תקציר סביר כרך כ"ו חוברת 13

בג"צ 742/84 - הרב מאיר כהנא ח"כ נגד שלמה הלל יו"ר הכנסת ואח'

*סירובו של יו"ר הכנסת להביא לדיון הצעות חוק גזעניות(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. עתירת העותר נגעה לשתי הצעות חוק שהגיש ואשר נשיאות הכנסת החליטה שלא להניחן על שולחן הכנסת מפאת היותן גזעניות. עתירת העותר לבג"צ נתקבלה לאחר שבג"צ דן בנושא בשתי שאלות נפרדות: האם פעלה נשיאות הכנסת כדין כאשר סרבה להניח את הצעות העותר על שולחן הכנסת. האם יתערב בג"צ בהחלטתה של הכנסת אפילו פעלה שלא כדין. באשר לשאלה הראשונה קבע בג"צ כי נשיאות הכנסת פעלה שלא כדין ובאשר לשאלה השניה קבע כי בג"צ מוסמך להתערב בהחלטה כגון זו של נשיאות הכנסת.
ב. לענין החלטת הנשיאות עמד בג"צ על מסגרת ומרחב שיקול הדעת הניתן לנשיאות הכנסת וקבע כי שיקול הדעת אינו מוחלט בענין זה, וכי החלטת הנשיאות חייבת לעמוד בקריטריונים של החלטות התלויות בשיקול דעת, היינו כללים בדבר הגינות, תום לב, סבירות, העדר שרירות ואפליה המגבילים את שיקול הדעת. בענייננו, השיקול שהצעת החוק היא גזעית איננה שיקול שהנשיאות יכולה לשקול והסמכות שניתנה לה הינה רק לשיקול אם ההצעה המוגשת לצורך הנחתה על שולחן הכנסת היא אמנם הצעת חוק.
ג. אשר לשאלת השפיטות - גם בענין זה הגיע בג"צ למסקנה שאין לקבל את עמדת המשיבים. בג"צ עמד שוב על היקף ההתערבות בפעולת רשויות הכנסת והגיע למסקנה שאין מנוס מהתערבותו בהחלטת נשיאות הכנסת שיש בה פגיעה עמוקה במרקם החיים הפרלמנטריים ופוגעת באופן מהותי ביסודות המבנה של משטרנו החוקי.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בן דרור. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. שכטר לעותר, עו"ד ר. יאראקלמשיבים. 31.10.85).

ע.א. 596/84 - קופת חולים כללית נגד מרים גל ואח'

ערעור על החלטת ביניים של בימ"ש לתביעות קטנות. הפסקת הליכים לפי חוק הבוררות(הערעור נדחה).

א. המשיבים הם 12 מבוטחי קופ"ח אשר כל אחד מהם הגיש בנפרד לביהמ"ש לתביעות קטנות תביעה לחייב את המערערת בהחזרת סכומים שהוציאו בזמן שביתת הרופאים כשהמערערת לא סיפקה להם את השירותים שהיה עליה לספקם מכח התחייבותה בתקנון הקופה. המערערת ביקשה לעכב את הדיון מכח סעיף 5 לחוק הבוררות, באשר לפי תקנון הקופה, בתביעות של חברים נגד הקופה לענין החזרת הוצאות, מחליטה ועדת בירורים לפי התקנון וההוראות בלבד. ביהמ"ש לתביעות קטנות נתן החלטת ביניים בה דחה את הבקשה לעיכוב ההליכים, באשר ועדת הבירורים צריכה להחליט בסכסוך "לפי התקנון וההוראות בלבד" כאמור בסעיף הבוררות הנ"ל, והרי באותו פרק זמן היתה בתוקף הוראה של הקופה שלפיה לא תשתתף קופ"ח בהחזרת סכום כלשהו עקב שביתת הרופאים, ומשמעות הדבר שמראש ברור שהחבר המופנה לועדת הבירורים יפסיד את תביעתו. בכך ראה ביהמ"ש "טעם מיוחד" לפי סעיף 5 (ג) לחוק הבוררות שלא לעכב את ההליכים.
ב. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה משני נימוקים: כי חוק השיפוט בתביעות קטנות מאפשר ערעור רק על פסק דין ולא על החלטת ביניים; צדק ביהמ"ש לתביעות קטנות כי הפניה לבוררות במקרה הנוכחי יש לה מובן אחד והוא דחיית התביעה כאמור בפסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות. למערערת ניתנה רשות ערעור לביהמ"ש העליון והערעור נדחה.
ג. בשלושה פסקי דין נפרדים התייחס ביהמ"ש העליון לשאלות הנוגעות לסמכות ביהמ"ש בענין הפסקת הליכים כשהדבר נתון לבוררות, וכן לשאלה של אפשרות ערעור, בזכות או ברשות, על החלטת ביניים של ביהמ"ש לתביעות קטנות. השופטים חלימה ולוין, בשני פסקי דין נפרדים, הגיעו למסקנה כי יש לדחות את הערעור משום שאין ערעור, לא ברשות ולא בזכות, על החלטת ביניים של ביהמ"ש לתביעות קטנות ואילו השופט בן דרור
סבר כי אפשר לתת רשות ערעור גם על החלטת ביניים של ביהמ"ש לתביעות קטנות, אך לדעתו צדק ביהמ"ש כאשר סבר לגופו של ענין שיש טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים בענין זה לפי חוק הבוררות.

(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, בן דרור. עו"ד ב. יקותיאלי למערערת, עו"ד בטביץ פרנקל למשיבים.12.9.85).

ע.א. 173/84 - יהושע בן-ציון נגד הנאמן על נכסי יהושע בן-ציון בפשיטת רגל ובנק ארץ ישראל בריטניה בפרוק

*נפגע" לצורך התנגדות להכרת חוב ע"י נאמן בפש"ר(הערעור נתקבל).

א. ביוני 1981 אישרו הנאמנים בפשיטת רגל של המערער תביעת חוב שהוגשה ע"י המפרק של בנק ארץ ישראל בריטניה. לפני מתן החלטתם הסכימו הנאמנים לקבל את טענות המערער בכתב נגד הכרה בתביעת החוב ודחו אותן בגוף ההחלטה. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את החלטת הנאמנים. נציג הבנק טען בביהמ"ש כי אין המערער נחשב "נפגע" בגדר סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, ואף אין לך "מעמד" להתנגד לאישור תביעת החוב על יסוד כלל 29(ב) לתוספת השניה של הפקודה כפי שהיתה בתוקף אותה שעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת נציג הבנק ודחה את בקשת המערער בלא שדן בהשגותיו כנגד החלטת הנאמנים. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את סעיפי החוק והתקנות הנוגעים לענין וכן את הפסיקה באשר לשאלה מי הוא "נפגע" לצורך התנגדות לאישור תביעת חוב, והגיע למסקנה כי חייב רשאי לפנות לנאמן בבקשה לבטל תביעת חוב או להפחית את סכומה, לא רק במקרה של פשרה או הסדר מטעם הנאמן, אלא גם אם הוכח קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את הדבר. נכון שכרגיל אין זכויות החייב שהוכרז כפושט רגל עשויות להיפגע כתוצאה מאישור תביעת חוב פלילית או מדחייתה, אך הכל תלוי בנסיבות. המקרה בו חולק החייב על קבלת תביעת חוב הוא מקרה בלתי רגיל, וכדי למנוע התערבות בלתי ראויה מצדו בהליכי תביעות חוב עליו להראות שהוא "נפגע" ע"י ההחלטה. לפעמים יהיו "הפגיעה" או "העדר הפגיעה" בולטים לעין, ופעמים לא ניתן לבררם כל עוד נמנע ביהמ"ש לדון בטענת החייב כנגד החלטת הנאמן לגופה. כאשר קיבל הנאמן תביעת חוב שגרתית, אחת מני רבות, והחייב מסובך בחובות מרובים, הוא יתקשה להראות קיומה של "פגיעות" עקב ההחלטה. לעומת זאת, כאשר תביעת החוב תתייחס לחוב שהוא חובו היחיד של החייב או המהווה את החלק הארי מן החובות, עשוי ביהמ"ש לקבוע כי זכותו של החייב נפגעה, כאשר יש לחייב טענות בעלות משקל כנגד תביעת החוב. ההחלטה בענין זה תלויה בנסיבות המקרה ועשויה גם להיות מושפעת מהשווי המשוער או המוכח של נכסי החייב.
ג. בענייננו קבע ביהמ"ש מבחן טכני לפגיעותו של המערער, בסברו שאין לך מעמד לתקוף את החלטת הנאמן אלא במקרה שהציע פשרה או הסדר ובכך טעה. הוא לא בחן מצבים נוספים שבהם אפשרית פגיעה. הוא גם לא בדק את מצב החובות של המערער ומצב נכסיו. החובות נשוא תביעת הבנק עולים כדי %90 מכלל החובות ולא הובאו ראיות לגבי שווים המשוער של הנכסים שיגיעו לידי הנאמן כדי לחלקם לנושיו. כבר מסיבה זו יש לקבל את הערעור. כמו כן "קופח" המערער גם לפי המבחן הדיוני. בהחלטה קודמת של ביהמ"ש הופנה המערער לנאמנים כדי שיוזמן וישמיע דבריו. המערער עשה כן ובהחלטה המקבלת את תביעת החוב קיימת התייחסות לטענותיו תוך כדי דחייתן. משהפך המערער מכוח החלטת ביהמ"ש והנאמנים לבעל דין שהוחלט בנגוד לטענותיו אין למנוע ממנו לתקוף את ההחלטה לגופה.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, בן-דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. אלון למערער,עו"ד גולדנברג וגורני למשיבים. 13.10.85).

ע.א. 697/83 - האחים וינר בתי יציקה בע"מ ואח' נגד שמואל סומך ואח'

*העלאת טענה בערעור לאחר שהטענה נדונה ונדחתה בבקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים(הערעור נדחה).

א. במסגרת הסכם פלוני ניתנו בינואר 1973 דמי קדימה בסך 10,000 לירות ע"י המשיבים למערערים. ביום 6.4.73 ההסכם הופר, נתקיימו הליכים משפטיים וביום 17.9.81 ניתן פס"ד של ביהמ"ש העליון שלפיו המשיבים אינם זכאים לאכיפת החוזה שכן הם היו אשמים בהפרתו. עתה הגישו המשיבים תביעה נגד המערערים להשבת 10,000 לירות ובמסגרת הדיון בבימ"ש השלום ביקשו המערערים דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בקשה זו נדחתה ביום 16.5.82 בהנמקה מפורטת ועניינית ע"י בימ"ש שלום. נתבקשה רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט לדחות את הבקשה לרשות ערעור ונימק את החלטתו בכך כי "עיקרה של ההתדיינות שהיתה במערכה הקודמת... נסב על שאלת האחריות להפרת החוזה... כל עוד לא ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון... היו זכאים המשיבים לראות בהסכם, הסכם תקף ולבקש אכיפתו וממילא לא היה מקום... לבקש השבת המקדמה ששולמה...". בנסיבות אלה מועד ההתיישנות מתחיל ממועד פסק דינו של ביהמ"ש העליון לאחר דחיית הבקשה הגיעו בעלי הדין בבימ"ש השלום להסכם בעניין תשלום הכסף, אך ציינו כי ההסדר אין בו משום פגיעה בזכותם של המערערים לערער על פסק הדין ועל החלטת ביהמ"ש בענין ההתיישנות. ההסכם אושר ע"י בימ"ש השלום כפסק דין והמערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי והעלו את טענת ההתיישנות. ביהמ"ש החליט ברוב דעות לדחות את הערעור ככל שנתבסס על הטעם של התיישנות, מאחר ושאלה זו כבר הוכרעה בעת הדיון בבקשת רשות הערעור שנדונה בפני אותה ערכאה. הערעור נדחה.
ב. ההסכמה של בעלי הדין בבימ"ש השלום שלפיה אין בהסדר הפשרה שביניהם כדי פגיעה בזכות המערערים לערער לביהמ"ש המחוזי בענין ההתיישנות, אין בה כדי להשפיע על ההכרעה בענייננו. בהסכמה מדובר על "זכות" כביכול לערער, אך בעלי הדין אינם יכולים להקנות לעצמם זכות מהותית לערער, כאשר זו אינה קיימת על פי הדין, ומכל מקום ביהמ"ש אינו יכול להיות כפוף לכך. אם אין זכות ערעור לפי החוק ממילא אין בעלי הדין יכולים להקנות זכות כזו מאחד למשנהו.
ג. לגופו של ענין סמכו כל אחד מבעלי הדין על פסק דין אחר של ביהמ"ש העליון, אך ההלכה שיש לקבעה היא כי דחייתה לגופה בשלב בקשת רשות הערעור של טענה המופנית נגד "החלטה אחרת" של ביהמ"ש קמא, היא בגדר סוף פסוק ואין להעלותה מחדש בשלב הערעור על פסה"ד. עפ"י התקנות לא יגרע חלקו של בעל דין אשר לא הגיש בקשה לרשות ערעור על "החלטה אחרת" ונשמרת לו זכותו להביא השגותיו לפני ערכאה גבוהה יותר בשלב הערעור על פסק הדין. מאידך, כאשר הוגשה בקשה לרשות ערעור ובאותה בקשה נדון הענין שמבקשים להביאו לערעור נוסף לגופו, ונפלה בבקשה לרשות ערעור החלטה באותו נושא ממש, אין להעלותו מחדש בערעור. זאת בין אם ההחלטה לגופה בבקשה לרשות ערעור נפלה בפני שופט יחיד ובין אם נפלה בפני הרכב של שלושה שופטים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. פלדמן למערערים, עו"ד אליהו א. צוק למשיבים. 23.10.85).

ע.א. 169/83 - יונה שרעבי שי נגד ששון שרעבי שי

*הסכם רגיל או "הסכם ממון" בין בני זוג(הערעור נדחה).

א. המערערת והמשיב נישאו בשנת 1976. למערערת היו אלה נישואיה השלישיים ולמשיב נישואיו השניים. שלוש שנים לאחר נישואיהם כרתו בני הזוג הסכם הקובע כי "לבעל יש בבעלותו חלק במגרש ועליו בית הנמצא בשיפוצים... הצדדים החליטו לשפץ ולהגדיל את הבית... הבעל יעביר את מחצית זכויותיו בבית הנ"ל לאשה ללא תמורה
ויחתום על כל המסמכים בקשר להעברה הנ"ל... האשה לא תעביר את חלקה בשום אופן וצורה לאף אדם אחר... כן מוסכם בין הצדדים כי באם חלילה לא יעלו חיי המשפחה המשותפים יפה... הצדדים ימכרו את הבית לצד ג' כלשהו... ויתחלקו בתמורת הבית... הצדדים מסכימים כי במות אחד מהם תעבור הבעלות והחזקה בחלקו של הנפטר לבן הזוג שישאר בחיים...". הבעל הגיש מסמכים, כולל תצהירים כנדרש בקשר למס שבח, ואף שילם את תוספת המס, אך לפתע חזר בו מכוונתו לבצע את העברת מחצית הנכס על שם האשה. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי בעתירה לחייב את המשיב לבצע את התחייבותו בהסכם הנדון. בתצהיר התשובה העלה המערער, בצד הטענות העובדתיות המצדיקות, לדעתו, ביטול התחייבותו למסור מחצית זכויותיו במתנה, את הטענה כי "ההתחייבות ליתן המתנה אינה כשרה באין אישור ביהמ"ש כהסכם ליחסי ממון בין בני הזוג כדין". בהפתח הדיון טען ב"כ המשיב כי באין אישור להסכם כמתחייב עפ"י חוק יחסי ממון יש למחוק את התובענה מחוסר עילה. מאידך, טען ב"כ המערערת כי ההסכם אינו אלא התחייבות ליתן מתנה ולא "הסכם ממון". ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר ב"הסכם ממון" ומחק את התובענה מחוסר עילה. הערעור נדחה.
ב. יש להבדיל בין "הסכם ממון" לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עיסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי. "הסכם ממון" חייב להיות דווקא בכתב ולקבל, כתנאי בלעדיו אין, את אישורו של ביהמ"ש כמפורט בחוק יחסי ממון, מה שאין כן בהסכם אחר. אין הסכם הממון ממצה את אופני ההתקשרות בין בני זוג ואין הוא שולל קיומם של הסדרים אחרים מכח דיני המשפחה הממשיכים לחייב את בני הזוג. אדרבה, יכולים בני זוג להתקשר ביחסי מסחר מובהקים ולהעביר זה לזו רכוש בתמורה או ללא תמורה והרי זה למעשה חזיון נפרץ יום יומי.
ג. ההבחנה בין "הסכם ממון" לבין הסכם רגיל איננו בכלליותו של ההסכם או היותו מתייחס לנכס בודד מני רבים. המבחן הקובע הוא ההתייחסות ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או מות אחד מהם. בעיקרו של דבר, הסכם ממון הינו הסכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי בני הזוג, ולא סתם "פני העתיד" אלא דווקא למקרה מוות או גירושין. כדי להוציא נכס מסויים ממעגל איזון המשאבים די בהסכם סתם ללא אישור ביהמ"ש. הסכם יכול להיות "הסכם ממון" גם אם הוא דן באובייקט ספציפי גרידא. אם רוצים בני הזוג שנכס מסויים, עיקרי או טפל, יחיד או אחד מרבים, יחולק ביניהם במקרה של גירושין או מוות בדרך שונה מהקבוע בפרק השני לחוק יחסי ממון, פתוחה לפניהם הדרך לעשות "הסכם ממון" לגביו, וכדי להקנות לו תוקף יש לקבל את אישורו של ביהמ"ש. המבחן אם הסכם פלוני בין בני זוג הוא "הסכם ממון" ואם לאו טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו הסכם ממון ולעומת זאת אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני אדם, לאו דווקא בנושא של דיני משפחה אלא למשל דיני חוזים או קנין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות, בפנינו הסכם רגיל שדינים אלה חלים עליו.
ד. בענייננו ההתחייבות להעניק למערערת מחצית הזכויות במתנה היתה מבחינת המשיב מוגבלת למדי, לשימושה היא בלבד ללא אפשרות להעבירו לאחר. ההסכם מביא בחשבון את פקיעת הנישואין ומציע הסדר למקרה כזה וכן הוא מתייחס למצב לאחר הפטירה. יש בהסכם גם כמה סעיפים המעוררים סימני שאלה קשים למדי, ובכלל זה אם אין ההוראה באשר למצב הנכס לאחר הפטירה נוגד את חוק הירושה וכדומה, אך אין בכל אלה כדי לגרוע מחשיבות העובדה שההסכם נועד להסדיר שאלת איזון המשאבים במקרה של גירושין ומוות ולפיכך צריכים היו להתנהג בו לפי חוק יחסי ממון.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת.עו"ד ניסים כ. אדורם למערערת, עו"ד מ. בכר למשיב. 28.10.85).

ע.א. 141/82 - מנהל מס רכוש נגד רות לשם ואח'

*שומת מס רכוש בקרקע חקלאית (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. המשיבים הם בעלים רשומים של קרקעות, הם אינם חקלאים והחכירו את הקרקעות לקבוץ רמת יוחנן לתקופה העולה על חמש שנים לצורך עבוד חקלאי. לפי סעיף 4 של חוזה החכירה "המחכיר ו/או החוכר יהיו רשאים ע"י הודעה של לא פחות משלשה חודשים מראש לפני תום השנה השניה... להביא הסכם זה לסיומו". החכירות נרשמו בפנקסי המקרקעין. המחלוקת מתייחסת לשאלה אם לצורך תשלום מס רכוש ה"בעל' הם המשיבים או הקבוץ, וכן לפי איזה סעיף יש לעשות את שומת מס הרכוש. כאשר מחכירים קרקע לתקופה העולה על חמש שנים רואים את החוכר כ"בעל" לצורך תשלום מס רכוש, והשאלה היא אם כאן החכירה היא לתקופה של חמש שנים או פחות מחמש שנים בהתחשב באפשרות להביא את החכירה לידי גמר כבר מתום השנה השניה. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין בסעיף 4 הנ"ל כדי לקבוע כי הקבוץ אינו חוכר לתקופה העולה על חמש שנים. לדעתו, בנסיבות העניין היתה כוונתם של הצדדים לחכירה ארוכה והרשות שניתנה לצדדים להביא את ההסכמים לסיומם אינה פוגעת בקביעת אורך התקופה. מאידך דחה ביהמ"ש את טענתם החילופית של המשיבים שאם יראו אותם כ"בעל" יש לשום את הקרקע לפי סעיף 13 כקרקע חקלאית ולא לפי סעיף 12. ערעורו של מנהל מס רכוש לעניין הבעלות נתקבל הערעור הנגדי של המשיבים לעניין סעיף השומה נדחה.
ב. המחוקק הכיר כ"בעל" גם במי שהבעל העביר לו את זכותו להחזיק במקרקעין; לתקופה העולה על חמש שנים; בנסיבות העושות אותו כחוכר המקרקעין. הדבר בא במגמה להוריד את נטל המס מהבעל או החוכר הרשום אשר נשארה לו רק הזכות הערטילאית לאחר שהוציא מידיו את זכויות השמוש בנכס לנעבר. אם הנעבר הוא חקלאי יזכה בהקלות במס. לשם כך קבע המחוקק שהעברת הזכויות תהיה כנה, והותנתה, בין היתר, תקופת המינימום של חמש שנים. לענייננו החכירה אינה לתקופה מוחלטת של חמש שנים. הזכות נתונה לכל אחד מהצדדים לקצר את התקופה אף בעל כורחו של הצד השני. אין זו, איפוא, חכירה לתקופה קצובה של חמש שנים לפחות, אלא לתקופה קצובה של שנתיים בלבד, ואין לומר שנתמלא התנאי של תקופה של חמש שנים.
ג. אשר לטענה החילופית בענין הסעיף שלפיו יש לחייב במס - סעיף 12 בחוק קובע כי "שוויה של קרקע... יהיה הסכום שניתן לקבל בעדה במכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון...". סעיף 13 מכיל הוראות מקלות בדבר אופן שומה של "קרקע חקלאית". החוק מגדיר "קרקע חקלאית" כ"קרקע המשמשת בחקלאות". נשאלת השאלה אם הקרקעות הנדונות הן קרקע המשמשת בחקלאות במובן סעיף 13. לטענת ב"כ המשיבות עונות הן על הגדרה זו, ברם, מונח חדש הוכנס לחוק ולפיו "נכס המשמש בחקלאות" הינו "נכס המשמש כעסק במשק החקלאי של בעלך" וכאן הנכס משמש כעסק במשק חקלאי של הקבוץ ולא של "בעלו". אין לקבל את הפרושים השונים שמבקשים לתת המשיבים על מנת להביא לידי החלת סעיף 13 על הקרקעות הנדונות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, בן-דרור. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת, עו"ד גב' א. אפעל- גבאי למערער, עו"ד י. בן חפ'ר למשיבים. 8.10.85).

ע.א. 115/85 - מיכאלה בלום נגד ורה איינשטיין

*חלוקת רכוש בין יורשות כאשר "בת מנישואין קודמים" היא בת מאומצת(הערעור נתקבל).

א. המערערת, ילידת 1940, היא בתה הטבעית של המנוחה לאה איינשטיין. המנוח אברהם איינשטיין נישא לאמה המנוחה של המערערת בשנת 1947 וגידל את המערערת כבתו. ב- 1958 אומצה המערערת כדין ע"י המנוח, בהיותו נשוי לאמה. ב- 1975 נפטרה אמה של המערערת ובמועד מאוחר יותר נישא המנוח למשיבה. בפברואר 1984 נפטר
המנוח והשאיר אחריו כיורשות את המערערת ואת המשיבה. המערערת הגישה בקשה לצו ירושה וביקשה לחלק את העזבון באופן שהמשיבה תיטול 1/4 ממנו והמערערת 3/4. המערערת הסתמכה על סעיף 11(א) לחוק הירושה האומר "בן זוגו של המוריש נוטל... משאר העזבון, (1) כשיורשים אתו ילדי המוריש מנישואין קודמים - 1/4, (2) כשיורשים אתו ילדי המוריש שלא כאמור בפסקה (1)... חצי". המחלוקת הינה האם המונח "ילדי המוריש מנישואין קודמים" כולל גם את ילדיו של המוריש שאומצו בנשואין קודמים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא מדובר בבת מנשואין קודמים כאמור בסעיף 11 הנ"ל, אלא בבת מאומצת ולכן החלוקה עפ"י סעיף 11 (א) (1) אינה לענייננו. הערעור נתקבל.
ב. המשיבה העלתה טענה מקדמית כי שאלת פירושו של סעיף 11 (א) (1) הנ"ל אינה יותר רלוונטית לנוכח השינוי שחל בחוק הירושה. ביום 3.4.85 פורסם חוק הירושה המתוקן הקובע כי בכל מקרה "אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים - חצי", היינו האשה יורשת חצי הן כשנותרו ילדים מנישואין שלה והן ילדים מנשואין קודמים. סעיף 14 לחוק המתקן מכיל הוראת מעבר כי ההוראות בדבר התיקון יחולו גם על ירושתו של מי שמת לפני פרסום החוק "ובלבד שביום הפרסום לא ניתן עדיין צו ירושה או צו קיום המצהיר על זכויות יורשיו". המשיבה טוענת שגם אם דין הערעור להתקבל על סמך הנימוקים הפרשניים שהועלו, אין לכך כל נפקות מעשית, שכן במקרה כזה ינתן צו ירושה חדש ע"י ביהמ"ש לערעורים, ועפ"י גזירת המחוקק ינתן פסק הדין החדש בהתאם להוראת החוק המתקנת. טענה זו לא נתקבלה. התיקון קובע שהחוק המתקן יחול על מי שנפטר לפני פרסום החוק "ובלבד שביום הפרסום לא ניתן עדיין צו ירושה" ובענייננו צו הירושה ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בינואר 1975, כך שלא ניתן לומר במקרה זה כי ביום פרסום החוק המתקן לא ניתן עדיין צו ירושה.
ג. לגופו של עניין יש לראות במערערת בת "מנישואין קודמים" של המנוח כמשמעות המונח בסעיף 11(א) (1) לחוק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד י. גיטליץ למערערת, עו"ד ש. אלטלף למשיבה. 23.10.85).

ע.א. 445/84 - ארז חבושה, קטין נגד שלמה חבושה

*כלל ההמשכיות" בתביעת מזונות של קטין נגד אביו(הערעור נתקבל).

א. המערער הגיש בביהמ"ש המחוזי תביעה, באמצעות אמו, נגד אביו למזונותיו. האב ביקש למחוק את תביעת הבן מן הטעם שכבר נתקיימו הליכים בבית הדין הרבני בין האב לאם, ובמסגרת זו אף נפסקו סכומי כסף כמזונות גם עבור הילד. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה בקבעו כי "אמנם הקטין לא היה צד פורמלי בתביעות בבית הדין, אך בפועל נידון שם ענין המזונות וניתנו בו פסקי דין... יתר על כן, הדיון... נסב כולו על עניין המזונות.לא מדובר כאן בהסכם גירושין, הקובע מזונות גם לילדים, כשיש מקום לחשש שמא ההורים הסיחו את דעתם מטובת הילדים... אני מורה איפוא על העברת התובענה לבית הדין הרבני...". הערעור נתקבל.
ב. המבחנים שלאורם יש לבדוק אם קשור קטין בתביעה למזונות שהוגשה ע"י אחד מהוריו, וממילא אם יש להפעיל את "כלל ההמשכיות", נדונו בשורה ארוכה של פסקי דין ביהמ"ש העליון. נקבע כי תביעת הקטין למזונות שונה מזו של בן הזוג וכי הילד יכול בעצמו לתבוע מזונות מן ההורה החייב בכך. ישנה חשיבות לשאלה מיהו הצד למשפט, ההורה או אחד מילדיו. תביעה המוגשת ע"י אם למזונות הילד הינה תביעתה של האם להשבת מזונות ואילו תביעת הילד עצמו מאופיינת בכך שהילד מופיע כתובע והאם כאפוטרופוס שלו. אכן, יש והאם מודיעה בבית הדין כי היא תובעת גם בשם הילדים, אך אין בהודעה זו בלבד כדי לקבוע שהילד היה צד מהותי להליך. נטל ההוכחה שהקטין היה צד לדיון בבית הדין הרבני מוטל היה על המשיב, ושאלה זו, אם היה הקטין צד למשפט,
היא שאלה שבעובדה. ביהמ"ש לא נתן דעתו להלכות המנחות בענין זה. הקטין לא היה צד למשפט וההתדיינות התקיימה בין בני הזוג מבלי שצרכיו וענייניו הלגיטימיים של המערער הובאו בחשבון. זכויותיו לא נבחנו באופן נפרד ועצמאי ואין בכך כלום שהאם ציינה כי מבקשת להגדיל את סכום המזונות המגיע לה גם בהתחשב במזונות הילדים, בנושא כגון זה לא יתכן להכריע כלאחר- יד ואגב אורחא שעה שהתביעה היחידה שעמדה לבירור אמיתי היתה זו של בן הזוג.
ג. ביהמ"ש ייחס חשיבות רבה לעובדה שהפרקליט שייצג את האשה בבית הדין הרבני הוא גם המייצג את הקטין בתיק זה. ברם, יש להפריד ולנתק את הקשר המחייב, כביכול, את הקטין לתביעה שהגישה אמו הן לגופה והן לצורתה. זכויותיו של הקטין לדיון מלא בתביעתו אינן יכולות להיפגע על שום שאמו ציינה אף את חובתה לפרנס את ילדיה ואין לראות את הקטין קשור לתביעת אמו רק מן הטעם שעוה"ד שלו ייצג את אמו בתביעה שלה לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון לגופו של עניין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בן-דרור. החלטה - השופט בן-דרור. עו"ד א. שגיא למערער, עו"ד משה ורמוט למשיב. 10.10.85).

ע.א. 137/85 - עפרה גרינפלד ואח' נגד זאב גרינפלד

*מזונות(הערעור נדחה).

א. המערערים הם אשתו של המשיב ושלושת ילדיו הקטינים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב במזונות המערערים בסכום של 250,000 שקל לחודש צמוד למדד של יום 15.1.85 ומעודכן אחת לשלושה חדשים. הערעור על סכום המזונות נדחה.
ב. בני הזוג נישאו בשנת 1976 ובשנת 1980 עזבה האשה את המגורים המשותפים במושב נוה אטיב ועברה לגור בתל אביב בדירה שבבעלותה. לאשה דירה נוספת המושכרת תמורת סכום השווה ל- 400 דולר לחודש. טענת המשיב היתה כי הוא פטור ממזונות האשה כי היא אינה עמו, אך ביהמ"ש קבע כי המשיב היכה את אשתו לפני שעזבה ועברה לתל אביב וכל עוד לא נעשו מעשי פיוס רשאית האשה שלא להיות עמו והיא זכאית למזונותיה. ביהמ"ש הוסיף וציין כי השהיה במושב היתה בגדר נסיון ואם האשה לא הסתגלה לצורת חיים זאת הרי גם בכך עילה מבוררת המתירה לה לעזוב מקום מגוריהם המשותף. מכאן דחיית טענת הבעל כי אינו חייב במזונות אשתו.
ג. בבואו לדון בשיעור המזונות בחן ביהמ"ש המחוזי את הכנסות הבעל והאשה, ציין כי בשנת 1984 מכר המשיב בהסכמה עם אשתו משאיות שהיו בבעלותו והאשה קיבלה 25,000 דולר. המשיב ואשתו חברים במושב נוה אטיב אך ככל הנראה אין לו הכנסה ממקור זה. לבני הזוג מטע תפוחים והתמורה של היבול מעוקלת בשל החובות למושב. בשעת מתן פסק הדין השתכר המשיב מעבודתו כנהג בקואופרטיב הגליל העליון. משכורתו מועברת למושב והמושב נותן למשיב דמי מחיה. ביהמ"ש לא קיבל את סכום דמי המחיה, כ- 320,000 שקלים, כאמת מידה לקביעת שיעור המזונות, וקבע את סכום ההכנסה על 450,000 שקלים לחודש. ביהמ"ש ציין כי לאור שיעורה של ההכנסה אין לראות את המשיב אדם אמיד כפי שטענה האשה. הוא חייב במילוי צרכיהם החיוניים של הילדים ואין לחייבו במזונות מעבר לכך מדין צדקה. אם החליטה האם על דעת עצמה לרשום את הילדים לבית ספר לאמנוית ליום לימודים ארוך אין היא רשאית להטיל מעמסה זו על המשיב שאין לו אפשרות לשאת בהוצאות אלו. לגבי מזונות מדין צדקה שווים האב והאם ולפיכך עשה ביהמ"ש את החישוב של הכנסות כל אחד מהצדדים, חילק את ההכנסות לידות ולפי כך קצב שתי ידות לאם, שתי ידות לאב וידה אחת לכל אחד מהילדים.
ד. הטענה היא כי בני המשפחה הורגלו לרמת חיים גבוהה מאד. המשפחה גרה ברמת אביב בדירה בת 4 וחצי חדרים, הם מנויים בקאונטרי קלאב, מחזיקים במכונית מסוג
מרצדס וזכותה של האם להמשיך ולתת לילדיה שיעורי מוזיקה כפי שעשתה מאז גיל צעיר. ביהמ"ש בחן כדבעי את מקורות הפרנסה של הצדדים והטענה שהמשיב הוא בעל יכולת השתכרות נוספת מעסקים לא די בה כדי לבנות מזונות על הנחות אקדמיות. הנתונים בפני ביהמ"ש היו עובדתיים ומי שגורס אחרת לא די בכך שיעלה השגות כלליות וסתמיות שאינן מעוגנות במציאות הנוכחית. אין גם לקבל את הערעור באשר להצמדה שאינה חדשית אלא רק אחת לשלושה חדשים. צורת הצמדה זו היתה מקובלת עד כה ותופעות השחיקה שנטענו ע"י המערערים אינן מיוחדות להם אלא למשק כולו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אורי צפת למערערים, עו"ד יגאלוייס למשיב. 14.10.85).

ע.א. 73/85 - גרטה פרנקנפלד נגד ארנסט פרנקנפלד

*ביטול חיוב בתשלום מזונות(הערעור נתקבל).

א. בעלי הדין נישאו בשנת 1933 בנישואין אזרחיים בצ'כוסלובקיה והחל מראשית שנות החמישים הם מתגוררים בנפרד. עפ"י פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי זכתה המערערת במזונות מידי המשיב. במסגרת התדיינות בפני בית דין רבני החליט בית הדין הרבני האזורי ביום 13.10.82 כי "הואיל והצדדים התחתנו רק אזרחית בזמן שהיתה להם אפשרות להנשא כדת; והואיל וכבר עשרות שנים שהם חיים בנפרד... והיות והאשה הצהירה שאינה חפצה להתחתן עמו כדת; אי לזאת מחליט ביה"ד כי על האשה לקבל גט מבעלה. אם האשה תסרב לקבל גט, יוכל הבעל להגיש תביעה מתאימה כתוצאה מסירובה לקבל גט". ערעורה של המערערת לבית הדין הרבני הגדול נדחה אם כי בית הדין קבע שיש להקדים את ההכרעה הממונית בין בני הזוג לסידור הגט. הבעל פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש לבטל את חיובו במזונות המערערת וביהמ"ש נעתר לכך. הערעור נתקבל.
ב. חיובו של המשיב במזונות אשתו, שנדון בעבר מספר פעמים בביהמ"ש המחוזי באשר לשיעור המזונות, נובע מהוראותיו של הדין האישי החל עליו. בנסיבות המקרה סבר גם בית הדין הרבני כי בעקבות הנישואים משנת 1933 זקוק המשיב לגט על מנת להפרד מן המערערת. ביה"ד הרבני ציין כי אם האשה תסרב לקבל גט יוכל הבעל להגיש תביעה מתאימה כתוצאה מסירובה לקבל גט. תביעה זו, שעניינה בשאלה מה הצעדים המשפטיים העומדים לרשות המשיב, צריכה להתברר בבית הדין הרבני. מבחינת ביהמ"ש המחוזי אין בהחלטת ביה"ד לאור נוסחה כדי לפטור את הבעל מהחובה לזון את אשתו. הנישואין עדיין שרירים וקיימים והחיים הנפרדים מאז 1950 לא יצרו תפנית המשפיעה על הפסקת החיוב במזונות דווקא מדצמבר 1983. תרופתו של המשיב היא במסגרת הדין האישי וכל עוד לא קבע ביה"ד הרבני מאומה מעבר למה שנאמר בהחלטה הנ"ל לא היה מקום לכך שביהמ"ש המחוזי יקדים את בית הדין הרבני ויפסוק על ביטול חיובו של הבעל במזונות אשתו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. ירון למערערת, עו"ד שלמה דן גדרון למשיב. 23.10.85).

ע.א. 654/82 - סוכנות מכוניות לים התיכון נגד עו"ד חיות הנאמן בפש"ר של יוריסט ואח'

*שאלת עדיפות נושה שיש בידיו התחייבות לרישום משכנתא על דירה לעומת נושים אחרים בפש"ר(הערעור נדחה).

א. אדמונד ושולמית יוריסט (להלן: החייבים) התקשרו בינואר 78 עם חברה קבלנית (להלן: הקבלנים) בחוזה רכישת דירה. החייבים חבו כספים למערערת וביוני 1980 חתמו החייבים על שטר משכנתא לפיו התיימרו למשכן את הדירה לטובת המערערת. פרקליט המערערת שלח לפרקליט הקבלנים מכתב, באפריל 1980, שאליו צרף עותק של שטר המשכנתא וביקש "לרשום לפניכם כי בעת העברת הדירה על שם הרוכשים תרשם גם
משכנתא ראשונה זו לטובת מרשתי". פרקליט הקבלנים אישר את קבלת שטר המשכנתא והוסיף כי בעת רישום הבית בטאבו תרשם גם המשכנתא.
ב. ביולי 1981 הוכרזו החייבים פושטי רגל והמשיב נתמנה נאמן על נכסיהם. הוא עתר לרישום הדירה על שמו כנאמן בפשיטת רגל והמערערת שצורפה להליך טענה שיש לראות בה בעלת שעבוד שביושר בדירה. הפלוגתא היחידה שנותרה להכרעה היא אם שטר המשכנתא בצרוף התחייבות הקבלנים הנ"ל הקנו למערערת מעמד של נושה מובטח כמשמעות דיבור זה בפקודת פשיטת הרגל. יש להוסיף כי יום לפני שניתן צו כינוס לפשיטת רגל נגד החייבים נתמנה פרקליט המערערת כונס זמני על הדירה עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי בגדר תובענה אזרחית שהגישה המערערת, אך מינוי הכונס הזמני אינו נותן למערערת עדיפות על פני הנאמן. ביהמ"ש המחוזי הגיע בסופו של דבר לכלל מסקנה כי אין המערערת נושה מועדפת והערעור נדחה.
ג. בין אם ניתן היה ליצור משכנתא שביושר במקרקעין לפני חוק המקרקעין ובין אם לאו, אין ספק כי הדין השתנה לאחר חקיקת חוק המקרקעין. עריכת משכנתא היא עסקה במקרקעין בגדר החוק הטעונה רישום וכל עוד לא נגמרה עיסקת המשכנתא ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה, וחבות החייבים לרישום משכנתא לזכות המערערת אינה אלא התחייבות אובליגטורית המערערת העלתה בביהמ"ש העליון טענה חדשה כי התחייבות החייבים לקבל את רישום הדירה על שמם כשהיא כפופה לחובה לרשום משכנתא לטובת המערערת מביאה לידי כך שהם החזיקו בזכות האמורה כנאמנים לטובת המערערת וממילא אין זכות השעבוד נכללת בין נכסי פושט הרגל. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. הדחייה באה הן מטעמים דיוניים באשר הטענה לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי והן מטעמים מהותיים לגופו של עניין.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. מאירוביץ למערערת, עו"ד גב' אסתר חיות למשיב, עו"ד מ. קליבץ לכונס הנכסים, עו"ד ש. בן עמי לקבלנים. 30.10.85).

בר"ע 135/85 - חיה חדד נגד יעקב ומרים ארגמן

*טענת אשה לשיתוף בנכסים כאשר בי"ד קבע כי אין לה חלק בדירה שנמכרה(הבקשה נדחתה).

א. בעלה של המבקשת הגיש נגדה תביעת גירושין וכרך בה את שאלת חלוקת הרכוש המשותף והבעלות בו. בית הדין הרבני הביע ספק אם יש לחייב את האשה בקבלת גט, לא חייב את הבעל במזונות האשה וביטל עיקול זמני שהטילה המבקשת על דירת המגורים של בני הזוג. שני בני הזוג ערערו לבית הדין הרבני הגדול וכאן נתקבל ערעורו של הבעל והמבקשת חוייבה לקבל גט. ערעורה של האשה בדבר ביטול העיקול על הדירה נדחה וטעמו של ביה"ד כי אין לאשה זכויות בעלות בדירה ולכל היותר תהיה זכאית לדיור חליף. בתום ההתדיינויות בין המבקשת לבעלה ולאחר פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול מכר הבעל את זכויותיו בדירה למשיבים. המבקשת סרבה לבקשתם לפנות את הדירה והם תבעו פינוייה בבית משפט השלום. תביעתם נתקבלה, ערעורה של האשה לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענת ב"כ האשה היא כי מכח הלכת השיתוף יש לה זכויות שביושר נגד המשיבים וכי פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול אין בכחו לשלול אותן ממנה משום שאינו סוף פסוק בשאלת זכויות הצדדים ברכוש ולחלופין משום שביה"ד הגדול חרג מסמכותו בענין הרכוש כשפסק בניגוד להלכת השיתוף שהיא חלק מחוק המדינה. בימ"ש השלום סמך את פסק דינו על הנימוק כי זכות המשיבים עדיפה על זכות המבקשת עפ"י הלכת השיתוף, ביהמ"ש המחוזי סבר כי השאלה זכותו של מי עדיפה טרם הוכרעה סופית בביהמ"ש העליון וביסס את פסה"ד על הנימוק שפסק דינו של ביה"ד הגדול עומד למבקשת למכשול אין צורך להחליט במקרה דנן בשאלה אחרונה זו שכן אפילו פתוחה הדרך למבקשת, למרות דברי בית הדין הרבני הגדול, לבסס את זכותה בדירה על הלכת
השיתוף, עדיין עליה להתגבר על הקושי האחר, היינו האם זכויותיה עדיפות על זכויות המשיבים. בפסיקת ביהמ"ש העליון מסתמנות דעות שונות וחלוקי דעות אלה אינם טעונים הכרעה במקרה דנא. בין לפי הגישה המחמירה שאינה מכירה בזכות האשה הנובעת מהלכת השתוף כלפי כולי עלמא, ובין לפי הגישה המקלה המכירה בזכותה כלפי צד ג', אין זכות זו עומדת לה כלפי צד ג' שרכש זכויות בתום לב. חובת ההוכחה בדבר תום הלב מוטלת על הקונה וכאן יצאו המשיבים ידי חובה זו. הם קנו את הדירה רק לאחר גמר ההתדיינויות בין בני הזוג ולאחר מתן פסק הדין בביה"ד הרבני הגדול ולאחר קבלת יעוץמשפטי. אין צורך להדרש כאן לשאלה אם ביה"ד הרבני הגדול רשאי היה להחליט כפי שהחליט אם לאו. לענין בחינת תום הלב של המשיבים די בנאמר לעיל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. חובב למבקשת, עו"ד ח. גוטמן למשיבים. 28.10.85).

ע.פ. 309/85 - יונס אברהים זבידאת נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התרת קשר נשואין ללא הסכמת האשה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נשא ב- 1972 לאשה את המתלוננת והתגרש ממנה בתחילת 1980. לאחר מכן נשא אותה שוב לאשה ובמרץ 1983, בבית הדין השרעי בחיפה, התיר המערער את קשר הנשואין על כורחה של המתלוננת, למרות שהוזהר ע"י הקאדי של בית הדין כי זו עבירה פלילית. המערער הורשע בעבירה של התרת קשר נשואין בעל כורחה של האשה ונדון ל- 4 חודשים מאסר בפועל ו- 8 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער פעל בניגוד לחוקי המדינה גם אם פעולתו שלו היתה אפשרית מבחינת דיני האישות. דין המדינה בא להגן על נשים כגון אלה מפני ניתוק בלתי רצוי של קשר נישואין וביהמ"ש צריך להגשים מדיניות זו. העונש שהוטל אינו חמור ודומה שביהמ"ש כבר התחשב בנימוקים לקולא שהובאו ע"י הסניגור, כגון פיצוי המתלוננת והטעם לגירושין שהיה נעוץ בכך שלא היו לבני הזוג ילדים.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בן-דרור. עו"ד ראפע עלי למערער, עו"ד גב' נאוה בן-אור למשיבה. 28.10.85).

ע.פ. 134/85 - מחמוד מיאלה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הואשם בהחזקת כ- 1200 גרם חשיש בבית אבי אשתו ונדון ל- 3 חודשים מאסר בפועל וכן הופעלו במצטבר 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המערער טען כי הסם אינו שלו ולא היה מצוי בחזקתו, אך ביהמ"ש לא קיבל את גירסתו והעדיף את גירסת התביעה. זו התבססה על שתי עדויות: עדותו של אבי אשתו שלפיה המערער לן בחדר שבו נמצא הסם ושהחדר היה נעול במפתח המצוי בחזקת המערער; עדותו של אחד סופיאן שהעיד כי המערער הודה בפניו בהחזקת הסם. הסניגור טען כי אבי האשה מסוכסך עם המערער ויש לך אינטרס לגלגל על המערער את האחריות בהחזקת הסם ואילו סופיאן הוא עבריין מועד שביקש לזכות בחסדי המשטרה תמורת הפללת המערער. שיקולים אלה היו לנגד עיני ביהמ"ש שנתן דעתו הן ליחסים המיוחדים שבין המערער לבין חותנו והן לעברו הפלילי של סופיאן וחרף כל זאת הגיע למסקנה שיש ליתן אמון בשני עדים אלה התומכים זה בזה ואשר בהצטרפותם יש כדי לבסס את ההרשעה. אין להתערב בגישתו זו של ביהמ"ש המחוזי.
אשר לעונש - אין הוא חמור באופן המצדיק התערבות בו. מדובר בהחזקת כמות גדולה של חשיש שלא לצריכה עצמית והעונש שהוטל משקף את חומרת המעשה. ההפעלה המצטברת של המאסר על תנאי היא טבעית שכן אין כל נימוק ענייני לסטות מהנחתו של החוק שהפעלת מאסר על תנאי פועלת באופן מצטבר.

(בפני השופטים: ברק, בך, בן-דרור. עו"ד חבש למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 30.10.85).

ע.פ. 446/85 - חזקיהו חן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זיוף דולרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות הקשורות לזיוף דולרים כאשר בעת חשיפת בית הדפוס בו הודפסו הדולרים המזוייפים נתגלו כ- 12 מליון דולרים, חלקם בשלב הדפסה. ביהמ"ש גזר למערער 8 שנות מאסר שמתוכן 40 חודשים לריצוי בפועל וכן קנס של 1,5 מליון שקלים והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את מצבו הרפואי הקשה של המערער וכן מצבה של אשתו שניסתה להתאבד וטרם יצאה מכלל סכנה אך המצב הרפואי של המערער כבר עמד לנגד עיני ביהמ"ש המחוזי ובעטיו אין ספק שהעונש שהוטל קל בהשוואה לעונש שהמערער היה ראוי לו. אם המערער יזדקק לטיפול רפואי יוכל לקבלו בכלא. אשר למצב הרפואי של האשה - המערער יוכל למצוא תרופתו על ידי פניה למתן חופשה על מנת לבקר את אשתו.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ברדוגו למערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 6.10.85).

ע.פ. 103/85 - פנינה חיים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יבוא הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת יצאה לפריז, רכשה כ- 81 גרם הרואין וחזרה לישראל כשהיא מסתירה בתוך גופה את הסם. ביהמ"ש גזר למערערת שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. לנגד עיני ביהמ"ש עמדו נסיבותיה האישיות של המערערת שהן ללא ספק עגומות, שכן היא צעירה לימים וכבר הפכה לנרקומנית והיתה לעושת דברם של סוחרי סמים מסוכנים. אם ביהמ"ש היה צריך לגזור את דינה של המערערת רק בהתחשב בנסיבותיה האישיות אפשר שהיה מקל עמה, אך ביהמ"ש חייב, כשמדובר בעבירות כה חמורות, לשוות לנגד עיניו את טובת הצבור הרחב וההגנה הנדרשת לאזרחים העלולים להיות קרבן לסמים ההרסניים שהמערערת ייבאה לישראל. השופט שקל בצורה מאוזנת את כל השיקולים והעונש שהטיל אינו חמור במידה המצדיקה התערבות בו. בגין מעשים כאלה כבר נגזרו על בלדריות סמים עונשי מאסר בפועל חריפים יותר וביהמ"ש כבר התחשב באישיותיה של המערערת וקשייה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט לוין. המערערת לעצמה, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 10.10.85).

ע.א. 344/83 - מוניס רוטמן נגד גרשון פרס ואח'

*סמכות בורר לפי שטר בוררין (הערעור נדחה).

בין הצדדים נחתם שטר בוררין. במהלך הבוררות פנה המערער לביהמ"ש המחוזי בדרך של המרצת פתיחה על מנת שיקבע שאין לבורר סמכות לדוןבנושא מסויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לבורר סמכות דיון בנושא והערעור נדחה. ביהמ"ש העליון קבע כי שטר הבוררין נתן סמכות נרחבת לבורר וסמכות זו יכולה שתכלול גם את הנושא שהמערער ביקש לדון בו. לא היה מקום מצדו של המערער לעורר טענה שכביכול מדובר במעשים פלילים מצד המשיב שבהם אין הבורר מוסמך לדון. הבורר לא נדרש לדון במעשה פלילי כלשהו, וגם אם נצא מתוך הנחה שארע מעשה פלילי, הלכה פסוקה היא שהצד האזרחי והצד הפלילי הם שני עניינים נפרדים זה מזה. בוודאי שהאישום הפלילי אינו יכול לשמש נושא לבוררות, ואילו את הסכסוך האזרחי רשאים הצדדים למסור להכרעת בורר. הסכסוך הנדון הוא אזרחי טהור ואינו מראה עניין פלילי ועל כן אין להיזקק לטענה זו.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, בן-דרור. החלטה - השופט בן-דרור. עו"ד יהודה כסלר למערער, עו"ד שלמה שפיר למשיבים. 30.10.85).

ע.פ. 191/85 - יגאל ברזאני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בקשר לשמונה מקרים של שימוש במירמה בכרטיסי אשראי ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ביהמ"ש הורה כי מתוך השנה מאסר בפועל יהיו ארבעה חודשים חופפים מאסר אחר שהמערער ריצה אותה שעה ושמונה חודשים יהיו מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
כמסתבר ריצה המערער בעת גזירת ענשו מאסר של שלוש שנים שהוטל עליו במאי 1984 בעקבות הרשעה בשוד מזויין. הסניגור טוען כי ביהמ"ש לא נתן משקל נאות לעיסקת הטיעון שנעשתה בין התביעה לבין הסניגוריה. על פי המוסכם פנו הצדדים לביהמ"ש וביקשו כי יגזר על המערער מאסר בפועל החופף ברובו לעונש אותו ריצה המערער אותה שעה וכי רק תקופה קצרה מן העונש תהא מצטברת. לטענת הסניגור הוראה בדבר הצטברות של שמונה חודשים איננה תואמת את העיסקה. ברם, היה ברור לכל הנוגעים בדבר כי ביהמ"ש אינו קשור בעיסקה בין התביעה לבין הסניגוריה. יתירה מזאת, לאור העונש שנגזר למערער במקרה דנן, אין אלא להסיק כי ביהמ"ש נתן דעתו לעיסקה ואף נתן לה משקל, שהרי מדובר על הרשעות קודמות בתחום עבירות הרכוש, ובנסיבות הרגילות היה ביהמ"ש גוזר עונש חמור יותר.

(בפני השופטים: הנשיא השמגר, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 26.9.85).

בר"ע 553/85 - לאה קיפר נגד שמחה דה מדינה ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד לפינוי דירה (הבקשה נדחתה).

בשנת 1982 ניתן צו פינוי נגד המבקשת בעילה של נטישה כשהמבקשת מיוצגת על ידי עו"ד. הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, בו כבר לא היתה המבקשת מיוצגת, והושגה פשרה בין הצדדים שלפיה אכן תפנה המבקשת את הדירה אך תמורת תשלום מסויים שישולם לה רק אם תפנה אותה תוך 30 יום. כעבור זמן הוכרזה המבקשת כחסויה ומונה לה אפוטרופוס. הלה הגיש בקשה לבטל את פסק הדין הקודם בטענה שהמבקשת לא היתה מסוגלת לדאוג לעניינה כאשר נדונה תביעת הפינוי. בד בבד ביקשה המבקשת עיכוב ביצוע פסק דין הפינוי. בימ"ש השלום סרב לעכב את הביצוע, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נימוקים מספר ניתנו על ידי הערכאות דלמטה לסרוב, אך די בכך שקיימת התחייבות מצד המשיבים שדירה זו לא תושכר בשכירות מוגנת עד להכרעה סופית בשאלת תקפו של פסק הדין הקודם. עיכוב ביצוע פסק דין מטרתו לשמור על המצב הקיים כאשר קיים חשש שמא לא ניתן יהיה לממש את ההכרעה הסופית ואי אפשר יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. אולם לאור ההבטחה שדירה זו לא תושכר בשכירות מוגנת, חשש כזה שוב אינו קיים. יחד עם זאת מן הראוי ששופט השלום יקבע גם ערבות מתאימה לקיום ההתחייבות האמורה.
המשנה לנשיא ציינה כי בדברים הנ"ל אין משום נקיטת עמדה בכמה שאלות, והנכבדה שבהן אם מוסמך בימ"ש לעכב ביצועו של פסק דין סופי על סמך טענתו של אחד מבעלי הדין שיש להכריז עליו כבטל. ההליך הראשון תם ונשלם ובכך הפך, אולי, סופית גם כבר ביצוע. אין מדובר בפסק דין שניתן על פניו בחוסר סמכות או בנסיבות ההופכות אותו לבטל מדעיקרא. יש לזכור כי אין גם כל טענה שהמבקשת הוכרזה כחסויה כבר במהלך הדיון הקודם או בשלב הפשרה בביהמ"ש המחוזי, וכן כי אפילו פעולתו המשפטית של מי שהוכרז פסול דין אינה בטלה אלא רק ניתנת לביטול. ברם שאלה זו ושאלות כיוצא באלה אין צורך להכריע בהן משום שכאמור יש לדחות את הבקשה.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן-פורת. 13.10.85).

בר"ע 483/85 - מדינת ישראל נגד החברה המרכזית לייצור משקאות בע"מ

*סיווג פריט לצרכי מכס (הבקשה נדחתה).

בקשה זו עניינה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שקיבל ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום וקבע כי מתקן מסויים שיובא ע"י המשיבה יסווג לצרכי מכס לפי פריט מסויים. הבקשה לרשות הערעור נדחתה. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי הסיווג של ביהמ"ש המחוזי איננו נכון, אלא כפי שטענה המבקשת בבימ"ש השלום, ואעפ"כ אין לתת רשות ערעור. מדובר במקרה יחיד וככל הנראה גם יוצא דופן ואין במסקנה הנ"ל כדי להצדיק דיון בפרשה בפני ערכאת ערעור נוספת. אין מדובר בהלכה משפטית, אלא במחלוקת על פרשנותו הניסוחית של סעיף מכס מסויים ואם מקרה כגון זה יחזור על עצמו הרי יוכל לבוא בעתיד על פתרונו בהתאם לקווים המנחים שהתוו בהחלטה דנן.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה מרגלית למבקשת, עו"ד דן שיינמן למשיבה. 20.10.85).

בר"ע 532/85 - אליהו ביאזי ואח' נגד הנרי וסרמן ואח'

*סילוק חוב עפ"י פס"ד ע"י מתן הוראה לקופת ביהמ"ש להעביר פקדון לזוכה וניכוי מס ע"י גזברות ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

לפי פסק דינו של בימ"ש השלום המבקשים היו חייבים לשאת, בין היתר, בתשלום של 5,000 לירות למשיבים בלווית הצמדה וריבית. הם ביקשו לסלק תשלום זה ע"י מתן הוראה לקופת ביהמ"ש כי סכום פקדון שהיה מופקד בביהמ"ש יועבר למשיבים. הסכום אכן הועבר כמבוקש, אך המשיבים לא ראו בו את סילוקו של החיוב כי הסכום הועבר להם בנכוי מס כמתחייב כיום מדיני מס הכנסה. טענת המבקשים היא כי החיוב במס צריך לחול על המשיבים ולכן יש לראות את התשלום המופחת האמור בגדר סילוק החיוב. אין יסוד לטענה זו. המבקשים חוייבו בתשלום ועליהם לסלקו ונכויי מס על פקדונות שהופקדו על ידיהם ולא נמשכו אינם מעניינם של המשיבים.
הנשיא שמגר העיר אגב כי נכויי המס מפקדונות מעוררים ספק מעיקרם והצו בדבר פטור ממס אין בו כדי לרפא את ההטרדה ואת הפגיעה הכספית במפקיד.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. תוסייה כהן למבקשים, עו"ד ש. בן שהם למשיבים. 23.10.85).

בר"ע 514+550/85 - אורי ברגר נגד לירן ברגר ואח'

*צו זמני להחזקת קטין (הבקשה נדחתה).

צווים זמניים הם בתחום שקול דעתה של הערכאה הדיונית ורק כאשר קיימת סיבה רצינית להתערבותו של ביהמ"ש העליון תוך כדי מהלך הדיון תוענק רשות ערעור. בענייננו לא נתקיימה סיבה כזו ולכן נדחתה הבקשה.
כשמדובר בהחזקת קטין הנטיה היא להשאיר את מצב המשמורת הקיים בעינו, כל עוד לא התעורר צורך מיידי לשנותה עפ"י צו זמני. קיים תמיד חשש שבתום הדיון יתברר שמקומו של הקטין הוא אצל ההורה האחר, אך כנגד חשש זה יש לשקול את העולה מהראיות שהובאו בדיון גופו. סיכומו של דבר, מקרה מקרה ונסיבותיו. במקרה הנוכחי אין מקום לדיון בהשגתו של האב בשלב הזה בביהמ"ש העליון. הוא הדין בשאלת מקום חינוכו של הילד, מבחינת בית הספר בו ילמד. אין להפוך עניין זה לאמצעי להתדיינות בין הוריו ולטלטלו מבית ספר אחד למשנהו. לא בזכויות ההורים דן ביהמ"ש אלא באלה של הקטינים. גם כאן היציבות עדיפה על שינוי המקום מזמן לזמן. גם לכלל זה יתכנו חריגים ויש לסמוך על השופט היושב בדין שישקול כל מקרה בצורה זהירה ומעמיקה.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 13.10.85).

בר"ע 511/85 - משה אריאן ואח' נגד בנק לאומי לישראל

*רשות להתגונן (הבקשה נדחתה).

אין כל מניעה שתובע המבסס את תביעתו בחלקה על חוב קצוב ובר דיון בסדר דין מקוצר ובחלקה על חוב לא קצוב יבחר להסתפק בעילה הראשונה ובסעד שבצדה. כך קרה גם בענייננו ואין נפקא מינה אם השופט הוא שיזם את ההפרדה. כמו כן הלכה פסוקה היא שאין מעניקים רשות להתגונן רק משום שהנתבע רוצה להגיש
תביעה שכנגד, ואין טעם לנהוג אחרת כשמדובר ברצונו של נתבע לטעון קיזוז במקום להגיש תביעה שכנגד. יתירה מזו, נקבע שכלל לא הונח יסוד עובדתי לטענת הקיזוז.
העיקר, אם ניתן פס"ד בעקבות ההחלטה לדחות את הבקשה לרשות להגן, ממילא נשמט הבסיס מתחת לבקשה לערער על ההחלטה הנוגעת לרשות להתגונן, והדרך היא לערער בזכות על פסק הדין. אין תועלת בערעור ברשות על החלטה כזאת כשקיים פסק דין, שהרי אפילו היתה הרשות ניתנת והיה נקבע בערעור שצריך היה לתת רשות להתגונן, לא היו המבקשים יוצאים נשכרים שכן פסק הדין שניתן בינתיים היה הופך לסופי ומחייב, בהיעדר ערעור בזמן.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 3.10.85).

בר"ע 520/85 - פואד ששון נגד יעקב זוארץ

*פינוי חנות (הבקשה נדחתה).

בימ"ש השלום הורה על פינויו של המבקש מחנות שהחזיק בה כדייר מוגן בנימוקים של שינוי מטרת השימוש במושכר ואי תשלום דמי שכירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אשר לשינוי המטרה - חוזה השכירות לא פירט מהות העסק או סוג של פעילות. כפי שעלה מן הראיות מכר המבקש במקום, לפני הגשת התביעה, דברי מתיקה שונים ומחברות. המכר של דברי המתיקה הפך לדעת בימ"ש השלום את המקום לקיוסק ובכך פסק המקום לשמש כחנות כקבוע בחוזה השכירות. מסקנה זו של בימ"ש השלום אין לקבל וגם ביהמ"ש המחוזי העלה ספק מסויים לגבי ביסוסה. מקום פלוני המשמש כחנות אינו פוסק מלהיות מקום עסק הקרוי חנות רק בשל כך שמוכרים בו דברי מתיקה דווקא.
אשר לטענה של אי תשלום דמי השכירות - נתעוררה מחלוקת עובדתית בשלב הערעור באשר לענין זה, אך אין סיבה לפסול את הממצא של בימ"ש השלום כי לא שולמו דמי השכירות בשמונת החודשים שקדמו להגשת התביעה. בכך כשלעצמו יש כדי לשמש עילה למתן צו פינוי ואין לראות במה תוכל ערכאת ערעור נוספת לתרום לבירור העובדות או להבהרת ההלכה. פרקליטו של המבקש ביקש גם הענקת סעד מן הצדק וביהמ"ש דלמטה סרב לעשות כן. אכן, גם ערכאת הערעור השניה יכולה להעניק סעד מן הצדק, אך אין לגלות במה שגו בתי המשפט בהתייחסם לנושא זה ובדחותם את הבקשה. הטעם העיקרי לסירוב היה, ככל הנראה, בכך שהמבקש כבר זכה בעבר לסעד מן הצדק. טוען המבקש כי החוק איננו קובע הוראה כלשהי בענין מיצוי הסמכות להעניק סעד מן הצדק וניתן להעניק בשנית סעד מן הצדק. אכן, אין הוראה מסייגת בכגון דא, אך השאלה אינה אם היתה סמכות כזו, אלא אם שגה ביהמ"ש בכך שלא העניק את הסעד פעם שניה, ומבחינה זו אין לגלות כל פגם בפסק הדין.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. סיני לעורר, עו"ד י. מזרחי למשיב. 3.10.85).

ב.ש. 761+783/85 - שלום זמיר וארקאדי פריד נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקשים נדונו לתקופת מאסר של ששה חדשים והם מבקשים עיכוב ביצוע עונשי המאסר. הבקשה נתקבלה. מדובר בתקופת מאסר קצרה יחסית ובביהמ"ש המחוזי היתה דעת מיעוט כי מן הדין להטיל על המבקשים מאסר של שלושה חדשים בלבד. אם דעה זו תתקבל בערעור יוכלו המבקשים לבקש ריצוי עונשם בעבודת חוץ ואפשרות זו תימנע מהם באם ביצוע גזר הדין לא יעוכב. כמו כן שותף שלישי לעבירות נדון בשל אותם מעשים בבימ"ש השלום למאסר על תנאי בלבד. יתכן שהיו נסיבות מיוחדות שהצדיקו את ענשו הקל של אותו שותף, אך מן הראוי לאפשר לסניגוריה להשמיע בערעור את טענת "אחידות העונשים" מבלי שהאפקטיביות שלה תסוכל מראש.