ע.א. 573/82 - יהושע ברק נגד יעקב ברק ואח'

*אכיפת ערבות שיפוי בתביעת מזונות(הערעור נתקבל).


א. המערער ואמם של שלושת המשיבים היו נשואים והתגרשו ביום 25.7.77. בהסכם הגירושין נקבע, בין היתר, כי האב ישא בתשלום מזונות שלושת הקטינים בסך 1300 ל"י לחודש עד הגיעם לגיל 18 כשסכום זה צמוד לתוספת היוקר המשולמת לעובדי המדינה. האם התחייבה לשאת בכל צרכי הילדים מעבר לסכום זה ולשפות את האב על כל סכום שיידרש לשלם מעבר למה שהתחייב בהסכם הגירושין. עוד נקבע בהסכם כי כל צד המפר אותו ישלם לצד הנפגע פיצוי של 50,000 ל"י. להסכם הגירושין מתלווה מסמך שנחתם ע"י שני ערבים (שניהם הלכו לעולמם ועזבונותיהם יקראו להלן הערבים). כתב הערבות אומר "אנו הח"מ ... מתחייבים... לפצות את הבעל... עד הגיע הילדים... לבגרות...בכל סכום העולה על המוסכם... וכן בנוסף לכך אנו מתחייבים לפצות את הבעל... בסך 50,000 ל"י...". הסכם הגירושין אושר ע"י ביה"ד הרבני וקיבל תוקף של פסק דין. ביום 1.11.79 הוגשה תביעת הקטינים באמצעות האם נגד האב ובתביעה זו עתרו להגדיל את סכום המזונות. האב שלם לאם ולערבים הודעת צד ג' בה תבע לחייבם בכל סכום שיחוייב לשלם לילדים מעבר למה שהתחייב וכן לחייבם בתשלום הפיצוי של 50,000 ל"י שנקבע בהסכם. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לילדים סכומים שונים העולים על אלה שהתחייב בהסכם ובאשר לצד ג' קבע ביהמ"ש שסעיפי השיפוי בטלים. השופט בחן את ההסכמים לפרטיהם והשתכנע שהסכם הגירושין מטיב עם האב ומקפח את האם וילדיה ולכן ראה את ההתחייבות של צד ג' כמתנה ללא תמורה שניתן לחזור ממנה בנסיבות מתאימות ואף אם ההסכמים שרירים ואינם ניתנים לביטול אין לאכוף אותם באשר האכיפה תהיה בלתי צודקת בנסיבות הענין. הערעור נתקבל.
ב. הסכם הגירושין אינו מחייב את הקטינים, הם יכלו להגיש תביעה חדשה למזונות לביהמ"ש ובכל הנוגע לחישובים ולמסקנות הנוגעות לענין תביעת הילדים יש לאמץ את החלטת ביהמ"ש דלמטה וחלק זה של הערעור יידחה.
ג. שונה המצב באשר לחיוב צד ג'. פסק הדין ניתן לפני שנפסקה ההלכה בד"נ 4/82 (פד"י ל"ח (3) 197) באשר לכוחם המשפטי של הסכמי שיפוי ולדרך בה על ביהמ"ש להפעיל החיובים הנובעים מהם. מאותו פסק דין עולה כי התחייבויות שיפוי כגון אלה שבפנינו אין בהם פסול מבחינת תקנת הציבור ויש לקיימם. קיימת בעיה שאם תחוייב האם לשפות את האב עלול הדבר לגרום נזק לילדים וכן התעורר החשש שמא הערבים, אם הם יחוייבו לשלם עפ"י ערבותם, יחזרו בתביעה על האם ושוב ינזקו הילדים. התשובה שניתנה בד"נ 4/82 הנ"ל היא כי על הערב לשלם לאב עפ"י ערבותו, והערב יהיה רשאי לתבוע מהאשה החזר, אך אם האם היא מסרת אמצעים יוכל הערב לתבוע את ההחזר מהאשה רק אם זו תעשיר או כשיגיעו הילדים לבגרות
ד. אשר לקביעות השופט שהסכם הגירושין מטיב עם האב ומקפח את האם, אין בו תמורה והוא פוגע בתקנת הצבור וראוי שיבוטל - הצדדים להתקשרות הם אלה הדואגים לענייניהם, הם המגבשים את תנאי ההתקשרות ועל פיהם ייקבעו ההתחייבויות ההדדיות שבהסכמ. אפשר שצד לחוזה מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו ובכל זאת מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. ביהמ"ש אינו צריך להתערב בכגון דא ולשפר או לשנות את שנקבע בהסכם, רק משום שנראה לו שההסכם אינו צודק ומקפח קיפוח של ממש את אחד המתקשרים. האשה היה כמהה לקבל גט וכדי להשיג מטרה זו היתה מוכנה לוותר לבעלה ויתורים מרחיקי לכת, אך אין לומר כי ההסכם הוא מסר תמורה כשם שאין לקבוע שעל פי תנאיו נעשקה האשה. אין גם יסוד לקבוע כי מן הראוי שלא לאכוף הסכמים אלה באשר לא צודק היה לעשות כן, שהרי בזכותם של הסכמים אלה קבלה האשה את גיטה. יתירה מזו, הסכם הגירושין קיבל גושפנקא של בית הדין הרבני שנתן לו תוקף של פסק דין ופסק דין זה מחייב את האב ואת האם ביחסים שביניהם.

ה. על יסוד האמור לעיל יש לחייב את הערבים לשפות את האב. החיוב על פי הסכמי השיפוי הוא רק לתשלום אותם סכומים שישלם המערער למזונות הילדים ואין חיוב זה כולל את שביקש המערער כתשלום פיצוי בסך 50,000 ל"י בגין הפרת ההסכמים. את תביעת הפיצויים לא יכול היה המערער לכרוך בדרך הודעת צד ג' ועל דרך מימוש הסכם שיפוי. זהו ענין לתביעה נפרדת העומדת בפני עצמה.


(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עוה"ד ישראל איתמר ומ. מאנדללמערער, עו"ד ישראל בלום למשיבים. 21.1.85).


ע.א. 499/81 - עיסא עודה נגד עזאת חדורי

*ביטול הסכם פינוי עקב איחור בתשלום דמי פינוי במועד לדייר(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ד. לוין וחלימה נגד דעתו החולקת של השופט בך).


המערער הוא הבעלים של בית דו משפחתי בחיפה. באחת משתי הדירות הוא גר ואת השניה השכיר בשנת 1951 למשיב הגר בה מאז עם משפחתו. בין בעל הבית לבין הדייר נטושה מערכה משפטית ארוכה שתחילתה בתביעת פינוי שהגיש בעל הבית ב- 1976 בגין אי תשלום דמי שכירות. ניתנו פסקי דין פינוי בהעדר הגנה ופסק דין בתוקף הסכם פשרה וכל אלה בוטלו לאחר מכן. בסופו של דבר, באחת התביעות הושג הסכם פשרה אשר בו התחייב הדייר לפנות את הדירה כנגד קבלת סכום של 100,000 ל"י מבעל הבית. הסכם זה קיבל תוקף של פס"ד ביום 8.4.79. בהסכם נקבע כי בעל הבית ישלם את הסכום הנ"ל לידי עו"ד מיארי, ב"כ הדייר, בשני תשלומים שווים של 50,000 ל"י התשלום הראשון בוצע במועד והתשלום השני היה צריך להתבצע עד יום 7.7.79. בהסכם נקבע כי "אם ... (בעל הבית) לא ישלם את הסכומים כפי שהתחייב בהסכם פשרה זה, אזי ייחשב ... (הדייר) לדייר מוגן ועליו יהיה רק לקיים את חובותיו כדייר". המחלוקת נטושה באשר לשאלה אם שולם התשלום השני במועדו, ואם לא שולם האם צריך היה ביהמ"ש להאריך את המועד לתשלומו.
מאחר והיום האחרון לתשלום היה שבת הופיע בעל הבית כבר ביום ששי, 6.7.79, במשרדו של עו"ד מיארי כדי לבצע את התשלום. עורך הדין לא היה במשרד ובעל הבית נתן לפקידה 30,000 ל"י במזומנים וכן שני שיקים בסכום כולל של כ- 20,000 ל"י. הפקידה אישרה קבלת תשלום של 50,000 ל"י. מסתבר כי השיקים נמשכו לפקודת בעל הבית והוא שכח להסב אותם. ביום ראשון 8.7.79, משהתברר לעורך דין מיארי כי השיקים אינם מוסבים, הודיע על כך לאשת בעל הבית וזו הזעיקה את בעלה מעבודתו בסדום ולמחרת, ביום 9.9.79, התייצב במשרדו של עו"ד מיארי כדי להסב את השיקים, אך עורך הדין סרב לקבל את חתימתו בטענה כי התשלום כפי שבוצע ביום 6.7.79 אינו מהווה תשלום במועד על פי תנאי הסכם הפשרה. בעקבות אירועים אלה הגיש הדייר תביעה לביטול ההסכם ולהכרזתו כדייר מוגן בנימוק שבעל הבית לא עמד בתנאי ההסכם, ובעל הבית הגיש תביעה בה ביקש להצהיר כי מילא את כל התחייבותיו על פי הסכם הפינוי.
בימ"ש השלום דחה את תביעת הדייר כאשר נקודת המוצא שלו היתה כי מדובר בחוזה לכל דבר וענין ולפיכך בדק את שאלת ההפרה עפ"י דיני החוזים. ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות סבר כי אין לדון בשאלה הנדונה לפי דיני החוזים שכן ההסכם קיבל תוקף של פס"ד ומשום כך זהו פס"ד על תנאי. משמעות הדבר הינה כי אם שילם בעל הבית את הסכומים במועד כי אז הדייר איבד את מעמדו כדייר מוגן ואם לא שילם במועד כי אז יהא הדייר לדייר מוגן על כל הנובע מכך. משהגיעו שופטי הרוב למסקנה כי התשלום בוצע באיחור קבעו כי הופרו תנאי פסק הדין ולפיכך הפך הדייר לדייר מוגן. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ד. לוין וחלימה נגד דעתו החולקת של השופט בך.
השופט ד. לוין (דעת הרוב) : א. לשאלה אם בוצע התשלום במועד ואם לאו - מקום בו מוטלת חובה על מאן דהוא
לבצע תשלום, אין הוא יוצא ידי חובתו אלא בהעמדת הכספים לרשותו של המקבל באופן שלזה, האחרון, עומדת השליטה המיידית בכספים, דהיינו על ידי תשלום במזומן. יכולים הצדדים להסכים, במפורש או מכללא, כי התשלום יתבצע באמצעי אחר, דוגמת שיק, והסכמה זו אם אינה מפורשת יכולה להיות מוסקת מהתנהגות הצדדים ובמיוחד מעצם נכונותו של הנושה לקבל לידיו את השיק. בארצנו, מקום בו השימוש בשיקים רווח כאמצעי תשלום במקום כסף מזומן, ניתן להניח הסכמה בין החייב לנושהו כי יכול להשתלם בשיק, אלא אם כן הוסכם במפורש אחרת או שבנסיבות הענין, כמו מנהגם הקודם של הצדדים בעניינים כגון אלה, עולה כי הנושה עמד על זכותו לקבל את הכסף במזומן.
ב. אולם גם כאשר יוצא החייב ידי חובתו בתשלום באמצעות שיק, אין הדברים אמורים אלא במקום בו הועמדו הכספים לשליטתו המיידית והחופשית הבלתי מותנית של המקבל. בע.א. 44/81 (פד"י ל"ז (1) 732) נקבע כי דרישה זו היתה מתמלאת אילו היה החייב נותן את השיק לנושה עד שעה 30:12 ביום שישי, הוא היום שנועד לתשלום, כאשר יכול היה עדיין להפקידו בבנק. מאחר והחייב לא עשה כן, ואת השיק הפקיד בידי הנושה רק אחרי השעה האמורה, ראו את התשלום כאילו בוצע רק ביום ראשון בבוקר. בענייננו, אפשר להניח שהדייר, באמצעות ב"כ, הסכים לקבל את השיק במקום מזומנים, אך אין להרחיב את ההסכמה גם על שיק לפקודת בעל הבית שלא הוסב על ידו. בנסיבות בהן הועברו השיקים לידי עו"ד מיארי לא הועמדו הסכומים האמורים לרשותו של המקבל ביום שנועד לתשלום דהיינו ביום 7.7.79 אלא לכל המוקדם ביום 9.7.79.
ג. טוען המערער כי ראוי היה, בנסיבות המיוחדות של המקרה, כי ביהמ"ש ימחל על האיחור המקרי, וזאת מכח הסמכות הטבועה הנתונה לביהמ"ש להושיט לבעל דין, מטעמים של צדק, סעד שאפשר ואינו יכול להנתן מכח הדין עצמו. ברם, על מנת שביהמ"ש יעשה שימוש בסמכות זו צריך שיתקיימו שני תנאים: שאי העשייה נובעת מנסיבות שלא היתה למבקש שליטה עליהן ושהארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי צדק. מדובר בשני תנאים מצטברים ולא חילופיים. העיקר הוא השיקול שהארכה נחוצה כדי למנוע אי צדק, אך התנאי הראשון הוא תנאי מקדמי מעין מבחן כניסה למבקש סעד חריג כזה מביהמ"ש. בענייננו לא נתקיים התנאי שאי העשייה נובעת מנסיבות שלא היתה למבקש שליטה עליהן, שכן לרשות המערער עמד פרק זמן ארוך לבצע את התשלום ובכל זאת המתין עד ליום האחרון כמעט, ומשבא לא היתה כל מניעה שיקפיד עם עצמו ויהיה זהיר במעשיו ויקיים את התנאי כלשונו. הנסיבות שלמאחר לא היתה שליטה עליהן צריכות להיות נסיבות פיזיות היינו, נסיבות שטבען כעין כח עליון חיצוני ואובייקטיבי, כגון מחלה חמורה או שעת חרום לאומית אשר מנעו את ביצוע התשלום במועד.
השופט בך (דעת מיעוט) : לפי הוראות החוק וההלכות שנקבעו בפסיקת בתי המשפט, כאשר קיימת אפשרות להגיע לתוצאה שהינה צודקת יותר בעליל מאשר תוצאה חילופית על ביהמ"ש להעדיף את "הפסק הצודק" אפילו אם יש בו סטייה מסויימת משבילי פסיקה בהם נהג ביהמ"ש ללכת בעבר. בענייננו, אם קיים אותו "סדק צר" אשר דרכו ובאמצעותו ניתן, עפ"י ההלכה הקיימת, להאריך את המועד, כאשר באופן זה יגיע ביהמ"ש לתוצאה הצודקת בענין, אין על ביהמ"ש להסס יתר על המידה מלהשתמש בסמכות הטבועה בו להאריך את המועד, כאשר ביהמ"ש מרגיש כי המקרה הוא יוצא דופן וכי הסעד למען הצדק מחוייב המציאות אין זה תנאי הכרחי כי אי עשיית המעשה היתה מנסיבות שהן מחוץ לשליטתו של מבקש הארכה. יתכנו מקרים בהם נדרש מתן ארכה "למען עשיית הצדק" בעוצמה רבה מאוד, אף אם אינו קיים הגורם של חוסר שליטה מוחלט מצד המבקש שהביא לידי איחור. הנסיבות כאן הן כל כך יוצאות דופן שבהן צריך היה ביהמ"ש להעדיף את הפתרון
הצודק ולאפשר למערער להשלים את תשלום יתרת החוב באיחור של 48 שעות ניתן להגיע לאותה מסקנה תוך הסתמכות על הוראות חוק החוזים הקובע כי בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. בנסיבות המקרה דנן אין העמידה על "ליטרת הבשר" מצד המשיב הולכת בד בבד עם הדרישה "לנהוג בתום לב". למעשה היתה כאן טעות הדדית כאשר המערער שילם את הכסף והמזכירה של עורך הדין נתנה לו אישור ששילם את הכסף. ע"י הטעות מצד משרדו של עורך הדין הוטעה המערער ונטה להאמין שביצע את המוטל עליו כדין ושילם את הטעון תשלום.


(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. עו"ד א. בית הלחמי למערער, עו"ד אלקלעי למשיב. 28.1.85).


ע.א. 39/81 - פתתי אחמד עלי ואח' נגד גמאל עבדו סאג'וג' ואח'

*בקשה לביטול פס"ד שניתן בהסדר קרקעות(הערעור נדחה).


א. אביהם של המערערים ואמו של המשיב היו אח ואחות ושניהם נפטרו. בתיק שהתברר בביהמ"ש המחוזי בחיפה בענין הסדר קרקעות בכפר ריחניה נתבעו מקרקעין מסויימים ע"י המערערים מכח ירושה מאביהם וכנגדם ע"י המשיב מכח ירושה מאמו. ארבעת המערערים הראשונים היו קטינים והמערערת החמישית היתה בגירה. בסופו של דבר הושג הסכם ע"י אמם של המערערים, בשמה ובשם המערערים, לחלוקת המקרקעין בין המערערים לבין המשיב. היו מספר ישיבות שבהן המערערים ואמם לא התייצבו למשפט וב"כ המשיב העיר את תשומת לבו של ביהמ"ש כי ארבעה מבין ששת התובעים הם קטינים. ביהמ"ש היה מודע מהתחלה שמדובר בקטינים והדבר אף מוצא ביטויו בפרוטוקול. הסכם הפשרה בדבר חלוקת הנכסים אושר ע"י ביהמ"ש ועפ"י הסכם זה נרשמו המקרקעין בהסדר. עתה הגישו המערערים תובענה לביטול פסק הדין שאישר את החלוקה ואת הרישום בהסדר, ביהמ"ש מחק על הסף את התביעה והערעור על כך נדחה.
ב. המערערים ביססו את תביעתם לביטול פסק הדין על מספר נימוקים ובכללם כי אמם של הקטינים לא קיבלה אישור מראש מביהמ"ש לייצג את ילדיה הקטינים כנדרש בסעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ואין חתימתה בת תוקף כלפיהם. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי כי לדעתו הסכם בדבר חלוקת מקרקעין במסגרת ההסדר אינו בגדר אחת הפעולות בהן מדבר סעיף 20 לחוק הכשרות. לדעת ביהמ"ש המחוזי ההוראות להגנה על האינטרסים של קטינים המצויות בפקודת ההסדר די בהן ואין צורך באישור בימ"ש כנדרש בסעיף 20 הנ"ל. נימוק זה לא נתקבל על דעתו של השופט בייסקי שסבר כי רישום בהסדר הינו פעולה במסגרת הפעולות שסעיף 20 חל עליהן ולפיכך דרוש אישור בימ"ש לפעולה כגון זו. באשר לכך סברו המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט בך כי מאחר ויש לדחות את הערעור מהנימוק שיצויין להלן אין צורך להכריע בשאלה אם הוראות פקודת הסדר חוק המקרקעין דוחות בפניהן את סעיף 20 או לאו.
ג. צודק המשיב בטענתו כי הסכם החלוקה הנדון אושר הלכה למעשה ע"י ביהמ"ש ובכך מולאו התנאים הנדרשים בסעיף 20 לחוק הכשרות. אכן, השופט לא ציין בפסק דינו כי בדק את הסכם החלוקה מבחינת טובתם של הקטינים, אך בהיותו מודע מלכתחילה לכך שההסכם מתייחס לזכויותיהם של קטינים, הרי קביעתו כי מסמך הפשרה מהווה הסכמה מטעם התובעים לחלוקת המקרקעין בינם לבין הנתבע, מהווה ממילא אישור לפעולת האם. סעיף 20 דורש אישור פעולה מראש, אך אין הוא דורש כי יצויין באישור כי הפעולה היא לטובת הקטין. כאשר ניתן פסה"ד פעל ביהמ"ש על פי תקנות סדרי דין בענין סידור זכות קנין במקרקעין שהיו בתוקף אז ושלפיהן די בהתייצבות יורש אחד בשם כל היורשים. אותו זמן טרם הותקנו תקנות לענין סעיף 20 לחוק הכשרות, טרם נקבעו ההוראות בדבר המצאת מסמכים ליועץ המשפטי לממשלה ויתר סדרי הדין
שנקבעו רק בשנת 1970 בתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. לא היתה איפוא מניעה כי אישור לצורך סעיף 20 ינתן תוך כדי ובמהלך אחד השלבים בפעולות ההסדר כאשר הענין נדון ע"י ביהמ"ש.
ד. אשר למערערת החמישית שהיתה בגירה בעת פעולות ההסדר - היא טענה שהאם לא היתה מוסמכת לייצגה. אין לקבל טענתה שכן בעת פעולות ההסדר יצרה מצג ברור שלפיו אמה מוסמכת לייצגה בהסכם החלוקה. במשך כל פעולות ההסדר לא נקפה אצבע לייצג את עצמה ובמשך 19 שנים מאז ההסכם לא מחתה ואף לא ברמז כדי לשנות או לנסות לשנות את מעשי האם בשמה. אלה בלבד משמיטים את הקרקע מהנסיון המאוחר להתכחש להסמכת האם בזמנו לפעול ולהסכים גם בשמה להסכם החלוקה.
ה. גם אלמלא האמור לעיל לא יכלו המערערים לתקוף את הרישום בפנקס לאחר ההסדר אלא עפ"י האמור בסעיפים 92, 93 ו- 94 לפקודת ההסדר. אף אחד מהמערערים לא העלה בתביעה כל טענת מרמה, לא נגד האם ולא נגד המשיב ועל כן תביעה לתיקון הרישום אינה יכולה להצליח. אף אילו עלה בידי המערערים להשתית תביעתם על אחת החלופות שבסעיפים 92 ו- 93 לפקודת ההסדר, תרופתם היתה בתביעת פיצויים מאת מי שאחראי למרמה או לקיפוח הנטען, אילו נטען, ולא לסעד המבוקש של פסק דין הצהרתי, כשתביעה זו מוגשת כעבור 17 שנים, ושנים רבות לאחר שאחרון הקטינים הגיע לבגרות. יש עוד לציין כי בתביעתם לא פירטו ולא הזכירו המערערים מה סוג הפגיעה או הקיפוח שנגרמו להם בעקבות הסכם החלוקה. בתביעה מסוג כזה צריכים היו לפרט ולומר אם היו זוכים לחלקים גדולים יותר בחלקות שבמחלוקת אלמלא הסכם החלוקה, ומה שיעור אותם חלקים.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. עו"ד מ. שחאדה למערערים, עו"ד א. סוכובולסקי למשיבים. 31.1.85).


ע.א. 105/83 - אברהם מנשה נגד רבקה מנשה

*ביצוע הסכם גירושין בענין מזונות הילדים (הערעור נדחה) .
א. המערער והמשיבה היו נשואים ובעת נישואיהם רכשו דירה שנרשמה בשם שניהם בחלקים שוים. בינואר 1981 נערך בין בני הזוג הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי ביה"ד הרבני. בהסכם הוסדרו, בין היתר, העניינים הרכושיים והחזקת שלושת ילדי בני הזוג. נקבע כי הילדים ישארו בהחזקתה של האם (המשיבה) והיא לבדה תשא במזונותיהם ומחסורם עד שיגיעו לבגרות. המערער התחייב כי חלקו בדירה יועבר ויירשם על שם הילדים בחלקים שווים ביניהם, ואין לבעל כל זכויות בדירה לאחר הגט". עוד אומר ההסכם כי "ויתור הבעל על חלקו בדירה לטובת הילדים נלקח בחשבון בענין הקביעה שהאשה לבדה תשא במזונות והוצאות הילדים". סעיף אחר הוא סעיף שיפוי הקובע כי "אם למרות האמור... תוגש תביעה נגד הבעל לתשלום מזונות בין אם... ע"י האשה ובין אם... בשם הילדים, מתחייבת בזה האשה לשפות את הבעל על כל סכום שיחוייב בו...". לאמר שבני הזוג התגרשו הגישו הילדים באמצעות אמם תביעה למזונותיהם ובתביעה זו הגיש המערער הודעת צד ג' נגד המשיבה על יסוד סעיף השיפוי. יחד עם זאת הגיש תביעה נפרדת לפירוק השיתוף בדירה בטענה כי המשיבה הפרה הפרה יסודית את הסכם הגירושין ומשום כך הוא זכאי לבטל את הסכם הגירושין או לחילופין את החלק הכולל התחייבותו להעביר לילדים את חלקו בדירה. הוא לא ציין בתביעת פירוק השיתוף כי הגיש הודעת צד ג' נגד המשיבה בתביעת המזונות של הילדים, אך דבר זה עלה בפני ביהמ"ש בשלב הדיונים. בינתיים נפסקו מזונות קבועים לילדים ותביעת השיפוי נגד צד ג' נדחתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער לביטול הסכם הגירושין או החלק המתייחס להעברת הדירה לילדים והערעור על כך נדחה.

ב. בשל מורכבותו אין הסכם הגירושין ניתן להפרדה לחלקים. אין המערער יכול לבקש ביטולו הטוטאלי של הסכם הגירושין כולו ולו מהסיבה שבוצע רובו ככולו, בני הזוג התגרשו והילדים עברו למשיבה ומצויים בהחזקתה. גם יתר ההוראות בדבר הרכוש המשותף בוצעו עפ"י המוסכם. ההתחייבויות בהסכם אינן ניתנות להפרדה לחלקים ואי אתה יכול לומר כי מול התחייבות ספציפית מצד המערער עומדת התחייבות המשיבה עד כי ניתן לבודד פרק כלשהו ממכלול ההסכם ולבטל רק אותו חלק.
ג. אכן, גם בהסכם מסוג כזה יתכן ויתקיימו חבויות בסיסיות תמורת חבויות נגדיות שניתן להפרידן ולבודדן מכלל ההסכם, אך אין זה המקרה כאן. לכאורה אמנם צויין כי ויתורו של המערער על חלקו בדירה נלקח בחשבון בענין הקביעה שהאשה לבדה תשא במזונות הילדים, אך הדבר מתקשר גם עם עצם הסכמת המשיבה לקבל גט. אין לומר כי ויתורו של המערער על חלקו בדירה עומד כנגד התחייבות האשה לזון את הילדים.
ד. המשיבה התחייבה להחזיק בילדים ולשאת במזונותיהם, אך היא לא התחייבה ולא יכלה להתחייב כי הילדים לא יתבעו מזונותיהם מהמערער, לא רק משום שהילדים לא היו צד להסכם הגירושין ולפסק הדין שניתן בעקבותיו, אלא שדרכם של קטינים לתבוע מזונות אינה חסומה ע"י הסכם בין ההורים. אם ביקשו לחייב את הילדים, צריך היה לפעול על פי הוראותיו של סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית. פני הדברים אינם משתנים כאשר תביעת הילדים למזונותיהם הוגשה באמצעות אמם. יתר על כן, הסכם הגירושין הקנה לילדים זכויות בדירה, שהן זכויות לטובת צד ג' ואם ביקש המערער לבטל זכויות אלה צריך היה לפעול על פי פרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי). מכל מקום חובה היתה לצרף את הילדים כצדדים לתביעת ביטול השיתוף, כדי שעניינם יישמע ויתברר מבחינתם ולא יוכרע גורל זכויותיהם במסגרת סכסוך בין ההורים בלבד.
ה. עצם הכללת סעיף השיפוי בהסכם הגירושין למקרה שהילדים יתבעו מזונות מהמערער מלמד כי צפו אפשרות כזו ולכך קבעו את התרופה והסעד שבשיפוי ולא ביטול ההתחייבות של העברת חלקו של המערער בדירה לילדים. גם המערער לא ראה זאת אחרת והא ראייה כי משהוגשה תביעת המזונות הוא תבע שיפוי מהמשיבה. להגשת הודעת צד ג' בדבר שיפוי יש גם משמעות ותוצאה חשובה. עצם תביעת השיפוי יונקת מהסכם הגירושין ומצביעה על מטרה חד משמעית לקיים הסכם זה על כל הוראותיו. משגילה המערער רצונו לדבוק בהסכם הגירושין ולתבוע שיפוי במסגרת קיומו, אין הוא יכול בנשימה אחת לבקש ביטול ההסכם או חלק ממנו. המערער גם לא טרח לשלוח למשיבה הודעת ביטול ההסכם או חלק ממנו.


(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין. ד.לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ע. רזיאל למערער, עו"ד ח.ורסנו למשיבים. 31.1.85).


בר"ע 67/85 - בנימין בלט נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בביהמ"ש לתעבורה בעבירה על תקנה 80(א) לתקנות התעבורה יחד עם סעיף 38(2) לפקודה. כתב האישום ציין כי המבקש נהג במכונית פרטית, החנה את הרכב בצד ימין של הכביש ופתח את הדלת השמאלית מבלי לשים לב למצב התנועה בדרך ובכך פגע ברוכב אופניים שנסע משמאלו והלה נחבל חבלה של ממש. ביהמ"ש ציין כי נוכח החובה החלה עליו לפי סעיף 37 לפקודה ובהתחשב בנסיבות הוא גוזר למבקש קנס של 25,000 שקלים ופוסל אותו לנהיגה לתקופה של שלושה חדשים. בביהמ"ש המחוזי טען המבקש כי נפלה טעות בכתב האישום ובגזר הדין שכן האיזכור של סעיף 38(2) לפקודה בטעות יסודו כי העבירה על תקנה 80 אינה בין העבירות המפורטות בתוספת השניה. אשר לסעיף 37 הרי גם הוראת חוק זו מתייחסת להרשעה בעבירה מן המפורטות בתוספת השניה והטעות שבכתב האישום גררה אחריה גם טעות בגזר הדין. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הקנס הכספי שהוטל על המבקש הוא פעוט
ובאשר לשלילת רשיון הנהיגה אמר ביהמ"ש כי אכן היתה טעות כנטען, אך בנסיבותיה של העבירה אין לפטור את המבקש בקנס כספי בלבד ועל כן קבע בנוסף לקנס שלילה על תנאי לתקופה של 3 חדשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
התובעת הצביעה על כך כי נתערבבו לתובע בבימ"ש השלום הוראות סעיפים 38(2) ו- 38(3). סעיף 38(3) מתייחס לאדם שהורשע על עבירת תעבורה או על עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב שגרמה לתאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש, ולצורך סעיף 38(3) אין משמעות לכך אם העבירה פורסמה בתוספת השניה ואם לאו. ברם, מאחר וכתב האישום לא תוקן, נותרת השאלה אם ניתן היה להטיל על המבקש עונש פסילה על תנאי בגין העבירה על תקנה 80 ואם העונש הולם את הנסיבות. התשובה היא חיובית. הסניגור טוען כי פתיחת דלת שמאלית לכיוון הכביש אינה עבירה הנובעת מנהיגת כלי רכב וממילא אין אפשרות להטיל עונש פסילה אך טענה זו אין בה ממש. סעיף 35 לפקודה המסמיך את ביהמ"ש לפסול אדם מנהיגה מתייחס גם לכל עבירה הנובעת מנהיגת כלי רכב, כך שענין הנהיגה בכלי רכב אינו קשור לעבירת התעבורה על כן אין צורך להתייחס לשאלה מה דינו של רכב חונה לענין עבירת תעבורה.
נותרת השאלה אם העונש של שלושה חדשים מאסר על תנאי הוא עונש חמור והתשובה היא שלילית. נטען כי למבקש אין הרשעות קודמות אך עובדה זו יכול ביהמ"ש לשקול כאשר בחר בין פסילה בפועל ובין פסילה על תנאי. לענין סוג העונש רשאי ביהמ"ש לתת משקל לנסיבות העבירה ולחומרת התוצאות שהיו עלולות לנבוע מהן.
משנפלה הטענה המתייחסת לסעיף 35, וזו היתה מוטעית מעיקרה, נותרה השאלה אם פסילה על תנאי לשלושה חדשים היא עונש הולם והעלאת נושא כגון זה במסגרת בקשת רשות ערעור אינה במקומה. הטענה כי עונש על תנאי עלול להיות מופעל אם המבקש יעבור עבירה נוספת, היא טענה נכונה, אך זו הרי מטרתו של העונש על תנאי. לנוכח הנסיבות חוייב המבקש לשאת בהוצאות המשפט בהתאם לאמור בסעיף 79 לחוק העונשין בסכום של 100,000 שקל.


(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ח. אליגון למבקש, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 12.2.85).


בר"ע 60/85 - דרור עובדיה נגד מדינת ישראל

*מידת העונש בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).

המבקש נהג ברכבו בחוסר זהירות פגע ברכב אחר ודחפו באופן שהרכב האחר עלה על אי תנועה והרג נער שעמד שם. המבקש הורשע בגרימת מוות ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל, פסילה לשנתיים בפועל ושנה על תנאי וקנס של 100,000 שקלים. ביהמ"ש המחוזי אישר את העונש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הטעם העיקרי לבקשה הינו כי ההליכים המשפטיים נמשכו כארבע שנים וכי עינוי דין זה יש מצדיק ויתור על עונש המאסר בפועל. ברם, לא ניתן לבדוק את ההליכים במנותק מן המעשה שעליו סבו ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בגרם מוות. בנסיבות המתוארות אין העונש שנגזר חמור יתר על המידה ולא ניתן בנסיבותינו ובמציאות בה אנו חיים לוותר על מרכיב מרתיע בתוך העונש, בשל כך שההליכים היו צריכים להתנהל בצורה מזורזת יותר. צורת ניהול ההליכים היא מעניינו של ביהמ"ש וקביעת עונשים מרתיעים לגבי הנהיגה בדרכים היא מעניינו של הציבור הרחב.
בהתחשב בנסיבות חוייב המבקש לשאת בהוצאות המשפט בהתאם לסעיף 79 לחוק העונשין בסכום של 50,000 שקלים.


(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. לוי למבקש, עו"ד גב' ר. הלוי למשיבה. 3.2.85).


בר"ע 52/85 - גרשון מינטר נגד מדינת ישראל

*מידת העונש בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בנהיגה במצב של שכרות ונדון ל-14 חדשים מאסר שמתוכם חודשיים לריצוי בפועל וכן נפסל לנהיגה לתקופה של חמש שנים ונגזר
לו קנס. ביהמ"ש המחוזי העמיד את תקופת המאסר בפועל על 21 יום, את המאסר על תנאי על 9 חדשים, ואת עונש הפסילה חולק מחצית בפועל ומחצית על תנאי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקש היא כי הרשעתו בטעות יסודה מאחר ולא הוא שנהג ברכב. טענה כנ"ל שנדחתה ע"י הערכאה הראשונה ולא הועלתה בערכאת הערעור אין טעם להעלותה בבקשת רשות ערעור ומה גם שיש שינוי גירסה מסויים בין הטענה לענין הנהיגה כפי שהועלתה בבימ"ש השלום לבין נוסח הדברים כפי שעולה בפנייה לבימ"ש העליון. אשר לעונש - הרי הוקל עונשו של המבקש במידה משמעותית בביהמ"ש המחוזי ולאחר שנהגו עמו במידת הרחמים אין להבין מדוע יש לדון מחדש בשאלה זו. המבקש חוייב בהוצאות משפט כאמור בסעיף 79 לחוק העונשין בסכום של 30,000 שקלים.


(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו,עו"ד גב' ר. הלוי למשיבה. 5.2.85).


ב.ש. 44/85 - אבי בר אדון נגד אבינועם גוזנר ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור (הבקשה נדחתה).

טענת המבקש הינה כי ביום מתן פסק הדין הוקראה התוצאה בלבד ולאמר מכן עוכב פסק הדין לצורך הדפסה במזכירות ביהמ"ש המחוזי ורק ביום 11.12.84, 40 יום לאחר מתן פסק הדין, נסתיימה מלאכת ההדפסה וניתן היה להשיג את פסק הדין. לדבריו, לא ניתן היה לשקול הגשת ערעור ללא פסק הדין. כמו כן טוען ב"כ המבקש כי התנהל מו"מ עם באי כח המשיבים והוא הבין שאלה לא יתנגדו להארכת המועד. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 13.1.85, דהיינו כחודש ימים לאחר שפסק הדין כבר הודפס וניתן היה להשיגו. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
גם אם ב"כ המבקש פעל כנדרש להשגת פסק הדין המודפס הרי אין בכך להצדיק את התקופה הארוכה שחלפה מאז קבלת פסק הדין ועד להגשת הבקשה להארכת מועד. כאשר כבר הודפס פסק הדין נותרו למבקש כ- 5 ימים עד לתום המועד ואם אלה לא הספיקו כדי להחליט אם להגיש ערעור, ניתן היה להזדרז ולפנות לביהמ"ש העליון בבקשה. איחור בהגשת בקשה להארכת המועד מתפרש ע"י ביהמ"ש כהזנחה, ויש בכוחו לפגום בהוכחת "הטעם המיוחד" שעל המאחר להראות. באשר לענין ניהול המו"מ - אין בכך כדי להצדיק את האיחור. מו"מ בין הצדדים אינו עילה להצדקת האיחור אפילו במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש וכל שכן במועד שנקבע בחיקוק.


(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד א. עמי-עד למבקש, עו"ד אסף פוזנר וי. לוי למשיבים. 20.2.85).


ב.ש. 115/85- חיים דוידוביץ נגד חיים איטון

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

המבקש חוייב בביהמ"ש המחוזי לשלם למשיב סכום בשקלים השווה ל- 29,000 דולר. נשוא התובענה היה החזר חוב המוכח בין היתר בשיקים שניתנו ע"י המבקש ולא כובדו באופן מלא. המבקש ערער לביהמ"ש העליון, ביהמ"ש המחוזי סרב לעכב את ביצוע פסה"ד והבקשה לעיכוב שהוגשה לביהמ"ש העליון נדחתה.
הנימוק לבקשה הוא כי למבקש סיכוי טוב לזכות בערעור ומצבו החומרי אינו מאפשר לו לשלם את הסכום כי הוא שכיר ומפרנס משפחה של 5 נפשות וכי המשיב לא יינזק שהרי החיוב הוא עפ"י ערכים דולריים ומובטח במשכנתא הרשומה על דירת מגוריו של המבקש. ברם, כבר נפסק לא אחת שביהמ"ש לא יעשה שימוש בסמכותו לעיכוב ביצוע פס"ד כאשר כתוצאה מביצועו לא ייגרם לחייב נזק שאינו ניתן לתיקון. השאלה שיש להציגה אינה מה נזק ייגרם לזוכה אם יעוכב פסק הדין, אלא מה נזק ייגרם לחייב אם לא יעוכב פסה"ד. אם הנזק אינו ניתן לתיקון ייטה ביהמ"ש לעכב את הביצוע באופן כללי או בכפוף לתנאים, אך אם הנזק ניתן לתיקון לא ייטה ביהמ"ש בדרך כלל לעכב את הביצוע. בענייננו, לא הובאה ראיה שהמבקש לא יוכל לקבל את כספו חזרה אם יזכה בדין,
ובנסיבות אלה עומדת במלוא משמעותה ההוראה שבתקנה 466 כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה".


(בפני: השופט ד. לוין.עו"ד ס. פטרו למבקש, עו"ד מ. אהרוני למשיב. 6.2.85).


ב.ש. 53/85 - ישעיהו זכריש (פסול דין) על ידי אפוטרופסו נגד יוסף אוהד ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).

בין הצדדים נערך הסכם מכר שלפיו התחייב המערער למכור למשיבים מגרש, דירה בת 4 חדרים, חנות ודירה תפוסה. המבקש לא מילא חלק מהתנאים המחייבים אותו בהסכם, ובין היתר לא עמד בהתחייבותו להמציא למשיבים היתר בנייה מאת עירית חולון עד ליום 18.6.82. המשיבים ביקשו צו לאכיפת ההסכם וביהמ"ש המחוזי הורה למבקש להעביר למשיבים את זכויות הבעלות בנכסים הנ"ל וכן להמציא להם היתר בניה כאמור בהסכם. הוחלט כי רק לאחר שימלא אחר הצווים תשולם לו התמורה עבור הנכסים וזאת ללא הצמדה. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון והבקשה היא לעכב את ביצוע פסק הדין. הבקשה נדחתה.
הסכם המכר לא בוטל ולא נתבקש ביטולו, ולפיכך היה המבקש בכל מקרה חייב להעביר את הנכסים לבעלות המשיבים. על כן אין יסוד לטענת המבקש כי אם יבוצע פסק הדין יפסיד את המגרש שהוא הנכס היחיד שלו. אם יש בפיו טענה, שיש לה אולי משקל, הרי זו הטענה לעניין התמורה המוצעת לו שלא תהיה צמודה. בענין זה, אם יזכה המבקש בערעורו יחוייבו המשיבים בתשלום תמורה צמודה.


(בפני: השופט ד. לוין. אפוטרופסו של המבקש למבקש, עו"ד משה מכנס למשיבים. 21.1.85).


ב.ש. 117/85 - "אריה" חברה לבטוח בע"מ נגד סילביה בוחבוט ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשת לשלם למשיבה פיצויים בגין נזקים שנגרמו לה בתאונת דרכים בסכום של למעלה מ- 11 מליון שקלים. המבקשת הגישה ערעור וביקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. שני נימוקים לבקשתה: במשפט מתעוררת שאלה משפטית נכבדה המחייבת קביעת הלכה ואם השקפת המבקשת נכונה כי אז אינה חייבת כלל לפצות את המשיבה ואף השופט בדרגה הראשונה התלבט לא מעט עד שהגיע להכרעתו; המשיבה היא חסרת אמצעים וכל כסף שתקבל לא תוכל להשיב אם תפסיד בערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
גם ביהמ"ש המחוזי, כשנתבקש לעכב את ביצוע פסק הדין, הכיר בכך שלמרות שמדובר בחיוב כספי שבו בדרך כלל אין מעכבים ביצוע פסק דין, יש להענות לבקשה בחלקה והחליט שרק שליש מהסכום שנפסק ישולם למשיבה ותשלום יתרת הסכום יעוכב. ב"כ המבקשת סבור שבכך לא די, שכן עדיין מדובר בסכום העולה על 4 מליון שקל ואם ישולם ספק אם ניתן יהיה להשיבו אם המבקשת תזכה בערעור. מתברר כי במקרה שהמשיבה תפסיד בערעור אכן לא תוכל להחויר למבקשת את הכספים שתקבל. לזאת יש להוסיף כי מתעוררת שאלה משפטית הראויה להיות נדונה בכובד ראש ובשלב זה אין לומר שהערעור חסר סיכוי או שסיכוייו קלושים. אכן, ככלל אין לעכב ביצוע פסק דין שעניינו חיוב כספי, אולם בנסיבות דנן מוצדק לסטות מכלל זה.


(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד איתן דר למבקשת, עו"ד גרובר למשיבה. 19.2.85).


ב.ש. 223/85 - מדינת ישראל נגד אורי בן-יוסף מאיר

*שחרור בערובה (חברות בארגון טרור, אחזקת נשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הועמד לדין בגין חברות בארגון טרור, קשירת קשר לביצוע פשע, אחזקת נשק, נסיון לרצח ולחילופין גרימת חבלה חמורה וביהמ"ש הורה בשעתו על מעצרו עד תום ההליכים. מאז נתון המשיב במעצר כעשרה
חודשים. עתה נעשתה עיסקת טיעון בין המשיב לבין התביעה ועל פיה הודה המשיב בעובדות שיוחסו לו והורשע בנסיון לגרימת חבלה חמורה, חברות בארגון טרור, אחזקה והובלת נשק. לאחר ההרשעה נדחה המשך המשפט לשבועיים כדי להביא ראיות לעונש ובאותו מעמד נתבקש שחרור המשיב בערבות וביהמ"ש המחוזי נעתר לכך. בקשת התביעה לדחות את השחרור ל- 48 שעות נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי והמשיב שוחרר בערבות הערר נדחה.
החלטת ביהמ"ש המחוזי מוטעית. כתב האישום חמור ויש בו כדי להצדיק מעצר המשיב עד תום ההליכים. ההרשעה רק מחמירה את המצב מבחינת המשיב, שכן חזקת החפות מפשע שוב אינה עומדת לו. די היה בכל אחד מפרטי האישום שבהם הורשע המשיב כדי להצדיק את המעצר. נימוקי ביהמ"ש המחוזי - הצורך לטפל במשק, לבקר חבר פצוע ולהתראות עם המשפחה - אין די בהם בנסיבות הענין. לא ברור גם מדוע סרב ביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצוע השחרור ל- 48 שעות. אילו היה בא הערר לדיון בעוד המשיב במעצר, היה מקום לקבל את הערר בלא היסוס ולהורות על המשך מעצרו של המשיב. דא עקא, כי בינתיים שוחרר המשיב ממעצרו והרי הוא חופשי, המשך המשפט נדחה לשבועיים ובנסיבות אלה אין זה מוצדק לחזור ולהורות על מעצר המשיב.


(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' ד.בייניש לעוררת, עו"ד ח. כהן למשיב. 24.2.85).


ב.ש. 155/85 - זכאי בן עזרא חי נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע עפ"י הודאתו בכ- 40 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, משיכת שיקים ללא כיסוי, זיוף, שמוש במסמך מזוייף, גניבה והתחזות כאדם אחר. עבירות אלה ביצע יחד שניים אחרים בצורה מתוחכמת של הונאת סניפי בנקים שונים ברחבי הארץ תוך ניצול פרצה בנוהלי הבנקים. העבירות בוצעו במשך תקופה של שנתיים עד שהבנקים חברו יחד כדי לטכס עצה לגלות את העבריינים. המבקש ואחד משותפיו נתפסו ונעצרו במרץ 1981 והשותף האחר נמלט ונתפס כעבור זמן. ביהמ"ש גזר לנאשמים 7 שנים מאסר שמתוכן 5 שנים בפועל וכן תשלום קנס כספי. המבקש הגיש ערעור על חומרת העונש ובקשתו לעכוב ביצוע גזר הדין נדחתה.
כתב האישום הוגש בסמוך למעצר, המבקש הודה תחילה והורשע אך לאחר מכן חזר בו וההרשעה בוטלה ובספטמבר 1981 שוחרר מן המעצר. שמיעת התיק איבדה מהדחיפות הניתנת לנאשמים היושבים במעצר. רק לאחר שנשמע חלק מהראיות חזר המערער והודה ואז הורשע ונגזר דינו. כלל הוא שאין מעכבים גזר דין אלא בנסיבות יוצאות מן הרגיל ועל אחת כמה וכמה אין מעכבים גזר דין כשמדובר במאסר שאינו קצר ולא קיים חשש שאם יתקבל הערעור ויוקל העונש, יספיק הנאשם לרצות את עונשו באופן שזכייתו בערעור תסוכל. הסניגורית מבססת את בקשתה על המלצת שרות המבחן אשר התרשם שמאז שוחרר המבקש בערבות, תקופה של שלוש וחצי שנים, הוא חזר למוטב, ובשלב זה מאסרו יביא לנסיגה בהישגים שהשיג. ביהמ"ש המחוזי סרב לאמץ את המלצתו של שרות המבחן להעמיד את המבקש למבחן במשך שנה. בשיקוליו הדגיש ביהמ"ש את העובדה שהמבקש לא עשה מאומה כדי לפצות את נושיו. עתה אומר המבקש כי ברצונו לבוא בקשר עם נושיו על מנת להגיע אתם להסדר ואם ישב במאסר לא יוכל לעשות כן. טענה זה קשה לקבלה לאחר שבמשך שלוש שנים וחצי המערער לא נקף אצבע בכיוון זה. נימוק אחרון זה אין בכוחו להצדיק את העכוב. השאלה היא רק אם נוכח המלצת שרות המבחן מן הראוי לעכב את הביצוע והתשובה לכך היא שלילית. (בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' עדנה קפלן למבקש, עו"ד גב' נאווה בן אור למשיבה. 10.2.85).

ב.ש. 225+234/85 - פלונים נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

שלושת העוררים, שהם קטינים בגיל בין 16 ל- 18, הואשמו בעבירת שוד בכך שחטפו ארנק מאשה זקנה. ביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים והערר נתקבל. המקרה אינו קל שכן ענין לנו בעבירה חמורה מצד אחד ומאידך המבקשים הם נערים צעירים ללא עבר פלילי הלומדים בבית ספר תיכון. גם התובעת עצמה ציינה כי יש סיכוי, בהתחשב בהמלצת קצין המבחן, כי לא יוטל על העוררים עונש מעצר. בנסיבות אלה יש לשחררם בערובה.


(בפני: השופט ברק. עו"ד י. בר-דיין לעוררים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 26.2.85).


ב.ש. 110+111/85 - גבריאל וגדעון בן ישראל נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה) (בקשה לשחרור בערבות - הבקשה נתקבלה) . שני העוררים הואשמו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות באשר היכו אחד מעובדי כיתן דימונה וגרמו לו חבלות שהצריכו אישפוזו במשך 25 ימים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את השניים עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה ככל שמדובר בעורר גדעון ולא נעתר לבקשה ככל שמדובר בעורר גבריאל. באשר לעורר זה הוחלט לשחררו אם וכאשר ימציא ערבות עצמית וערבות צד ג' על סך מליון שקלים וכן יפקיד במזומן או בערבות בנקאית על סכום של 500,000 שקלים. הערר נתקבל כאמור להלן.
ביהמ"ש המחוזי איבחן בין השניים בכך שגדעון הוא שגרם לחבלות החמורות יותר למתלונן. מתברר עוד כי נגד שני העוררים הוצא צו גירוש וטענת התובעת היא כי גם מכח צו הגירוש ישנה אפשרות להחזיק את השניים במעצר. מתוך החומר שהובא בפני ביהמ"ש אין למצוא מקום לאבחן בין שני העוררים שהרי שניהם ביצעו בצוותא חדא את מעשה העבירה. אם ראה ביהמ"ש אפשרות לשחרר את האחד אין זה מן הנכון לצוות על מעצרו של השני. לכן יש לקבל את הערר של גדעון ולאפשר לו להשתחרר בערובה.
אשר לשיעור הערובה - היא צריכה להיות כזו שתבטיח במידה סבירה את התייצבות השניים למשפט. על כן אין לקבל את הצעת הסניגור כי יסתפקו בערבות של 50,000 שקלים שכן ערבות כזו אינה מבטיחה דבר. ברם, אין לדרוש מהעוררים שיפקידו במזומן 500,000 שקלים או ימציא ערבות בנקאית צמודה בסכום זה. תנאי זה מבטל מראש, בנסיבות המקרה, את החלטת השחרור.


(בפני: השופט ד. לוין.עו"ד בן דוד לעוררים,עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 6.2.85).


בג"צ 481/84 - מגורי שמשון נגד פקיד רישוי לפי חוק כלי יריה

*רשיון להחזקת נשק (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר מנהל מסעדה בכניסה לראש העין, במבנה המרוחק 500 מטר ממקום ישוב קרוב. הוא חושש מפעולות שוד שעה שהוא מעביר את דמי הפדיון ופנה בבקשה לקבלת רשיון לנשיאת נשק. הבקשה סורבה והעתירה לבג"צ נדחתה.
בתחילה ביסס המשיב את סרובו על התנגדות המשטרה עקב מספר תיקי חקירה משטרתיים שהיו תלויים ועומדים נגד העותר. לאחר הוצאת הצו על תנאי החליטה המשטרה לסגור את התיקים ועל כן נימוק זה נופל. המשיב ממשיך בהתנגדותו מכח נימוק נוסף שלטענתו עמד לנגד עיניו עוד בעת דחיית הבקשה ועניינו המדיניות של המשיב לצמצם את מתן הרשיונות בשל הסכנות הטמונות בריבוי כלי נשק בידי הצבור. להגשמת מדיניות זו נקבעו קריטריונים למתן רשיון ועניינו של העותר אינו נופל במסגרתם של קריטריונים אלה. ב"כ העותר טוען כי הוא מקיים את הדרישות של קריטריון שעניינו העברה והובלה של כספים או חפצי ערך בהיקף גדול או בקביעות וכן קריטריון שעניינו איזורים מבודדים. צודק המשיב כי שני קריטריונים אלה אינם חלים בענייננו. הקריטריון הראשון עניינו העברה והובלה של כספים או חפצי ערך בהיקף
גדול, כמו למשל העברה באמצעות חברת שמירה המאבטחת העברת כספים, ולא מקרה רגיל של בעל עסק לא גדול המעביר בסוף היום את דמי הפדיון. הקריטריון השני עניינו אזורים מבודדים ואין לומר על עסקו של העותר המצוי בקרבת תחנת דלק ובמרחק שאינו עולה על 500 מטר ממקום ישוב כי הוא מקום מבודד.


(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד אברהם אורן לעותר, עו"ד ע. פוגלמן למשיב.17.2.85).


בג"צ 628/84 - מואטי ובניו בע"מ נגד ועדת היבוא משרד המסחר והתעשיה

*תשלום כופר ביבוא (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

המשיבים הטילו על העותרת תשלום כופר והרי זה מקרה שצריך למצוא את פתרונו בביהמ"ש המוסמך ולא בבג"צ. הסכום שולם תחת מחאה ומדובר איפוא בתביעה להשבה. אפילו מעלה העותר טענות מהדיון הצבורי, אין כל מניעה שטענות אלה תתבררנה בביהמ"ש המוסמך שכן הלכה פסוקה היא שגם כללי המשפט הצבורי יכולים להידון בבתי המשפט האחרים אגב דיון בתובענה שבתחום סמכותם .
בג"צ ציין כי נגרם במקרה זה עוול מסויים לעותרת, שכן המדינה העלתה בהליך אחר בפני בימ"ש השלום טענה של חוסר סמכות בנושא דומה ולא מן הנמנע שעקב כך באה הפניה לבג"צ. בינתיים חזרה בה אמנם המדינה מטענת חוסר הסמכות אך אין זה מן המידה שהמדינה על זרועותיה השונות תנקוט בטענות סותרות באותו נושא. לפיכך חוייבה המדינה לשלם הוצאות לעותרת למרות דחיית העתירה.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. עין דור לעותרת, עו"ד ר.יאראק למשיבים. 13.2.85).


בג"צ 751/84 - א.מ.ש. תיירות ונכסים בע"מ נגד שר האוצר ואח'

*דרישת סכומי כסף במסגרת ביטוח שער (העתירה נדחתה).

העותרת מבקשת לצוות על המשיבים לשלם לה סכומים המגיעים לה, לטענתה, במסגרת "ביטוח שער". העתירה נדחתה. מסתבר כי אכן קיימת מדיניות של תמיכה במלונות אך הדבר נוצר בדרך של ביטוח שער, המחייב כריתת הסכם בין המלון לבין החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ. הסכם כזה לא עשתה העותרת, אך לטענתה אין בכך ולא כלום, שכן המבנה החוזי הוא פורמלי גרידא, ונועד ל"צורכי חוץ" בלבד. אין לה לעותרת כל עילה כנגד המדינה. המדיניות קובעת, וטעמה עמה, כי רק במקום שנעשה הסכם יש מקום לתמיכה ובהעדר הסכם אין תמיכה. גישה זו אין לראותה כבלתי סבירה.


(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד א. פינצ'וק לעותרת,עו"ד ש. צור למשיבים.


26.2.85).

בג"צ 35/84 - לידור אגודה להגנת בעלי בתים ואח' נגד שר הבינוי והשיכון ואח'

*קביעת דמי שכירות בתקנות בשעור הפחות מהמינימום (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העתירה נוגעת לתקנות בדבר קביעת דמי שכירות עפ"י סעיפים 45 ו-46 לחוק הגנת הדייר. העותרים הצביעו על כך כי תקנות תש"ם קבעו תוספת לדמי השכירות היסודיים ששעורה פחות מהמינימום של %70 מהמדד כקבוע בחוק ועקב כך קטנו דמי השכירות היסודיים שמשמשים יסוד לשינויים בשנים שלאחריה. העותרים מבקשים כי המשיבים יעדכנו את דמי השכירות באופן שתתוקן השחיקה הנובעת מהטעות שחלה בתקנות תש"ם אך עתירתם נדחתה. הפירוש שנתנו לחוק שלפיו ניתן למשיבים לעדכן את דמי השכירות לא בדרך של תוספות על דמי השכירות היסודיים משנה לשנה הינו פירוש מוטעה. הבסיס לשינויים הם תמיד דמי השכירות היסודיים.


(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת נתניהו. ש. ירקוני לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 25.2.85).



ב.ש. 150/85 - מוחמד אבו סנינה ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (זיוף תוויות תרופות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר השני הוא רוקח במקצועו ומנהל את הצד המקצועי של בית מסחר לתרופות במזרח ירושלים, העורר הראשון עובד כעוזר בבית המסחר והעורר השלישי מנהל את הצד המסחרי של העסק. השלושה הם אחים והואשמו בזיוף וקבלת דבר במרמה ע"י שמילאו בקבוקים בתרופות שייצרו בעצמם, זייפו תוויות וקופסאות של בתי החרושת וכך שיווקו את התרופות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים כשהנימוק היחידי הוא חומרת העבירה והפניקה שאחזה בצבור עם גילוי המעשים. הערר נתקבל.
בערר ביקש ב"כ התביעה להעלות גם נימוקים של אפשרות כי העוררים יחזרו על מעשיהם וכן כי ינסו להשפיע על עדים אך נימוקים אלה אין לקבל ונותר רק עניין חומרת העבירה. את ההלכות שנפסקו באשר למעצר נאשמים עד תום ההליכים רק בשל חומרת העבירה אין להרחיב ואין להחיל את ההלכות על המקרה הנדון שכן יהיה בכך משום הרחבת הכללים שנקבעו.


(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אבו גוש לעוררים, עו"ד דוד פרלמן למשיבה. 20.2.85).


ב.ש. 119+121/85 - מיכאל ביטון ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גניבות ממעביד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

שלושת העוררים הואשמו בעבירות שעניינן גניבת רכוש רב ערך ממעביד בנסיבות חמורות וביהמ"ש המחוזי החליט לעצרם עד תום ההליכים. הערר נתקבל. הנימוק היחידי למעצר הוא חומרת העבירות והרכוש הרב שמדובר בו. העוררים הם בעלי עבר נקי ואין חשש שיבקשו להמלט מאימת הדין או שישבשו את הליכי המשפט אם ישוחררו בערובה. אכן העבירות חמורות ומדובר ברכוש ניכר אבל אינן חמורות עד כדי כך שדי יהיה בהן כדי לחייב את המעצר; ראיות התביעה כוללות עדות מפי נאשמים אחרים ומשפטם טרם החל כך שמשפט העוררים לא יוכל להתחיל להשמע אלא בעוד חדשים רבים; חומר הראיות שבידי התביעה מעורר ספק אם תצליח התביעה להוכיח ביצוע גניבות בהיקף כה רב כפי שמיוחס לעוררים. בנסיבות אלה יש לשחררם בערובה.


(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד מ. גלעד וגז לעוררים, עו"ד א. אפעל למשיבה. 24.2.85).


ב.ש. 170/85 - דוד אסייג נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הדחה בעדות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר מואשם בכך כי ביקש להדיח עדה שתעיד עדות שקר במשפטו של נאשם אחר. יש לעורר הרשעות קודמות וביניהן של הטרדת עד. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. חומרת העבירה של הדחת עד איננה שנויה במחלוקת, אבל עצם החומרה, ללא שמתלוות אליה נסיבות אחרות המצריכות המשך המעצר איננו עילה מספקת. אם בדרך כלל די במעשה הדחה לבדו כדי לשמש עילה למעצר, הרי זה מהטעם שאדם שלכאורה הדיח עד קיים לגביו החשש שיחזור על מעשיו ובכך ישבש את הליכי המשפט התלוי ועומד. בענייננו אין לחשש כזה מקום. בכל הנוגע לאישום נגד הנאשם האחר שהעדה היתה צריכה להעיד במשפטו, הצהיר סניגורו, המלמד סניגוריה גם על העורר, בביהמ"ש המחוזי שבו מתקיים הדיון של אותו נאשם, על גירסתו של אותו נאשם המייתרת את עדותה של העדה. אשר לאישום נגד העורר עצמו על הדחת העדה, גם כאן לא קיים חשש לאור הצהרתו של הסניגור כי העורר איננו כופר בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום בכל הנוגע לשיחות בינו לבין העדה וטענתו תהיה אך זאת בלבד שהעורר האמין שהדברים שהוא אומר לעדה להעיד הם אמת וכי בכך אין מעשה עבירה מצדו.


(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד יאיר גולן לעורר, עו"ד גב' נילי ארד למשיבה. 21.2.85).



ע.א. 258/84 - יוסף מזרחי נגד בתיה מזרחי ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

המערער נשוי למשיבה והוא אביהם של המשיבים האחרים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבים הראשונה והשני מזונות של 36,000 שקלים לחודש צמוד וכן לשלם את כל הוצאות החזקת הבית וזאת לאחר שקבע את הכנסות המערער שהוא נהג מונית, הכנסות המשיבה, צרכי המשיבים וצרכי המערער. הערעור נדחה.
המערער ביקש כי הכנסתו תחושב עפ"י ההצהרות שמסר לרשויות מס הכנסה ומאידך ביקשו המשיבים כי ההכנסה תקבע עפ"י שיעור הק"מ שהמונית עברה, אך ביהמ"שהחליט שלא לנקוט בשתי הגישות הקיצוניות וקבע את הכנסת המערער עפ"י מכלולהנתונים שהיו בפניו. בכך אין להתערב. כמו כן אין להתערב בקביעת ביהמ"ש באשר לסכום שהאשה משתכרת. בעניין שיעורי ההכנסה של בני הזוג אין ביהמ"ש שלערעורבודק מחדש את כל הנתונים ובדיקתו מצטמצמת לשאלה אם ביהמ"ש שגה באופן מהותיאו הגיע למסקנות שבימ"ש סביר לא יכול היה להגיע אליהן על יסוד החומר שבפניו. איןגם להתערב באשר להוצאות הבית כי המערער גר בביתו ונהנה גם בעצמו מכלהשירותים וההסדרים עבורם הוא משלם.
המשיבים נמנעו מלהגיש סיכומיהם במועד שנקבע והמערער מלין על כך שביהמ"שלא נהג בהם כאילו לא התייצבו ולא דחה תביעתם. גם בכך אין להתערב דינו של בעלדין שלא הגיש את סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבעלדיון, זולת אם הורה ביהמ"ש הוראה אחרת. במקרה דנא הורה ביהמ"ש הוראה אחרתואין עילה להתערבות בשיקול דעתו.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ארנון לוי למערער, עו"דבן ציון גל למשיבים. 13.2.85).


ע.א. 140/83 - פרודנשל סוכנויות אניות בע"מ נגד ש.ק.ל. בע"מ חברה למסחר

*בקשה לעיכוב הליכים עקב סעיף שיפוט בשטר מטען (הערעור נדחה).

המשיבה טענה בכתב התביעה שהגישה נגד המערערת כי זו הינהחברה המשמשת בארץ כסוכנת אוניות של חב' פרודנשל בארה"ב ועוסקת בהובלה ימית.נטען בתביעה כי נערך בארץ חוזה בעל פה בין בעלות הדין שלפיו קיבלה המערערת עלעצמה להוביל מטען של טובין מארה"ב לישראל תמורת 3,000 דולר. כאשר המטען הגיעארצה סרבה המערער לשחררו ודרשה דמי תובלה בשעור של 15,000 דולר. לבסוףשוחרר המטען תמורת תשלום חלקי ומתן ערבות בנקאית.
בתביעתה טוענת המשיבה כי עקב התנהגות המערערת נגרמו לה נזקים של 50,000דולר. המשיבה לא צירפה לכתב התביעה אותו חלק משטר המטען שבו נכלל סעיףשיפוט, הקובע כי כל תובענה בגדרו של שטר המטען תוגש לבתי המשפט בארה"ב ושוםבימ"ש אחר לא יהיה מוסמך לדון בה. על יסוד סעיף השיפוט ביקשה המערערת עיכובההליכים נגדה אך בקשתה נדחתה מן הטעם שאין קשר בין חוזה ההובלה לבין שטרהמטען ולפיכך אין תניית השיפוט שבשטר המטען חלה על מערכת היחסים שבין בעליהדין עפ"י חוזה ההובלה. הערעור נדחה.
השאלה האמיתית שבעלי הדין היו צריכים להתייחס אליה היא מה היחס בין חוזהההובלה לבין שטר המטען והאם תניית השיפוט שבשטר המטען חלה גם על חוזהההובלה. צדק ביהמ"ש המחוזי בסברו כי עילת התביעה מבוססת על חוזה ההובלה ולא עלשטר המטען, אך מאידך יכול ותניות שטר המטען תשמשנה ראייה חזקה לעניין תניותהחוזה. מקרה ומקרה ונסיבותיו. בנסיבות המקרה דנא לא הניחה המערערת תשתיתעובדתית מספקת לבקשה לעיכוב ההליכים.


(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ג. שילה למערערת, עו"ד ש.שנפלד למשיבה. 3.2.85).