תקציר סביר כרך כ"ו חוברת 10

ע.א. 532/82 - ריטה גרדוס נגד משה גרדוס

*הצעה" ו"קבלה" לצורך כריתת חוזה(הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט חלימה כנגד דעתו החולקת של השופט בך).

א. המערער והמשיבה נישאו בשנת 1972 וכל אחד מהם רשום כבעליה של מחצית דירה. לאחר שחיי הנישואין לא עלו יפה עברה המערערת, יחד עם בתם המשותפת של בני הזוג, להתגורר בארה"ב, ובשלב מאוחר יותר התגרשו. המשיב ממשיך להתגורר בדירה המשותפת ואחרי שנישא מחדש מצויה בה עמו משפחתו החדשה. לאחר שבני הזוג התגרשו שלחה המערערת ביום 30.6.80 מכתב למשיב ובו כתבה בין היתר כי באשר לדירה היא מבקשת שימצא מי שיעריך את הדירה והיא מוסיפה כי מכל מקום היא מוכנה לקבל ממנו 8,000 דולר ולהעביר לו את חלקה בדירה. מכתב נוסף כתבה המערערת להורי המשיב וגם בו נאמר, בין היתר, שהיא מוכנה למכור למשיב את הדירה תמורת 8,000 דולר. רק ביום 15.8.81 שלח ב"כ המשיב מכתב למערערת כי המשיב מוכן לשלם למערערת 8,000 דולר תמורת חלקה בדירה. על מכתב זה לא הגיבה המערערת כלל.
המשיב ביקש בביהמ"ש המחוזי, בהמרצת פתיחה, הצהרה כי עם תשלום 8,000 דולר למערערת הוא רוכש את מלוא זכויותיה בדירה וזכאי להעברתן על שמו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ניתן לראות בחליפת המכתבים הנ"ל כריתת חוזה בין המערערת למשיב והערעור על כך נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט חלימה נגד דעתו החולקת של השופט בך.
השופט בך (דעת מיעוט):
ב. ניתן לראות במכתבה של המערערת "הצעה" חד משמעית, כי המערערת מוכנה לכך שהדירה תשאר בידי המשיב בתנאי שהיא תקבל 8,000 דולר. על כוונתה הרצינית מצביע מכתבה אל הורי המשיב שנכתב יותר מאוחר. הפנייה היא בגדר הצעה אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע. באשר לגמירת הדעת יבחן ביהמ"ש את הפנייה לפי אמות מידה אובייקטיביות, עפ"י נסיון החיים ועפ"י התנהגותו ותפיסתו של אדם סביר ממוצע ויקבע עפ"י מבחן זה אם הפנייה מעידה על גמירת דעתו של המציע במובן סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי). מה שקובע לגבי קיום "ההצעה" עפ"י החוק אינה כוונה של האדם החבויה בלבו, אלא קובעים בענין זה תוכן הפנייה, צורתה והנסיבות האופפות אותה. עלסמך סימנים חיצוניים ואובייקטיביים אלה תינתן התשובה לשאלה אם הפנייה אכן מעידה על אותה גמירת דעת להתקשר עם הניצע בחוזה כנדרש.
ג. טוענת המערערת כי כאשר מדובר בהתקשרות בין בני משפחה קיימת הנחה שאין הכוונה לקשירת יחסים משפטיים, ואולם ההנחה האמורה תלויה בדרך כלל בחיים משותפים הרמוניים של אותם בני משפחה, ואין היא חלה כאשר היחסים אינם תקינים או נותקו לחלוטין. אשר לטענה כי הצעת המערערת לא היתה מסויימת דייה כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה - מעיון בהצעה וקיבולה עולה בפירוש כי מדובר בויתור על חלקה של המערערת בדירה מסויימת ובקבלת סכום כסף מוגדר בתור תמורה עבור אותו ויתור.
ד. אכן, המועד לביצוע ההסכם לא הוזכר בהתכתבות, אך הדין ממלא את החסר, שכן נקבע בסעיף 41 לחוק החוזים כי חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש. מכאן כי העדרו של מועד מדוייק לביצוע ההסכם לא יכשיל ככלל את היווצרות החוזה, שכן יש מקום להנחה שהצדדים התכוונו לביצועו תוך זמן סביר כאמור בחוק. רק כאשר נובע ממהות ההסכם ותכנו שציון מועד מוגדר וספציפי למימושו חיוני לעצם התהוות החוזה, ישמש העדר המועד מכשול לכריתת החוזה.

המשנה לנשיא גב' בן פורת (דעת הרוב):
ה. אין גם לקבל את הטענה כי הקיבול נעשה מאוחר מדי וכי לא היה בו כדי להביא להשלמת חוזה בר תוקף בין הצדדים. בסעיף 8 לחוק החוזים הדן במועד הקיבול נאמר כי אין לקבל הצעה אלא תוך התקופה שנקבעה לכך בהצעה ובאין תקופה כזו תוך זמן סביר. כאן לא נקבע מועד לקיבול והשאלה היא אם הקיבול היה תוך זמן סביר. הזמן הסביר לקבלת הצעה תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה ובענייננו ניתן לומר, בהתחשב בגורמים הרלוונטיים, כי הקיבול היה תוך זמן סביר.
ו. ספק אם הוכיח המשיב במידת הוודאות הנדרשת במשפטים אזרחיים כי מכתבה של המערערת הכיל הצעה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. כמו כן אין לומר כי מכתבו של המשיב מהווה קיבול ולו אך מהטעם שתכנו אינו חופף את ההצעה אלא מוסיף עליה פרטים כהנה וכהנה ועל כן ניתן לראות במכתבו הצעה חדשה. ברם, גם אם הצעת המערערת היתה הצעה כמובנת בחוק החוזים וגם אם מכתבו של המשיב היה קיבול כדין, אין לומר כי ההצעה קובלה תוך זמן סביר. כרגיל, אדם סביר הנמצא בנעלי המערערת ומציע את מחצית דירתו למכירה אינו מתכוון להעניק לניצע אופציה לכריתת חוזה למשך פרק זמן כה ארוך. אשר לטענת ב"כ המשיב שאפילו בוצע הקיבול במועד החורג מן הסביר, גם אז היה בו כדי לגבש הסכם מחייב, שכן שתיקת המערערת אחרי שמכתבו של המערער הגיע לידיעתה כמוה כקיבול להצעה חדשה של המערער - אין לטענה זו יסוד. בדרך כלל אין חובה להשיב על "הצעה" והוא הדין כאשר מדובר בקיבול מעבר למועד הסביר שכמוהו כ"הצעה" חדשה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. עו"ד ו. חזן למערערת, עו"ד ע. שלזינגרלמשיב. 23.9.85).

בר"ע 241/85 - הרברט זילברשטיין ואח' נגד מדינת ישראל

*קביעת דמי שכירות במושכר מוגן ללא תיקרת דמי שכירות(הערעור נתקבל).

א. המבקשים הגישו לביה"ד לשכירות בקשה לקביעת דמי שכירות במושכר שהשכירו למשיבה. הצדדים הסכימו על ערכו של המושכר כפנוי והתעוררה השאלה מה שיעור דמי השכירות המירביים שניתן לפסוק לנכס המוחזק בשכירות מוגנת שלא חלים לגבי דמי שכירות מירביים, האם ניתן לקבוע עבורו דמי שכירות כמו במושכר חפשי. שאלה אחרת היתה אם בסמכות ביה"ד להצמיד בדרך כלשהי את דמי השכירות שהוא קובע למושכר שאין לגביו "תיקרת דמי שכירות" כדי למנוע בכך את שחיקת דמי השכירות במשך העונה מחמת האינפלציה. בפני ביה"ד העיד מומחה מטעם המערערים, כלכלן במקצועו, כי אין מקום לאבחנה בין מושכר "מוגן" לבין "שאינו מוגן" ועפ"י החישובים המפורטים בחוות הדעת יש להעמיד את דמי השכירות על 14- 12 אחוז משווי הנכס כשהוא פנוי. כנגד עדות זו עמדה עדותו של אחראי על המדור הממשלתי באיזור תל אביב, שלפיה משלמת המשיבה במושכרים מוגנים שאין בהם תיקרת שכר דירה %6 משיווי המושכר ובמושכרים שאינם מוגנים כ- 12 עד 14 אחוז משווי המושכר. ביה"ד לשכירות קיבל את דבריו של עד המשיבה וקבע את שעור התשואה ל- %6 בהוסיפו כי כך הוא הנוהג המקובל בארץ כולה לגבי מושכרים מוגנים שדמי השכירות הם %6 מערך הנכס כפנוי. כמו כן קבע ביה"ד לשכירות כי אין לקבל את הבקשה להצמיד את דמי השכירות שנקבעו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים והערעור על כך נתקבל.
ב. כבר פירש ביהמ"ש העליון את סעיף 52(ב) לחוק הגנת הדייר באופן שקביעת דמי השכירות בבתי עסק שלא חלות עליהם הגבלות של דמי שכירות מירביים, תיעשה עפ"י הערכת דמי השכירות הראויים שצדדים סבירים היו מגיעים אליהם בהסכמה בדרך
מו"מ חופשי. על ביה"ד להתחשב בכל הנתונים העשויים להשפיע על גובה דמי השכירות וקביעתם של דמי השכירות הראויים תיתכן באחת משתי דרכים. הדרך האחת היא "דרך הקבלה" לשעורם של דמי השכירות המשתלמים בפועל בנכסים דומים, והדרך האחרת, היותר נוחה, היא קביעת דמי השכירות הראויים על בסיס שווי הנכס כשהוא פנוי כשהעקרון הוא שהמשכיר זכאי לרווח סביר על השקעתו בנכס. הסרת התיקרה באה לאפשר לבעל הנכס להפיק מהמושכר המוגן דמי שכירות ריאליים. כל עוד לא הביאה המשיבה ראיה לסתור, צודק ב"כ המערערים שאין לעשות הבחנה בין רווח סביר מנכס המושכר בשכירות מוגנת ובין רווח סביר מנכס שמושכר בשכירות שאינה מוגנת. ההבדל היחידי הוא שבנכס מוגן בתוך תקופת דמי המפתח קיים הניכוי שקבע החוק מן התוספת.
ג. אשר לרווח הסביר - אין מדובר על אומדן של ביה"ד, ואין קביעת הרווח שרירותית או ספקולטיבית, אלא צריכה להיות ראיה שתסמוך על כל הנסיבות הנוגעות למושכר. קביעת האחוז מערך המושכר בפסקי דין שניתנו בעבר לא היתה יפה אלא עפ"י הראיות שהובאו בהם ולשעתן של הראיות, ואין בפסקי דין אלה כדי לקבוע אמת מידה שקיימת ועומדת בכל עת. במקרה דנן הביאו המערערים עדות מומחה בדבר אחוז הרווח הסביר ואילו המשיבה לא הביאה אלא עדותו של עד אשר עפ"י החלטת ביה"ד העיד על עובדות בלבד. בעדותו לא סתר העד את דברי המומחה על חישוב הרווח הסביר. לנוהג שהמדינה משלמת במושכרים מוגנים דמי שכירות בשיעור של 7- 6 אחוזים אין אחיזה בחוק, לא בהגיון הכלכלי ולא בצדק ובמעשיות החיים.
ד. אשר לשאלת הצמדתם של דמי השכירות - דמי השכירות שביקש ביה"ד להעניק למשכיר כרווח סביר מן המושכר במועד מסויים לא יבטאו מגמה זו משך תקופת השנה עקב האינפלציה. הצמדת הסכום אינה יכולה להחשב כהגדלת דמי השכירות במרוצת השנה ומטרתה לשמור על יציבות הקביעה ועל ערכה הריאלי במשך תקופת השנה. אכן, המחוקק לא קבע מנגנון הצמדה לדמי השכירות בבתי עסק שאין לגביהם תיקרת דמי שכירות, אולם משאיפשר חוק הגנת הדייר לצדדים עצמם להסכים על דמי שכירות שישתנו לפי מדד מוסכם או לפי שיטה מוסכמת, אין מניעה שביה"ד יקבע הצמדה כזו במסגרת קביעת דמי השכירות. כשקובע ביה"ד את דמי השכירות עבור הצדדים במקומו של הסכם, מן הראוי שגם יאמץ את התנאי בדבר הצמדת הסכום כדי לשמור על ערכו הריאלי. הנה כי כן, גם אם לא נשתית את סמכותו של ביה"ד להצמיד את הסכום על חוק פסיקת ריבית והצמדה, מוצאים אנו את גדר הסמכות לעשות כן בחוק הגנת הדייר עצמו. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יוסף לוי למבקשים, עו"דגב' א. ראב למשיבה. 2.10.85).

ע.פ. 141/84 - מדינת ישראל נגד דוד טובול ובנימין איטח

הרשעה בעבירות סמים. כשרות "זכרון דברים" כראיה לפי סעיף 10א'(הערעור נתקבל פה אחד נגד איטח ונדחה ברוב דעות נגד טובול).

א. המשיבים הואשמו בעבירות של החזקת סמים ובתום ראיות התביעה קבע ביהמ"ש המחוזי שאין על המשיבים להשיב על האשמה וזיכה אותם. מדובר בייבוא סם מגרמניה כאשר הבלדרית, בחורה בשם טיטי, הביאה את הסם ושני המשיבים מואשמים כי קיבלו ממנה את הסם. הראיה המרכזית שביקשה התביעה להגיש נגד המשיבים מצוייה בזכרונות דברים שנרשמו על ידי אנשי משטרה לאחר ששוחחו עם טיטי. בזכרון הדברים הראשון מפורטים עיקרי שיחה שנערכה ללא אזהרה בין איש משטרה לבין טיטי ואשר מאמתים בצורה כללית את עובדות כתב האישום ואת מעורבותם של המשיבים בעבירות הכלולות בו. הדברים נכתבו בלשון סיפורית כשהם מסוגננים לאחר השיחה. בזכרון הדברים השני הועלו על הכתב ע"י איש משטרה דברים שנאמרו מפי טיטי בפגישה שנערכה מספר ימים אח"כ ושבהם אמרה כי דבריה בשיחה הקודמת הם שקר והוצאו ממנה בלחץ. טיטי הובאה לדין על חלקה בפרשה, הורשעה ודינה נגזר וכאשר העידה
במשפט נשוא הערעור אמרה כי הדברים שנרשמו בזכרון הדברים אמנם נאמרו על ידה, אך אמירותיה אינם אמת והוצאו ממנה בנסיבות של לחץ. השאלה שהתעוררה היא אם זכרונות הדברים קבילים לראיה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה ולא קיבל את הראיה הנדונה.
ב. נגד המשיב השני היתה עוד ראיה בדברים שנאמרו על ידו לאיש משטרה וביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בתכנו של מוצג זה כדי לחייב את המשיב השני. לכן קבע כי אין על המשיבים להשיב על האשמה. ביהמ"ש העליון, ברוב דעות השופטים ש. לוין וחלימה, דחה את הערעור בכל הנוגע למערער הראשון באשר לדעתם זכרונות הדברים אינם כשרים כראיה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, בעוד השופטת נתניהו סברה כי במקרה הנדון כשרים זכרונות הדברים כראיה לפי סעיף זה. באשר למשיב השני הוחלט פה אחד כי יש לקבל את הערעור כי במסמך הכולל את דברי המשיב השני יש כדי לחייב את הנאשם להשיב על האשמה. על מנת לחייב את הנאשם להשיב על אשמה אין צורך בראיות בסיסיות אלא בקיומה של מערכת ראיות ראשונית המעבירה את נטל הבאת הראיות על כתפי הנאשם. לפיכך הוחזר עניינו של נאשם זה לביהמ"ש המחוזי כדי לשמוע את המשך ראיות הסניגוריה אם הנאשם ירצה להביא ראיות.
ג. בשני פסקי הדין של שופט הרוב ש. לוין ושופטת המיעוט גב' נתניהו נסקרו בהרחבה ההיבטים הנוגעים להכשרת אמרות שנאמרו שלא בפני ביהמ"ש, גישת המחוקק לכך והמשמעות של "אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לביהמ"ש ..." כאמור בסעיף 10א' לפקודת הראיות. השאלה שהתעוררה היתה אם צריכים הדברים להרשם תוך כדי אמירתם ע"י העד ואם די בכך שהאיש השומע את הדברים רושם ועושה זכרון דברים לאחר מכן, ובלבד שביהמ"ש בטוח שאלו הדברים שנאמרו ע"י העד. בענייננו, כאמור, העידה טיטי כי הדברים שרשומים בזכרונות הדברים אכן נאמרו על ידה ולכן קיבלה משנה תוקף השאלה אם די בכך כדי להכשיר את האמרה למרות שזו נרשמה לאחר השיחה. כאמור, הגיעו שופטי הרוב למסקנה שבסעיף 10א' מדובר בדברים שנרשמו תוך כדי מתן האמרה ע"י העד וכי האמרה היא של העד ולא של השוטר הרושם לאחר מכן מה אמר לו העד. שונה היתה גישתה של השופטת נתניהו אשר לדעתה דרישת הכתב באה להבטיח כי זכרונם של הדברים שנאמרו ישמר בעודו טרי, ובענייננו השאלה אם זכרונות הדברים משקפים נכונה את דברי העדה אינה מעוררת כל קושי, שכן העדה אישרה כי אמרה את הדברים שתכנם נרשם. לפיכך ניתן לדעתה להסתמך על דברים אלה כדי לחייב את המשיבים להשיב על האשמה.
ד. השופטים ציינו בפסק הדין כי אמרה בכתב אינה צריכה להיות חתומה ע"י נותן ההודעה. השופטת נתניהו באימרת אגב העירה כי גם אמרה שהוקלטה על סליל הקלטה יכולה להיות בגדר עדות בכתב לצורך סעיף 10א'. (ראה להלן ע.פ. 323/84 נ.ס.). בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד גב' ר. רבין למערערת, עו"ד טומי נדשי לטובול, עו"דמיכאל לוקסמבורג לאיטח. 10.9.85).

ע.פ. 323/84 - יוסף שריקי ויהודה טייב נגד מדינת ישראל.

הרשעה ברצח. כשרות "סליל הקלטה" כראיה לפי סעיף 10א'(הערעור נדחה).

א. המנוח נסים בלעיש היה מכור לסמים והתגורר בדירה עם חברתו אבלין פרץ (להלן: פרץ) בבאר שבע. ב- 3.8.83 יצא המנוח מביתו וכשעה אחרי כן נמצא מוטל מת בגן ציבורי בב"ש כשהוא דקור בגופו. שני המערערים הורשעו ברציחת המנוח ונדונו למאסר עולם. העדות המרכזית במשפט היתה של פרץ שמסרה במשטרה שלוש גירסאות סותרות. בראשונה טענה כי לא ידעה כלל שהמנוח יצא מהבית, בשניה סיפרה כי סמוך ליציאת המנוח מהבית ביקרו אצלו מספר חברים ותוך כך קרא מבחוץ מישהו בשמו והמנוח יצא החוצה וחזר מיד וסיפר כי קרא לו אחד בשם "יהודה" והבהיר כי זה יהודה שהשתחרר
חודשיים לפני כן מבית הסוהר. בהודעה זו אמרה כי כאשר יצא המנוח מהבית היא לא הצטרפה אליו. גירסה נוספת מסרה כעבור כמה ימים ולפיה נלוו היא והמנוח לחבורה שיצאה מהבית וכשיצאה לרחוב הבחינה בשני אנשים שהמתינו למנוח, שאחד מהם היה שריקי שהכירה מקודם ואף היתה עדה לויכוח שפרץ בינו לבין המנוח על עסקי סמים. את האיש שהיה בחברת שריקי לא הכירה אך ציינה שתוכל לזהותו, וכשנערך מסדר זיהוי תמונות הצביעה על תמונתו של טייב. לאחר מסדר זיהוי התמונות אמרה כי היא מקשרת את קולו של האיש שקרא למנוח לפני שיצאו מהבית וכן את קולו של הבחור שהיה עם שריקי בעת שהשניים הלכו והתווכחו עם המנוח עם קולו של טייב וקבעה עפ"י קולו כי הוא זה שהיה בחברת שריקי ליד הבית.
ב. אחד מאנשי החבורה שהיתה בבית המנוח (העד מויאל) סיפר בהודעתו במשטרה כי בליל הרצח ביקר בביתו של שריקי ופגש שם את טייב ובשיחתו עם החוקר שהוקלטה בהסתר אמר כי בביקור זה ראה את שריקי מכבס חולצות ושריקי אמר לו ש"דקרו אותו" (את המנוח). הוא סרב לתת הודעה בכתב ובעדותו בביהמ"ש התכחש מויאל לדברים שאמר לחוקר על אף שהושמע לו סרט ההקלטה שהוגש כראיה. בחיפוש שנעשה בביתו של שריקי נתפסו שתי חולצות נוטפות מים וכן נתפס ברשותו שטר כסף שעליו כתם דם אדם. טענת האליבי של שריקי הופרכה. טייב טען תחילה שאינו מכיר את שריקי, אך בעדותו הודה שהוא מכיר אותו והעלה טענת אליבי שהופרכה. ביהמ"ש המחוזי האמין להודעת פרץ למרות שינויי הגירסאות שמצא להם הסבר, ובאשר לטייב לא ראה לסמוך על דבריה של פרץ בלבד כי זיהתה את קולו, אך מצא כי עדותה נתמכת ומסתייעת בראיות נוספות. בסופו של דבר הרשיע את שני המערערים בעבירה של רצח וערעורם נדחה.
ג. זהותו של שריקי הוכחה כדבעי בעדותה של פרץ שהכירה אותו היטב כחבר של המנוח בעיסקי סמים. הליכתו של שריקי עם המנוח לעבר הגן הצבורי בו נמצאה לאחר מכן גופת המנוח והסכסוך שהיה למנוח עם שריקי על רקע עיסקי סמים מצביעים על מניע והזדמנות. לכך ניתן להוסיף את ההדחה שהדיח שריקי את חברתו איריס ביטון בליל הרצח לשקר למשטרה ולאשר כי היתה עמו ברציפות בשעות שבהן בוצע הרצח, שתי החולצות שכיבס באותו לילה והכחשתו כי החולצות כובסו, שטר כסף מוכתם בדם שנתפס ברשותו ואליבי כוזב שמסר והרי לפנינו מערכת ראיות נסיבתיות שמשקלן המצטבר מצביע על אשמתו של שריקי. ברם, בכך לא תמו הראיות המפלילות כנגדו באשר לאלה ניתן לצרף את דברי העד מויאל שהוקלטו בסתר, כפי שסבר שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי.
ד. שתי שאלות מתעוררות בענין זה. האמת - אם נדרשת מודעות של נותן האמרה כי דבריו נרשמים או מוקלטים, כדי שהאמרה תענה על דרישותיו של סעיף 10א' לפקודת הראיות, והשאלה השניה היא האם סליל הקלטה עונה על דרישת הכתב. התשובה לשאלה הראשונה היא שלילית ולשאלה השניה היא חיובית. לא נדרשת מודעות נותן האמרה כי דבריו נרשמים ויכול ודבריו ירשמו או יוקלטו ללא ידיעתו. מכאן לשאלה השניה ועליה יש להשיב בחיוב, היינו, כי סליל הקלטה עונה על דרישת הכתב שבסעיף 10א'. (ראה ע.פ. 141/84 לעיל. נ.ס.). ביהמ"ש הבהיר כי צריכים להתקיים התנאים הרגילים. לקבילות סליל ההקלטה עליו הוקלטו דבריו של העד.
ה. אשר לערעורו של טייח - צודק הסניגור באשר לזיהוי קולו של טייח ע"י פרץ כי אין לסמוך על זיהוי זה. זהותו של אדם אכן ניתנת להקבע באמצעות הכרת קול אך כאן היו סתירות בדברי העדה ואין לסמוך על הזיהוי שלה. ברם, היו ראיות מספיקות ובכללן דברי המנוח כי האיש שקרא לו הוא "יהודה שיצא לפני כחודשיים מבית הסוהר" והעובדה שטייב אכן השתחרר 20 יום לפני הרצח מבית הסוהר, העובדה שטייב היה יחד
עם שריקי בקרבת מקום לבית המנוח וכיוצא באלה ראיות. על כן ניתן להסיק מהנסיבות שפורטו את המסקנה ההגיונית היחידה בדבר נוכחותו של טייב עם שריקי בעת הרצח, כשהשקר ששיקר טייב במשטרה שאינו מכיר כלל את שריקי וסתירת האליבי שנתן על מקום המצאו בזמן הרלבנטי מוסיפים משקל למסקנת ההרשעה.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג והוסיף השופט ד. לוין דברים באשר לקבלת עדות בכתב של עד לפי סעיף 10א'. השופט לוין הבהיר את משמעות דרישת הכתב והמטרה לדרישה זו והגיע למסקנה כי דברי העד חייבים להרשם מיד בסמוך להשמעתם, כי רצוי שהדבר יעשה בדרך של רישום הודעות של עדים בעת שמיעת העדים במהלך החקירה, כי אין להסתפק בזכרון הדברים או רישום תמציתי אחר שנרשם במועד מאוחר יותר. צריך שהרישום יביא את דברי העד במלואם וכלשונם ויעשה מיד תוך כדי השמעת הדברים. (בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, וייס. עו"ד מ. רובינשטיין לשריקי, עו"ד ח. קאזיס לטייב, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 10.9.85).

ע.א. 173/82 - שמואל פלסר נגד מנהל מס עזבון.

*בקשה לקביעת רכוש עזבון לצורך מס עזבון כשאחרו את המועדים לפי חוק מס עזבון(הערעור נדחה) .
א. אחיו של המערער נפטר ביום 30.11.79 ויורשי האח דיווחו למנהל מס עזבון על פרטי עזבונו של המנוח. בין אלה כללו נכס הרשום על שם המערער. הם עשו כן מפני שהנכס הועבר לבעלות המערער ע"י אחיו המנוח זמן קצר לפני פטירתו ולאור סעיף 3(א)(3) לחוק מס עזבון נכס זה הוא חלק מעזבונו של המנוח שהרי הועבר לבעלות המערער תוך חמש שנים לפני פטירתו של המנוח. המערער התנגד, להכללת נכס זה בעזבונו של המנוח ולטענתו הנכס היה תמיד שלו ולא של אחיו, אלא שבנסיבות שונות נרשם על שם אחיו וכשאחיו העביר על שמו את הנכס הוא פשוט התאים למעשה את הרישום למצב העובדתי והאמיתי. לפיכך ביקש המערער מאת המשיב כי לא יכלול את הנכס בעזבון. מנהל מס עזבון סרב להכיר בטענת המערער וקבע את הנכס במסגרת עזבון המנוח לצורך מס עזבון.
ב. לאחר שעברו כל המועדים הקבועים בחוק לענין השגה וערעור על החלטות המשיב הגיש המערער בקשה בדרך של המרצת פתיחה בה ביקש לקבוע כי הנכס הוא שלו והיה תמיד שלו ואינו מהווה חלק מעזבונו של המנוח. המערער נדרש להצהרה כזו, לא כדי להמנע מתשלום מס עזבון שהיה סכום פעוט, אלא מפני שהקביעה בנדון דרושה לו לצורך חישוב מס שבח המוטל עליו לאחר שמכר את הנכס. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי פניה כזו לביהמ"ש היא עקיפת החוק. כאשר החוק קובע דרך של השגה וערעור יש לפעול רק לפי דרך זו וביהמ"ש לא יפעל בדרך של פס"ד הצהרתי או צווים לרשות מינהלית. ביהמ"ש המחוזי גם דחה את בקשת המערער להאריך לו את המועד להגשת הערעור על החלטת המשיב ולראות בהמרצת הפתיחה ערעור. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחה.
ג. כאשר כל הדרכים שהיו פתוחות בפני המערער נחסמו בגלל חלוף הזמן, שוב לא היה מקום שביהמ"ש המחוזי, בדרך של החלטה בהמרצת פתיחה, יחזור וידון מחדש במחלוקת שלא זו שעתה ולא זה מקומה. אשר לעתירה להאריך את המועד להגשת הערעור - הדרך לבקשה להארכת מועד הינה ע"י הגשת בקשה בדרך המרצה להאריך את המועד ולא בדרך אגב, תוך כדי המרצת פתיחה, לפתוח את הענין מחדש ולאחר כניסת המערער לעומקן של השאלות במחלוקת. ברם, גם לגופם של דברים צדק ביהמ"ש כי המערער לא הראה כל טעם מיוחד שיצדיק את הארכת המועד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין בן דרור. החלטה - השופט בן דרור, הוסיף השופט לוין. עו"ד מ. שוב למערער, עו"ד גב' א. אפעל גבאי למשיב. 18.9.85).

ע.א. 755/82 - קשי עקדי ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*ניכוי מס רכוש ופחת לצורך חישובי מס שבח(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערות, אלמנה ושתי בנותיה, קיבלו במאי 1962 בירושה פרדס שניטע לפני קום המדינה והמכונה כיום על ידי שלטונות המס כ"פרדס זקן". באוקטובר 1980 חתמו המערערות על חוזה למכירת הפרדס במחיר השווה ל- 450,000 דולר ובגין עסקה זו נשומו על ידי מנהל מס שבח מקרקעין. השגת המערערות נתקבלה רק בחלקה והן עררו בפני ועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי. הערר נסב על אי ניכוי מס רכוש מסכום ההשבה, ניכוי פחת ודרך ניכוי הפחת. ערעורן בפני ועדת הערר נדחה והערעור לביהמ"ש העליון נתקבל בחלקו.
ב. אשר לענין מס רכוש - לפי חוק מס רכוש, כפי שעמד בתוקף במועד הרלוונטי, מותר לנכות, בקביעת סכום מס שבח, מס רכוש וארנונת רכוש, "חוץ אם הותרו למעשה כניכוי לפי פקודת מס הכנסה". המשיב לא ניכה ממס השבח את מם הרכוש ולטענת המערערות היה צריך לנכות את המס משום שהוצאה זו לא נתבקשה ולא הותרה למעשה כניכוי לפי פקודת מס הכנסה. המערערות צרפו להשגתן אישור מפקיד שומה כי מס הרכוש לא נוכה מהכנסותיהן לצורכי מס הכנסה. אעפ"כ טוען המשיב כי מס הרכוש נוכה למעשה וכל כך למה - כי בתחשיב שהוכן בהסכם עם ב"כ הפרדסנים מובא בחשבון מס הרכוש כניכוי. אין לקבל את עמדת המשיב. התחשיב כשלעצמו הוא רק כלי עזר, אומנם יעיל, בידי פקיד השומה לשום את הנישום לפי מיטב השפיטה, אך אין הוא הדרך היחידה לשומת המס שבעל הפרדס חייב בו. בענייננו לא הובאו כל ראיות אם המערערות אכן נישומו לפי מיטב השפיטה ועל אחת כמה וכמה שלא הוכח שנישומו עפ"י התחשיב. לדעת ועדת הערר, בהיעדר ראיה שהמערערות שילמו מס הכנסה שלא לפי התחשיב, זכאי ביהמ"ש להניח ששילמו לפי התחשיב אך אין הנחה זו במקומה. הוועדה הטילה למעשה את נטל הראיה על הנשום להוכיח כי לא נשום עפ"י התחשיב, אך אין לקבל גישה זו. די למערערות שהוכיחו על ידי אישור פקיד שומה כי מס הרכוש לא נוכה מהכנסותיהן כדי שינוכה ממס השבח.
ג. אשר לענין הפחת - המערערות טוענות נגד ניכוי הפחת על הנטיעות שניכה המשיב. ניכוי זה משווי הרכישה מגדיל את ההפרש שבין שווי המכירה לשווי הרכישה ומגדיל את מס השבח. הגדרת פחת בחוק מס שבח כנוסחו במועד הרלוונטי היא "הסכומים הניתנים לניכוי לגבי מקרקעין לפי סעיף 21 לפקודת מס הכנסה, בצרוף הסכומים שהופחתו מהמחיר...". סעיף 21 לפקודת מס הכנסה אומר "יותר ניכוי פחת... מן המחיר המקורי שעלה לנשום...". הועדה החליטה כי הגדרה זו אמנם אינה חלה על הנכס שבא למערערות בירושה, ואעפ"כ דחתה הועדה את הערר בנושא ניכוי הפחת מתוך שני נימוקים: אין היא יכולה להתעלם מהנוהג שהיה קיים בפועל, על אף שלא היה מעוגן בחוק, לניכוי הפחת גם במקרה כגון זה; כי בפועל נהנו המערערות מניכוי הפחת בשומת מס הכנסה. ברם, עפ"י סעיף 47 לחוק מס שבח ינוכה הפחת אם הוא ניתן לניכוי לפי סעיף 21 לפקודה ואין מחלוקת שהפחת במקרה זה לא היה מותר לניכוי לפי הוראות סעיף 21. הנוהג שהיה מקובל לפנים משורת הדין אינו עונה על ההוראות הנ"ל. אשר לנימוק השני - היסוד לקביעת הוועדה כי בפועל נהנו המערערות מחישוב הפחת בשומת מס הכנסה אינו אלא אותו תחשיב שדובר עליו לעיל, אך בהעדר ראיה שהמערערות נשומו עפ"י התחשיב לא רשאית היתה הוועדה לקבוע כי בפועל נהנו המערערות מחישוב הפחת. עולה מכך שלא היה מקום לנכות את הפחת עד לשנת המס 1977. מאותה שנה ניתן היה לנכות את הפחת לצורך מס הכנסה בעקבות תיקונים בחוקים הנוגעים בדבר, ומכיון שכבר היו ניתנים לניכוי אין זה משנה אם בפועל נוכה הפחת ואם לאו. על כן ככל
שמדובר משנת 1977 יכול היה המשיב לקחת בחשבון את סכומי הפחת שאמורים היו להיות מנוכים.
ד. אשר לשעור הפחת - הפחת חל על הנטיעות בלבד והמשיב קבע כי מהמחיר המקורי של הפרדס בשנת 1962 יש לייחס שני שלישים לנטיעות ורק שליש לקרקע. לא באו ראיות מטעם המערערות באשר לשווי הפרדס לעומת שרוי הקרקע, אך הן טוענות כי המשיב לא הוכיח את הייחס בין השניים וכי לא די בעדות מסויימת שהובאה ע"י פקיד מס שבח כי כך נהג מס שבח מאז שנת 1963 וכך נוהג גם מס הכנסה ברם, הדברים אינם מסתכמים רק בעדות זו. התחשיב לצורך מס הכנסה מבוסס כאמור על הסכם עם הפרדסנים, שהם מומחים לדבר, והוא מכיל הוראה בדבר חלוקה זו לשליש ושני שליש. התחשיב אינו יכול אמנם לשמש ראיה לחישוב המס כשלא הוכח כי השומה נערכה על פיו, אבל יש בו ראיה, במידה מספקת להעברת נטל הראיה על המערערות, כי יש בסיס בדוק לנוהג הנקוט אצל המשיב לחלוקה הנ"ל בין שווי הנטיעות לשווי המקרקעין והמערערות לא הביאו ראיה לסתור.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. ארז למערערות, עו"ד גב' א. אפעל גבאי למשיב. 5.9.85).

ע.א. 595/82 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד יונה יונימזדה

*חישוב ערך הקרקע לצורך מס שבח בעיסקת קומבינציה(הערעור נתקבל) .
א. המשיב שהוא בעל מגרש ועליו "דירת מגורים" התחייב למכור לקבלן 5/7 חלקים במגרש. הקבלן התחייב להרוס את דירת המגורים ולהקים על המגרש בנין בן 7 יחידות דיור ששתיים מהן מיועדות לבעלים. התעוררה שאלה, לצורך מס שבח, מהו שווי התמורה עבור 5/7 חלקים מהמגרש, האם שווי התמורה הינו רק עלות הבניה בתוספת רווח קבלני של שתי הדירות שמקבל המשיב, או שמא יש לקחת בחשבון שווי התמורה גם את המקרקעין של שתי דירות אלה. המשיב ביקש פטור ממס שבח בגין דירת המגורים ולצורך הפטור נלקח בחשבון כניכוי מהתמורה שוויה של דירת מגורים כולל הקרקע של הדירה. המערער סבר כי בחישוב התמורה שמקבל המוכר יש לקחת בחשבון גם שווי הקרקע של שני הדירות, ועדת הערר קיבלה את גישת המשיב שאין לקחת בחשבון את שווי הקרקע לענין מס שבח מקרקעין והערר נתקבל.
ב. המחלוקת היתה באשר לפירוש שיש לתת לסעיף 49א' לחוק מס שבח מקרקעין. סעיף זה קובע כי מכירת דירת מגורים תהיה פטורה ממס אם הבעלים מוכר את כל הזכויות במקרקעין שיש לו בדירה. מוסיף הסעיף ואומר כי "במכירת דירת מגורים שתמורתה היא זכויות במקרקעין בבנין שייבנה על הקרקע שעליה נמצאת הדירה, רשאי המוכר לבחור ב... קבלת פטור לגבי חלק משווי התמורה, כולל שווי הקרקע המתייחס לזכויות בניה, בסכום שווי הדירה הנמכרת...". באשר לפירוש סעיף זה ניתנו פסקי דין שונים ע"י ביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש העליון החליט לאמץ את גישתו של המערער. עפ"י הפירוש שנתן ביהמ"ש העליון, ההסדר לגבי פטור לדירת מגורים במסגרת "עיסקת קומבינציה" לפי סעיף 49א' אינו מאפשר לבעלים המוכר ליהנות הן מפטור מלא משווי דירת המגורים הנמכרת כשמרכיב הקרקע נכלל בשווי הדירה והן בחישוב מופחת, ללא מרכיב הקרקע, של שווי התמורה.
ג. צויין כי פסה"ד דנא אינו משנה מהלכת ברקאי (ע.א. 488/77 פד"י ל"ב (2) 121) אשר לפיו קיים הבדל בין מכר מלא ובין מכר חלקי כאשר במכר מלא של הקרקע נלקחת בחשבון התמורה גם הקרקע המתייחסת לדירות שמקבל המוכר בחזרה ואילו במכר חלקי כאשר הקרקע המתייחסת לדירות המוכר נשארת בידי המוכר אין לוקחים בחשבון התמורה את הקרקע המתייחסת לדירות שנשארות בידי המוכר.

ד. פסה"ד ניתן מפי השופטת שטרסברג כהן והוסיף הנשיא שמגר כי על הרשויות לתת דעתן לשאלת קיומה של ההצדקה לאבחנה במיסוי בין מי שמעביר בעיסקת קומבינציה את כל המקרקעין לבין מי שמותיר בידיו במסגרת העיסקה את המקרקעין שעליהם ייבנו הדירות. כן יש צורך בהבהרת נוסח סעיף 49א'.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד גב' א. אפעל גבאי למערער, עו"ד י. זליגמן למשיב. 5.9.85).

ע.א. 724/83 - אידית בר נתן נגד אשר בר נתן

*חזקת שתוף בנכסי בני הזוג(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת והמשיב נשואים מאז שנת 1944. בקיץ 1977 חל פרוד סופי כאשר המשיב עזב את ביתם המשותף של בני הזוג עקב מריבות נשואים אלה הם נישואיהם הראשונים של בני הזוג. בעת נישואיהם לא היו לאף אחד מבני הזוג נכסים כלשהם. בני הזוג התגוררו בדירות שכורות ורק בשנת 1960 בנו דירה משלהם על גג ביתה של אם המשיב. מחצית הדירה נרשמה ע"ש האשה ובה היא מתגוררת עד היום. לבני הזוג שתי בנות שנולדו בשנים 1949 ו- 1952 ואלה כבר נישאו. לאחר הקמת המדינה נעשה המשיב סוכן ביטוח עצמאי וב- 1950 יסד חברת ביטוח בשם גלבוע. בחברה זו היו למשיב %99 מהמניות ולמערערת %1. המערערת עבדה בתור פקידה בחברת גלבוע משנת 1955 ועד שנת 1977. הודות לקשרים מסחריים של משפחת המערערת נתווספו לחברת הביטוח גלבוע לקוחות חשובים. בשנת 1973 הקים המשיב חברת ביטוח נוספת בשם כינון יחד עם שותף ובשנת 1978 רכש את חלקו של השותף. מאז נישואיהם ועד לפרוד ניהלה האשה את משק הבית המשותף וגידלה את שתי הבנות עד נשואיהן. למערערת ולמשיב היו חשבונות בנק נפרדים והמשיב היה נותן למערערת כספים לניהול משק הבית, מתוך חשש שהמערערת תבזבז כספים יותר משיכול הזוג להרשות לעצמו. בשלב מסויים ירשה המערערת סכום כסף מאביה ואת זה החזיקה בחשבון שלה. לבנות שנישאו נרכשו דירות מכספי חברת גלבוע אשר על שמה גם נרשמו הדירות_ בשנת 1970 חלתה המערערת במחלה שגרמה וגורמת לה סבל נפשי ופיזי ובאותה שנה החלה לעבוד במשרדי גלבוע פקידה בשם ליליאן לוי ונקשרו יחסי ידידות בינה לבין המשיב. גב' לוי היתה נשואה, בעלה נפטר בשנת 1973 ומאז התהדקו הקשרים שבין גב' לוי לבין המשיב והפכו במשך הזמן ליחסי אהבה. על רקע זה החלו מריבות בין המערערת לבין המשיב, כאשר המערער נעדר לעתים קרובות מהבית, אך יחד עם זאת המשיך להתגורר בדירת בני הזוג והאשה המשיכה לנהל את משק הבית עד שבאוגוסט 1977 חל פירוד סופי והמשיב לא חזר עוד לדירה המשותפת ועבר להתגורר בדירה שרכשה גב' לוי.
ב. על רקע מצב הדברים הגישה המערערת תביעה לשתוף ברכוש. לא היתה מחלוקת לגבי קיום שיתוף בהכנסות שנבעו מן המאמץ המשותף של בני הזוג, אך הצדדים נחלקו על היקף השיתוף והמועד שעד אליו יש לראותם כשותפים בנכסים שנוספו כתוצאה מהמאמץ המשותף. טענת המשיב היתה כי יש להגביל את השתוף עד לשנת 1973 כאשר החלו המריבות, בעוד שטענת המערערת היתה שיש לקבוע כמועד סיום השיתוף את חודש אוגוסט 1977 שבו חל הפירוד המוחלט. לענין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי את עמדת המערערת ובכך אין להתערב. נותרה השאלה המרכזית מהו היקף הנכסים הנכללים בשיתוף והאם יש לכלול בהם גם נכסים עיסקיים. לענין זה ניתן פסה"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי שלא כלל חלק מהנכסים העיסקיים במסגרת השתוף והערעור נתקבל בחלקו.
ג. על בני הזוג יש להחיל את חזקת השיתוף במלואה. באין כוונה אחרת משתמעת, חזקה על בני זוג נשוי הגרים יחדיו ובשלום תקופה ארוכה שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם. צריכים שיחולו שני מרכיבים לצורך חזקת השיתוף והם אורח חיים תקין ומאמץ
משותף. אורח חיים תקין ודאי שהיה קיים עד לשנת 1973, וגם לאחר שנה זו עד לשנת 1977 שבה חל הפירוד הסופי ניתן לומר שמרכיב זה קיים, שכן עפ"י הפסיקה הדרישה לאורח חיים תקין היא מינימלית והכוונה להעדר קרע או פירוד של ממש אפילו אם יש מריבות תכופות.
ד. אשר למאמץ המשותף הנדרש - הכוונה היא שכל אחד מבני הזוג ממלא את תפקידו במסגרת התא המשפחתי ותורם את תרומתו. די בכך שהאשה מנהלת את משק ביתה ותורמת את חלקה לקיום המשפחה לרבות חינוך הילדים. במקרה דנן האשה מילאה את חובותיה במשק ביתה וגם עבדה בעסק תקופה ארוכה של כ- 22 שנה וגם "תרמה לקוחות, בזכות קשריה המשפחתיים. לאור זאת אין ספק שחזקת השיתוף צריכה לחול על בני הזוג עד ליום 1.8.77. המגמה העיקרית בפסיקה היא להחיל את חזקת השיתוף הן על רכוש משפחתי והן על רכוש עיסקי. להלכה זו שמצאה ביטוייה בפסקי דין רבים בא שינוי בפסק דין 630/79 (פד"י ל"ה (4) 359). נקבע בדעת הרוב כי יש נפקות לאבחנה בין נכסים עיסקיים לנכסי משפחה והנפקות באה לידי ביטוי בנטל המוטל על הטוען לשיתוף. השופט אלון משופטי הרוב חייב שם עיון נוסף כשמדובר ביחסים עיסקיים והמשנה לנשיא גב' בן פורת דרשה ראיה של ממש כדי להניח יסוד לטענת שיתוף בין בני זוג. ברם, עובדות המקרה שם שונות מאשר במקרה שלפנינו. שם היה מדובר ברכוש שנרכש ע"י הבעל עוד לפני הנישואין ורכוש שנתווסף מירושת הבעל מאביו, כמו כן מדובר שם בנישואין שניים שלא כבמקרה שלפנינו כשמדובר בנישואין ראשונים. כאן גם לא היה לבני הזוג רכוש לפני נשואיהם וגם לא בא להם רכוש ממקור חיצוני. מכל אלה עולה כי הוכחה כוונת שיתוף בין בני הזוג במלואה. העובדה שהבעל הקציב לאשה סכום מסויים מידי חודש ולא היה להם חשבון בנק משותף נובעת מחששו של הבעל שהאשה תבזבז כספים יותר משהם יכולים להרשות לעצמם ואין להסיק מכך מסקנה על כוונה של שמירת קו הפרדה בין נכסי בני הזוג. לאור האמור לעיל יש להחיל את חזקת השיתוף גם על נכסים עיסקיים שנרכשו עד לפירוד בני הזוג.
ה. לענין חברת גלבוע - היה לאשה רק %1 ממניות החברה ולבעל %99, אך הדין עם המערערת כי האחוז מהון המניות לא מבטא את חלקה האמיתי בחברה. לפיכך יש לקבל את הערעור לענין חברת גלבוע ולקבוע כי למערערת %50 מהון המניות של חברה זו כשווין ביום 1.8.77. הוא הדין בחברת כינון אשר בה היו למשיב %50 מהון המניות עד לפירוד ולפיכך גם באותה חברה יש לקבוע לאשה %25 כשווי המניות בעת הפירוד. אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי כי כיון שהחברה נוסדה כשבני הזוג היו כבר בסכסוך לא היתה כוונה מצד המשיב לשתף את המערערת בהשקעה. מאידך, נדחו טענות המערערת באשר לחסכונות מסויימים שלא הובאו לגביהם ראיות, לפוליסת ביטוח מנהלים של המשיב כפי שבוטח ע"י חברת גלבוע ובאשר לתיק הביטוחים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד ג. שניידר למערערת, עו"ד א. קורץ למשיב. 29.9.85).

ע.א. 316/83 - ציוד בע"מ נגד שרותי הובלות משא בע"מ

*פירוש חוזה(הערעור נדחה) .
א. המערערת ,שעיסוקה יבוא של ציוד, ייצגה בשנים 1980-1978 חברה אמריקאית יצרנית של ציוד הנדסי כבד. המשיבה היא חברה העוסקת בהפעלת ציוד הנדסי כבד. בעקבות מו"מ בקשר לרכישת מנוף הידראולי המיוצר ע"י החברה האמריקאית, נחתם הסכם בין המערערת לבין המשיבה ביום 13.7.79. במבוא להסכם נקבע כי המערערת מתחייבת לספק למשיבה את המנוף לפי הצעת חשבון פרופורמה מתאריך מסויים וההסכם עצמו מפרט את תנאי העיסקה. הצעת חשבון הפרופורמה פרטה את הנתונים
הטכניים של המנוף, הוצאות ההובלה המוערכות וזמן ההספקה המשוער. בעוד שזמן ההספקה המפורט בחשבון הפרופורמה היה 90 יום, או לכל היותר 120 יום כגירסת המערערת, סופק המנוף בפועל כעבור למעלה מ- 190 יום מיום חתימת החוזה. בשל איחור זה בהספקת המנוף נמנע מן המשיבה להשכיר את שרותיה למשרד הבטחון בחודשים בהם בוצע השלב הראשון של פינוי סיני ולכן נגרם למשיבה, לטענתה, נזק של אובדן הכנסה. בגין כך הגישה תובענה נגד המערערת.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם מכיל התחייבות חוזית מפורשת של המערערת, להבדיל מיצרן המנוף, לספק את המנוף תוך 90 יום. כן קבע כי מקום ההספקה הוא מדינת ישראל וכי משאחרה המערערת לספק את המנוף מעבר ל- 90 יום הפרה את חיוביה החוזיים ועליה לפצות את המשיבה על הנזקים שנגרמו לה. אשר להוכחת הנזק - קבע ביהמ"ש על סמך הראיות כי המנוף עשוי היה להיות מועסק ע"י משרד הבטחון אילו הגיע ארצה במועד ובהתאם לכך חושב הנזק שנגרם למשיבה. הערעור נדחה.
ג. המערערת טענה כי המטרה היחידה של עריכת החוזה היתה לחסוך את הצורך לשלם היטל בגובה %12 שהיה מוטל על המשיבה אילו היתה קונה את המנוף ישירות מידי היצרן. ברם, תהא אשר תהא כוונתה הסובייקטיבית של המערערת באשר למטרת התקשרותה עם המשיבה, לא ניתן להתעלם מנוסח החוזה שלפיו נוטלת המערערת על עצמה את ההתחייבות להזמין את המנוף ולספקו בתוך המועד שנקבע. לצורך קביעת תוכן ההתחייבות של הצדדים יש לבדוק את הכוונה המובעת ע"י הצדדים והמשתמעת מהחוזה עצמו, ורק במידה וכוונה כזו אינה משתמעת מהחוזה יש לפנות לנסיבות ההתקשרות. צודקת המערערת כי מטרת החוזה היתה לחסוך למשיבה את תשלים ההיטל אינה בלתי סבירה אך נוסח החוזה אין בו דבר שיכול לתמוך במסקנה זו. גם אם כוונת המערערת היתה להשיג את החסכון הנ"ל הרי התוצאה המשפטית של החוזה היא שונה. אם המערערת לא טרחה לעגן בחוזה את מטרתו המוגבלת ע"י תנייה המשחררת אותה מאחריות לענין החיובים שקיומם תלוי ביצרן יותר מאשר בה אין לה להלין אלא על עצמה.
ד. אשר לטענת המערערת כי את המנוף צריך היה למסור בארה"ב ולא בישראל - החוזה נערך בין הצדדים שהם שניהם תאגידים ישראלים ותכנו העיקרי הוא התחייבות המערערת לספק תוך זמן נתון את המנוף למשיבה המנהלת את עסקיה בארץ. מכאן ניתן להסיק כי כוונת הצדדים היתה למסירת המנוף בארץ. העובדה שהמחיר בחוזה נקבע כמחיר "פוב" והוצאות הובלה על הקונה, אינה מורה בנסיבות המקרה על כך שהמסירה המיועדת היתה צריכה להתבצע בשערי המפעל בארה"ב, אלא כי המשיבה היתה צריכה לשאת בהוצאות ההובלה והביטוח.
אשר לגובה הנזק - אין להתערב בשיעור הפיצוי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי עפ"י הנתונים שהיו לפניו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. אבנרי למערערת, עו"ד מ. ויתקון למשיבה. 5.9.85).

ע.א. 259/83 - אריה חברה לביטוח בע"מ נגד סקום (ישראל) בע"מ

*זהות עילות לצורך הגשת תביעות נפרדות(הערעור נדחה).

א. משפחת רביד (להלן המבוטחים) רכשה בשנת 1977 דירה שנבנתה ע"י המשיבה. בתאריך 29.12.78 הגישו המבוטחים תביעה לפיצויים נגד המשיבה לבימ"ש השלום (להלן התביעה הראשונה) אשר התבססה על ליקויים בבנית הדירה. בתחילת נובמבר 1979 הגישו המבוטחים באותו בימ"ש תביעה נוספת נגד המשיבה (להלן - התביעה השניה) ובה תבעו פיצוי בגין נזקים שנגרמו להם עקב חדירת מי גשמים לדירתם דרך גג
הרעפים, דבר שאירע כתוצאה מאותם ליקויים שבגינם הוגשה התביעה הראשונה. את מהות שתי התביעות תארו המבוטחים כתביעות נזיקין.
ב. יחד עם התביעה השניה הגישו המבוטחים בקשה בדרך המרצה להרשות להם להגיש את שתי התביעות במפוצל, למרות שעילתן זהה, וזאת, כדברי בא כוחם, מאחר ומחמת אותה עילה נגרמו נזקים נוספים, לאחר הגשת התביעה הראשונה. מטרת הפיצול היתה להמנע מלעבור את תיקרת סמכותו של בימ"ש השלום. בימ"ש השלום דחה את הבקשה לפיצול העילות בנימוק שמדובר בעילת תביעה ובסעד זהים בשתי התביעות, והפנה את התובעים לדרך של תקון התביעה הראשונה ע"י הוספת פרטים עובדתיים לרבות סכומי הנזק שנתבעו בתביעה השניה. כיון שכך נמחקה התביעה השניה והמבוטחים לא ביקשו תקון התביעה הראשונה. ביולי 1980 ניתן פס"ד בתביעה הראשונה שחייב את המשיבה בתשלום פיצויים למבוטחים.
ג. עוד בטרם ניתנה החלטת ביהמ"ש בבקשות המבוטחים לפיצול התובענה באו המבוטחים בדברים עם המערערת, שהיתה המבטחת של דירתם והתכולה בה, וזו שילמה להם ב- 11.11.79 כ- 48,000 ל"י, הטבת הנזק שתבעו המבוטחים בתביעה השניה. כנגד תשלום זה העבירו המבוטחים למערערת כל זכות לתבוע נזקים מאת צדדים אחרים. ביום 30.11.80 הגישה המערערת תביעה לבימ"ש השלום נגד המשיבה, מכח סוברוגציה, להשיב לה את הסכום ששילמה למבוטחים. בימ"ש השלום דחה את תביעת המערערת על הסף וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת.
ד. ביהמ"ש המחוזי אמר, בין היתר, בהחלטתו כי המבוטח השתמש בזכות התביעה בתביעה הראשונה ומשעשה כן אין זה מעלה או מוריד מה היו תוצאות ההתדיינות במידה והמבוטח קשור בה. במקרה שלפנינו קשור המבוטח בהתדיינות הראשונה משום שלא קיבל רשות לפיצול סעדים ובהגשת התביעה הראשונה מיצה את זכויות התביעה שהיו לו. התוצאה היא שלא נותר בידו אלא לתקן את פרשת התביעה הראשונה ומשלא עשה כן המבוטח, שוב אין בידי המערערת זכות תביעה. ניתנה למערערת רשות ערעור לגבי השאלה אם קיימת זהות בין עילת התביעה הראשונה ובין עילת התביעה שהוגשה ע"י המערערת, ומה ההשלכות של התשובה לשאלה זו על ברור תביעת המערערת, וביהמ"ש העליון החליט לדחות את הערעור.
ה. המערערת טענה כי המבחן ההגיוני לשאלת זהות העילות הוא מבחן של הצפיות, כי אם היתה זו אותה עילה אפשר היה לצפותה בעת הגשת התביעה הראשונה ולהגיש תביעה בגין נזקים צפויים אלה, אך למעשה הנזקים נשוא התביעה השניה לא היו צפויים בעת הגשת התביעה הראשונה. ברם, מבחן הצפיות אינו לענייננו, ואין בין הצפיות לנזק לבין זהות העילות ולא כלום. על כל פנים, כל עוד התביעה הראשונה היתה תלויה ועומדת, היה בכוחו של ביהמ"ש להתיר את תיקונה באמצעות תיקון כזה ניתן להכליל בתביעה גם אירוע המאוחר לתאריך הגשת התביעה. הכלל שלפיו חובה על התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה נזיקין אחד בתובענה אחת, מושתת על העיקרון שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה. חובתו של התובע לא רק לכלול בתובענה את כל טענותיו בענין הנזק, אלא חייב הוא לבקש את תקון תובענתו אם מתברר לו כי נזקו רב יותר משיכול היה לצפות לראשונה. אם נמנע התובע מלתבוע מלכתחילה פיצוי עבור מלוא נזקו או מלבקש תקון תביעתו משנתגלה נזק נוסף, לא ירשה לו ביהמ"ש להגיש לאחר מכן תביעה נוספת בשל אותה עילה.
ו. אשר לטענה כי זהות העילות נבחנת לפי מהותן של העילות ולא עפ"י צורתן - אין צורך שתהיה חפיפה מוחלטת בין העניינים הנדונים בשתי התביעות כל עוד השאלה המהותית בשתיהן זהה על מנת שתקבע זהות העילות בענייננו, העילה של נזקי גשמים אינה אלא יסוד נוסף למסגרת השאלה שהיתה שנויה במחלוקת בתביעה הראשונה וחובה
היתה על המבוטחים להוסיף יסוד זה לתביעה הראשונה כדי לא להטריד את המשיבה בתביעות מיותרות העילה המהותית בשתי התביעות היתה הבניה הלקויה של דירת המבוטחים, שגרמה נזקים ישירים למבנה הדירה ונזקים מקיפים לתכולתה.
ז. שתי הכותרות נשאו את הכותרת נזיקין. אפילו נאמר, כי התביעה הראשונה היתה למעשה על הפרת חוזה ע"י המשיבה ולא תביעה בנזיקין, להבדיל מהתביעה השניה שהתבססה על טענת הרשלנות, עדיין אין זה משנה את המסקנה כי קיימת זהות בין העילות שכן הזכות המוגנת ע"י ההתחייבויות החוזית של המשיבה זהה לזכות שעילת הרשלנות נועדה להגן עליה, היינו הזכות לשלמות רכושם של המבוטחים. המסקנה היא כי המבוטחים מיצו את זכות התביעה שקמה להם ואין למערערת שהטיבה את נזקם יותר ממה שהיה לאותם מבוטחים לפני שיפוי הנזק.

(בפני השופטים: ש. לוין ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד ע. פיס למערערת, עו"ד ג. פרנקל למשיבה. 11.9.85).

ע.א. 162/82 - קופה לתגמולים של עובדי הסוכנות... בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*הוצאת שומה לצורך מס שבח וחישובי ריבית(הערעור נדחה).

א. בחוזה שנערך ביולי 1980 בין הסוכנות לבין המערערת התחייבה הסוכנות להעביר למערערת נכסי מקרקעין תמורת זיכוי של 11 מליון שקל המשקף, כפי שנאמר בחוזה, את ערכם של הנכסים עפ"י חוות דעתו של שמאי מסויים. טופס הצהרה למס שבח הוגש ביום 22.9.80 ולפני שנעשתה שומה כלשהי, ביום 3.11.80, שילמה המערערת את מס הרכישה. המשיב העריך את המקרקעין בסכום של 15,200 מליון שקל והוציא הודעת שומה לפי סכום זה ביום 4.1.81. המערערת הגישה השגה לענין מס הרכישה ובערר העלתה שתי טענות: האחת נגד גובה השומה והשניה בענין חיוב בריבית. שתי הטענות נדחו ע"י ועדת הערר והערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
ב. לענין הערכת המקרקעין - טענה על העדפת הערכות אינה ראויה לעלות לדיון בערעור, הפתוח רק לשאלות משפטיות אשר לריבית - טוענת המערערת כי הטופס שמסרה הוא טופס הצהרה ולא טופס שומה עצמית ולפיכך צריך היה המשיב להוציא שומה תוך 30 יום מיום קבלת ההצהרה ומשלא עשה כן אין לחייבה בריבית. המשיב טען כי מכיוון שהמערערת שילמה את מס הרכישה ללא שקיבלה הודעת שומה, הרי זו שומה עצמית ובשומה עצמית המועד להוצאת שומה מטעם המשיב הוא ששה חדשים ועל כן הוצאה השומה בזמן. בשאלה אם מדובר בהצהרה או בשומה עצמית קיבל ביהמ"ש העליון את עמדת המערערת שמדובר בהצהרה ולא בשומה עצמית התשלום לא צורף לטופס המש"ח ולא היווה חלק ממנו. הוא נשלח במועד יותר מאוחר ואין בכוחו להפוך את ההצהרה לשומה עצמית.
ג. ברם, גם אם מדובר בטופס הצהרה וגם אם המשיב הוציא את הודעת השומה באיחור אין הדבר משחרר את המערערת מתשלום ריבית. ההוראה המחייבת ריבית איננה הוראה עונשית אלא באה לשמור על ערך הכסף ואין באיחור בהוצאת השומה, אפילו היה זה באשמת המשיב, כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתו של המנהל שלא לפטור את המערערת מתשלום הריבית כולה או מקצתה, ודאי שאין בו כדי להביא לביטול החיוב בריבית.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יעקב ליבמן למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 20.8.85).

ע.פ. 399/84 - חיים אברמוביץ נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות גניבה ע"י מורשה וזיוף מסמך(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער ששימש ראש לשכת תנועה במרחב הגליל הואשם בשני אישומים. באישום הראשון מייחסת לו המדינה גניבה בידי מורשה בכך שקיבל מפיקודו אברהם ז'אן 1,000 שקלים כדי להעביר למפעל "אמקא" כתשלום עבור טוסטר שקנה במפעל ולא העביר את הכסף ליעדו, ובאישום השני הואשם בעבירות מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף, בכך שהתייצב בפני בימ"ש השלום לתעבורה בחיפה והגיש כתב הודאה באשמה המתיימר להיות חתום ע"י אחד בשם שטיינפלד, כאשר ההודאה לא נחתמה ע"י שטיינפלד. התיק של שטיינפלד לא היה קבוע לדיון אך המערער השתמש במעמדו, פנה אל התובעת המשטרתית ובעזרתה הובא הענין בפני שופט באותו יום ושטיינפלד הורשע ודינו נגזר. ביהמ"ש המחוזי קבע בהכרעת הדין כי הוא מקבל את גירסת התביעה שהמערער קיבל את הכספים מידי השוטר כדי להעבירם ל"אמקא" ולא העבירם ועל כן הרשיעו בכל הנוגע לאישום זה, ואילו באשר לאישום השני לא קיבל השופט את גירסת התביעה במלואה, זיכה את המערער מהעבירות העיקריות שיוחסו לו והרשיעו בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר. ביהמ"ש גזר למערער קנס של 25,000 שקל ושלושה חדשים מאסר על תנאי. הערעור נסב על ההרשעה ונתקבל באשר לאישום השני.
ב. אשר לאישום הראשון - המערער הכיר היכרות קרובה את בעלי מפעל אמקא ורכש שם לעתים מוצרים. באחד הימים הזדמן למפעל יחד עם ז'אן וקנה טוסטר, גם ז'אן רכש טוסטר, ומכיוון שלא היה לז'אן כסף הבטיח המערער שהתשלום יעשה במועד מאוחר יותר. עפ"י האישום קיבל המערער מז'אן את הכסף ולא העבירו לאמקא אלא לאחר שנה, כשאמקא תבעה את הכסף מז'אן והלה פנה למערער. המערער טען בפני אמקא כי למעשה שילם בזמנו את הכסף וביקש לבדוק ואם יימצא ששילם יוחזר לו הסכום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא העביר את הכסף לאמקא ובכך אין להתערב. לפני שניתן פסק הדין בביהמ"ש העליון ביקש הסניגור להביא ראיה נוספת, אישור כי חברת אמקא החזירה לו את הסכום הנ"ל. אין באישור זה ראיה כי התשלום אכן נעשה בשעתו אך לא נרשם כראוי. המערער הפציר בחברת אמקא להחזיר. לו את הסכום הנ"ל והחברה שניסתה לאורך כל הדרך לסייע בידיו החליטה להחזיר לו את הכסף, אך לא ניתן כל אישור מחברת אמקא שהתשלום נעשה בשעתו.
ג. אשר לאישום השני - שטיינפלד עבד בשרותה של חברת אמקא, הוא חשש מן העונש שיושת עליו ופנה למנכ"ל אמקא שיסייע בידו. המנכ"ל שהיה ביחסים טובים עם המערער ביקש את עזרתו. למערער היה ברור כי שטיינפלד מודה בעובדות וכי הוא מבקש הכרעה באישום זה בהקדם על סמך ההודאה ללא צורך בהתייצבותו. כשהזדמן המערער לביהמ"ש התברר לו כי כתב ההודאה שהוא חלק מן המסמך המהווה את כתב האישום לא נחתם ע"י שטיינפלד ואז חתם הוא בשם שטיינפלד כדי שיתאפשר סיום הענין על אתר. ברור מחומר הראיות כי שטיינפלד הודה למעשה בעובדות וכי הוא ביקש להעביר את הודאתו לביהמ"ש ולזרז את משפטו. בנסיבות אלה אין לראות במעשהו של המערער זיוף מסמך. לאחר שגירסת התביעה נדחתה ונמצא כי המערער לא קיבל דבר במרמה ולא זייף מסמך כעובד ציבור ולא הפר אמונים לא היה מקום וצורך לעמוד על דקדוקי דברים ולהרשיעו בענין זה במעשה עבירה כלשהו.