזור התעשיה) משלמים את מלוא הוצאות הסלילה של קטע כביש שבתחומם ואילו בעלי נכסים אחרים נושאים בהוצאות הסלילה של הקטע שמחוץ לאזור התעשיה בשיעור של %75 מההוצאות ורק במידה והם גובלים בקטע שבתחומם. לעותרת מבנה תעשייתי באזור התעשייה שאינו גובל עם הכביש והיא טוענת שיש לבטל את חוק העזר מחמת הפלייה ומחמת אי סבירות. העתירה נדחתה.
ב"שטח הפתוח" אין מבני מגורים ובשטח שמחוץ ל"שטח הפתוח" אין מבני תעשיה. טוען ב"כ העותרת כי מאחר וקטע הכביש העובר באיזור התעשיה משרת את כלל התושבים של טירת הכרמל, מן הראוי היה לחייב אף את התושבים שמחוץ ל"שטח הפתוח" בתשלום דמי השתתפות של סלילת קטע הכביש העובר ב"שטח הפתוח". אין יסוד לטענת ההפליה. עניינה של הפליה הוא אבחנה בין שווים בגלל שיקולים בלתי רלבנטיים ואילו במקרה דנן שיקולי הרשות היו, על פי תצהיר התשובה, כי מחמת עומס התנועה וסוגיה (כגון משאיות כבדות) בכביש הקיים, נוצר הכרח לסלול ולהרחיב את כביש הגישה באופן שאזור התעשיה יהנה מדרכי תחבורה קלים, נוחים ויעילים. מתברר שכבר אושרה סלילתו של כביש גישה נוסף במישרין אל לב טירת הכרמל, שלא דרך איזור התעשיה. בנסיבות אלה כאשר מוסכם כי העותרת ושאר בעלי הנכסים ב"אזור הפיתוח" לא יחוייבו בהוצאות ההשתתפות של קטע הכביש הישיר - רשאית היתה המשיבה להבחין לענין הטלת החיוב בין בעלי המבנים שב"שטח הפתוח" ובעלי המבנים שמחוצה לו. יתכן שניתן היה להגיע לצורת סיווג שונה מזו שהמשיבה החליטה עליה, אך השאלה אינה כיצד מן הראוי לקבוע סיווג זה או אחר, אלא אם הסיווג שנעשה הוא בלתי סביר עד כדי הצדקת התערבות בג"צ והתשובה לכך שלילית.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד מאהר אלמאדי לעותרת, עוה"ד משה עמאר, מוחמד איברהים ומנחם מזוז למשיבים. 28.1.85).
בג"צ 206/83 - נעימה זרקה עמר נגד בית הדין הדרוזי וסלימאן עמר
*החלטת בי"ד דרוזי בענין רכוש בני הזוג (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך החלטי).
בעלי הדין העיקריים בעתירה זו הם הבעל - המשיב סלימאן ואשתו העותרת, שהם אזרחי ישראל הנמנים על העדה
הדרוזית. הבעל פנה לבית הדין הדרוזי בבקשה לחייב את העותרת לציית לו כבעל לפי כללי הדת הדרוזית. הוחוור לבית הדין שבני הזוג התגרשו במעמד זקני העדה. מבלי שבית הדין נתבקש לעשות כן ומבלי שהיתה לפניו תביעה לגירושין, שמע בית הדין עדות בנושא הגירושין, ועל יסוד עדות זו, בצירוף הסכם הגירושין שהוגש, החליט להתיר את קשר הנישואין בין בני הזוג. יחד עם זאת הרשה בית הדין לעותרת להגיש בקשה נפרדת לחלוקת הרכוש המשותף. לאחר מכן הגיש ב"כ העותרת בקשה לבית הדין הנושא את הכותרת "תביעה לחלוקת הרכוש המשותף" ותביעה זו נרשמה במזכירות בית הדין. הדיון נקבע למספר חודשים לאחר מכן, אך כאשר הופיעו הצדדים בפני בית הדין הודיע ב"כ העותרת כי הוא מבטל את בקשתו וגם טען שבית הדין אינו מוסמך לדון בזכויות הרכושיות של הצדדים. עד לאותו תאריך לא שולמה האגרה בגין אותה בקשה. בית הדין לא הסכים לבטל את הבקשה והרשה לבעל להגיש כתב הגנה. בעתירה הנוכחית מבקשת העותרת לבטל את החלטת בית הדין והעתירה נתקבלה. עם סגירת התיק שהגיש הבעל נגד האשה לציות ועם ביטול הבקשה שהגישה האשה, כאשר ממילא לא שולמה האגרה בקשר אליה, לא נותר מקום לחייב את הצדדים להופיע בפני בית הדין ולהתדיין בנושא חלוקת הרכוש, בקשה שלא נכרכה מלכתחילה בתביעה לגרושין כי אם התיחסה לתביעה לציות.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. פלאח לעותרת, עו"ד ד. שירן למשיבים. 21.1.85).
ב.ש. 82/85 - דוד פחימה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי ביחד עם אחר מכר שתי מנות הירואין לסוכן משטרה מוסווה ולאחר מכן עשו העורר והסוכן שימוש בשתי מנות ההירואין, וכן כי הוא וחברו מכרו עוד שתי מנות הירואין לאותו סוכן מוסווה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
נכון שאם עדותו של סוכן המשטרה, שהוא עצמו עבריין מועד, תתקבל כאמינה יתהווה בסיס להרשעת העורר, אולם בנסיבות המקרה, טוען הסניגור, עדותו של הסוכן על פניה מעוררת תמיהות ומעלה פקפוקים עד כמה ניתן לסמוך עליה. זאת ועוד, בשני המקרים לא הועבר הסם לבדיקה ולא ניתן להצביע עליו - במקרה אחר משום שהסוכן עשה שימוש בסם יחד עם העורר ובמקרה השני אין לדעת מי קיבל את הסם אם בכלל ולאן עשה דרכו. התובעת מסבירה כי השימוש ההדדי בסמים במקרה האחד נעשה כדי לרכוש את אמונו של העורר והשימוש במקרה השני אמנם אינו מוצדק אך אינו צריך להחליש את עוצמת הראיה שבדברי הסוכן. אין לקבל את הסבר התובעת. הפעלת סוכן משטרתי לאיתור עברייני סמים אינה פסולה, אולם כשנוקטים באמצעי כזה יש לנהוג בזהירות ובאחריות במיוחד כשידוע כי הסוכן הוא עצמו עבריין ואמינותו חייבת לעבור מבחן רציני. משנכשלו המפעילים בצורה כה חמורה במקרה דנן, עולה הספק עד כמה בכלל ניתן לסמוך על עדותו של הסוכן המשטרתי כשהיא עומדת בפני עצמה.
אם לא די באלה, נוסף מחדל למחדלים הנ"ל. באחד משני המקרים הותקן על גופו של הסוכן המשטרתי מיקרופון כדי לקלוט את הדו שיח שנתלווה לעיסקה, השיחה הוקלטה בנובמבר 1984 אך עד היום טרם נערך תמליל של השיחה. עובדה זו מעוררת חשד שחוקרי המשטרה מעדיפים שתוכן ההקלטה לא יוודע. חשש זה מתחזק בכך שהקלטה אחרת שנעשתה באמצעות אותו סוכן משטרה עם חשוד אחר, ושלפיה מתחזק החשד כנגד אותו אדם, כן תומללה. בנסיבות האמורות יש לצוות על שחרור העורר. (בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ציון אמיר למבקש, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 28.1.85).
ב.ש. 67/85 - יוסף עזארי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע מספר עיסקאות בהירואין ובין היתר עסקה של 200 גרם הירואין. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. ביהמ"ש ציין בהחלטתו שעיין בהודעת עד התביעה שעליו מושתת האישום וקשה לו למצוא בגירסת העד קו הגיוני סביר ולוא לכאורה. אעפ"כ העיר השופט כי לא יוכל לקבוע עמדה באשר לאמינות גירסת העד וכי זהו עניין לביהמ"ש שישמע את העדות ויחליט בה. לדברי השופט, אילו היה מדובר במעשה שאיננו בדרגת חומרה כזו ובחשוד שאיננו עבריין סמים אפשר שהיה משחרר את הנאשם, אך בנסיבות המקרה אינו רואה עצמו בן חורין להחליט החלטה כזו. טוען הסניגור כי דבריו אלה של השופט מלמדים שאין בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האשמה ועל כן אין להיזקק בכלל לעברו הפלילי של העורר. ברם, מדברי השופט עולה כי אמינותה של גרסת העד לא באה לכלל הכרעה לפניו ובית המשפט יצטרך לדון בענין לאחר שישמע את העד ויתרשם ממנו. אם עדות זו תהיה אמינה על ביהמ"ש די בה לצורך ההרשעה. נמצא איפוא, שתשתית לבקשת המעצר קיימת.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בן חמו לעורר, עו"ד י. בן אור למשיבה. 30.1.85).
ב.ש. 75/85 - יוסף מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה) (ערר על מעצר תום ההליכים - הערר נדחה).
כנגד הכחשתו הכוללת של העורר כי אינו מכיר כלל את המתלונן ולא הוא שדקר אותו, קיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו של העורר, ולפיכך הורה ביתמ"ש על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. חרף חומרת העבירה אפשר שהיה מקום לשקול את שחרור העורר שעברו נקי לחלוטין, אלא שאין להתעלם ממה שאירע, לטענת המתלונן, אחרי מעצרו של העורר. לפי טענת זו הופעלו כלפי המתלונן לחצים והושמעו איומים כדי שיחזור מדבריו נגד העורר. התרחשות זו אינה מותירה ספק בנחיצות המעצר כדי למנוע מהעורר המשך המסע נגד המתלונן. הסניגור טוען כי בינתיים נעצר המתלונן בענין אחר אך אין בידו פרטים בנדון ואין להתייחס לעובדה זו כנסיבה חדשה שיש להביאה בחשבון. אין בכך כדי למנוע מהסניגור לבקש עיון חוזר לאחר ברור העובדות.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד סמי יונה לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 24.1.85).
ב.ש. 84/85 - שמעיה יוחננות וימיניה ישראלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פציעה ע"י יריות) (ערר על מעצר תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררים הם תושבי מושב חיננית שבשכנות לו מצוי כפר אלערקה. באחד הימים הגיעו רועים מכפר אלערקה עם צאנם לרעות באזור ולדעת העוררים הסיגו הרועים את גבול המושב. לקריאת העוררים החלו הרועים לברוח עם צאנם והעוררים דלקו אחריהם כשבידיהם תמ"ק עוזי. העוררים הצליחו לקבץ חלק מן העדר והחלו להובילו לכיוון המושב. הרועים הזעיקו ארבעה מצעירי כפרם להשיב את העדר. על אשר אירע לאחר מכן חלוקות הדעות. לטענת המתלוננים הם קראו לעבר העוררים שיחזירו את העדר ולאחר חילופי דברים ירה ישראלי בנשק שבידו לעבר רגליו של אחר הצעירים וזה נפצע ולגירסת העוררים ירה ישראלי כלפי הקרקע כדי להפחיד את הנפגע מלהתקרב אליהם יתר על המידה כאשר הצעירים מחזיקים אבנים בידיהם וזאת לאחר שהזהירו אותם. מיד לאחר שנפצע המתלונן נחבש על ידי העוררים ונלקח על ידם למושב לטיפול והעוררים מסרו הודעה לממשל הצבאי על האירוע. ביהמ"ש לא ראה מקום לברור הגירסאות השונות וקבע כי יש ראיה לכאורה נגד העוררים בחומר החקירה ולפיכך הורה על מעצרם עד תום ההליכים, וזאת עקב חומרת העבירה כעילה יחידה. השופט ציין כי לאחרונה היו מספר
מקרים של פעולות עצמאיות של לקיחת החוק לידיים ע"י תושבים ישראליים כלפי תושבים סמוכים ביהודה ושומרון ולכן יש לעצור את העוררים. הערר נתקבל.
ניתן לראות בחומרתן של נסיבות סיבה מספקת למעצרם של נאשמים, אך אין לראות את המקרה הנדון כחורג מסכסוך בין שני ישובים שכנים שנסוב על שימוש בקרקע ואין לסווג את האירוע כשייך למסגרת האירועים להם התכוון השופט. על אף חומרת הנסיבות קיימות נסיבות אחרות המכריעות את הכף לשחרור העוררים. ימים ספורים לפני הדיון נעשתה סולחה בין הישובים שהיוזמה לה באה מן המתלוננים, ובכך נרגעו הרוחות ונחלש גם הטעם ש"לא יתכן שחשוד בעבירה חמורה יטייל בשוק בעוד בית הדין מעיין בדינו". כאן יובן שחרור העוררים, לפחות לשכניהם, עקב הסולחה שנערכה. כמו כן, לכל אחד מן העוררים, שעלו ארצה לפי ארבע שנים, משק בעלי חיים במושב והמעצר עלול לגרום נזק של ממש למשק ולבעלי החיים כשאין מי שימלא את מקומם של העוררים בהעדרם.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד א. וייג לעוררים, עו"ד חנקין למשיבה. 29.1.83).
ב.ש. 37/85 - מנשרוב יצחק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות וגניבה ובאיום על איש משטרה שעצר אותו בזירת העבירה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הסניגור אינו מתכחש לכך שהעורר נתפס בנסיבות מחשידות ליד זירת העבירה, אך לסברתו אין ודאות שהעורר יורשע בפריצה או בעבירה כלשהי שכן נתפס מחוץ למבנה, ואשר לעבירות אחרות שעניינן אירוע אחר, הרי שכבר שוחרר העורר בהקשר להן בערובה ואין לחזור ולדון בענין זה ולהתבסס על אותו אירוע בגדר שיקולי ביהמ"ש בבקשה דנן. אין לקבל טענות אלה. העבירות הן חמורות אך ההצדקה למעצר אינה בחומרת העבירה כשיקול בלבדי, אלא בשתי עובדות נוספות: עברו הפלילי של העורר המלמד שאין הוא שומר חוק ושלח ידו לא אחת ברכוש הזולת; ימים ספורים לפי ביצוע עבירת הפריצה נתן בו ביהמ"ש אמון בשחררו אותו בערובה בקשר לעבירה קודמת וכבר חזר ועבר עבירה אחרת. העובדות מצביעות על כך שהעורר מהווה סיכון ממשי לצבור ורכושו וכשמצויות כנגדו ראיות ודאיות שביצע מעשה עבירה וראיות לכאורה שהעבירה היא פריצה מושלמת וגניבת רכוש אין לשחררו בערובה. (בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מ. גלעד לעורר. עו"ד א. רומנוב למשיבה. 16.1.85).
ב.ש. 59/85 - הרצל מאירי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ועוד נאשם הועמדו לדין באשמת מעשי פריצה וגניבה מבית מגורים, קבלת דבר במרמה וזיוף מסמכים. מדירת המגורים נגנבו פרטי רכוש בשווי של למעלה מ- 1,300,000 שקלים וכן כרטיסי אשראי שבהם עשו הגנבים שימוש לקבלת סחורות ושירותים במרמה המלווה בזיוף מסמכים. ביהמ"ש הורה על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים הן משום חומרת המעשים, הן בגלל עבר פלילי והן בגלל החשש כי ינסו להשפיע על עדי התביעה ולשבש את הליכי המשפט. הערר נדחה.
הערר הוגש על ידי הנאשם השני (הרצל מאירי) וסניגורו מונה פגמים בתהליך החקירה ולדעתו יש די בפגמים אלה כדי למוטט את תשתית הראיות לכאורה. יתירה מזו, טען, אין ראיה שתצביע על כך שהעורר עלול לשבש את הליכי החקירה. אין לקבל את טענת הסניגור. הראיות הן בעלות עוצמה ואינן מושתתות דווקא על מסדרי זהוי, שאפשר ולא קויימו לפי הנוהלים התקינים הרצויים. מעבר לכך, בידי המשטרה חוות דעת של מומחה שלפיה יש התאמה בין החתימות על כרטיסי האשראי ובין כתב ידו של העורר. זאת ועוד, העורר מודה כנראה בכך שעשה שימוש בכרטיס האשראי הגנוב
לקבלת רכוש במרמה וגם בגין כך יואשם העורר. נמצא שהעורר נחשד בשורה ארוכה של עבירות מירמה חמורות בנושא רגיש מאד, השימוש הנפוץ החשוב לחיי מסחר תוססים, בכרטיסי האשראי. גניבת הכרטיסים ועשיית שימוש פסול בהם עלול לשבש את הפעילות הכלכלית והמסחרית התקינה ולהרתיע את הצבור מלתת אמון באמצעי תשלום זה. רצף העבירות מהותן והיקפן, ושתוף הפעולה עם עבריין מועד אחר בביצוע מעשים אלה, מעמידים את מעשי העורר ברמת חומרת כזו המצדיקה את המעצר. אמנם אין ראיות כי העורר מתכוון לשבש הליכי משפט, אך כבר הוחלט כי חשש כזה מתעורר לא אחת כפועל יוצא מטיב העבירות וחומרתן ומהעונש הצפוי בגינן. (בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בן יעקב לעורר, עו"ד י.בן אור למשיבה. 31.1.85).
ב.ש. 79/85 - מדינת ישראל נגד עומר פרג'
*שחרור בערובה (פציעה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בפציעה בנסיבות מחמירות בשני מקרים ובקשת התביעה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נדחתה. הערר נתקבל. גם אם הזיהוי של המשיב כמי שנטל חלק בתקיפה במקרה השני אינו וודאי הרי לגבי האישום הראשון הראיות קושרות את המשיב כשותף פעיל למעשה הבריונות שנעשה. המשיב הוא כבן 19 שנה בלבד, אך הוא צבר מספר הרשעות קודמות והמעשים המיוחסים לו ולשותפו מצביעים כי הוא פורק עול ואין מורת החוק עליו. בנסיבות אלה, וכשהמשיב ושותפו לא שקטו עד שחבלו מספר פעמים בקורבנותיהם בסכינים שבידיהם, מצדיקה חומרת המעשים כשלעצמה את מעצר המשיב. (בפני: השופט גולדברג. עו"ד י. בן אור לעוררת, עו"ד בלום למשיב. 22.1.85) .
ב.ש. 70/85 - מדינת ישראל נגד צבי כבירי
*שחרור בערובה (איום) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
עבירת האיומים המיוחסת למשיב היתה מצדיקה כשלעצמה את מעצרו, נוכח נסיבותיה ועברו הפלילי של המשיב. אעפ"כ אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש לשחררו בערבות, נוכח גיוסו של המשיב תוך מספר ימים. נעשו מאמצים לגייס את המשיב ויש חשש כי מעצרו יסכל צעד שאפשר ויעלה אותו על דרך הישר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד י. בן אור לעוררת, עו"ד זינגר למשיב. 20.1.85).
ב.ש. 1071/84 - שמואל פלאטו שרון ואח' נגד קומפני פריזיין...ואח'
*מעמד משיב בערעור בענין גובה אגרת הערעור (הערר נדחה).
המשיבה הגישה ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי ונדרשה לשלם אגרה בשעור כפי שמתחייב מן התקנות. היא הגישה השגה על גובה האגרה בטענה כי זו חושבה בדרך לא נכונה. הרשם החליט לקבל את ההשגה באופן חלקי וקבע את האגרה על פי אמות המדה שנראו לו. עררם של העוררים בטענה כי הרשם שגה בדרך שבה חישב את האגרה נדחה, שכן אין לעוררים מעמד כלשהו בסוגיה שנדונה ע"י הרשם, היינו בשאלת קביעת שעורה של האגרה.
ענין קביעת האגרה אינו נוגע לפי מהותו לבעל הדין האחר. האגרה נגבית ע"י המדינה ומוזרמת אל אוצר המדינה כחלק מהכנסות המדינה והיא לפי אופיה ומטרתה ענין שבין בעל הדין החייב בה לבין אוצר המדינה. הדיון בפני הרשם בדבר גובה האגרה מתנהל בין בעל הדין החייב באגרה לבין המדינה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד לאלו יצחק לעוררים, עו"ד ב. גרוס למשיבים. 8.2.85).
ב.ש. 96/85 - ג'האד ג'מיל חאג' ואח' נגד ג'מיל נימר חאג' ואח' *עיכוב ביצוע פס"ד (צו ירושה) (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה). ביהמ"ש המחוזי נתן צו ירושה וקיום צוואה ועיכב את הביצוע ל- 45 יום בלבד מיום הגשת הערעור. ביהמ"ש הוסיף כי
אם ביהמ"ש לערעורים לא יאריך את עיכוב הביצוע יהיה עו"ד אל חאג' רשאי לבצע את צו הירושה וקיום וצוואה. מכאן שביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשת המבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור הערעור ולא היתה מניעה כי בקשה זו תוגש לביהמ"ש העליון. הבקשה לעיכוב הביצוע נתקבלה. אם לא תתקבל הבקשה תסוכל מטרת הערעור ולפיכך יש לעכב את הביצוע.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד קבאני למבקשים, עו"ד אלחאג' למשיבים. 27.1.85).
ב.ש. 48/85 - אהרון בניאס ואח' נגד שושנה רפאל ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (השבת כספים) (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקשים חוייבו לשלם למשיבים סכום של למעלה מ- 23,000 דולר מבלי שביהמ"ש החליט בסוגיות אחרות שברקע הסכסוך ושבסיסן השאלה אם הסכם פשרה בקשר לעסקת מקרקעין בטל או ניתן לביטול וכדומה. כנגד פסה"ד הוגש ערעור והמערערים ביקשו לעכב את ביצוע פסה"ד. בקשתם נדחתה. ב"כ המשיבים הצהירה, והצהרה זו מהווה בסיס להחלטה הנדונה, כי כל עוד לא יוכרע הערעור אין בכוונת המשיבים לעשות כל פעולה נוגדת במקרקעין ולהעבירם בדרך כלשהי לאחרים. ב"כ המבקשים מודע לכך כי אין דרכו של בימ"ש לערעורים לעכב ביצוע של פס"ד שכל עניינו חיוב כספי, אך הוא טוען כי במקרה דנא יש להעתר לבקשתו משני טעמים עיקריים: סיכוי טוב להצליח בערעור; אין ביכולת המבקשים לעמוד בתשלום הסכום שחוייבו בו. אין צורך לנקוט עמדה לענין סיכויי המבקשים בערעור, אם כי ניתן לציין שלא מדובר בערעור סרק. נכון שאם היה זה ערעור סרק די היה בכך בלבד כדי לדחות את הבקשה. אולם אפילו אם יש לכאורה מקום לערעור הרי קיום פסק הדין אינו עלול להסב למבקשים נזק שאינו ניתן לתיקון. אם יזכו בערעור יקבלו את מה ששילמו ביתר בתנאי הצמדה ואם לא יזכו בערעור כי אז תתממש העסקה כפי שהיתה כוונת בעלי הדין בעת ההתקשרות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד י. אהרונסון למבקשים, עו"ד י. לאופר למשיבים. 20.1.85).
ב.ש. 12/85 - אביהו כהן נגד בידרמן חברה לביטוח בע"מ
*ראיות נוספות בערעור (בקשה להבאת ראיה נוספת בערעור - הבקשה נדחתה).
בפסיקת פיצוי שחוייבה המשיבה לשלם למבקש, נקבע סכום גלובלי בראש נזק של החזקת מכונית בסכום של 6,5 מליון שקל. בבקשה זו מבקש המבקש לאפשר לו הבאת ראיה שלפיה הערך המהוון של החזקת הרכב במשך שנים שבהן יזדקק לרכב מסתכם בלמעלה מ- 36,000,000 שקל. הבקשה נדחתה. לטענת המבקש לא היה ביכולתו לשלם בשעתו למומחה את שכר הטרחה שדרש, לפיכך לא הביאו כעד בביהמ"ש ואת שהחסיר שם מבקש הוא עתה להשלים. אין מקרה זה נכנס בגדרה של תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי לענין הבאת ראיות נוספות לא זו בלבד שהמבקש לא שכנע כי לא היה בידיו להתאמץ ולגייס את הכסף הנדרש לשכר טרחתו של המומחה, בהתחשב בסכומים שקיבל כתשלום תכוף ולתשלומים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי, אלא שבידי המבקש היה לבקש תוספת לתשלום התכוף אם אכן התשלום למומחה היה מצדיק תוספת כזאת. משלא עשה כן וביהמ"ש נתן את החלטתו בנדון אין לפתוח את הדיון מחדש.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד י. קונפינו למבקש, עו"ד י. קנת למשיבה. 23.1.85).
בר"ע 36/85 - מדן חברה לקבלנות... בע"מ נגד ערוגות מושב עובדים... בע"מ
*התערבות בימ"ש מחוזי בממצאים עובדתיים (הבקשה נדחתה).
המבקשת מלינה על כך שביהמ"ש המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, נכנס לבדיקה מפורטת של הממצאים העובדתיים, ושינה בעקבות בדיקתו גם מן המסקנות שאותן הסיקה הערכאה הראשונה. לטענת המבקשת יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי כדי לאיין את החריגה מן המקובל ולהחזיר את הכללים החלים על
מידת התערבותה של ערכאת הערעור ליושנם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בין אם מקבלים את גירסת המבקשת ככל שהדבר מתייחס לאופי ולמהות ההתערבות של ביהמ"ש המחוזי בעובדות ובין אם לאו אין להתיר ערעור נוסף. אין זה כלל בל יעבור שבימ"ש שלערעור אינו שוקל את הראיות. זאת ועוד, ביהמ"ש הדגיש בעבר לא אחת כי פגם בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי אין בו כדי להצדיק מתן רשות ערעור אם אין הנושא עצמו מצדיק את הדיון הנוסף מפאת חשיבותו.
כאמור אין גם לצאת מתוך ההנחה כי ערכאת הערעור מעולם אינה מתייחסת לעובדות הענין או לממצאים. הכלל הוא אמנם שהתערבות בממצאים מוגבלת למקרים בהם מתגלית טעות מהותית כגון התעלמות מראיה בעלת משקל וכדומה, אך יש מקרים בהם עולה מן הפרוטוקול כי הערכאה הראשונה טעתה במסקנותיה בדבר מהות הדברים שנאמרו על ידי עד פלוני ויש מקרים בהם מתעוררת השאלה מדוע ראה ביהמ"ש לקבל דווקא חלק פלוני מן הדברים שנאמרו ע"י עד מסויים ולדחות בו זמנית חלק פלמוני מתוך אותה עדות וכיוצא באלה דברים. על כן התערבות ערכאת הערעור גם אם היא מתייחסת לממצאים יכולה לעתים להיות מוצדקת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ח. גרוסמן למבקשת, עו"ד מ. פז למשיבה. 1.2.85).
בר"ע 47/85 - מאיר גולדשלגר נגד יוסף נווה ואח'
*סילוק יד (הבקשה נדחתה).
שתי הערכאות דלמטה קבעו כי אמנם יש לראות במבקש דייר מוגן על פי החוק בשני חדרים שהם בבעלות המשיבים, אך בשני חדרים נוספים ובחצר הוגדרה החזקתו כנעדרת זכות ועל כן נצטווה לסלק ידו מהם. פרקליטו של המבקש ביקש לגלות בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי נושאים משפטיים בעלי חשיבות כללית המצדיקים הבאת הענין בפני ערכאה נוספת. הבקשה נדחתה. השאלה שמבקשים לברר היא למעשה עובדתית גרידא, כי הנושא שעמד לעיני הערכאות הקודמות היה אם תקופת ההחזקה ונסיבות ההחזקה של המבקש בנכס הקנו לו מעמד של דייר מוגן. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה, אם כי תוך שוני מסויים בדעות השופטים, אך המסקנה אינה משקפת שוני משפטי מהותי אלא הערכה שונה של הנתונים. חשיבותו של הענין לצורך התרת ערעור נוסף ברשות אינה עולה בדרך כלל מן השוני בגישות בין שופטים שונים הדנים באותו ענין, אלא מהתפתחותן של הלכות סותרות באותה ערכאה, היינו, גישות משפטיות שונות, בנושאים מהותיים, של מותבים שונים של בתי משפט מחוזיים, המביאים לתוצאות שונות על רקע עובדתי דומה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד רוזנברג למבקש, עו"ד ד. שפט למשיבים. 30.1.85).
בר"ע 40/85 - א.צ. אלתר... נגד זלמן לוין ואח'
*ביצוע מסירה של מסמכי בי-דין
(הבקשה נדחתה).
השאלה אם היתה מסירה של מסמכי בי-דין היא שאלה מעורבת של חוק ועובדה. ביהמ"ש דלמטה קבע עובדתית כי המסירה היתה בנסיבות שתרגומן המשפטי הוא שהמסירה היתה כדין. בכך בימ"ש שלערעור לא יתערב. זאת ועוד, המבקשים לא התבססו רק על אי חוקיות המסירה, כפי שרשאים היו לעשות, אלא גם פרטו בתצהיר תומך את הגנתם. ההגנה נבדקה ונמצאה חסרת כל סיכוי. משגילו המבקשים הגנתם, ולו גם מעבר לצורך, די גם בכך, אפילו היה ממש בטענת אי המסירה כדין, כדי להשמיט את הבסיס מתחת לבקשה. הטעם לכך הוא שאמנם נעתרים לבקשת בטול "מחובת הצדק" אם לא היתה מסירה כדין, אך זאת אם הבקשה סומכת אך ורק על טענה זו. מאידך, אם גילו את ההגנה, אין זה מדרכו של ביהמ"ש העליון להושיט סעד כאשר התוצאה לעתיד ברורה כבר מראש.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. מונרוב למבקשים, עו"ד מנס סגל למשיבים. 25.1.85).