ע.א. 585/83 - ברוך ויזל נגד בנק כללי לישראל ואח'
*תביעה עפ"י כתב ערבות (הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש תביעה נגד המערער כערב לחובות המשיבה השניה (להלן המשיבה) חברת א.ב.ד. בע"מ בפירוק, מכח כתב ערבות מתמדת שעליו חתם המערער ושנמסר למשיב. המערער טען כי חתימתו על כתב הערבות זוייפה ולחילופין שאם אכן חתם אזי נעשה הדבר במרמה על ידי כך שפקיד הבנק הכניס דף של כתב הערבות אל תוך ערימה של מסמכים אחרים עליהם חתם המערער בתוקף היותו מועסק על ידי המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה והערעור נדחה.
ב. המערער טען כי משהכחיש כי חתם על כתב הערבות עבר נטל הראיה לתובע להוכיח חתימת המערער וביהמ"ש המחוזי לא היה ער לכך. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש המחוזי מציין במפורש כי לאחר שהמערער הכחיש את חתימתו על כתב הערבות עבר נטל הראיה לבנק וביהמ"ש פירט את הראיות שבעזרתן הורם הנטל האמור על ידי הבנק. מטעם הבנק העיד מנהל הסניף כי בנוכחותו חתם המערער על כתב הערבות וכן הובאה חוות דעת של מומחית לגרפולוגיה כי החתימה על הערבות היא חתימתו של המערער. אמנם הוגשה מטעם המערער חוות דעת נוגדת, אך ביהמ"ש העדיף את חוות הדעת של התביעה ובכך אין להתערב.
ג. גם במסקנת ביהמ"ש המחוזי שאין ממש בטענת המרמה אין להתערב. ספק אם ניתן להחתים אדם מנוסה כמו המערער שהוא, אגב, מנהל חשבונות במקצועו, על מסמך כגון כתב ערבות בדרך אגב. זאת ועוד, הוכח כי המערער החל לעבור אצל המשיבה השניה רק בשנת 1978 ולא היה מקום לכך שיחתום על מסמכים רבים של החברה בשנת 1975 כאשר הערבות נחתמה.
(בפני השופטים : המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - השופט בך. עוה"ד י. רובין וא. פוזנר למערער, עו"ד צ. שטייגולד למשיב. 27.10.85).
ע.א. 670/83 - אריה ציטרנבאום נגד פקיד שומה נצרת
*איחור בהגשת נימוקים בערעור מס הכנסה (הערעור נדחה).
א. למערער נקבעו שומות מס הכנסה והוא הגיש ערעורים לביהמ"ש המחוזי. פקיד שומה הגיש את נימוקי השומה בנובמבר ודצמבר 1982. לאחר מכן החלו מטעם המערער נסיונות להסדר עם המשיב ונתבקשו דחיות של מועד המשפט. רק ביום 6.9.83 המציא המערער לבית המשפט את נימוקי הערעור שצריך היה להגיש, לפי תקנה 5 לתקנות ביהמ"ש (ערעורים בענייני מס הכנסה), בתוך חודש ממועד קבלת נימוקי השומה. המערער לא ביקש הארכת מועד ולא נתן הסבר לאיחור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעורים בשל האיחור בהגשת הנימוקים והערעור נדחה.
ב. על פי תקנה 7 לתקנות הנ"ל ניתן לבקש הארכת מועד להגשת נימוקי שומה או נימוקי ערעור, ואם לא מאריכים את המועד יתקבל הערעור או יידחה הערעור הכל לפי הענין. כאן הוגשו הנימוקים ללא בקשה להארכת מועד כאמור.
באשר לזיקה שבין תקנה 7 הנ"ל ובין תקנה 528 לתקנות סדר הדין בדבר הארכת מועדים - כל אחת משתי התקנות עוסקת במגזר שונה. תקנה 7 דנה במשמעות של אי הגשת ההודעות לסוגיהן במועד שנקבע לכך, וקובעת כי אם לא מוגשות ההודעות במועד יתן ביהמ"ש את פסק דינו. אין תקנה 7 עוסקת בשאלה איך ומתי ביהמ"ש או הרשם יאריכו את המועדים, ואילו תקנה 528 דנה בנושאי הארכת המועדים. תקנה 528 חלה גם היא על הנושא שלפנינו מכח תקנה 9 לתקנות מס הכנסה האמורות. סיכומו של דבר, הארכת מועד יכולה לרפא איחור בשל אי הגשת מסמך רלבנטי כנדרש בתקנה 5 והדרך להארכת המועדים היא זו שמפורטת בתקנה 528, היינו כי מועד שנקבע בתקנות יכול להיות מוארך רק מטעמים מיוחדים שיירשמו.
ג. המערער ביקש להסתמך על ההלכה שלפיה בדיון המתנהל לפי תקנות סדר הדין האזרחי אין להתעלם מכתב הגנה שהוגש באיחור ואם הוגש כתב הגנה באחור אין התובע זכאי לפסק דין בהעדר הגנה. למעשה גישה זו נוגדת את המשתמע מן הנוסח של תקנה 97 מתקנות סדר הדין האזרחי. מכל מקום, בענייננו אין לומר כי נימוקי הערעור המוגשים לאחר הגשת נימוקי השומה מקבילים לכתב הגנה ואילו נימוקי השומה הם כתב תביעה. למעשה הודעת הערעור ונימוקי הערעור הם שני חלקים של כתב תביעה ולא כתב הגנה וממילא אין להחיל את הגישה המקובלת בהגשת כתב הגנה באיחור על הגשת נימוקי הערעור באחור.
ד. הנשיא הבהיר כי יש לשנות גם את הגישה לעניין קבלת כתב הגנה באיחור, שכן לפי המצב כיום גם אם הוגש כתב הגנה ברגע האחרון לפני הדיון בקבלת התביעה בהעדר הגנה, יעוכב הדיון, דבר המשבש את הליכי המשפט. מכל מקום לנוכח ההערות בדבר הצורך בשינוי המצב הקיים באיחור בהגשת כתב הגנה, אין מקום להרחבת התחום הקיים גם לנימוקי הערעור במס הכנסה המקבילים לכתב תביעה.
(בפני השופטים : הנשיא שמגר, ד.לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גדעון רוזנבלום למערער, עו"ד יעקב כהן למשיב. 27.10.85).
ע.א. 602/84 - יוסף ריבוא ואח' נגד אברהם גל ואח'
*ביטול רשות שימוש במקרקעין(הערעור נדחה) .
א. המשיבים הם בעלי זכויות חכירה במשק חקלאי בגני יהודה ומשקם גובל עם משקם של המערערים. לטענת המשיבים נקבעה ונסללה דרך לאורך הגבול שמפריד בין שני המשקים בתחילת שנות החמישים, בהסכמה הדדית בינם לבין מי שהיו באותו פרק זמן בעליו של המשק של המערערים. רוחבה של הדרך הועמד על 2.20 מטר שמזה 1.50 מטר לאורך הדרך הופרשו ממשקם של המשיבים ו- 70 ס"מ ממשקם של המערערים, ומני אז משרתת דרך זו את שני המשקים כאחד. סמוך להגשת התובענה התחילו המערערים לעשות מעשים על מנת לשלול מהמשיבים את אפשרות השמוש בחלק שהופרש בשעתו ממשקם של המערערים. כיון שכך פנו המשיבים לבימ"ש השלום וביקשו צו מניעה נגד המערערים שלא יפריעו למעבר בדרך לכל רוחבה. בימ"ש השלום קבע כי אין מדובר בדרך עתיקת יומין, וכן קבע כי בתחילה היתה הדרך צרה יותר אך מאז שהועמדה על רוחבה הנוכחי חלפו שנים רבות, ולבסוף ציין שאם תבוטל הדרך לא תהיה למשיבים דרך אלטרנטיבית כך הגיע ביהמ"ש לידי מסקנה כי השימוש בדרך זו הפך להיות "שמוש מחמת כורח מוחלט" ולכן נתן צו מניעה.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור אך לא מטעמו של בימ"ש השלום. נימוקי ביהמ"ש המחוזי היו כי אין מדובר בזכות שמקורה בחוק המקרקעין. קודמיהם של המערערים היו שותפים ליצירת המצב העובדתי והמשפטי הקיים בדרך, והמערערים הסכימו למצב שנוצר מאז שקנו את משקם. היו כאן "חילופי הנאות" בין הצד האחד לטובתו של הצד האחר, וכולם השתמשו בדרך מכח רשות הדדית שאינה ניתנת לביטול עפ"י רצונו השרירותי של צד אחד בלבד, שכן כל אחד מהם הקים את משקו ואת עסקו וגם בנה את ביתו, תוך התאמה לדרך הקיימת. הערעור נדחה.
ג. אין לדבר כאן על זיקת הנאה ועל זכות אחרת הנובעת מחוק המקרקעין, שכן המשיבים לא טענו לזכות כזו ולא לכך מכוונת התביעה. ב"כ המשיבים אמר במפורש כי אין התובעים מבקשים סעד הצהרתי שיצהיר על זכויות קנייניות, אלא מבקשים צו מניעה שישמור על המצב הקיים, וזאת משום שהמערערים עשו דין לעצמם וביקשו, מבלי לפנות לערכאות, למנוע מהמשיבים את השימוש בדרך. מכאן כי עילת -התביעה אינה שעבוד מקרקעין להנאה כי אם למנוע הפרעה בשמוש המבוססת על הרשאה הדדית וגישת בימ"ש השלום שהשתית את פסק דינו על תורת השימוש מחמת כורח מוחלט מיותרת היא.
ד. השימוש בדרך הנוכחית היא תולדה של הרשאה הדדית בין הצדדים וכל הניתוח המשפטי חייב להתרכז בנושא הרשיון. ההלכה קובעת כי אין שעבוד בקרקע נוצר אלא על ידי שימוש עתיק יומין או על ידי רישום, וכל הסכמה אחרת לשמוש בקרקע אינה אלא רשיון שמותר לבטלו בכל עת. כלל זה חל גם על זכות מעבר מפורשת וגם לגבי זכות מעבר משתמעת. אין ראיות שאכן היה הסכם מפורש ליצירת הדרך וגם אין לפנינו תנאים ברורים שהיו ביסודו של הסכם כזה, אך כבר נפסק כי מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מלים מפורשות ויכול שתינתן הרשות ע"י כך שהבעלים השלים עם המעשה. במקרה דנא נקבע כי הדרך קיימת מלפני הרבה שנים ועבירת הזמן יכולה להעיד על הסכמה בדיעבד והשלמה מצד המערערים עם השימוש שעשו המשיבים ברצועת הקרקע נשוא הערעור. ניתן להסיק מהחומר כי היתה כאן רשות הדדית שאיפשרה לשני הצדדים להשתמש בדרך מאז שקמו המשקים. השאלה היא אם ניתן לבטל רשיון שנתוניו הם כאלה. ההלכה מאבחנת בין רשיון שניתן בתמורה לבין רשיון שניתן שלא בתמורה, וקובעת, שרשיון שניתן ללא תמורה אפשר לבטלו כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל הקרקע שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון. מאידך, כשהרשיון ניתן בתמורה ההלכה היא כי יש לראות בכך חוזה בין הצדדים למתן רשות ויש לקיים את החוזה בעין.
ה. משנקבע כי. הרשות ניתנה למשיבים בתמורה הדדית שעליה הסכימו הצדדים, וכי המשיבים הסתמכו על רשות זו ושינו את מצבם לרעה כאשר הקימו מבנים ובית עסק שהדרך משרתת אותם, אין להסכים לביטול ההסכם כהרף עין והיה מקום שביהמ"ש יעניק צו מניעה שבעיקרו הוא סעד שביושר, כדי שהמצב שהיה קיים עד כה יישמר. כדי להסיר ספק יש לציין כי להכרעה בערעור דנא אין צורך לחוות דעה לגבי העתיד ולגבי השאלה אם המערערים יכולים לבטל בעתיד את הרשות וכיצד יש לנהוג אם אפשרות כזו תמומש.
(בפני השופטים: ד.לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. אסטרייכר למערערים, עו"ד י. מצגר למשיבים. 2.10.85).
ב.ש. 876+885/85 - ינון יצחק ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העוררים הואשמו בעבירות של הוצאה במרמה בנסיבות מחמירות של מיליוני שקלים מבנק הדאר באמצעות שיקים גנובים של חברת בזק ושרות התעסוקה, המרת הכסף למטבע חוץ והוצאתו מחוץ לישראל וכן בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות ושמוש במסמך מזוייף. מדובר בסכום העולה על מיליארד שקל. שניהם נעצרו עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. העוררים טענו כי הם מוכנים להניח שיש לכאורה ראיות נגדם למעשים הפיזיים המיוחסים להם והשאלה היא אם יש ראיות כאלה גם לענין האלמנט הנפשי. לטענתם מתיישבות הראיות עם גירסתם שהיו שליחים תמימים שנוצלו ע"י נוכלים ללא ידיעה וכוונה פלילית ביהמ"ש המחוזי שקל את ההסבר ובהחלטתו מנה את טעמיו מדוע גירסת החפות היא כה בלתי מתקבלת על הדעת עד כי אין בכחה למנוע את המסקנה המפלילה לכאורה. בנימוקים אלה אין להתערב.
ג. טוענים הסניגורים כי אין זה המקרה בו מוצדק לעצור נאשמים בשל חומרת העבירה בלבד, שהיא, לדעתם, העילה היחידה שניתנה ע"י המדינה בבקשה לצו המעצר. אכן, בבקשה הכתובה היתה זו העילה למעצר המבוקש, אך הטיעונים בע"פ הורחבו מעבר לזאת ונטען כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט ולהמלטות העוררים מאימת הדין ואלה מצדיקים את המעצר. ביהמ"ש המחוזי אכן קבע כי מימדי הענק של ההונאה מצדיקים כשלעצמם החזקה במעצר עד תום ההליכים ומטבע הדברים יש בהם כדי לבסס קיומם
של חששות בדבר החלטות מן הדין והפרעה למהלכם התקין של ההליכים. ביהמ"ש העליון כבר עמד על כך כי יתכן ובאופיה של העבירה, היקפה, או הנסיבות האופפות אותה, יהיה כדי להעלות חשש סביר בדבר החלטות או שבוש הליכי משפט של נאשם שיורשה להתהלך חופשי. בענייננו אכן קיימים חששות כאלה בהתחשב בנסיבות המקרה ובאישיותם של העוררים ואמצעיהם ובעובדה שהם מתגוררים בארץ אחרת. (בפני: השופטת נתניהו. עוה"ד גז, תמיר וליאונד לעוררים, עו"ד דבורין למשיבה. 21.10.85).
ע.א. 138/85 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. למערערת (האם) ולמשיב השני (האב) שני ילדים. האחד נולד ביום 1.9.79, ואחותו נולדה ביום 22.8.80. נישואי ההורים לא עלו יפה ובמרץ 1981 עזבה האם את הבית בהשאירה את הקטינים אצל בעלה. למחרת פנה בעלה לעובדת סוציאלית ושני הקטינים הוכנסו למוסד. ביוני 1984 החזירה האם את הקטין אליה ואילו הקטינה נשארה במוסד והאם לא הראתה כל ענין בה. ביקורים במוסד גילתה האם יחס קר לקטינה ומשך חודשים לא ביקרה כלל אצל הקטינה. המשיב הגיש בקשה להכריז על הקטינה כברת אימוץ, האם, המערערת, התנגדה ואילו האב לא התנגד תחילה ולאחר מכן התנגד והתנגדותו נדחתה וביהמ"ש הכריז על הקטינה כברת אימוץ. האב לא ערער ואילו ערעורה של האם נדחה.
ב. אין יסוד להטיל ספק בכנות דבריה של האם באשר למצב הקשה והטרגי שנמצאה בו, אך אין באלה כדי להצדיק את המצב המוזנח ביותר שבו נמצאה הילדה בשבעת החודשים הראשונים לחייה עד שנלקחה למעון, ואת חוסר הביקורים ומוסר היחס שלה כלפי הקטינה, גם כאשר היתה מזדמנת למעון הילדים לביקור אצל בנה הקטין. דיני האימוץ עניינם ומטרתם להגן ולשמור על שלומם של קטינים ואין הם באים להעניש את ההורה על מה שעולל לילדו או על מה שזנחו והזניחו. מכריעה העובדה שהזנחת האם את הקטינה נמשכה תקופה ארוכה והביאה ליחס מתנכר מוחלט מצד הקטינה כלפי האם. לראשונה נלקחה הקטינה לבית האם כאשר מלאו לה שלש שנים, היינו כעבור שנתיים וחמשה חדשים לאחר שהוכנסה למעון. ביקור זה הביא לתוצאות קשות וכאשר כעבור 12 יום ביקשה האם שוב לקחת את הקטינה סרבה הקטינה בתוקף ללכת אתה. לאחר שהוגשה בקשת האימוץ נעשה נסיון נוסף, באישור ביהמ"ש, לרפא את יחס הדחיה מצד הקטינה כלפי האם, נקבעה תקופה של שלושה חדשים שבה היה על האם לקבל הדרכה ויעוץ מאת העובדת הסוציאלית ולבקר לעתים מזומנות את הקטינה במוסד הילדים, אך האם לא באה לפגישות ולא מילאה אחר מה שקיבלה עליה. במצב דברים זה נתקיים האמור בסעיף 13, סעיפים קטנים 5 ו- 6 לחוק אימוץ ילדים וצדק השופט בהכריזו על הקטינה כברת אימוץ.
ב. מאז מתן פסק הדין חל שינוי נוסף במצב הקטינה שחיזק את המסקנה לדחות את הערעור. אכן, אין דעתו של ביהמ"ש נוחה מהמעשה שנעשה, היינו מסירת הקטינה למשפחה המיועדת לאמצה, כאשר מסירת הילדה נעשתה מספר ימים לאחר פסק הדין בביהמ"ש המחוזי. ההכרעה בדבר עתידם של הקטין מסורה בידי בתי המשפט וכל עוד הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי תלוי ועומד אין לקבוע עובדה ע"י מסירת הקטין למשפחה המיועדת לאמצו. ברם, בינתיים נקלטה הקטינה בביתה החדש בו מצאה, כדבריה, אבא ואמא, וכאשר באים עתה לדון בעתידה של הקטינה ולשקול את השיקולים לאור העקרון של "טובת הילד" אין להעלות על הדעת לנתק קטינה מאושרת זו מ"אבא ואמא" שמצאה ולהחזירה למצבה הקודם.
ד. ביהמ"ש העיר ביחס לכך כי במקרה זה באים לכלל הפרדה בין אח ואחות כאשר האח ממשיך לגדול בבית הוריו מולידיו והאחות עוברת לבית מאמציה, ולא רק ההורים הטבעיים וההורים המאמצים לא מכירים אלה את אלה, אלא אף האח והאחות מנותקים זה מזה, אולי למשך כל חייהם, ולא ידע זה על קיומה של זו. נתוק כגון זה, יכול בתעתועי המציאות, להביא לכלל טרגדיה של פגישה ביניהם אי פעם בעתיד מבלי שידעו על קרבת האחווה שביניהם. רצוי ככל האפשר שלא להפריד בין אח לאמות, במיוחד שהשארותם יחד טובה גם לחנוכם ולעתידם. עוד העיר ביהמ"ש הערה דיונית כי תחילה היתה האם מיוצגת ע"י עו"ד אך בגלל חוסר הידברות ביניהם שוחררה הפרקליטה והאם לא היתה עוד מיוצגת ע"י פרקליט. מן הראוי שייעשה כל מאמץ שהורי קטין, בדיון על הכרזת פרי בטנם כברי אימוץ, יהיו מיוצגים ע"י פרקליט. זהו עניין שבדיני נפשות ממש, ובהעדר פרקליט לוקה הבירור המשפטי בחוסר ליבון פרטים ועובדות, אי חקירת עדים וכיוצא באלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ד.לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד ואליד ליליה למערער, עו"ד יוסף בן אור למשיבים. 9.10.85).
בג"צ 126/84 - נתן גלבוע ואח' נגד מפעל הפיס ואח'
*סמכותו של בג"צ לדון בסדרי מכרז במפעל הפיס (העתירה נדחתה).
א. מפעל הפיס עוסק בארגון ועריכת הגרלות והימורים ולשם כך מקיים מערכת שיווק והפצה המתבססת על מפיצים ראשיים ועל מוכרים מורשים. העותרים שימשו במשך מספר שנים כמפיצים ראשיים והסכמי ההפצה עמדו לפוג ביום 31.3.84. מפעל הפיס החליט לארגן מחדש את רשת השיווק שלו ולשם כך פרסם מודעה בעתונות לפיה דרושים לו מועמדים לתפקידים של מפיצים ראשיים. בין היתר נאמר במודעה כי אין בה כדי לחייב את המפעל לנהוג בבחירת המועמדים לפי כללי המכרזים הציבוריים או הפרטיים. ועדה שמונתה ע"י מפעל הפיס בחרה מבין המועמדים השונים את המפיצים החדשים ובאלה לא נכללו העותרים. בעתירתם לבג"צ טוענים העותרים כי נפלו פגמים חמורים בבחירת המועמדים. העתירה נדחתה מחוסר סמכות.
ב. סמכותו של בג"צ קבועה בסעיפים 15((ג) ו-(ד) לחוק יסוד השפיטה. סעיף 15(ג) קובע כי בג"צ ידון "בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בימ"ש או של בית דין אחר". סעיף 15(ד) קובע סמכות בג"צ ליתן צוים בארבעה סוגים של עניינים. הנוגע לענייננו הוא הסעד הקבוע בסעיף 15(ד)(2) האומר כי בג"צ מוסמך "לתת צווים לרשויות המדינה... ולגופים... הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין...". בחינת סמכותו של בג"צ מחייבת לנקוט עמדה בשתי שאלות: האם הנושא נופל במסגרת העניינים הנזכרים בסעיף 15(ד) ; האם הוא נופל למסגרת ההוראה הכללית בסעיף 15 (ג).
ג. באשר לסעיף 15(ד)(2) - מפעל הפיס היא חברה מוגבלת בערבות, ללא הון מניות. חברי החברה הם בעלי תפקידים ברשויות מקומיות, אך חברותם במפעל הפיס היא אישית ואין הם משמשים כנציגי הרשויות המקומיות. מפעל הפיס אין ממומן ע"י רשות ציבורית כלשהי, הדא אינו חברה ממשלתית, הכנסותיו משמשות למתן מענקים או הלוואות לשם הקמת מבנים ציבוריים ואת הכנסותיו הוא מקבל מעריכת הגרלות והימורים. ככלל, ארגון ועריכה של הגרלות והימורים מהווה עבירה פלילית, אך סעיף בחוק העונשין קובע כי האיסור של הגרלות והימורים אינו חל על הימורים שעורך מפעל הפיס. על יסוד מערכת עובדתית זו עולה השאלה אם מפעל הפיס הוא גוף הממלא תפקידים ציבוריים, ואם כן, האם הוא ממלא תפקידיו עפ"י דין. גם אם נניח שהתנאי של "תפקידים ציבוריים" מתקיים במפעל הפיס הרי לא מתקיים בו התנאי השני של "על פי
דין". משמעותו של תנאי זה כי מלוי התפקיד הציבורי מוטל על אדם או גוף מכוח הדין ותנאי זה אינו מתקיים מקום בו התפקיד הציבורי מוטל על אדם או גוף מכוח הסכם. לא הגוף הוא שצריך להיות יציר הדין, אלא התפקיד המוטל עליו צריך שיבוא מהדין. ניהול הגרלות והימורים אינו מוטל על מפעל הפיס מכוח הדין אלא מכוח התארגנות בתחום המשפט הפרטי. בכך שונה מפעל הפיס מהמועצה להסדר הימורים בספורט שהוקמה על פי חוק מחד ואשר תפקידיה הוטלו עליה בחוק.
ד. טוענים העותרים כי "הדין" מכוחו פועל מפעל הפיס הוא סעיף 231 בחוק העונשין המזכיר את מפעל הפיס בשמו המפורש וקובע כי האיסור הפלילי בדבר הימורים אינו חל על מפעל הפיס. טענה זו אין לקבל. הוראה זו הופכת לחוקית פעולה שהיתה בלתי חוקית, אך אין היא מטילה תפקיד על מפעל הפיס. אין אחדות דעות בין שופטי ביהמ"ש העליון באשר לשאלה אם ניתן לראות בחברה ממשלתית או עירונית גוף הממלא תפקיד ציבורי "על פי דין". יש הנוטים לחשוב כי לבג"צ סמכות שיפוט לגבי חברות ממשלתיות או עירוניות וסומכים עצמם על מעין "הרמת מסך" תוך בדיקת הגופים השולטים בחברה הממשלתית או העירונית מבלי לנקוט עמדה במחלוקת זו, הרי שבענייננו אפילו אם נקיים מעין הרמת מסך זו נמצא כי גם מאחורי מסך ההתאגדות אין עומדים גופים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין.
ה. אשר לשאלה אם יש לבג"צ סמכות מכוח הוראת סעיף 15(ג) הנ"ל - הוראה זו מעניקה סמכות לבג"צ בעניינים שאינם בסמכותו של בימ"ש אחר. היקפה של הוראה זו שימש נושא לפסיקה עניפה ולחיבורים רבים, אך גם בסוגיה זו אין צורך להכריע, שכן די בקביעה שבענין שלפנינו מוסמך לדון ביהמ"ש המחוזי על פי העילות הקבועות בדיני המשא והמתן לקראת כריתתו של חוזה (סעיף 12 לחוק החוזים - חלק כללי) ועל פי הסעדים הקבועים בדינים אלה. יהא היקף סמכות בג"צ על פי סעיף 15(ג) כאשר יהא, אין הוא משתרע על עניין הנתון לסמכותו של בימ"ש אחר ואשר אותו בימ"ש מוסמך לדון בו על פי מערכת נורמטיבית של עילות וסעדים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד אסטרייכר לעותרים עוה"ד א. גולדנברג ושפילמן למשיבים. 31.10.85).
בג"צ 458/85 - רחמליה בת ישראל נגד שר הפנים
*גירוש אשה הנמנית על כת הכושים העבריים(העתירה נדחתה).
א. העותרת, ילידת ארה"ב ואזרחית ארץ זו, נמנית על כח "הכושים העבריים", והיא שוהה בארץ שלא כדין עם ילדיה לאחר שפגה אשרת הכניסה שלהם. אביהם של הקטינים נמצא בארה"ב. צו הגירוש הוצא לאחר שהעותרת הגיעה לתחנת משטרה ודרשה לקבל את בנה הבכור, יליד 1971, בעת שזה נמלט מביתה וכך נודע למשטרה ולמרשם האוכלוסין על שהיית העותרת ובניה בארץ שלא כדין. לאחר שהעותרת נעצרה לשם הבטחת ביצוע הגירוש הועבר הבן הבכור למשפחה אומנת, ברח משם מספר פעמים ונעצר בעבירת גניבה ומעשה מגונה בתיירת. טענות ב"כ העותרת הן שתיים: כי המשיב מנוע מלגרש את העותרת וילדיה אחרי ששהו בארץ שמונה שנים, שכן יש לראות את המשיב כמי שהשלים עם שהותם של העותרים בארץ; כי העותרת מופלית לרעה לעומת חברים אחרים באותה כת השוהים בארץ שלא כחוק ושנגדם לא הופעל צו גירוש. העתירה נדחתה.
ב. השופט גולדברג בפסק דינו ציין כי שהיית העותרת בארץ באופן בלתי חוקי הנו כשלעצמו טעם מספיק לגרושה. גם אם שהתה מספר שנים בלי היתר חוקי, אין בכך כדי להקנות לה זכות כלשהי שהמצב יימשך. גם בטענת ההפלייה אין ממש, שכן אין לראות בעובדה של המצאותם של אחרים מבני העדה שאינם מגורשים, אפליה המצדיקה התעלמות מן החוק מצדו של מי שמגורש מן הארץ עקב שהותו בה שלא כחוק.
ג. ברם גם אם היה מקום לטענת ההפליה הרי שבנסיבות המקרה אין להתערב בשיקול דעת המשיב. במקרה הנדון מהווים העותרת וילדיה מעמסה על הציבור, כשהבן הבכור מעורב במעשים פליליים וככל הנראה התדרדרות זו היא תולדה של עצם שהייתו במסגרת בה הוא מצוי.
ד. פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג והשופט בך בפסק דין נפרד סבר כי יש להשאיר ב"צריכת עיון" את תשאלה אם חבר בכת "הכושים העבריים" שנגדו יוצא צו גירוש, חרף ישיבה בישראל משך שנים רבות, ללא כל סיבה מיוחדת מעבר לפקיעת רשיון השהייה שלו, לא יוכל, במקרה מתאים, להצליח בפנייתו לבג"צ. שאלת הכושים העבריים היא בעייה מיוחדת במינה שהמדינה מתמודדת עמה זה שנים רבות. טרם נקבעה מדיניות ברורה וגורפת לגבי אנשים אלה המרוכזים במקומות ישוב מסויימים ומוגדרים בידיעתם המלאה של השלטונות. אין זה בטוח כי גירוש אחד מבני הכת ללא סיבה אינדוידואלית ספציפית לא היה נכנס לקטיגוריה של החלטות שרירותיות ומפלות. אולם אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן קיימות נסיבות מיוחדות אשר ביחד עם עובדת השהייה של העותרת וילדיה בישראל שלא כדין, הצדיקו את החלטת המשיב ומכל מקום יש בהן כדי למנוע התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, בן דרור. עו"ד י. דוד לעותרת, עו"ד מ. מזוז למשיב. 2.10.85).
בג"צ 264/85 - מחמוד עמר נגד מנהל בתי המשפט ואח'
*העברת כספים מהוצל"פ לזוכים דרך בנק הדאר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עתירה זו עניינה כספים בהם זכה העותר ואשר נגבים באמצעות לשכת ההוצל"פ. כספי הזוכה מועברים לפי תקנות ההוצל"פ לזוכה באמצעות בנק הדואר ולטענת העותר מסורבלים ההסדרים ומשך הזמן בו מטופל התשלום, בעיקר לאחר שהוא מועבר מהנהלת בתי המשפט לבנק הדואר מסתכם בתקופה של כארבעים יום. לטענתו יש בתקופה של אינפלציה כדי לפגוע בזוכה וכדי להפחית ערך כספו מבלי שניתן לפצותו על כך, ואילו הועבר הכסף ע"י הנהלת בתיהמ"ש באמצעות בנק מסחרי רגיל היה הזמן מתקצר בהרבה. העתירה נדחתה.
בג"צ היה ער לבעיה ומטעם המשיבים נמסר כי מחפשים דרכים להתגבר על הליקוי. לעניינו של העותר, ציין בג"צ, כי הנושא אינו מתייחס לסכומים הקונקרטיים שבהם זכה, כי אלו כבר נגבו ובג"צ אינו דן בנושא שתם ונשלם. עם זאת, ציין בג"צ, אין להתעלם מן הבעייה שהרי הדברים חוזרים על עצמם מיום ליום ואם גם אין לראות את העותר כמייצגם של אחרים, הרי המשיב הראשון אינו מתעלם מן הצורך לשפר את ההליכים. הנושא ראוי לבדיקה כדי לחפש דרכים לקיצור משכי הזמן הרלבנטיים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן- פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. שרון לעותר, עו"ד ש. צור למשיבים. 4.11.85).
בג"צ 109/85 - אריה צוקר נגד ראש עירית ת"א
*זכות חבר עיריה לעיון במסמך מסויים של העיריה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר הוא חבר מועצת העיריה שביקש לעיין במסמך המוזכר במכתבו של מבקר העיריה לסגן ראש העיר. אין חולקים כי המכתב עצמו הינו "מסמך העיריה" אשר העותר כחבר מועצת העיריה זכאי לעיין בו, המחלוקת היא באשר לדו"ח של מבקר פנימי של חברה עירונית המאוזכר במכתבו של מבקר העיריה. העותר גרס כי גם המסמך המאוזכר הוא מסמך העיריה וכחבר המועצה הוא זכאי לעיין בו. עתירתו נתקבלה.
כל כולו של מכתב מבקר העיריה מבוסס על הערכות המבקר לגבי תוכנו של המסמך שבמחלוקת, ממש כאילו צרף המבקר את דו"ח המבקר הפנימי למכתבו כחלק בלתי נפרד ממנו. כיוון שהעותר היה זכאי לעיין במכתב המבקר ממילא זכאי הוא לעיין גם במסמך נשוא העתירה. יש לציין כי החלטה זו נוגעת לנסיבות המקרה דנא בלבד, כשמסמך
העיריה מאזכר מסמך אחר כחלק בלתי נפרד ממנו ומבוסס עליו, ואין בהחלטה זו משום הבעת דעה לגבי נסיבות אחרות שבהן עשויה להתעורר סוגיה דומה.
(בפני השופטים: אלון ש. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד ליבנה לעותר, עו"ד גב' ניצה קונשטוק למשיב. 29.10.85).
בג"צ 453/85 - ליאורה סיטנר ואח' נגד עירית חיפה ואח'
*סגירת בית ספר בחיפה (העתירה נדחתה).
העותרים הם הורים לתלמידים שלמדו בשנת 1984/85 בבית הספר גאולה בחיפה שהיה שייך לזרם החינוך הממלכתי. בתחילת פברואר 1985 נתבקשו נציגי רשות החינוך ומינהלת אגף החינוך בעירית חיפה ע"י משרד החינוך לוודא כי לקראת שנת הלימודים תשמ"ו יבוצעו צמצומים במספר מוסדות החינוך מטעמים של קיצוצים תקציביים. אחרי התייעצות בין הגורמים האחראים במשרד החינוך ובעיריית חיפה סוכם כי יש לסגור בחיפה ארבעה בתי ספר ובכללם את בית הספר גאולה. חברי ועד הורי ביה"ס התנגדו להחלטה זו וקויימו בנושא זה דיונים שונים. ביולי 1985 נשלחה הודעה מטעם אגף החינוך בעיריית חיפה להורי תלמידי ביה"ס גאולה על סגירת ביה"ס והסדרים לרישום התלמידים בבתי ספר אחרים. העתירה מכוונת לביטול החלטה זו והיא נדחתה.
בפסק הדין נדונו הסמכויות הקיימות בידי שר החינוך ובידי גופים אחרים לסגירת בתי ספר ובג"צ הגיע למסקנה כי הסמכות לסגור בית ספר אינה בידי שר החינוך בלבד. על כן דחה את טענת העותרים כי ההחלטה פסולה באשר שר החינוך לא נתן אישורו לסגירת בית הספר. הניהול היום יומי והשיגרתי של מערכת החינוך נתון בידי גורמים שונים ובכללם מנכ"ל משרד החינוך ורשויות החינוך במוסדות השלטון המקומי, וכשם שהם מקימים בתי ספר, כך יכולים הם לקבל החלטות בדבר סגירתם ומיזוגם של אותם בתי ספר ובלבד שהחלטות אלה מתקבלות בתום לב ועפ"י שיקולים ענייניים. בענייננו אכן נתקבלה החלטה בתום לב ועפ"י שיקול ענייני. בתנאים הכלכליים הנוכחיים, החלטות למיזוג בתי ספר והעברת תלמידים מבית ספר למשנהו, מטעמים של אילוצים תקציביים, הינן לגיטימיות.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט בך. עוה"ד פיש וגולדבלט לעותרים, עוה"ד ריבלין וש. צור למשיבים. 13.10.85).
בג"צ 513+514/85 - וליד נזאל ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש
*גירוש תושבי יו"ש מטעמי בטחון (העתירה נדחתה).
המשיב החליט על גירוש העותרים מאזור יו"ש באשר לדעתו מסכנים הם את בטחון האזור, והועלתה השאלה בבג"צ אם מוסמך המשיב להחליט על הגירוש ואם כן האם הוא יישם את סמכותו בצורה נכונה כשהוא החליט לגרש את העותרים. בג"צ נתן תשובה חיובית לשתי השאלות. אשר לסמכות הגירוש - סמכות זו קבועה בתקנה 112 לתקנות ההגנה (שעת חירום) וכבר דן בג"צ בשאלת תקפותו של הסעיף והאפשרות לפעול על פיו וכבר ניתנה על כך תשובה חיובית בשעתו וכל הטענות שהועלו מחדש אינן יכולות לשנות את ההחלטה. בג"צ דן גם בפסק דין זה בהרחבה בכל האספקטים הנובעים מן המשפט, התקנות השונות והמשפט הבינ"ל הנוגע לתקנה הנדונה. משקבע כי בסמכות המשיב לגרש מסיבות בטחוניות אנשים מאזור יו"ש, עבר בג"צ לדון בשאלה אם יש מקום להתערבותו לשם מניעת הפעלת סמכות המשיב במקרים הקונקרטיים שלפנינו. על כך השיב בג"צ כי בפני המשיב היו נתונים מספיקים כדי לקבוע שמטעמי בטחון יש לגרש את העותרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד גב' פ. לנגר וגב' ל. צמל לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 29.9.85).
ב.ש. 907/85 - מישל בינצן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות של התפרצות למקום מגורים וביצוע גניבה והוא נעצר עד תום ההליכים. עררו נדחה. הסניגורית טוענת נגד קבילותן של הקלטות כחומר ראיה נגד העורר. המשטרה הקליטה למעלה מ- 80 קסטות ובמה שנאמר בהן יש, בין היתר, כדי להפליל, לפי דבריהם של שניים אחרים, את העורר. הסניגורית טוענת כי ההקלטות נעשו שלא בהסכמת העורר ואין זו "הודעה בכתב" לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, וטענות כיוצא באלה. בחלקן נדונו טענות אלה בע.פ. 323/84 (סביר כ"ו 149) ושם הוכרע כי אין בהן כדי לפגום בקבילותן של הקלטות, ובחלקן אין לדון בטענות אלה בשלב זה אלא בעת הבירור המשפטי גופו מדובר בעבירות התפרצות מתוחכמות, בסכומי כסף של למעלה מ- 50,000 דולר ותכשיטים בשווי של כמליון שקל כאשר הרכוש טרם נתפס. העבירות בוצעו בחודשים יולי ונובמבר 1984 והעורר היה עבריין נמלט, הוא בעל הרשעות קודמות במספר ניכר, ומהן עבירות רכוש ואלימות. בהתחשב בעברו של העורר וחומרתן של העבירות שמשדרות חשש של ממש של איום על שלום הציבור אין להתערב בהחלטת המאסר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' ת. אולמן לעורר, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 14.10.85).
ע.א. 123/85 - דוד פישגרונד נגד מלכה פישגרונד ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה היו נשואים ובשנת 1973 נולד המשיב השני. ביהמ"ש קבע שיעור המזונות למשיבים לתקופות שונות, וכן נקבע כי המשמורת על הקטין תהיה בידי האם. הערעור נדחה.
בהסכם שבין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין נקבעו שיעורי המזונות שהוצמדו למדד נובמבר 1976 ונקבע כי ישונו אחת ל- 6 חודשים. בהסכם צויין כי "במידה והתובעת (האשה) תעבוד ותרוויח, הרי השתכרותה עד לסך 4,000 לירות ברוטו לחודש, לא תפגע בהסדר האמור למזונות". הדיון בבימ"ש המחוזי התמקד במזונות האשה והבן עד לגירושין, נושא אשר בקשר אליו תבע הבעל השבת כספים; מזונות הבן מתאריך הסכם נוסף שנחתם קרוב לגירושין; משמורת הילד.
לעניין תביעת ההשבה קבע ביהמ"ש המחוזי כי היו חודשים מספר בהם עלתה השתכרות האשה על 4,000 לירות, אך עם זאת החליט כי אין מקום לחישוב מחדש של המזונות לגבי אותם חודשים. ביהמ"ש נתן משקל מכריע לכך שלפי ההסדר דאז נערך עדכון המזונות רק אחת לששה חודשים וכתוצאה מכך נשאר סכום המזונות בשיעור נמוך בהרבה ממה שהיה מתחייב ע"י עדכון שוטף או לפחות תדיר יותר. בנסיבות אלה סבר ביהמ"ש כי אין מקום להפחתה בשיעור המזונות ולהשבת כספים ובכך אין להתערב. אשר לשיעור מזונותיו לעתיד של הקטין - אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שעשה חישובים מדוייקים ומפורטים. כן אין הצדקה להתערב בענין משמורתו של הקטין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל טאוסיג למערער, עו"ד ציון סמוכה למשיבים. 14.10.85).
ע.א. 405/83 - שפר בנימין נגד מעבדות גשורי בע"מ
*תשלום עבור סחורה שסופקה (הערעור נדחה).
המערער הזמין חומרי הדברה מידי המשיבה, באמצעות סוכן, אך הסחורה סופקה במישרין ע"י המשיבה באמצעות נהגה והמשלוח אף לווה בחשבונית של המשיבה. לאחר ההספקה קויימו שיחות טלפוניות בענין התשלום בין מנהל המשיבה לבין המערער, ונשלחו מכתבים של המשיבה ובהם דרישות תשלום והמערער לא השיב כלל. כאשר הוגשה נגדו תביעה העלה המערער טענת הגנה כי החומרים היו פגומים ועל כן החזיר אותם לסוכן. טענה זו אושרה ע"י הסוכן, אולם בין הסוכן לבין המשיבה נפלו
סכסוכים והמשיבה אף התלוננה עליו בפני המשטרה. ביהמ"ש קבע כי אין ספק שהמערער ידע שספק הסחורה היא המשיבה ואת מחירה יש לשלם לה בין ישירות ובין באמצעות הסוכן. ביהמ"ש גם קבע כי נתקיימו שיחות טלפוניות ומשלוחי מכתבים כאמור לעיל, היינו כי המערער ידע כל העת שהמשיבה דורשת תשלום ולא העלה אף ברמז טענות בענין טיב הסחורה או בענין החזרתה. להיפך, המערער השיב בשיחה טלפונית אחת כי הוא ישלם את התמורה לסוכן ועל כך הגיב מנהל המשיבה כי לא ישלם לסוכן אלא לחברה. ביהמ"ש קבע כי היה על המערער לשלם את תמורת הסחורה למשיבה ועל כן חייב את המערער לשלם את התשלום הנתבע. הערעור נדחה.
המערער מבקש להתלות במעמדו של הסוכן כשלוחה של המשיבה וטוען כי עם החזרת הסחורה לסוכן יצא ידי חובתו כלפי השולח. דא עקא, ביהמ"ש הביע ספק לגבי מערכת הטענות של המערער ואף חשד בקיום קנוניה בין המערער לבין הסוכן. חשדות אלו מתחזקים בעיקרם לאור שתיקתו של המערער מול שרשרת התביעות הרבות מטעם המשיבה. יתירה מזאת, סיום השליחות הגיע לידיעת המערער על פי הודעתו הטלפונית של מנהל המשיבה שדרש תשלום למשיבה במישרין. ההספקה של הסחורה היתה ע"י המשיבה ולא ע"י הסוכן והשליחות לא כללה מעיקרה את הביצוע של הספקת הסחורה אלא את מסירת ההזמנות. גם על יסוד מערכת הנתונים העובדתית כפשוטה לא יכולה היתה ההחזרה להעשות, אלא למי שסיפק את הסחורה מעיקרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. אלון למערער, עו"ד א. דבורקיס למשיבה. 23.10.85).
ע.א. 438/83 - שלמה נוביקוב נגד אלברט אברמוביץ
*רשות להתגונן בטענת קיזוז (הערעור נדחה).
המשיב הגיש ללשכת ההוצל"פ שטר לביצוע והמערער ביקש רשות להתגונן בהתבסס על טענת קיזוז. הרשם נתן רשות להתגונן ואילו ביהמ"ש המחוזי ביטל את הרשות. הערעור נדחה.
לענין טענת הקיזוז אומר המערער בתצהירו כי "לפי דברי רואה החשבון שלי עדיין לא נעשה סיכום סופי. ממבט ראשון נראה שמגיע לי מעבר לסכום הנקוב בשטר ויש לי עדיין הזכות לתבוע אותו על היתרה, אך כאמור ענין זה הוא ענין לבוררות במסגרת השותפות והפירוק ואין כל הצדקה לפרעון השטר כשטר בטחון כפי שהוגש". לא מדובר איפוא בטענת קיזוז כפשוטה ובמהותה המקובלת, אלא במעין אזהרה מקדימה שנכללה בתצהיר כי טענה כאמור יתכן ותעלה במועד כלשהו בעתיד. בכך כשלעצמו אין כדי להצדיק מתן רשות להתגונן.
המערער גם העלה טענה כי לא הוזמן לדיון לביהמ"ש המחוזי, אך מסתבר כי אי נוכחותו במשפט לא נבעה מהעדר הזמנה אלא מאי הבנה כביכול, ואי הבנה או טעות אין דינן כדין אי התייצבות בשל העדר הזמנה כדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דן שפט למערער, עו"ד צבי הרטל למשיב. 23.10.85).
ע.א. 473/84 - נח רוטרי נגד אוירס בע"מ ואח'
*תביעת נזיקין עקב פגיעה בתוך מעלית (הערעור נדחה).
המערער הוא נכה שהותקנה לו רגל תותבת והוא נועל נעליים מיוחדות המערער עלה במעלית והרגל התותבת נתפשה לו והוא ניזוק ותבע נזיקין מאת נציגות הבית המשותף ומתקינת המעלית. ביהמ"ש דלמטה קבע כי הנעל שנעל המערער היא נעל העשויה גומי נוקשה והיא נתפסת חזק במשטחים שונים. לפיכך דחה את טענת הרשלנות של התובע. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער וביהמ"ש העליון נתן רשות ערעור באשר לשאלה אם היתה הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הבטיחות בעבודה. עפ"י סעיף זה "מעלית... ייבנו כך שטובין או אדם... לא יוכלו... להילכד בין חלק
של המעלית לבין מבנה...". המערער טען כי הרגל נלכדה בין חלק של המעלית לבין המבנה, ואולם, עפ"י הראיות התאונה אירעה עקב כך שהנעל נתפסה במשטח חלק של דלת המעלית ואין לכך קשר להלכדות כמשמעות הדיבור בסעיף 63.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד אופנהיים למערער, עוה"ד א.אלמגור וד. וינגרטן למשיבות. 13.10.85).
ע.א. 433/82 - אברהם בחרי ואח' נגד משה פדלון ואח'
*הפרת פטנט (הערעור נדחה).
המערערים הם בעליו של פטנט ישראלי להתקן נעילה שעל פיו הם מייצרים התקנים ומנעולים הידועים בשם "רב בריח". לטענתם מייצרים המשיבים התקן נעילה דומה ("רב זרועות") המהווה הפרה של הפטנט. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפטנט אכן הופר ואעפ"כ דחה את התביעה בקבלו את טענת ההגנה של המשיבים כי אין חידוש ואין התקדמות המצאתית בפטנט שכן פורסם כבר ב- 1920 פטנט דומה בגרמניה. הערעור נדחה.
המערערים מעלים טענות בדבר הבדלים בין הפטנטים, אך גם אם קיימים הבדלים שונים בין הפטנט הישראלי לבין הפטנט הגרמני הרי אין בפטנט הישראלי משום התקדמות המצאתית כנדרש להגבה על פטנט.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. גבריאלי למערערים, עו"ד י. ברין למשיבים. 15.8.85).
ע.פ. 906/84 - פנחס ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות, תקיפת שוטר ועוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מספר עבירות חמורות ובכללן התפרצות לדירה, גניבה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ובריחה ממעצר חוקי. כאשר ביצע את העבירות היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים וכמו כן היה משוחרר ברשיון ממאסר קודם כשאחד עשר חודשים היו תלויים נגדו בעקבות השחרור המוקדם. ביהמ"ש גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והפעיל שנה וחצי מאסר על תנאי כעונש חופף שלא עפ"י המקובל. ביהמ"ש המחוזי לא ידע בעת מתן גזר הדין כי הרשיון שניתן למערער יבוטל ולפיכך יופעלו 11 חודשי המאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
כל הטענות שמעלה המערער בביהמ"ש העליון כבר נטענו בביהמ"ש המחוזי והעונש שהוטל אינו חמור. אשר לריצוי 11 חודשים שביהמ"ש המחוזי לא ידע עליהם, ואשר המערער מבקש כי לפחות יוקל עונשו באופן שהמאסר הכולל יעמוד על ארבע שנים - אין להתערב בגזר הדין שהוא ממש מתחייב נוכח התנהגותו הנפשעת של המערער שהפך את הפשיעה לדרך חייו. המערער יותר מכל אדם אחר ידע וצריך היה להבין כי כל מעידה מצדו תביא להפעלת תקופת המאסר הנוספת של 11 חודשים. נוכח התנהגותו של המערער אין זה מן הראוי שביהמ"ש העליון יתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד סמי יונה למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 5.9.85).
ב.ש. 934/85 - כל בו שם טוב בע"מ נגד בנק הפועלים ואח'
*עיכוב ביצוע פסק דין (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
בבקשתה לעיכוב פסק הדין טוענת המבקשת, שהגישה ערעור, כי יגרם לה נזק חמור ביותר אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין וכי קל לראות מה הסכומים הכספיים שהיא תצטרך לשאת בהם אם אכן יוכרו זכויותיה בערעור למרות שפסק הדין נגדה לא עוכב. הבקשה נדחתה. אין זה המקרה המתאים לעכב ביצוע פסק הדין. המשיב בערעור הוא בנק הפועלים ואין טענה כי משיב זה לא יוכל לשלם את כל הנזקים הכספיים אם יפסיד בערעור.
(בפני: השופט בן דרור. עו"ד גביש למבקשת, עו"ד יאיר למשיבים. 17.10.85).
ב.ש. 739/85 - זאב לב- הר נגד צבי גרוסמן ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המבקש איחר את המועד להגשת ערעורו וטעמו הוא שבעת מתן פסק הדין ובתקופה שנועדה להגשת הערעור ריצה עונש מאסר בעבודות חוץ ואין הוא מיוצג על ידי עו"ד. הבקשה להארכת מועד נתקבלה. ב"כ המשיב מתנגד לבקשה ולדעתו עבודות חוץ אינן מונעות מבעל דין להגיש ערעור והעדר ייצוג איננו טעם מיוחד להארכת מועד. אין לקבל טיעונים אלה. המבקש הצליח להראות טעם מיוחד שמצדיק את האיחור. בעל דין שאיננו מיוצג ומרצה עונש מאסר, ולו בעבודות חוץ, מנוע מלפעול להכנת הליכו ולהגשתו. יצויין כי המבקש לא שקט על שמריו ועוד בתקופת מאסרו הזדרז והגיש בקשה להארכת מועד.
(בפני: הרשם ברטוב. המבקש לעצמו, עו"ד. משעולי למשיבים. 15.10.85).
ב.ש. 790/85 - מיכאל פראבר נגד נעמי קריין
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
ב"כ המבקש סבר כי פסק הדין הנדון ניתן בטעות, שכן המבקש לא התייצב לדיון מאחר ששהה במעצר ולא ניתן לו להשתחרר לדיון. סברה זו הביאה את עוה"ד להגשת בקשה לביטול פסק הדין והבקשה נדחתה. אך עד שנדונה חלף המועד להגשת הערעור. לפיכך הוגשה בקשה להארכת מועד והבקשה נדחתה.
אם לדעתו של ב"כ המבקש טעה ביהמ"ש שפסק את דינו בהעדר המבקש התובע, הרי הדרך היחידה היא להגיש ערעור על פסק הדין ולא להזקק לבקשה לבטול פסק הדין. המועד להגשת הערעור הנו קצוב וב"כ המבקש לא עשה דבר כדי למנוע החמצת המועד. יתר על כן, גם לאחר שנדחתה בקשת הביטול הוסיף המבקש להתנהג בחינת שב ואל תעשה ולא הזדרז להגיש בקשה להארכת מועד אלא כעבור חודש ימים. ההסבר שניתן לכך כי מדובר על ימי פגרה אינו ענין לכאן. בעל דין שחרד לגורל ההליך אינו יכול במקרה כזה להנות מימי הפגרה ועליו להראות זריזות ודאגה להליכו. סיכומו של דבר, לפנינו טעות שבחוק של עו"ד שאינה יכולה לשמש למאחר טעם מיוחד להצדקת האיחור. (בפני: הרשם ברטוב. עוה"ד ש. בירגר והרפז למבקש, עו"ד לוינסון למשיבה. 16.10.85).
ב.ש. 965/85 - מדינת ישראל נגד רוני מדואל
*שחרור בערובה (סמים) (ערעור על שחרור בערובה - הערעור נתקבל).
המשיב הואשם בעבירת סמים שעניינה העברת 58 ק"ג חשיש מלבנון וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התביעה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע שיש ראיות לכאורה נגד המבקש ואעפ"כ אין לעצור אותו עד תום ההליכים שכן ביהמ"ש צריך להשתכנע בדבר קיומה של ראיית סיוע לעדותו של עד המדינה, וכן סבר שלא יגרם עוול לאינטרס הציבורי אם ישוחרר המשיב עד שייגזר דינו. אם יורשע בדין, ואפילו אם יורשע אין להוציא מכלל אפשרות שענשו לא יהא חמור במיוחד לאור נסיבותיו האישיות. הערר נתקבל. לא זו בלבד שאין לומר ע"פ החומר שבתיק כי לא קיימת ראיית סיוע, אלא שאין גם מקום בשלב זה לסברה כי ענשו של המשיב לא יעלה על תקופת מעצרו כשמדובר בעבירה שעניינה הבאת 58 ק"ג חשיש מלבנון. האינטרס הציבורי בעבירה כזו מחייב מעצר עד תום ההליכים חרף הנסיבות האישיות של המשיב.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד רומנוב לעורר, עו"ד ש.זיו למשיב. 13.10.85).
ב.ש. 991/85 - מדינת ישראל נגד מוחמד דהבשה
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהחזקת 174 גרם חשיש בביתו וכן בהחזקת 50 כדורים החשודים כגנובים. התביעה ביקשה מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש דחה את בקשתה. בהחלטתו מציין השופט כי קיים חומר ראיה
לכאורה לביסוס האשמות שיוחסו למשיב ואעפ"כ אין להעתר לבקשת התביעה באשר דרגת חומרת העבירות המיוחסות למשיב אינה עשויה לשמש מניע לצעד קיצוני של מעצר עד תום ההליכים. השופט מוסיף כי אינו שולל חשש כי המשיב ימשיך לעסוק בהפצת הסם, אלא שניתן למנוע בנקל מעשה זה ע"י חיפוש פתע אחד או שניים. הערר נתקבל.
השאלות שבתיק החקירה הן כבדות משקל ומצביעות כי טענת המשיב שהסם הוטמן במקום שלא בידיעתו מופרכת היא. החזקת כמות כזו של סם מעידה כשלעצמה כי היא נועדה לסחר, ומה עוד שלטענת המשיב אין הוא משתמש בסמים. המסקנה הנובעת מכך היא כי מן הראוי לעצור את המשיב רק בשל עבירת הסמים ומה עוד שמתלווית לעבירה זו העבירה הנוספת של החזקת נשק. החשש כי אדם הסוחר בסמים ימשיך בעיסוקו הוא מוחשי ואינו מופג מכך שניתן לערוך חיפושי פתע. לפיכך הוחלט לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג.עו"ד גב' י. טפיירו לעוררת, עו"ד יוסף לילויף למשיב. 25.10.85).
בר"ע 376/85 - מזל כהן נגד דוד דהן ואח'
*סדרי דין בבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
למקרא פסה"ד של בימ"ש השלום ברור כי שאלת עיכוב ביצוע פסה"ד לא עלתה על שולחן הדיונים, וכל שעשה השופט הוא שבגוף פסה"ד קבע כי הפינוי שעליו החליט יהא בתום 30 יום, כדי לאפשר לנתבעים לעשות את הסידורים המתחייבים מצו הפינוי. ביהמ"ש המחוזי החליט לעכב את הפינוי עד לשמיעת הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. הלכה פסוקה היא כי לפי תקנה 467 לתקנות סדר הדין יש לפנות בבקשה לעיכוב פסק דין קודם כל לערכאה שנתנה את פסה"ד ורק אם זו דוחה את הבקשה מוקנית הסמכות לערכאה הערעורית. לפיכך ניתנה החלטת העיכוב ע"י ביהמ"ש המחוזי ללא סמכות ודינה להתבטל.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד עמוס גבעון למערערת, עו"ד מ. מוסק למשיבים. 10.10.85).
בר"ע 556/85 - חסן מוחמד דיב נגד מדינת ישראל
*מהות העונש בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה על סעיף 401 לחוק העונשין אך לא בתור מי שנהג ברכב. ביהמ"ש פסל את המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה, ביהמ"ש המחוזי אישר את הפסילה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסניגור טוען כי המערער אמנם הורשע בעבירה לפי סעיף 401, אך כיון שלא נהג ברכב אינו יכול להפסל לנהיגה עפ"י סעיף 35 לפקודת התעבורה. בטענה זו אין ממש. סעיף 35 לפקודה נוקט מטבע לשון "עבירה לפי חוק אחר הנובעת מנהיגת רכב". לפי ההקשר הניסוחי אין מדובר על עבירת תעבורה המוגדרת בפקודה אלא בעבירה שאינה עבירת תעבורה. המאפיין את העבירה הוא שהיא הוגדרה בחוק אחר, קרי לא בפקודת התעבורה, והוא שאירע כאן שהרי מדובר בעבירה על חוק העונשין. לצורך הענין יש לבחון אם העבירה בה חוייב האיש נובעת מנהיגת רכב. שאלה זו צריכה להיות מוכרעת על יסוד מערכת הנסיבות העובדתית, היינו לא כותרתו של סעיף העבירה הוא המכריע, אלא הפרטים העובדתיים של האירוע. המבקש דנא עבר עבירה הנובעת מנהיגת רכב כי לאור הוראות סעיף 26 לחוק העונשין יש לראותו כמי שהשתתף בביצועה של העבירה שנעברה. מכאן כי ביהמ"ש היה מוסמך לפסול אותו מהחזקת רשיון. אשר למידת העונש - שאלה זו אינה יכולה לשמש עילה לערעור נוסף.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד וקים וקים למבקש, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 22.10.85).
ע.פ. 885/84 - יעקב אסרף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער תבע מאשתו, אם ילדו, לעבוד בזנות ומשסרבה לעשות כן איים לפגוע בגופה. היא ברחה מביתה לבית אמה ואז גרם המערער נזק למטלטלין שבדירה. הוא נדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל והופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים כששלושה חודשים חופפים כך שעליו לרצות 24 חודשי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש כי בנסיבות המקרה יחפפו את כל תקופת המאסר עם עונש המאסר בפועל שהופעל אך אין כל נסיבות שיצדיקו היענות לבקשה. העונש שנגזר הוא עונש מתון ביותר וכבר נלקח בחשבון כי הופעל המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד פרנקו למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 5.9.85).
ע.פ. 616/84 - גלעד פלאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש תכנון פיצוץ כיפת הסלע (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהסכמת ב"כ המדינה).
המערער הורשע בחברות בארגון טירוריסטי, בקשירת קשר לביצוע פשע הנוגע לתכנון פיצוץ כפת הסלע והפגיעה בראשי הערים הערביות, ובפירוק מטען בעל חשיבות בטחונית צבאית ממדרגה ראשונה במחנה צבאי ברמת הגולן כדי ליטול משם כמות גדולה של חומר נפץ עבור המחתרת. המערער, שאישית לא השתתף בפיגוע בראשי הערים, וכן החליט על הסתלקות מהרעיון של פיצוץ מסגד כפת הסלע עוד לפני שנתגלתה המחתרת, הודה באשמה לאחר עיסקת טעון וביהמ"ש גזר לו 5 שנות מאסר בגין העבירות של חברות בארגון טירוריסטי וקשירת קשר לבצע פשע ועוד חמש שנות מאסר מצטברות בגין פגיעה ברכוש צה"ל והחזקת נשק. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העונש כשלעצמו הוסבר ע"י ביהמ"ש המחוזי ואכן מדובר בעבירות חמורות ביותר. דא עקא שמאז נגזר העונש נתקיים משפטם של מעורבים אחרים בפרשיות נשוא האישום, כאלה שמעשיהם היו חמורים יותר וכאלה שמעשיהם היו קלים יותר, ודינם נגזר כאשר העונש החמור ביותר הסתכם בשבע שנות מאסר. לפיכך הסכימה גם ב"כ המדינה שיש להקל בעונשו של המערער, אך ציינה כי העונש צריך להיות יותר משלוש שנים שהוא העונש הקל ביותר שהוטל על נאשמים שמעורבותם בפרשה היתה פחותה מזו של המערער ולא יותר משבע שנים מאסר בפועל שזה העונש החמור ביותר שהוטל על נאשמים שמעשיהם היו חמורים יותר מאשר אלה של המערער. ביהמ"ש העליון עמד על הנסיבות המקילות לעומת חומרת המעשים של המערער והחליט, בהתחשב ברמת הענישה במקרים האחרים, להעמיד את העונש על שש שנים מאסר שמתוכן ארבע וחצי שנים מאסר בפועל והיתרה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ד. אבי יצחק למערער, עוה"דגב' דורית בייניש ועוזי חסון למשיבה. 26.9.85).
ע.פ. 313/85 - שמעון לוגסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף שיק)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער זייף שיק וקיבל תמורתו סכום של 1,870 שקל. הוא הורשע בזיוף שיק וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש יכול היה להחשב כחמור אלמלא היו רשומות לחובת המערער עשרות עבירות שביצע ועונשי מאסר מתונים שנגזרו עליו. משחזר המערער לסורו אחרי שריצה מאסר בפועל הרי העונש הוא מתון ואינו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, בן דרור. המערער לעצמו, עו"ד חיים לירן למשיבה. 1.10.85).