תקציר סביר כרך כ"ו חוברת 14

ע.א. 723/83 - אברהם לינצר נגד בנק ברקליס ואח'

*מינוי כונס נכסים עקב הודעה על אי תשלום חובות(הערעור נדחה).

א. הבנק המשיב הגיש בקשה לצו כינוס נכסים נגד המערער שהוא יהלומן. מדובר בחוב של כ- 150,000 דולר ולפי ממצאו של ביהמ"ש המחוזי הודיע המערער לבנק כי הוא מפסיק לשלם חובותיו. המערער טען כי אינו חייב למשיב מאומה, שכן המשיב גבה ממנו עמלות מעל לשעור שהיה מותר אותה עת לפי הנחיות בנק ישראל. ביחס לטענה זו קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין זה ברור שאכן נגבו עמלות חריגות, ועיקרו של דבר היה על המערער להודיע לבנק בעוד מועד על חיוב שהיה לטענתו שלא כדין. הטענה האחרונה של המערער סבה על השאלה אם היה בדברים שאמר המערער לבנק משום הודעה לפי סעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל. ביהמ"ש המחוזי סבר שנעשה מעשה פשיטת רגל ונתן צו כינוס נכסים. הערעור נדחה.
ב. מעשה פשיטת רגל הוא אם הודיע החייב לנושה כי הוא מפסיק או עומד להפסיק לשעה או לצמיתות לשלם את חובו. הודעה כזו אינה חייבת להיות בכתב ויכולה לעלות מתוך אמירה בעל פה לבעל חוב או לבא כוחו. אכן, לא די בהערת אקראי או באמירה המשרתת מטרה אחרת, אלא מדובר באמירה שהיא פרי החלטה ברורה וניתנת כביטוי לרצון לתת פומבי לכוונה העולה מתוכה ובה. בהעדר בסיבות מיוחדות אין במסירת הודעה על קיום אינסולבנטיות, כשהיא לעצמה, כדי להביא את הענין בגדר סעיף 5(5). דרוש, לפחות מבחינה אובייקטיבית, שניתן יהיה לפרש את ההודעה כהודעה על כוונה להתלות את תשלום החובות. לענין הבנתה של הכוונה העולה ממלותיו של החייב, אומצה אמת המידה לפיה שואל עצמו ביהמ"ש מה היה נושה סביר מסיק ומבין מדברי החייב, והאם היה מבין מן הדברים שיש בכוונתו של החייב להתלות את תשלום חובותיו.
ג. בענייננו העיד מנהל סניף הבנק בו ניהל המערער את חשבונו, כי המערער אמר לו שאיננו מסוגל לשלם לאלתר את החוב, וכל מה שיש לו זה רכב ישן וכן חוב של 30,000 דולר בבנק המזרחי ולכן איננו יכול לשלם. משמע, לא היתה רק טענה בדבר תשלום יתר של עמלות כביכול, אלא אמירה מפורשת של המערער כי אין לו וכי אינו יכול לשלם. מנוסח הדברים יש ללמוד על כך שחזקה דעתו של המערער שלא לשלם חובותיו לבנק, וכי אמר את הדברים לא בשיחת אקראי אלא בשיחה עסקית עניינית עם הנושה כאשר השיחה סבה על החוב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. וינרוט למערער, עו"דעודד לוינסקי למשיב. 23.10.85).

ע.א. 93/85 - אורית וענבל שגב נגד שלמה שגב

*דיון בענייני מזונות כשלא הוגש כתב הגנה(הערעור נתקבל).

א. המערערות, קטינות, בנותיו של המשיב, הגישו באמצעות אמן תביעה למזונות כנגד אביהן. ההורים נישאו בשנת 1970 וחייהם המשותפים התערערו. במרץ 1980 אישר ביה"ד הרבני הסכם גרושין שעל פיו התגרשו בני הזוג. סמוך לאחר הגרושין, חזר המשיב לחיות עם גרושתו וניהל עמה משק בית משותף כבעל ואשה. במסגרת מערכת יחסים זו החליפו בני הזוג את דירתם וקנו דירה אחרת שנרשמה על שם שניהם. לטענת האם הבטיח לה המשיב כי יחזור וישאנה אך לא עמד בדבורו. בספטמבר 1984 עזב המשיב את הבית ורק אז החל לשלם את מזונות בנותיו, המערערות, כפי שהתחייב עפ"י ההסכם, 61,000 שקלים בכל אחד מהחדשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 1984. ביום 18.11.84 הוגשה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות הקטינות והדיון נקבע ליום 17.12.84. ביום 16.12.84 פנה ב"כ המשיב לביהמ"ש וביקש לדחות את הדיון ולהאריך את המועד להגשת כתב הגנה. בתיק אין כל התייחסות לבקשה זו, אך בעצם קיום הדיון במועדו המקורי מקופלת דחייה של בקשה אחרונה זו. ביום 17.12.84 נערך הדיון והופיע בו המשיב ללא
עורך דין. ב"כ המערערות ביקש שביהמ"ש לא יתן פסק דין סופי כל עוד לא הגיש המשיב כתב הגנה והרצאת פרטים כנדרש עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש המחוזי קיים את הדיון שבמהלכו עיין בכתב התביעה והרצאת הפרטים של המערערות ושמע את המשיב ואת טענות בעלי הדין. בדיון זה נתברר כי המשיב משתכר כ- 610,000 שקל לחודש, הרבה יותר ממה שצויין בכתב התביעה של המערערות, אשר לפיו משתכר המשיב כ- 480,000 שקל לחודש בלבד. בו ביום נתן ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו. הוא קבע כי אין מקום לדחיית המשפט וגם אם צודק ב"כ המערערות שיש לנתבע הכנסות נוספות הרי אין התובעים שותפים של הנתבע בהכנסותיו ואין הם זכאים אלא לצרכים הדרושים להם. הוא קבע מזונות של 120,000 שקל לחודש כשהסכום צמוד למדד שפורסם ביום 15.12.84 ויתואם כל חודשיים.
ב. בערעור על פסה"ד מעלה ב"כ המערערות השגות בשני מישורים: במישור הדיוני ובמישור המהותי. במישור הדיוני טענתו הינה כי טעה ביהמ"ש כשלא הורה למשיב להגיש כתב הגנה והרצאת פרטים ופסק את הדין לפני שהוגש כתב הגנה. במישור המהותי טוען ב"כ המערערות כי ביהמ"ש צריך היה לקבוע את גובה המזונות של המערערות לא עפ"י צרכיהן החיוניים ללא דיון ממצה בסוגיה זו, כי אם תוך התייחסות לכלל הכנסות המשיב ולתנאי המחיה שהמערערות היו רגילות בזמן שהמשיב שהה בבית. הערעור נתקבל.
ג. באשר למישור הדיוני בעל דין שלא עמד בדרישות תקנות סדר הדין ולא הגיש כתב הגנה, יכול ביהמ"ש לדון בענין ולפסוק בו, עפ"י הסמכות המוקנית לו בתקנה 97 (א), שלא בפני בעל הדין הנתבע ועל יסוד כתב התביעה בלבד. הוראה זו חלה גם בתביעות מזונות הנדונות עפ"י הכללים המיוחדים שנקבעו בתקנות. השופט נקט בדרך דיונית הסוטה מהכללים האמורים כאשר החליט שלא לדחות את הדיון ומאידך איפשר למשיב להשתתף בדיון. לכאורה היה בכך כדי לפסול את פסק הדין אך אין טעם להחליט כך במקרה דנן. המידע שקיבל השופט מהמשיב במהלך הדיון לא הרע את מצבן של המערערות אלא היטיב את מצבן, שכן התברר שהמשיב מרוויח הרבה יותר ממה שסברו וגרסו התובעות בכתב התביעה. לפיכך יש לראות בנסיבות אלה את פסק הדין כפסק דין שניתן בהעדר הגנה והוא ניתן כדין.
ד. אשר למישור המהותי - טעה ביהמ"ש טעות המחייבת תיקון. השופט לא נתן דעתו לכל העובדות הדרושות לשם קביעת שעור המזונות עפ"י הדין האישי החל כאן, שהוא דין תורה, חייב האב לספק לילדיו את הצרכים ההכרחיים לכלכלתם, אך כאשר לאב יכולת לספק לילדיו מעבר לצרכים החיוניים, עליו לעשות כן מדין צדקה. ניתן לחייב את האב בתשלום מזונות ילדיו שיוכלו להמשיך ולחיות עפ"י רמת החיים שהורגלו לה, אפילו רמת חיים זו תשית עליו חיוב בתשלום דמי מזונות העולים במידה ניכרת על הצרכים ההכרחיים של הילדים. חיוב מדין צדקה מביא בחשבון את הכנסות האב והכנסות האם. על ביהמ"ש לתת את הדעת לכל העובדות הנוגעות לצרכים החיוניים של המערערות, רמת החיים שהורגלו לה ויכולת ההשתכרות של האב ומידת ההשתכרות של האם. רק כאשר עובדות אלה אינן שלמות יכול השופט לאמוד את צרכיהם של הילדים גם עפ"י נסיון החיים שלו כשופט היושב בקרב עמו. במקרה דנן, מתוך פסה"ד התמציתי לא ברור במידה מספקת על סמך מה הגיע השופט לכלל חיוב בתשלום של 120,000 שקל בלבד כדמי מזונות. יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון מחדש בענין וישמע ראיות אם ימצא זאת לנכון.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט לוין. השופט גולדברג בפסק דין נפרד וקצר ציין כי משדחה ביהמ"ש המחוזי את בקשת המשיב להאריך את המועד להגשת כתב הגנה, היה עליו לנקוט באחת משתי הדרכים המנויות בתקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.
הדרך האחת היא ליתן פס"ד שלא בפני המשיב על יסוד כתב התביעה בלבד והדרך השניה לדרוש מהמערערות, מטעמים מיוחדים שירשמו, הוכחה מלאה או חלקית של התביעה לפני מתן פסה"ד. משלא הגיש המשיב כתב הגנה לא היה מקום להזמינו לדין, אך גם אם הוזמן, משום מה, ע"י מזכירות ביהמ"ש, לא עמדה בפני ביהמ"ש דרך אחרת לפסוק בענין אלא עפ"י הוראות תקנה 97(א). ביהמ"ש לא היה מוכן לחייב את המשיב על יסוד כתב התביעה בלבד, שבו פורטו, בין היתר, צרכי המערערות, ולפיכך היה עליו לדרוש מן המערערות להוכיח תביעתן. משלא ניתנה למערערות הזדמנות להביא ראיותיהן נפגעה זכותן לשכנע את ביהמ"ש בדבר גובה דמי המזונות המגיעים להן מהמשיב ועל כן דין הערעור להתקבל. אשר למישור המהותי - ענין זה יבוא ממילא על תיקונו כשיוחזר התיק לביהמ"ש קמא. השופט בך הסכים עם דרך ההנמקה של השופט גולדברג.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד שמואל אלבראנס למערערות, עו"ד מ. ברקוביץ למשיב, 31.10.85).

ע.א. 498/81 - זמיר קבלנות כללית בע"מ נגד שא"ז חברה לשרותים בע"מ ואח'

*התערבות בממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא(הערעור נתקבל).

א. טרקטור של המערערת הוחזק בשימוש משך 182 ימים, או אצל החברה המשיבה או אצל מנהלה ובעל מניותיה המנוח יהודה אדרי. המשיבה טענה כי הטרקטור הוחזק על ידה על פי הסכם בינה לבין המערערת לרכישתו תמורת 100,000 ל"י. המנוח, שבמקומו כמשיב בא עזבונו, העיד כעד הגנה בחקירה ראשית, אך הוא הלך לעולמו לפני חקירתו הנגדית. שום עד אחר מטעם המשיבים לא נקרא להעיד. זאת ועוד, עד המערערת, ראובן סלוביק, אמר בביהמ"ש כי בשיחה הקובעת בינו לבין המנוח אדרי היה נוכח גם מנהל העבודה של אדרי וגם המנוח בעדותו אמר שנוכח עמו מכונאי שעבד אצלו, ואעפ"כ לא הביאה החברה אותו מכונאי כעד מטעמה. גירסת סלוביק היתה כי בשיחה הקובעת ניתנה למנוח ברירה לרכוש את הטרקטור תמורת 150,000 ל"י או לשכור אותו יומית לפי 3,000 ל"י ליום שהיה מחיר השוק, והמנוח העדיף לשכור את הכלי לזמן ארוך. כאשר לא קיבל את דמי השכירות משך כשלושה חדשים נסע סלוביק לחפש את המנוח בסיני ולאחר שאיתר אותו דרש ממנו כי ישולמו דמי השכירות ועל כך הגיב המנוח שאין לו כסף ואינו מעונין לשלם. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת והצביע על סתירות בעדותו של סלוביק ונראה שהשופט ביסס מסקנתו גם על השיקול כי המחיר שנדרש תמורת הטרקטור שווה לדמי שכירות של כחודשיים כאשר תוחלת חייו של הטרקטור ארוכה הרבה יותר, ושיקול זה גרם לו כנראה להשתכנע שגירסת השכירות אינה עומדת במבחן השכל הישר. הערעור נתקבל.
ב. קיימת עדותו של סלוביק כי 3,000 ל"י ליום עבודה תאמו את מחיר השוק עבור שכירת רכב מכני כבד ועדות זו לא נסתרה. כמו כן יתכנו שיקולים מסחריים ההופכים את שכירתו של הכלי לכדאית, כגון ההכרה בתשלום זה כהוצאה לצרכי מס ומצבו של הכלי המכני המסויים המשפיע לדעת השוכר על קיצור תוחלת חייו. על כן אין מקום להנחה כי שכירת הכלי לעומת מכירתו אינה עומדת במבחן השכל הישר.
ג. לעדותו של המנוח אין לתת משקל של ממש, שכן המנוח נפטר כאמור לפני שנחקר חקירה נגדית. גם העובדה שעובדו של המנוח היה נוכח בשיחה בין המנוח לבין סלוביק ולא נקרא להעיד תומכת בגירסת המערערת. אי הבאת עד שהיה עשוי לשפוך אור על הפרשה הנדונה מחזקת את משקלה ומהימנותה של גירסת היריב. על יסוד כל הנ"ל הוחלט לקבל את הערעור ולחייב את המשיבים לשלם את סכום התביעה למערערת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יעקב בכר למערערת, עו"ד ניסים מזור למשיבים. 3.10.85).

ע.א. 238/82 - בן סימון ז'נט (קטינה) נגד שאוכת קוזעה ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה).

א. בנובמבר 1972, בהיות המערערת כבת שלש, נפגעה בתאונת דרכים והמשיבים הודו באחריותם לאירוע התאונה ולתוצאותיה. השאלה שבמחלוקת היתה מהו סכום הפיצוי שיש לשלם. הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם המערערת ומטעם המשיבים וביהמ"ש מינה מומחה רפואי (להלן: המומחה) ועפ"י חוות דעת שהגיש קבע ביהמ"ש כי המערערת סבלה מפגם מוחי מלידה שגרם לה מגבלה שכלית במידה קלה, ומגבלה זו משמשת תשתית להפרעה נפשית עמוקה שהתפתחה בינתיים. המומחה העריך את נכותה של המערערת ב-%36 (משוקלל), מזה %20 בגין המצב הנפשי ו-%20 בגין המצב השכלי. מכל אלה ייחס רק %5 לתאונה כגורם המחיש את הופעת ההפרעה נפשית. ביהמ"ש חייב את המשיבים לשלם למערערת הפסד השתכרות בעתיד בסכום של 40,000 שקל, כאב וסבל 40,000 שקל ועוד הוצאות קטנות, כערכם בפברואר 1982 בעת מתן פסה"ד. הערעור נדחה.
ב. המערערת העלתה את ערעורה בשלושה מישורים: המשיבים חייבים לשאת בתוצאות נכותה הכוללת בשעור %36 ולא %5 ולחילופין לשאת בתוצאות נכותה הנפשית בשעור של %20 שיש לייחס אותם לתאונה בלבד; יש להגדיל את הסכום בגין כאב וסבל בהתחשב בתלאותיה של המערערת והכיעור שנפל בגורלה; היה מקום לפסוק למערערת סכומים מתאימים בגין טיפול רפואי עתידי.
ג. אילו היתה שאלת אחוזי הנכות שיש לקבוע למערערת תלויה רק בקבלת מסקנות המומחה, לא היה מקום כלל להמשיך לדון בערעור, שכן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב במסקנות עובדתיות של הערכאה הראשונה. ברם, לפני ביהמ"ש דלמטה הונחה תשתית רפואית המצביעה על האפשרות שלמערערת נגרמה נכות נוירולוגית ונכות נפשית שהופעתה הוחשה עקב אירוע התאונה. מחוות הדעת של המומחה ברור כי המערערת לא היתה מגיעה למצבה העכשווי אלמלא התאונה שהחישה את התהליך. השאלה כיצד היתה המערערת מתפתחת אלמלא התאונה לא הובהרה די הצורך, אך יש להסיק מחוות הדעת הרפואית כי במוקדם או במאוחר היתה המערערת מגיעה בלאו הכי למצבה הנוכחי.
ד. יש לדחות את הערעור של ביהמ"ש המחוזי. אך לא מטעמו. ניתן לקבל כי התאונה היא שגרמה לנזק הנפשי, במובן זה שהחישה את היווצרותו והוציאה אותו מהכח אל הפועל. המעסיק אחראי לתוצאה זו (עקרון הגולגולת הדקה) אך עם זאת בקביעת שעור הפיצויים יש להתחשב בכך כי אותה החמרה היתה מתרחשת במידה רבה של סבירות ממילא ובכך מקטינה ממילא את הפסד ההשתכרות. המומחה קבע כי רוב הסיכויים הינם שהפרה נפשית זו היתה מתהווה עקב מאורע אחר עקב התאונה. על רקע זה צדק ביהמ"ש המחוזי כשקיבל את הפחתת הפיצוי והעמידו על %5. בכל יתר הקביעות של ביהמ"ש באשר לסכומים שקבע אין להתערב.

(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מנחם אמיר למערערת, עוה"ד יוסף זאגא וגב' אילנה ראב למשיבים. 31.10.85).

ע.א. 176/82 - הררי יוסף ואח' נגד ורטהיימר ישראל ואח'

*דרך שערוך יתרת התשלום כתנאי לאכיפת חוזה מכר מקרקעין(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. ערעור זה הינו ספיח לפרשת ורטהיימר נגד הררי שנדונה בע.א. 714/79 (פד"י ל"ד (3) 645) ובד"נ 21/80 (פד"י ל"ה (3) 253). הרקע לפרשה הוא זכרון דברים בין ורטהיימר (להלן הקונה הראשון) לבין הררי (להלן המוכר), למכירת דירה מהמוכר לקונה הראשון במחיר של מיליון ל"י. הצדדים היו אמורים לחתום על חוזה למכירת הדירה, אך ביום
2.3.79, יומיים לפני המועד לחתימת החוזה, חתמו המוכרים על חוזה עם בנימיני (להלן הקונה השני) למכירת אותה דירה במחיר של 800,000 ל"י. הקונה השני שילם את מלוא התמורה. ביום 14.3.79 פתח הקונה הראשון בהליכים לאכיפת זכרון הדברים וביהמ"ש המחוזי סבר כי זכרון הדברים אינו מקיים אחרי דרישות סעיף 8 של חוק המקרקעין ודחה את התביעה. בערעור נחלקו הדעות. דעת הרוב היתה כי זכרון הדברים מחייב, אך מתן צו אכיפה יגרום עוול לקונה השני ולכן לא יהיה זה צודק בנסיבות שנוצרו לאכוף את זכרון הדברים ובשל כך נדחה הערעור. בדיון נוסף הוחלט ברוב דעות כי יש להעניק לקונה הראשון סעד של אכיפה.
ב. ביהמ"ש העליון, בדיון הנוסף, הורה להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שיחליט בשאלת התנאים לאכיפה. בדיון השני קבע ביהמ"ש המחוזי כדלהלן: הקונה הראשון ישלם למוכר 640,000 שקלים כפיצוי על שחיקת ערך התמורה עקב האינפלציה, מאחר שרק סכום של 5000 ל"י שולם בחתימת זכרון הדברים. הסכום של 640,000 שקלים משקף את שערוך התמורה בהשוואה לדולר על פי מועדי התשלום הנקובים בזכרון דברים כשהשערוך נכון ליום 6.10.81, למרות שפסק הדין ניתן ביום 19.1.82; הקונה הראשון יחזיר לקונה השני הוצאות שפוצים שהשקיע בדירה בסכום של 30,000 שקל צמוד למדד יוקר המחיה מיום 1.7.80 עד לפרעון;, הסכום של 640,000 שקלים ישולם למוכר לאחר שינוכה ממנו כל סכום המגיע לקונה השני עפ"י החוזה שבין הקונה השני למוכר כשהסכומים צמודים למדד ונושאים ריבית מיום תשלומו של כל סכום, ורק היתרה תשולם למוכר.
ג. הקונה השני, שלא יוכל לגבות מהמוכר סכומים נוספים על אלה שהקונה הראשון ישלם לו, סבור כי הוא זכאי לסכומים יותר גדולים מהקונה הראשון ובערעור היא דורש כי הסכומים שעל הקונה הראשון לשלם למוכר יוגדלו. ברם, אין כל יריבות בין הקונה השני לבין הקונה הראשון בשאלת הפיצוי שעל הקונה הראשון לשלם למוכר כתנאי לאכיפה. טענת המוכר נגד הפיצוי שנקבע היא כי לא היה זה נכון לשערך את יתרת המחיר עפ"י הדולר. מסתבר שביום 5.3.79, למחרת היום שנועד לחתימה על החוזה, השקיע הקונה הראשון 660,000 ל"י בחשבון דולרים בבנק ולאחר שניתן פסק הדין בערעור רכש בכסף דירה אחרת במחיר של 2,3 מליון לירות. שווי הדירה השניה היה כשווי הדירה נשוא המחלוקת, ולטענת המוכר מן הראוי לשערך את יתרת התמורה לפי השקעתו של הקונה הראשון כשהיא צמודה לערך הדירה. לחילופין, טוען המוכר, לא היה זה נכון להעמיד את הסכום על שערוך ליום 6.10.81, אלא צריך היה לשערכו למועד פרעונו. (ביהמ"ש העליון הצדיק את החלטת ביהמ"ש המחוזי אך לנוכח שינוי דרך השערוך כאמור להלן שונה גם מועד השערוך). הקונה הראשון טען נגד קביעת ביהמ"ש המחוזי כי לא את כל ההשקעה בדירה השניה השקיע מהכספים שהיו לו לצורך תשלום מחיר הדירה הראשונה, ולמעשה מומן חלק מהרכישה מכספי משכנתא שקיבל. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ד. ביהמ"ש המחוזי טעה בקביעתו שלא היתה עדות מספקת לכך שהקונה הראשון לא קיבל משכנתא לדירה השניה. הוגש נסח רישום שבו רשומה הערת אזהרה לטובת בנק משכנתאות על אותה דירה. רישום זה מתיישב עם חוב המובטח ע"י משכנתא על הדירה ותומך בעדותו של הקונה הראשון. לא כל מחיר הדירה הראשונה הושקע בדולרים, אלא סכום של 670,000 ל"י, שהיה מוכן בידי הקונה הראשון לצורך התשלום הראשון עפ"י החוזה. ברור איפוא כי בדירה החדשה הושקע סכום של %70 ממחיר הדירה והיתרה היתה ממשכנתא.
ה. הקונה הראשון טוען כי מאחר שבזכרון הדברים אין הוראת שערוך והצמדה, לא היה ביהמ"ש רשאי לשערך את יתרת התמורה בתקופה החוזית, לפי מועדי התשלום
המותנים בזכרון הדברים. לטענתו, טרם נתגבש חוב מבחינה משפטית שכן החוזה לא נחתם ובכך מנע המוכר קיומו של החיוב לשלם את הסכום של 695,000 ל"י במעמד חתימת החוזה, ובאין חובת תשלום אין הצדקה לשערוך. טענה זו אין לקבל. התערבותו של ביהמ"ש בהוראות החוזיות והטלת תנאי שערוך, כשאין כזה בחוזה, כתנאי לאכיפה, כל כולה יסודה בשיקולי הצדק שעל ביהמ"ש לשקול. הצדק אינו סובל שאדם ינסה להיבנות משני העולמות - גם יטען שהוא זכאי לקבל את הדירה במועד הקבוע בזכרון הדברים ויבקש אכיפת ההסכם וגם יטען שבאותו מועד אינו חייב כלל בתשלום התמורה.
ו. ביחסים שבין המוכר לקונה הראשון יש לשקול את אופן השערוך עפ"י העובדות והנסיבות שהוכחו. הפיצוי ההולם בעקבות ירידת ערך הכסף נתון לשיקול דעת ביהמ"ש לפי נסיבותיו של כל ענין וענין. השערוך הטוב ביותר למוכר הוא שערוך עפ"י ערך הדירה, כפי שהמוכר טוען שיש לעשות במקרה זה. ברם, יש לשקול גם את אופן ההשקעה שהקונה בחר בה. אין להטיל על הקונה, הנקי מהפרה, כתנאי לאכיפה, תשלום שיביא עליו הפסד וחסרון כיס. גם אין לצפות ממנו שיהיה אשף פיננסי וידע לכלכל השקעתו ולשנות את ההשקעה מפעם לפעם. אין גם לצפות ממנו שישקיע את כספו ברכישת דירה אחרת. לכן יש להתאים את הסכום הנועד לשערוך על פי ההשקעה שבחר בה הקונה. בענייננו %70 מהתמורה הושקעו תחילה בדולרים ואח"כ בדירה ועל כן השערוך יהיה %70 לתקופה הראשונה בדולרים ואח"כ לפי ערך הדירה שנרכשה ואילו %30 הנותרים ישוערכו עפ"י מדד המחירים לצרכן.
ז. אשר לחלק מהסכום המשוערך שיש לחייב בו את הקונה הראשון לשלם למוכר כתנאי לאכיפה - כעקרון אין לזכות את המוכר המפר בשערוך מלא ובמקרים השונים שנדונו בפסיקה הותנתה האכיפה בתשלום של %70 מהסכום המשוערך. בענייננו היתה התנהגותו של המוכר זדונית ביותר כאשר מכר את הדירה פעמיים ולפיכך יועמד שיעור הפיצוי על %50 בלבד מיתרת תמורת הדירה כשהיא משוערכת כאמור לעיל בחלקה לדולר ובחלקה לערך הדירה שנקנתה. אשר לערעור הקונה הראשון לענין פיצוי הקונה השני על השקעתו בדירה - בענין זה אין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש דלמטה.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, וייס. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד סלוצקי ודגן למערערים,עו"ד שנקר למשיבים. 15.10.85).

ע.א. 381/80 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד סטלה שרותי מכוניות בע"מ ואח'

*שומת קרקע ומבנים לצרכי מס שבח ותיקון שומה(הערעור נתקבל).

א. המערערת (להלן החברה) היתה בזמן הרלוונטי בעלים של שטח קרקע. בשנת 1966 החכירה את הקרקע למשיבה השניה (להלן החוכרת) וזו הקימה על הקרקע, בהתאם לזכותה על פי חוזה החכירה, מבנים בהם ניהלה מוסך למכוניות. לפני תום תקופת החכירה התקשרו שתי המשיבות "כגוף משפטי אחד ובצד אחד" בחוזה מכר של הקרקע והמבנים לחברת נתיבי איילון (להלן הקונה). לפי חוזה המכר נמסרה לידי בורר קביעת התמורה המגיעה למשיבות מאת הקונה וכן קביעת גובה הפיצוי לכיסוי ההוצאה הכרוכה בהעברת המוסך של החוכרת. בהחלטתו נקב הבורר מחיר נפרד לקרקע מזה ולמבנים שעליה מזה וכן את הפיצוי עבור הוצאות העברת המוסך. בפברואר 1979 הוגשה הצהרה למס שבח, ומנהל מס שבח הוציא "עצמה זמנית" שהתבססה על שווי המכירה של הקרקע והמבנים גם יחד וכן על הפיצוי להעברת המוסך. מאידך הכיר לצורך שווי הרכישה הן במחיר הקרקע והן בהוצאות שהוציאו עבור בניית המוסך. התוצאה מכלל חישוביו היתה שעל החברה לשלם מס שבח 410,000 שקלים. על השומה הזמנית הגישו המשיבות השגה שכוונה בעיקרה כלפי הכללת הוצאות העברת המוסך במחיר המכירה. מכאן שהמשיבות לא חלקו על הטלת מס שבח על הקרקע ועל המבנים, בניכוי הוצאות הקמת המבנים. טענתן בנוגע לפיצוי האמור נתקבלה, ושבמסגרת ההכרעה בהשגתן שינה המנהל את
השומה הזמנית הרבה מעבר לכך. הפעם, בניגוד לעמדתו הקודמת, קבע את שווי המכירה בסכום של כ- 750,000 שקלים במקום כ- 1,763,000 שקלים בשומה הזמנית. הפעם התייחס לתמורה שקיבל הבעל הרשום של הקרקע עבור הקרקע בלבד ולא הביא בחשבון את המחיר שהתקבל עבור המבנים. לכן גם לא ניכה את ההוצאות שהוצאו עבור הקמת המבנים. התוצאה מהתפנית היתה שהמשיבות נדרשו לשלם כ- 200,000 שקלים פחות.
ב. המשיבות הגישו ערעור על החלטת המנהל בטענה נגד אי התחשבותו בהוצאות הבנייה. הן סברו בטעות שהמנהל בשומתו החדשה חישב מצד אחד את מס השבח גם בגין התמורה המתקבלת עבור המבנים ומצד שני לא הכיר בניכוי עלות הבנייה בעוד שהמנהל לא לקח בחשבון לא את עלות הבנייה ולא את המחיר שנתקבל עבור המבנים. ועדת הערר הצדיקה את עמדת המנהל שאין להכיר בהוצאות הבנייה הואיל ולא הוצאו ע"י הבעלים אלא ע"י החוכר, ואעפ"כ קיבלה את ערר המשיבות הואיל ולפי השקפתה מוגבלת סמכותו של המנהל בעת הדיון בהשגה, לפי לשונו של סעיף 87 לחוק מס שבח מקרקעין, רק לפרטי השומה שעליהם חלק המשיב. לפיכך, משהכיר בהוצאות הבנייה בשומה הזמנית ובהעדר השגה על ההכרה עומדת הכרה זו בעינה. על הפירוש של הועדה לסעיף 87 סב ערעורו של המנהל וערעורו נתקבל.
ג. כאשר מדובר בשומה זמנית רשאי המנהל עפ"י סעיף 87 לתקן את השומה מכל טעם שהוא תוך תקופה של שנה. סמכות זו היא בלתי מסוייגת, כך שמותר למנהל להגדיל את השומה הזמנית, קל וחומר, כפי שקרה כאן, להפחיתה. הסמכות בסעיף זה עומדת למנהל אף בעת דיון והחלטה בהשגה.
ד. המשנה לנשיא גב' בן פורת התייחסה לשאלה אם לעיצומו של ענין צדק המנהל כאשר שינה את השומה הזמנית והבחין בין המבנים מזה לבין הקרקע מזה. לדעתה, דווקא השומה הזמנית היא המבוססת על פירוש נכון של החוק. מבנים שהוקמו על קרקע, בין ע"י הבעלים ובין בידי "אדם אחר", כמו שאר מחוברים חיבור של קבע, מהווים חלק בלתי נפרד מהקרקע. יתירה מזו, עיסקת מקרקעין חלה על הקרקע עם כל הבנוי עליה אלא אם כן יש בחוק הוראה אחרת. לפיכך לא היתה לכאורה סיבה טובה להמנע מהטלת מס שבח על מכירת המבנים.
ה. השופט בך העיר כי אין צורך להביע דעה בשאלה אם צדק המנהל כשהחיל בשומתו הסופית את תשלום מס השבח על הקרקע בלבד תוך התעלמות מהמבנים שהוקמו עליה, שכן נקודה זו לא הועלתה ולא נדונה בערעור ועל כן היה משאיר אותה בצריכת עיון.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, בך, החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב'לאה מרגלית למערער, עו"ד א. סוכובולסקי למשיבות. 9.10.85).

ע.א. 281/83 - הרוניאן סוליימן ואח' נגד עזבון המנוח חליפה מנשה ואח'

*אכיפת חוזה מכר מקרקעין והפחתת פיצויים הקבועים בחוזה(הערעור נתקבל בחלקו).

א. בדצמבר 1974 נחתם בין המערערים (להלן הקונים) לבין המשיבים (להלן: המוכרים) חוזה שלפיו התחייבו המוכרים להעביר לקונים בית בתל אביב. צויין בחוזה כי הבית נמצא על שתי חלקות וכי החלקות טרם נרשמו על שם המוכרים אך "אין מניעה מביצוע העברת הבעלות בטאבו". מחיר הנכס נקבע לסכום של 173,000 לירות שאמור היה להשתלם בתשלומים שונים. התשלום האחרון של 50,000 ל"י אמור היה להשתלם במעמד העברת הזכויות בטאבו. בספטמבר 1975 קיבלו הקונים את החזקה בבית ועד אז שילמו 133,000 ל"י כך שנותר סכום של 40,000 לירות לתשלום בהעברה. עד עתה לא בוצעה העברת הבית באשר המוכרים לא הצליחו להשיג מן הבעלים הקודם של אחת החלקות את הרישום על שמם ואילו לגבי הבעלות בחלקה האחרת לא ברור של מי היא, ובכל אופן איננה בידיו של מי שממנו נרכש הבית ע"י המוכרים. הוגשה בקשה ע"י הקונים לאכיפת החיוב של רישום הבית על שמם וקבלת פיצויים על הפרת החוזה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אי קיום החיוב של רישום הבית מהווה הפרה יסודית מצד המוכרים, והוסיף שביצוע הרישום כרוך בקשיים הנובעים הן מכך שמי שרשום כבעלים של אחת החלקות לא הסכים לרשום את הבית על שם המוכרים והן מן העובדה שחלקה אחת כלל אינה רשומה על שמו של מי שממנו רכשו המוכרים את הבית. מכאן כי האכיפה של החוזה תהא בלתי צודקת כמשמעות הדבר לפי סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). ביהמ"ש ראה את האכיפה גם כבלתי צודקת בנסיבות הענין, כי הקונים עיכבו תחת ידם, ממילא, 40,000 לירות, היינו כרבע מן המחיר, דבר שאמנם היו רשאים לעשות הואיל והחיוב לשלם סכום זה הוא חיוב שהיה שלוב בחיובם של המוכרים להעביר את הבעלות במרשם המקרקעין.
ג. עם זאת קבע ביהמ"ש כי קמה לקונים זכות לפיצויים על הנזק שנגרם להם עקב הפרת החוזה מצד המוכרים. מאחר ונקבע בחוזה פיצוי קבוע ומוערך מראש בסך 50,000 ל"י, דן ביהמ"ש בפיצוי במסגרת סעיף 15 לחוק החוזים הנ"ל, וקבע כי הפיצויים המוסכמים אינם עומדים בשום יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה בשל אי העברת הרישום. הוא ציין כי בקביעת הפיצויים לא התכוונו הצדדים להפרה של אי רישום בלבד אלא של הפרת החוזה בכלל. זאת ועוד, לפי הראיות, הנזק הטמון באי רישום הבית איננו מפחית מערכו יותר מאשר כ- %15 מהמחיר. לפיכך העמיד את הפיצוי על 30,000 ל"י צמוד למאי 1977 , הוא מועד הגשת התביעה.
ד. המערערים טענו בערעור כי המאמץ שעל המוכרים לעשות כדי לקיים את חיובם הוא מאמץ סביר שביטויו בהגשת תביעה נגד מי שחייב להעביר על שמם את הבית; כי הפסידו סכומי כסף גדולים עקב אי רישום הבית ועל כן צריך היה לקבוע להם שיעור פיצויים יותר גבוה; סכום הפיצוי צריך להיות צמוד ליום חתימת החוזה; שכר הטרחה שנפסק נמוך מדי. הערעור נתקבל בחלקו.
ה. בנסיבות הענין ניתן היה לקבוע שאכיפת החוזה היא בלתי אפשרית כאמור בסעיף 3(1) לחוק החוזים הנ"ל. חיוב המוכרים להשיג את הרישום מידי יורשי המעביר שזכותם כלפיו קמה לפני שנים לא מועטות, היא קשה להוצאה לפועל, ומה גם שאפילו יעשו כן, עדיין נותרת בעיית רישום החלקה שאין יודעים מי בעליה. בנסיבות הענין לא יהיה צודק לצוות על אכיפת החוזה.
ו. קביעת פיצוי בשיעור של כ- 30,000 ל"י היא סבירה ואין להתערב בשיקול הדעת המוענק לביהמ"ש לענין הפחתת שיעור הפיצויים. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה כי הוסכם שרבע ממחיר הבית ישולם רק עם ביצוע הרישום, היינו הנזק שניתן היה לצפותו כהוצאה מסתברת של אי רישום הוקטן ממילא בכך שהקונים לא היו חייבים לשלם את התשלום הנ"ל עד להעברה.
ז. מאידך אין לקבל את קביעת ביהמ"ש לענין התאריך של הצמדת סכום הפיצוי. החוזה נערך בדצמבר 1974 וקיומו של החיוב לרישום נועד לאפריל 1975. הפיצוי המוסכם יש לקבעו באחד משני התאריכים הרלוונטיים - תאריך כריתת החוזה או תאריך הביצוע המיועד של החיוב. לתאריך הגשת התביעה אין בהקשר זה כל רלוונטיות כי הנזק שאותו צפו הצדדים או הנזק הסביר שניתן היה לצפות התייחס למחיר החוזי או לכל המאוחר לתאריך המיועד של הביצוע. מבין שני תאריכים אלה יש לבחור את התאריך המאוחר יותר הוא תאריך ביצוע החיוב שכן הציפיה החוזית הסבירה לתשלום הפיצוי עקב ההפרה מתייחסת לתקופת הביצוע המיועדת שלא היתה ארוכה במקרה דנן.
ח. כאמור אין לאכוף על המוכר את העברת הרישום, אך המוכר יכול להעביר לקונה את מה שיש לו, וזוהי זכות תביעה כלפי מי שממנו רכש את החלקה. העברת זכות התביעה יכולה לקדם במידת מה את הקונה לכיוון השגת הרישום. במקביל לתביעה ולהעברת הרישום בעקבותיה, יחול חיובו של הקונה לשלם את יתרת המחיר שישוערך על בסיס
המדד למועד שנקבע לתשלום היתרה. עם ביצוע העברת הבעלות על יסוד תביעה נגד הבעלים הקודמים יופחת סכום הפיצוי כפי שנקבע בביהמ"ש המחוזי לכדי מחצית.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ראובן רוזאנסקי למערערים, עו"ד נמרוד תבור למשיבים. 23.10.85).

ע.א. 353+366/82 - מיכאל גיטר בפש'ר ושרון גיטר קטינה נגד משה מכנס עו"ד נאמן על נכסי גיטר בפש'ר ואח'

*דרישת כונס נכסים לבטל קניית דירה של אב עבור בתו כאשר האב הוכרז פוש"ר ולראות את הדירה כחלק מנכסי פושט הרגל(הערעורים נתקבלו).

א. ביום 30.12.77 נכרת חוזה לרכישת דירה בין חברה קבלנית (להלן: הקבלן) ובין שרון גיטר (להלן: הקטינה) "על ידי אביה מיכאל גיטר" (להלן: האב). לאחר תשלום מלוא התמורה בדירה וקבלת החזקה בה, פנה האב לביהמ"ש המחוזי בבקשה "לאשר את ביצוע העיסקה כפי שנעשתה" ולמנותו כמי שרשאי לחתום בשם הקטינה על מסמכים הדרושים לרישום הדירה על שמה. ביום 5.7.79 החליט ביהמ"ש "לאשר את רכישת הדירה... לזכות הקטינה שרון גיטר על פי תנאי ההסכם מיום 30.12.77", וכן למנות את האב לחתום על הבקשות להעברת הדירה. ביום 8.1.80 עשה האב מעשה פשיטת רגל וביום 5.3.80 ניתן צו לכינוס נכסיו. צו פשיטת הרגל ומינוי עורך דין מכנס כנאמן ניתן ביום 7.9.80. ביום 22.1.81 הגיש הנאמן בקשה לביהמ"ש לקבוע כי הענקת הדירה מהאב לקטינה בטלה כלפי הנאמן ולחילופין כי רכישת הדירה שטרם נרשמה על שם הקטינה, על ידי האב לטובת הקטינה, היא בבחינת מתנה, והנאמן רשאי לחזור מהמתנה בשמו של האב ובמקומו. בתגובה הגישה הקטינה תצהיר מטעם אמה, שהתגרשה מאביה ב- 1972, כי לקראת הגיע הקטינה לגיל בת מצווה, ביום 25.12.77, הסכימו לשלם ביחד מחירה של דירה "אשר תרכש ע"י הקטינה". בעקבות הסכמה זו נרכשה הדירה במחיר 840,000 ל"י, כשמתוך סכום זה שילם האב את המחצית ואילו את המחצית השניה שילמה האם מכספה כשאת הכספים מסרה לאב וזה העבירם לקבלן.
ב. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת הנאמן, ובהנמקתו ציין כי לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין, בין היתר, ברכישת מקרקעין, בלי שביהמ"ש אישר מראש את הפעולה. לפיכך יש לראות הסכם המתייחס למקרקעין שנחתם ע"י ההורים בלי שניתן אישור מראש על ידי ביהמ"ש כ"הצעה" בלבד, וביחסים שבין האב לקבלן, אם האב לא היה מוסמך לייצג את הקטינה, יש לייחס את הקשר לאב עצמו לפי חוק השליחות. לדעת ביהמ"ש יום ההענקה לבת הוא היום שבו אישר ביהמ"ש את העיסקה, היינו יום 5.7.79, ותאריך זה הוא בתוך תקופת השנתיים שקדמו ליום צו כינוס הנכסים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי האב העניק לקטינה ביום מתן האישור את זכויותיו שלו בדירה לפי החוזה, ולפיכך אין נפקא מינה מנין לקח האב כספים לרכישת הדירה, ואם האם נתנה לו כספים למטרה זו היא יכולה להגיש הוכחת חוב לנאמן. ביהמ"ש המחוזי סבר גם כי צודק הנאמן בטענה החילופית כי מדובר במתנה שנתן האב לקטינה ועל כן יכול הנאמן לחזור בו מן המתנה. הערעור נתקבל.
ג. גם אם נכונה ההלכה כי האישור שנתן ביהמ"ש לחוזה אינו פועל למפרע אלא מיום נתינתו, וכל עוד לא אושר החוזה ע"י ביהמ"ש יש לראותו כהצהרת כוונות או תכנית בלבד, אין המסקנה מכך שיש לראות את האב כמי שהתחייב אישית בחוזה כשלוח שפעל בלי הרשאה. אף שהאפוטרופוס מכונה בחוק כנציגו של הקטין, הרי נציג זה אינו שלוח במשמעות מונח זה בחוק השליחות ואין חוק השליחות חל ביחסים שבין הקטין לבין אפוטרופסו. אמנם, ביחסים שבין האפוטרופוס שפעל בלי אישור ביהמ"ש ובין צד שלישי אין מניעה עקרונית להחיל את חוק השליחות, אולם, לא זו בלבד שתנאי הוא לאחריותו של האפוטרופוס כי הצד השלישי לא ידע שאין אישור של ביהמ"ש, אלא שהאופציות
שבחוק השליחות מסורות לצד השלישי והוא זה שהברירה בידו לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה. משלא ביקש הקבלן להפעיל את הברירה שבידו עד לקבלת האישור, וכשלא העלה כלל טענה שלא ידע כי האב פעל כאפוטרופוס של הקטינה ללא אישור, אין לומר כי בשלב הביניים עד לקבלת האישור יש לראות את האב כמי שהתחייב אישית בחוזה. ברור מן החוזה עצמו כי האב פעל בשמה של הקטינה ולא נטל על עצמו אחריות מוחלטת.
ד. גם אם נראה את החוזה כמשתכלל רק מיום קבלת האישור ע"י ביהמ"ש, וגם אם נחיל את דיני השליחות שבחוק השליחות, אין בידינו להגיע לתוצאה כי יש לראות את האב בזמן מן הזמנים כמבצע הפעולה המשפטית עבורו. משלא רכש האב זכויות על פי החוזה, ממילא נופל גם הטעם החילופי לקבלת בקשתו של הנאמן, שכן לא היתה מצד האב התחייבות לתת במתנה זכויות שמעולם לא היו לו, ושאלת זכותו של הנאמן לחזור בו מההתחייבות לתת מתנה אינה מתעוררת.
ה. מאחר שהקטינה היתה לבדה צד לחוזה, הרי שהיא זו ששילמה לקבלן את מחיר הדירה, וגם אם בפועל שולמו הכספים ע"י האב, היו תשלומים אלה של הקטינה שנעשו באמצעותו כאפוטרופסה. כיון שלקטינה לא היו כספים משלה יש לראות את מסירת הכספים ע"י האב לקבלן כממזגת בתוכה שתי פעולות משפטיות: נתינת הכסף במתנה לקטינה ותשלומו על ידה באמצעות אביה לקבלן. זאת ועוד, יחס הקירבה שבין האב לקטינה אף יוצר חזקה שהכסף ניתן לה במתנה וחזקת הנאמנות לפיה נותן הכסף הוא הבעל של הנכס והאדם שעל שמו נרשם הנכס הוא נאמן בלבד, נדחית בייחס קירבה שכזה מפני חזקת המתנה.
ו. פועל יוצא הוא כי הכספים שנתן האב במתנה לקטינה הם שמהווים "הענקה" לענין פשיטת הרגל, ולא הדירה או התחייבות מכללא של האב כלפי הקטינה לשלם את מחיר הדירה כפי שטוענים המערערים. כיוון שכך יש מקום להבדיל בין הכספים שנתן האב לקטינה ובין חלקה של האם בתשלום מחיר הדירה אם אכן השתתפה במימון. אם נתנה האם כספים הרי לא החזיק בהם האב אלא כשליח להעברתם לקבלן, ואין לראותם ככספים הנכנסים לנכסי פשיטת הרגל. בהיות הכספים של האם ולא של האב אין עליה להגיש הוכחת חוב לנאמן לגביהם.
ז. השאלות הצריכות ברור בענייננו הן: מתי שילם האב את הכספים לקבלן, (המועד הקובע לענין סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל אינו תאריך צו כינוס הנכסים כסברה ביהמ"ש המחוזי, אלא תאריך מעשה פשיטת הרגל); שאלה שניה היא אם נכונה טענת האם כי לא האב שילם לקבלן את מלוא המחיר וכי היא מימנה חלק מהמחיר; עוד עולה שאלה משפטית אם חל עקרון התחלוף הריאלי במקרה זה, דהיינו האם יש לראות בדירה "כמייצגת" את הכסף שניתן ע"י האב כמתנה לקטינה, ואם ניתן לעקוב אחרי כסף זה בדירה שנקנתה, אם אכן תבוטל הענקת הכספים או חלק ממנה. בשאלות אלה לא עסקו ב"כ הצדדים. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון ויחליט בשאלות הנ"ל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. טלמון למערער, עו"ד יהודה הלוי למערערת, המשיב לעצמו. 24.10.85).

ע.פ. 310/85 - איתן זוסיה נגד מדינת ישראל

*הרשעת תובע בבי"ד עירוני בקבלת שוחד וזיוף מסמכים(הערעור נדחה).

א. המערער, שאינו עו"ד, שימש כתובע בבית הדין העירוני בחיפה. הוא הואשם כי קיבל מאחד רופטנברג שטר של 100 דולר כשוחד עבור עזרה במשפטים שהוגשו נגד רופטנברג על ניהול עסק ללא רשיון. שטר זה נמצא בארנקו של המערער כשנעצר ע"י המשטרה. בתחנת המשטרה ניצל המערער את חוסר עירנותם של השוטרים, נטל את השטר לשירותים, קרע אותו לגזרים ושלשל אותם לאסלה. רופטנברג העיד כי נהג לשלם
למערער שוחד בהזדמנויות שונות, אך ביהמ"ש החליט לא לקבל את עדותו, הן בגלל עברו הפלילי, והן בתור שותף לעבירה, אלא אם יש סיוע לעדות. לכן החליט להרשיע את המערער בקבלת שוחד רק במקרה של השטר של 100 דולר שקיבל ואשר המשטרה סימנה אותו באבקה זוהרת, וכן מהלך השיחה בין רופטנברג למערער כשקיבל שטר זה הוקלט והתמליל הוגש לביהמ"ש. המערער הורשע בגין מעשים אלה בעבירות של קבלת שוחד ונסיון להכשיל הליך שיפוטי.
ב. אשמה שניה שבה הואשם המערער מתייחסת לאחד בשם סלטר שהוגשו נגדו אישומים רבים בגין ניהול עסק ללא רשיון. לגבי אחד המקרים ביקש סניגורו של סלטר מהיועץ המשפטי לעכב את ההליכים והוא נענה בחיוב, במכתב בו נאמר "הנני להודיעך כי החלטתי לעכב את ההליכים הפליליים המתנהלים נגד מרשך בתיק פלילי 9568/81 בביהמ"ש העירוני חיפה". עורך דינו של סלטר הביא למערער העתק מכתבו של היועץ המשפטי והמערער הוסיף עליו בכתב ידו "כולל כל יתר התיקים והדוחו"ת שטרם נרשמו בביהמ"ש". על תוספת זו חתם המערער, על אף שלא קיבל היתר לעשות כן. לאחר מכן הופיע המערער בביהמ"ש העירוני בדיון שהתקיים במסגרת התיק הפלילי הנ"ל. סלטר וב"כ לא התייצבו לדיון. המערער הגיש לביהמ"ש את המכתב הנוגע לעיכוב ההליכים כשעליו התוספת הנ"ל וביקש מהשופט לאחד את כל התיקים התלויים ועומדים נגד סלטר, ובהם אף תיקים שהוגשו נגד סלטר לאחר המועד שבו נכתב מכתבו של היועץ המשפטי, ולעכב את ההליכים לגבי כולם. ביהמ"ש נענה לבקשתו.
ג. פרשה שלישית נוגעת לזיופי תעודות זהות של המערער, ששינה את גילו מספר פעמים מ-1911 ל- 1912,ל- 1913,ל- 1915,ל- 1921, כשבכל פעם הוא בוחר לעצמו תאריך המתאים לאינטרסים שלו באותה שעה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לששה חודשים מאסר בפועל ולקנס של 700,000 שקלים. הערעור על ההרשעות ועל חומרת העונש נדחה.
ד. באשר לפרשיה של קבלת שוחד מרופטנברג - ביהמ"ש יכול היה לקבל את הראיות בדבר קבלת השוחד ולדחות את גירסת המערער שמדובר בעלילה. ביהמ"ש נעזר בכך שהמערער בחר בתגובה של שתיקה בעת מעצרו ובעת מתן ההודעה הראשונה במשטרה, וציין כי אמנם זכותו של הנאשם היא לשתוק, אך ניצול זכות זו במקרה הנוכחי יש בו אלמנט מחשיד כי כל אדם סביר במקומו של הנאשם החושב שמעלילים עליו היה צועק מיד חמס. כן נעזר ביהמ"ש בתמליל של השיחות שהוקלטו וכן בעובדה שהמערער קרע את השטר. לפיכך יכול היה להרשיעו הן בקבלת שוחד והן בנסיון להכשיל הליך משפטי.
ה. בעניין הפרשיה השניה של זיוף מכתבו של היועץ המשפטי, מעילה באמון ושיבוש הליכי משפט - אין ספק כי התוספת במכתב מהווה זיוף במובן סעיף 1 לחוק לתיקון דיני עונשין. ביהמ"ש העליון סקר את הפסיקה הנוגעת לעבירות זיוף והגיע למסקנה כי המערער הכניס את השינוי במסמך מתוך כוונה לרמות ויצר מסמך שונה הנחזה להיות את אשר איננו. העולה מכך שאשמת הזיוף הוכחה כראוי וממילא אף העבירה של מעילה באמון. הוא הדין לגבי האשמה של שיבוש הליכי משפט כתוצאה מכך.
ו. גם לעניין זיוף תעודות הזהוי עבר המערער את העבירות שיוחסו לו כאשר זייף תעודת זהות מנדטורית ותעודת זהוי ישראלית וכתוצאה מכך עבר את העבירה של קבלת דבר במרמה, שכן כתוצאה מהמצג ביחס לגילו קיבל "טובת הנאה" בצורה של הארכת שירותו בעיריה מעבר לגיל בו היה חייב לפרוש.
ז. העונש שהוטל על המערער הוא עונש קל ולא צריך היה לערער עליו. המערער ציין כי עבר את גיל השבעים ולקראת אחרית ימיו פוטר בחרפה ובושה מעבודתו, אך ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון עובדות אלה.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, בן-דרור. החלטה - השופט בן-דרור. עו"ד מ. מרץ למערער, עו"ד בן-אור למשיבה. 9.10.85).

ע.פ. 776/81 ואח' - שעבאן ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשוד ורצח(ערעורם של שבעה נאשמים על הרשעה בעבירות שוד ורצח - הערעורים של ארבעה נדחו ושל שנים נתקבלו בעבירת הרצח).

א. מדובר בשתי פרשיות שעניינן קשר לביצוע שוד בפרשה הראשונה וביצוע שוד ורצח בפרשה השניה. בפרשה הראשונה נפגשו המערערים (למעט מערער אחד שלא נטל חלק בפרשה הראשונה) בביתו של אחד המערערים (שעבאן) בבית חנינה הסמוכה לירושלים. בפגישה זו הוחלט לשדוד סוחר עתיקות המתגורר בכפר ליד ירושלים. התפקידים חולקו בין המשתתפים השונים והמערערים יצאו לבצע את מעשה השוד. שניים באו לסוחר וסיפרו לו שמצאו מטמון, הציגו בפניו מטבע שמצאו כביכול במטמון והזמינו אותו אל מקום המטמון. עפ"י התכנון המתינו שם שלושה מתוך החבורה כשהם מזויינים באקדחים, אך המעשה לא בוצע בפועל משום שאחד הנאשמים חשש פן זוהה ע"י מישהו מבין באי ביתו של הסוחר. הפרשה השניה ארעה ארבעה ימים לאחר מכן. שוב נפגשה החבורה בביתו של שעבאן והפעם הוחלט לבצע את השוד אצל סוחר אחר. שוב חולקו התפקידים כאשר אחד מהחבורה צריך היה להשיג מטבע, האחר צריך היה לנסוע לביתו של הסוחר ולהציע לו למכירה מטמון והאחרים חיכו במקום "המטמון" כדי לבצע את השוד. הקרבן הובא למקום ושם שדדו את המנוח ורצחו אותו. יחד עם ששת המערערים היו עוד שניים שאחד מהם ברח ונדון במשפט אחר ואחד הפך לעד מדינה. המערערים הורשעו בעבירות שוד ורצח והערעורים נסבו על ההרשעות בשוד וברצח, אך עיקרם התייחס לעניין ההרשעה ברצח. הערעורים נדחו פרט להרשעה ברצח של שניים מהמערערים.
ב. ככל שהדברים אמורים בשאלה אם ביצעו המערערים את המעשים המיוחסים להם, המהווים עבירה של קשר לשוד עפ"י כל אחד מהאישומים וכן נסיון לשידול לשוד, הרי הרשעות אלה ניצבות על יסודות איתנים. עדות מרכזית עליה מושתתת ההרשעה היא עדותו של עד המדינה המאשרת את העובדות המתוארות בכתב האישום, למעט ענין תכנון הרצח בעת המפגש בבית שעבאן. עיקר חיצי הביקורת של הסניגורים מופנים נגד האמון שנתן ביהמ"ש בעד המדינה שהוא עבריין אך בכך אין להתערב. אין גם להתערב בסיוע שמצא ביהמ"ש לעדותו של עד המדינה. כמו כן, ככל שמדובר בעבירות השוד, יש די והותר בראיות כדי לבסס הרשעת כל המערערים בעבירות אלה, ואין אף צורך להידרש לעדותו של עד המדינה. מדובר בהודעות מפורטות שמסרו חלק מהמערערים ובהן תיארו את מהלך הארועים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי כאשר הנאשמים מואשמים בכתב אישום אחד אין לעשות שימוש בסעיף 10א' לפקודת הראיות כדי לקבל הודעה שמסר נאשם לחוקריו במשטרה כראיה קבילה נגד נאשם אחר. ברם, בינתיים נפסקה הלכה בביהמ"ש העליון כי ניתן לקבל אמרת נאשם כראיה מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות נגד נאשם אחר באותו ענין. לפיכך ניתן לסמוך על הודעות אלה במשפט דנן.
ג. נותרה לדיון השאלה אם ניתן להרשיע את כל המערערים ברצח. כדי להרשיע כל אחד מהמערערים ברצח צריך שיתקיים באותו מערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של רצח, שכן גם אם ייקבע כי כוונת הרצח קיננה בלבם של חלק מהמבצעים, אין בכך כדי להרשיע אחרים שסברו לתומם כי במעשיהם הם מסייעים בביצוע שוד בלבד. אין בחומר הראיות ראיה שממנה עולה בצורה ברורה וחד משמעית כי מטרת הרצח הושמעה באוזני הנאספים בפגישה אצל שעבאן והיתה כלולה בפרטי התכנון שלפיו פעלו המערערים. מבדיקת החומר עולה כי שניים מבין המערערים, עריף ומחמוד, לא ידעו, לא לפני הפגישה ולא אחריה, כי מתכנני השוד מתכוונים לרצוח את הסוחר. לפיכך יש לזכות שניים אלה מהאישום ברצח ולהרשיעם רק בגין השתתפותם בעבירות השוד. בשל הרשעתם בכך יגזר דינם לחמש שנות מאסר.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עוה"ד לנגר ופרנקי למערערים מחמוד ועדיף, עוה"ד ש. תוסיה כהן, הייק וגילת למערערים האחרים. 1.10.85).

ע.א. 182/83 - שילה רוטשטיין נגד יצחק מור

*מחלוקת בין מוכר וקונה רכב שהיה פטור ממס מי ישא בתשלום המסים עקב המכירה (הערעור נדחה).

המחלוקת בין הצדדים סבה על כך מי ישא בתשלומי מסים וקנס עבור רכב שיובא כרכוש עולים ללא מס ע"י המערערת ונתפס בעת שהמשיב נהג בו בדרכו למצרים. אין חולק כי כוונת המערערת היתה להעביר את הבעלות ברכב למשיב, אך למטרה זו ביקשו להסיע את הרכב למצרים מאחר ואין לבצע את ההעברה בישראל ללא תשלום מסים. המערערת טוענת כי המשיב אשם בכך שהרכב נתפס שכן אחותה ביקשה לעבור יחד עמו את הגבול, אך הוא העדיף לנהוג בעצמו ועל כן נתפס הרכב ע"י רשויות המכס. דא עקא, מטענה זו כשלעצמה עולה כי הרכב לא נתפס בכח ע"י המשיב, אלא הועבר לידיו בהסכמה במסגרת החוזה בינו לבין המערערת. בהעברת המכונית בארץ לידי המשיב פעלה המערערת בניגוד לכללים החלים לפי דיני המסים, שהרי סעיף 5 לחוק מס קניה קובע כי במכר טובין חל החיוב במס עם מסירתם של הטובין לקונה. המונח "מסירה" מתפרש לפי חוק המכר, אשר לאור האמור בו מסירת הממכר תהא בהעמדת הממכר לרשות הקונה. אם מסרה המשיבה את המכונית לאחר לפני שעברה תקופת שש השנים הנדרשת הפכה המכונית לטובין טעוני מס ואלה חלים בעת המכירה על המוכר. כיון שהמס חל על המוכרת הרי גם הקנס יחול על המוכרת. במסקנות הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בן ציון באיער למערערת, עו"ד בנימין גבאי למשיב. 14.10.85).

ע.א. 117/85 - חיים מרדכי נגד פני ורחל מרדכי

*מזונות (ערעור וערעור נגדי - ערעורו של הבעל נגד חיובו במזונות הבת נתקבל וערעור נגדי של האשה באשר למזונותיה נדחו).

ביהמ"ש המחוזי פסק סכומי מזונות לאשה ולבתה וכן דחה את בקשת האשה לאסור על הבעל להכנס לדירתה. באשר לסכומי המזונות לאשה הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו וכן נדחה ערעור האשה בענין איסור הכניסה לדירה. באשר למזונות הבת התעוררה שאלה אם זכותה של הבת למזונות נתמשכה עד שהגיעה לגיל 18 ותו לאו, או שמא היתה זכאית למזונות מעבר לכך עד ליום הגשת התובענה של האב לבטל את מזונות הבת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי חיובו של האב בתשלום המזונות של הבת נמשך מעבר לגיל 18 עד להגשת התובענה ובענין זה נתקבל הערעור.
כאשר נפסקו המזונות ביולי 1976 אמנם היתה הבת בגיל 15 ופסיקת המזונות נבעה מחובותיו של האב לפי הדין האישי. ברם, חובת המזונות נמשכת רק עד שהקטין מגיע לגיל 18 ולא מעבר לכך, כל עוד לא הוכח קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום מזונות מעל לגיל 18. אין צורך בהגשת תובענה להפסקת המזונות כאשר הילד מגיע לגיל 18, אלא חובת תשלום המזונות נפסקת מעצמה, כל עוד לא פסק ביהמ"ש אחרת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך, החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. שגיא למערער, עו"ד א. מולודיק למשיבות. 14.10.85).

ע.א. 799/82 - מלכה ברכה ואח' נגד קופ"ח של ההסתדרות הכללית

*אחריות להתאבדות חולה בבית חולים (הערעור נדחה).

המנוח, בעלה של המערערת הראשונה ואביהם של המערערים האחרים, הובא לבית החולים של המשיבה מתחנת מגן דוד אדום לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים. הוא נבדק ע"י רופאים ולא נמצא בו כל ממצא מיוחד. אעפ"כ הוחלט להשאירו בבית החולים למשך הלילה כאמצעי זהירות שבתי חולים נוהגים במקרים כאלה ולצורך מעקב. למחרת בבוקר ביקש המנוח מאחת האחיות סיגריה באמרו שהוא
מדוכא ואף השתמש בסמים. האחות השיגה לו שתי סיגריות, ולאחר כחמש דקות ראתה האחות את המנוח תלוי על חלון המרפסת כשחצי גופו מחוץ למעקה, ביקשה ממנו לחזור ואז הוא חזר והתחיל לצעוק ולהשתולל, שבר שמשה והאחות רצה לקרוא לעזרה. לאחר מכן קפץ המנוח מן הקומה הרביעית ומצא את מותו. טענת המערערים היא כי המשיבה התרשלה בכך שלא השגיחה כיאות על המנוח ולא נקטה בצעדים הדרושים שניתן היה לצפות שתנקוט בנסיבות המקרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור נדחה.
ביהמ"ש בדק את המערכת העובדתית שהוכחה לפניו ובמיוחד את השאלה מה היה ידוע או מה היתה צריכה המשיבה לדעת אודות המנוח שעה שנתקבל לבית החולים, וכן בדק את התנהגותו של המנוח ומה ניתן היה לעשות בפרק הזמן של חמישה רגעים שבו ארעו כל המעשים הנ"ל. בדין נקבע כי לא היתה רשלנות כלשהי מצד המשיבה. מדובר בבית חולים "כללי" ובחולה שלא היה שונה מכל יתר החולים. מבחינה זו שונה המצב מן המקרה שנדון בע.א. 282/60 (פד"י י"ד 2007) שהרי שם נבחנה התנהגות רופאי בית חולים לחולי נפש, לגבי חולה נפש, כאשר הוברר כי חסר מכשיר שעלול להיות כלי מסוכן בידיו של חולה נפש. בארועים שארעו כאן לא היה כדי לגרום למשיבה לנקוט באמצעים מיוחדים שלא נקטה בהם, וכל הארועים התרחשו בפרק זמן כה קצר שלא ניתן היה לעשות דבר נוסף על זה שנעשה.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד גולדברג למערערים, עו"ד אלכסנדר טל למשיבה. 5.11.85).

ע.פ. 574/84 - מרדכי כתובים נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבה, ממעביד ושוד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בגניבת חפצי בית ונוי מחברה שאצלה עבד כנהג, וגניבת יהלומים ממעביד כאשר עבד במפעלו של זה ונהג להחליף אבנים טובות שקיבל לעיבוד באבנים זולות, וכן בשני אישומים של קבלת יהלומים שהושגו בדרך של פשע. לכתחילה הואשם המערער בשוד מזויין של יהלומים ובמהלך הדיון חזרה בה התביעה מאיום זה והסתפקה באישום של קבלת יהלומים להחזקתו בידיעה שאלה הושגו בדרך של פשע. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר של שלש שנים שמתוכן 18 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
לענין ההרשעה - היו ראיות מספיקות להרשעתו של המערער בכל האישומים שהורשע בהם. אשר למידת העונש - על פני הדברים העונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות אולם במקרה זה מתקיימות נסיבות המחייבות להתנהג עם המערער לפנים משורת הדין ולהקל בענשו. הסיבה לכך נעוצה בשלש עובדות חשובות: בקשר לענין השוד הועמד המערער לדין, כאמור, באשמה חמורה מאוד של שוד שהעונש הקצוב לה הוא 20 שנות מאסר וכבר במהלך הדיון הסתבר כי אשמה זו אין לה בסיס בראיות וזה כשלעצמו הינו עינוי דין שאין להתעלם ממנו; משום שהמערער הועמד לדין באשמת שוד הוחלט להחזיקו במעצר עד גמר ההליכים והוא 9 חדשים בתנאי מעצר שהם קשים לאין שיעור מתנאי מאסר רגילים; המערער שוחרר מהמעצר עם ביטול האישום בשוד מזויין ומאז ועד היום הוא משוחרר. במשך תקופה ארוכה זו עלה על מסלול עסקים חדש, והוא מקיים את עצמו ואת משפחתו מעסק זה. לפיכך, הוחלט כי מתוך המאסר של שלום שנים שהוטל על המערער יהיה המאסר לריצוי בפועל כ- 9 חדשים, היינו התקופה שבה המערער ישב במעצר לפני הרשעתו והיתר יהיה מאסר על תנאי.