ע.א. 463/81 - עמירם ורוזט בן עמי נגד א. עדני חברה קבלנית בע"מ ואח'
*ביטול הסכם עקב הפרתו(הערעור נתקבל).
א. המשיבה הינה חברה קבלנית. היא מכרה דירה למערערים בבנין שעמדה להקים ונחתם חוזה כמקובל בעיסקה מסוג זה. המערער הינו טייח ושני הצדדים הסכימו כי המערער יבצע עבודות טייחות בבנין וכן כי חלק ניכר מהשכר יזקף על חשבון הדירה. במהלך הקמת הבנין ביקשו המערערים לעשות שינויים ותוספות בדירתם תמורת תשלום נוסף ומצד שני ביקשה המשיבה שינוי בטיב הטיח והמערער תבע תשלום עבור שינוי זה. התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לתשלומים. בסיכומו של דבר טענו המערערים שלא נותר לתשלום אלא סכום של 10,000 ל"י, פרטו איך הגיעו לתשלום זה, והציעו את התשלום הנדון כדי לקבל את החזקה בדירה ואת רישומה. מאידך דרשה המשיבה סכום של 30,000 ל"י כדי שתסכים להעביר את הדירה למערערים, ומשסרבו המערערים לשלם את הסכום הנ"ל הודיעה להם המשיבה כי היא מבטלת את החוזה ואף מכרה את הדירה למשיבים 2, 3 (לענין זכויותיהם של המשיבים 2, 3 - אלה הצהירו כי ידוע להם שגורלם תלוי בהכרעה שתינתן במחלוקת בין המערערים למשיבה). המערערים עתרו לביהמ"ש המחוזי לאכיפת חוזה המכר וביהמ"ש קבע שהיתרה שהגיע מהמערערים היא כ- 15,000 ל"י ומכיון שהציעו רק סכום של 10,000 ל"י יכלה המשיבה לבטל את ההסכם. ביהמ"ש ציין כי המשיבה מעולם לא מסרה חשבון מפורט על סך 30,000 ל"י שדרשה ומנהל המשיבה אף לא ידע להסביר בעדותו כיצד הגיע לסכום הנ"ל. במקרה דנן הן המערערים והן החברה הפרו את התחייבויותיהם ומכיון שגם המערערים הפרו את התחייבותם היתה זכאית המשיבה לבטל את ההסכם. הערעור נתקבל.
ב. המערערים הגישו חשבונותיהם בתום לב ובמטרה להבהיר את סלע המחלוקת כדי להגיע לפתרון במסגרת ההסכמים, ואילו המשיבה נקבה בסכומים קלוטים מן האויר ועשתה נסיון לקבל מהמערערים כספים שכלל לא הגיעו לה. כך שהמשיבה לא קיימה חובותיה בתום לב ובדרך מקובלת. ניתן להכריע בערעור זה את הדין ע"י הקביעה כי בגדר קיום החובות בתום לב ובדרך מקובלת, אף זכות הביטול של החוזה במשמע והמשיבה לא ביטלה את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. ברם, לא צריך להכריע את הערעור עפ"י נקודה זו כי הבעיה יכולה לבוא על פתרונה על בסיס העובדות והראיות שהוצגו בביהמ"ש.
ג.קביעותיו של ביהמ"ש באשר לחובות של כל אחד כלפי השני נכונות פרט לקביעה אחת באשר לסכום של 4,000 ל"י אשר יש לנכות מן החיוב של המערערים כך שלמעשה 10,000 ל"י שהציעו לשלם הוא הסכום שהיו חייבים בהפרש קטן של פחות מ- 1,000 ל"י. בחוזה המודפס הוספו בכתב יד המלים המורות כי לדירת המערערים תוצמד חניה שתרשם על שמם בטאבו. המערערים ויתרו על החניה עפ"י בקשת המשיבה כדי לאפשר למשיבה ביטול צו הריסה של בנייה שעשו בשטח העמודים ולפי עדות המערער התנה את הויתור בפיצוי של 4,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התביעה של 4,000 ל"י עבור הויתור לא היתה מבוססת אך בענין זה יש לקבל את גירסת המערערים. קשה להניח שרוכש דירה שטרח לעמוד על הכללת זכות חניה בחוזה יוותר עליה ללא תמורה. בנסיבות משפט זה הגיוני היה להטיל דווקא על המשיבה להוכיח שהוסכם כי הויתור יהיה ללא תמורה ולא להטיל על המערער להוכיח כי הוסכם על תמורה. ברם, המערערים גם הצליחו להוכיח שאכן הובטח להם הפיצוי. לפיכך לא היה יסוד לביטול החוזה מצדה של המשיבה והמערערים זכאים לאכיפתו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד עדיאל חשין למערערים, עוה"דנעם לאונר וגב' ורד שפרן למשיבים. 17.7.85).
ע.א. 594/84 - פלונית נגד לשכת העבודה והרווחה
*אימוץ (הערעור נדחה) .
א. המערערת, אמו של קטין שהוכרז כבר אמוץ, סובלת ממחלת נפש ואושפזה מספר פעמים בבית חולים לחולי נפש. ב- 1979 נישאה ומנישואין אלה נולד הקטע באוגוסט 1980. הלידה הביאה עמה גל מחלה נוסף והמערערת נזקקה לאשפוז. יחסיה עם בעלה התערערו והוא נפטר בינואר 1982. בהיות הקטין בן 7 ימים הובא למשרדה של עובדת סוציאלית שהעבירה אותו למשפחה אומנת שם שהה במשך שנתיים. כל אותה עת ביקרו אותו אמו ואחותה מעת לעת ונסיון של שרותי הרווחה למצוא מקום מתאים לגידולו של הקטין נכשל. האם סרבה לקבלו ולפי חוות דעת רופא שטיפל בה לא תוכל לעמוד במשימת גידולו של הילד. משפחת האב שנפטר לא הביעה נכונות לגדלו. במשפחת האם נראתה אחותה כמועמדת מתאימה לגידולו של הקטין, אך זו נישאה אז, היתה מטופלת בתינוק משלה וחיה בתנאים קשים ובעלה התנגד לגידול הקטין אצלם. מצבו של הילד אצל המשפחה האומנת הורע ועל רקע זה נתן ביהמ"ש המחוזי בנובמבר 1982 אישור להעברת הקטין לחיק משפחה המבקשת לאמצו. מאז העברת הילד כאמור נותק הקשר בין המערערת ומשפחתה לבין הקטין. במקביל פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ שכן נתקיימו בו התנאים הקבועים בחוק האימוץ.
ב. בתחילת הדיון נשמעו ראיות באשר למצבה של האם וביהמ"ש קבע כי אין היא מסוגלת לדאוג לבנה וכי אין סיכוי שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין. חרף החלטה זו ביקש השופט לבדוק אם מן הראוי להכריז על הקטין כ"בר אמוץ" שכן הועלתה האפשרות שאחות האם ובעלה, ששינו דעתם, יוכלו לגדל את הקטין. ביהמ"ש קיבל תסקיר סעד משלים שלפיו קשריה של המערערת עם אחותה חמים וכי כוונותיה של האחות כנות. יחד עם זאת עלה מן החומר כי טובתו של הקטין ובריאותו, הדאגה ליציבותו הנפשית והתפתחותו התקינה, מחייבים שישאר בחיק המשפחה המבקשת לאמצו. המלצה זו נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי שהכריז על הקטין כבר אימוץ והערעור נדחה.
ג. החלטת ביהמ"ש המחוזי כי הקטין הוא בר אימוץ ניתנה ביום 15.5.84 ומשלא הוגש ערעור על אותה החלטה נתן ביהמ"ש צו אימוץ. רק לאחר מכן ביקשה המערערת לערער על ההחלטה המכריזה על הקטין כבר אימוץ וניתנה לה אורכה להגשת הערעור. המערערת טוענת כי לא היה בפני ביהמ"ש חומר מספיק למסקנה שנתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 13(7) לחוק האימוץ (כי האם אינה יכולה לדאוג לבנה) וכי היה על ביהמ"ש להורות כי הקטין יגדל אצל אחות האם תוך שמירת קשר עם האם. אין לקבל טענות אלה.
ד. סעיף 13(7) עניינו יכולת ההורה לדאוג לילדו כראוי. עזרה מבחוץ, לרבות סיוע מהמשפחה, נלקחים בחשבון עד כמה שיש בהם כדי להשפיע על יכולתו של ההורה. על כן, אם ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו, מתקיימים התנאים הקבועים בחוק, גם אם מסתבר כי משפחתו של ההורה מסוגלת לדאוג לקטין. השאלה אינה אם ההורה רוצה לדאוג לקטין אלא אם הוא מסוגל לכך. לשונו של החוק מצביעה על מבחן אובייקטיבי כאשר גורם המפתח הוא עצם מסוגלותו של ההורה לדאוג לילדו. על כן, אם ביהמ"ש קובע כי ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו עליו להמשיך ולשקול אם בנסיבות הענין ראוי לו להכריז על הקטין כבר אימוץ. אין לקבל את הבקשה לבחון את מצבה של האם מחדש. לא רק סדרי דין תקינים אלא גם טובת הקטין מחייבת כי יבוא קץ להתדיינות. אכן, ענין לנו בדיני נפשות, אך הנפש העיקרית שבה יש להתחשב היא נפשו של הילד.
ה. בביהמ"ש המחוזי התעוררה השאלה אם אין זה מן הראוי, חרף התקיימם של היסודות הקבועים בסעיף 13(7), להמנע מלהכריז על הקטין כבר אימוץ וזאת בשל רצונה של אחות האם ובעלה לטפל בילד. ברם, ביהמ"ש המחוזי דן בנושא והגיע למסקנה
כי מתוך התחשבות בטובתו של הקטין ועפ"י המלצת הפסיכולוג ופקידת הסעד יש למסור את הקטין לאימוץ ולא לטיפולה של האחות וגם בענין זה אין להתערב ואין מקום להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופט ברק. עו"ד ל. רוזנברג למערערת, עו"ד י. בן אור למשיבה. 23.6.85).
ע.א. 696+722/82 - ג.ו.ב.ר. נכסים בע"מ וגורפיל נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חיובי מס שבח ותוספת מס(הערעורים נדחו).
א. בין אחד ברגמן (להלן: ברגמן) ובין גורפיל שררו יחסי ידידות שהתפתחו ליחסיים עיסקיים. ברגמן פעל למען גורפיל ומשפחתו ואף החזיק יפוי כח כללי מטעמו. בשנת 1970 נרשמה החברה המערערת כחברה פרטית בהון מניות של 20,000 ל"י המחולק ל- 100 מניות הנהלה ו- 19,900 מניות רגילות. עפ"י תזכיר ההתאגדות חתם גורפיל על מנית הנהלה אחת, בנו חתם על מניה רגילה אחת וכן חתם ברגמן על מניה רגילה אחת. בשנים 1971-1970 רכשה החברה מכספי גורפיל שני מגרשים בנתניה. בשנת 1976 החליט גורפיל למכור את המגרשים לקבלני בנין וביקש מברגמן שיחתום על כתב העברת מניות בחברה ללא תמורה. ברגמן סרב ואז החליט גורפיל להקצות לעצמו את יתרת מניות ההנהלה והמניות הרגילות. בתגובה על כך הגיש ברגמן תובענה נגד גורפיל ולבסוף הועבר הענין לידי בורר. ביום 9.10.78 נתן הבורר פסק בוררות בו קבע כי הקצאת המניות נעשתה כדין, אך על גורפיל לפצות את ברגמן עבור פעולותיו לטובת גורפיל ועסקיו והפיצוי התבטא בכך שהחברה תעביר על שם ברגמן 11/60 חלקים משני המגרשים. מנהל מס שבח מקרקעין חייב את החברה במס שבח בגין העברת 11/60 לברגמן וכן חייב את גורפיל בתוספת מס בגין הקצאת יתרת המניות, שהרי בכך הועבר, לדעת מנהל מס שבח, חלקו של הבן שהיה לו שליש מהמקרקעין לידי גורפיל. שני הערעורים נדחו.
ב. אין לקבל את טענת החברה כי יום רכישת המגרשים הוא גם יום מכירתו של החלק שהועבר לברגמן. מתוך פסק הבורר עולה שברגמן קיבל את החלק בחלקות עבור פעולותיו משך כל השנים ואין קשר בין פעולות אלה לבין מועדי רכישת המגרשים. צודק ב"כ החברה שיש לבחון את העיסקה במהותה האמיתית ותוכנה הכלכלי ולא עפ"י הדפוסים המשפטיים הפורמליים שבאמצעותם היא בוצעה, אך אין לקבל את טענת החברה כי במקרה דנן היה חלקו של ברגמן בזכויות החברה לפני פסק הבורר מנייה אחת שביטאה 1/3 מהרכוש ואילו בעקבות פסק הבורר ירד חלקו ולכן אין מס שבח. פסק הבורר לא הצהיר על זכויותיו של ברגמן במגרשים מאז רכישתם, אלא כי לברגמן לא היה כלל שליש ברכוש החברה. בהחלטת הבורר הועברו החלקים האלה לברגמן.
ג. אשר לחיוב גורפיל בתוספת מס בגין הקצאת המניות בחברה - לפי סעיף 9(ב) לחוק מס שבח חייבת פעולה באיגוד מקרקעין בתשלום תוספת מס (היום מס רכישה) וכהקצאת המניות יש לראות פעולה באיגוד לצורך תשלום מס.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. 7.7.85).
ע.א. 104/83 - יוניסול נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חיוב ריבית בתשלום תוספת מס (מס רכישה) (הערעור נדחה).
א. המערערת רכשה בדצמבר 1977 מקרקעין והנכס הוכר כנכס מאושר לפי החוק לעידוד השקעות הון. תשלום תוספת המס בסך 14,700 שקלים נדחה לחמש שנים עפ"י תקנות מס שבח. במרץ 1982 מכרה המערערת זכויותיה בקרקע וביקשה לשלם את המס. נמסרה לה דרישה לתשלום שכללה קרן של 14,700 שקלים וכן ריבית של 40,760
שקלים. לענין תשלום הריבית הסתמך המנהל על הוראות סעיף 94 לחוק מס שבח כפי שתוקן בתיקון מס' 8 וחישוב הריבית נעשה מיום 10.8.80 הוא מועד תחילתו של תיקון מספר 8. ועדת הערר דחתה את ההשגה על החיוב בריבית והערעור על כך נדחה.
ב. סעיף 94 המתוקן קבע כי על סכומי מס שלא שולמו עד המועד שנקבע בסעיף 73 להגשת ההצהרה או השומה העצמית תתווסף ריבית של %3 לכל שבועיים או חלק מהם. סעיף 31 לתיקון מספר 8 קבע כי החל מתום 30 ימים מיום פירסומו של החוק תחול הריבית לגבי יתרות סכומי מס שחייבים בהם בשל מכירות או פעולות באיגוד. אין חולק כי לפני התקון לא חלה ריבית על פיגור או על דחיית מועד התשלום בשל טעם אחר, והמחלוקת היא אם סעיף 94 חל גם על אי תשלום בשל דחייה שהוענקה לפי התקנות במפעל מאושר. טענת המערערת היא כי אין לחייבה בריבית מאחר ולא פיגרה בתשלום במשמעותו הרגיל של מונח זה אלא התשלום נדחה בדין אך אין לקבל טענה זו. חיוב המערערת במס נבע מן הרכישה של המקרקעין וחוק עידוד השקעות הון לא פטר אותה מתשלום המס. ניתנה למערערת דחייה של מועד התשלום ומאחר והדחייה היא כדין אין לחייבה בקנס, אך הריבית איננה קנס ואיננה עונש אלא תשלום המתחייב עקב השארת הכסף בידי החייב. אחד הטעמים העיקריים לסעיף 94 בנוסחו החדש היה למנוע שחיקת ערך הכסף.
ג. אין לקבל טענת המערערת כי החיוב בריבית הוא בגדר חיוב רטרואקטיבי. החיוב הוחל רק מתחילתו של החוק המתקן ולא על התקופה שחלפה מיום הרכישה ועד ליום פרסום החוק המתקן. בעת שהמערערת זכתה לדחייה לא היתה אמנם עדיין חובה לשלם ריבית אך לא היתה לה זכות מוקנית שהחוק לא ישונה ועם שינויו של החוק עמדה לה הזכות לוותר על הדחייה ולשלם את המס אם סרבה לשלם ריבית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. מלכו למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 15.7.85).
ע.א. 284/83 - אחמד אגבארייה ואח' נגד מדינת ישראל
*תביעה לביטול רישום בהסדר קרקעות(הערעור נדחה).
א. במסגרת הליכי הסדר הגישו שלושת המבקשים וכן המשיבה תזכורות תביעה בחלקות מסויימות. פקיד ההסדר העביר את כל התביעות לביהמ"ש המחוזי והדיון נקבע ליום 1.1.67. המערערים לא הופיעו לדיון וביהמ"ש מצא כי הוזמנו להופעה כדין. אמנם ההודעות על מועד הדיון לא נמסרו לידי המבקשים אישית, אך פקיד המסירה רשם בכל שלושת ההודעות כי ביקר בדירתם שלוש פעמים ומשלא מצא אותם בפעם השלישית הדביק את ההודעות בדירות בהתאם לחוק. כיון שכך דן ביהמ"ש בתיק באותה ישיבה; שמע את עדי המדינה שביקרו בעבר בחלקות הנזכרות ותארו את מצב העבוד וכן הוגשו תצלומי אויר שנעשו בזמנו ע"י חיל האויר הבריטי. עפ"י החומר שהיה לפניו שוכנע ביהמ"ש שנתקיימו הנתונים המחייבים רישום הבעלות בחלקות ע"ש מדינת ישראל. באשר למסירת פסק הדין לשני המערערים הראשונים קיימת תרשומת שפקיד המסירה בא לבתיהם, לא מצא אותם בבית ובפעם השלישית הדביק את פסקי הדין בכתובות הנ"ל. לגבי המערער השלישי אין תרשומת כזו. חלפו כ- 14 שנים מאז פסק הדין ורק ב- 1981 פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי וביקשו לבטל את פסק הדין בנימוק שלא ידעו על ההדבקה שבוצעה בהעדרם, לא ידעו על מועד ישיבת ביהמ"ש ביום 1,1.67 וגם לא ידעו שביהמ"ש הכריע בסכסוך לרעתם. בקשתם נדחתה והערעור נדחה.
ב. תקנה 30 לתקנות הסדר זכויות במקרקעין קובעת כי בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד בלבד תוגש תוך 30 יום מהיום שבו נמסרה לו ההודעה או ההחלטה, ואילו בעניינים שאינם מוסדרים בתקנות חלות תקנות סדר הדין האזרחי. השאלה היא
אם בוצעה המסירה כחוק. הכתובות שמופיעות בהודעות על מועדי הדיון ואישור מסירת פסק הדין הינן הכתובות המופיעות בתזכורות התביעה שהוגשו ע"י המערערים, והאפשרות של טעות בכתובת לא עלתה כלל. אשר לנושא ההדבקה - עפ"י התקנות אם אין אפשרות למסור את ההזמנה באופן אישי אפשר להדביקה, כך שהמסירה היתה כדין. שואל ב"כ המערערים כיצד יתכן שבכל ביקוריו של שליח בית דין נמצאו שלושת הבתים סגורים אך על כך התשובה היא שאין בעובדה זו כדי לסתור את החזקה העולה מרישומיו של פקיד המסירה.
ג. כיון שמסירת פסק הדין נעשתה לשני המערערים כדין היה עליהם לבקש הארכת המועד לביטול פסה"ד שניתן בהעדרם ומשלא עשו כן החמיצו גם את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. ברם, גם אם ביהמ"ש יתעלם מנושא עבור המועד, אף אז אין כל סיכוי למערערים להצליח בערעורם הנוכחי. אין מדובר בפגם שבהליך אשר בעטיו היה על ביהמ"ש להימנע ממתן פסה"ד. בנתונים אלה זכותם של המערערים לבטל את פסק הדין אינה נובעת מתוך חובת הצדק, והדבר תלוי בשיקול דעתו של ביהמ"ש שנתן את פסה"ד. במקרה כזה על ביהמ"ש להציג לעצמו שתי שאלות: מה הסיבה שגרמה לכך שהמבקש לא הגיש את בקשתו בזמן ולא הופיע בתאריך הקובע; מהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסה"ד. השאלה השניה היא העיקר. אם ניישם הכללים הנ"ל על המקרה שלפנינו התוצאה היא שלמערערים סיכוי קלוש להצליח במקרה ופסק הדין יבוטל. לפני ביהמ"ש היו עדויות משכנעות אודות מצב העיבוד בחלקות שנסתייעו בתצלומי אויר, ואיש לא יוכל להטיל דופי בתוצאות המבוססות על תצלומים שבוצעו ע"י חיל האויר הבריטי ומשקפים את המצב בשעת הצלום כהוויתו. על כן אין הצדקה לסתור את מסקנת ביהמ"ש המחוזי באשר לשני המערערים הראשונים.
ד. אשר למערער השלישי - ברור שמסירת ההודעה למועד הדיון היתה כחוק אם כי פסה"ד לא נמסר במועד, ואולם גם באשר אליו אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש. אין זה חשוב אם נמסר פסה"ד לידיו כחוק ואם לאו, ודי בכך שהדיון בהעדרו התקיים עפ"י הדין ואילו הסיכויים שיזכה בתביעתו במקרה ופסק הדין יבוטל הם אפסיים לאור ההוכחות שהביאה המדינה.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, וייס. החלטה - השופט חלימה. עו"ד דובחי אלחאג' למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה) .
ע.א. 711/82 - י. בלומנטל בי"ח בע"מ ואח' נגד חיים תיכון ואח'
*תביעה לצו מניעה נגד הפעלת "בית החלמה" באזור מגורים(הערעור נתקבל).
א. ברחוב פינסקר בחיפה מצוי מבנה ששימש בעבר מלון ופנסיון. בשנים 1974- 1972 הוציא משרד הסעד רשיון לניהול מעון במבנה הנדון. בערך בשנת 1974 החל המוסד לקבל חולים שהועברו אליו מבית החולים לחולי נפש בלומנטל, תוך התאמת המקום לצרכיו החדשים, ומאז ועד היום הזה נעשה השימוש במוסד בעיקר לצרכי בית החולים בלומנטל. בשנת 1977 הגישה המערערת בקשה לועדה המקומית לשנות את ייעודו של הבנין מפנסיון לבית חולים. משפורסמה הודעה בדבר הבקשה לשינוי היעד, עמדו דיירי הסביבה על טיבם של שכניהם שבמבנה, הגישו התנגדות לבקשה והתנגדותם נתקבלה. בד בבד הגישו המשיבים תביעה לבימ"ש השלום למתן צו מניעה נגד המערערים שלא להפעיל את המבנה כמוסד לחולי נפש או לכל סוג חולים אחר. עילה אחת לתביעה היתה קיומו של מטרד לפי סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין ועילה נוספת היתה היפר חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה בכר שהמוסד מתנהל ללא רשיון. באשר לטענה בדבר קיומו של מטרד קבע בימ"ש השלום שאין בה כל ממש.
ב. באשר לעילה של היפר חובה חקוקה ציין ביהמ"ש את סעיף 25 לפקודת בריאות העם הקובע כי אסור לפתוח או לנהל בית חולים אלא באישור המנהל. ביהמ"ש דחה את
הטענה שבמוסד מתנהל למעשה בית חולים לחולי נפש. הוא ציין כי אין גם לכנות את המוסד בשם בית אבות או בשם תואר דומה, וכי המונח התואם את המוסד כפי שהוא הינו "בית החלמה". השופט הוסיף כי גם בית החלמה צריך רישוי עפ"י פקודת בריאות העם וכן עפ"י חוק התכנון והבניה. לאחר שהגיע למסקנה כי המערערים עשו מעשה בלתי חוקי, קבע ביהמ"ש כי על אף שההפרעות מצד חוסי המוסד הן בעיקר נחלת העבר, קיימת בוודאי אצל התובעים דאגה מפני הישנות מקרים כגון אלה שהיו בעבר ודי בכך כדי לחרוג למצב נפשי של אי נוחות והפסד הנאה מרכושם, ומשנתמלאו לדעת ביהמ"ש התנאים לקיומה של העוולה לפי סעיף 63 לפקודה ציווה על המערערות להמנע מלהפעיל את המוסד.
ג. המערערות ערערו וביהמ"ש המחוזי הסתייג ממסקנת בימ"ש השלום כי מתנהל במקום בית החלמה וקבע כי מה שמתנהל במקום למעשה הוא בית חולים לחולי נפש כרוניים. ביהמ"ש קבע כי הפעלת בית חולים נוגדת את תכנית המתאר והמוסד בקבלו חולי נפש נוהג בניגוד לחוק. בכך הוכח היסוד הראשון של סעיף 63(א) לפקודה. ביהמ"ש ציין כי החובה להצטייד ברשיון לנהל מוסד לחולי נפש באה להגן על דיירי הסביבה פן ייגרם להם נזק, כי תחושתם של המשיבים היא תחושה של אי נוחות ורתיעה מעצם קרבתם לחולי נפש, תחושה זו משפיעה על ההנאה מהחיים בכלל ומהרכוש בפרט וזה הנזק שהמחוקק ביקש למנוע מהם כאשר אסר על ניהול מוסד כזה. החוק, כולל תכנית המתאר, הדורש רשיון ושהוראותיו הופרו, חוקק להגנת המשיבים. ביהמ"ש הוסיף כי יגרם נזק נוסף והסתמך על עדותו של אחד המשיבים שהוא אדריכל כי קיומו של המוסד יש בו כדי להוריד מחירי הדירות בסביבה. בימ"ש השלום סרב להתבסס על עדות האדריכל שאין לו ידיעה מקצועית ואילו ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא בכל מקרה יש צורך להביא שמאי שיעיד על ירידת ערך דירות ועדות העד בנקודה זו היתה היחידה שהובאה וניתן לסמוך עליה. הערעור לביהמ"ש העליון נתקבל.
ד. נכון כי אין לחרוץ את הדין באשר לשאלה מה הגדרת המוסד שמתנהל במקום עפ"י הכותרת שהוכתר בו המוסד ויש להסתכל במהותו וטיבו. אלא שבנדון זה ראוי היה לו לממצא שקבע שופט השלום כי יעמוד על עמדו, דהיינו כי לא בבי"ח אנו עוסקים אלא בבית החלמה. פועל יוצא מכך כי ניהול בית החלמה לחולי נפש במקום אינו נוגד את תכנית המתאר. כבר מסיבה זו דין הערעור להתקבל.
ה. השופט גולדברג (דעת הרוב): גם אם צדק ביהמ"ש המחוזי שיש לסווג את המוסד כבית חולים לחולי נפש עדיין אין לומר כי הוכחה העילה של היפר חובה חקוקה. אכן הוכיחו המשיבים את קיומה של חובה חקוקה שלא להקים במקום בית חולים לחולי נפש; כי החיקוק האמור נועד גם לרווחתם של המשיבים בהיותם מתגוררים באזור; וכי המערערות הפרו את החובה המוטלת עליהן. אולם בכך לא סגי, שכן על המשיבים עוד להוכיח קיומם של שני יסודות נוספים: כי ההפרה גרמה נזק וכי הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק. אפשר להניח לצורך הדיון כי מגורי המשיבים בשכנות עם חולי נפש גורמת להם אי נוחות מבחינתם הסובייקטיבית ובכך גם גורמת להם נזק. אולם השאלה היא אם נתכוונה ההוראה שבתכנית המתאר האוסרת קיומו של בית חולים לחולי נפש באיזור, למנוע מדיירי האיזור אותה תחושה של אי נוחות הנגדמת להם מעצם הקירבה לבית חולים אשר כזה ועל כך יש להשיב בשלילה. איסור קיומו של בית חולים לחולי נפש באיזור מגורים בא למנוע מדיירי האיזור מפגע, מטרד או אי נוחות עקב התנהגות חריגה של חוסים הלוקים בנפשם בתוך כותלי בית החולים וכאלה לא היו בענייננו. הוא הדין בדבר הטענה של ירידת ערך דירותיהם של המשיבים. הפגיעה בערך הדירות הינה תולדה מאי קיום הוראתה של תכנית המיתאר, אך אין לומר כי תכליתו של האיסור הנדון לשמור על ערכן של הדירות שבאיזור.
ו. במובן זה יש לציין כי הקמת בית חולים לחולי נפש באיזור המשמש למגורים בלבד מביא לירידת ערך הדירות הסמוכות למוסד וצדק ביהמ"ש המחוזי כי לא בכל מקרה ישצורך להביא שמאי שיעיד על ירידת ערך דירות על סמך עסקות שנעשו בפועל, כשלא שיעורה של ירידת הערך הוא העומד לדיון אלא עצם ירידת הערך. ברם, שונים הדברים כשבאיזור קיימים מוסדות סעודיים אחרים, כמו במקרה שלנו, אשר אפשר וקרבתם לדירות כבר נגסה ממילא מערכן. בנסיבות כאלה אין קיימו של נזק בגדר מפורסמות שאינן צריכות ראיה, ועל התובע להוכיח בראיות את הקשר הסיבתי בין הפרת החובה ובין הנזק. אשר להפרת פקודת בריאות העם - אין ספק כי האיסור לפתוח בית חולים ללא אישור לא בא אלא להבטיח פיקוח ורמת טיפול נאותה כדי להגן על טובת החולים ואין החיקוק נועד לטובתם של המשיבים.
השופט בך (דעת מיעוט): צודקים המערערים בנימוק הערעור כי מדובר בבית החלמה ולא בבית חולים וניהולו של בית ההחלמה אינו נוגד את תכנית המתאר ועל כן כבר מסיבה זו דין הערעור להתקבל. כיון שכך אין צורך להתייחס לנימוק החילופי ואולם מפאת חשיבות הנושא יש להעיר מספר הערות. לדעת השופט גולדברג לא בא איסור קיומו של בית חולים לחולי נפש באזור מגורים למנוע מדיירי האיזור תחושה של אי נוחות וגישה זו אין לקבל. כיון שהמשיבים חשים אי נוחות מבחינה סובייקטיבית ומכיון שיש בכך כדי הטבת "נזק" במובן פקודת הנזיקין, אין להניח שהמחוקק לא היה ער לאותה תחושה טבעית וניסה למונעה ע"י האיסור הנדון. אין צורך להוכיח כי החוסים במוסד גורמים בפועל לרעשים ולהטרדות ומספיק כי בפוטנציה צפויות הפרעות כאלה צד חולים המאושפזים בבית חולים לחולי נפש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד צ.הדסי למערערים, עו"ד צ. גרובר למשיבים, 4.6.85).
ע.א. 116/82 - עמיקם לבנת ואח' נגד יצחק טולידאנו ואח'
*ביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד(הערעור נדחה)
א.המערערים והמשיבים גרים בשכנות ועפ"י צו מניעה שניתן בבימ"ש השלום נאסרקיום עסק של קוסמטיקה בחצרם של המשיבים. אלה הגישו ערעור ובשלב זה הגיעו הצדדים להסכם בו נכללו ההוראות הבאות: "והואיל ובימ"ש השלום... הוציא צו מניעה נגד טולידאנו... והואיל וטולידאנו הגישו לביהמ"ש המחוזי... ערעור... והואיל וברצון טולידאנו להמשיך ולקיים את העסק של מכון לקוסמטיקה... והואיל וליבנת מתנים את הסכמתם להמשך קיום העסק הנ"ל בהקמת גדר כאמור בהסכם זה... טולידאנו מתחייב ומקבל על עצמו להקים על חשבונו גדר כאמור להלן אשר תפריד בין חלקותיהם...".הסכם זה קיבל תוקף של פס"ד. בנתיים ויתרו המשיבים על קיום המכון לקוסמטיקה ולאבנו את הגדר. המערערים דרשו את בניית הגדר בכל מקרה ופתחו בהליכי בזיון בימ"שנגד המשיבים. אלה הגישו המרצת פתיחה בה ביקשו ביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"דוטעמם עמם כי "שינו באופן יסודי את העובדות שבגינן נתבקש ביהמ"ש ליתן תוקףשל פס"ד להסכם פשרה בין הצדדים... דרישת המשיבים לאכוף על המבקשים להקים גדר...היא כה בלתי צודקת בנסיבות העניין, אינה מתישבת עם ביצוע חוזים וקיומם בתום לב...". ביהמ"ש המחוזי סבר כי בהסכם המקורי נכלל תנאי מכללא כי יתנהל עסק של קוסמטיקה רק אם תוקם גדר.אם העסק אינו מתנהל המצב חוזר לשלב שלפני הגשת הערעור נגד צו המניעה. לדעת ביהמ"ש היה בהסכם תנאי מפסיק כי אםלא תוקם הגדר לא יהיו המשיבים זכאים להקים מכון לקוסמטיקה. אין מקום לאכיפת ההסכם המתבטל מעצמו עקב אי הקמת הגדר. הערעור נדחה.
ב. הסכם יש לקיים ופסק דין יש לכבד ופסק דין המאשר הסכם דינו מבחינת החיוב שבוכפסק דין שניתן על יסוד הכרעה לגוף העניין. פסק הדין ניתן לביטול בשל פגם8 תקציר פסקי דין כרך כ"ו - 1
העשוי לבטל חוזה, יהיה זה בשל טעם שמעוגן בעקרונותיהם של דיני החוזים ויהיה זה בשל טעם שבכשרותם של הצדדים לחוזה או בשל טעם אחר היורד לשורש תקפותו של החוזה. כל עוד פסק הדין שריר וקיים ולא בוטל כדין, אין בפגמים בחוזה אשר לקיומם טוענים, כדי להפחית את תוקפו של פסק הדין. מי שמבקש לבטל פסק דין אשר אושר על יסוד הסכמה צריך להגיש תביעה לביטול ועליו הראיה שקיימים הנתונים המצדיקים את בטול פסה"ד.
ג. לצד העילות לבטולו של הסכם שאושר בפסק דין שעניינן דיני החוזים או כשרות הצדדים, מכיר החוק גם בעילת ביטול המעוגנת בשנוי מהותי בנסיבות. אין מדובר בשנוי קל ערך ושיגרתי אלא בנסיבות היוצרות בעליל מצב של אי צדק. בענייננו, אומד דעתם של הצדדים לחוזה מעלה את המסקנה כי המשיבים לא היו מסכימים לבנות גדר כה גבוהה, אלמלא ראו בכך דרך לקיום עסק הקוסמטיקה, והפוכו של דבר, לו ידעו כי לא יקיימו את העסק לא היו נוטלים על עצמם התחייבות להקמת הגדר. דרישה מן המשיבים כי יקימו את הגדר למרות שהם מוסיפים לכבד את צו המניעה ולמרות שאינם מקבלים תמורה כלשהי עבור ההוצאה הכספית והטרחה אינה מתקבלת על הדעת. אין לפרש את החוזה כך שיש להקים את הגדר בכל מצב ובכל תנאי.
ד. ניתן להגיע לתוצאה שהתגבשה בביהמ"ש המחוזי בשתי דרכים: ניתן לראות בהפסקת קיומו של עסק הקוסמטיקה תנאי מתלה אשר עם חדלו להתקיים גם חדלה החובה להקים את הגדר. ניתן להגיע למסקנה דומה גם מתוך בדיקת הנסיבות החדשות שנוצרו על ידי הפסקת העיסוק בקוסמטיקה. שינוי הנסיבות מצדיק גם שינוי תוקפו של פסק או צו כי משמעות דרישתם של המערערים היא כי נדרשת בעליל רק פעולה חד צדדית שאין לה הצדקה עניינית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב פרידגוט למערערים, עו"ד ב. טולידאנו למשיבים. 15.7.85).
ע.א. 98/84 - משה חיימוב נגד בת שבע חיימוב ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער והמשיבה נשואים ולהם שתי בנות קטינות. בין בני הזוג נתגלעו סכסוכים והוגשה, בין היתר, תביעת מזונות. ביהמ"ש המחוזי נתן בנובמבר 1983 החלטה בדבר מזונות זמניים לקטינות בשעור של 20,000 שקל לחודש צמוד ונקבעה ישיבה ליום 4.1.84. באותו יום התייצבו לדיון המשיבה וב"כ וכן המערער, אך באת כח המערער לא הופיעה והמערער הודיע שהיא נתבקשה באורח דחוף להתייצב באותה שעה במקום אחר. לפיכך ביקש דחיית הדיון והסכים כי הצד השני יפוצה ע"י הטלת הוצאות. ביהמ"ש סרב לדחות את הדיון, ובשלב פתיחת הדיון ביקש ב"כ המשיבות לדון תחילה במזונות הקבועים של הקטינות. ביהמ"ש נעתר לבקשה, ב"כ המשיבות חזר והסתמך על הרצאת הפרטים שהוגשה לתיק ולאחר מכן הגיש שתי חשבוניות מס כדי להוכיח שלמפעל השייך למערער ולאחיו נקנו מכונות שונות בשווי של 1,4 מליון שקלים. המערער הסביר לביהמ"ש הסברים שונים ביחס למכונות וביהמ"ש המחוזי החליט בסופו של דבר כי המערער משתכר יותר מאשר הוא מצהיר וחייב אותו בתשלום 30,000 שקל לקטינות כמזונות החל מיום הגשת התביעה כשהמזונות צמודים וכן פסק תשלום הוצאות מיוחדות בסך 35,000 שקל ועוד 25,000 שקל שכ"ט עו"ד. הערעור נסב על קביעת המזונות הקבועים וכן על פסיקת ההוצאות ובאשר למזונות הקבועים נתקבל הערעור והוחלט כי אלה יהיו מזונות זמניים עד שביהמ"ש המחוזי ידון מחדש בענין ואילו באשר להוצאות נדחה הערעור.
הלכה פסוקה היא שבהעדר ראיה על צרכי קטינים רשאי ביהמ"ש לאמוד את צורכיהם לפי נסיון החיים שלו כשופט היושב בתוך עמו ואין זה מדרכה של ערכאת
הערעור להתערב בשיקול דעת הערכאה הראשונה. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכללי היסוד בסוגיה זו, היינו כי ביהמ"ש צריך לקבוע צורכי הקטינים התובעים את מזונותיהם מצד אחד ומצד שני לקבוע גובה הכנסתו של מי שחייב במזונות. במקרה דנן נקלע המערער למצב מביך שלא באשמתו, כאשר באת כוחו עזבה אותו לנפשו. אפשר להבין את השופט שסרב לדחות את הדיון בשל מחדלה הבלתי מוצדק של ב"כ המערער, אך בסופו של דבר נמצא הדיון לוקה בחסר בשל אי הבאת חומר הראיות הדרוש באשר להשתכרות המערער וזו תוצאה בלתי רצויה. השופט התרשם מסכום ההשקעה הגדול יחסית שהמערער השקיע בעסק, אך ככל הנראה יש בפי המערער הסבר בהקשר זה. אם נראה היה לשופט שהמזונות הזמניים אינם מספיקים, מיטיב היה לעשות אילו היה מגדיל את המזונות הזמניים ודוחה את הדיון באשר למזונות הקבועים. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות על השתכרותו של המערער. מאידך, אין להתערב בפסיקת ההוצאות נגד המערער באשר לאותה ישיבה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד ויינרוב למערער, עו"ד מרכוס למשיבות. 26.6.85).
ע.א. 164/83 - וינסלר אברהם נגד פקיד שומה ירושלים
*עיסקה בדויה" לצורך מס הכנסה (הערעור נדחה).
המערער היה בתקופה הרלבנטית קבלן בנין ובין היתר הקים בנין בירושלים. אחת הדירות נרשמה על שם בנו של המערער בספטמבר 1978 וכעבור יותר מ- 10 חודשים נמכרה לאנשים אחרים. את מחיר הדירה כאשר הועברה על שם הבן העריך המערער לצורך מס הכנסה בסך של 350,000 לירות ואילו כשנמכרה נתקבל עבורה סכום של 2,7 מליון לירות. בניית הבנין הסתיימה בשנת 1976 וחמש מתוך 6 הדירות שהיו בו נמכרו בשנים 1976-1975 ורק במועד מאוחר יותר הודיע המערער כי הוא נותן את הדירה במתנה לבנו. לאחר שהעביר את הדירה לבנו קיבל יפו"כ בלתי חוזר מהבן והמערער הוא שטיפל במכירת הדירה. הכספים שנתקבלו מהדירה גם הם נלקחו ע"י המערער וטענתו היתה שביקש להעביר לבן דירה בבנין אחר שבנה אך עד לאחרונה לא העביר לו דירה כזו. המשיב ראה בעיסקה של העברת הדירה מהמערער לבנו עיסקה בדויה ולפיכך ראה את התמורה שנתקבלה ממכירת הדירה לאחרים הכנסה של המערער, ביהמ"ש המחוזי אישר את גישתו של המערער והערעור נדחה.
קשה למצוא אחיזה לטענה שהדירה היתה שייכת במועד כלשהו לבן או שניתן היה לומר עליו כי הוא הבעלים האמיתי של הדירה. הכספים היו כספיו של המערער, הוא שבנה את הבית ומכר את דירותיו במחיר שנראה בעיניו והוא שמכר גם את הדירה לבסוף ללא שיתופו של הבן והכספים שנתקבלו מהקונים חזרו ונכנסו לחשבונו של המערער ועשה בהם כטוב בעיניו. גם ההפרש הגדול במחיר כפי שצויין מחיר הרכישה של הבן לעומת מחיר המכירה לקונים הזרים אומר דרשני. אכן, עפ"י הדין נטל הראיה הוא על פקיד השומה אך הוא יצא ידי חובתו להוכיח כי מדובר בעיסקה בדויה בהתחשב בנתונים הנ"ל.
באת כוח המשיב ביקשה כי ביהמ"ש העליון, ישתמש בסמכותו עפ"י סעיף 16 (11) לפקודת מס הכנסה ויקבע כי היה בערעור זה משום הטרדה או שלא היה צידוק סביר לה ,כך שההוצאות בערעור זה לא יוכרו ולא יותרו כהוצאות של המערער בקשר עם עסקיו. בקשה זו נדחתה. אין לומר על ערעור זה שהוא שונה מערעורים שונים אחרים שביהמ"ש העליון דחה אותם. במקרה כגון זה זכאי המשיב להוצאותיו בדרך המקובלת אך אין לומר שהיה בערעור הטרדה או שלא היה צידוק סביר להגשתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש.לוין בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד יעקב רובין למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 24.6.85).
ע.א. 184/82 - אליהו צמח נגד פקיד שומה תל אביב
*פסילת ספרים עקב אי רישום תקבול (הערעור נדחה).
בספטמבר 1970 גילתה ביקורת מס כי אשה שנכנסה לחנות לצרכי חשמל של המערער שילמה לו בשיק 500 ל"י ותקבול זה לא נרשם. השיק ניתן ע"י האשה כתשלום ראשון על חשבון רכישת תנור, והותנה כי אם בעלה לא יסכים לרכישה תתבטל הקניה והסכום יוחזר. עפ"י הוראות מס הכנסה החלות על עסק כגון זה צריך להוציא חשבוניות וכן לנהל ספר פדיון יומי. לטענת המערער אין לראות בתשלום כ"פעולה" המחייבת את הרישומים, שכן לא נעשתה עיסקה כלל, לא היה תנור במלאי, לא נקבע מחיר והותנה שהקניה תלויה בהסכמת הבעל. יש לראות, לדעתו, במתן השיק הפקדת פקדון שאינו מצריך רישום. לחילופין, גם אם היתה סטיה מההוראות אין היא מהותית ואין לראות בה אי קיום ההוראות וכי על כל פנים בנסיבות המיוחדות של המקרה נתן המערער סיבה מספקת לאי רישום התקבול. פקיד שומה לא קיבל את גישתו של המערער ופסל את ספריו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור נדחה.
מדובר במכר על תנאי והשיק נתקבל "על החשבון" כפי שאומר המערער עצמו למבקר מס ההכנסה. התשלום שבוצע על חשבון התנור, שנרכש בסופו של דבר כחודשיים מאוחר יותר, אין לראות בו פקדון. השיק לא נמסר למשמרת על מנת שיוחזר לבעליו. האופציה היתה חד צדדית, של הקונה, והיה ולא השתמש בה חייב היה המוכר לספק את המוצר. לפיכך התקבול הוא בגדר "פעולה" באשר הוא משפיע על התחייבויות המוכר ובהיותו כזה צריך היה לרשמו.
גם הטענה כי הסטיה מההוראות אינה מהותית לענין קביעת הכנסתו של הנישום אינה מבוססת. אי רישום תקבול החייב ברישום מהווה פגם מהותי הפוגע באמינות הרישום ולפיכך די, לפי החוק, באי רישום תקבול אחד כדי להביא לפסילת ספרי הנישום. אין מקום לטענה בדבר פרשנות דווקנית של החוק לטובת הנישום. ראשית, פרשנות בענייני מסים כמוה כפרשנות בעניינים אחרים ועליה לחתור לקיום מטרת המחוקק לאשורה, ובענייננו המטרה היא מניעת העלמת מס על ידי נישומים. שנית, משנתבררו מהות העיסקה והתקבול לא נותרה כל אי בהירות בהוראות החוק הרלוונטיות. אשר לסיבה שנתן הנישום לאי ביצוע הרישום - גם אם חשב המערער שאיננו חייב לרשום את התקבול היתה כאן מצדו טעות בידיעת הדין ובכך בלבד אין לראות סיבה מספקת לאי רישום.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דן בר מור למערער, עו"ד גב' דניאלה גורבי למשיב. 2.7.85).
ע.א. 236/83 - אריה ליברמן נגד פקיד שומה תל אביב
*הטלת מס עקב גידול הון (הערעור נדחה).
המערער עלה ארצה בשנת 1938 ולאשתו היו שני אחים ששהו בעת השואה באירופה. אחרי המלחמה חזרו לעירם בפולין ומכרו שם את רכוש ההורים וברבות הימים נסעו לארה"ב ולאוסטרליה שם עשו חיל. במשך כל השנים לא קיבלה אשת המערער את חלקה בירושת הוריה שהסתכמה ב- 60,000 דולר בעת ההיא. בשנת המס 1977 מצא פקיד שומה גידול בלתי מוסבר בהונו של המערער בסכום של 31,000 דולר והוא החליט להוסיף את הסכום להכנסתו של המערער תוך פריסה ל- 3 שנים. המערער טען כי הגידול נבע מחלקה של אשתו בירושת הוריה ולטענתו הסכום הוחזר לה לאחרונה על ידי אחיה. פקיד שומה לא האמין לספור הנ"ל, ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער לא הרים את הנטל שהיה מוטל עליו כי דבריו לא היו מהימנים, והערעור על כך נדחה.
המערער טוען כי לא עליו היתה חובת הראיה שכן לא נמצא פגם בספריו ואם פקיד השומה סבור שאין אמת בגירסתו בדבר מקור הכספים, עליו הראיה. זאת ועוד, גם אם נטל הראיה רובץ על המערער לא היה מקום לדחות הסברו. המערער ניהל פנקסים קבילים ואילו היתה מתעוררת מחלוקת בקשר לשאלה השלובה עם הפנקסים, היה על
פקיד השומה להצביע על הליקוי או הפסול שאותו הוא מוצא ולשכנע במידת הצורך גם את ביהמ"ש. אולם, לא תקינות הפנקסים מתעוררת כאן, שהרי לא היה קשר בין החשבונות שהשתקפו בפנקסים לבין 31,000 הדולרים. הסכום האמור לא הוצג מעולם כהכנסה של המערער או כרווח שצמח לו מן הפעילות שהשתקפה בפנקסים שניהל. פקיד שומה קיבל את הפנקסים כתקינים, אך מצא כי בידי המערער סכום של כסף בשעור לא מבוטל, והפעיל סמכותו עפ"י דין בראותו בכך הכנסה הנובעת מרווח. לעומת זאת ביקש המערער לטעון כי הכסף בא מירושה. דא עקא, שמערכת הנסיבות נותרה סתומה ובלתי משכנעת. ענין הירושה נותר בלתי ברור ונוצר רושם חזק שעיקר הדברים אינו ידוע לשלטונות המס ובנסיבות אלה רשאי היה פקיד השומה לנהוג כפי שנהג.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בר, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד גב' א. אפעל-גבאי למשיב. 8.7.85).
ע.א. 271/83 - נמרוד גרייבר נגד פקיד שומה
*חיוב במס רווחי הון ודחית גירסה כי מניות ניתנו ב"מתנה" (הערעור נדחה).
ארבעה בני משפחה אחת, אשת המערער, אמה ושני אחיה, החזיקו במניות של חברה כאשר לאשת המערער היו %8 ממניות החברה. אשת המערער העבירה את מניותיה לשני אחיה ללא תמורה, אך לפקיד שומה נודע כי באותה עת קבלה אשת המערער מאמה סכום של 550,000 לירות ועמדת פקיד שומה היתה כי העיסקות קשורות זו בזו, וכי ויתור אשת המערער על מניותיה לטובת אחיה נעשה בתמורה לקבלת הסכום הנ"ל, כולו או בחלקו, ולפיכך היא חייבת לשלם מס רווח הון. מתברר שהיחסים בין אשת המערער לבין שני אחיה היו מעורערים וכי האם התנתה את הענקת ה"מתנה" של 550,000 ל"י לאשת המערער בכך שתוותר על מניותיה לטובת אחיה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור נדחה.
צדק ביהמ"ש המחוזי שבחן את כל נסיבות המקרה, באספקלריה רחבה, ולא הגביל את תשומת לבו לכל פעולה ופעולה של הצדדים בצורה נפרדת ומנותקת זו מזו. עפ"י החלטת ביהמ"ש המחוזי הוחזר הנושא לפקיד שומה שיעריך אם מלוא הסכום ניתן עבור המניות או ששווין של המניות היה פחות מהסכום שקבלה אשת המערער ובמקרה כזה יראה חלק כתמורה עבור המניות וחלק כמתנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עוד י. דר למערער, עו"ד יעקב כהן למשיב. 8.7.85).
ע.א. 503/82 - דוד טאוב ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*עסקה מלאכותית" לצורך מס שבח (הערעור נדחה).
ביום 18.10.79 חתמו המערערים,בעלי חלקת מקרקעין, על חוזה עם קבלן בנין שעניינו "עיסקת קומבינציה". כעבור חודשיים נערך בין המערערים לבין הקבלן מסמך נוסף שכונה "תוספת הסכם". בהסכם השני חזרו שני הצדדים ואישרו כי ההסכם הראשון ישאר בתוקף ויחייב את הצדדים לכל דבר. ברם, בחוזה השני שוב לא צויינה העיסקה כהעברת בעלות על קרקע תמורת דירות אלא כהעברת מניותיהם של המערערים בחברה. בדרך זו ביקשו המערערים לחסוך במס שבח. מנהל מס שבח קבע כי החוזה האמיתי הוא החוזה הראשון וכי החוזה השני הינו "עיסקה מלאכותית" כאמור בסעיף 54 לחוק מס שבח מקרקעין. לפיכך החליט לשום את העיסקה עפ"י ההסכם הראשון. ועדת הערר אישרה את עמדת המשיב והערעור נדחה.
ההלכה קובעת קריטריון לפיו רואים עיסקה כמלאכותית אם אין בה תוכן כלשהו מלבד הפטור המבוקש ממס, לאמור שעיסקה לא תחשב כמלאכותית אם ניתן למצוא בה טעם אחר, פרט לזה של רצון להפחית את נטל המס. אם הובא טעם אמין לעריכת העיסקה בדרך מסוימת, וטעם זה איננו הרצון להתחמק מתשלום מס, אין הרשויות רשאיות להתעלם מן הצורה בה הולבשו העיסקה או העיסקאות לגביהן נבחנה החבות 12 תקציר פסקי דין כרך כ"ו - 1
במס. בענייננו, החוזה הראשון שבין הצדדים איננו מעורר כל שאלה ובהסכם הראשון משתקפת העיסקה האמיתית המערערים נקטו בחוזה השני באמצעים שהיו מכוונים להפחתת המס ועל כן צדק המשיב בראותו בו עיסקה מלאכותית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד א. ארז למערערים, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיב. 17.7.85).
ע.א. 299/83 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד חברת זכריה דרוקר בע"מ
*ריבית בתשלום תוספת מס (מס רכישה) (הערעור נדחה).
המערערת ערכה שני חוזים לרכישת מקרקעין בינואר וביוני 1980. הודעה על החוזים לרשויות המס נמסרה רק בספטמבר 1981. לפי סעיף 9(א) לחוק כנוסחו בעת עשיית העיסקה חל על המשיבה חיוב בתשלום תוספת מס לאחר 14 יום מעת שנמסרו לה שומות תוספת מס. עד לתקון החוק באוגוסט 1980 - המאחר בתשלום המס לא חייב היה בריבית והאיחור במתן הודעה לא היווה עילה להטלת קנס. התעוררה שאלה אם עפ"י התיקון של החוק ניתן לחייב את המשיבה בתשלום ריבית וקנסות על תוספת המס שלא שילמה מאוגוסט 1980 ועד הוצאת השומות בדצמבר 1981.ועדת הערר קיבלה את השגת המשיבה בקבעה כי החיוב בחוק המתקן אינו חל עליה. סעיף 31 לחוק המתקן קובע כי החוק המתקן לענין תשלום ריבית יחול על מכירות ופעולות באיגוד שנעשו לפני פרסומו של החוק, אך אם טרם נעשתה שומה רשאי המוכר או עושה הפעולה לעשות שומה עצמית תוך 30 יום ולשלם את המס. אם לא ישלמו תחול מאז ריבית. לאור לשונו של סעיף 31 צדקה ועדת הערר שאין להחיל את הסעיף גם על תוספת מס. קונה מקרקעין אינו יכול לעשות שומה עצמית, שכן סעיף 31 מדבר על מוכר ועושה פעולה באיגוד ולא על רוכש החייב בתוספת מס. לפיכך, לענין תוספת מס ברכישה שלפני החוק המתקן מתחילה הריבית רק מעת שהוצאה השומה ובענייננו שולם המס מיד לאחר הוצאת השומה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד עופר אטיאס למשיבה. 7.7.85).
ע.א. 6/83 - יוסף שכטמן נגד פקיד שומה
*בקשה לגבות הפסד מעיסקה כאשר החיוב במס נערך לפי תחשיב (הערעור נדחה).
המערער עבד כיהלומן, לא ניהל ספרי חשבונות והדוחו"ת שהגיש למס הכנסה לא התבססו על ספרים. חיובו במס הכנסה נקבע על ידי פקיד שומת עפ"י התחשיב המקובל בענף היהלומים, שלפיו נקבע הרווח הנקי על יסוד אחוז מסויים מערך הקניות. המערער טען כי ייבא בפברואר 1978 חבילת יהלומים שערכה אז היה 614 אלף דולר וזמן קצר לאחר מכן החזיר את החבילה לחו"ל ונמכרה שם בהפסד של כ- 84 אלף דולר. פקיד שומה לא הביא חבילת יהלומים זו בחשבון לצורך אחוז ההכנסה, אך המערער לא הסתפק בכך ודרש כי ההפסד שהיתה לו בחבילה זו יקוזז מהכנסותיו. פקיד שומה סרב לעשות כן, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתו של פקיד השומה והערעור נדחה.
סעיף 33 לפקודת מס הכנסה, כנוסחו לגבי שנות המס הרלבנטיות, מבטא בהוראותיו קו מדריך עקרוני, כי חישובי רווח והפסד הם תוצאת לוואי של ניהול פנקסים. כאשר אין חשבונות אשר עליהם יכול פקיד שומה לבסס את מסקנותיו, עליו לפנות לתחשיב ולבסס מסקנותיו על דרכים חילופיות. אין הנישום יכול לדלות נתון אחד מתוך סך הכל הפעולות העסקיות שלו ולבקש כי רק לגביו ינהגו בדרך של התבססות על חשבונות ממש ולא על תחשיב שאינו מביא בדרך כלל בחשבון מה עלה בגורל היהלומים אותם ייבא היהלומן. הבחירה היא בין שתי דרכים חילופיות - בין תחשיב הכולל יסודות מוסכמים ומוגדרים ואת אלו בלבד, לבין ניהול פנקסים המאפשר לפקיד שומה להתחקות לא רק אחרי עסקה אחת בה נגרם לנישום הפסד אלא גם אחרי יתר העסקאות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 8.7.85).
ע.א. 591/82 - המחלקה הטכנית ליד תנועת המושבים בע"מ נגד מועצת קרית מלאכי.
*חישובי שכר עבור תכנון מבנים ותיקון כתב תביעה (הערעור נדחה).
בספטמבר 1978 הזמינה המשיבה אצל המערערת עבודת תכנון של מועדון קשישים והתחייבה לשלם שכר כמקובל אצל אגודת האינג'נרים בישראל פחות אחוז מסויים. כעבור מספר חדשים הזמינה המשיבה אצל המערערת עבודת תכנון לבניית בית ספר. המשיבה שילמה שבעה תשלומי ביניים על חשבון השכר המגיע למערערת ובסופו של דבר התעוררה מחלוקת והמערערת הגישה תביעה נגד המשיבה לתשלום יתרת חוב. ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד חלקי בו קבע את העקרונות שלפיהם יש להכריע במחלוקת שבין הצדדים ואת דרך עריכת החישוב הסופי של החשבונות ביהמ"ש לא קבע חשבון סופי אלא השאיר לצדדים שהם יתחשבנו. משלא הגיעו לידי הסכם בענין זה ניתן פס"ד משלים שלפיו נדחתה התובענה כאשר ביהמ"ש קבע שבתשלומים החלקיים שולם יותר ממה שהיו צריכים לשלם עבור כל העבודה. הערעור נדחה.
המערערת טוענת כי לא היה מקום לפצל את פסה"ד לשני חלקים כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי וכן כי ביהמ"ש נתפס לטעות חשבונית כשקבע את הערך הסופי של הבניין. ברם, ביהמ"ש מוסמך עפ"י התקנות לפצל את פסה"ד ומכל מקום הושלמה המלאכה בסופו של דבר מבלי שנגרם נזק לאחד הצדדים בעקבות פיצול פסק הדין. אשר לטעות החשבונית - בין יום מתן פסה"ד החלקי לבין יום מתן פסה"ד הסופי ביקשה המערערת לתקן את כתב תביעתה ולשנות סכום התביעה שהציגה מלכתחילה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לתקון כתב התביעה ועל כך לא הוגש ערעור. המערערת טוענת כעת כי ביהמ"ש שיערך את שכר הקבלנים באופן חלקי בלבד. דא עקא, בכתב התביעה העלתה המערערת את הערך הסופי של האובייקטים ובפסק דינו הסתמך ביהמ"ש על הסכומים כפי שנתבעו ע"י המערערת עצמה וחישב את ערך התשלומים. כאשר המערערת למדה מתוך פסה"ד החלקי כי לפי הסכומים שהיא תבעה קיבלה למעלה מהמגיע לה ביקשה לתקן את כתב התביעה כאמור, אך לבקשת התיקון לא צורפו מסמכים כלשהם ולא זאת בלבד אלא שהבקשה הוגשה לאחר שניתן פסק דין חלקי. המערערת חזרה על טענותיה בדבר העלות הסופית של המבנים אך שאלה זו כבר הוכרעה ע"י ביהמ"ש עפ"י הנתונים המופיעים בכתב התביעה ומשנדחתה הבקשה לתקון כתב התביעה לא נשארה אפשרות לדון בטענות אלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וייס. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ד. גנור למערערת, עו"ד י. לרר למשיבה. 20.6.85).
ע.א. 60/83 - רוזליה קליינר ואח' נגד רורברג קרופך בע"מ ואח'
*פירוש הסכם (הערעור נדחה).
המשיבה היא קבלן בנין והמערערים רכשו אצלה דירות. למשיבים היו שתי חלקות ברחוב בבלי בתל אביב, חלקה 422 וחלקה 421, ולפי תוכנית הבניה צריכים היו לבנות בנין אחד על כל אחת מהחלקות כששני הבניינים מחוברים זה לזה בחזיתותיהם. מקומות החניה תוכננו באופן שישמשו במשותף את דיירי שתי החלקות ונקבעה דרך גישה אחת לשטח החניה העוברת בחלקה 422, שעליה הוקם הבנין הראשון בו רכשו המערערים את דירותיהם. הקמת הבנין השני נתעכבה. המערערים קיבלו את החזקה בדירות ובספטמבר 1975 חתמו בפני עורך דין על שטרי מכר. הוטבעה חותמת שלפיה משועבדת החלקה בזכות מעבר לאנשים וכלי רכב בחלקה 421. המערערים טוענים עתה כי הופתעו מהמותמת הנ"ל וכי הענקת זיקת הנאה לדיירי חלקה 421 נוגדת את המוסכם. לטענתם עורך הדין שטיפל בהעברה לא הסביר להם את מהות העיסקה ומהות זיקת ההנאה ועל כן הם מבקשים לבטל את זכות המעבר הנזכרת. טענה אחרת בפי המערערים נגד כך שהמשיבים בנו דירת גג נוספת בבנין שאליה הוצמדו שטחים שונים וכן טענה כי חדר שיועד להיות חדר אשפה חולק לשניים ובאחד החלקים נוצר מחסן שנרשם ע"ש המשיבים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה של המערערים על כל
סעיפיה (פרט לנוסח של סעיף בתקנון המוסכם) והערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון התייחס לנוסח ההסכמים שבין המערערים למשיבים הנוגעים לבניית שני המבנים בהתאם לתוכנית המצורפת והגיע למסקנה שעל פי ההסכמים והתוכניות רשאים היו המשיבים לבצע את אשר ביצעו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד דן פון וייזל למערערים, עו"ד מאיר לם למשיב. 20.6.85).
ע.א. 179/82 - עזבון המנוח גאבר גאבר ואח' נגד מדינת ישראל
*בקשה לתיקון זכויות בהסדר קרקעות (הערעור נדחה).
נושאו של הערעור חלק בבעלות על חלקת קרקע שעברה הסדר. האזור הוכרז עוד ב- 1960 כאזור שבהסדר, פעולות ההסדר הסתיימו ולוח הזכויות פורסם ב- 1962. מאז רשומה החלקה בשלמותה בפנקסים החדשים על שם מדינת ישראל. באפריל 1981 הגישו המערערים לביהמ"ש המחוזי בקשה להאריך את המועד להגשת בקשה לתיקון לוח הזכויות של הגוש ובקשה אחרת לתקן את לוח הזכויות כך שמחצית החלקה תירשם בשם המערערים. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הבקשות והערעור נדחה.
בסיכומם של דברים מושתת הערעור על סעיפים 92 ו- 93 לפקודה. אין מאומה בהתייחסות לסעיף 93 המדבר על רישום שהושג במרמה או שנשמט בטעות, ואשר לעילה עפ"י סעיף 92 - החלטה הניתנת עפ"י סעיף זה ע"י ביהמ"ש המחוזי ניתנת לערעור לביהמ"ש העליון רק ע"י קבלת רשות ערעור ורשות כזו לא ניתנה ואיש לא ביקש לקבלה. הבקשה לתקון לוח הזכויות נשענה על הטענה שהמנוח היה זקן, שכוחותיו תשו ולכן לא פנה למחלקת ההסדר על מנת לעמוד על זכויותיו. אולם, בתצהיר שהוגש בתיק הנדון אומר אחד הבנים כי אביו סמך על בני אחיו כי הם יתבעו את החלקה, מחצית בשמם ומחצית בשמו ומכאן כי הזיקנה לא שללה מהמנוח את ידיעת העובדות כי קיים הסדר קרקעות. אם בני אחיו הכזיבו את הציפיות הרי זה ענין שאין בו כדי לשמש הצדקה לאיחור מתמשך של 22 שנים. קל וחומר כשמדובר במערערים שהם ממשיכיו של המנוח, אשר מיום מות המנוח 1969 ועד שפנו לביהמ"ש חלפו 13 שנים ובמשך כל אותה תקופה לא עשו מאומה.
מכל מקום הסיבה היחידה שבה מוסבר האיחור המתמשך היא ענין "הזיקנה" אך אין סיבה זו נמנית עם הסיבות שמאפשרות פנייה לביהמ"ש במסגרת סעיף 92. אין אפשרות לשבץ מקרה של זיקנה במסגרת "מחלה" הנמנית בין הסיבות באותו סעיף.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד עלי חמוד למערער, עו"ד א. בר חנוך למשיבה. 9.6.85).
בר"ע 124/85 - עזריאל אברמוביץ בע"מ נגד טרה ... בע"מ
*סמכות בתביעה על פי עילת נזיקין
(הבקשה נדחתה).
דין הבקשה להדחות: ראשית, לא קיימה המבקשת את ההוראה של תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, משלא ציינה בכתב התביעה את העובדות המראות שביהמ"ש מוסמך לדון בתובענה. שנית, אין לקבל את טענתה כאילו המקום בו נגרם הנזק כתוצאה מהפרת חוזה הוא "מקום המעשה או המחדל" שבשלו תובעים במובן תקנה 3(5) לתקנות הנ"ל. נראה כי בנזיקין מקום הנזק הוא מקום המעשה או המחדל כל אימת שהנזק הוא רכיב שבלעדיו אין העילה מתגבשת, כגון עוולת הרשלנות. אולם אין להקיש מכאן על ענייננו. הפרת חוזה מקימה עילה לכל מיני תרופות ואין העובדה שנגרם נזק לצד המקיים מהווה בהכרח רכיב מרכיבי העילה. הואיל וכך אין גם לקבוע כי אם בחר התובע לתבוע פיצויים בלבד על הפרת ההסכם יראו את מקום התהוות הנזק כמקום בעל סמכות מקומית ואילו אם בחר לתבוע תרופה אחרת, כגון אכיפה, לא תהיה לשאלה של מקום הנזק השלכה על הסמכות המקומית. ההגיון והשאיפה לאחידות מחייבים להימנע מפיצול כזה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. ריכטר למבקשת, עו"ד ש. שדות למשיבה, 10.7.85).