ע.פ. 488/85 - ציון אהורניאן ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש(ערעור וערעור נגדי - הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעור נגדי על קולת העונש נתקבל) .
א. המערערים, בעלי חנות למוצרי חשמל, הורשעו בהשמטת הכנסות בסכומים ניכרים במשך למעלה משלוש שנים, שערכן ליום גזר הדין (8.5.85) הגיע לכדי עשרים וכמה מיליוני שקלים. כן הרשיעם ביהמ"ש המחוזי בהשמטת פריטים בהצהרת הון ובכללם 6200 דולר שנמצאו בכספת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים מאסר בפועל של 4 חודשים וכן קנס בסך 750,000 שקל. הערעור על ההרשעה נדחה וכן נדחה הערעור נגד חומרת העונש, ומאידך נתקבל ערעור המדינה על קולת העונש.
ב. הסניגור טוען נגד הרשעת המערערים לפי סעיף 220א' לפקודת מס הכנסה, עבירה הדורשת כוונת העלמה כיסוד נפשי, ולטענתו לא הביא ביהמ"ש בחשבון פערים המתהווים במסגרת עסקית בין רישומים בסרט הקופה לבין הנרשם בחשבונית. אשר לכוונה, שגם הוכחתה על התביעה, טען כי בהיות הסכומים שהושמטו רק חלק קטן למדי ממחזור העסקים הכולל, אין להסתמך על החזקה הקמה נגד נאשם לפי סעיף 220א' מכח ההשמטות גופן. לדעת הסניגור כל שהוכח הוא אי סדר ואי ניהול תקין של ספרים, אך אין די ברשלנות גרידא במקום שנדרשת כוונת השמטה. אשר להודאה מסויימת של אחד הנאשמים - טוען הסניגור כי משהוכח שהופעל על המערער הראשון לחץ, מן הדין היה לפסול את ההודאה המסויימת מכל וכל וטעה ביהמ"ש המחוזי כאשר החליט על קבילותה תוך פיחות ממשקלה.
ג. דין הערעור על ההרשעה להידחות. טוען הסניגור נגד קבילות ההודאה הנדונה, אך קיימת שורה של הודאות שקבילותן אינה מוטלת בספק. לענין הפער ברישומים - אין די בהעלאת טענות סתמיות בדבר אפשרויות להיווצרות פער בין רישומים בסרט קופה לבין אלה המופיעים בחשבוניות, אלא היה על המערערים, במהלך עדותם, לעורר ספק בדבר קיומה של כוונה מצדם, ע"י הצבעה על עובדות קונקרטיות המסבירות, ולו אך בדיעבד, את הפערים הללו, לפחות בחלקם. די במספר הרב של ההשמטות וברצף של שנים כדי להצביע לא על טעויות מקריות אלא על קיומה של כוונה להשמיט הכנסות. ההשמטות מהצהרות ההון אמנם אינן ראיה להשמטת ההכנסות בכוונה, אך יש בהן כדי להראות שאין מדובר במערערים שבהתנהגותם הפגינו יושר. אדרבה, מתברר מהשמטת ההון כי אין הם בוחלים בהשמטות כדי להערים על שלטונות המס. לפיכך יש בהשמטה בהצהרת ההון כדי להעמיד נגדם, לאור הנסיבות, חזקה של כוונה שלא נסתרה ומן הראוי לתת להצהרות הכוזבות משקל כל שהוא בדומה ל"דבר מה".
ד. אשר לעונש - הסניגור ביקש להקל במאסר של המערער השני, שכן המערער הראשון כבר ריצה את עונש המאסר. ב"כ המדינה הדגיש כי בעת גזר הדין הקנס המירבי הסתכם ב- 15 מליון שקלים וכי הסמכות להטיל קנס היא כפולה מזו, ועל כן העונש כפי שהוטל מהווה סטיה מהמדיניות הקיימת לפיה יש להגיב בעונש הולם על גזילת כספים מקופת המדינה. לעומת זאת טוען הסניגור כי עונש המאסר של ארבעה חודשים שבגדרם אין אפשרות לקבל עבודות חוץ הוא עונש כבד וכי קיים יחס גומלין בין סוגי העונש השונים, ועל כן מוצדק הקנס הנמוך יחסית לפחות לגבי המערער ראשון שכבר ריצה בפועל את עונש המאסר. באשר למערער השני מבקש הוא להפחית את העונש בחודש אחד וכנגד זה תישקל תוספת קנס. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל כאמור, אם כי ביהמ"ש העליון כדרכו לא מיצה את הדין עם המערערים. בכל הנסיבות הושאר עונש המאסר בפועל על כנו, אך הוחלט להוסיף לכל אחד מהמערערים קנס של 5 מליון שקלים בנוסף לקנס שהושת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן-פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן-פורת.עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 24.10.85).
ב.ש. 967/85 - אליאס אל חאג' נגד מדינת ישראל
*שינוי נסיבות בבקשה למעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר שהוא אזרח ותושב לבנון, הואשם בביהמ"ש המחוזי בקשירת קשר לייבוא סמים ובאספקת סמים. עפ"י כתב האישום היו לעורר קשרי מסחר עם מפעל בארץ ולשם כך נכנס מדי פעם לגבולות המדינה. במהלך ביקוריו הכיר עובד במפעל בשם פריד. הלה הציע לעורר לייבא במשותף הרואין מלבנון לארץ והעורר הסכים לכך. באחד הימים נפגשו במשטח העברת סחורות במעבר הגבול ללבנון, לשם קבלת סחורות מהמפעל. תוך כדי העברת הסחורות מרכבו של העורר לרכבו של פריד הטמין העורר ברכבו של פריד חבילה שהכילה 230 גרם הרואין, כדי שפריד ייבא סם זה לארץ. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש דחה את בקשת התביעה בקבלו את טענת הסניגור כי עפ"י סעיף 38 לפקודת הסמים אין להעמיד אדם לדין על עבירת סמים שעבר בחו"ל, אלא אם העבירות בכתב האישום הן גם עבירות בארץ בה נעברה העבירה, וזיכרה של העובדה כי החזקת סמים מהווה עבירה גם בלבנון לא באה בכתב האישום. כיון שכך הגישה התביעה הודעה על תיקון כתב האישום וצויין כי אספקת הרואין ללא היתר היא מעשה אסור גם עפ"י החוק החל בלבנון. בצרוף להודעת התיקון הגישה התביעה בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים. בבקשה צויין כי תיקון כתב האישום מהווה שינוי בנסיבות ועשוי לשנות את החלטת ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתו הטרומית של הסניגור כי אין בתיקון כתב האישום משום שינוי נסיבות, בציינו כי הבקשה לתיקון כתב האישום והצגת החוק הלבנוני משמיטה את הבסיס מההחלטה בדבר שחרור העורר. לגופו של ענין החליט ביהמ"ש לעצור את העורר לאחר שקבע כי יש ראיות לכאורה המצדיקות את המעצר. הערר נדחה.
ב. לטענה כי לא היה על ביהמ"ש המחוזי להזקק לבקשה שכן תקון כתב האישום אינו מהווה עילה לעיון חוזר עפ"י סעיף 37 - אכן אין לראות בענין זה שינוי נסיבות. החוק הלבנוני היה ברשות התביעה לפני הגשת כתב האישום ולא נתקיימו דרישות סעיף 37 לעיון חוזר כשעפ"י סעיף זה ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר רק כשנתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות במקרה דנן לא בא תקון כתב האישום עקב גילוי עובדה חדשה כשם שאין לומר כי חל שינוי בנסיבות, שכן אין לראות ברשלנותו של צד לטעון עובדה שהיתה מצויה בידיעתו בעת הדיון משום שינוי נסיבות.
ג. הדרך שהיה על המשיבה לנקוט היתה לערור על ההחלטה הראשונה לשחרר את העורר. אעפ"כ אין לקבל את הערר עקב כך בלבד. ראשית, מדובר בפגם פרוצדורלי גרידא, אשר לא גרם עיוות דין לעורר. גם לטענת הסניגור היה על המשיבה, לאחר תיקון כתב האישום, להגיש ערר על החלטתו הראשונה של ביהמ"ש המחוזי, ואך מובן הוא כי בערר כזה לא היה ביהמ"ש העליון מעלים עין מן התקון בכתב האישום. אם רשאי ביהמ"ש שלערעור לדחות ערעור גם אם קיבל טענה שנטענה אם היה סבור שלא נגרם עוות דין, על אחת כמה וכמה שרשאי הוא לעשות כן בערר שבמסגרתו אין ביהמ"ש מגביל עצמו לדון בנתונים שהתיישנו כבר, אלא מבקש תמיד לראות את התמונה המעודכנת במלואה.
ד. זאת ועוד, ביהמ"ש העליון היה מקבל את הערר גם אלמלא התיקון. עפ"י העובדות שבכתב האישום נקשר הקשר בין העורר ופריד לענין הסמים בהיותו של העורר בארץ והעברת הסם ע"י העורר למכוניתו של פריד, כנטען, לא היתה אלא ביצועו של הקשר. מכאן שעל פני הדברים אין לומר שהמעשה נעשה כולו מחוץ לישראל ואין תחולה לסעיף 38 לפקודת הסמים לענין זה. בנסיבות כאלה, כשלא נגרם עיוות דין לעורר, על ביהמ"ש ליתן דעתו לא רק לצד הדיוני אלא גם לאינטרס הצבור ועליו לשאול עצמו אם מן הראוי לפגוע בנסיבות אלה באינטרס הצבור. אם יורה ביהמ"ש לשחרר אדם שהואשם בעבירות
כה חמורות רק בגלל הפגם האמור, יעניש בכך את הצבור עקב תקלה של המשיבה הנושאת אופי טכני מעיקרא. לגופו של דבר תוקף הסניגור גם את הקביעה שיש ראיות לכאורה בחומר שבא לפני ביהמ"ש אך בענין זה אין להתערב.
(בפני: השופט גולדברג. עוה"ד בן דור ורז לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 27.10.85).
ע.א. 493/85 - מרגלית פדידה נגד יעקב פדידה
*החזרת ילדים ארצה והחזקתם(בטולו של פסק הדין הותנה בקיום תנאים מסויימים ע"י המערערת).
א. המערערת והמשיב נישאו בישראל ב- 1978. המשיב הוא יליד ישראל, יהודי אזרח ותושב ישראל והמערערת היא ילידת הולנד שהתגיירה. לאחר הנישואין התגוררו בני הזוג בישראל במשך שנה, אחר כך נסעו לארה"ב ושם נולדו להם שני ילדים. במרץ 1983 שבו להתגורר בישראל, רכשו דירה בירושלים ובעת שהאב שהה במילואים באוגוסט 1984 נטלה האם את שני הילדים ועזבה את ישראל ללא ידיעתו או הסכמתו של האב.
ב. כחודש לאחר נסיעת האם והילדים עתר האב לביהמ"ש המחוזי בירושלים שיחייב את האם להחזיר את הילדים לירושלים וכן ביקש לקבוע כי החזקת הילדים תהא בידיו. ניתן פסק דין לטובת האב בהעדר הגנה ולאחר מכן ביקשה האם את ביטול פסק הדין והוא בוטל בהסכמה והאשה הגישה כתב הגנה. היא לא טענה חוסר סמכות אלא התגוננה לגופו של עניין. במהלך הדיון ניתנו כמה החלטות ביניים שהאם לא צייתה להן. במאי 1985 ניתן צו עשה זמני, שלא בנוכחות האם, שלפיו על האם להחזיר את הילדים לביתם בישראל כשהיא מתלווה אליהם ונמצאת עמם עד שתפול הכרעה סופית בתביעה. האם לא מילאה אחר החלטה זו. היא גם לא התייצבה לדיון שבו היתה צריכה להעיד, לפי הוראות ביהמ"ש. ביום הדיון ממש ביקש ב"כ האשה לעכב את ההליך בטענה שתביעה מקבילה למשמורת הילדים מתבררת בהולנד, ושם ניתן ביום 8.5.85 צו החזקה זמני לטובתה. ביהמ"ש דמה בקשות אלה. הדיון נמשך בהעדרה של האם אם כי בנוכחות בא כוחה. בפני השופט היתה עדותו של האב וכן חוות דעת של פקידת סעד שלפי בקשת האם נסעה להולנד וחקרה במצב. ביהמ"ש המחוזי החליט ביולי 1985 שעל האם לדאוג לכך כי הילדים יוחזרו לירושלים כשהיא מלווה אותם ויימסרו לחזקת האב ובלבד שהלה יפקיד שלושה כרטיסי טיסה בידי בא כוחו. וכן הורה ביהמ"ש קבע עוד כי אם האשה לא תבוא עם הילדים ארצה יוכל האב לנסוע לחו"ל ולקבל לידו את הילדים. בערעור הוחלט כי אם האם תבוא לישראל עם הילדים בתוך תקופה שנקבעה בפסק הדין, יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שידון לגופם של דברים בנוכחות האם.
ג. האם לא כפרה בסמכותו של ביהמ"ש בירושלים לדון בהחזקת הילדים. אפילו היתה שאלת הסמכות מוטלת בספק - ואין זה כך - גם אז היה באי העלאת הטענה של חוסר סמכות משום הסכמה לסמכות בישראל, ואם היתה המערערת מעלה טענה חוסר סמכות הרי טענתה היתה נדחית לאור לשונו של סעיף 76 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות המעניק בסיס רחב ביותר לסמכות הבינלאומית של בתי המשפט בישראל לצוות על משמרתו של קטין "בכל מקרה שהצורך לעשות כן התעורר בישראל".
ד. כאשר הגישה האם את כתב הגנתה לא היו עדיין הליכים מקבילים בהולנד, ומכל מקום אין זכר לטענה כזו בכתב ההגנה. משמע שפנייתה בהולנד לקבלת צו זמני למשמורת על הילדים היתה במאי 1985. ספק אם צו כזה היה ניתן בהולנד אילו גילתה האם שהסכסוך כבר נתפס בסמכותו של ביהמ"ש בישראל והדיון כאן בעיצומו. על כן הצו הזמני שבהולנד אינו יכול להשפיע על ההכרעה בישראל ולו גם כשיקול בין שאר השיקולים. זאת ועוד, צו הניתן עפ"י פנייתו של הורה אחד, בהעדרו של השני, ערכו ממילא מועט. להבדיל מהצו שניתן בהולנד, התנהל הדיון בישראל, אמנם בהעדר האם, אך לפחות בנוכחות ב"כ וגם ביקשה סעדים והושמעו מטעמה טעונים.
ה. האב מוכן לכבד את זכות האם לביקורים וקשר עם הילדים ואילו האם בכוונתה לגרום לניתוקו של האב מילדיו וכוונה כזו מצאה ביטויה במספר עובדות שעליהן מצביע האב. לכאורה טענה זו אינה נטולה משקל. הטענה החזקה מכולן שבפי האם היא כי מדובר בילדים בגיל הרך. ברם, עם כל המשקל הרב שיש לטענה זו, אין זה שיקול בלעדי. אם מבחינת ההתאמה לחנך את הילדים ולגדלם, כשירותם של ההורים הינה מעויינת, עשוי השיקול נגד ניתוקם מהאב להטות את כף המאזניים לצדו. כמו כן יש משקל לשאלה איזה משני ההורים עשה דין לעצמו ונטל את הילדים ללא ידיעתו והסכמתו של הצד השני למדינה אחרת. אין מדובר בהענשת הילדים בגלל החטא של אמם, והמבחן הדומיננטי הוא מאז ומתמיד טובתו של הילד, אולם כאשר כל שאר השיקולים הם מעויינים עשוי השיקול דלעיל להכריע את הכף. חטיפת ילדים היא תופעה פסולה, בחינת רעה חולה הפוגעת בחברה של כל מדינה באשר היא, ונתק פתאומי מאחד ההורים מהווה חוויה טראומטית המותירה מן הסתם צלקת בנפשם הרכה של הילדים.
ו. בענייננו קיים דו"ח חיובי של פקידת סעד על טיפולה המסור של האם בילדים, ומאידך טובתם דורשת שיהיו בקשר עם אביהם. כדי לאפשר לביהמ"ש לעשות מלאכתו שלמה ומעמיקה הציע ביהמ"ש כי האם תבוא עם הילדים לישראל והאב הביע נכונות שמשך שהותה תעמוד דירת בני הזוג לרשותם ואילך הוא יגור במקום אחר. דא עקא, שהאם היתה מוכנה לבוא לישראל ללא הילדים. מתוך תקווה שהאם תשוב ותשקול את ההצעה לבוא לכאן עם הילדים, החליט ביהמ"ש העליון שאישור פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי יכנס לתוקפו רק כעבור 45 יום, ואם תוך פרק זמן זה תתן האם הסכמתה לבוא לישראל תוך זמן סביר עם הילדים יתבטל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והדיון לעיצומו של ענין יחודש וינוהל במהירות ככל האפשר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת.עוה"ד מ. שפיגלמן וסטלרסקי למערערת, עו"ד א. אשכנזי למשיב. 2.10.85).
ע.פ. 92/85 - לאה חסון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקידת בנק)(ערעור על חומרת עונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המערערת עבדה כפקידת בנק, ועל לקוחותיה נמנו מקבלי כספי פיצויים מגרמניה, בדרך כלל אנשים באים בימים. במשך למעלה משנתיים, מיוני 1980 עד ספטמבר 1982, ביצעה למעלה משבעים מעשי מעילה בכספי הלקוחות כאשר היתה ממלאת טפסים להמרת מרקים שבחשבונות הלקוחות ומעבירה את התמורה לחשבונה הפרטי ולשם כך זייפה חתימות המפקידים. ביחד הצטבר סכום הגניבה לכ- 7335 מרקים גרמניים. כשהחלה הנהלת הבנק לחקור בפרשה הודתה המערערת בכל מעשיה והחזירה לכל הלקוחות את מלוא סכום הכסף בצרוף הצמדה וריבית. ביהמ"ש המחוזי דן במפורט במידת העונש כאשר כנסיבות מקלות הביא חשבון את הודאתה בהזדמנות הראשונה והחזרת הכספים ללקוחות, כי פוטרה מעבודתה בבנק ללא פיצויים וכן הביא בחשבון את עינוי הדין שנתענתה, וכן שחקירת המשטרה נסתיימה באוקטובר 1982 ואילו כתב האישום הוגש רק כעבור שנתיים. לעומת זאת הדגיש השופט את החומרה היתירה שבעבירות שיש בהן משום מעילה באמון שהבנק רושם לעובדיו ושהלקוחות רוחשים לבנק, וכתוצאה מכל אלה החליט להטיל על המערערת 3 שנים מאסר שמתוכן 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים אלון ובן דרור, בפסק דין מפי השופט אלון, לעומת רעהו החולקת של הנשיא שמגר.
ב. המערערת, ילידת 1936, עברה את השואה כילדה קטנה בפולין, אביה נספה בשואה והיא עלתה לארץ עם אמה בשנת 1948. נישואיה היו מלאי מתיחות ומריבות ועתה יש סיכוי שחיי הנישואין עם בעלה יחזרו למסלולם התקין. למערערת שתי בנות, אחת בת 23
והשניה בת 13, והלחץ שבו נתונות הבנות קשה מנשוא ולא יוכלו לעמוד בו, לפי הנאמר בתסקיר שרות המבחן. עוד נאמר בתסקיר כי לאחר שהמערערת פוטרה מעבודתה בבנק, והעמדתה לדין נתמשכה מעבר לכל מידה סבירה, מצאה מקום עבודה אחר בו עבדה עד שהחלה לרצות את תקופת מאסרה ביום 1.2.85. המעבידים החדשים הודיעו שהם מוכנים לשמור לה את מקום עבודתה לתקופה קצרה נוספת ותסקיר שרות המבחן ממליץ על קיצור תקופת המאסר והעמדתה בפקוח שרות המבחן.
ג. השופט אלון ציין את ההתלבטות שהתלבט בערעור. לא אחת התריע ביהמ"ש עליון על החומרה היתירה שבעבירות של העוסקים בכספי צבור שלא באמונה ועבירת גזל הרבים שהיא קשה וחמורה מכל סוגי גניבה ומרמה למיניהם, סוג של עבירה שתקופת המאסר בגינה צריך שתהיה משמעותית למען ישמעו וייראו כל אלה שיצרם תוקפם למעול באמון ולשלוח יד בממון חבריהם. לפיכך, העונש שהטיל ביהמ"ש המחוזי, לאור הנסיבות שהיו לפניו באותה שעה, היה ראוי ושקול. בינתיים נמסר לביהמ"ש העליון תסקיר של שרות המבחן שממנו עולה הסבל הרב העובר על המערערת, שהיא כבת 50, בין כתלי הכלא ובמיוחד המצב הקשה לבלתי נשוא שאליו נקלעו שתי הבנות. למערערת הזדמנות נדירה להשתקם במקום עבודה שמצפה לה ושרות המבחן מוכן לסייע לה. בנסיבות אלה מותר לה למידת הרחמים להסיג במעט את גבולה של מידת הדין ולהקל בשיעור מה בעונש שהושת על המערערת, דבר שיאפשר להעמידה בשרות המבחן המבקש לסייע בידה. על כן הוחלט כי המאסר בפועל יועמד על 13 חדשים ואילו 23 חדשים יהיו מאסר על תנאי וכן תועמד המערערת בפיקוח שרות המבחן לאחר שחרורה מהכלא.
ד. הנשיא שמגר בדעת מיעוט סבר שיש לדחות את הערעור. מקובלים כל הדברים שנאמרו בענין הנסיבות המקילות, אך יחד עם זאת אין לומר שביהמ"ש המחוזי שגה כאשר קצב את העונש כדרכו, ובעיקר כאשר קבע מאסר בפועל של 18 חודש. מדובר בעבירות רבות שנמשכו כשנתיים, בפגיעה בבעלי חסכונות קטנים שהם ברובם באים בימים, ובמי שעבר את העבירות כאשר הוא נהנה מעמדת אמון. האינטרס הצבורי הכללי הוא להגן על קהל לקוחות הבנקים מפני מעשיהם של פקידים הסוטים מן השורה. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בן דרור. המערערת לעצמה, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 9.10.85).
ע.פ. 127+139/85 - שמעון תורג'מן וחיים גבאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בהתפרצות לדירה וגניבת תכשיטים בשווי של 680,000 שקלים. תורג'מן נדון למאסר בפועל של שנתיים ולמאסר על תנאי של 18 חודשים וכן הופעלה תקופת מאסר על תנאי מצטברת לתקופה של שנתיים. גבאי נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והופעל מאסר על תנאי של שבעה חודשים אף הוא מצטבר. תורג'מן הפנה ערעורו נגד ההרשעה והשניים ערערו על מידת העונש והערעורים אין ממש בערעור של תורג'מן נגד ההרשעה שהיתה מבוססת כראוי על הראיות שהיו בביהמ"ש. אשר למידת העונש - לשני המערערים הרשעות קודמות מרובות ועל כן אין לראות את העונשים כמופרזים לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מויאל למערערים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 27.10.85).
ע.פ. 78/85 - מרואן בורדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי יחד עם נאשם אחר ביצע שוד מזויין בחנות תכשיטים ביפו. השניים הגיעו למקום כשהם רעולי פנים ומזויינים באקדח שהוחזק בידי הנאשם השני. המערער שבר את חלון התצוגה שבחנות
וגנב משם תכשיטים בשווי של קרוב ל- 9,000 דולר ובאותה עת ירה שותפו לעבר בעל החנות ופצע אותו ביד ובכתף. ביהמ"ש גזר למערערים שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו של המערער על חומרת עונש נדחה. העבירות הן חמורות גם מבחינת מהות סעיפי האישום וגם מבחינת הנסיבות בהן בוצעו. חייבים כל העבריינים בכח לדעת שאם הם מבצעים שוד ולשם כך מצטיידים בנשק חם כשהוא טעון, לא יהיה מנוס מלהטיל עליהם עונשים מכאיבים ומרתיעים. לכך יש עוד להוסיף כי למערער שורה של הרשעות קודמות בעבירות רכוש.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. עו"ד י. רווה למערער, עו"ד חיים לי-רן למשיבה. 21.10.85). ע.פ. 910/84 - מחמד חג'אב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם כי ביחד עם שניים אחרים ביצע התפרצות לבנין וגניבה מתוכו וכן בעבירה של היזק לרכוש בזדון. שני הנאשמים האחרים הודו באשמה והורשעו ותיקו של המערער אשר לא הודה הופרד. בסופו של דבר הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירות שיוחסו לו ודן אותו לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי קודם של שנתיים במצטבר. כן נדון המערער לקנס של 300,000 שקל והוטל על המערער תשלום הוצאות משפט בסך של 250,000 שקל. הערעור נגד ההרשעה וכן נגד מידת העונש נדחה פרט לכך שחיוב בתשלום הוצאות המשפט בוטל.
לענין הכרעת הדין - אין ממש בערעור. ביהמ"ש ניתח בזהירות את חומר הראיות ואין עילה להתערבות בממצאו כי המערער השתתף במעשי העבירה הנדונים. אשר למידת העונש - הסניגור עמד בעיקר על הטענה של אחידות העונשים בהסתמכו על העובדה ששני השותפים לעבירה נדונו לתשעה וששה חודשים מאסר בלבד. דא עקא, שהיו סיבות שהצדיקו הטלת עונש קל יותר על שני השותפים האחרים. לאותם שותפים היה עבר נקי ואילו למערער הרשעות קודמות בגין עבירות נגד הרכוש, השניים האחרים הודו באשמה והביעו חרטה להבדיל מהכחשתו העיקשת של המערער, וכן ביחס לשני השותפים הוגשו דוחו"ת חיוביים של שרות המבחן. על כן, ובהתחשב בחומרת המעשים, אין להתערב בגזר הדין.
לעומת זאת, בנסיבות המקרה, לא היתה הצדקה להטיל על המערער לשלם את הוצאות המשפט. פרט לעובדה שהמערער הכחיש את אשמתו, וזוהי זכותו, לא נראה שהסניגוריה גרמה להשהיית הדיונים במשפט מעבר למידה סבירה.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד אברהים אבו-גוש למערער, עו"ד חיים לי-רן למשיבה. 21.10.85).
ע.פ. 85/85 - רוני בסון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה ואיומים של בן נגד הוריו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בגין ביצוע מעשי סחיטה ואיומים כנגד הוריו. תסקיר שרות המבחן מגולל סיפור מעשה חמור ביותר, וביהמ"ש המחוזי ציין כי מציאות טרגית כזו לא נתגלתה בפני ביהמ"ש מזה שנים. המערער התעמר בהוריו, נהג כלפיהם באלימות, איים עליהם וכל זאת במטרה לסחוט מהם את כספם הדל כדי שיהיו לו האמצעים לרכוש סמים שהוא מכור להם. בגין מעשים אלה דן ביהמ"ש את המערער לשלש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, כאשר ההורים ראו את בנם על ספסל הנאשמים נכמרו רחמיהם והודיעו כי הם סולחים לו ומוכנים לקלוט אותו מחדש בביתם. ברם, ביהמ"ש מצווה לראות את העובדות נכוחה מעבר לשיקולים רגשיים ועליו לפרוש הגנתו גם על ההורים המוכנים לכאורה למחול לבנם. אין זו הפעם הראשונה שהמערער נוהג בדרך נפסדת זו, והוא כבר עמד
לדין והועמד לפיקוח שרות מבחן שעשה מאמץ רציני ביותר להביא לגמילתו של המערער מההתמכרות לסמים ולסייע בשיקומו, אך חוסר שיתוף הפעולה סיכל מראש סיכוי זה. גם עתה, בעת שבתו בכלא, הטיפול שניתן למערער טרם הבשיל ולא ניכרים סימני התקדמות במצבו. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 10.10.85).
ע.פ. 908/84 - זהראן סולטאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בנסיון לרצוח את אחותו ונדון ל- 12 שנות מאסר. הערעור נדחה. אין פגם בשיקולים שהנחו את ביהמ"ש המחוזי, בממצאים ובמסקנה שהסיק מכלל הראיות. אפילו מתעלמים מהיתרון שהיה לביהמ"ש קמא להתרשם מן העדים במישרין, מובילים הראיות והשכל הישר למסקנה החד משמעית כי אחותו של המערער לא ניסתה להתאבד וכי המערער הוא שניסה לרצוח אותה. רק במקרה שמע רופא שהוזעק כדי לטפל באם שנתקפה בהתקף עצבני היסטרי כי אחת הבנות אומרת לאביה "היא גוססת למטה, היא עומדת למות" ומששמע הרופא כך חקר במה הענין והובל למרתף חשוך שם גילה את האחות שוכבת מחוסרת הכרה. היא הובהלה לבית החולים ונקבע כי אילו איחרו בשעה שוב לא היה ניתן להצילה. על פי העובדות לא מדובר בהתאבדות.
בנסיבות אלה אין גם עילה להתערב בעונש של 12 שנות מאסר שהוטל על המערער. מתברר מדו"ח פסיכיאטרי שהמערער הוא אלים ונשקפת ממנו סכנה, עובדה המתיישבת היטב עם אי ההתערבות של בני המשפחה להצלת האחות עד להופעת הרופא.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן-פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן-פורת. עו"ד צ. לוין למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 24.10.85).
ע.פ. 63/85 - דבורה גאזי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות של תיווך וסחר בסמים ובהחזקת 191 ק"ג חשיש. הוא נדון לשלש וחצי שנים מאסר בפועל ושלש וחצי שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
טוען הסניגור כי השופט לא נתן דעתו במידה הראויה למצבו האישי של המערער, וכי גזר הדין לוקה בחוסר אחידות מבחינת הענישה, שכן שני נאשמים אחרים שהועמדו לדין יחד עם המערער נדונו לעונשים קלים בהרבה מזה של המערער. אין לקבל טענות אלה. באשר למצב האישי - הנסיבות האישיות נלקחו בחשבון על ידי ביהמ"ש המחוזי שאלמלא כן העונש היה חמור יותר. אשר לאחידות העונשים - טענה זו אין מקומה בענין דנן כאשר המערער הורשע בעבירה חמורה שלא הורשעו בה האחרים, היינו אחזקת 191 ק"ג חשיש. זאת ועוד, המערער היה זה שפתח בפרשה לאחר שהובטח לו רווח כספי ניכר והוא שהפעיל את האחרים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד קרא למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 8.10.85).
ע.פ. 88/85 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש חטיפה וביצוע מעשה מגונה בכח (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות של חטיפת אדם לשם קיום מגע מיני אסור וכן בביצוע מעשה מגונה בכפייה ונדון לשלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הציע לצעיר הסעה ברכבו וכאשר החל בנסיעה לא פנה ליעד המקורי אלא למקום מרוחק מעוברי אורח, ושם באיומי סכין ביצע בצעיר מעשה מגונה בכח. אותו צעיר נכנס למכוניתו של המערער לא מרצונו הטוב והחופשי, אלא המערער כפה עליו
את הנסיעה באיומי הסכין שהחזיק בידו. ביהמ"ש המחוזי הביא בגדר שיקוליו לענין העונש מצד אחד את חומרת המעשים ומצד השני את עברו הנקי של המערער ואת גילו ואת הרקע האישי והמשפחתי שלו ובכל הנסיבות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, בן דרור. המערער לעצמו, עו"ד חיים לירן למשיבה. 1.10.85).
ע.פ. 36/85 - דוד מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו).
המערער הצליח בערמה לשכנע נערה צעירה, להלן "המתלוננת", להתלוות אליו אל מקום בודד, על אף שלא היתה היכרות קודמת ביניהם, וברגע מסויים משך אותה אל בין השיחים ושם אנס אותה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי כשגזר הדין ניתן ברוב דעות. שופט המיעוט סבר שדי בהטלת שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נגד ההרשעה נדחה ונגד גזר הדין נתקבל באופן שמתקופת המאסר בפועל הופחתו שלשה חודשים, וזאת כדי לאפשר מימוש המלצת שרות המבחן להעמיד את המערער בפיקוח שירות המבחן למשך שנה.
לענין ההרשעה - המערער זוהה ע"י המתלוננת כחדשיים לאחר בצוע העבירה בזיהוי ספונטני, כאשר טיילה עם החבר שלה ונתקלה במערער ברחוב בקרית שמונה שבה התגוררה ובה גם ארע המעשה נשוא כתב האשום. ביהמ"ש המחוזי הסביר היטב למה קיבל את עדותה של המתלוננת לרבות הזיהוי הוודאי של המערער ובכך אין להתערב. גם באשר לגזר הדין אין פגם. מדובר במעשה שפל ואכזרי, שבוצע בצורה ברוטלית תוך שמוש בכח ובאיומים. ביהמ"ש המחוזי התחשב בכל הנסיבות האישיות והמשפחתיות של המערער. אעפ"כ הוחלט על הפחתה מזערית של 3 חודשים בעונש וזאת במטרה אמת ויחידה לאפשר מימוש המלצת שרות המבחן ולהעמיד את המערער בפיקוח שרות המבחן למשך שנה אחת.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט בך. עו"ד אהרון ברוכין למערער, עו"ד גב' י.טפיירו למשיבה. 2.10.85).
ע.פ. 313/84 - מאיר שפנר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י פקיד בנק (הערעור נדחה).
המערער עבד כפקיד אשנב בסניף בנק לאומי בתל אביב ואחד מהלקוחות החשובים באותו סניף היה בעל מסעדה בשם לייפסון. אותו לקוח נהג מדי פעם למסור למערער במעטפה סכום כסף להפקדה, ולא נשאר לקבלת אשור על הפקדת הסכומים, אלא הקבלה בפועל והרישום היו נעשים מאוחר יותר ע"י המערער בשעת פנאי. על פי כתב האישום רשם המערער בשמונה הזדמנויות שונות סכומים הנופלים מהסכום שנמסר לו, כאשר מדובר במאות לירות ולפעמים בלמעלה מאלף לירות. במהלך הדיון העיד מטעם התביעה מנהל סניף הבנק, שסיפר כי לייפסון הפנה את תשומת לבו לכך שנתקל לא פעם בכך שבספרים נרשמו סכומים הנופלים מהסכומים שמסר למערער. המנהל בדק את אמיתות החשד ובשני מקרים מנה את הכספים המופקדים ולאחר שההפקדה נרשמה בספרים הבחין כי במקרה אחד הסכום שנרשם היה פחות ב- 150 ל"י ובמקרה השני ב- 200 ל"י. לקראת סוף הדיון התברר כי שני הארועים הללו אינם מבין שמונה המקרים הספציפיים שצויינו בכתב האישום, אך התקיים דיון מלא בקשר לשני מקרים אלה, העדים נחקרו והושמעה תגובתו של הנאשם לענין זה. השופט סבר, ובצדק, כי הוא יכול להרשיע את המערער בקשר לשני מקרים אלה גם אם לא נכללו בכתב האישום. התוצאה היתה שהמערער זוכה מכל שמונת המקרים שצויינו בכתב האשום הורשע בשני המקרים שעליהם סיפר המנהל. הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובערכאה זו נחלקו הדעות. דעת הרוב היתה כי יש לקיים את ההרשעה ודעת המעוט היתה כי קיים ספק עד כמה ניתן לייחס למערער גניבת הכספים ויש לזכותו. הערעור על ההרשעה נדחה.
לטענת המערער אין להרשיעו בקשר לשני המקרים שלא נכללו בכתב האשום, שכן בשום שלב לא נאמר למערער כי הוא צפוי להרשעה על פי העובדות החדשות ולא ניתנה לו האפשרות להתגונן כנגד מקרים אלו. לדעתו, אחת ההגנות הבסיסיות שיכול היה להציג היא שלא הוגשו המסמכים שבהם נרשמו סכומי ההפקדה. אילו היה ברור למערער כי עליו להתייחס למקרים הללו היה מתנגד להשמעת עדות בע"פ והיה עומד על זכותו לדרוש את הראיה הטובה ביותר. טענה אחרת בפיו שגם אם מתייחסים לשני המקרים האמורים, ואפילו כל מה שסיפר המנהל אמת, עדיין אין להראות בכך שהמערער ביצע את העבירות, שהרי היתה עדות כי מדי פעם היה לייפסון מבקש מהמתלונן לפרוט לו שטרי כסף גדולים בשטרי כסף קטנים יותר שהיו דרושים לו בקשר לנהול עסקו, והיו מקרים שבהם הציע למערער להפחית את הסכום שקיבל במטבעות קטנות מסכום ההפקדה ולרשום בספרים סכום קטן יותר. לטענתו גם ייתכן שבדרך בין המנהל לקופה שלף לייפסון את הסכומים מתוך המעטפה.
ככל שמדובר בטענה הראשונה - אין לקבלה. שני המקרים שהעיד עליהם המנהל הפכו לחלק בלתי נפרד ומרכזי של מסכת הראיות, וממילא לחלק מהעובדות המפורטות בכתב האשום. כך הבין את הדברים המערער וכך סבר סניגורו שהרי הם הציגו גירסה כנגד גירסתו של המנהל וחקרו את העדים בקשר למקרים אלו. הם גם הציגו בסיכומים את סברתם שלייפסון שלף בדרך לקופה מהמעטפה את הסכומים החסרים. בכל הדיון לא העלה הסניגור כל טענה כנגד עצם ההתייחסות והדיון בשני המקרים האמורים, וגם לא העלה טענה בדבר הצורך להגיש את הראיה הטובה ביותר. אשר לטענה שלייפסון הוציא את הכספים בדרך מהמנהל לקופה או שביקש להפחית את הסכומים כנגד שטרות קטנים שקיבל - ככל שהגירסה היא שהמתלונן שלף את הכספים מן המעטפה בדרכו מהלך של 5 מטר מחדרו של המנהל אל אשנבו של המערער, הרי שגירסה זו אינה מתקבלת על הדעת. אשר לגירסה האחרת של הכסף שנפרט - התמוה הוא שהמערער כלל לא העלה אפשרות כזו בעת שנחקר במשטרה והשמיע לראשונה גירסה זו בביהמ"ש. בצדק יכול היה השופט לדחות גירסה זו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, בן דרור. עו"ד מור למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 1.10.85).
ע.פ. 704+705/85 - דוד עוזני ושאול חמי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים שלא מכבר השתחררו משרותם הצבאי, החלו לעסוק בחקלאות, בנפרד, ובעיסקה הראשונה שלהם השמיט כל אחד מהם סכום של כ- 250,000 שקלים בשנת המס 1983. ביהמ"ש גזר למערערים מאסר של שלושה חדשים בפועל ושלושה חדשים על תנאי וכן קנס של 2,5 מליון שקלים על כל אחד מהם. הערעורים על חומרת העונש נדחו. הסניגור הסביר כי זו העבירה הראשונה למערערים, והתביעה, מתוך התחשבות בנסיבותיהם, הסכימה בביהמ"ש המחוזי שיש להקל בעונש. דא עקא, שהשאלה שעל ביהמ"ש לערעורים לשאול עצמו הינה אם העונש שהוטל חמור עד כדי הצדקת התערבותו ובענייננו התשובה היא שלילית. מדובר בחברים או בבני חברים במושב המאוגד באגודה שיתופית ובתופעה נפוצה של השמטת הכנסות. אין עילה להתערב בעונש שנגזר.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד עוזני למערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 6.10.85).
ע.פ. 520/85 - אתרי מגרה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת עובדת סוציאלית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת ובעלה באו למשרדה של עובדת סוציאלית, החלו להשתולל, והמערערת אף נשכה את העובדת הסוציאלית בידה, תפסה אותה בצווארה והשמיעה כלפיה מלות גנאי ואיום להורגה. הבעל הורשע בנסיון
לתקוף עובד צבור ונדון למאסר על תנאי והמערערת הורשעה בעבירות של תקיפת עובדת צבור, העלבת עובד צבור ואיומים ונדונה לשנה מאסר שמתוכה שלושה חדשים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש דלמטה היה מודע לנסיבות האישיות של המערערת, לעדויות האופי החיוביות שהושמעו והמלמדות שבדרך כלל התנהגותה חיובית היא, וכן היה בפניו תסקיר שירות המבחן המגולל את הרקע המשפחתי שיצר את המתיחות שבגינה חלה ההתרחשות הנדונה. ביהמ"ש התחשב בכל אלה לקולא אך ראה עצמו מצווה להגן על עובדי צבור מפגיעתם הרעה של אנשים הנזקקים לשרותיו ולפיכך גזר מאסר בפועל. הסניגור הבהיר כי יאופשר למערערת לרצות את עונשה בעבודות חוץ, אך הוא מבקש לבטל את עונש המאסר בהתחשב בכך שלמערערת קשה לרצות את העונש ולו גם בעבודות חוץ, כי הנפגעים העיקריים הם הבעל והילדים הזקוקים לטיפולה האישי וכן שהמערערת נמצאת בחודש החמישי להריונה. אכן, ביהמ"ש ער למצוקתה של המערערת, אך עליו לשוות לנגד עיניו לא רק את המערערת ומצוקתה אלא את עובדי הצבור ומצוקותיהם. במיוחד כאשר מדובר בעובדים סוציאליים הממלאים תפקידם החשוב בתנאים קשים ועומדים בסיכון מתמיד של הפגעות ע"י אנשים מרי נפש שהגורל המר עמם. עובדי מדינה אלה ראויים להגנתו של ביהמ"ש. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, בן דרור. עו"ד נח למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 1.10.85).
ע.פ. 254/85 - מדינת ישראל נגד חדד בן ג'נחאוי
*קולת העונש (סחיטה, שוד, תקיפת שוטר) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשורה ארוכה של עבירות הכוללות סחיטה באיומים, שימוש ברכב שלא ברשות, נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח, הצתה, היזק בזדון, תקיפת שוטר, שוד חמור וגרימת חבלה של ממש, וזאת בשורה ארוכה של מעשי עבירה מאוקטובר 1983 ועד דצמבר 1984. בגין כל אלה נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
נוכח המסכת המרשימה של מעשי עבירה דומה שהעונש שהוטל על המשיב קל ביותר. בנסיבות אלה לא היה צידוק לקבוע כי הפעלת המאסר על תנאי תהיה בחופף ולא במצטבר. מדובר בעבירות אלימות שבהן הורשע המשיב בזמנו וגם עכשיו הורשע במעשי אלימות ולא ניתנה כל סיבה מדוע לא לנהוג על פי הרגיל שהעונש המותנה מופעל במצטבר ולא בחופף. להיפך, בנסיבות הענין אין מנוס מהרחקתו של המשיב כדי להגן על החברה מפניו. בהתאם למדיניות שלא למצות את הדין עם הנאשם במסגרת ערעור על קולת העונש הוחלט שעונש המאסר על תנאי של שנתיים יופעל במצטבר לעונש של 4 שנים מאסר.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בן-דרור. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' נאוה בן-אור למערערת, עו"ד ח. כיוף למשיב. 28.10.85).
ע.פ. 251/85 - ענאם גנסי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער רכש תת מקלע עוזי כחלק מעסקה מסחרית והורשע בהחזקת נשק שלא כדין. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 750,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. לא הועלו כל נסיבות מקילות באשר לנסיבות העסקה. אכן, המערער החזיק בנשק תקופה קצרה והחזיר אותו למוכר לאחר שתנאי העסקה לא מולאו וכן הודה בעובדות ונלקח בחשבון גם הרקע המשפחתי שלו, אך אין בכל אלה כדי להצדיק הפחתה בעונש המשקף את החומרה שיש לייחס להחזקה שלא כדין של נשק.
(בפני השופטים: ברק, בך, בן-דרור. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. טפיירו למשיב. 30.10.85).
ע.פ. 99/85 - זכאי חי, אשר אברהם, ונתן הבה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעורים על חומרת העונש - הערעור של חי נתקבל ושל האחרים נדחה).
שלושת המערערים חברו יחד לביצוע שורה ארוכה של מעשי תרמית כלפי בנקים והוציאו כך סכום השווה ל- 27,000 דולר. כמו כן השתמשו בשיקים ללא כיסוי לשם קבלת סחורות או מזומנים. העבירות בוצעו בשנת 1980 ראשית 1981 והיו פרי של תכנון וביצוע שיטתיים. כתב האישום הוגש בשנת 1981 ובשל שינוי בהחלטתם בקשר להודאה בעובדות נדחתה שמיעת המשפט במשך מספר שנים. עם תחילת המשפט בסוף שנת 1984 הודו המערערים בעובדות, הורשעו ונגזרו להם העונשים הבאים: למערערים חי ואברהם נגזרו חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולהבה נגזרו ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור של חי נתקבל ועונשו הופחת בעשרה חודשים והערעורים והאחרים נדחו.
באשר למערער חי הדגישה הסניגורית כי חל בו שינוי מהותי מאז שנעצר, הוא היה משוחרר בערובה במשך מספר שנים עד שנגזר עונשו בשנת 1984 וניהל אורח חיים תקין, חברים הנותנים בו אמון עמדו לצדו וסייעו לו לשקם את עצמו וכן עשו בני משפחתו וחבריו מאמצים ניכרים כדי להיטיב את הנזק שנגרם עקב עבירותיו, ושילמו את חלקו של מערער זה בהפסד הכספי שנגרם לקרבנות העבירה. גם שירות המבחן ראה להבחין בין מערער זה ובין שני המערערים האחרים.
העבירות שבוצעו במקרה דנן הן חמורות ונפוצות. תרגילי התחכמות לשם הוצאת כספים שלא כדין מאנשים פרטיים או ממוסדות הם תופעה של יום יום והמקור של כולם בתאוות הבצע. בהצלחת מעשים אלה יש פיתוי רב לאנשים המחפשים תחליף קל לעבודה ועל כן יש חשיבות רבה למשקל המרתיע של הענישה. אין לשפוט משמעות עבירה רק לאור המאמצים הכנים של בני המשפחה והחברים לשקם את העבריין. מבחינה זו אין לומר שבית המשפט המחוזי שגה בגזר דינו. מול אלה עמד נתון מרכזי שיש לשקול לקולא וזה ענין הטבת הנזק, נושא אשר לציבור צריך להיות ענין בטיפוחו. כאשר העונש הולם את העבירה עלולה להווצר אי הבנה באשר לגישת בית המשפט אם אדם יוכל לפטור עצמו מן העונש רק ע"י החזרת השלל. מצד שני יש ענין בהחדרתה של המחוייבות לכך שנזק שנגרם על ידי עבריין צריך להיות מתוקן על ידי מי שגרם אותו. לפיכך ניתן להקל עם המערער חי במידה מה, כך שמתקופת המאסר שנגזרה לו יופחתו עשרה חודשים, (בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, בן-דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ע. קפלן לעזרא חי, המערערים האחרים לעצמם, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 9.9.85).
ע.פ. 708/85 - אוה בינדן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערת הועמדה לדין בעבירת סמים ועם פתיחת הדיון העיר השופט כי פניה של המערערת מוכרות לו. הוא אמר את הדבר מאחר וביקש להבטיח שלא ידון בכתב האישום אם דן כבר לפני כן בצו מעצר בקשר לאותה פרשה. המערערת הגיבה כי השופט טיפל במעצר שלה במקרה אחר. מדובר במקרה שאירע בינואר 1983. בתגובה לשאלה ולתשובה ביקש הסניגור כי השופט יפסול עצמו והבקשה נדחתה. לאחר מכן ביקשה התביעה להגיש אימרה של המערערת והתובעת העירה כי יש באימרה אזכור של מעשה תקיפה שבוצע ע"י המערערת. כאן חזר הסניגור על טענת הפסלות וביהמ"ש שב ודחה אותה בציינו כי אינו רואה חשיבות בכך מה התובעת העירה בהיסח הדעת. הערעור נדחה.
לו גם היה השופט זוכר ויודע כי פניו של נאשם מוכרות לו לא רק היכרות כללית, אלא היה זוכר בעצמו שלפני מספר שנים דן במעצרו, לא היתה בכך עילה לפסלותו של השופט. אין אפשרות ליצור תחימות וגדירות המונעות חזרתו של נאשם לאותו שופט, בין בעיר גדולה ובין בעיר קטנה. הדברים קורים ושופט שהוא איש מקצוע, להבדיל מחבר
מושבעים, חזקה עליו שהוא יודע ליצור חיץ בין מה שלפניו לבין זכרון העבר. אמת המידה לענין פסול שופט היא קיומו של חשש ממשי של משוא פנים או של דעה קדומה אשר תהא להם השלכה על ההכרעה השיפוטית ודבר כזה לא ניתן להסיק במקרה דנן. שאלת הפסלות אינה מוכרעת על פי חששו הסובייקטיבי של הנאשם, אלא על פי אמות מידה אובייקטיביות ועל פי אלה אין מקום לפסילת השופט. אין להתפס לכל אמירה ולכל הערה כדי להפכן למנוף לטענת פסלות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אורי רון למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 2.10.85).
ע.פ. 685+791/84 - צפריר כהן ואברהם ששון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
שני המערערים ביצעו מעשי שוד מקשישים ומעשי שוד אחרים וביהמ"ש המחוזי גזר להם עשר שנות מאסר שמתוכן שבע שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
למעשה העונש שנגזר הולם את חומרת העבירות וביהמ"ש צדק כאשר סבר כי יש לנקוט באמת מידה מרתיעה כלפי אלה הפוגעים באנשים חסרי מגן כאשר תאוות הבצע מעבירה אותם על דעתם. עם זאת יש לתת משקל מסויים לנסיבות האישיות של המערערים. השניים כבר מרצים מאסר שנה ומעלה והם מגלים סימנים של הינתקות מן העבריינות ושל שיקום.המערער כהן נעדר עבירות קודמות והמערער ששון יכול היה להבין בנסיבות הענין כי יזכה להתחשבות מיוחדת בעקבות שיתוף פעולה עם הרשויות. המשטרה אף הבטיחה לו להמליץ בפני ביהמ"ש להקל בעונש אך פרקליטות המחוז לא אישרה את הבטחת המשטרה ולא פעלה על פיה. בכל הנסיבות ניתן להקל בעונשם של המערערים ולהעמידו על חמש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ג. היכל וש. זכריה למערערים, עו"ד י.כהן למשיבה. 14.10.85).
ע.פ. 80/85 - יוסף ועקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער הורשע בעבירות של סחר בהרואין כאשר יוחסו לך שלושה אירועים שנצפו ע"י צוות תצפית של משטרה בשני ימים. על פי אות שנתן צוות התצפית לצוות חסימה נעצרו רוכשי הסמים. כן הורשע בהחזקת 20 מנות הרואין שנמצאו בין השיחים ליד ביתו של המערער. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ועל חומרת העונש נדחה.
באשר לשני מקרים של מכירת הרואין אין ממש בטענת הסניגוריה כאילו לא הוכח שהמערער הוא שמכר את ההרואין. בארוע השלישי שבו הואשם המערער במכירת הרואין לאחד בשם זוהר, ראה צוות התצפית את זוהר משוחח עם המערער מחוץ לביתו של המערער ונכנס יחד עמו פנימה ולאחר מכן נעצר זוהר ע"י צוות החסימה, אך השאלה היא מי האיש שממנו קנה זוהר את הסם לאחר שנכנס לבית יחד עם המערער. זוהר העיד שהיו בפנים כמה אנשים ואינו יכול לזהות את האיש שמכר לו את הסם, ואין לומר באופן חד משמעי שלפי עדות שוטר היה בפנים אדם אחד בלבד. על כן אין זה בטוח להרשיע את המערער בענין זה. באשר ל- 20 מנות סם שנמצאו בין השיחים - היה בפני ביהמ"ש חומר ראיות מספיק כדי לקבוע כי הסם שייך למערער.
באשר לעונש - על אף העובדה שהמערער זוכה מארוע אחד אין להתערב במידת העונש. העבירות חמורות ביותר ומדובר לא במקרה אחד, אלא מסתבר שהמערער מקיים תחנה למכירת סם בביתו. בנסיבות אלה אין להקל בענשו.
(בפני השופטים: ש.לוין, גב' נתניהו, בן-דרור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד חיים לי-רן למשיבה. 3.10.85).
ע.פ. 696/85 - נסים ביטון ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית ותקיפת שוטרים) (ערעור על חומרת העונש - ערעורם של שני המערערים הראשונים נדחה ושל השנים האחרים נתקבל).
המערער הראשון נכלא לפי צו בימ"ש השלום כחשוד בתקיפת שוטרים ונהיגה ללא רשיון ונמלט ממשמרתו. כשבוע ימים לאחר מכן הגיעו שוטרים לביתו של המערער והותקפו ע"י המערער, ע"י המערער השני שהוא אביו וע"י שני המערערים האחרים שהם אחיו. האב הרבה להכות בשוטרים וגם האחים סייעו בידו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער בשל תקיפת השוטרים 3 שנות מאסר ובשל הבריחה שנה מאסר וכן מאסר על תנאי של שנה אחת, למערער השני גזר 10 חודשים מאסר בפועל ו- 20 חדשים מאסר על תנאי ואילו לאחים גזר 3 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. שני האחים ערערו על ההרשעה וערעורם נדחה וכל הארבעה ערערו על חומרת העונש ונתקבל ערעורם של האחים.
למערער הראשון הרשעות קודמות לא מעטות כאשר בולטת בהן האלימות. רשומות לחובתו שתי בריחות קודמות ממשמורת חוקית והפגיעות שלו בשוטרים היו קשות וממושכות. המערער השני ניסה לחנוק שני שוטרים, היכה אותם ואף ניסה ליטול אקדח מאחד מהם. בענשם של אלה אין להתערב. מאידך, האחים נעדרי עבירות קודמות וניתן לראות במעשה הנדון הסתבכות חד פעמית. לפיכך יבוטל המאסר בפועל וכל העונש יהיה מאסר על תנאי
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה מרוז למערערים, עו"ד גב' נאוה בן-אור למשיבה. 20.10.85).
ע.פ. 304/85 ואח' - שפיק תורג'מאן ואח' נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (שוד קשישה) (ערעורים וערעור נגדי בענין מידת העונש - הערעורים נדחו והערעור הנגדי נתקבל).
ארבעה צעירים קשרו קשר לפרוץ לדירתה של אשה זקנה וערירית בת 75 המתגוררת בגפה במנזר ברובע הנוצרי שבעיר העתיקה בירושלים. כוונתם היתה לגנוב רכוש בדירתה של זו. תוך כדי פריצת המנעול שמעו רעשים ונמלטו מהמקום. שלושה מהם חזרו כעבור יומיים על אותו נסיון. כאשר הגיעו אל פתח הדירה ניצב אחד המערערים (להלן: נימר) על המשמר מחוץ לדירה והשניים האחרים פרצו לדירה, כפתו את הקשישה למיטתה וקשרו את רגליה ואת ידיה בסמרטוטים, קשרו סמרטוט סביב צוארה ופיה ותוך כדי כך הפליאו בה מכותיהם. לבסוף גנבו מהקשישה 92,000 שקלים ושתי טבעות שהסירו מעל אצבעותיה. בעוד השניים פועלים בתוך הדירה ניצב נימר בחוץ ולשמע הקולות העולים מתוך הדירה ברח מן המקום. לאחר מכן בא וקיבל מאת השניים חלק מהשלל. כל הארבעה נתפסו וכאשר נפתחה חקירה כנגדם, ניסה נימר להשפיע על אחד מהשניים כי אלה יטלו על עצמם את כל האשמה ויוציאו אותו מהתמונה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע, בשני משפטים נפרדים, את הנאשמים במעשים המיוחסים להם וגזר לשניים שנכנסו לתוך הדירה 30 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי, דינו של האחד שהשתתף רק בנסיון לביצוע השוד נגזר ל- 8 חודשים מאסר בפועל ו- 8 חודשים מאסר על תנאי ודינו של נימר נגזר ל- 20 חודשים מאסר בפועל ו- 10 חודשים מאסר על תנאי. האחד שהשתתף רק בנסיון לא ערער על מידת העונש לגביו וגם המדינה לא ערערה, השניים שהיו בתוך הדירה ערערו תחילה על חומרת העונש אך ביטלו את הערעור ונותר רק ערעור המדינה על קולת העונש ואילו נימר ערער על חומרת העונש. הערעור של נימר נדחה ושל המדינה נתקבל.
ביהמ"ש התחשב בנסיבות המקילות של השניים, אך נראה כי הוא ייחס לנסיבות מקילות אלה משקל רב מדי, שהאפיל מעבר לנדרש על התנהגותם המחפירה. אין לשכוח מה עוללו השניים לזקנה, עיוורת למחצה, שנשדדה על ידם. כפסע היה בינה לבין המוות.
התנהגות כזו לא תסולח למרות שהקשישה באה לביהמ"ש והשמיע דברי מחילה. עדים אנו לתופעה חמורה ביותר ומסוכנת, אשר העמיקה והתפשטה בשנים האחרונות, שעבריינים פורצים לדירותיהם של קשישים ובאכזריות ובנוקשות שודדים את אלה ואף גורמים לא אחת למותם. על ביהמ"ש לתת דעתו לחומרת התופעה ולתרום להדברתה ע"י ענישה חריפה וכואבת לאשמים. העונשים שנגזרו על השניים מחטיאים את מטרת הענישה ובעקיפין אולי מעודדים את התופעה. לכן, על אף כל הנסיבות המקלות, יש להתערב במידת העונש אם כי שעה שביהמ"ש העליון מקבל את הערעור על קולת העונש אינו ממצה את הדין עם הנאשמים. בהתחשב בכל אלה הועמד עונש המאסר בפועל של השניים על 4 שנים ועוד שנה וחצי על תנאי. אשר לנימר - העונש שנגזר עליו היה עונש הולם ואין כל הצדקה להתערב בו. הנימוק המרכזי של מערער זה היה כי היחסיות בין עונשו לבין עונשם של האחרים אינה סבירה אך כאשר הוחמר דינם של האחרים נשמט הבסיס מערעורו.
(בפני השופטים:ד. לוין, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד קופטי לשני המערערים הראשונים, עו"ד גולן לנימר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 10.10.85).
ע.א. 796/82 - אברג'יל אילת קטינה ע"י אמה נגד משה שמואלביץ ואח' *פיצוים בתאונת דרכים (הערעור נדחה). המערערת היתה בת 7 שנים כאשר נפגעה בתאונת דרכים וכתוצאה ממנה סבלה מזעזוע מח ומתגובה נוירוטית פוסט- טראומטית בעלי הדין הגיעו להסכמה בדבר נכותה הצמיתה של המערערת בשעור של %12.5. על סמך חומר הראיות קבע ביהמ"ש המחוזי כי חרף ההפרעות מהן סובלת המערערת, שכולן בשטח הפסיכונוירוטי, הישגיה בלמודים סבירים והתנהגותה בחברה מניחה את הדעת. השופט הביא בחשבון שיקוליו כי אין בטחון שבעתיד תפריע למערערת הנכות בבחירת מקצוע ובהמשך לימודיה. בכל הנסיבות החליט על פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסכום של 150,000 שקל כערכם ביום מתן פסה"ד ב- 30.11.82. הערעור נדחה. ב"כ המערערת טענה כי בנסיבות המקרה צריך היה לפסוק למערערת פיצוי לפי אחוזי נכותה הצמיתה כשהוא מחושב על בסיס השכר הממוצע במשק. אין לקבל טענה זו. היה לביהמ"ש יסוד ראייתי לקבוע את אשר קבע ולאור הנסיבות להעניק פיצוי גלובלי כאשר עשה. גם הסכום שנקבע סביר ואין הוא סוטה מהנורמה במדה העשויה להצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' ש. אהרוני למערערת, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבים. 28.10.85).
ע.א. 702/82 - טוביה מסוורי נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*הכרזה כפושט רגל
(הערעור נתקבל בהסכמה).
לכאורה ההחלטה שלא להכריז על המערער פושט רגל בדין היה יסודה ביום הינתנה ב- 18.11.82 כשניתן היה לראות בבקשת המערער להכריזו כפושט רגל שימוש לרעה בהליכי משפט. ברם, בינתיים, ביום 2.5.83, נדחתה בקשתו של המערער לאיחוד תיקים והוא הופנה להליכי פשיטת רגל והרי הוא מתלבט בין הרשויות שזו שולחת אותו לרעותה. בינואר 1984 ניתן איחוד תיקים חלקי בלשכות ההוצל"פ בתל- אביב אך בתיקים אחרים תלויות ועומדות פקודות מאסר נגד המערער. מן הראוי הוא שינתן איחוד תיקים כולל בענייניו של המערער, בו יחוייב בסכום אחד כדי יכולתו. כל עוד לא נעשה הדבר ולא ברור אם הדבר ניתן לעשות, אין לומר שבקשתו של המערער היא משוללת יסוד. ב"כ הכונס הרשמי הודיע כי בנסיבות אלה הוא מוכן להחזרת התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בו לפי החומר המעודכן, ואכן הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים:ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד מ. קליבץ לכונס הרשמי. 3.10.85).