תקציר סביר כרך כ"ה חוברת 8

ע.א. 570/82 - וולף רייכרד נגד יעקב מרמלשטיין ועו"ד דוד שפר

*ביטול יפו"כ ופסיקת שכ"ט(הערעור נתקבל).

א. בהמרצת פתיחה שהגיש המערער לביהמ"ש המחוזי עתר לשני סעדים. האחד - לצוות על מחיקת משכנתא שנרשמה על נכס דלא ניידי שלך, והשני - להצהיר כי הסכם שנעשה בינו לבין המשיב הראשון ויפוי כח שנתן למשיב הראשון ולעורך הדין, המשיב השני, עפ"י אותו הסכם, לרשום את המשכנתא, בוטלו כדין. ביהמ"ש המחוזי פסק עפ"י העתירה הראשונה וצווה לבטל את רשום המשכנתא, שנרשמה ללא סמכות ובנגוד להסכם, אך לא דן כלל בעבירה השניה ולא קבע מאומה לענין ביטול ההסכם ויפוי הכח.הערעור מתייחס לכך וביהמ"ש העליון התבקש להכריז על בטלות ההסכם ויפוי הכח וכן מתייחס הערעור לשעור שכר הטרחה שבפסק שהוא כשמינית מהתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין. הערעור נתקבל.
ב. הערעור הוגש בספטמבר 82 ורק בנובמבר 84 הצהיר ב"כ המשיב הראשון בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א, בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים, כי ההסכם הנ"ל בוטל כדין ע"י המערער. בדצמבר 1984 כתב ב"כ המשיב לב"כ המערער כי מרשו רואה את ההסכם נשוא הערעור כמבוטל ולכן אין יותר טעם לברר את הערעור ועל כן הוא מציע למחוק את הערעור ללא צו להוצאות. ב"כ המערער לא הסכים לכך. לגופו של ענין אין חולק כיום כי ההסכם בוטל כדין, אך המשיבים לא הודו בכך כי גם יפוי הכח בוטל כדין. בסכומיהם אין התייחסות לנושא זה ואין גם מענה לטענתו הנכונה של ב"כ המערער כי ישי הכח לא יצר זכות מהותית נפרדת אלא בא להבטיח את זכויות המשיב עפ"י ההסכם, ומשבוטל ההסכם בטל גם יפוי הכח. לפיכך נתקבל הערעור והוצהר כי ההסכם וכן יפוי הכח בטלים.
ג. אשר לענין שכר הטרחה - נפסק סכום של 10,000 שקל בעוד שלפי התעריף המינימלי צריך היה לפסוק 81,000 שקל. טענת המשיבים היא כי ענין ההוצאות נתון לשקול דעת הערכאה הראשונה וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בו. כלל נקוט בידי ביהמ"ש העליון, כי בהעדר טעמים שיצדיקו זאת, התעריף המינימלי משמש קנה מידה והנחייה לקביעת השכר. כלל זה היה נקוט לפני שהותקנה תקנה 476 של תקנות סדר הדין, וזו כפי שתוקנה והיתה בתוקף בעת מתן פסה"ד נשוא הערעור, עשתה את התעריף המינימלי לקנה מידה מחייב, תוך מתן שקול דעת לביהמ"ש לסטות ממנו בנסיבות מתאימות גם אם אין התקנה מחייבת מתן נימוקים כאשר פוסקים שכ"ט נמוך מהתעריף המינימלי, הרי הצורך בהנמקה לפסיקת שכ"ט נמוך מהתעריף נתקבל בפסיקה. ביהמ"ש דלמטה לא פירש את הנימוקים שהניעוהו לפסוק למערער סכום נמוך במדה כה משמעותית מהתעריף המינימלי. אפשר להסתפק בצדוק העולה מתוך פסק הדין עצמו ומשתמע ממנו, אף שלא נומק במפורש, אך בענייננו לא ניתן כל הסבר ואין משתמע כל הסבר מפסק הדין. להיפך, ביהמ"ש לא הסתיר מורת רוחו מטענות הסרק של המשיב הראשון שכונו כ"ערפל קרב" ומהתנהגות עורך הדין, המשיב השני, שפעל ברשום המשכנתא ללא סמכות ובנגוד ליפוי הכח שניתן לו.
ד. נכונה טענת המשיבים כי ביהמ"ש שלערעור יתערב בפסיקת שכר הטרחה שפסקה הערכאה הראשונה רק לעתים נדירות כשנפלה טעות משפטית או נתגלה פגם בשקול הדעת, אך הדברים אמורים כשהערכאה הראשונה נתנה דעתה לנסיבות, שקלה אותן והגיעה למסקנה שאין לפסוק את השכר המלא. לא כן כאשר הערכאה הראשונה אינה מנמקת את החלטתה בכלל. כיוון שכך יכולה ערכאת הערעור להתערב בענין שכר הטרחה, ויש לפסוק את שכר הטרחה לפי התעריף המינימלי, היינו 81,000 שקל. ה. אשר לשכר הטרחה בערעור - המערער לא היה חייב להסכים למחיקת הערעור ללא הוצאות כשההסכמה באה יותר משנתיים לאחר שהוגש הערעור וכן ניתנה הסכמה
לביטול ההסכם בלבד ולא לביטול יפוי הכוח. הסכמה כזו יכולה להוות שיקול בקביעת סכום שכר הטרחה אך לא שיקול לשלילתו המוחלטת ולפיכך יש לפסוק שכר טרחה גם בערעור.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. ארז למערער, עו"ד יובל גרין למשיב, עו"ד דוד שפר לעצמו. 12.3.85).

בג"צ 353/84 - ריעני שמעון נגד משה נחום, ראש המועצה המקומית תל מונד ואח'

פסילת חבר מועצה שהורשע בפלילים פסילת חבר מועצה שהוא גם יו"ר המועצה.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותר הינו חבר המועצה המקומית תל מונד מזה שנים ונבחר מחדש לרשות המקומית בבחירות האחרונות כמו כן הוא מכהן כיו"ר המועצה הדתית בתל מונד בשכר. כאשר נבחר לאחרונה התנהל נגדו הליך פלילי בגין עבירות הכוללות השתתפות באמצעות "אנשי קש" במכרז להפעלת בית קולנוע בתחומי תל- מונד כאשר העותר כיהן כסגן יו"ר המועצה המקומית ובמסגרת תפקידו היה חבר בועדת המכרזים. ביום 14.7.83 הוכרע הדין והמערער הורשע בעבירות שעניינן: עובד צבור הנוטל חלק מכוח סמכותו בענין כלכלי שיש לו זיקה פרטית אליו; חבר מועצה מקומית שאינו מודיע למועצה על אינטרס אישי שיש לו בחוזה עם המועצה; עשיית מעשה מרמה והפרת אמונים במילוי תפקידו כעובד צבור. הדא נדון לחודשיים מאסר בפועל וארבעה חודשים מאסר על תנאי וביהמ"ש הגדיר את מעשיו כמעשים שיש עמם קלון.
ב. כאשר פסק הדין הפך לחלוט, ביום 17.7.84, שלח ראש המועצה לעותר הודעה לפי פקודת המועצות המקומיות, כי הוא פסול מלכהן כחבר במועצה. כנגד הודעה זו הוגשה עתירה אחת לבג"צ, בטענה כי העבירה שמדובר בה נעברה לפני 7 שנים ומאז נבחר העותר פעמיים לרשות המקומית ואין לומר על עבירה זו כי יש עמה קלון. במקביל שלח ראש המועצה לעותר הודעה אחרת על פסילתו מלכהן כחבר המועצה המקומית וזאת משום שהוא מכהן כיו"ר המועצת הדתית בתל מונד ומקבל שכר מהמועצה הדתית שתקציבה מכוסה בשני שליש מכספי המועצה המקומית העותר טוען כי אין המועצה המקומית מממנת את תקציבה של המועצה הדתית אלא משמשת צינור שדרכו מועברים כספים של משרד הדתות ומשרד הפנים למועצה הדתיות העתירה נדחתה.
ג. אשר להרשעה הפלילית - פסק הדין נעשה חלוט, כאמור, ביום 17.7.84 ורק באותו שלב יכול היה המשיב להזקק להרשעה ולנקוט בהליכים על פי פקודת המועצות המקומיות אין זה משנה אם ההליך התמשך ובינתיים העותר חזר ונבחר לרשות המקומיות לפיכך, אם העבירות הן עבירות שיש בהן קלון פסול העותר מלכהן כחבר המועצה הנבחרת לעניין זה אין צורך להרבות דברים כדי להבהיר שעובד צבור המבצע מעשים שביצע העותר יש בהם קלון.
ד. הפסילה היא כדין גם מן הטעם שהעותר משמש כיו"ר המועצה הדתית וכחבר המועצה המקומית גם יחד. המועצה המקומית משתתפת בתקציב המועצה הדתית, שכרם של העובדים, לרבות יו"ר המועצה הדתית מכוסה בין היתר מכספים שמפרישה המועצה המקומית העותר השתתף אף בדיונים שהתקיימו במועצה המקומית בקשר לתשלומי שכר והפרשי מס לעובדי המועצה הדתית מתקציב המועצה.

(בפני השופטים: ד. לוין וייס, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. העותר לעצמו, עו"ד שיהורוביץ למשיבים. 18.2.85).

ע.פ. 104/85 - יחזקאל שמואלי ואח' נגד מדינת ישראל (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה) .

*פסילת שופטא. המערערים הועמדו לדין בתיקים נפרדים בעבירות על חוק רישוי עסקים והם ביקשו כי השופטת שדנה בתיקים תפסול עצמה ומשסרבה לעשות כן הגישו ערעורם לביהמ"ש
העליון. הנימוקים של הסניגור הם כי: השופטת סרבה לדחות את מועד הדיון למרות שהמערערים פנו לבג"צ בקשר למחלוקת שלהם עם עיריית ת"א ועניינם לא יישמע אלא באפריל 1985; בתיק אחר בקשר לעבירה דומה שהתברר בפני השופטת בדצמבר 1984 הורשע אותו נאשם וב"כ התביעה הודיע שהוא מבקש מאסר בפועל וכי הוא פועל בענין זה על פי הנחיות המפורשת של היועץ המשפטי של העיריה, ולטענת הסניגור אחרי שהשופטת שמעה הנמקה כזו אין היא יכולה עוד לדון בתיקים דומים; הסניגור ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה שההליכים יעוכבו ולדעתו צריך היה לדחות את הדיון עד להכרעה בבקשה. אין ממש בערעור.
ב. בג"צ לא הורה בצו ביניים על דחיית מועד שמיעת המשפטים ומאחר ומדובר במשפטים לא מועטים, רשאי היה ביהמ"ש להחליט, אחרי דחיות ראשונות, שלא לעכב את הטיפול השיפוטי בתיקים, ומה גם שמדובר באי קיום צו של ביהמ"ש.
ג. העובדה שבתיק אחר בשלב הדיון לעונש השמיע התובע דעתו של היועץ המשפטי לעיריה על חומרת העבירות, אין בה כדי להשפיע על יכולתה של השופטת לדון בעניין שלפניה. ביהמ"ש המקומי דן כמעט מדי יום בתיקים דומים ושומע מדי פעם את עמדת התביעה לעניין מידת העונש, ואילו היה בכך כדי להשפיע על ביהמ"ש צריך היה לקבוע שופט נפרד לכל תיק. עמדתה של התביעה המצדדת במאסר אינה מונעת מביהמ"ש לקבוע את העונש כפי שהוא מבין אותו לאמר שהוא מאזין הן לדברי התביעה והן לדברי הסניגוריה.
ד. עניין עכוב ההליכים אף הוא אינו מצדיק באופן אוטומטי דחיית מועד המשפט. אין להפוך בקשה לעיכוב הליכים לאמצעי חילופי לבקשה לדחיית מועד המשפט וביהמ"ש הוא ששוקל בכל מקרה, לאור נסיבותיו, אם יש מקום לחכות להחלטת היועץ המשפטי. ביהמ"ש רשאי להביא בחשבון כי דחיית מועדי משפטים יש בה, כשלעצמה, כדי לפגוע בסדרי העבודה של ביהמ"ש וכדי לגרום להצטברות תיקים ללא צורך. כל אחד מן המערערים חוייב בתשלום הוצאות המשפט בסך של 40,000 שקל על פי סעיף 79 לחוק העונשין.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. שפרן למערערים, עו"ד שבתאי למשיבה. 12.2.85).

ב.ש. 484+524/82 - אריה סופר ואברהם הלפרין נגד עזבון המנוח לבקוביץ ואח'

*הארכת מועד(בקשה להארכת מועד להגשת ערעורים - הבקשה נתקבלה).

א. סופר נפגע בתאונת עבודה והגיש תביעה לנזיקין כנגד עזבון המנוח לבקוביץ ונגד הלפרין. ביהמ"ש המחוזי דן בענין האחריות וביום 4.3.81 נתן החלטה שכותרתה "פסק דין חלקי" ובה החליט לפטור את העזבון מאחריות לתאונה ואילו את הלפרין חייב במלוא האחריות הלפרין שלח לביהמ"ש העליון ערעור בו ביקש לשנות את ההחלטה כדי שהאחריות תיפול גם על שכמו של עזבון לבקוביץ והערעור הוגש בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור בזכות המזכירות החזירה את הערעור בנימוק שמדובר ב"החלטה אחרת" הזקוקה לרשות ערעור, ואפשר יהיה לערער בענין האחריות בפסק הדין הסופי של ביהמ"ש המחוזי לאחר קביעת גובה הנזק. ביהמ"ש המחוזי המשיך בשמיעת הטענות לענין גובה הנזק ובשלב זה כבר לא השתתף עזבון לבקוביץ ששוחרר כאמור מאחריות. ביום 15.9.81 ניתן פסה"ד הסופי שקבע את דמי הנזיקין שבהם ישא הלפרין. הלה הגיש ערעור על ההחלטה מיום 4.3.81 בענין האחריותו על פסק הדין מיום 15.9.81 בענין גובה הנזק לאחר שהלפרין הגיש את הערעור הגיש סופר ערעור נגדי כנגד שתי ההחלטות.
ב. עזבון לבנקוביץ הגיש לביהמ"ש העליון בקשה לדחות את הערעור נגדו על הסף מן הטעם שההחלטה בענין האחריות הינה פסק דין סופי ועל כן עבר המועד להגשת ערעור. רשם ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו כי מדובר ב"החלטה אחרת" שניתן לערער
עליה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי ועל כך הוגשה השגה לנשיא. כאן הגיעו שלושת בעלי הדין להסכמה, לפי הצעת הנשיא, כי ההרכב שידון בערעור יכריע גם בשאלה אם יש להלפרין ערעור בזכות נגד לבקוביץ על פסק הדין בענין האחריותהצדדים גם הסכימו להצעת הנשיא כי הלפרין וסופר יוכלו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור נגד לבקוביץ, ובקשות אלה אכן הוגשו וסגן הרשם דן בהן והחליט להאריך את המועד, למקרה שההרכב שידון בערעור יחליט כי ההחלטה בענין האחריות היתה פסק דין סופי שצריך היה להגיש עליה ערעור מיד עם נתינתה.
ג. בא כוחו של הלפרין ביקש לראות בהתנהגוהו, החל מיום מתן ההחלטה בשאלת האחריות התנהגות כדין כשכל השתלשלות העניינים מעידה על כך שפעל כשורה, ואם מזכירות ביהמ"ש לא היתה טועה ומחזירה לו את הערעור, כל הבקשות למיניהן לא היו מגיעות כלל לשולחנות השופטים השונים. לטענתו הטעות של המזכירות יכולה לשמש "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור. טענות דומות הועלו ע"י ב"כ של סופר שהגיש ערעור נגדי. ב"כ עזבון לבקוביץ טוען כי על החלטת המזכירות צריך היה להגיש השגה לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין לשופט ביהמ"ש העליון, ומחדלו. של עוה"ד מהווה טעות משפטית שלו ולא של המזכירות וטעות משפטית איננה מגיעה עד כדי "טעם מיוחד". כן טען שהבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור רב, של שמונה חדשים, וגם משום כך אין להעתר לבקשה.
ד. אכן, תקנה 421 הינה הדרך היחידה להתגבר על ערעור שלא קובל. למזכירות סמכות להבחין בין ערעור בזכות ובין ערעור ברשות אך על החלטת המזכירות ניתן להשיג לפי תקנה 421. אם מערער הגיש ערעור, הרי חשב שיש לו הזכות להגישו, ואם נתקל בסרוב במזכירות אל לו לקבל את הסרוב כדבר מוחלט ולהסתמך על שיקול דעת המזכירות אי הגשת השגה על החלטת המזכירות מהווה טעות שבחוק של העורך דין וטעות כזו אינה מהווה טעם מיוחד. אולם, כלל זה איננו נוקשה ולא תמיד מועד שהוחמץ עקב טעות שבחוק לא יוארך.
ה. במקרים בודדים הסכים ביהמ"ש להתחשב בטעות והאריך את המועד, בעיקר כאשר היה הליך נוסף בפני בימ"ש שלערעור. בענייננו, יש להביא במסגרת השיקולים את כל נסיבות המקרה ולראות אם יש בהן כדי לסטות מהכלל שטעות בחוק איננה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. כאן כאמור סברה המזכירות שמדובר בהחלטה אחרת, בדיון שהיה בפני הרשם, בבקשת עזבון לבקוביץ לדחות על הסף את הערעור על ההחלטה הראשונה, קבע הרשם שההחלטה הראשונה היא "החלטה אחרת" שניתן לערער עליה בפסק הדין הסופי, הנשיא שאליו הוגש ערעור על החלטת הרשם לא דן בסוגיה לעומקה והחליט להעביר להרכב של שלושה שופטים את ההכרעה בשאלה אם מדובר "בהחלטה אחרתן' או בפסק דין סופי. בהתחשב בכל השתלשלות הדברים אין מנוס אלא לראות בנסיבות הנ"ל נסיבות החורגות ממקרה רגיל והן מטות את הקו לזכות המבקשים ומעלות את הטעם הנדרש למתן אורכה עד כדי "טעם מיוחד".

(בפני: סגן הרשם גילון.עוה"ד בביוף למבקשים,עו"ד מנדלבאום למשיבים. 22.3.85).

בר"ע 128/85 - ש. חסיד בע"מ נגד חיים רוזנר

*דחיית תביעה מחוסר ראיות (הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה תביעה נגד המשיב לתשלום עבור סחורה שלטענת המבקשת סיפקה למשיב. ביהמ"ש לא קיבל את גירסת המבקשת והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשת צריכה היתה להוכיח כי הסחורה סופקה למשיב והיא לא הוכיחה זאת. סוחר התובע את המגיע לו, יכול לעמוד בנטל ע"י הבאת ראיות בדבר הזמנת הסחורה שסופקה בהתאם להזמנה. ראיות כאמור יכולות להיות בכתובים או בעל פה וניתן היה לצפות לכך שחברה במעמדה של המבקשת תתבסס לצורך רישומיה על
הזמנות בכתב או על אישורים בכתב בדבר קבלת הסחורה. דא עקא, שלא היו בידי המבקשת הזמנות של המשיב או אישורים בעקבות קבלת הסחורה ולצורך הוכחת גירסתה ביקשה להסתייע בראיות נסיבתיות. כך הצביעה על קבלות שנשאו חתימתו בערבית של מי ששימש כנהג שהועסק ע"י המשיב והוביל בהזדמנויות אחרות סחורה עבורו, אולם המשיב טען כי הסחורה לא נתקבלה על ידיו ואירע ששותפו לשעבר של המשיב פעל באופן נפרד וכן הנהג פעל גם בעבר באופן נפרד והנהג לא הובא כעד.
טוען ב"כ המבקשת כי ביהמ"ש צריך היה לראות בנהג את שלומו של המשיב ומה שנטל כאילו ניטל ע"י המשיב, אולם הבעייה לא היתה כלל בעייה משפטית אם הנהג הוא שלוחו של המשיב או לא אלא בעייה עובדתיות יש נסיבות בהן ניתן לראות בפעולות נהג פעולות המבוצעות מטעם שולחו המחייבות את השולח, אך הכל תלוי בעובדות המקרה, שהרי צריך להוכיח שהנהג אכן פעל כשלוח. אם בעל דין מצליח לעורר ספק בקשר לשאלה זו ומעלה את התיזה שהנהג פעל לעתים גם מטעם אחרים או מטעם עצמו ומתעורר ספק בדבר מעמדו של הנהג כשלוחו של בעל הדין אין לומר שהתביעה הוכחה כדבעי. עיגון התביעה בראיות נסיבתיות היא דרך אפשרית אך אם היא נכשלת אין בעל הדין יכול להלין אלא על עצמו.

(בפני: הנשיא שמגר.עו"ד ג.חסיד למבקשת, עו"ד רומנוב למשיבה. 5.3.85).

בר"ע 115/85 - יעקב נלקין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת תנועה (הבקשה נדחתה).

אין ספק שהמבקש שגה בתום לב כשחלף בצומת למרות שדלק בה אור אדום, אולם מאחר ומדובר בעבירה מוחלטת אין בכך בלבד כדי להצביע על טעות שנפלה בהכרעות שתי הערכאות דלמטה. אין לשלול את טענת המבקש כי הצורה בה הוצב התמרור עלולה היתה להטעות במידת מה, אך גם בכך אין כדי לפטור אותו מאחריות שהרי השאלה אינה אם ניתן היה להציב את התמרור בצורה אפקטיבית יותר, אלא אם התמרור הוצב כדין. הצבה "כדין" פירושה הצבה על פי הכללים החלים לפי דיני התעבורה, ומבחינה זו יכולות להיווצר נסיבות בהן יש דרכים חילופיות להצבת תמרור זה או אחר, ויכול להיות שאחת מהן תהיה יותר טובה והשניה פחות טובה, אך בכך אין כדי להכריע בענין כל עוד מדובר בתמרור שהוצב בהתאם לתקנות.

(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו,עו"ד א. רומבוב למשיבה. 5.3.85).

בג"צ 194/84 - מוניות השחר בע"מ ואח' נגד אגף המכס נתניה

*חיוב נהגי מוניות במע"מ שהיתה חייבת תחנת המונית (העתירה נדחתה).

העתירה מופנית נגד אגף מס ערך מוסף, שחייב את החברה ואת בעלי המוניות שבתחנה של החברה בתשלום מס ערך מוסף בגין השנים 1979-1977. מתברר כי החיוב נגד החברה אכן היה מוטעה, שכן באותן שנים החברה עדיין לא היתה קיימת ועל כן החיוב נגדה בוטל. ששת העותרים האחרים הם בעלי מוניות שעבדו בתחנה שנקראה באותן שנים "מוניות השחר". ב"כ העותרים טוען כי לא ניתן לחייב את העותרים בגין החוב בתיק "מוניות השחר" כי בתקופה הרלוונטית לא היתה תחנת המוניות "שותפות שניתן לחייבה בתשלום מס ועל כן אין במה לחייב את בעלי המוניות שלא היו שותפים באותה שותפות. בעלי הדין העלו טענות רבות בשאלת המעמד המשפטי של "מוניות השחר" בשנים הרלוונטיות כשב"כ העותרים טוען כי לא היתה שותפות ולא אישיות משפטית ואילו ב"כ המשיב טוען כי היתה שותפות שאינה רשומה והיתה אישיות משפטית אין צורך לדון בשאלה זו שכן יש לדחות את העתירה על הסף מאחר ולעותרים עמדו סעדים אחרים שהיה עליהם למצות ולא מיצו. אחת הדרכים החילופיות היתה לערער בפני ביהמ"ש המחוזי על החלטת המנהל בהשגה. לא היתה כל מניעה לכך כי "מוניות השחר" תגיש השגה תחת השם "מוניות השחר". אין גם לקבל את טענת נהגי
המוניות כי אין לראות בהם צד מקופח" שיכול להגיש השגה ולערער על החלטת המשיב. ניתן לראות בנהגים "צד מקופח" הן אם השותפות שאינה רשומה מהווה אישיות משפטית והן אם אינה מהווה אישיות משפטיות בנסיבות אלה אין להזקק לעתירה.

(בפני השופטים: ברק, וייס, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ג. עמיר לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיב. 27.3.85).

ע.א. 8/83 - דן גורדון ואת' נגד כפר מונאש מושב עובדים וחברי ועד הכפר

*מעשה בית דין (הערעור נדחה).

המערערים נמנים על חברי האגודה השיתופית כפר מונאש ובתביעתם טענו כי האגודה, באמצעות חברי הועד, נקטה בשורה של פעולות בלתי חוקיות בניגוד לתקנון האגודה. הם עתרו לסעד הצהרתי כי החלטות ועד המושב בדבר קבלת אשראי, חיוב המערערים בפרעון חובות וכיסוי הפסדים וכדומה הינן בלתי חוקיותהמשיבים ביקשו לדחות על הסף את התביעה ולחילופין להעבירה לבוררות והסתמכו על כך שהענין כבר נדון והוכרע בפסק בוררות ועל כן קיים מעשה בית דין בענין דנן על היבטיו השונים, ולחילופין כי קיים הסכם בוררות בין הצדדים. ביהמ"ש דלמטה קיבל את שתי הטענות ודחה על הסף את תביעת המערערים. הערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש העליון ניתח את הסעדים המתבקשים בתובענה הנוכחית ואלה שהועלו בתביעה בבוררות והגיע למסקנה כי קיים במקרה דנן השתק עילה. כיוון שכך אין כבר צורך לדון אם קיים השתק פלוגתא, אך ניתח גם את טענת השתק הפלוגתא בנושא דנן והגיע למסקנה כי קיים גם השתק פלוגתא. נטען עוד ע"י המערערים כי אין זהות בין בעלי הדין בתביעה הקודמת לתובענה הנדונה, שכן בהליך הבוררות נתבע המושב ואילו עתה נתבעים המושב וגם חברי הועד באופן אישי, אך גם טענה זו אין לקבל, חברי ועד האגודה הינם אורגנים של האגודה ופעולותיהם כחברי ועד הינן פעולות האגודה וממילא חל ההשתק גם בתביעה נגד חברי האגודה. אין גם לקבל את הטענה כי מדובר כאן בתביעה אישית נגד חברי הועד בשל הפרת חובותיהם כחברי ועד האגודה, שכן התביעה נובעת מפעולתם כחברי ועד ובמעמדם כשלוחי האגודה. משנדונה והוכרעה שאלת אחריות המושב ונקבע כי המושב באמצעות חברי הועד פעל כדין, הוכרעה למעשה מכללא גם שאלת חבותם האישית של חברי הועד בשלילה ומכאן שמעשה בית דין חל גם על התביעה האישית, כביכול, כנגד חברי הועד.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין וייס. החלטה - השופט לוין עו"ד ר. שטראוס למערערים, עו"ד אסףנמרוד למשיבים 13.2.85) .

ע.א. 423/82 - דר' י. נוסילביץ, עו"ד נגד בנק המזרחי ונציב מס הכנסה

*תשלום מס הכנסה על הפרשי הצמדה של אגרות חוב (הערעור נדחה).

בשנת 1977 רכש המערער אגרות חוב צמודות דולר שהונפקו בשנת 1972 ע"י בנק יסעור. האגרות נסחרות בבורסה ומן הריבית נוכה מס במקור ואין מלין על כך. דא עקא, אגרות החוב הללו אינן מלוות מועדפים ובשל כך לא היו פטורים ממס על הפרשי ההצמדה. על כן נוכה מס בשעור של %35 מערך הפרשי ההצמדה, מאז תחילתו של תיקון מס' 22 לחוק מס הכנסה, כאשר הגיע מועד פרעונן של האגרות המערער טען נגד שלטונות המס כי הפרשי הצמדה אלה אינם חייבים במס, ובאשר לבנק, כי זה נהג שלא כהלכה כאשר חייב את חשבון המערער שהתנהל בסניף אחר מזה בו נוהל חשבון אגרות החוב, וזאת מבלי שהורשה לכך על ידי המערער. ביהמ"ש דחה את תביעת המערער והערעור נדחה.
מבחינת היחסים בין המערער לבין שלטונות המס - הפרשי הצמדה, לרבות הפרשי שער, חייבים במס הכנסה אלא אם כן הוענק פטור מפורש מכוח הפקודה ולגבי אגרות החוב של בנק יסעור לא ניתן פטור כזה. אשר ליחסים בין הבנק לבין המערער - משנקבע כי מדובר על חיוב בשקלים שנבע מפדיון בשקלים ובחובה סטטוטורית של
הבנק לנכות מס, אין כל תועלת בכך שביהמ"ש יוסיף וידון בנושא זה בערעור. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר.המערער לעצמו, עו"ד דב אלברשטיין לבנק,עו"ד גב' לאה מרגלית לנציב מס הכנסה. 20.3.85).

ע.א. 712/81 - חברת הלפור בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*דרישת תשלום כופר עקב סטיה מהיתר היבוא (הערעור נדחה).

ב"כ המערערות טוען כי לרשות המוסמכת לפי פקודת הסמכויות בענין יבוא, לא היתה סמכות לדרוש מהמערערות כופר בעת שיחרור הברזל שאותו ייבאו. טענותיו נדחו והערעור נדחה. המערערות קיבלו את ההיתר ליבוא הברזל כשהוא כפוף לתקן ומשהתברר שיש סטיה מהתקן ממילא ניתן היה לחייב את המערערות בתשלום כופר. הן ביקשו לשחרר את הטובין מיד לפני הבדיקה, על כן התחייבו להפקיד שיק על סכום גבוה של כופר ולאחר הבדיקה התברר שהסטיה מהתקן אינה כה גבוהה ועל כן חוייבו בתשלום יותר נמוך. אין בדרישת הפקדון משום הענשה, שכן המערערות חוייבו בסופו של דבר בתשלום כופר כפי הסטיה בפועל. בנסיבות אלה, כאשר מטרות המערערות כבר הושגו והן שחררו את הברזל אין הן יכולות להישמע בטענה שהתנאי ברשות היבוא והכופר לגופו, בהיותו מס מוסווה, אינם סבירים במידה קיצונית ויש לבטלם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת.עו"ד י.פוטשבוצקי למערערות,עו"ד גב' נ.ליבנה למשיבה. 13.3.85).

ע.א. 207/82 - עזרא כהן נגד מנחם בלומברג ואח'

*סמכותו של בורר לפסוק בשאלה אם דייר הוא דייר מוגן (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין וחלימה נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן).

המשיבים הם יורשי המנוח א. בלומברג, אשר השכיר למערער אולם למטרת בית עסק. נערכו הסכמים בין הצדדים ונקבע כי השכירות היא לתקופה של 10 שנים, כי הדייר איננו דייר מוגן, כי הבנין הוא בנין חדש שאין חל עליו חוק הגנת הדייר וכדומה. עוד נכלל בחוזים סעיף בוררות משתמו 10 שנים סרב המערער לפנות את המושכר והמשיבים הגישו נגדו תביעת פינוי. כאן התגונן המערער, בין וויתר, בטענה כי יש למסור את הסכסוך לבוררות והמשיבים הסכינו לכך והענין הועבר לבוררות. הבורר קבע כי המערער איננו דייר מוגן ויש לפנותו. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת הבורר והערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין וחלימה, בפסק דין מפי השופט לוין, כנגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג- כהן.
גדר המחלוקת, אם בשאלה המקדמית, היינו, אם הדייר הוא דייר מוגן ואם לאו, יש סמכות לצדדים להביא את הנושא להחלטת בורר, או שמא דין השאלה המקדמית כדין עצם ההכרעה בדבר פינויו של דייר מוגן, אשר לכל הדעות אין בורר מוסמך להכריע בה. שופטי הרוב סברו כי גם בשאלה המקדמית אם מדובר בדייר מוגן ואם לאו, אין לבורר סמכות להכריע, ולפיכך, למרות שהמערער דרש תחילה להעביר את הענין לבוררות אין לבורר סמכות עפ"י החוק ואין לאכוף את החלטתו. לעומת זאת סברה שופטת המיעוט כי מכיון שבחוזה צויינו העובדות המוציאות את השכירות מכלל הגנת הדייר, היינו שמדובר בבנין חדש וכיוצא באלה דינים המוציאים את השכירות מכלל הגנת הדייר, אין מניעה שהענין ימסר להכרעת הבורר.

(בפני השופטים: ד. לוין,חלימה, גב' שטרסברג-כהן.עו"ד בנימין גבאי למערער, עו"ד ש. ורשה למשיבים. 26.2.85).

בג"צ 580/83 - אטלנטיק חברה לדייג בע"מ נגד שר התעשיה והמסחר ואח'

*קיום הבטחה שלא להוציא רשימת יבוא לדגים מסוימים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עתירת העותרת כוונה אל המשיב מדוע לא יקיים הבטחתו לעותרת שלא להוציא רשיונות ליבוא דג בקלה ועניינה של העתירה
הוגבל בסופו של דבר ליבוא פילה בקלה. העותרת, העוסקת בדייג במרחקים, גיבשה תוכנית להרחיב את צי הדייג שלה כדי לנצל במלואן את זכויות הדייג של מדינת ישראל במימי דרום האוקיינוס האטלנטי ודרום אפריקה ולוטם כך עמדה לרכוש אניות חדשות. במסגרת תוכניתה עמדה בקשרים עם משרד התעשיה והמסחר, הוחלפו מסמכים ונערכו פגיעות ובסיכומו של דבר טוענת העותרת כי קבלה הבטחה שלא ינתנו רשיונות ליבוא פילה בקלה ואילו עתה אין המשיב עומד בהבטחה. העתירה נדחתה.
השאלה המרכזית היא אם נתן המשיב לעותרת הבטחה כנטען והאם נתמלאו התנאים לחיובה של הרשות מכח ההבטחה. ברור שאין לעותרת זכות מוקנית של מדיניות כלכלית עליה ביססה את חישוביה העיסקיים, ואין היא יכולה להשמע בטענה כי שמה מבטחה בהסדר שלסברתה אמור היה להתבצע. הכל מודים שאין הרשות יכולה להצר או לוותר על סמכויותיה החוקיות, ובכל העניינים הנוגעים לסמכות הרשות אין לאזרח חזקה או זכות קנויה במצב הקיים. יש ובג"צ יאכוף על הרשות קיומה של הבטחה מינהלתית שנתנה לאזרח, תוך שהוא רואה בהבטחה גופא את מקור החיוב, במנותק מהשתק שמכח הבטחה. טיבה של ההבטחה עד שהתחייבות משפטית תקרא עליה, כי ניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית כי ניתנה בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי וכי בכוחו של המבטיח למלא אחריה. כמו כן על ההבטחה להיות מפורשת וברורה כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא. גם בכל אלה לא די כדי לאכוף הבטחה שכן על אף שנתקיימו הדרישות הנ"ל עדיין עומדת השאלה האם היה לרשות צידוק חוקי לשנות את הבטחתה או לבטלה. בענייננו אין בידי העותרת לטעון כי ניתנה לה התחייבות מפורשת מצד המדינה לאסור יבוא פילה בקלה על מסמכים העוסקים בדג הבקלה. אשר למסמכים הדנים ביבוא פילה בקלה - אין למצוא באף אחד מן המסמכים דברים המבטאים את ההבטחה לה טוענת העותרת.

(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ב. גרוס לעותרת, עו"ד א.בן טובים לשר התעשיה והמסחר, עוה"ד רוטמן נאמן ובן יקר למשיבים האחרים. 11.2.85).

בר"ע 377/84 - שמעון קוויטו ואח' נגד מנהל מס רכוש

*פיצויים ממס רכוש כאשר לא שולם מס בגין הנכס שנפגע (הבקשה נדחתה).

סעיף 38 (א) לחוק מס רכוש, כנוסחו בזמן הנוגע לענייננו, קבע כי "לא ישולמו פיצויים... אלא אם שולם המס כדין על הנכס לגביו נתבעים הפיצויים, ובלבד ששר האוצר... רשאי להורות אחרת...". תקנה 4 לתקנות מס רכוש קובעת כי "מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק... ינוכה סכום המס שהניזוק חייב בתשלומו עד יום תשלום הפיצויים בפועל...". המבקשים לא הצהירו לשלטונות המס על עצם קיומו של מבנה שנהרס כהוצאה מפעולות איבה, וממילא גם לא קיבלו הודעות שומה. לנוכח אי ההצהרה לא תשמע טענתם כאילך לא קמה מלכתחילה חובתם לשלם מס משום אי קבלת ההודעה.
נטען כי הסדר תשלומים שנעשה לאחר מכן בין המבקשים לבין מס רכוש כולל בחובו הבטחה, מפורשת או מכללא, שאם יעמדו המבקשים בתנאי התשלום יראו אותם כמי ששילמו את המס כדין במובן סעיף 38. טענה זו אין לקבל. גם אם קוראים את סעיף 38 בד בבד עם התקנה הנ"ל אין יסוד לתביעה. התקנה לא באה לכפר על אי תשלום מס שהגיע לשלטונות אלא לאפשר ניכוי מס שמועד תשלומו חל בתקופה שבין האירוע בר הפיצוי לבין תשלום הפיצוי. לעומת זאת תנאי בלעדיו אין לתשלום פיצוי על פי סעיף 38 הוא שהמס שולם כדין. הכלל הוא שאדם שלא שילם את מסיו אינו זכאי לפיצוי כלל ואין לו זכות קנויה להפעלת שיקול הדעת על פי הסיפא של סעיף 38.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אבשלום לשם למבקשים, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיב. 4.3.85).

ב.ש. 254/85 - מדינת ישראל נ' דוד דוד ואח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (אחזקת נשק וסמים)(בקשה להארכת מעצר על פי סעף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיבים נעצרועד תום ההליכים לאחר שהואשמו בעבירות של אחזקת נשק, קשירת קשר לביצוע פשע, אחזקת כלי פריצה ואחזקת הרואין. לקראת תום שנה למעצר הגישה המדינה, ביום 25.1.85, בקשה להאריך את המעצר לתקופה נוספת של שלושה חודשים ופורטו הנימוקים בהחלטה שניתנה בשעתו לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. הנשיא האריך את המעצר בחודש אחד בלבד, מיום 2.2.85, ועתה נתבקשה הארכה נוספת לחודשיים. הבקשה נתקבלה בחלקה והמעצר הוארך בחודש אחד בלבד.
מאז החלטת נשיא ביהמ"ש העליון ועד לדיון דנא התקיימו שבע ישיבות, ההגנה סיימה את פרשת ההוכחות והתביעה סיימה את סיכומיה ונותרו רק סיכומי הסניגוריה. הסניגור טוען כי לא נתקיים כאן אף אחד מהכללים שנקבעו בב.ש. 905/83 (פד"י ל"ז (4) 156) לעניין הארכת המעצר מעבר לשנה ואולם המחוקק נותן שיקול דעת לביהמ"ש העליון להאריך את המועד לאחר תום השנה ואין זה מן הראוי לתחום שקול דעת זה בכללים ובתנאים נוקשים וקבועים. השיקולים לעניין מעצר עד תום ההליכים יפים גם לעיין הארכת המעצר מעבר לשנה, אלא שבמקרה האחרון רשאי ביהמ"ש להתחשב בשיקולים נוספים ובכללם השלב שאליו הגיעה שמיעת המשפט, כמה זמן דרוש עוד לסיומו, מה נעשה כדי לזרז את השמיעה וכדומה. אין גם לראות את ההחלטה להאריך את המעצר בחודש אחר בלבד סוף פסוק המונע הארכה נוספת של המעצר.

(בפני: השופטת נתניהו.עו"ד ליה לב-און למבקשת,עו"ד אלון למשיב.1.3.85)

בג"צ 4/85 - פלונים נגד פקידת סעד לפי חוק אימוץ ילדים

*אימוץ (העתירה נדחתה).

אמו של הקטין המיועד לאימוץ נפטרה, ולאב ניתנה הזדמנות להשמיע את דברו בביהמ"ש בשאלה אם להכריז על הקטין כבר אימוץ, אך הוא לא טרחלהגיש תצהיר ולא הופיע לברור השיפוטי. הורי האב בקשו להשמיע דברם ואולם להורי האב אין כל מעמד. תקנות סדר הדין קובעות כי לעניין אימוץ אם "נפטר אחד מהורי הילד או שניהם, יזמין ביהמ"ש את הורי הנפטר, כדי לשמוע את דעתם "לענין האימוץ". כאן אביהם של הקטינים חי וממילא אין להוריו מעמד בדיון על האימוץ. באשר לא של האם שנפטרה - היא החזיקה את הילדים בביתה ודאגה לצרכיהם, והיא נשאלה לדעתה בהתאם לתקנה הנ"ל והביעה הסכמתה למסירת הילדים לאימוץ. לעותרים הוסבר שאין אפשרות חוקית לשמור על הקשר בינם לבין הילדים כאשר אלה עומדים בפני מסירה לאימוץ.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא בן פורת. העותרים לעצמם, עו"ד גב' נ. ארד למשיבים. 5.3.85).

ב.ש. 230+233/85 - פרץ חיים ואח' נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע גז"ד (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נדחתה).

שני המבקשים יחד עם נאשם נוסף הורשעו בהחזקת 45 גרם הרואין. המערערים ערערו על פסה"ד והם מבקשים לעכב את ביצוע גזר הדין של 20 חודשים מאסר בפועל. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש ביסס את הרשעתו על ראיות מספיקות והטענה כי טעה בקביעת העובדות אין מקומה בדיון זה אלא בערעור. אין גם טעות בולטת, כטענת הסניגוריה, בכך שביהמ"ש לא קיבל את המלצת שירות המבחן. עונשי המאסר כשלעצמם אינם חמורים בהתחשב בסם המסוכן ובכמות שיש בה כדי להרוס את בריאותם ולסכן את חייהם של אנשים רבים. אולי יגיע ביהמ"ש שלערעור למסקנה אחרת באשר להמלצות שרות המבחן, אך אין לומר כי ביהמ"ש לא רשאי היה לפסוק כפי שפסק על סמך החומר שהיה בפניו.

הכלל הוא כי מי שהורשע בדין והוטל עליו עונש חייב לרצותו מיד. עיכוב הריצוי יינתן רק במקרים מיוחדים, כאשר הטעות בהכרעת הדין או בגזה"ד היא כה בולטת עד כי קיים חשש כי ריצוי העונש עד לברור הערעור ישים לאל את הזכיה בו.

(בפני: השופטת נתניהו.עוה"ד דרור מקרין ושלנגר למבקשים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 28.2.85) .

ב.ש. 276/85 - יונה מנדלסון נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע גז"ד (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נתקבלה).

המבקש הורשע בעבירות מס הכנסה ומס ערך מוסף ונדון לששה חדשים מאסר בפועל ולתשלום קנס. הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר נתקבלה.
ככלל, אדם שהורשע בדין ונגזר עליו עונש מאסר עליו להתחיל מיד את ריצוי העונש. אולם ישנם יוצאים מן הכלל, כגון כאשר תקופת המאסר היא קצרה והערעור לא יוכל להשמע תוך אותה תקופה. בענייננו קיים ספק אם הערעור יוכל להשמע ולהסתיים בתוך 4 חדשים. משמע, שאם לא יעוכב הביצוע יסיים המבקש את ריצוי העונש (בהפחתת השליש והערעור יאבד את עיקר תכליתו.

(בפני: השופט ד. לוין, עוה"ד ד. שכנאי למבקש, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 8.3.85).

ב.ש. 142/85 - מאיר כנפו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (זיוף ומרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשני אישומים של זיוף, מרמה ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות ואישום נוסף של קשירת קשר וגניבה. שני האישומים הראשונים מתייחסים לזיוף אישורים בדבר תוקף רשיונות רכב שמהם עולה כי הרכב כשיר לתנועה. בעבירות אלה יש ראיות לכאורה וממילא אין צורך לדון בשאלה אם גם באישום השלישי יש ראיות לכאורה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
זיוף רשיונות רכב, מלבד חומרת המעשה לגופו של ענין, מסכן גם חייהם של עוברי דרך עקב שימוש בדרכים ברכב שכשירותו לא נבדקה. נסיבות המקרה מעוררות חשש כי העורר יחזור על מעשיו והמעצר דרוש להגן על הציבור. יודגש גם כי העבירות בוצעו בתקופה שמאסר על תנאי בר הפעלה היה תלוי ועומד נגד העורר.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' דפנה זאק לעורר, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 14.2.85).

ב.ש. 199/85 - ריאד בן נימר ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

שני העוררים מואשמים בנסיון לרצח במהלך קטטה בין שתי ממולות שעל אחת מהן הם נמנים. ביהמ"ש החליט לעצור את שניהם עד תום ההליכים אף כי אין להם הרשעות קודמות ועררם נדחה. הסניגור טוען כי הראיות שבידי התביעה מקורן בבני החמולה היריבה ואילו בין הראיות שבידי הסניגוריה הודעות של עדים נייטרליים, ועל כן אין להסתמך על ראיות התביעה כדי לעצור את העוררים. לטענת התובע לא דק הסניגור שכן בין הגירסות המפלילות גם גירסה של עד נייטרלי. מכל מקום, קנה המידה לבחינת הראיות בשלב זה איננו אם הן יביאו באופן ודאי להרשעה אלא אם יש בהן, באם ימצאו מהימנות, להביא להרשעה. לצורך הבחינה הדרושה בשלב זה, יש בידי התביעה ראיות לכאורה. העבירות הן חמורות והנסיבות בהן נעברו מצדיקות מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גושן לעוררים, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 25.2.85).

ב.ש. 173/85 - גומרין קראג'ה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נעצר עד תום ההליכים באשמה של החזקת 47 גרם אופיום. הסם נמצא במכוניתו של נאשם בשם אברג'יל שנהג
בה מקרית שאול לירושלים כשהעורר יושב לידו ועוד אחד בשם אייל יושב בה כנוסע. מכונית משטרה עקבה אחריהם וליד רמזור יצא אייל מהמכונית ונמלט. בחיפוש במכונית נמצא הסם. כתב האישום הוגש נגד העורר ואברג'יל וכשנתפס אייל הודה ולקח את כל האשמה על עצמו, אך מחומר הראיות עולים ספקות בדבר הסיבה לכך. בנסיבות המקרה אין בהודאתו של אייל כדי לייתר את הצורך לבחון אם יש ראיות לכאורה נגד העורר. התשובה לכך היא חיובית. בהודעתו של אברג'יל המנסה לנקות את עצמו מן האשמה, יש די לכאורה כדי להפליל את העורר, כשם שיש די לכאורה בהודעתו של העורר המבקש לנקות את עצמו כדי להפליל את אברג'יל. בשלב זה אין צורך להכנס לברור השאלה מי משניהם דובר אמת.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אבו גוש לעורר, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 19.2.85).

ע.פ. 242/84 - גד חזן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה,זיוף ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער גנב מגרושתו, שקיבלה אותו בביתה, שתי המחאות מתוך פנקס שיקים שברשותה, זייף אותן וקיבל תמורתן דברים במרמה. במקרה אחר גנב מחברו לעבודה כרטיס אשראי ועשה בו שימוש נרחב ביותר ובין היתר שכר רכב וקיבל רכוש בדרכי מרמה וזיוף. הרכוש שנתקבל לא היה לשם סיפוק צרכים למחייתו אלא לבילויים בכל רחבי הארץ ובין היתר גם התארח בבית מלון ועזב את המקום מבלי ששילם עבור השירותים שקיבל. המערער הורשע בעבירות מרמה בארבע הזדמנויות שונות זיוף מסמכים וגניבת רכוש, ונדון לשש שנים מאסר שמתוכן 3 שנים בפועל וכן הופעלו שלושה מאסרים על תנאי של שנה כל מאסר כששתיים מצטרפות ושנה אחת חופפת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המקרים חמורים במהותם ובהתחשב בכך שהמערער הינו נוכל המאחז את עיני הציבור ולא בוחל לגנוב ולהונות את הקרובים לו ביותר, כבר חטא בעבר בעבירות מעין אלה ועברו רצוף במעשים פליליים, העונש איננו חמור על יתר על המידה. ביהמ"ש הבא לגזור את הדין, צריך לשוות לנגד עיניו לא רק את העבריין ומצוקותיו אלא באותה מידה את הציבור הרחב, קרבנותיו של העבריין, וטיב תעבירות. מעשי מרמה בכרטיסי אשראי גנובים ובהמחאות גנובות יש בהם כדי לערער את יציבות חיי המסמר ולהביא לידי כך שבציבור תתהווה רתיעה לקבל כאמצעי תשלום שיקים וכרטיסי אשראי. (בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד זאב נש למערער, עו"ד חיים לי רן למשיבה. 4.2.85) .

ע.פ. 246/84 - חאלד כחילי סעאידה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, בהיותו בן 19, נטל מכונית של אביו ויחד עם שני חברים נסעו לטייל באזור טבריה. בדרכם הבחינו במתלוננת, נערה כבת 16, וחבריו של המערער נענו לבקשתו, עזבו את המכונית והניחו למערער לתת למתלוננת "טרמפ" כשידוע להם שבכוונתו לקיים עמה יחסי מין. המערער נסע עם המתלוננת למקום חשוך וחרף ביכיה וצעקותיה בעל אותה ולאחר אירועים מיניים נוספים הסיע את המתלוננת למקום שבו המתינו שני חבריו והללו בעלו את המתלוננת בזה אחר זה, בהיותם בצוותא, וגם המערער עשה כן שוב. ביהמ"ש הרשיע את המערער בשתי עבירות של אינוס ודן אותו לתשע שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר באונס אכזרי בנערה עולת ימים. הסניגור טוען שבמקרים אחרים הוטלו עונשים יותר קלים וכן הדגיש את גילן הצעיר, עברו הנקי, הבושה שהמיט על בני משפחתו. טענה נוספת בפי הסניגור התייחסה לפער הענישה בין המערער לבין השניים האחרים שנדונו רק לחמש שנות מאסר בפועל. אין ספק שהעונש חמור ומה גם שמדובר
באדם צעיר ונעדר הרשעות קודמות אך המעשה מופלג בחומרתו ומורכב משורה של התעללויות ומעשי בעילה במתלוננת בנסיבות אשר יותירו בה את אותותיהן למשך זמן רב. בנסיבות המקרה, משקל הנסיבות האישיות של המערער צריך להידחות מפני שיקולי ההרתעה. חבריו של המערער נדונו לעונשי מאסר קצרים יותר, אך ביהמ"ש שדן בעניינם של השניים האחרים, הבחין הבחן היטב בין חלקו של המערער לבין חלקם של האחרים שהורשעו רק בעבירת אינוס אחת ואין עילה להקטין את הפער בין עונשי השניים האחרים לבין עונשו של המערער.

(בפני השופטים: ש. לוין, וייס, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד אחמד מצאלחה למערער, עו"ד גב' עספה טפיירו למשיבה. 3.2.85).

ע.פ. 841/84 - פרוספר דהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בכך כי הסתכסך עם הממונה עליו ובמהלך הסכסוך הכה בו בפטיש וגרם לשברים בגולגלתו. ביהמ"ש גזר למערער 27 חודשים מאסר שמתוכם 9 חודשים לריצוי בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. העונש שהוטל קל בהשוואה לחומרת העבירה ואין ספק שביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ובנסיבות שפורטו בתסקיר שירות המבחן.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד אלי כהן למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 12.2.85).

ע.פ. 656/84 - זנתי אלהוזייל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשני אישומים של החזקה וסחר בסמים ונדון לשנתיים מאסר במועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העונש קל לאין ערוך לעומת חומרת המעשים שבגינם הורשע המערער וראוי היה המערער לעונש חמור מזה שהושת עליו, אלא שביהמ"ש התחשב בכך שעקב שיתוף הפעולה של המערער נתפסו עבריינים אחרים. בנסיבות אלה לא היה מקום להתערב במידת העונש, אלמלא העובדה כי מי שייצג את התביעה בביהמ"ש המחוזי השמיע לפני המערער הצהרה שמובנה כי אם יעיד אמת נגד שותפו לעבירה כי אז "יהיה בסדר". מלים אלה כאשר נאמרות לנאשם, עשויות לנטוע בלבו את הצפייה ואולי גם את התקווה שהתביעה תעמוד לצדו כאשר יבוא ביהמ"ש לגזור את עונשו ומה גם שמסר עדות אמת כמצופה. מוטב להמנע מהצהרות מעין אלה כאשר אין מדובר במי שמקבל מעמד של עד מדינה. לכן, ולאחר שעוררו בלב המערער ציפיות כאלה ועל מנת להביע מורת רוח ממה שהתרחש, יש להתערב במידת העונש ולקצר את המאסר בפועל בשלושה חדשים.

(בפני השופטים: ש. לוין גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. המערער לעצמו,עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 18.2.85).

ע.פ. 672/84 - חיים עובדיה פרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אינוס אשתו, תקיפה והדחה בחקירה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בשל עבירות של אינוס אשתו ושתי עבירות של תקיפה חבלנית וכן בשל עבירה של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות נדון המערער לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה כשמחצית התקופה מצטברות הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער התגרש בינתיים מאשתו אך בהטלת העונש הקל שהוטל על המערער כבר הביא ביהמ"ש בחשבון עובדה זו. בהתנהגותו התקינה של המערער בבית הסוהר ובשאר הנסיבות שפורטו על ידי הסניגור אין עילה להקלה בעונש.

(בפני השופטים: ש. לוין גב' נתניהו, חלימה, עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד גב' י. טפירו למשיבה. 21.2.85).

ע.פ. 734/84 - ראובן בן יעקב מימון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

העורר הורשע בהתפרצות לדירה וגניבת רכוש, שימוש ברכב צבאי לביצוע פשע ומסירת ידיעה כוזבת כאילו הרכב נגנב, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה, ששה חדשים מצטברים וששה חדשים חופפים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירות הן חמורות ועברו של המערער רציני למדי בהתחשב בגילו הצעיר ובנסיבות אלה העונש שהוטל עליו מתון והולם ומה גם שהמאסר על תנאי הופעל רק מחציתו מצטבר. העובדה ששותפו למעשה של המערער נדון לארבעה חודשים מאסר בלבד אין בה כדי לשנות את התוצאה שכן קיימים הבדלים ניכרים בין שני השותפים. בכל זאת הוחלט להקל בדין מתוך רצון לעודד את המערער להשתמש בכוחות החיוביים ששירות המבחן מגלה בו. לפיכך הועמד המאסר בפועל בתיק זה על 12 חדשים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דרפי כרמל למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 24.3.85).

ע.פ. 355/84 - משה אברמוביץ נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, יליד 1922, עלה ארצה בשנת 1949 לאחר שעבר את מוראות השואה באירופה. בשנת 1954 נשא אשה ידועת חולי שהיום היא נכה %100 ושבע שנים לאחר נישואיהם נולדה בתם היחידה. המערער ואשתו בחרו להקדיש את חייהם לבת, אך זו, בהיותה תלמידה בבית ספר תיכון, עזבה את הבית ועברה לגור עם המנוח. הלה היה איש אלים, מבוגר ממנה בשנים ובעת ההיכרות עם הבת היה נשוי לאשה אחרת. לאחר מכן התגרש מאותה אשה והבת נישאה לו. מכאן ואילך התחילה פרשה עגומה של מעשי אלימות שהמנוח ביצע באשתו, הוא לא אבה לעבוד והמערער ששימש למעלה מ- 30 שנה נהג אוטובוס דאג לבתו ולמנוח, סיפק להם את כל מחסורם, רכש עבורם דירה ורהיטים ודאג להוצאות המחיה שלהם. משנולדו להם ילדים סייעו המערער ואשתו בגידולם. המערער עשה ככל יכולתו כדי להסדיר למנוח עבודה אך כל כספיו שהושקעו לשם כך שולמו לריק, כיוון שהמנוח העדיף ללכת בטל, להשתכר ולהכות את אשתו. באחד הלילות התקשרה הבת אל הוריה והודיעה כי המנוח מכה אותה. זמן קצר לאמר מכן הופיע המנוח בבית הנאשם אמר לו כי היכה את בתו והוא "מחנך אותה". הוא ביקש מהמערער לרדת עמו לפתח הבנין והמערער נטל עמו אקדח שהחזיק ברשיון. עפ"י עדות המערער צעק המנוח לעברו שהוא יחסל אותו ואת אשתו והרים את ידו, ומאמר ולפני כן השמיע איומים ברצח חשש המערער שמא המנוח יתנכל לו, ירה באקדחו לעבר המנוח יריה אחת וזו גרמה למוחו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת הריגה ודן אותו לשש שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
למערער אין הרשעות קודמות והובאו ראיות על אופיו הטוב ועל עבודתו כנהג אונובוס שבוצעה כהלכה במשך שנים. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהנסיבות האמורות אך מצא את האיזון בין נסיבותיו של המערער לבין העובדה שקיפח חיי אדם שלא כדין בהטלת עונש כאמור. מתוך בדיקת הנסיבות עולה שביהמ"ש לא נתן משקל מספיק במאזן השיקולים לנסיבות האישיות של המערער ולאירועים שהביאו למקרה הטרגי. לשיקולים אלה מתווספים גם השינויים הכרוכים בגילו המתקדם של המערער, מחלותיו והעובדה שעם מאסרו נגדע מטה לחמם של אשתו הנכה ושל בתו ושני ילדיה. בכל הנסיבות ניתן להקל בעונש במידה ניכרת בלי לפגוע באינטרס הציבורי. על כן יועמד המאסר בפועל על שלוש שנים.

(בפני השופטים: ש.לוין גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט שלוש ור. שאולי למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 18.2.85).

ב.ש. 107/85 - עבדאללה נאטשה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר עד מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

המבקש הוא אחד מבין חמישה נאשמים בעבירות סמים שביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים ועררו נדחה. את הערר השתלת העורר על שניים: חוסר סמכות ביהמ"ש המחוזי לשפטו שכן הוא תושב רמאלה וככל שמדובר בו, העבירה המיוחסת לו נעברה, אם נעברה, ברמאללה, וכן כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה.
ככל שמדובר בטענה של חוסר סמכות כוחה היה עמה עד ליום 5.2.85. עפ"י חוק העונשין ופקודת הסמים המסוכנים, הקניית סמכות לבימ"ש בישראל לדון בעניינו של תושב חוץ המואשם בעבירת סמים מחוץ לתחום השיפוט של ישראל, מותנית בהסכמה מפורשת של היועץ המשפטי לממשלה. כשהוגש כתב האישום לא היתה הסכמה כזו והיא נחתמה ע"י היועץ המשפטי ביום 15.2.85. כך שבעת הדיון בביהמ"ש העליון הפגם שדבק בכתב האישום נתרפא. על פי ההלכה הפסוקה הליך משפטי בעבירת סמים נגד תושב חוץ בגין עבירה שנעברה מחוץ לגבולות ישראל, בטל מעיקרו אם אין הסכמת היועץ המשפטי, אך אין כל מניעה לקיימו מחדש מרגע שניתנה הסכמה כאמור. אין צורך או טעם הגיוני לנקוט בצעד פורמלי של הגשת כתב האישום מחדש בעקבות מתן ההסכמה. אשר למצב הראיות - מתוך עיון במכלול העדויות עולה כי יש ראיות לכאורה נגד תעורר.

(בפני: השופט ד. לוין עו"ד א. ברדוגו לעורר, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 8.3.85) .

ב.ש. 256/85 - בני בן הרוש נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (פריצה וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשני אישומים של פריצה וגניבה וביהמ"ש המחוזי .הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. ראיות התביעה מתבססות על עדות של עד מדינה - שותף לדבר עבירה - שאם ימצאו אמינים וימצא להם סיוע נדרש, יש בהם כדי להרשיע את העורר. אמינותו של עד המדינה אינה ענין לבחינה בשלב זה, אלא אם כן על פני הדברים ברור שהמבנה הראייתי שלו מט ליפול, ומצב דברים זה אינו מתקיים כאן. לעורר עבר פלילי, אך לא בעבירות רכוש, והתעוררה השאלה אם לנוכח העדר עבר פלילי בעבירות רכוש יש למקום לעצרו בגין עבירת הרכוש הראשונה המיוחסת לו. התשובה היא כי בענין זה המעצר מוצדק שכן מדובר "בפריצה מסחרית" מובהקת, בה נגנבו מחנות 3000 שעונים. בנסיבות אלה, ועל רקע קיומו של אישום שני שעניינו פריצה, המעצר מוצדק.

(בפני: השופט ברק. עו"ד זילברשטיין לעורר, עו"ד י. בן אור למשיבה. 7.3.85).

ב.ש. 267/85 - מאיר שטרית נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שידול לזנות)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בעבירה של שידול לזנות כאשר על פי כתב האישום הביא את חברתו לצדי דרך שבה נוהגות פרוצות להמצא ולעסוק בזנות, וביקש מהמתלוננת לעסוק בזנות שאם לא כן יפגע בה, ומכל מקום לא יוכל לשאתה לאשה כפי שהיתה רוצה. בעת שנעצרה המתלוננת היה העורר ניצב בקרבת מקום. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
מדובר באדם בעל הרשעות קודמות וקיים חשש שאם ישוחרר עלול הוא להשפיע על המתלוננת שלא תעיד בביהמ"ש ותכשיל את התביעה. במקרים מעין אלה, אכן קיים חשש לא מבוטל של נסיון להדיח את המתלוננת לשנות את גרסתה. רצוי כי תשמע עדותה של העדה בהקדם ולאחר מכן תהיה פתוחה הדרך בפני העורר לבקש עיון חדש במעצר.