ע.פ. 83+647/84/632 - הרוש, קורקין וקולטון נגד מדינת ישראל
*הרשעות בעבירות סחיטה ומעשי פיצוץ וחומרת העונש(הערעורים על ההרשעה של הרוש וקורקין נדחו ושל קולטון נתקבל בחלקו והערעורים על חומרת העונש נתקבלו).
א. הרוש, קורקין ועד המדינה טננבאום שהו יחדיו בבית הכלא. לאחר שהשתחרר מהכלא החל הרוש לעבוד עם אחד וגדני והשניים הפכו לשותפים. קולטון, שהיה איש עסקים, ניהל עסקים משותפים עם אחד אפרתי. במהלך עסקיהם נתן קולטון לאפרתי כספים והאחרון נתן לקולטון צ'ק לבטחון. עקב סכסוך כספי סרב אפרתי לשלם את סכום הצ'ק וקולטון השיג נגדו פסק דין. גם עם הרוש ווגדני קיים קולטון קשרי מסחר ובעקבותעסקה כושלת הם דרשו מקולטון סכום כסף והוא לא שילם להם. לפי גירסת אפרתי פנה אליו הרוש והציע ליישב בהבנה את הסכסוך שבינו ובין קולטון. הוא שיכנע את אפרתי כי יבוא לפגישה עם קולטון. לפגישה הגיעו הרוש, קולטון ועוד עשרה אנשים הידועים כעבריינים. ב"דיון" שנערך דרש קולטון חוב של 70,000 דולר והנוכחים הציעו כי הסכום יועמד על 45,000 דולר והוחלט לתת לאפרתי "יום אחד" ל"חשוב". למחרת השיב אפרתי בשלילה להצעה. לאחר פגישת האיומים תקפו בריונים, חבריהם של הרוש ווגדני, את קולטון ובעקבות זאת עזב את הארץ. לתמונה נכנס עד המדינה טטנבאום ולפי הצעת הרוש הוחלט להפעיל אמצעי הפחדה נגד אפרתי, ואז הרוש, טננבאום וקורקין פוצצו רמוני יד אצל אמו של אפרתי, במכוניתו ובעיסקו. עד המדינה טננבאום אמר בעדותו כי הבין מהרוש שיש לחכות עד שקולטון יעזוב את הארץ כדי שלא יהיה באזור "כשתבוצע גביית החוב". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את הרוש בקשירת קשר לבצע פשע, סחיטה באיומים והנחת חומר נפץ. הרוש וקורקין הורשעו גם בפריצה למחסן השותפות של הרוש ווגדני וגניבת בגדים. קולטון הורשע בקשירת קשר לבצע פשע, סחיטה באיומים וכן בהנחת חומר הנפץ. קורקין הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, הנחת חומר נפץ וסחיטה באיומים וכן כאמור בפריצה וגניבה יחד עם הרוש ממחסנו של וגדני.
ב. כתב האישום המקורי הוגש נגד הרוש וקורקין אך לפני שנפתח הדיון נמלט קורקין מבית המעצר. בינתיים חזר קולטון ארצה והוא צורף כנאשם. טננבאום העיד בהעדרו של קורקין ועל פי החלטת ביהמ"ש נשמעה עדותו לא רק כעדות רגילה במשפט שנמשך נגד הרוש וקולטון אלא גם כעדות מוקדמת לגבי קורקין על פי הוראות סעיף 117 לחוק סדר דין הפלילי. לאחר שסיים טננבאום את עדותו הופרד דינו של קורקין והוגש נגדו כתב אישום חדש וכשהתחדש משפטו של קורקין עם מעצרו לא היה עוד בידי התביעה להעיד את טננבאום כי בינתיים עזב את הארץ למקום בלתי ידוע.
ג. בעניין עבירת הסחיטה באיומים כאשר הוזמן אפרתי לפגישה ברור כי משמעות הזמנתם של עבריינים הידועים לאפרתי העמידה את אפרתי בסיטואציה כזו שהבין כי נוכחותם נועדה לשמש לו רמז שקוף כי מוטב לו לגמור את הענין עם קולטון ולשלם את הכסף. המניע של הרוש היה ברור, כי קולטון היה חייב לו כסף ובדרך זו קיווה להציל אתכספו.
ד. טננבאום היה עד מדינה ושותף לעבירה ולצורך הסיוע הנדרש לעדותו ראה ביהמ"ש, בצדק, כמסכת אחת את קשירת הקשר ל"שכנע" את אפרתי בעזרת חומרי נפץ לשלם את חובו ואת שלושת מעשי הפיצוץ שבאו בעקבות הקשר. מכאן שסיוע לאחר הנדבכים בגירסתו של טננבאום יש בכוחו, בנסיבות הנדונות, ללמד על אמיתות הגירסה כולה שהיא מקשה אחת. בפני ביהמ"ש היה הסיוע הנדרש.
ה. היה מקום להרשיע את קולטון בסחיטה הנוגעת ללחצים שהופעלו בפגישה הנדונה, אך לא ניתן להרשיעו גם בעבירות הנוגעות לפיצוצים השונים. האפשרות שהרוש המשיך בלחציו האלימים על אפרתי כדי לגבות את החוב ולקבל את המגיע לו מקולטון בלי שקולטון ביקש זאת, לאחר שעזב את הארץ, שקולה לפחות עם המסקנה כי קולטון השאיר את גביית החוב בידי
הרוש שהבטיח לגבותו בדרכים לא מקובלות עליו. העובדה שקולטון והרוש הלכו יד ביד עד לתקיפת קולטון בידי אנשי הרוש אינה מביאה בהכרח למסקנה כי אחרי כן קשרו קולטון והרוש קשר כי הרוש יפעל באלימות נגד אפרתי.
ו. אשר להרוש - ביהמ"ש החליט להאמין לטננבאום על אף אישיותו השלילית ובכך אין להתערב. ביהמ"ש התרשם מטננבאום כי הוא דובר אמת וממצאי המשטרה בזירת העבירה תואמים את הפרטים שמסר. בענין הסיוע לעדותו של טננבאום די בעובדה כי הלה החזיק את המכונית של הרוש, שבה השתמשו לצורך ביצוע עבירות הפיצוצים, וכאשר המשטרה חקרה את הרוש בדבר המכונית העלים מן המשטרה את העובדה כי טננבאום מחזיק את המכונית למרות שידע שהמשטרה מחפשת אחריה והוא לא נתן הסבר בענין זה. אשר להרשעת הרוש בפריצה למחסן שבו היה שותף עם וגדני - היתה זכות להרוש להיכנס למחסן השייך לוגדני במהלך העסקים הרגיל של השותפות ביניהם, אך כאן נכנס הרוש למחסן בשבת בבוקר במפתח מותאם שעשה טננבאום וגנב את הסחורה ומכרה. מכאן כי בדין הורשע בעבירה הקשורה למעשה זה.
ז. אשר להרשעתו של קורקין - טוען הסניגור כי העדות המוקדמת של טננבאום נגבתה לא רק שלא בנוכחות הנאשם אלא ללא מילוי החובה המוחלטת של ייצוג על ידי סניגור ועל כן אין הראיה כשרה. טענה זאת אין לקבל. עדות מוקדמת שנגבתה אגב אי מילוי החובה למינוי סניגור, אינה פסולה כראיה אם כי העובדה פוגמת במשקלה. יצויין כי סניגורו של קורקין היה אותו סניגור שייצג בשעתו את הרוש והוא חקר את טננבאום חקירה יסודית. אין גם לקבל את הטענה בדבר פסלות העדות מן הטעם שהעד לא חתם על הפרוטוקול לאחר סיום עדותו, שכן העדות הוקלטה ואין חשש לפגמים. גם נגד קורקין היה סיוע מספיק לעדותו של טננבאום ובמקרה הנדון ניתן גם לראות סיוע בשקרים של קורקין. אם כי ראיות בדבר כזבים צריכות להיבחן בזהירות מיוחדת, הרי בנסיבות הענין יש אפשרות לראות בשקרים של קורקין סיוע לעדות טננבאום. מאידך, אין לראות בבריחת קורקין מהמעצר לאחר שהחקירה כבר נסתיימה סיוע לעדותו של טננבאום. אין בפנינו בריחה בנסיבות המצביעות על מעורבות בביצוע העבירה.
אשר לעונשים - עונשו של קולטון הופחת בעקבות זיכויו בחלק מהאישומים וכן הוקלו במידת מה העונשים שהוטלו על הרוש ועל קורקין.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. רובינשטין להרוש,עו"ד ד.מקרין לקולטון, עו"ד א. בן שחר לקורקין,עו"ד י.בן אור למדינת ישראל. 11.2.85).
ע.א. 199+200/82 - יעקב סניטובסקי ואח' נגד יהודה סניטובסקי ואח'
*החלטת ביניים שלא ניתן לערער עליה כמעשה בי"ד(הערעור נדחה) .
א. חלקות קרקע מסויימות (להלן החלקות) היו רשומות על שמותיהם של יהודה סניטובסקי ואחיו מרדכי שנפטר בינתיים וחלקיו הועברו על שם ילדיו. כיום רשומות מחצית החלקות על שם יהודה והיתר על שם היורשים. בשעתו הגיש יהודה תובענה לבימ"ש השלום נגד יורשי מרדכי ובה טען כי לא היתה להם זכות להחזיק בחלקות ולכן ביקש שלושה סעדים: פירוק השיתוף בחלקות ומכירתן; סילוק ידם של הנתבעים מהחלקות: חיוב הנתבעים בשכר ראוי. המערערים התגוננו בטענת התיישנות. תוך כדי בירור התובענה הופקעו החלקות על ידי חברת החשמל וזו הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי שיקבע מי בעלי הזכויות הזכאים לפיצויים בגין הפקעת החלקות. שניים מיורשי מרדכי (המערערים) הגישו כתב הגנה ובו העלו את טענת ההתיישנות, טענה הדומה במהותה ובפרטיה לטענה שהעלו בבימ"ש השלום, וביקשו לזכותם בכל הפיצויים המגיעים.
ב. בינתיים הכריע בימ"ש השלום בשאלת ההתיישנות ובהחלטה ארוכה הנושאת את הכותרת "פסק דין" קבע כי טענת ההתיישנות לא הוכחה והיא נדחתה. על החלטה זו
ערערו המערערים לביהמ"ש המחוזי והערעור בוטל לאחר שהוברר למערערים שמדובר בהחלטת ביניים ולא בפסק דין וצריך רשות ערעור. סוכם במפורש כי המערערים יוכל לשוב ולהעלות את השגותיהם בשאלת ההתיישנות במסגרת הערעור על פסק הדין לכשינתן על ידי בימ"ש השלום. מיד לאחר מכן הגיש יהודה לביהמ"ש המחוזי, בתיק שהוגש על ידי חברת החשמל, בקשה למחוק את טענת ההתיישנות של המערערים וזאת בהסתמך על נימוק של מעשה בית דין. ביהמ"ש נעתר לבקשה וציווה על מחיקת טענת התיישנות מכתב ההגנה. בעקבות החלטה זו ביקשו המערערים תיקון כתב ההגנה ותוספת סעיף. הם תומכים הגנתם על טענת המניעות ועל טענת רשיון מכללא ובקשה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי.
ג. שלוש השגות העלו המערערים נגד מחיקת טענת ההתיישנות: הממצא שאליו הגיע ביהמ"ש בנושא ההתיישנות היה ממצא שלילי ולכן אין לראות בו מעשה בית דין; הממצא היה במסגרת החלטת ביניים שעדיין לא הגיעה לדרגת סופיות: לאור המצב שנוצר לא נותר למערערים על מה לערער בקשר לתיק שהוגש לבימ"ש השלום. הערעור נדחה.
השופט חלימה:
א. לעניין טענת הממצא השלילי - בטענת מעשה בית דין נתגבשו שני כללים. הכלל האחד הוא כי מקום שתובענה נדונה לגופה והוכרעה אין להיזקק לתובענה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עובדה זהה. כלל זה ידוע כ"השתק עילה". הכלל השני הוא שאם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה בפירוש או מכללא כי אז מושתקים בעלי הדין מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני חרף אי הזהות שבשתי העילות. כלל זה ידוע כ"השתק פלוגתא". "השתק עילה" יחול בין אם פסק הדין מבוסס על ממצא חיובי ובין אם הוא מבוסס על ממצא שלילי בהעדר הוכחות, ואילו "השתק פלוגתא" יחול רק אם לגבי הנקודה העובדתית שבמחלוקת היה ממצא חיובי להבדיל מממצא של חוסר הוכחות. בענייננו אמר אמנם ביהמ"ש בסוף החלטתו כי "התוצאה היא שטענת ההתיישנות לא הוכחה ואני דוחה אותה", ואולם בגוף החלטתו אומר ביהמ"ש "מרוץ ההתיישנות הופסק, איפוא, לפחות שלוש פעמים...". מכאן כי נקבע ממצא פוזיטיבי שמרוץ ההתיישנות הופסק.
ב. אשר לטענה כי החלטת ביניים אינה יכולה לשמש יסוד לטענת מעשה בית דין - כלל הוא שהחלטה שניתנה על ידי ביהמ"ש כוחה יפה לכל דבר כל עוד ההחלטה לא בוטלה. נקבע כי אין לאבחן בין מקרה שניתן פסק דין בדרגה ראשונה והוא נתון לערעור לבין פסק דין שאינו ניתן לערעור. גם בענייננו ההחלטה עדיין קיימת ואין להתעלם לא ממנה ולא מהשלכותיה בכל הנוגע לנושא ההתיישנות.
ג. אשר לטענה כי לא נותר על מה לערער - הרבה נושאים העלה יהודה במסגרת התובענה שהגיש לבימ"ש השלום. לטענת ההתיישנות שהוכרעה שם יכולה להיות השלכה לא רק בקשר לסעד של סילוק היד, סעד שאינו קיים עוד לאמר שהקרקע הופקעה, כי אם גם בקשר לתשלום שכר ראוי בגין השימוש בעבר על ידי המערערים. סעד זה עדיין קיים ומחכה להכרעתו, אפשר יהיה לערער על פסק הדין ואז תקום ההזדמנות למערערים להשיג על ההכרעה בשאלת ההתיישנות.
ד. אשר לדחיית בקשת המערערים לתיקון כתב ההגנה - ביהמ"ש דלמטה קבע כי הנימוקים להעלאת הבקשה לתיקון אינם כנים, ומצביעים על חוסר תום לב, וכן התיקון אינו מעלה טענות שבאמת שנויות במחלוקת והטענה היחידה שהועלתה והשנוייה בחלוקת היא טענה ההתיישנות שנדחתה כאמור מחמת מעשה בית דין. ביהמ"ש יכול להתיר תיקון כתבי טענות בכל שלב משלבי הדיון, לרבות בשלב מתקדם של המשפט, אלא שעל מבקש התיקון לנמק את בקשתו ולשכנע את ביהמ"ש על שום מה איחר בהגשת
הבקשה. בענייננו קבע ביהמ"ש כי הנימוקים שהעלו המערערים נעדרת מהם הכנות ותום הלב. אין לשכוח גם כי מדובר בתוספת עילות העשויות להכביד על הצד שכנגד הכבדה ניכרת. ניסוח כתבי הטענות מטעם המערערים מראה שכל תביעתם היתה מבוססת על טענת ההתיישנות. המערערים היו מיוצגים על ידי עורך דין שלא מצא לנכון להכניס את העילות שבהן מדובר לכתבי הטענות של מרשיו ובמקרה כזה אין לעודד בקשות תיקון.
השופט ש. לוין:
א. ניתן להניח שפסק דין של בימ"ש מוסמך בערכאה ראשונה יכול להוות מעשה בית דין כל עוד לא נהפך בערעור. דא עקא, שבמקרה דנן מדובר בהחלטת ביניים שלעניינה אפשר לטעון שתי טענות: שאין מדובר בהחלטה סופית; אין המערערים יכולים לתקוף את ההחלטה בערעור כל עוד לא נסתיימו ההליכים בבימ"ש השלום. מקובל שאין מעשה בית דין אלא בהחלטה סופית של ביהמ"ש שניתנה לגופו של עניין ואין ספק שהחלטת ביניים שנפסק בה על יסוד ראיות לכאורה אינה יכולה לשמש מעשה בית דין. החלטה שלא לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות אינה מונעת התדיינות חוזרת בשאלת ההתיישנות, ובהיותה החלטת ביניים טרם סיים ביהמ"ש את מלאכתו ורשאי הוא לחזור בו מן ההחלטה. שאלה אחרת היא מה הדין כשהמשפט פוצל לשלבים וניתנה הכרעה בשלב ראשון על יסוד ראיות מלאות.
ב. לצורך הערעור שלפנינו יש להניח שהחלטה שלא ניתן לערער עליה אינה יכולה לשמש מעשה בית דין, כפי שנפסק בשעתו, ואיש מבעלי הדין לא ביקש לסטות מהלכה זו. מכל האפשרויות הקיימות בטענת מעשה בית דין, כשמדובר בהחלטת ביניים שטרם היתה אפשרות לערער עליה, הדרך הטובה ביותר היא לקבוע שממצאי בימ"ש השלום יקשרו את ביהמ"ש המחוזי כאילו הוא עצמו קבע אותם, אולם בערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אם יהיה בו צורך, יוכלו המערערים לתקוף את ממצאי ההתיישנות של בימ"ש השלום כאילו נקבעו על ידי ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, חלימה. עו"ד א. הררי למערערים, עוד י.חורשלחברת החשמל, עוה"ד ש.שפיר ולוי אבשלום רפאל למשיבים האחרים. 10.2.85).
בר"ע 89/85 - יחיעם מלכין נגד מדינת ישראל
*מקום הצבת תמרורים של שטח בנוי (הבקשה נדחתה).
בקשה זו מתייחסת לשאלה היכן יש להציב תמרורים בדבר תחילתו וסופו של שטח בנוי, כאשר הדרך מחולקת ע"י אי הפרדה כאמור בתקנה 36 לתקנות התעבורה. לפי תקנה 36, בדרך המחולקת לאורכה ע"י שטח הפרדה, יראו כל אחד מהכבישים משני צדי שטח ההפרדה ככביש חד סטרי. מאחר וההוראות בדבר הצבת התמרורים קובעות כי תמרור "שטח בנוי" צריך להיות מוצב משני צדי הכביש, הרי, לפי גירסת המבקש, יש להציב בכביש כזה את התמרור הימני, על שולי הכביש מימין ואת השמאלי על שטח ההפרדה. במקרהו של המבקש הוצבו התמרורים בשוליים הימניים והשמאליים, בשני קצותיה המרוחקים של הדרך, ועל כן לא ניתן היה להרשיעו בנהיגה במהירות העולה על המותר בדרך עירונית. בתי המשפט דלמטה דחו טענה זו וביהמ"ש המחוזי העיר כי קבלת דרך הצבת התמרורים, כמוצע ע"י המבקש, עלולה לסכן את המשתמשים בדרך, מאחר והמונח "שטח הפרדה" כולל גם סימון שטח על פני הדרך והצבת עמוד של תמרור בשטח מסומן כאמור, עלולה לסכן רכב הנע במקום, ביחוד בשעות הלילה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הנימוק האחרון של ביהמ"ש המחוזי אין בו כשלעצמו כדי לפתור את הבעיה, כי עשויות להיווצר נסיבות בהן יכול קיום דווקני של הוראה בתקנות התעבורה להביא לסיכון ומה שמתחייב אז הוא תיקונה של התקנה לשם התאמתה למציאות. למעשה, אין
מענה ברור לשאלות העולות כאן, אך ברורה המסקנה כי אימוץ שיטתו של המבקש עשוייה ליצור סיכונים, ומאחר ומדובר בבקשה לרשות ערעור הנתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש העליון, לא נראה שיש מקום לדיון כאמור בשלב הנוכחי, ומוטב שהנושא ייבדק ע"י רשויות התעבורה הנוגעות בדבר, כאשר פניה של הבדיקה לעתיד.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אילון אורון למבקש, עו"ד א. אפעל גבאי למשיבה. 19.2.85).
בר"ע 599/84 - עטרת מרדכי בע"מ ואח' נגד סונול ישראל בע"מ
*טענה שסעיף בחוזה בטל יש להעלות בכתב התביעה ולא בכתב תשובה (הבקשה נדחתה).
בחוזה בין המשיבה לבין המבקשים בדבר אספקת מוצרים של המשיבה למבקשים קיים סעיף (להלן: סעיף 4) שלפיו מותר למשיבה לצמצם את המוצרים שתספק למבקשים עד לכמויות המתקבלות על הדעת. המבקשים ביקשו צו שיחייב את המשיבה לספק להם דלקים. לאור הקשר ההכרחי בין התביעה לספק את הדלק, ובין הרשות שהיקנה סעיף 4 לחברה לצמצם או לבטל את ההזמנות בגבולות סבירים, היה על התובעת (המבקשת) להעלות כבר בכתב התביעה את הטענה שסעיף 4 בחוזה בטל ויש לאיינו על שום היותו מגביל ומקפח במובן חוק החוזים האחידים החל על הענין. טענה כזאת מקומה בנסיבות כאלה כבר בכתב התביעה ולא בכתב תשובה. כבר מהטעם שצויין אין הטענה פתוחה בפני המבקשת, כל עוד כתב התביעה שלה לא תוקן ברשותו של ביהמ"ש.
קיים נימוק נוסף ועצמאי המוביל לאותה מסקנה והוא שבעל דין המבקש לאיין חלק מחוזה על יסוד החוק הנ"ל, חייב לפרט את הסעיף ואת העובדות ההופכות אותו סעיף למגביל ומקפח ואין למצוא פרוט כזה בכתבי בי- דין של המבקשים.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' צפורה בליצר למבקשים,עו"ד אילן גנון למשיבה. 20.2.85).
בר"ע 604/84 - נחום רוטנדלר נגד יעקב גורדון... בע"מ
*ביטול פס"ד שאישר הסכם פשרה באשר צד אחד לא הוזמן לישיבה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
במשפט בין הצדדים נקבע תאריך לדיון ומחמת תקלה הוזמן ב"כ המבקש ולא הוזמן ב"כ המשיבה. במועד שנקבע לדיון הופיע ב"כ המבקש והציג הסכם פשרה וביקש שההסכם יקבל תוקף של פסק דין. ביהמ"ש נעתר לבקשה. לאחר מכן ביקשה המשיבה את ביטולו של פסק הדין וביהמ"ש נעתר לבקשה וביטל אותו "מחובת הצדק" משום שהמשיבה לא הוזמנה לישיבה שבה ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
צדק ביהמ"ש המחוזי כי טענת המשיבה שחתימת המנהל של המשיבה הושגה במרמה לאו טענה היא. טוען המרמה עליו הראיה. כן צדק השופט כי מעשים בכל יום בתובענות התלויות ועומדות בפני ביהמ"ש שמתייצבים ב"כ שני בעלי הדין ולפעמים האחד מהם, אם הוסמך כהלכה לייצג גם את ב"כ הצד האחר, ובידם הסכם פשרה שהם מבקשים ליתן לו תוקף. ברם, לנוכח השיקולים דלעיל אין לקבל את מסקנה ביהמ"ש המחוזי שדין פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה להתבטל מחובת הצדק.
משנחתמה הפשרה, שוב לא היה כל צורך בדיון וממילא לא היה צורך בזימון לשם דיון. אדרבה, כל צד רשאי היה בכל עת שהתאימה לשופט להתייצב בפניו, להציג את הפשרה ולבקש שיעשה בהתאם לאמור בה. אכן, הזהירות מחייבת שהשופט יברר אם הצדדים אמנם חתמו על המסמך המוגש לו, אך אם עורך דין המייצג את אחד הצדדים מצהיר כך והצהרתו נרשמת - הרי בדרך כלל ניתן להסתפק בזה. רק מקרה הוא שנקבע תאריך לדיון וכי עקב תקלה הוזמן רק צד אחד. אין בין תקלה זו לבין התייצבות הצד שהוזמן והצגת הפשרה לשם מתן פסק דין על פיה ולא כלום.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ר. עוזר למבקש, עו"ד א. רפאל למשיבה. 18.2.85).
בר"ע 76/85 - יהודה פישלזון נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש בעבירת סמים (הבקשה נדחתה).
המבקש נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 500,000 שקל בגין שתי עבירות של סחר בהירואין. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק הדין של בימ"ש השלום בהתחשב בחומרת העבירה של סחר בהירואין והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש העליון אינו דן, בדרך כלל, בשבתו כערכאת ערעור ברשות, בערעורים על חומרת העונש. ברם, גם לגוף העניין אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור. כשמדובר בסחר בסמים הרי היעדרן של הרשעות קודמות, נימוק שעליו משתית הסניגור את בקשתו, אינו גורם דומיננטי. ככל שגדלה חומרת העבירה קטן המשקל אותו ניתן לייחס לנסיבות האישיות, והיעדר הרשעות קודמות הוא כמובן מרכיב אחד בנסיבות אלו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. איזמן למבקש, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 12.2.85).
בר"ע 556/84 - אפרים בורשטיין בע"מ ואח' נגד פרודנשל חברה לביטוח בע"מ
*רשות ערעור על פס"ד חלקי הקובע אחריות מותנית של צד ג' (הבקשה נדחתה).
במסגרת תביעה תלויה ועומדת בין א' ו-ב' ניתן פסק דין חלקי הקובע את אחריותו של צד ג' כשחבותו תלוייה בהוצאת ההליך הנמשך בין א' ל ב'. צד ג' (המשיבה) הגישה בשעתו בקשה לרשות ערעור וביהמ"ש המחוזי קבע כי ההחלטה היתה בגדר "פסק דין חלקי" ועל כן יש למשיבה (צד ג') זכות לערעור ולפיכך דחה את הבקשה לרשות ערעור. כיוון שכך הגישה המשיבה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור ורשמת ביהמ"ש קבעה כי קיים במקרה זה "טעם מיוחד" לאיחור אלא שלדעתה האיחור היה גדול מדי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור על החלטת הרשמת והאריך את המועד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אילו היה גורל הבקשה תלוי בסבירות האיחור להגשת הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור, כי אז דינה היה להידחות, שכן היה טעם מיוחד והאיחור לא היה גדול מדי. ברם, למעשה נתפס ביהמ"ש המחוזי כבר בהחלטתו הראשונה לכלל טעות כאשר החליט שמדובר בפסק דין חלקי וכי המשיבה (צד ג') יש לה זכות ערעור ואינה צריכה רשות ערעור. לא יתכן שבמסגרת תביעה תלויה ועומדת בין א' ו- ב' תהווה החלטה הקובעת את אחריותו של צד ג', למקרה שהתביעה של א' תתקבל, פסק דין חלקי. אם, למשל, במשפט נזיקין ניתנה החלטה הקובעת שקיימת אחריות של הנתבע, זוהי, כידוע, החלטה אחרת (להבדיל ממקרה בו קובעים שאין עליו אחריות), קל וחומר כשמדובר באחריותו של צד ג', שהרי אחריותו של הנתבע בדוגמא דלעיל היא בגדר קביעה סופית, ואילו זו של צד ג' היא קביעה מותנית. אולם, נוכח הנתיב המפותל שעברה המשיבה עקב אותה טעות של ביהמ"ש המחוזי מחייב חוש ההגינות שיראו את החלטתו הראשונה של ביהמ"ש כמתן רשות ערעור. לפיכך, יש לדחות את הבקשה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אפרים שיפקביץ למבקשים, עו"ד פנחס מעוז למשיבה. 20.2.85) .
בר"ע 646/84 - שוראב אנד קומפני נגד בנק לאומי לישראל ואח'
*נסיון למנוע תשלום עפ"י מכתב אשראי דוקומנטרי (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא חברה שמקום מושבה בעזה (להלן: הקונה) המייצרת תיבות פרי הדר. המשיבה השניה (להלן: היצואן) היא חברה שמקום מושבה בניקוסיה שבקפריסין. בפברואר 1984 נכרת בין הקונה ליצואן חוזה להספקת לוחות עץ אורן (להלן: חוזה המכר). בחוזה פורטו תכונותיה של הסחורה המוזמנת, לרבות סוגה, מידותיה ודרכי אריזתה. הקונה קיבלה מהבנק מכתב אשראי בו צויין סוג הסחורה, ולפיו היה על היצואן להציג לבנק כתנאי לקבלת התשלום, את שטר המטען חשבונית מקורית של היצואן ותעודת משלוח. כאשר הגיעה הסחורה לנמל אשדוד התברר לקונה, לטענתו, כי
הסחורה פגומה ושמאי שבדק את המשלוח קבע כי ערכה פחות בכ %15 עד %20 כתוצאה מהפגמים הנדונים. הקונה פנתה לביהמ"ש בבקשה להצהיר כי מכתב האשראי של הבנק בטל מחמת מרמה וכי ייאסר על הבנק לפרעו. במקביל ביקשה צו מניעה זמני האוסר על הבנק לפרוע את מכתב האשראי. הצו שניתן תחילה במעמד צד אחד בוטל אחר כך על פי בקשת הבנק והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטענה הבסיסית של המבקשת היתה טענת מרמה, ולדעת ב"כ יסודות המרמה שהיה עליו להוכיח הם היסודות של דיני המרמה ועל כן כולל הדבר גם מצג שווא המועלה במודע ומתוך כוונה להטעות את הצד השני. לטענתו יש בהתנהגוהו של היצואן כדי להניח את היסודות הנדרשים ליצירת מצג שווא ביודעין. טענות אלה אין לקבל.
ההפרדה בין מכתב האשראי הדוקומנטרי לבין חוזה המכר, היא עקרון יסודי ומרכזי אשר בו מתבטאת יעילותו המסחרית ומהותו המשפטית של מכתב האשראי הדוקומנטרי. הניתוק בין חובתו של הבנק לבצע תשלום למוכר עם הצגת המסמכים לבין טענות הגנה אפשריות שיש לקונה כנגד המוכר נובעת מכך שהמוכר צריך להבטיח לעצמו תשלום עבור הסחורה שנשלחה ולמנוע את הסיכון שעלול לנבוע מן הצורך לתבוע את כספו בהליך משפטי שייערך במדינה זרה. החריג היחידי נוצר בנסיבות בהן בוצעה מרמה מצדו של המוכר. להגדרת תחומי המרמה בהקשר למכתב האשראי יש גישות שונות ובלתי אחידות. הגישה המקובלת היא כי רק מרמה חמורה מצד המוכר אשר לא מילא כלל את חיוביו במסגרת חוזה המכר, מצדיקה הוצאת צו האוסר על הבנק לשלם במסגרת מכתב האשראי, וגישה שניה, שאיננה מקובלת כיום, היא להסתפק בהוכחת "מרמה" במובנה הרגיל, הכולל את יסודות עוולת התרמית הנזיקית. במקרה דנן אין צורך להכריע בין הגישות השונות שכן המרמה הנטענת מתייחסת לחוזה המכר, ללא שום קשר או התייחסות למסמכים שהצגתם נדרשה במכתב האשראי ואין ספק שהבנק במקרה זה היה רשאי וחייב לשלם ליצואן עם הצגת המסמכים הרלוונטיים, לאור בחינתם של המסמכים על פניהם.
טענת המרמה של המבקשת אין לה לכאורה כל ביסוס עובדתי בשלב זה. אפילו לפי הגישה המרחיבה והקיצונית המיישמת את הקריטריונים של מרמה בדיני חוזים אין להכיר בקיומה של מרמה במקרה דנן. אי התאמת הסחורה לחוזה המכר עדיין אינה מורה על קיום יסוד ממשי של מרמה או על כוונה להטעות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. גניהר למבקשת, עו"ד לוינבוק לבנק. 6.2.85).
בר"ע 56/85 - דן אימרל ואח' נגד דרוקר זכריה חברה קבלנית... בע"מ
*פירוש הסכם (הבקשה נדחתה).
המבקשים רכשו דירה מהמשיבה ונתגלעה ביניהם מחלוקת בענין זכויותיהם וחובותיהם של המבקשים כפי שהן עולות מהתקנון המפרט את תנאי התשלום שעליהם הסכימו בעלי הדין. המחלוקת היתה באשר לשיעור ההנחה המובטחת בתקנון. בתי המשפט דלמטה פירשו את סעיף ההנחה בתקנון בדרך פלונית והמבקשים גורסים כי פרוש זה הוא מוטעה ואינו מבטא את כוונת בעלי הדין כפי שבאה לידי בטוי בעת הצטרפות המבקשים לתקנון הקובע את תנאי התשלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
התקנון הוא בגדר חוזה שנכרת בין בעלי הדין, וצריך להתפרש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה. נקודת המוצא לכל בחינה של כוונת הצדדים לחוזה טמונה בנוסחו של המסמך שנערך על ידיהם. מי שמעיין בתקנון אינו יכול להגיע לידי מסקנה כי הפרוש שנבחר על ידי בתי המשפט דלמטה אינו משתמע מתוך התקנון. די בכך כי הפירוש שאומץ ע"י בתי המשפט אפשרי וסביר לא פחות מהפירוש שהוצג ע"י המבקשים כדי לא לתת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. בית הלוי למבקשים, עו"ד י. שפירא למשיבה. 6.2.85).
בר"ע 592/84 - עוזי עובדיה נגד לאה עובדיה
*סמכות דיון בענייני מזונות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בתביעת גירושין לביה"ד כרך הבעל את נושא המזונות לאשה, ובתביעת מזונות שהגישה האשה לאחר מכן החליט ביהמ"ש שיש לעכב את התביעה. פירוש הדבר שהדיון במזונות צריך היה להתנהל בבית הדין הרבני. דא עקא, שהבעל ביקש את בית הדין הרבני לקבוע שהוא פטור כליל מתשלום מזונות וביה"ד החליט לדחות את הבקשה. לא באה בפני ביה"ד בקשה מצד האשה במסגרת תביעה מצדה לקבוע לה מזונות. ניתן היה להסיק מכאן אחת מן השתיים: שהכריכה של הבעל היתה מצומצמת רק לפטור מתשלום מזונות, ואם כך הדבר יתכן שלאמר דחיית טענת הפטור שוב לא היה מקום לעכב את הדיון בביהמ"ש המחוזי; שבית הדין הרבני המשיך להיות בעל הסמכות לדון בנושא המזונות ועל כן היה על האשה להעלות שם את תביעתה ובמסגרת זו יכלה לבקש צו זמני. ביהמ"ש המחוזי השאיר את החלטת העכוב לגבי התובענה עצמה על כנה ולצורך המזונות הזמניים הושיט לאשה סעד. הבקשה לרשות ערעור על קביעת המזונות הזמניים נדונה כערעור והערעור נתקבל.
קיימת סתירה מניה וביה בין החלטת העכוב לבין ההחלטה למזונות זמניים. אין זה מקרה חריג דוגמת המקרה שבו רצתה האשה לחזור בה מתביעת גירושין וביה"ד דחה את בקשתה ועל כן חשב ביהמ"ש העליון שיקשה עליה לפנות לביה"ד הרבני בבקשה לאשר לה מזונות זמניים. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי בה פסק למשיבה מזונות זמניים וכל עוד ההחלטה המעכבת של ביהמ"ש בעינה עומדת רק ביה"ד הרבני מוסמך וצריך לדון בתביעת האשה למזונות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. מנטש למבקש, עו"ד מ. בר שלטון למשיבה. 14.2.85).
ע.א. 177/84 - רוני בוכובזה נגד פלונים
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
למערער נולדו מן הפנויה שני המשיבים, תאומים שהם בני שנה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער ביום 12.12.84 לשלם לשני ילדיו 22,000 שקל מזונות לחודש תוך עדכון למדד אחת לחודש. המערער טוען כי הסכום גבוה מדי וכי בזמן שניתן פסה"ד לא השתכר יותר מהסכום שבו חוייב ואילו היום הוא כמעט מובטל מעבודה. הערעור נדחה בעיקרו.
חובת האב לספק צרכיהם של ילדיו עד גיל 6, הינה חובה מוחלטת, יהא מצבו הכלכלי כאשר יהא. ביהמ"ש המחוזי חישב את עלות צרכי הילדים לפי פירוט שנתן ואם כי ניתן להשיג על האמור בפריט זה או אחר, אין לומר שביהמ"ש קבע סכום החורג מהנורמה המקובלת לגבי מקרים דומים. האם עצמה עובדת ונזקקת לעזרת הוריה כדי שיטפלו בילדים, וסביר להניח שההורים אינם יכולים לשמש באופן מתמיד כמטפלים ללא תמורה. אפשר לומר איפוא שהסכומים שקבע ביהמ"ש מצביעים על איזון סביר שאינו מחייב התערבות. ביהמ"ש קבע שהמערער יוכל, עם קצת מאמץ להרויח יותר ומסקנה זו חייבת להשאר על כנה.
יש להתערב בשתי נקודות שלא הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש: האחת, התשלומים שהאם מקבלת מהביטוח הלאומי - לפי החומר שבתיק אין הצדקה שסכומים אלה לא ינוכו מדמי המזונות שנפסקו: ביהמ"ש קבע כי העידכון יחושב אחת לחודש וצריך לקבוע שיעשה אחת לשלושה חודשים.
(בפני השופטים: ברק, ד.לוין,חלימה. החלטה - השופט חלימה. המערער לעצמו,עו"ד אהוד כהן למשיבים 29.1.85) .
ע.א. 271/81 - פאטמה מחמד אבו דיאב נגד צור חברה לביטוח ואח'
*פיצויים על נזקי תאונה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת נפגעה והמשיבים אחראים בנזיקין. פגיעתה היא
נאורולוגית בשיעור של %30 וכן אובדן כושר ראיה מוחלט בעין אחת כשבשניה היתה עיוורת עוד לפני התאונה. ביהמ"ש המחוזי פסק לה פיצויים וביהמ"ש העליון החליט להתערב בחלק מראשי הנזק. הצמדת הסכום שנפסק כהפסד השתכרות מיום התאונה ועד פסק הדין - ההכנסה החודשית עובר לתאונה נקבעה ב- 1,000 ל"י לחודש ובאומדנה זו אין להתערב. ברם, מאחר והבסיס הוא ההכנסה לפני התאונה, אין להצמיד את הסכום שנפסק ליום 15.1.80 אלא ליום התאונה, 31.8.78. הפסד ההשתכרות לעתיד נקבע עד שתגיע המערערת לגיל 66. עניין זה מסור להערכת ביהמ"ש ששמע את המשפט ואין לקבל את טענת המערערת כי צריך לפסוק לה הפסד השתכרות עד גיל 68. הסכום שנפסק למערערת כעזרה וסעוד לעתיד מבוסס על מחיר של 150 ל"י לשעת עזרה ובכך אין להתערב, אך ביהמ"ש קמץ ידו כשפסק רק עבור עזרה של שעתיים שלוש שעות פעמיים בשבוע עד גיל 70 בנימוק שתוכל להשתקם ולקיים אורח חיים כמעט כשל אדם בריא וסכום נוסף של 50,000 ל"י בלבד אחרי גיל 70 בנימוק שבין כה וכה היתה זקוקה לעזרה. בהתחשב בשיעור הפגיעה, השיקול שהיא תוכל לתפקד באופן כמעט עצמאי אינו יכול לעמוד. אשר למצב לאחר גיל 70, אין להשוות את העזרה שזקוק לה אדם זקן באופן רגיל לעזרה שזקוק לה אדם זקן שהוא כמעט עיוור. בכל הנתונים הועלה הסכום שנפסק בפריט זה מ- 26,000 שקל ל- 43,000 שקל.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וייס. עו"ד רפאל שטראוס למערערת, עו"ד גרשון מאק למשיבים. 28.1.85).
ע.א. 553/81 - מוחמד כמאל עלאווי נגד עזרא לוי ואח'
*פיצויי הפסד השתכרות (הערעור נתקבל בחלקו).
יש ממש בטענת המערער כי שני חלקי פסק הדין המתייחסים להפסדיו בעבר מחד ולהפסדיו בעתיד מאידך - אינם מתיישבים זה עם זה. אם צדק השופט כי במשך 58 חודשים שחלפו מיום התאונה ועד ליום פסק הדין הפסיד המערער את מלוא השתכרותו, אין זה מובן כיצד דווקא ממועד פסק הדין הגיע הפסד ההשתכרות כדי נכותו הקלינית בלבד. ממצאי פסק הדין באשר לעבר מבוססים היטב בחומר הראיות, ועל כן יש ממש בטענות המערער לגבי שיעור ההפסד לגבי העתיד. למשיבים טענות נגד קביעת ביהמ"ש שיש לשלם למערער בעד שעות עבודה נוספות עד לגיל 65 וכן באשר לחישוב השכר, אך גם כשנותנים משקל מסויים לטענות אלה יש להגדיל באורח משמעותי את הסכום שנפסק למערער בשל הפסד השתכרות בעתיד. לפיכך הועלה הסכום מ- 374,000 שקל ל- 500,000 שקל.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד ישראל ענבר למערער, עו"ד ישראל כהנא למשיבים. 21.1.85).
ע.א. 263/82 - שמעון מויאל ואח' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*פירוש "פריצה" בפוליסת ביטוח (הערעור נדחה).
המערערים ביטחו חנותם נגד "פריצה". מונח זה הוגדר בפוליסה כ"גניבת רכוש... שבוצעה לאחר חדירה... ובתנאי שהחדירה או היציאה בוצעו באלימות ובכוח ונשאו סימנים המעידים על שימוש באלימות או בכוח...". המערערים סגרו חנותם ביום ששי במנעול תליה ובשובם ביום ראשון מצאו כי המנעולים נעלמו וסחורה נגנבה מן החנות. חברת הביטוח סירבה לשלם את דמי הביטוח, בימ"ש השלום קיבל את תביעת המערערים וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה. ביהמ"ש קבע כי הביטוי באלימות או בכוח מתייחס לכוח ואלימות ממשית ופתיחת מנעול על ידי מפתח או פותחת אינם בכלל זה. ביהמ"ש קבע כי לא היה סימן כל שהוא לאלימות או לשימוש בכוח ולא ניתן היה בכלל לדעת איך פעל הגנב. ביהמ"ש לא ראה תועלת בהיזקקות לפרשנות מצירה הפועלת נגד המנסח, כי ניתן ליישם דרכי פרשנות כאמור כאשר הנוסח אינו ברור ומותיר מקום לגירסאות נוגדות אך לא כאשר הנוסח פשוט וברור. הערעור נדחה.
התנאי שבפוליסה הוא עובדתי במהותו, אינו נצמד להגדרה כלשהי שבחוק ועל כן אינו חופף את השימוש במונח "פריצה" כפי שהוא מובא בחוק העונשין. הפוליסה היא הסכם שנערך בין הצדדים ובה יצרו הגדרה מפורשת ומיוחדת הבנויה משני חלקים מהותיים: כי הפריצה היתה בכח או אלימות: כי נשארו סימנים המעידים על שימוש בכח או באלימות. העדרם של המנעולים אינו סימן לאלימות וכח כי יכול ומנעולים יוסרו על ידי פתיחתם במפתח וקיימת לפחות חלופה אפשרית אחת שאינה כרוכה באלימות וכח דוקא. גם אם ניתן היה לקבל את התיזה שפתיחה בפותחת, להבדיל מפתיחה במפתח רגיל, היא פתיחה בכוח, עדיין נותרת הבעיה שלא נותרו סימנים המעידים על שימוש באלימות או בכוח, וגם תנאי זה הוא תנאי שבפוליסה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יונתן מילר למערערים, עו"ד עמירם בנימיני למשיבה. 27.1.85).
ע.א. 772/83 - ליאור ויזגסקי, קטין נגד עמירם ויזנסקי
*מזונות (ערעור וערעור נגדי- הערעורים נדחו).
אמו של המערער היתה נשואה למשיב ובהסכם גירושין שנעשה ביניהם נקבע כי הבעל שהוא רופא שיניים עצמאי, ישא בהוצאותיו ומזונותיו של הילד בסכום שיקבע ביהמ"ש המחוזי. בתביעת המערער נגד אביו קבע ביהמ"ש כי צרכיו החודשיים של המערער מגיעים ל- 350 שקל לחודש וכי המשיב יחוייב ב- 275 שקל לחודש בלבד וביתרה תשא האם, שהיא עורכת דין עצמאית. המערער מתרעם על כך שקביעת ביהמ"ש נוגדת את הסכם הגירושין שנעשה בין ההורים. עוד החליט ביהמ"ש המחוזי כי על המערער להחזיר למשיב את הסכומים העודפים שהמשיב שילם לו במסגרת פסק דין למזונות זמניים. ביהמ"ש קבע כי הסכום שיוחזר לא יוצמד ועל כך מערער המשיב. הערעורים נדחו.
בעניין ערעורו של המערער - אין המערער יכול לסמוך בערעורו על ההסכם שבין הוריו. את תביעתו לא עיגן המערער, שלא היה צד להסכם, באמור בהסכם הגירושין, כשם שלא היתה במהלך הדיון כל הצהרה משותפת כי חיוב המשיב נובע גם מן ההסכם. תוכנו של ההסכם כלל לא הובא כחלק מן הראיות שבתיק. במצב דברים זה לא נחסמה דרכו של המשיב לטעון בהתדיינות שבינו ובין המערער בלבד כי יש לקבוע את גובה חיובו במזונות גם בהתחשב בהכנסותיה של האם ואין כל פגם בפסיקתו של ביהמ"ש.
אשר לערעור של המשיב - ברור שאם שולם תשלום שאינו מגיע למערער יש להחזירו ובתנאי אינפלציה דוהרת כשלנו החזר כספים שלא בערכם הריאלי לאו החזר הוא. אולם במשפטי מזונות מתברר לעתים כי במהלך המשפט קבע ביהמ"ש סכומים שאינם זהים לפסיקה הסופית ולכן יכול ביהמ"ש לפסוק כי למרות דחיית התביעה למזונות, ישאיר התובע בידיו את סכומי המזונות שקיבל לפי צו זמני. הוא הדין כששיעור המזונות של פסק הדין לאמר דיון פחותים הם מהמזונות לפי צו זמני. על ביהמ"ש להחליט בדבר החזר הכספים בהתחשב במכלול הנסיבות שהובאו לפניו ובכלל זה גם בהשלכותיו של ההחזר על טובת הקטין וצרכיו. בנסיבות דנן אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש שקבע כי הסכומים לא יוחזרו צמודים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ב. הוכמן למערער, עו"ד צ. סמוכה למשיב. 21.1.85).
ע.א. 234/84 - אסתר פרבר ואח' נגד רפאל פרבר
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
בתביעת מזונות קודמת שבין המערערים (אשתו ושני ילדיו של המערער) לבין המשיב פסק ביהמ"ש העליון ביום 28.1.81 כי המשיב ישא במזונות המערערים בסכום של 1,500 שקל לחודש כשהם צמודים למדד חודש אפריל 1979 וכן בתשלום מסי קופת חולים. ביום 6.7.81 הגישה האשה תביעה חדשה לתשלום כ- 40,000
שקל עבור הוצאות מיוחדות וכן ביקשה צו האוסר על המשיב להיכנס לדירה בה מתגוררים המערערים. המשיב הגיש לביהמ"ש תביעה מצדו להפחתת סכום המזונות בנימוק שהילדים שהלכו לגן או לגנון כבר לומדים בבית ספר וכן בוטלו מסי רכוש והמערערת סיימה לימודי הנהיגה כשכל הוצאות אלה היו יסוד בקביעת דמי המזונות המערערים הגישו תביעה נגדית ובה תבעו את הגדלת סכום המזונות. בפסק דין שניתן בפברואר 1984 נקבע כי החיוב על פי פסק הדין הראשון (של 1,500 שקל) יבוא לקיצו ביום 15.10.83 וכי מאותו תאריך יהיה על המשיב לשלם 23,000 שקל למזונות שני ילדיו ו- 10,000 שקל למזונות אשתו. כן הוארך בשנה צו מניעה שניתן במהלך הדיון נגד המשיב האוסר עליו להכנס לדירת בני הזוג כשממילא אין המשיב גר בדירה זו אלא בחברת ידידתו.
בפסק דינו עמד ביהמ"ש המחוזי על כך שלא היה יסוד לתביעה של אף אחד מן הצדדים לשינוי פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין המזונות כי לא נתרחש שום שינוי נסיבות מהותי. אעפ"כ החליטה השופטת להפחית את סכום המזונות (על פי תלוש מזונות שהוגש מתבטאת ההפחתה בכמחצית מהסכום הקודם). ביהמ"ש הסביר את החלטתו כי מאז שהוגשו התביעות עברו כשנתיים, בינתיים עברו שני הקטינים את גיל 6 ושניהם נמצאים כבר במערכת חינוך חינם "ובסוף שנת 1983 נתרחש שינוי דרסטי בכלכלת המדינה כשהעליות במדד הרקיעו שחקים... בעוד ששכרם של השכירים נשחק; ומאחר ובינתיים עברו חמש שנים מאז נקבע סכום המזונות הבסיסי... החלטתי בכל זאת לבחון מחדש את החיוב הנ"ל לאור צרכיהם העכשוויים של האשה ושני הקטינים ולאור יכלתו והכנסותיו הנוכחיים של הבעל...". הערעור נתקבל בחלקו.
התקופה של שלוש שנים שחלפה מאז פסק הדין של ביהמ"ש העליון ועד פסק הדין נשוא הערעור היא כשלעצמה אינה בגדר שינוי מהותי המצדיק דיון מחודש בגובה המזונות. השינויים שחלו בכלכלת המדינה מאז 1979, גם הם אינם עילה לכפל דיון בכל הטענות שכבר נטענו ונדונו בעבר. קבלת טענה בדבר שינויים שחלו בכלכלת המדינה הינה למעשה פתיחת פתח לדיון חוזר בכל תיקי המזונות בהם נקבעה ההצמדה למדד. ביהמ"ש העליון לא קיבל טענה זו כשהתייחסה לשכיר ששכרו אינו צמוד למדד אלא לתוספת היוקר, ועל אחת כמה וכמה כששכרו של המשיב, שהוא מנכ"ל משרד התיירות מתעדכן אחת לחצי שנה בהתאם לעליית השכר הממוצע במשק וכולל גם תוספות יוקר המשתלמות לכלל השכירים.
השינוי בנסיבות אינו על כן אלא זה שהמשיב עצמו ביסס עליו את תביעתו, וזו ההפחתה המתבקשת. אי לכך יופחת הסכום מ- 1,500 שקל ל- 1,200 שקל צמוד למדד כפי שנקבע בפסק הדין הראשון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין,גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד צבי שררן למערערים, עו"ד ציון סמוכה למשיב. 28.1.85).
ע.א. 714/83 - בן ציון הלם נגד דליה הלם ואח'
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער והמשיבה נשואים ולהם שלושה ילדים קטינים. המשיבים טענו כי הם זקוקים למזונות חודשיים של 14,610 שקלים וכיוון שהמשיבה עובדת ומשתכרת הועמדה התובענה על 10,000 שקלים לחודש. ביהמ"ש פסק למשיבים דמי מזונות של 7,190 שקלים החל מיום הגשת התובענה (9.12.81) כשסכום זה צמוד למדד כפי שפורסם ביום 15.11.81 תוך עדכון כל שלושה חודשים. הערעור נדחה בעיקרו.
טענת המערער כי האשה היא מורדת ולכן אינה זכאית למזונות נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי ואין להתערב בכך. אשר למדד הקובע - טוען המערער כי דמי המזונות נקבעו לפי משכורתו בחודש דצמבר 1981 ששולמה לו בתחילת ינואר 1982 ועל כן צריכה ההצמדה להיות למדד חודש דצמבר 1981. בכך צדק המערער. אשר לסכום
המזונות - ביהמ"ש המחוזי שוכנע כי המשיבים זקוקים ל- 11,190 שקל לחודש ואולי אף ליותר מסכום זה וממנו ניכה 4,000 שקל שהמשיבה משתכרת והגיע לסכום שבו חוייב המערער. אין לפסול מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי בעניין זה לענין קצבת הביטוח הלאומי - ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את קיצבת הילדים וקבע שאין לנכות את הקיצבה מהסכום שחייב בו המערער. נטען עוד כי למשיבה פקדון של 160,000 שקלים בבנק, אך אין לקבל את טענת המערער כי יש לנכות מסכום המזונות את הסכומים שהיא מקבלת מפקדון זה. הוברר כי הסכום שביהמ"ש פסק אין די בו לכיסוי כל הוצאות המשיבים וכבר נלקחו בחשבון הכנסותיה מהסכום האמור.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. טאוסיג למערער, עו"ד י. זילברברג למשיבים. 24.1.85).
ע.א. 119/83 - אברהם פוגל נגד המועצה הדתית אשקלון
*פירוש חוזה (הערעור נדחה).
המשיבה השכירה למערער חדר בבית השחיטה בשוק העירוני הישן לצורך הפעלת בית מריטה לעופות ההשכרה נעשתה בשנת 1971 לשנה אחת, ואח"כ המערער היה דייר מוגן. בשנת 1980 העבירה המשיבה את בית השחיטה למקום אחר בעיר ושם החלה לנהל בעצמה את בית המריטה. בחוזה המקורי שבין הצדדים צויין כי התחייבויות המועצה הדתית הן "אך ורק לבית שחיטה זה. עם העברת בית השחיטה למקומו החדש אין המועצה הדתית חייבת להעביר את זכויות צד ב' (המערער) למקום החדש. אולם צד א' (המשיבה) יעשה כמיטב יכולתו שצד ב' יקבל זכות עדיפות". התעוררה שאלה אם הפיסקה המעניקה זכות עדיפות היא התחייבות משפטית ואם לאו, וכן אם ההתחייבות להעניק זכות עדיפות היא רק למקרה שהמועצה הדתית תפעיל את בית המריטה באמצעות אחרים או גם אם היא עצמה תפעיל את בית המריטה. ביהמ"ש דלמטה דחה את תביעת המערער כי יוענקו לו זכוית לבית מריטה בבית השחיטה החדש והערעור נדחה. אין צורך לדון בשאלה אם הבטחת זכות העדיפות היא הבטחה מחייבת מבחינה משפטית שכן אפילו אם היא מחייבת מבחינה משפטית, הרי זה רק למקרה של מסירת בית המריטה לאחר ואין ללמוד מן הסעיף בהסכם כי יש למערער זכויות כלשהן כאשר המשיבה עצמה מבקשת להפעיל את בית המריטה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי בך. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד נ. בירט למערער, עו"ד י. רוזנבאום למשיבה).
ע.א. 434/83 - פקיד השומה נגד סולל בונה בע"מ
*שכר עבודה" לצורך תשלום מס מעסיקים (הערעור נדחה).
השאלה שהתעוררה בהתדיינות נשוא ערעור זה הינה אם תגמול בגין שרות מילואים המשולם לעובד על ידי מעבידו הינו שכר עבודה החייב במס מעסיקים. ביהמ"ש דלמטה קיבל את עמדת המשיבה כי התשלום הנ"ל איננו בגדר שכר עבודה בכל הנוגע למעביד ולפיכך אינו חייב במס מעסיקים והערעור נדחה.
על פי חוק הביטוח הלאומי מי שמשרת במילואים ישולם לו תגמול בעד כל יום שרות במילואים ושיעור התגמול ליום למי שבתכוף לפני שירותו במילואים היה עובד, הוא "שכר העבודה הרגיל". סעיף 127 קובע לעובד ישולם התגמול על ידי מעבידו והתשלום יהיה לכל המאוחר בעם שבו היה משתלם שכרו אילו הוסיף לעבוד. עוד נאמר כי "דין התגמול המגיע לעובד._ כדין שכר עבודה". על פי החוק הנ"ל מחזיר המוסד לביטוח לאומי למעביד את התגמול ששילם לעובד. בסעיף 2 לחוק מס מעסיקים נקבע כי "המעסיק יהיה חייב במס בשיעור %4 מסך כל הכנסת עבודה ששילם לכל שנת מס". השאלה היא האם העובדה שהמעסיק הוא שמסר או העביר את התגמול לידי העובד ששירת במילואים די בה כדי לחייבו גם בתשלום מס מעסיקים. התשובה לכך היא שלילית יש לפרש את חוק מס מעסיקים כך כי המעסיק חייב במס עבור הכנסת עבודה
שהוא, המעסיק, המקור לתשלומה אך לא על תשלום שהמעסיק הוא רק מעין גורם ביניים ואינו אלא צינור דרכו עובד התגמול מהמוסד לביטוח לאומי אל העובד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד אהרון יורן למשיבה. 13.2.85).
ע.א. 80/82 - ישראל מייזל ואח' נגד עירית חיפה
*מתן פס"ד בישיבה של קדם משפט (הערעור נתקבל).
נכס של המערערים הופקע על ידי המשיבה ולביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשת המשיבה למסירת החזקה. נקבע דיון לקדם משפט שבמהלכו ביקש ב"כ המערער מס' 3 לדחות את הדיון למספר שבועות. ביהמ"ש נעתר לבקשה ודחה את הדיון ליום 15.12.81. לטענת המערערים דחיה זו היתה במסגרת קדם המשפט וסברתם היתה כי בישיבה הנדחית יימשך קדם המשפט, ואילו לטענת המשיבה הדחייה היתה לדיון לגופו. ביום הדיון התפטר ב"כ המערער 3' והמערערים הראשונים שנכחו באולם נותרו ללא ייצוג. לטענת ב"כ המערערים הרי בהיותם בלתי מיוצגים ובמסגרת קדם משפט לא היה בידם לטעון לעצמם, לא הגיבו בתצהיר נגדי ולא חקרו את מצהירי המשיבה. בגמר הישיבה ניתן פסק דין המצווה על שני המערערים למסור את החזקה בנכס לידי המשיבה. הערעור נתקבל והדיון הוחזר לערכאה הראשונה. ההחלטה בערעור אינה מבוססת על טיעונים לגופו של עניין, אלא על כך שלא ניתנה למערערים הראשונים הזדמנות נאותה להציג את גירסתם. הם לא היו מיוצגים על ידי עורך דין ולתומם סברו כי תהיה להם עוד הזדמנות להציג עמדתם לגוף העניין, והרי ההליך בו נמצאו היה רק קדם משפט. אמת הדבר, גם בקדם משפט עשוי שופט ליתן פסק דין סופי, אך זאת רק אם נתמלאו התנאים לכך ותנאים אלה לא נתמלאו בעניין שלפנינו.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד ישראל הרפז למערערים, עו"ד גב' מרים ברוך למשיבה. 4.2.85).
ע.א. 129/82 - סלע מגן ואח' נגד ראובן מייקסנר
*הודעה על ביטול ערעור ביום הדיון (הערעור בוטל).
ביהמ"ש העליון הביע מורת רוח על כך שהמערערים הודיעו על ביטול הערעור במברק רק ביום הדיון, למרות שהודע להם על שמיעתו כחודש ימים לפני מועד השמיעה. הערעור מוסב על פרטים רבים ביותר והצריך עבודת קריאה מרובה מצד השופטים ולא כל שכן מצד המשיב שנדרש להגיש עיקרי טיעון ולאחר שסרבו לשלם לו הוצאות נדרש להופיע לדיון. הערעור נמחק כבקשת המערערים אך הם חוייבו לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך מיליון שקל.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג,וייס. עו"ד שינפוקס למערערים,עו"ד לוין למשיב. 6.2.85).
ע.א. 652/84 - דורותי חנוך נגד יגאל חנוך
*החזקת ילדים (הערעור נדחה).
בעלי הדין התגרשו ולשם שני ילדים, ילידי 1976, 1977. שניהם מהנדסים, האב גר בירושלים ושם יש לו הורים ומשפחה והאם מתגוררת בחיפה והיא בודדה בארץ. מכח צו זמני נמצאים הילדים ברשות האם ממאי 1983 והם לומדים בבית ספר בחיפה המקובל גם על האב. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הילדים ימסרו לחזקתו של האב והערעור נדחה.
שני ההורים מבקשים את טובת ילדיהם ומוסכם על ההורים שאין להפריד בין הילדים ועל ביהמ"ש להחליט בעניין המשמורת באופן ששני הילדים יימסרו לידי האב או לידי האם. ביהמ"ש המחוזי שמע ראיות ועיין בחוות הדעת של פסיכולוגים ותגיע לידי מסקנה כי מבחינת טובת הילדים עדיף שיימצאו ברשות האב. שלושה שיקולים היטו את הכף לטובת הפתרון האמור: רצונו של הבן הגדול להימצא ברשות אביו; העובדה שהמערערת מועסקת בגדר הקריירה המקצועית שלה שעות רבות ביום ומגיעה הביתה רק בשעות
אחר הצהריים המאוחרות או בשעות הערב ובזמן העדרה נמצאים הילדים בהשגחת מטפלות ושמרטפים; לאב משפחה עניפה בירושלים והילדים מכירים את בני משפחתו היטב ומרגישים טוב במחיצתם. ב"כ המערערת ניסה לתקוף את מסקנות ביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש העליון שקל מחדש את כל מערכת הנתונים הרלוונטיים והגיע למסקנה שאין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, וייס. עו"ד לוינסון למערערת, המשיב לעצמו. 14.2.85).
ע.א. 482/84 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
הערעור נסב על החלטת ביהמ"ש המחוזי מאפריל 1975 אשר בעקבותיה ניתן באפריל 1976 צו אימוץ. הערעור נדחה. טענת נגד צו אימוץ שניתן, שמטרתה ביטולו של צו האימהי, יכולה להיות מועלית אך ורק במסגרת הוראות סעיף 19 לחוק אימוץ ילדים. ההליכים לפי סעיף 19 אינם מתחילים בביהמ"ש העליון אלא בביהמ"ש בו דן סעיף 26 לחוק הנ"ל. לנוכח העובדה שההליכים לא נפתחו במסגרת הוראות סעיף 19, אלא הוגש ערעור על ההחלטה אשר בעקבותיה ניתן צו אימוץ והאמור בהחלטה יצא מן הכח אל הפועל, אין להתיר תקיפה עקיפה של צו האימוץ בדרך בה בחר המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד י. בן יצר למשיבים. 17.2.85).
ב.ש. 177/85 - מדינת ישראל נגד אברהם חדיד
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעשיית עסקה למכירת 200 ק"ג חשיש לאחד בשם אלעביד תמורת 8,000 דולר. העסקה לא יצאה אל הפועל. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערבות והערר נתקבל. העובדה שהעסקה לא יצאה לפועל אין בה כדי לשלול מן העסקה את אופיה הפלילי והשאלה היא אם יש ראיות לכאורה. הראיה שבידי התביעה היא הודעתו של אלעביד שהפך לעד מדינה. הנ"ל נעצר כחשוד בעקבות תפיסתה של משאית שהובילה חשיש ונמצא אצלו שיק בסכום של 45 מליון שקל בחתימתו של המשיב. בארבע הודעות למשטרה טען אלעביד כי קיבל את השיק מהמשיב בקשר לעסקה של מכירת כבשים ורק בהודעתו החמישית לאחר שנעשה עמו הסכם שיעיד כעד מדינה, סיפר כי מדובר בעסקת סמים. בנסיבות אלה היה טעם בטענת הסניגור כי יש להתייחס בחשדנות לגירסת אלעביד שמא ניתנה כדי לזכות בשחרור בענין המשאית אלמלא העובדה כי החקירה בענין המשאית לא העלתה מאומה נגד אלעביד. בהתחשב בכך שיש ראיות לכאורה ובחומרת המעשה שנעשה על ידי המשיב יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' טפיירו למבקשת, עו"ד בלום למשיב. 21.2.85).
ב.ש. 172/85 - גאלב עתמאנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר עבד אצל בן דודו והואשם בגניבה ממעבידו. ביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים ועררו נתקבל. לעורר אין עבר פלילי והוא עבד חמש שנים במקום עבודתו. מעבידו הצהיר כי העורר שילם לי את שווי הגניבה וכן כי אין לו נגד העורר ולא כלום והוא מבקש לסייע לו בסיום הסבל המשפחתי שנגרם לו. לעורר שישה ילדים קטינים אשר הם ואשתו נפלו לנטל על בני המשפחה האחרים. העבירה חמורה, אבל בנסיבות המקרה אין בנימוק יחידי זה כדי להצדיק את המשך המעצר. לא עולה מהנסיבות כי העורר עשוי לחזור על מעשה העבירה והוא איננו מסכן את הצבור.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד מ. מסרואה למבקש, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 19.2.85)