ע.פ. 411/84 - מדינת ישראל נגד יגאל לביב
*הרשעה בעבירות סחיטה ואיומים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה) . א. המשיב הוא עתונאי העוסק בעיקר בענייני משטרה, פשיעה וכדו'. הוא עבד עד 1972 בעתון "הארץ", אח"כ עבד בעתון "העולם הזה" ובשנת 1980 הוא חזר לעתון "הארץ" ככתב חופשי. באותה שנה רכש ירחון בשם "חדשות המשטרה", שטיפל בנושאי פשיעה ובעניני משטרה. הירחון היה בבעלות חברה, שבעלי מניותיה היו יהודה שיף ויואל ישראלי, כשחלקו של ישראלי היה אמור להשתלם על ידי לביב בתשלומים. בסופו של דבר סרב לביב לשלם את התשלומים לישראלי. ביום 10.2.82 פורסם בשבועון "העולם הזה" מאמר שטנה והשמצה על ישראלי שכונה בו הנוכל יואל ישראלי והשופט קבע כי הדברים היו מזיקים ופוגעניים. באותה שנה החלה המשטרה להוציא לאור ירחון בשם "מראות המשטרה" ובהשגת מודעות לעתון עסק ישראלי. תפוצת הירחון היתה גדולה ותפוצת עתונו של לביב הצטמקה והלכה. לביב פתח במערכת חרמה נגד כל מי שהיה לו חלק בירחון ומאפריל 1983 החלו להופיע כתבות בעתון "הארץ" ובעתון "העולם הזה" שבמרכזן עמדה תמונתו של ישראלי כנוכל בעל עבר פלילי. במאי 1983 נפגשו ישראלי ולביב כדי להסדיר את המחלוקת ביניהם ובאשר למה שאירע בפגישה זו הוגש נגד לביב אישום של סחיטה באיומים אשר בו הורשע על ידי ביהמ"ש המחוזי.
ב. בירחון "חדשות המשטרה", לפני שנרכש על ידי לביב, פרסמה חברת "רב בריח" מודעות ולאחר שתם ההסכם על הפרסום והעתון עבר לידי לביב ביקש הלה תעריף גבוה יותר וחברת 'רב בריח' החליטה להפסיק את הפרסומים. ביום 29.5.81 פורסמה בעתון "הארץ" כתבה על ידי לביב שכותרתה "פותחה שיטה לפריצה מהירה של מנעולי רב בריח" ונאמר בה כי מנעולי רב בריח ניתנים לפריצה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לביב נהגשלא בתום לב כאשר ייחס את שיטת פריצת המנעולים רק למנעולי "רב בריח" כשהיה ברור לו כי הליקוי במנעולים מאפיין חלק ניכר של מנעולים המיוצרים על ידי יצרנים שונים; תרוציו והסבריו של לביב בביהמ"ש באשר לפרסום לא נתקבלו על ידי ביהמ"ש שהגדיר אותם כמעוותים ורציניים; פרסום הכתבה גרם נזק לחברה; כשלושה שבועות לאחר פרסום הכתבה וכששה חודשים לאחר שנותקו המגעים בענין פרסום המודעות שלח לביב את נציגו לחברת "רב בריח" לשם חידוש קשר הפרסום, הפעם הציע תעריף זול יותר וחברה החליטה לחדש את הפרסומים. מנהלי החברה הסבירו כי לא היה לחברה עניין כלכלי לפרסם מודעות בירחון, אלא שחששו כי יספגו עוד כתבות מהסוג הזה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי למרות החשד הכבד שלביב פרסם את הכתבה מתוך מגמה להשיג את מבוקשו, הרי אינו סבור שהמסקנה המתבקשת כמסקנה בלבדית היא שהתכוון בכך לסחיטה מאת החברה כדי שזו תחדש את הפרסומים ולפיכך זיכה אותו מחמת הספק.
ג. אשר לערעור של לביב - אין לקבלו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת ישראלי באשר לפגישה ביניהם ודחה את גירסת לביב. לפי גירסת ישראלי ניסה לביב לשכנעו שיתחייב להימנע לעסוק בכל הקשור בעתון משטרתי במשך 20 שנה וכשדחה את הצעותיו אמר לו לביב כי יזיק לך אישית. השופט התרשם באופן חיובי מישראלי והתרשמותו מלביב היתה שלילית ובכך אין להתערב. בצדק קבע ביהמ"ש כי מה שחשוב וקובע הוא המסר החד משמעי שביקש לביב להעביר לתודעת ישראלי על אשר צפוי לו אם ידחה דרישותיו, ולא המלים המדויקות בהן השתמש לביב.
ד. אשר לערעורה של המדינה על זיכוי לביב בפרשה הקשורה ל"רב בריח" - דין הערעור להתקבל. השופט הדגיש כי כדי להסיק כוונה של איומים המשתמעת מהתנהגות, חייבת זו להצביע באורח חד משמעי ומעבר לכל ספק שאכן מגמתה של ההתנהגות היא למטרת סחיטה. עקרונית נכונים דברים אלה, אך ביהמ"ש לא דק כשקבע כי לא הוכחו
כאן הכוונה והעבירה על פי המידה הדרושה לצורך הרשעה במשפט פלילי. אין רבותא בכך שלביב לא אמר בפירוש או ברמז משהו שממנו משתמעים סחיטה או איום, שהרי אילו עשה כן, היה בכך כדי להוות איום "בעל פה", הכולל גם איום בעל פה המשתמע מכללא, ולא צריך היה להאשימו באיום הנובע מהתנהגות. בעניינו ניתן ללמוד ממשקלן המצטבר של ראיות נסיבתיות קבילות כי היו איומים בהתנהגות. כאשר מדובר במקבץ של ראיות נסיבתיות עם ראיות רגילות, אין לבדוק את כוחה הראיתי של כל ראיהנסיבתית בנפרד ובאורח עצמאי, אלא לאור הראיות האחרות הסובבות אותה. יכול וראיה נסיבתית כשלעצמה באורח נפרד לא תוכל לבסס מסקנה חד משמעית לחובת הנאשם, אך עדיין כוחה עמה להצטרף לראיה אחרת ויחד עמה להכריע את הכף לחובת הנאשם.
ה. אשר לטענת הסניגוריה בדבר המחוייבות של לביב כעתונאי, כלפי הצבור, לפרסם בכלל, וידיעה נכונה כשלעצמה בפרט, וכי אין להעמיד עתונאי במצב בו יהיה נתון חשש מפני האשמה בסחיטה אם יפרסם כתבה העלילה לפגוש במאן דהוא - אכן, אין להגביל עתונאי במילוי חובתו הציבורית ולהצר צעדיו ע"י שיחשוש תמיד שמא ימעד בתום לב במילוי תפקידו. אך כנגד זאת זכותו של כל פרט שלא לשמש קרבן של דווח לא אמיתי או לוקה בחצאי אמת המעוותים את פניה. ההפרה הבוטה מצד לביב של החובה האתית והמוסרית מאירה את אי ההגינות שבכתבה בה השתמש לביב לאחר פרסומה למטרותיו ומצביעה יחד עם כל הנסיבות וחומר הרקע על כוונתו הפלילית.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן, הוסיפו השופטת נתניהו והשופט בייסקי. ע"ד גב'.ליבנה למערערת,עו"ד סיגל למשיב. 11.3.85).
ע.א. 832/81 - רלפו (ישראל) בע"מ נגד נורוויץ יוניון ... לימיטד
*פירוש חוזה (הערעור נדחה).
א. המערערת לוותה מהמשיבה כסף, והחוזה שנחתם ביום 5.4.79 הסדיר את התשלומים והריבית שיחולו בהלוואה. הקטע שבמחלוקת בין הצדדים אומר כי "אחוז הריבית יהיה בכפוך לשינויים באחוז הריבית הנהוג בחשבונות... בבנק לאומי לישראל בע"מ. בכל מקרה שבנק לאומי יקבע העלאה של אחוז הריבית.. יועלה גם אחוז הריבית של ההלוואה הנ"ל באחוז זהה וזאת החל מ- 4.10.79". בביהמ"ש המחוזי הועלו שני פירושים לקטע הנ"ל. פירוש א' - הוא פירושה של המשיבה האומר כי הבסיס לשינוי הריבית הוא אחוז הריבית כפי שהיה במועד כריתת ההסכם (בתאריך 4.4.79) ולאחר 10.79 תעודכן הריבית לעומת מת שהיה ב- 4.4.79 וכל התוספות שחלו בבנק לאומי מ- 4.4.79 יתווספו לריבית המוסכמת ומאותו תאריך שוב תועלה בהתאם לנהוג בבל"ל. מנגד העלתה המערערת פירוש משלה - פירוש ב' שלפיו ביום 4.10.79 תעשה התאמה חד פעמית של שיעור הריבית והוא יוגדל באותו אחוז בה גדלה הריבית הבנקאית בין התאריכים 4.4.79 ו- 4.10.79 ומתאריך 4.10.79 תהיה הריבית שוב קבועה ולא ייוספו עליה הוספות. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את הפירוש של המערערת, קיבל ז.ת הפירוש של המשיבה ודחה את בקשת המערערת לרשות להתגונן בתביעה על תשלום הפרשי ריבית. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת בענין משפטי טהור ולכן יכול הרשם, הדן בבקשה לרשות להתגונן, לדון בענין לגופו. אין כל עובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים והואיל והפרוש אוון הציעה המערערת פירוש ב', אינו משתמע מן החוזה בעוד שהפירוש שהציעה המשיבה משתמע מהחוזה, יש לקבל את פירושה של המשיבה ולדחות את בקשת הרשות להתגונן. הערעור נדחה.
ב. בביהמ"ש העליון העלתה המערערת, בסיכומיה, פירוש חדש לקטע הנ"ל - פירוש ג'. לפי גישה זו הבסיס לשינויים בריבית הוא אחוז הריבית בתאריך 4.10.79, היינו, עם תום תקופת ההקפאה יוסיפו לריבית המוסכמת את השיעור בו מועלית הריבית הבנקאית החל
מתאריך 4.10.79, ואילו כל התוספות שהיו מ- 4.4.79 ו- 4.10.79 לא יובאו בחשבון. המערערת טוענת כי ביהמ"ש המחוזי טעה בכך שלא העניק לה רשות להתגונן שכן הקטע נשוא המחלוקת הוא מעורפל וראוי היה לקיים בירור משפטי באשר לנסיבות כריתת החוזה; נוסח ההסכם לא שיקף את מה שהוסכם בפועל בין הצדדים שכן ההסכמה בפועל היתה כפי שתואר בפירוש ב' לעיל; פירושו הנכון של ההסכם הוא פירוש ב'; יש לאפשר למערערת לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף את פירוש ג'.
ג. נוסחא של התנייה ברור מתוכה ובה ועל כן אין מעיקרו צורך להזדקק לשאלה אם האמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים נושא בחובו פתח לפרשנות חיצונית של המסמך. שליש מסקנות עולות מנוסחו של הכתוב בסעיף 25(א) לחוק החוזים. ראשית - בהתייחסו אל אומד דעתם של הצדדים מתכוון המחוקק לאומד הדעת כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ולא לאומד הדעת המשתמע ממקום כלשהו; שנית - הפניית הסעיף לנסיבות של החוזה כמקור פרשני, מתייחסת למצב בו אומד דעתם של הצדדים איננו משתמע מן החוזה, ואין מקום לברורה של המחלוקת בקשר למה שהוסכם אם יש בנוסחו של החוזה פירוש ברור ומובן; כאשר ניתן להתייחס לנוסח הדברים שבחוזה ולהבינו הופך פירוש מילותיו לשאלה שביהמ"ש מכריע בה ולא לשאלה שהתשובה עליה נגזרת מן העובדות המוצגות על ידי בעל הדין.
ד. לאור האמור לעיל אין מקום להזקק לפרשנויות המוצעות ע"י המערערת. אשר לטענת המערערת כי בעלי הדין אמנם התכוונו לפירוש שהוא פירוש ב' אך מאחר והקובע הוא נוסחו של הכתוב, ניתן להעלות גם את הגירסה שכונתה לעיל פירוש ג'- ככל שמדובר על פרשנות אפשרית של דברי הכתוב לא היה מקום לשלול העלאת תיזה נוספת שאופייה פרשני משפטי, אך במקרה שלפנינו אין אפשרות להתיר את הקשר שאותו כרכו המערערים עצמם בין כוונת בעלי הדין כביכול לבין פירוש ב' שלהם. אין להתיר פרשנות נוספת הסותרת מערכת העובדות שנטענה ע"י המשיבה בתצהיר שהוגש מטעמה.
ה. פסק הדין ניתן מפי הנשיא שמגר והוסיף השופט ברק: בדין נדחה פירוש ב', ובאשר לפירוש ג', ניתן היה לפרש את ההתנייה גם לפי פירוש זה אך לטענת המערערת עצמה פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם אומד דעתם של הצדדים. יש לפרש חוזה עפ"י אומד דעתם של הצדדים ומבין האופציות הלשוניות שהטקסט מעלה, יש לבחור באותה אופציה לשונית המקיימת את תכליתו של החוזה כפי שהיתה מקובלת על הצדדים בעת כריתתו. אין ליתן ללשון החוזה משמעות אשר, אף כי אפשרית היא, שני הצדדים מקבלים כי אין היא משקפת את אומד דעתם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך.עו"ד ב. גליק למערערת, עו"ד גב' י. וולפיילר למשיבה. 2.85. 21) .
ע.א. 2/82 - בטי ציטרין ואח' נגד מנהל מס רכוש
*הבעלים" לצורך חיוב במס רכוש (הערעור נתקבל).
המערערים הינם הבעלים הרשומים של שתי חלקות קרקע. ביוני 1976 הגישו שלושה מן המערערים למשיב השגה על חיובם במס רכוש בטענה שהחייבת במס היא המערערת הראשונה (להלן: המערערת). לענין זה הסתמכו על הגדרת המונח "בעל' בחוק מס רכוש וקרן פיצויים אשר לפיו אם הבעלים הרשום של הקרקע "העביר לאחר את זכותו להחזיק בהם... לתקופה העולה על חמש שנים יהיה בעל המקרקעין - המחזיק או הזכאי להחזיק בהם...". המערערים 2-4 (להלן: המערערים) חתמו במאי 1973 על מכתב למערערת בו אמרו "הואיל והננו חלק מהבעלים של הפרדס... והואיל והסכמת לקבל על עצמך את כל הכרוך בעבוד הפרדס... בתנאי שנוותר לטובתך על כל ההכנסות.. וזאת למשך תקופה של 6 שנים, על כן הרינו מצהירים ומאשרים בזה כי...
ויתרנו לטובתך ויתור גמור... על כל ההכנסות... למשך תקופה של שש שנים...". ההשגה נדחתה על ידי המשיב וגם ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים והערעור על כך נתקבל.
בערעור הסכים המשיב כי המערערת הראשונה עונה להגדרת "בעל בסעיף האמור, אך זאת בהנחה שההסכם הנ"ל היה תקף בתקופה הרלוונטית. במהלך תקופת ההסכם נעקר הפרדס ע"י המערערת והיא עיבדה את הקרקע בגידולים חקלאיים שונים, ולטענת המשיב השתמשו המערערים במונח "פרדס" ולא במונח "קרקע" ועל כן יש להניח שהתכוונו לשימוש ייחודי בקרקע כפרדס. טענה זו אין לקבל. בנסיבות הענין יש לפרש את החוזה כדעת המערערים, היינו, כי התכוונו לקרקע וכל אשר יצמח עליה בתקופה החוזית אך תיארוה עפ"י הצומח עליה בעת כריתת החוזה ועל כן השתמשו במונח "פרדס". הגבלה על זכות השימוש במקרקעין והקביעה כי אין להשתמש בהם אלא לגידול פרי הדר היתה צריכה למצוא ביטוייה המפורש בכתובים. התנהגות המערערים אחרי עקירת הפרדס, היינו, העובדה שלא מחו בידי המערערת הראשונה, יש בה גם כן כדי לתמוך במסקנה הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה שוב למערערים, עו"ד גב' אורית אפעל למשיב. 17.2.85).
ע.א. 31/82 - ציונה כהן נגד יצחק מזרחי ואח'
*הצגת שאלות הבהרה למומחה רפואי ערעור על החלטה אחרת של רשם.
(הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת הגישה תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים. במסגרת התובענה מונה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש ובהסכמת הצדדים. בהחלטת המינוי נאמר כי המומחה לא יחקר על חוות דעתו אם כי ניתן לבקש ממנו הבהרות בכתב. ב"כ המערערת ביקש להציג שאלות הבהרה למומחה וכאשר נדונה רשימת השאלות בפני רשמת ביהמ"ש המחוזי התנגדו ב"כ המשיבים למשלוח שאלות הבהרה. תוך התנגדות זו חזר בו ב"כ המערערת מבקשתו לשלוח שאלות הבהרה וביקש רשות לחקור את המומחה. הרשמת החליטה כי חוות הדעת של המומחה "ברורה ביותר ואין מקום לאף אחת משאלות ההבהרה... איני רואה מקום להרשות שינוי מההחלטה הקודמת בדבר אי חקירתו בביהמ"ש". הערעור סב על שני חלקיה של ההחלטה בטענה כפולה: הרשמת טעתה בסרובה לאפשר משלוח שאלות ההבהרה; היא טעתה כשסברה שב"כ המערערת אינו רשאי לחזור בו מהסכמתו שלא לחקור את המומחה. לעומת זאת טוען ב"כ המשיבים כי משחזר בו פרקליטה של המערערת מבקשתו להציג שאלות הבהרה מנועה המערערת מלבקש בשלב זה הצגת השאלות משהוסכם כי המומחה לא ייחקר על חוות דעתו אין לחזור מן המוסכם. הערעור נתקבל בחלקו.
שאלה דיונית התעוררה האם "החלטה אחרת" של רשם בימ"ש מחוזי מצוייה בתחום תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, ועל כן ניתן לערער עליה כמו על כל "החלטה אחרת" כשמוגש ערעור על פסק הדין, או שמא חייבים קודם כל לערער על החלטת הביניים של הרשם לפני שופט של אותו ביהמ"ש עפ"י הזכות המוענקת בסעיף 96 לחוק בתי המשפט, ואם לא עשו כן שוב אין מערערין על אותה החלטה אחרת. בשאלה זו ניתנה תשובת ביהמ"ש העליון כי אין חובה לערער על החלטת הביניים של הרשם וניתן לערער עליה במסגרת הערעור הכללי לערכאת הערעור.
אשר לגוף המחלוקת בענין חקירת המומחה הרפואי או משלוח שאלות ההבהרה - אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה אם צד זכאי לחזור בו מהחלטתו לא לחקור מומחה, שכן די לשם הכרעה בערעור בטעות של הרשמת שסרבה להתיר את משלוח שאלות ההבהרה, בין אם טובות ונחוצות הן בענין ובין אם לאו. השאלות נוגעות לתחום חוות דעתו של המומחה ועל כן זכאית המערערת, עפ"י ההסדר הקיים, להציג את השאלות. בדברי ב"כ המערערת לפני הרשמת אין משום הסתלקות מבקשתו להציג
שאלות הבהרה, כי אם תגובה על התנגדות שהועלתה להצגת השאלות, כאשר בנסיבות אלה העדיף למקור את המומחה שתי וערב. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שתוגשנה שאלות ההבהרה למומחה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערערת לעצמה, עוה"ד רפפורט וברג למשיבים. 3.3.85).
ע.א. 419/84 - שמואל טוכמינץ נגד לורנה כרמל (טוכמינץ)
*הסכם גירושין כהסכם ממון בין בני - זוג (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה התגרשו ולפני גירושיהם חתמו, ביום 15.8.78, על הסכם גירושין ובו הסדירו את ענייני הרכוש שביניהם. לבני הזוג היתה דירה בת חמישה חדרים והוסכם כי בתוך שנה מיום הגירושין ירכוש המערער עבור המשיבה דירה בת 3 חדרים ובתמורה תועבר מחצית הדירה של האשה בדירה בת 5 חדרים לבעל וכן תמסור האשה למערער את החזקה בדירה זו בה התגוררה עם בנותיה. עברו מספר שנים והמערער לא ביצע את התחייבותו לרכוש דירה לאשה וזו הגישה תביעה לאכיפת ההסכם. הבעל התגונן בטענה כי האשה הודיעה % שברצונה להשאר בדירה הגדולה ואף צירף המערער פתק בכתב ידה כי החליטה להשאר בדירה הגדולה וכי תחתום על חוזה בענין זה עם המערער כאשר תשוב מארה"ב. חוזה כזה לא נחתם. ביהמ"ש המחוזי לא התייחס כלל לגירסת המערער בקבעו כי אפילו נכונה טענת המערער אין בכך כדי למנוע היענות לבקשת האשה, שכן לא נטען כי ההסכם החדש ביטל את התחייבות המערער לרכוש דירה, ואם סובר המערער שהושג הסכם העומד בסתירה לפס"ד תקף הרי הוא יכול לפנות לביהמ"ש ולתבוע שינוי פסה"ד. הערעור נדחה.
אין צורך להתייחס לשאלה הדיונית אם המערער צריך היה לממש גירסתו בדרך של הגשת תביעת לביטול פסה"ד, או יכול היה להתגונן כנגד תביעת המשיבה בטענה שהסכם חדש ביטל את ההסכם הקודם, שהרי דין הערעור להדחות מטעם אחר. הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פס"ד הינו הסכם ממון במובן חוק יחסי ממון בין בני זוג, ועפ"י אוחד חוק לא רק הסכם הממון חייב להיות בכתב אלא גם כל שינוי של הסכם כזה יהיה בכתב, ולדרישת הכתב מתווספת דרישה שההסכם או השינוי יאושרו ע"י ביה"ד או ביהמ"ש. בענייננו, נישאו בעלי הדין לפני שנכנס החוק לתוקפו, אך עפ"י החוק הסכם ממון כזה שנעשה לאחר תחילת החוק חלים עליו פרקים מסויימים בחוק. אין צורך כי גם בעת שינוי הסכם הממון יהיו הצדדים להסכם בסטטוס של בני זוג. ככל שמדובר בדרישת הכתב לשינוי הסכם ממון, הרי דרישה זו אינה הוכחתית בלבד אלא מהותית ביסודה ולכך כאמור צריך אישור ערכאה שיפוטית בענייננו דחיית המועד לרכישת דירה לא נעשה עליה כל הסכם בכתב וממילא לא נתקיימו דרישות החוק בדבר אישור השינוי ע"י ביהמ"ש.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד מ. מורגנשטרן למשיבה. 20.2.85).
ע.א. 724/84 - קלמן יונגרייז נגד סופי יונגרייז
*החזקת ילדים (הערעור נדחה בעיקרו).
המחלוקת היא על החזקת שלושת ילדיהם של בני הזוג. המערער גדל כל חייו בארץ, למעט תקופת למודים בארה"ב, והמשיבה גדלה בארץ מגיל 6 עד גיל 13 ואז נסעה עם הוריה לקנדה, חזרה ארצה בגיל 18 ומאז התגוררה בישראל עד לפני כשנה. לאם אזרחות קנדית ולשני בני הזוג אזרחות ישראלית. בני הזוג נישאו בשנת 1966 ונולדו להם שלשה ילדים שגדלו והתחנכו בישראל. ב- 1983 התגרשו בני הזוג ובהסכם הגירושין נמסרו הילדים להחזקתה של האם. לאחר מכן עזבה האם את הארץ כשהיא שוהה תקופות מסוימות בחו"ל ובעת האחרונה החליטה להשתקע דרך קבע בקנדה. היא פנתה לביה"מ בתביעה למסור למשמורתה ולהחזקתה את הבן השני שהוא
בן 15 ואת הבת שהיא כבת 9 ואילו הבן שהוא בן 17 נשאר עם האב. כן ביקשה להוציא את הילדים מהארץ לקנדה. ביהמ"ש המחוזי קיבל חוות דעת של שני פסיכולוגים ועפ"י חוות הדעת קבע כי טובת הילדים היא שיהיו עם אמם. לפיכך הורה על העברת הילדים לחזקת האם ואישר הוצאתם לחו"ל. הערעור נדחה פרט לענין ההתחייבויות בקשר לביקורי הילדים בישראל.
ביהמ"ש העליון דחה את כל טענות האב נגד דרך עבודתם של הפסיכולוגים והסתמכות ביהמ"ש על חוות דעתם. קביעותיהם של הפסיכולוגים לא היו תוצאה מהתרשמות גרידא כטענת האב, אלא פרי ממצאים ושורה ארוכה של מבדקים. ביהמ"ש ניתח ניתוח מעמיק את חוות הדעת והגיע למסקנה כפי שהגיע ובכל אלה אין להתערב.
המערער העלה גם טענות בדבר קשיים שהערים ביהמ"ש המחוזי על דרך חקירת הפסיכולוגים אך מתברר שאין הדברים כטענתו. ניתנו לו אפשרויות לחקור את הפסיכולוגים לאחר שהשיבו על שאלון שהציג, אך ב"כ האב לא ניצל את זכותו הקבועה בחוק. אילו כהוצאה מהסכמותיו, הצהרותיו וצעדיו של ב"כ האב במהלך המשפט בביהמ"ש דלמטה היתה נפגעת כהוא זה האפשרות להביא בפני ביהמ"ש מומר ראוי ורלוונטי לענין החזקת הילדים היה מקום לאפשר, ללא כל היסוס, השלמת החומר וניהול חקירה נוספת כדי שכל מה שנחוץ יהיה לנגד עיני המומחים ולנגד עיני ביהמ"ש. ברם, די היה בכל מה שעמד לנגד עיניהם כדי להוביל לקביעות של ביהמ"ש.
הנושא היחידי המצדיק התערבות הוא נושא הביקורים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הילדים יבואו לביקור ארצה משך 30 יום בשנה ויש להעמיד את התקופה על 45 יום בתקופת הקיץ וכן יש לחייב את האם לתת ערבות בנקאית של 10,000 דולר וערבות אישית של 20,000 דולר למימוש אפשרויות הביקור.
(בפני השופטים: ש. לוין חלימה, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ציון סמוכה למערער, עו"ד עידו דיבון למשיבה. 3.2.85).
ע.פ. 448/84 - עבד טוואשי נגד מדינת ישראל
*התערבות ביהמ"ש העליון בשיקולים שבמהימנות (הערעור נתקבל).
אין דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בשיקולים שבמהימנות, אך במקרה דנא אירעו שני דברים: המערער הראה לשופט המחוזי תמונות שהצביעו כי רגלך היתה נתונה בגבס, אות שבמועד הרלוונטי לא יכול היה להגיע לבית המתלוננים ולירות, והשופט לא ברר את הדבר, כאשר שומה היה עליו לעשות בנאשם שאינו מיוצג והחזיר למערער את התמונות אין הסבר מדוע המתלוננים הגישו את התלונה באיחור של חצי שנה לאחר היריות נשוא האישום. חלף זמן רב מן האירוע שקרה בשנת 1979 ונותר ספק בנסיבות הענין שממנו רשאי המערער ליהנות.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 18.2.85).
ע.פ. 519/84 - אברהם בוחבוט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע, יחד עם צעיר אחר, בהתפרצות לבנין, ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי העונש מופרז בחומרתו בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה כאשר בסופו של דבר לא נגנב דבר; המערער שהוא בעל עבירות קודמות החל בתהליך שיקום ומאסר ממושך יסכל את ההליך הזה; חברו למעשה של המערער לא נדון לעונש מאסר בכלל ואף מאסר על תנאי קודם הוארך. אין להקל בעונש למרות הטיעונים הנ"ל. העונש שנגזר הולם את המעשה בהתחשב בעברו הפלילי של המערער המלמד כי זה עבריין מועד שאינו חדל מלעבור על החוק ואת העונש יש לקצוב לו לא רק על פי המעשה שבגינו הועמד לדין, אלא גם בהתחשב בסיכון שהוא מהווה לשלום הציבור. אין גם לדבר במקרה זה על כלל אחידות העונשים שכן כלל זה יפה כשהנתונים שווים או דומים ואילו
בענייננו המערער בוגר מחברו בשש שנים, ובאשר לחברו הוגש תסקיר חיובי של שרות המבחן, ולפיכך החליט ביהמ"ש להעמיד את החבר בפיקוח שרות המבחן ולהימנע מלגזור מאסר.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד יוסף בן חמו למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 20.3.85).
ע.פ. 12/84 - פרדי בלאיש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
היה סכסוך בין המנוח לבין המערער והוצע למערער לצאת למאבק עם המנוח. הוא נענה לאתגר, הצטייד בסכין ובהמלך ההתכחשות דקר את המנוח למוות לאחר עיסקת טיעון עם התביעה הוסב סעיף האשמה להריגה וביהמ"ש גזר למערער 10 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין זו הפעם הראשונה שהמערער נהג באלימות, שלף סכינים ודקר, היו כבר שלושה מקרים כאלה שבהם שיחק לו מזלו והתוצאות לא היו כל כך קשות. תקרית זו קרתה זמן קצר לאחר שהמערער השתחרר מהכלא בגין מעשי התקיפה הקודמים, אך העונש שהוטל עליו לא ריסן אותו. אכן, מדובר באדם צעיר שעבר תקופת ילדות קשה ויש לו בעיות בהתפתחותו הנפשית, אך כל הנסיונות בעבר להרחיקו מחבורות עבריינים ולהעמידו בפיקוח שירות המבחן לא צלחו. בנסיבות המקרה ובהתחשב באישיותו של המערער ועברו הפלילי יש להגן על הציבור מפני מעלליו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט ךוין. עו"ד ברדוגו למערער, עו"ד גב'אסתר נחליאלי למשיבה. 19.2.85).
ע.פ. 281+282/83 - יורם צרפתי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש שוד, החזקת נשק ונסיון לרצח (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
המערער הורשע בתיק אחד בעבירת שוד, נסיון לשוד, שתי עבירות של החזקת נשק והתפרצות ונדון ל- 10 שנות מאסר בגין מעשה השוד ו- 5 שנות מאסר בגין העבירות האחרות, כששני העונשים חופפים. בתיק נפרד הורשע בעבירה של נסיון לרצח ובקשירת קשר לבצע רצח ונדון ל- 7 שנים מאסר המצטברות למאסר של עשר שנים. הערעור על חומרת העונש נדמה.
התיק הראשון מתייחס למעשים בהם התחבר המערער לחבורה של עבריינים באשדוד והקבוצה כולה היוותה סיכון חמור לשלום הציבור. הסניגור העלה בקשר לפרשה זו טענה מרכזית כי שותף אחר באותן עבירות נדון לעונש קל בהרבה. ברם, אין גוזרים עונשים על פי דגם אמיד ואוטומטי ויש להביא בחשבון לגבי כל עבריין את עברו, מה חלקו ומעמדו בעבירה שבוצעה ואופי העבירות מייחסים גם משקל לדרך בה נהג הנאשם בעקבות מעצרו, היינו, אם הודה והביע חרטה או הכחיש ואשמתו הוכחה רק בעקבות דיון משפטי מלא. אכן, אין עונשין אדם על כך שלא הודה באשמה, אך לגבי מי שהודה והקל על החקירה יש מקום לנהוג בהתחשבות ולזקוף את הדבר .לטובתו. ביהמ"ש אמנם רשאי לנהוג לגבי פרשיות משולבות בדרך הקבועה בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, אולם אם מדובר על פרשיות נפרדות רשאי ביהמ"ש לתת לדבר ביטוי כשהוא קוצב את העונש, ויהיה זה אף עונש כולל.
החלק השני מתייחס לחלקו של המערער בנסיון לרצח עד מדינה, למטרה זו הוכן רעל ותוכננה הכנסת הרעל לתוך קומקום תה המשמש כלואים בתחנת משטרה בגבעתיים והמשך התכנון היה לזרוק רימון יד כדי למנוע הושטת עזרה לקרבן הנ"ל. מעשים אלו הצביעו על אכזריות, קשיחות והעדר מעצורים ואין אלא להסיק מכך שבקצבו למערער 7 שנים מאסר בלבד היה בפני ביהמ"ש העונש הקודם של 10 שנות מאסר. אין להניח שביהמ"ש היה מסתפק בנסיבות אחרות בעונש של 7 שנות מאסר בשל נסיון לרצח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 10.2.85).
ע.פ. 858/84 - ציון בטש נגד מדינת ישראל
*הפרת תנאי מבחן (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע חמש עבירות נגד רכוש ובהמלצת שרות המבחן הועמד למבחן לתקופה של שנתיים מיום ההחלטה. בתוך תקופת השנתיים הורשע בעבירות אחרות ודינו נגזר למאסר בפועל באותן עבירות. בבצעו את העבירות האחרות הפר המערער את תנאי המבחן בתוך תקופת המבחן, ושרות המבחן עתר ביום 6.10.83 לביהמ"ש ליתן כל צו שביהמ"ש ימצא למועיל עקב הפרת תנאי המבחן. עניינו של המערער נדון בפני ביהמ"ש ביום 22.10.84, לאחר שתקופת המבחן כבר חלפה, וביהמ"ש הטיל על המערער 6 חודשי מאסר בשל עבירותיו המקוריות בערעורו טען הסניגור כי בתום תקופת המבחן פקעה סמכותו של ביהמ"ש להטיל על המערער עונש בשל עבירותיו המקוריות הערעור נדחה.
טענתו המרכזית של הסניגור היתה שהמבחן הוא תחליף לעונש ובתום תקופת המבחן אין סמכות להעניש את המערער. טענה זו אינה סבירה ואין לקבלה. כאשר הנאשם הורשע בשל עבירה נוספת רשאי ביהמ"ש להטיל עליו עונש בעבירה מקורית כפי שביהמ"ש היה רשאי להטיל אילו הורשע בפניו על אותה עבירה. פקודת המבחן לא הגבילה את זכות הענישה של ביהמ"ש בשל העבירה המקורית לתקופת המבחן. אשר לטענת המערער שהמבחן הוא תחליף לעונש - טענה זו נכונה במידה והעבריין ממלא אחר תנאי המבחן. את אינו ממלא אחרי התנאים והוא מורשע בתקופת המבחן בעבירות נוספות, אין דבר בנוסף הפקודה המחייב לקבוע כי סמכות הענישה של ביהמ"ש פגה בתום תקופת המבחן.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד גרמן למערער, עו"ד גב' ר. רבין ולמשיבה. 12.2.85).
ע.פ. 378/84 - עבדללה מחמוד ואקדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש שוד מזוין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שוד מזויין והחזקת נשק כאשר השוד בוצע בחנותו של צורף ונגנבו ממנו תכשיטים בשווי של מליון וחצי שקלים. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. גם אם אין למערער הרשעות קודמות, הרי מדובר באחד העונשים הקלים שהוטלו בשל עבירות מהסוג הנדון ואין זאת אלא שביהמ"ש נתן משקל רב, יתר על המידה, למחלה שממנה סובל המערער.
(בפני השופטים: ש. לוין גב' נתניהו, חלימה. עו"ד מסאלחה למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.2.85).
ע.פ. 907/84 - אלמוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש מעשים מגונים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו בעשיית מעשים מגונים שלא בכפיה בשלוש בנותיו הקטינות ונדון לשנה מאסר בפועל ולשלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש הטיל את העונש בהתחשב בחומרת העבירה מצד אחד ובהודאתו של המערער, עברו הנקי, שרותו ללא דופי במשמר הגבול ומצב בריאותו, מצד שני. אין ספק שאלמלא הנסיבות המקלות ראוי היה שחלק ניכר מהמאסר על תנאי יהיה לריצוי בפועל, כך שעונש המאסר של שנה הוא עונש מהון בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: ד. לוין גב' נתניהו, חלימה. עו"ד חסן דאבה למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 7.2.85).
ע.פ. 193/84 - מדינת ישראל נגד יהודה טרמילו
*קולת העונש(סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירות של יבוא 300 גרם הרואין מלבנון לישראל ומכירת חלק מכמות זו ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל
ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה.
חומרת המעשים לא נעלמה מעיניו של ביהמ"ש המחוזי, אך הובאו בחשבון שיקולים נכבדים לקולא, והעיקר, הרושם הכללי שהמשיב אינו מעורה בעולם הפשע וגם אין חשש שיהפוך לעבריין למרות שיש לו כבר כמה הרשעות קודמות. המשיב הוא המפרנס היחידי של משפחה, ההורים שניהם נכים בשיעור של %100, ואף שיתף פעולה ומסר במו פיו את המידע שעל יסודו הורשע. אעפ"כ היה מקום להחמיר בעונש, הסוטה ממדיניות הענישה המקובלת, אלמלא העובדה שהמשיב עומד עתה לדין על מסירת הודעות סותרות הקשורות לפרשיות שבגינן הורשע בתיק זה ויש להניח שישא כתוצאה מכך בעונש נוסף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג, החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד חיים לירן למערערת, עו"ד ש. קרנר למשיב. 11.2.85).
ע.פ. 748/84 - צדוק זכריה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשי אינוס בצעירה ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. תקופת המאסר שהושתה על המערער מלמדת כי ביהמ"ש התחשב התחשבות רבה גם במצבו של המערער וגם בנסיבות המקרה כאשר המערער הושפע לבצע את המעשה על ידי התנהגות המלוננת - קרבן העבירה. אלמלא התחשבות זו ראוי היה עונשו של המערער להגזר לתקופת מאסר ארוכה פי כמה.
(בפני השופטים: ד. לוין גב' נתניהו, חלימה. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 7.2.,85).
ע.פ. 37/85 - עותמאן אחמד עוסמאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהגשת מסמכים כוזבים על מנת לקבל כסף מקופת האוצר, וביהמ"ש גזר לו שנתיים מאסר שמתוכן שלושה חדשים לריצוי בפועל וכן תשלום קנס של מליון שקל. הערעור על מומרת העונש נדחה.
מדובר במעשים חמורים בפני עצמם. המערער הוא מורה אך עובדה זו אינה מדברת לזכותו. דווקא מורה חייב לתת דוגמה לאלה שהוא ממונה על חינוכם ובמבחן זה לא עמד. נטען כי המערער ביצע את המעשה בהשפעתו של אחר שהדיח אותו, עשה את אשר עשה ברגע של חולשה, וכן לא השיג שום תועלת חומרית מפני שיצטרך להחזיר את הכספים שקיבל. כמו כן התנהגותו עד עתה היה כמעט ללא דופי והוא מטופל באשה וילדים. חרף זאת, יש להניח הצדה את נסיבותיו האישיות של העבריין ולהעדיף את טובת הצבור המחייבת כי העונש בגין מעשים כדוגמת אלה, ישמש גם להרתעת עבריינים בכח. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד משלחה למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.2.85).
ע.פ. 174/82 - שלמה זדה נגד מדינת ישראל
*מידת העונש(סמים) (הערעור על גזר הדין נתקבל).
נגד המערער התנהלו בביהמ"ש המחוזי שני משפטי סמים במקביל. האחד חמור מאד במהותו שבו יוחסו למערער ולאחרים עיסקות יבוא של 2 ק"ג הרואין, והשני, נשוא ערעור זה, שבו יוחסה למערער החזקת 7 מנות הרואין. המשפט השני הסתיים ביום 7.1.82 ובו נדון המערער ל- 12 שנות מאסר בפועל ואילו המשפט דנא הסתיים כשבוע לאחר מכן ובו הוטלו על המערער 7 חודשים מאסר בפועל מצטברים לעונש האחר. הערעור נתקבל במובן זה שהעונש יחפוף את העונש השני.
יש יסוד להניח שאם היה המערער מבקש לצרף לענין העונש את שני התיקים עונשו הכולל לא היה משתנה. המערער לא ביקש זאת, יתכן משום שסבר כי יזוכה במקרה דנן.
עובדה היא שהמערער לא הורשע עפ"י העובדות שצוינו בכתב האישום והשופט בהכרעת הדין ביקר את התביעה על שניסחה את כתב האישום בצורה מרושלת וייחסה למערער עובדות שלמעשה אינן נכונות. אפשר שאלמלא ניסוח זה של האישום היה המערער שוקל את צעדיו אחרת.
לכאורה לא היה מקום להיענות לבקשת הסניגור לחפוף את העונשים, שהרי חייב להיות ברור שכל עבירה עונשה בצדה, ואדם שהורשע בעבירת סמים מן הראוי שייענש בעונש ממשי על כל עבירה שביצע. במקרה דנן היה זה תואם יותר את מדיניות הענישה אילו ביהמ"ש היה גוזר למערער תקופת מאסר ארוכה יותר משבעה חודשים וקובע שברובה תחפוף את 12 שנות מאסר, אולם כשניצבים בפני פסק דין זה וכשמדובר רק ב-7 חודשי מאסר אשר ריצויים יתחיל בעוד למעלה מ- 10 שנים הרי העונש מאבד את משמעותו. מסיבה זו בלבד מתקבלת בקשת הסניגור באופן שהעונש דנן יחפוף את עונש המאסר האחר.
(בפני השופטים: ד. לוין גב' נתניהו, חלימה. עו"ד איל שמחוני למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 7.2.85).
ע.פ. 648+693/83 - סלומון משראוי נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד חסן כחיל *זיכוי מנסיון לרצחו וחומרת העונש (ערעורו של סלומון על חומרת העונש נתקבל וערעור המדינה על זיכוי כחיל נדחה). בביהמ"ש המחוזי הוגשו שני כתבי אישום. האחד שבו מייחסת המדינה למשראוי נסיון לרצח ונשיאת נשק והשני שבו מואשם כחיל בנסיונות לרצח ועבירות אחרות. באישומים שבשני המשפטים מדובר בקשירת קשר לרצוח ונסיון לרצוח את אחד מבני משפחת ג'יבלי מיפו. לטענת התביעה היו לכל אחד משני הנאשמים, כחיל ומשראוי, טעמים משלו לגרום למותו של אחד עבדאללה ג'יבלי איש העולם התחתון, בגלל יריבויות שונות. לאחר דיון נרחב בכל הפרשיות החליט ביהמ"ש המחוזי להרשיע את משראוי בחלק מן העבירות ובכללן נסיון לרצח ונשיאת נשק והוא נדון ל- 7 וחצי שנים מאסר בפועל ואילו באשר לכחיל קבע ביהמ"ש כי אין ראיות מהימנות מספיקות לביסוס הרשעה נגדו ועל כן זיכה אותן מכל אשמה. ערעורו של משראוי באשר לחומרת העונש נתקבל וערעור המדינה על זיכויו של כחיל נדחה.
בעניינו של כחיל החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לסמוך על עדותו של עד המדינה בשם עאיש בקבעו כי אינו אמין ואין לבסס הרשעה על עדותו אלא אם כן ימצא סיוע ממשי ורב עוצמה לדבריו. אכן ביהמ"ש השתמש בביטויים "סיוע ענייני מלא ומושלם" וכן בביטוי של סיוע שיהווה "ראיה עצמאית" וכדומה, אך כשבודקים את פסק הדין בכללותו עולה כי ביהמ"ש המחוזי יכול היה עפ"י חומר הראיות להגיע לכלל הממצאים העובדתיים שהצדיקו את הזיכוי. אין למצוא בהתייחסות ביהמ"ש דלמטה לראיות ולעדים טעות עקרונית או פגם היורד לשרשו של ענין. בדרך כלל אין בימ"ש שלערעור מתערב בממצאי הדרגה הראשונה אלא במקרים חריגים שבהם בית המשפט שלערעור מגיע למסקנה כי הדרגה הראשונה נתפסה לכלל טעות בולטת בשיקוליה אך אין המצב כך בענייננו.
אשר למשראוי - ביהמ"ש העליון הרשה לו להביא ראיות נוספות באשר למצב בריאותו הלקוי, הוא לוקה בלבו, וכן העזרה שהגיש למשטרה במקרים רבים שבהם סייע לחשוף עבריינים. עובדה זו מקשה את תנאיו בכלא תוך חשש של התנקשות בחייו ולכן הוא נמצא בתנאי בידוד. בכל הנסיבות ניתן להקל בעונשו ולהעמידו על חמש שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין.עו"ד סעדיה אמיר למשראוי עו"ד מור לכחיל,עוה"ד דבורין ויגודסקי מור למשיבה. 13.2.85).
ב.ש. 232/85 - מדינת ישראל נגד אליהו תשובה
*הארכת מעצר לפי סעיף 54(סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות של סחר בסמים, גניבת נשק וקשירת קשר לבצע פשע והוחלט בשעתו לעצרו עד תום ההליכים. ביום 28.12.84 הורה שופט ביהמ"ש העליון על הארכת המעצר בתום השנה לחודשיים נוספים עפ"י סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי כשהשופט ציין שהמשפט התנהל בעצלתיים וכי היו מספר רב של דחיות שרובן באו בעטייה של הסניגוריה. במשך חודשיים אלה נתקיימו שלש ישיבות נוספות בלבד כשהפעם הסניגוריה עשתה הכל כדי לעזור בהחשת המשפט. בינתיים התפטר הסניגור ומונה סניגור חדש ודרושה עוד ישיבה אחת להוכחות. בנתונים אלה ובהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות למשיב הוחלט להאריך את המעצר עד יום 28.4.85.
(בפני:השופטת נתניהו. עו"ד גב' נאווה בן אור למבקשת, עו"ד סולומונוב למשיב. 28.2.85).
ע.פ. 56/84 - חיים דוייק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של גניבה ע"י זיוף חתימה על המחאה (הערעור נדחה) . המערער היה סוכן דואר בסוכנות דאר בגילה והוא מואשם בכך כי במרץ 1978 זייף המחאה של צה"ל לפקודת אחד בשם חיים נאמני תושב בית שאן, חתם על גב ההמחאה חתימה שהתיימרה להיות חתימתו של נאמני, רשם מספר ת.ז. וגבה את תמורת ההמחאה בסכום של כ- 6,000 ל"י. המערער כפר באשמה וביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על הודאתו של המערער במשטרה וכן על ראיות נסיבתיות שהיוו "דבר מה נוסף" להודאה. הערעור על ההרשעה נדחה.
באשר לכשרות ההודאה שנתקבלה - במשפט זוטא החליט ביהמ"ש המחוזי שאין לקבל את טענות המערער כי ההודאה הוצאה ממנו ע"י לחץ ואיומים וכי כלל לא אמר את הדברים הנמצאים בהודאה ובכך אין להתערב. נותרת השאלה אם היה "דבר מה נוסף" התומך בהודאה וגם על כך התשובה היא בחיוב. נאמני העיד כי לא קיבל את התשלום שהגיע לו; המערער אינו מכחיש כי טיפל בתוקף תפקידו בהמחאה הנדונה ורשם על גביה מספר תעודת זהות והוציא מקופת הדואר את סכום ההמחאה; כדי לקבל את גירסת המערער שאדם שלישי גבה את סכום ההמחאה במרמה, צריך להניח כי בניגוד למקובל שילם המערער את הכסף לאדם אלמוני, שאינו מוכר לו כלל, מבלי לדרוש ממנו תעודת זהות קיימות סתירות משמעותיות בגירסות השונות של המערער בהודעותיו במשטרה ובעדותו בביהמ"ש בדבר טיפולו בהמחאה נשוא המשפט; העיד מטעם התביעה עד מומחה אשר הישווה את החתימה המופיעה על גבי ההמחאה עם דוגמאות של חתימת השם "נאמני חיים" שנכתבו בכתב ידו של המערער וקבע כי לדעתו סביר מאד שהחתימה היא של המערער.
טוען הסניגור כי ההוכחות הנסיבתיות אינן מצביעות בצורה ודאית וחד משמעית על אשמת המערער, ולפי ההלכה ניתן להרשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות רק אם יש בהן כדי להוביל באופן בלעדי למסקנה המפלילה. טענה זו נכונה, אך במה דברים אמורים - כשההרשעה מבוססת על הוכחות נסיבתיות ותו לא. בענייננו קיימת הודאתו הקבילה של המערער, והשאלה היא אם ישנו בחומר הראיות "דבר מה" נוסף, שיש בו כדי לשכנע שההודאה היא אמינה ואינה פרי דמיון או המצאה. אילך היה בראיות הנסיבתיות כדי להוכיח באופן חד משמעי את אשמת המערער לא היה צורך בהודאה. כשיש הודאה של נאשם ובודקים אם יש בראיות האחרות "דבר מה נוסף" אין ראיות אלה חייבות לעמוד בקריטריונים הקפדניים שנקבעו בפסיקה לענין ההרשעה על סמך ראיות נסיבתיות
(בפני השופטים: בך, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד י. דוויק למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 17.2.85).
ע.א. 203/82 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד וסצ'סטר פייר אינשורנס קומפני
*תביעה של חברת ביטוח נגד מבטח משנה (הערעור נתקבל).
בעלות הדין הן חברות ביטוח. בשנת 1981 הגישה המשיבה תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערת לתשלום סכום של כ- 127,000 שקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. בכתב התביעה נטען כי המשיבה הוציאה ביולי 1976 פוליסת ביטוח לחברת יוטקס בע"מ וכי לאמר שבעה חדשים פרצה שריפה שכילתה את מפעל החברה. בשנת 1978 שילמה המשיבה למפרק יוטקס 600,000 שקל. בכתב התביעה של המשיבה נטען כי המערערת השתתפה בביטוח משנה בפוליסה הנ"ל בשיעור של %15 ועל כן עליה להשתתף בתשלום הנזק. המערערת ביקשה רשות להתגונן נגד התובענה והרשם נעתר לה, אך ערעורה של המשיבה לביהמ"ש המחוזי נתקבל וניתן פס"ד נגד המערערות הערעור נתקבל.
מוסכם על הכל כי התנהלה שיחת טלפון בין בעלות הדין שבה הסכימה המערערת לעיסקה של ביטוח משנה בנוגע לחברת יוטקס, אך קיימת פלוגתא לגבי משמעותה האופרטיבית של השיחה. המערערת טוענת שלפי הנוהל המקובל אין העיסקה מושלמת אלא לאחר קבלת הפוליסה, או קבלת הפרמיה מהמבטח הראשי לפני אירוע הנזק, ובמקרה דנן נתקבלה הפוליסה והפרמיה שולמה רק לאחר שאירע הנזק בפועל, ואילו המשיבה טוענת שדי היה בשיחת הטלפון כדי לקשור את העיסקה. אין מדובר כאן בשאלה משפטית בלבד אלא בנוהגים המקובלים בענף הביטוח הטעונים הוכחה ובניגוד לקביעת ביהמ"ש המחוזי לא היה מקום לסמוך בענין זה על תכנם של תצהירי תשובה מטעם המשיבה שהוגשו ללא נטילת רשות ושעל ביהמ"ש היה להתעלם מהם כפי שעשה הרשם. טענת המערערת שתשלומי הפרמיה הגיעו לידיה אחרי קרות הנזק וזמן רב אחרי הוצאת הפוליסה ושעל כן יש חשש להקמת נדבכי העיסקה בדיעבד מן הראוי שתבחן בראיות.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד מ. בלטר למערערת, עו"ד נשיץלמשיבה. 27.2.85).
בג"צ 729/84 - ד"ר מאיר ארליך ואח' נגד השופט א. פרוינד
*החלטת חוקר מקרי מוות (העתירה נדחתה).
בתו של העותר היתה חיילת ועברה נתוח פלסטי בהרדמה כללית תוך כדי ניתוח נוסף בבטנה שבוצע מחמת התפתחות של עליית חום והתנפחות, נפטרה החיילת. תוך כדי הניתוח הראשון התגלה כפף בטובוס, צנור שדרכו מוזרם החמצן, ובעקבות הפטירה מונתה ועדת חקירה צבאית שהגיעה למסקנה כי מבחינת סיבת המוות קיימות שתי אפשרויות: האחת הכפף בטובוס והשניה עליית חום מחמת מחלה ממארת שפרצה במפתיע. בסופו של דבר היתה מסקנתה כי זהו מאורע טרגי של התפרצות המחלה הממארת. בעקבות זאת ביקש ב"כ העותרים למנות שופט חוקר סיבות מוות לפי חוק השיפוט הצבאי אך הפרקליט הצבאי הראשי פנה ליועץ המשפטי כדי שישקול אם יש לפתוח בהליך לפי חוק חקירת סיבות מוות וכך הגיע הדיון בפני השופט (המשיב). השופט הגיע למסקנה כי סיבת המוות לא הוכחה בודאות מוחלטת אך קרוב לוודאי שהיא נעוצה במחלה הממארת וכי בראיות יש כדי להצביע על ביצוע עבירה על ידי הרשויות הקובעות את סדרי הבדיקות המוקדמות לפני הניתוח ואת המיכשור העומד לרשות הרופא המרדים בשעת הניתוח. החוקר לא מצא יסוד לחשש שנעברה עבירה פלילית על ידי הרופאים שטיפלו במנוחה ישירות דעת הורי המנוחה לא נחה מההחלטה הנ"ל ומכאן עתירתם. העתירה נדחתה.
אפילו נפלו בהחלטת השופט כל הפגמים המפורטים בעתירה עדיין אין הם מהווים עילה להתערבות בג"צ כי אם טיעון היפה בפני ערכאה היושבת לערעור. יחד עם זאת, ברור שחקירת סיבות המוות אינה מוציאה או מפחיתה מסמכות הפרקליטות והמשטרה לשקול על סמך החומר הקיים אם נעברה עבירה פלילית מצד הרופאים שטיפלו במנוחה.
אם תבוא פנייה מצד העותרים לפרקליט המדינה לשקול את החומר הראייתי שימציאו מתחייב מעצם קיומה של הסמכות שפרקליט המדינה ישקול בדבר ויקבע את עמדתו אם קיים מקום להעמדה לדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין,וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. העותר לעצמו, עו"ד ש. צור למשיב. 4.2.85).
בג"צ 53/85 - תנן חסן ואח' נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'
*החלטת ועדת איכלוס להקצאת מגרשים (העתירה נדחתה).
בישיבת ועדת איכלוס אלקנה מיום 16.1.85, שבה השתתף העותר, נקבע כי 161 המגרשים שביסוד העתירה יוגרלו בין אנשי הקבוצה שקבלו 36 עד 70 נקודות, ולא לאנשים שמחוץ לקבוצה זו. אם רצה העותר להתנגד להחלטה זו בפני בג"צ היה עליו להזדרז ולעשות כן תוך ימים ספורים ביותר, אך הוא פנה לבג"צ רק ביום 27.1.85, יומיים לפני המועד שנקבע להגרלה בין האנשים שזכו כאמור באותם מגרשים בנסיבות המקרה ואופי ההחלטה זהו שיהוי המצדיק דחיית העתירה על הסף.
גם לעצם הענין תלויה העתירה על בלימה. העותר היה חבר ועדת האיכלוס ונוכח בישיבה מאוקטובר 1984 שבה נקבעו הקריטריונים לבחירת הקבוצה ובפרוטוקול אין כל רמז להתנגדות מצדו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י.מרחבי לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 3.2.85).
ע.פ. 31/84 - שוטה עללאשווילי ואח' נגד מדינת ישראל
*גניבת בנזין ע"י עובדים בבתי הזיקוק (הערעור נדחה).
שני המערערים, אחים, עבדו בבתי הזיקוק באשדוד, הראשון באגף הייצור והשני כעובד בטחון. הם הורשעו בעבירות של גניבת בנזין ממשאבות הדלק וכן בגניבת סולר ותדלוק מונית שבבעלותם. הערעור על ההרשעה נדחה. הראיות בנויות על דברים שנתגלו במעקב אחרי העובדים בבתי הזיקוק והשאלות שעוררו המערערים הינן אם האיש שעקב אחרי המעשים יכול היה לראות את הנעשה ואם מה שראה מספיק כדי הרשעה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב וביהמ"ש העליון, לאחר שבדק את החומר, אישר את ההרשעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ביסקי גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד צבי לדסקי למערערים,עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבה 17.2.81).
ע.פ. 129/84 - איל קלימנדוס נגד מדינת ישראל
*חומדת העונש(סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, תושב בירות, שהה בנצרת, והסכים עם תושב ישראל על יבוא סמים מלבנון ואכן ייבא לישראל 400 גרם הירואין. ביהמ"ש המחוזי דן אותו לחמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הסניגור ביקש להקל בעונש בטענו כי המערער הוא תושב חוץ ובעל השכלה שהסתבך במקרה במעשה עבירה חד פעמי ואין סכנה שישוב לעבור עבירות אין להתערב במידת העונש. מכמות של 400 גרם הירואין ניתן להכין אלפי מנות מסוכנות ומזיקות.כאשר מדובר על סחר בהרואין אין נפקא מינה אם הנאשם הוא תושב ישראל או תושב ארץ אחרת. החברה האנושית כולה נלחמת נגד הסחר בסמים ולמטרה זו גם נכרתו אמנות בין לאומיות והוחקו חוקים המאפשרים שפיטה של עבריינים בעבירות סמים אף אם העבירה לא בוצעה בתחומי המדינה בה מתקיים המשפט. על אחת כמה וכמה אין להקל כאשר מדובר על יבוא הרואין לתוך ישראל ממש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בר, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חצרוני למערער,עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 14.2.85).
ע.פ. 348/84 - מוחמד חרז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בכך כי גנב רכב ויחד עם אחרים פרץ לתוך דירה באשקלון ומעל גופה של בעלת הדירה משך תכשיטים ואף ביצע מעשי אלימות כלפי הנשדדת ביהמ"ש גזר למערער שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
המעשה שבוצע חמור ביותר ובנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב במידת העונש. ברם, מסתבר כי שותפו של המערער באותו מעשה נדון על ידי שופט אחר למאסר של שנה וחצי בפועל ושלש שנים על תנאי ומכאן כי נוצר פער בעונשים. השותף לעבירה החזיר את כל השלל או תמורתו לקרבן העבירה וגם הוגש לגביו תסקיר של שרות המבחן שהיה חיובי. אולם בכל אלה אין עדיין כדי להסביר פער כה ניכר בעונש. בהתחשב בחומרת העבירה אין להקל בעונש באופן משמעותי, ולפיכך המאסר בפועל יעמוד על חמש שנים בלבד ושלש שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - הנשיא ,שמגר. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"דגב' ע. ראובני למשיבה. 14.2.85).
ע.פ. 174+228/84 - יגאל אפללו וקנוט וורנר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(סמים)
(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו). המערערים, יחד עם אחר, הורשעו בתיקים נפרדים בעבירות של קשר לבצע פשע, נסיון ליצא חשיש מישראל -והחזקת חשיש. אפללו הודה באשמה ונדון לשש שנים מאסר שמתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל, וורנר הורשע ונדון לשלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. סניגורו של אפללו טען כי לא ניתן משקל לנסיבות האישיות ועברו הנקי של אפללו וכן ציין את הפער העצום והבלתי הולם בין העונש שהוטל על אפללו ובין זה שהוטל על שותפו, אחד בשם לוי, שנדון לשתי שנות מאסר בפועל, וכן עוד אחד שנדון למאסר על תנאי בלבד. טענה דומה נטענה בערעורו של וורנר. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו.
נגע הסמים מתפשט וגורר אחריו, לא אחת, עבירות נוספות מצד אלה הלכודים במערכת הרסנית זו. ענישה היא אחד הכלים שבידי החברה על מנת להלחם בנגע זה ולעקרו מן השורש. על כן אילו היה מדובר רק בנסיבות של המערערים דנא לא היה מקום להתערב בגזר הדין, שכן מן הראוי להעלות את רמת הענישה בעבירות סמים. מאידך, יש טעם בטענת המערערים בענין הפער הגדול בין העונש שהוטל על לוי לבין זה שהוטל עליהם. לוי לא הודה, לא שיתף פעולה והורשע לאחר הדיון במשפטו והוא נטל ככל הנראה חלק מרכזי בביצוע העבירות לוי מכר את הסם למערער וורנר עמד להוציאו לחו"ל. יש לשמור ולקיים מדיניות של אחידות הענישה במקרים ובעניינים זהים בנסיבותיהם, אם כי אין לתת לכלל זה "מעמד" של עקרון ויש ליישמו במקרים בולטים וחריגים וכזה המקרה שבפנינו. הפער בין השניים חורג מעבר לסבירות ומי שלא הודה יוצא נשכר. מצד שני נוכח חומרת העבירות יש לתת לכלל זה במקרה דנא משקל מוגבל. אין בגזר הדין של לוי נימוקים המסבירים, בצורה מניחה את הדעת, את הפער וביהמ"ש שגזר את דינו של אפללו לא יכול היה להתייחס ללוי באשר משפטו היה אז עדיין תלוי ועומד. בכל הנסיבות יש להפחית את עונשו של אפללו ולהעמידו על חמש שנים מאסר שמתוכן שלש וחצי שנים לריצוי בפועל ועונשו של וורנר יש להעמיד על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין,וייס, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג- כהן. עו"ד י. גטר לאפללו, עו"ד שמואל סף לוורנר, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 3.2.85).