בר"ע 573/85 - ישראל ביטרן נגד עו"ד אריה קמר
*הליכי הוצל"פ בגביית שכ"ט מחסוי לפי חוק הכשרות המשפטית(הבקשה נדחתה).
א. המחלוקת בין הצדדים סבה על תהליכי הגבייה של שכר טרחת עו"ד שנפסק בביהמ"ש המחוזי לטובת המשיב. פסה"ד הוגש להוצל"פ והמבקש ביקש כי יושהו הליכי הוצל"פ כנגד גופו וכי יו"ר ההוצל"פ יורה שהמבקש פטור ממתן ערובה. ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה, הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה אף היא.
ב. בבקשתו לפטור ממתן ערובה הסתמך המבקש על האמור בסעיף 16 לחוק ההוצאה לפועל, שלפיו רשאים לפטור את החייב ממתן ערובה אם רואים הצדקה לכך לשם מניעת עיוות דין. המבקש טוען כי אם מונעים מראש דיון בעניינו ע"י דרישה להפקדת ערובה, ממילא לא יעלה בידיו להוכיח כי ייגרם עיוות דין אם לא יפטרוהו מן הערובה. אין לקבלטענה זו, שלפיה יש לעולם להתיר דיון לגוף הענין ולהחליט בענין הערובה לאחר שמיעת הטיעונים. כל מקרה מוכרע לאור נסיבותיו וראש ההוצל"פ רשאי להחליט על יסוד הנתונים שבפניו כי אין לפטור מנתינת ערובה מאחר ואין הצדקה לכך לשם מניעת עיוות דין.
ג. טענה אחרת בפי המבקש כי לאור הוראות סעיפים 55 ו- 56(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, מוגבלים ההליכים של ההוצאה לפועל לנכסיו של החסוי ואין לנקוט פעולה לגבי גופו (מאסר בשל אי תשלום וכדומה). גם טענה זו אין לקבל. מהסעיפים 55 ו- 56 הנ"ל ניתן ללמוד שכיסוי ההוצאות והשכר נעשה ע"י החסוי ממקורותיו, להבדיל ממקורות כספיים אחרים. סעיפים אלה אינם דנים בדרכי ההוצל"פ ובאמצעי האכיפה הננקטים במסגרתו. הדברים שנאמרו בסעיפים 55 ו- 56 משקפים את הקביעה בדבר הגורם החייב לכסות תשלומים פלונים וההוצל"פ מאידך דנה במגוון ההוראות והסמכויות המופעלות לפי שיקול דעת הגורם המוסמך לכך, ואשר מטרתן להבטיח כי מי שחייב בחיוב כספי פלוני אכן יכסה אותו.
ד. אשר לטענה כי ביהמ"ש המחוזי לא נימק את החלטתו בדחותו את הערעור - אימוץ דעתה של הערכאה שעליה מערערים, אף הוא בגדר הנמקה כאמור בתקנה 460(3) לתקנות סדר הדין. הוא הדין באמירה של ערכאת הערעור כי לא נתגלו בגזר הדין שלהערכאה שעליה מערערים ליקויים או פגמים כפי שהועלו בטענות המערער. מכל מקום, הנושא הובהר לעיל לגוף הענין והדברים אינם צריכים עוד הבהרה נוספת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ד.ש. הופר למבקש, עו"ד מ.י. קמר למשיב. 7.11.85).
ע.א. 518/84 - דני פיזן נגד ג'נט בן יאיר
*חיובו של ערב בהסכם גירושין לשיפוי האב בתביעת מזונות בניגוד להסכם(הערעור נתקבל).
א. בנובמבר 1982 נחתם הסכם גרושין בין המערער לבין גב' אורלי פיזן (להלן האם). בהסכם נקבע כי בתם הקטינה תהיה בהחזקת האם וזו הצהירה כי ביכלתה לפרנס את הקטינה ולספק את כל צרכיה וכי הבעל (המערער) לא ישלם למזונות הילדה סכום כלשהו. נקבע עוד בהסכם כי אם הבעל ייתבע למזונות הקטינה באמצעות האם או באמצעות צד שלישי "מתחייב הערב ג'נט בן יאיר לשלם לבעל כל סכום שייפסק נגדו ולשפותו על כל נזק ותשלום ודין ערבות הערב כחוב קצוב". הסכם זה וכתב ערבות שצורף אליו קיבל תוקף של פס"ד ואושר ע"י ביהמ"ש עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג.
ב. ב- 1984 הגישה הקטינה באמצעות האם תביעת מזונות נגד המערער והצדדים הגיעו להסכם פשרה שעל פיו התחייב המערער לשלם לקטינה מזונות של 20,000 שקל לחודש צמוד למדד מאי 1984. בהסכם הפשרה נאמר כי אין בו כדי לפגוע בטענת הנתבע (המערער) לגבי חבות הערבה עפ"י הסכם הגירושין. המערער תבע בביהמ"ש
המחוזי חיוב המשיבה לשפותו בסכומים שחוייב לשלם לקטינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו שההוראות בהסכם הגירושין בנושא מזונות הקטינה פסולות על פניהן ואין להן כל נפקות. למסקנתו הגיע ביהמ"ש בהסתמכו על פסיקת ביהמ"ש העליון. הערעור נתקבל.
ג. מאז דן השופט בעניין דנן נתלבנה בביהמ"ש העליון באופן יסודי הסוגייה של התחייבויות שפוי מצד האשה ומצד ערבים בהקשר להסכמי גרושין ונקבעה הלכה חד משמעית ומחייבת. בפסק הדין קוט נגד קוט (ד.נ. 4/82 פד"י ל"ח (3) 197) וכן בפסקי דין מאוחרים יותר נקבע כי הסכמי שיפוי, להוציא מקרים מאוד יוצאי דופן, הם ברי תוקף הן כשמדובר בהתחייבות האם והן כשמדובר בהתחייבות הערבים. היה מקום לפסול הסכמי שפוי כאלה אם וכאשר כתוצאה מהם ייפגעו זכויות הקטין וייגרעו סכומי המזונות הדרושים לכלכלתו. אין חשש לפגיעה בקטין במקרה שהאם קיבלה על עצמה לשפות את האב, שכן אם אינה יכולה לספק צרכיו של הקטין, היא לא תחוייב בשיפויו אלא כאשר "תעשיר". ככל שמדובר בערב, הוא חייב לעמוד בהתחייבותו לשפות את האב, ואם תעמוד לו זכות החזרה אל האם, הוא לא יוכל לממש זכותו זו במקרה שאין ביכולת האם לדאוג לצרכי הקטין, אלא אם כן "תעשיר". נמצא כי עפ"י ההסדרים העולים מתוך ההלכות זכויות הקטין אינן נפגעות ומצד שני נשמר הכלל המשפטי כי הסכמים בין בעלי דין יש לכבד.
ד. ההלכות הנ"ל ישימות בענייננו ביתר שאת, שכן הערבה התחייבה ישירות כלפי המערער, ואין ערבותה זו מותנית בהתחייבות שיפוי של האם. לפיכך לא יכולות להפגע זכויות הקטינה בשל חיוב המשיבה לשפות את המערער. ברם, אפילו נאמר כי זכאית המשיבה לתבוע שפוי מהאם, הרי כל עוד לא תוכל האם למלא אחר חובת השפוי למשיבה מבלי לפגוע בצרכי הקטינה, החיוב לא יהיה בר ממוש.
ה. פסק הדין ניתן מפי השופט לוין ואילו השופט אלון ציין כי בנסיבות המקרה דנן, כפי שעולות הן מתוך מכלול סעיפי ההסכם שבין הצדדים, לא זו בלבד שזכויות הקטינה לא נפגעו, אלא גם לא יכולות להפגע, שכן האם לא התחייבה לשפות את האב והערבה התחייבה ישירות כלפי המערער לשפותו. מטעם זה בלבד דין הערעור להדחות, מבלי להיזקק לחילוקי הדעות שהתעוררו בענין קוט באשר לזכות הערבה לחזור אל האם.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, חלימה. עו"ד א. בארי למערער, עו"ד י. חובב למשיבה. 5.11.85).
ע.א. 219/85 - עדינה גסנר ואח' נגד יהודה גסנר
*שעורי מזונות ופסיקת הוצאות ושכ"ט(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערערים ביקשו הגדלת המזונות שהמשיב חייב לשלם להם ותביעתם נדחתה. האשה ביקשה לאסור כניסת הבעל לדירת בני הזוג והחזקה ייחודית בילדים ותביעתה נדחתה. ביהמ"ש לא פסק הוצאות לטובת המשיב למרות שתביעת המערערים נדחתה. המערערים ערערו על קביעות ביהמ"ש המחוזי והמשיב הגיש ערעור נגדי על אי פסיקת הוצאות. הערעורים נדחו.
ב. לענין עילת המזונות מצא ביהמ"ש כי לא הוכח שינוי מהותי בנסיבות המצדיקשינוי בשיעור המזונות ואין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בממצאים עובדתיים אםלא הוכח כי היו מעוגנים בטעות או בנתונים בלתי נכונים. אשר למשמורת הבלעדית של הילדים - החלטת ביהמ"ש שאין לנתק בין האב לילדיו סבירה בנסיבות הענין. הבקשה לאיסור כניסה של האב לדירת בני משפחה היתה אף היא נטולת יסוד. ביהמ"ש סבר כאמור כי המשך קשריו של האב עם הילדים רצוי וגם הגיע למסקנה שאין לאב מגורים אחרים פרט למגורים ארעיים בחדר אותו שכר ליד עבודתו בבית חולים הדסה ועל כן בדין הגיע למסקנתו.
ג. הערעור שכנגד נסב כולו על ענין ההוצאות ואף הוא נטול יסוד. אמנם התביעה נגד המערער נדחתה, אך בנסיבות המקרה אין להתערב בהחלטה בענין ההוצאות הנתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש שדן בענין, אשר ביסס מסקנתו במקרה דנן, בין היתר, על אופן ניהול ההגנה. ביחוד אין להתערב בענין הוצאות כשמדובר בתביעת מזונות בה קיימים לפעמים שיקולים מיוחדים המניעים את ביהמ"ש שלא לחייב בני זוג, ילדים או הוריהם בהוצאות זה לזה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלמה אלבז למערערים,עו"ד משה ליפשיץ למשיב. 14.11.85).
ע.א. 237/85 - משה בלנק נגד רות בלנק ואח'
*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם כ- 180,000 שקל לחודש מזונות לכל אחד משני ילדיו וכן כ- 360,000 שקל לחודש לאשה, צמוד למדד של פברואר 1985 ומעודכן מדי חודש. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לראיות ומאלה הסיק על השתכרותו של המערער ובאשר לכך אין יסוד להתערב. ביהמ"ש רשאי היה להגיע למסקנה כי המערער העביר את מניותיו בשותפות עסקית העברה פיקטיבית לשותפו ואין לקבל טענתו בדבר העברה ללא תמורה כאמינה. כן רשאי היה ביהמ"ש ללמוד מן החומר שבפניו כי הכנסת המערער מאפשרת לו את העמידה בתשלומים שהושתו עליו. הערעור הנגדי עניינו בעיקר שיעור המזונות והמשיבים מלינים על כך כי ביהמ"ש לא אימץ תביעתם כלשונה וכשיעורה אחרי שנתברר כי נפלו ליקויים מסויימים בטופס 38 שהמערער לא מילא בו את כל שנדרש מכוח התקנות. אין ממש בטענה זו. ביהמ"ש אינו כפות לתיזה של בעל דין ורשאי היה לבחון את מכלול הראיות שבפניו, בין היתר גם לאור הגיונם, כפי שעשה.
ג. מאידך, ביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצא מדוייק באשר לצרכי הקטינים והאשה ובכך החסיר את אחת מאושיותיה של כל החלטה בענין מזונות המציבה צרכי הזכאי למזונות מחד גיסא מול אמצעיו של החייב בתשלום מאידך גיסא. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בצרכי הקטינים והאשה. בהקשר זה הופנתה תשומת לבו של ביהמ"ש המחוזי כי עדכון ההצמדה מדי חודש אינה מקובלת בדרך כלל על ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה ברנדווין למערער, עו"ד רוני עוזר למשיבים. 20.11.85).
ע.א. 561/84 - רפאל שם טוב נגד אורן שם טוב
*מזונות(הערעור נתקבל).
א. המערער חוייב בתשלום מזונות בנו הקטין (המשיב) בסכום של 20,000 שקל לחודש החל מיום 15.8.83, כשהסכום צמוד למדד פברואר 1984 ומעודכן אחת לשלושה חודשים. הערעור על שיעור המזונות והמערער טוען כי הסכום הנ"ל מכסה כ- %80 מצרכי הקטין ומאחר וגם אמו חייבת לשאת בחלק ממזונותיו צריך היה לחייבו בסכום של 12,500 שקלים לחודש בלבד. ביהמ"ש שלערעור אינו נוהג בדרך כלל להתערב בחישובי סכום המזונות, אך במקרה שלפנינו נעשו מספר טעויות בולטות שהשפיעו בהכרח באופן מהותי על שיקוליו של ביהמ"ש המחוזי ובכגון דא יתערב ביהמ"ש שלערעור.
ב. ביהמ"ש המחוזי בחן את מכלול המשאבים העומדים לרשות כל אחד מההורים שהתגרשו זה מזה וחיים עתה כל אחד עם בן זוגם החדש. בקשר לכך נבחנו ההכנסות שמולן יש להציב את הצרכים. צויין כי האם משתכרת כ- 36,000 שקלים לחודש והאב (המערער) כ- 41,000 שקלים. שניהם נישאו מחדש כשלמערער ילד עם אשתו השניה
וגם לאם שנישאה בשנית ילד עם בעלה השני. בקשר לאם שגה ביהמ"ש המחוזי בציינו בטעות כי לאם נולדו שלושה ילדים עם בעלה השני. טעות זו נובעת כנראה מכך שלבעלה שלושה ילדים מנישואיו הקודמים ואשר בעת שמיעת העדויות שילם להם 15,000 שקל לחודש למזונותיהם. ברם, ברור הוא כי לאמו של המשיב אין חובה כלשהי לשאת במזונותיהם של שלושת הילדים הללו. כמו כן ביהמ"ש לא הביא בחשבון שלמערער ילד נוסף. אכן, בעת הדיון היתה האשה בהריון והילד נולד זמן קצר אחרי פסק הדין, אך מותר היה לביהמ"ש להביא בחשבון שנוי זה שהיה צפוי תוך זמן קצר.
ג. ענין נוסף הוא חלקו של המשיב בתשלום משכנתא עבור הדירה בה מתגורר הקטין עתה עם אמו ובעלה. מדובר בסכום של 10,000 שקלים לחודש והכללת חלק כלשהו מן התשלום עבור המשכנתא בסכום המזונות עוגן בחובת המערער לשאת בתשלומי המדור של המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובע (המשיב) זכאי לחלקו היחסי בהוצאות מדור ואלמלא נרכש נכס ושולם מחירו בדרך של הלוואה מובטחת במשכנתא היה לו צורך לשלם דמי שכירות. כיון שמדובר בתשלום של 10,000 שקלים לחודש העמיד ביהמ"ש את חלקו של הקטין על מחצית הסכום הזה. הערכה זו היתה מופרזת. המשכנתא אינה אך בגדר תשלום עבור דיור, אלא גם עבור רכישת הקנין בדירה, ומאחר והמשיב אינו רוכש בעלות בדירה ממילא לא ניתן לחשב את שיעור התשלום החל על המערער בשיעור מחצית תשלומי המשכנתא. מכל מקום, המשיב גר בדירה יחד עם אמו וילדה החדש ובעלה וגם אם צריך לחשב את תשלומי המדור עפ"י חלק כלשהו מתשלומי המשכנתא, הרי חלקו של המשיב הוא רבע ולא מחצית. בכל הנסיבות הועמד סכום המזונות על 15,000 שקל לחודש צמוד כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל טאוסיג למערער,עו"ד טהר שחף למשיב. 21.11.85).
בג"צ 422/85 - תופיק גאנם נגד משרד החינוך והתרבות ואח'
*סמכות בג"צ לדון בתוצאות מכרז למינוי מנהל בית ספר. *כשרות המכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. בכפר חורפיש הוקם בית ספר חדש ובקשר למינוי מנהל ביה"ס פעל משרד החינוך עפ"י הקווים שהותוו בתקנות חינוך ממלכתי (סדרי הפיקוח). עפ"י התקנות האמורות ממנה מנכ"ל משרד החינוך את המנהל בהתייעצות עם המזכירות הפדגוגית ועם מנהל המחוז ברשות המקומית שבתחומה מנוהל בית הספר. לצורך קיום ההתייעצות מכנס משרד החינוך ועדה הפועלת כמעין ועדת מכרז, שמיוצגים בה כל הגורמים הנ"ל, וכן הסתדרות המורים. העותר היה בין אלו שהגישו מועמדותם למשרת מנהל ביה"ס החדש וכאשר לא נבחר פנה לבג"צ והעלה תלונות והשגות נגד המכרז וההחלטה שנתקבלה בו. העתירה נדחתה.
ב. השאלה הראשונה שהתעוררה היא שאלת הפורום המשפטי הנכון לבירור מחלוקות בקשר לתוצאותיו של מכרז. מקובל על בג"צ כי כאשר מתגלה מחלוקת בעניין מכרז פנימי של רשות ציבורית, שבו נוטלים חלק עובדי הרשות, הרי מקום הדיון הנכון הוא בית הדין לעבודה, אשר לו העניק המחוקק לעניין זה סמכות ייחודית. מאידך, כשמדובר במכרז חיצוני הפתוח לכולי עלמא ואינו מעוגן בהסדרים המיוחדים הנוצרים עקב יחסי עובד ומעביד, הרי מקומה של התדיינות בקשר למעשיה או מחדליה של רשות מרשויות המדינה הוא ביהמ"ש הגבוה לצדק. גם כאשר במכרז משתתפים מועמדים שהם מתוך עובדיו של המעביד וכן עובדים מחוץ למסגרת, הפורום המוסמך לדון במחלוקות כאמור הוא בג"צ, שכן אין לפצל את הסמכות. לפיכך אין לקבל את טענת ב"כ המדינה כי על העותר לפנות לביה"ד לעבודה.
ג. העותר הפנה טענותיו נגד כל המשתתפים במכרז ונגד הועדה וחבריה ותלה בהם אשמה של אפלייה פסולה וחוסר תום לב. בג"צ ציין לא אחת כי מי שמלין על ועדת
מכרזים, כפי שעשה העותר כאשר הלין במיוחד על כך שיו"ר המועצה המקומית היה חבר בועדה, אינו יכול לבחור בדרך של השתתפות במכרז תחילה ורק במקרה שיכשל ולא ייבחר במכרז יעלה את ההשגות שיש לו. מי שטוען נגד יושר לבם של מי שמכהנים בועדה צריך להעלות טענה זו על אתר ולא לחכות לתוצאות של דיוני הועדה. העותר העלה טענות רבות נגד חברי הועדה אך עצם השתתפותו בהליכי הבחירה שוללת ממנו את הזכות לטעון את טענותיו הנ"ל לאחר מעשה.
ד. זאת ועוד, הועדה הביעה את דעתה בדבר אי התאמתו של העותר לתפקיד ומסקנה זו עומדת על כנה כל עוד לא בוטלה פעולת הועדה. הטענות המועלות אין בהן כדי לשכנע בקיום פגמים בצורת הניהול של המכרז עצמו. העותר מעלה טענות בדבר שחיתות מידות וניגוד אינטרסים אך טענות אלו אינן יכולות להתברר במסגרת הדיון בבג"צ. בעצם העלאת טענות ע"י והעותר אין כדי לפסול את המכרז על אתר ללא בדיקה נוספת. בנסיבות אלה המסקנה היא שטענות העותר טעונות בדיקה וחקירה ע"י הרשויות המוסמכות לכך, וכל עוד לא אומתו הטענות ע"י חקירה אובייקטיבית עומדות המסקנות של הועדה על מכונן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו, עוה"ד ש. צור וקדוש למשיבים. 25.11.85).
בג"צ 599/85 - ברנוביץ אביגדור נגד מדינת ישראל ואח'
*פיטורי העותר מעבודתו במשרד הפנים(העתירה נדחתה).
א. עתירות העותר מתחלקות לשני נושאים עיקריים: מניעת פיטוריו של העותר מעבודתו במשרד הפנים; דרישת העותר כי נציבות שרות המדינה תדאג לעריכת חקירה ולפתיחה בהליכים משמעתיים נגד שלשה עובדים בכירים במשרד הפנים, המשיבים 4- 6, לגבי פעולתם בקשר למכרז אשר לטענתו לא התנהל בצורה הוגנת ונאותה. העתירה נדחתה.
ב. באשר למחיקת העותר מרשימת המועמדים לפיטורין במשרד הפנים, הרי מתנהל בענין זה הליך בפני בתי הדין לעבודה ואין הצדקה לכך שבג"צ יזקק לנושא זה כל עוד לא מיצה העותר את ההליכים במערכת בתי דין זו. זאת ועוד, אפילו לא היה תלוי ועומד כרגע הליך כנ"ל, היה בג"צ מפנה את העותר לבתי דין אלה, כאשר הנושא הנדון הוא בתחום סמכותם המיוחדת.
ג. אשר להעמדתם לדין משמעתי של המשיבים 4- 6, הודע לעותר בשעתו כי לאחר בדיקה הוחלט שלא לנקוט באמצעים נגד שלושת הפקידים. לא נמצאה הצדקה לעשות כן לגופו של ענין, ובנוסף לכך גם נמנע הדבר עקב העובדה כי העבירות בהן מדובר, אפילו אם נעברו כאלה, התיישנו עפ"י הוראות סעיף 64 לחוק שירות המדינה, הקובע כי לא יינקטו אמצעי משמעת נגד עובד מדינה על עבירת משמעת שנודעה שנה או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע. טענת ב"כ העותר היא כי חובה היתה על הנציבות לפתוח בהליכים נגד הפקידים חרף ההתיישנות, כי הוראות סעיף 64 הנ"ל באות למנוע הטלת סנקציה על הנאשם לאחר שיימצא אשם בעבירה המשמעתית המיוחסת לו, אך אין הסעיף בא למנוע הגשת כתב אישום ובירור האישום לגופו. טענה זו אין לקבל. עפ"י סעיף 64 הנ"ל משמתברר לממונה על התביעה בנציבות שרות המדינה כי חלה על מקרה מסויים התיישנות, מחובתו להמנע מלהגיש בענין זה כתב אישום בכלל.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט בך. עו"ד אוריין תאודור לעותר, עו"ד אלי בןטובים למשיבים. 13.11.85).
בג"צ 476+493/85 - הרב אריה קפלן ואח' נגד עירית צפת ואח'
*מחלוקת בין בתי ספר בדבר קבלת מבנה מהעיריה (העתירות נדחו).
שתי עתירות נפרדות הוגשו נגד המשיבים בענין שימוש במבנה בי"ס שנבנה בואדי חמרה בצפת. בעתירה אחת ביקשו הרב אריה קפלן ואגודת חב"ד כי
המבנה יועמד לרשות אגודת קרית חב"ד ובעתירה השניה ביקש ועד הורי בי"ס בירב, בי"ס ממלכתי דתי, כי ביה"ס יועמד לרשות בית ספר זה. מלכתחילה הובטח המבנה להורי בי"ס בירב, לאחר מכן הובטח המבנה לאנשי חב"ד ולבסוף ביקשה העיריה להעמיד את המבנה בחלקו לרשות אגודת חב"ד ובחלקו לרשות בי"ס בירב. עתירת העותרים נדחתה.
אין אחד מהצדדים מוכן להמצא במחיצתו של השני ובנסיבות שנוצרו לא יוכל בג"צ להושיע לא את העותרים האלה ולא את העותרים האלה. אמנם כן, ניתנה לכל אחד מהם בשלב זה או אחר, בדרך מסויימת, הבטחה שלטונית ע"י משרד החינוך וע"י עירית צפת, אולם במציאות שנוצרה אין בכוחם למלא אחרי הבטחות אלה כלשונן וכרוחן מבלי שתופרנה ההבטחות האחרות ויקופח אחד מבעלי הדין. בחלקן לא ניתן למלא את ההבטחות בשל המדיניות הכלכלית החדשה ובחלקן מחמת שינוי באוכלוסיית הילדים ובמצב זה קיים צידוק לכך שהמשיבים ישנו את הבטחתם לכל אחד מהמשיבים ויקבעו תחתן הסדר הולם אחר באשר למסירת ההחזקה והשימוש במבנה הנ"ל.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. 21.11.85).
בג"צ 381+390/85 - בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נגד ועדת החקירה לענין ויסות מניות הבנקים ואח'
*סמכויות ועדת החקירה בענין מניות הבנקים (העתירות נדחו).
העתירות סבו על שני נושאים מרכזיים: היקף סמכותה של ועדת חקירה שנתמנתה מכוח הוראות סעיף 14 לחוק מבקר המדינה; הודעות לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה שניתנו ע"י ועדת החקירה שמונתה ע"י נשיא ביהמ"ש העליון. העתירות נדחו.
בג"צ קבע כי הועדה לביקורת המדינה של הכנסת מוסמכת למנות ועדת חקירה אשר סמכויותיה יקיפו גם גופים שאינם מבוקרים עפ"י חוק מבקר המדינה, ואשר למשלוח ההודעות קבע בג"צ כי עפ"י הסעיפים הרלוונטיים לחוק ועדות החקירה מוסמכת הועדה לשלוח הודעות לעותרים כי הם עשויים להפגע כתוצאה ממסקנות ועדת החקירה וכי על כן רשאים הם לפעול בהתאם לחוק. נשיא ביהמ"ש העליון בפסק דין נרחב סקר את כל ההשלכות הנוגעות לסמכויות הועדה לביקורת המדינה במינוי ועדת החקירה וכן בסמכויות ועדת החקירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. גולדנברג, א. הרטמן,א. סלונים, ח. צדוק וי. לשם לעותרים, עוה"ד ר. יאראק וא. בן טובים למשיבים. 6.11.85).
בג"צ 166/85 - אוטו בית שיווק וסחר בע"מ נגד ראש עירית תל אביב ואח'
*רשיון לפתיחת חנות (העתירה נדחתה).
העותרת ביקשה רשיון לפי חוק רישוי עסקים לפתיחתה של חנות בה יימכרו ויותקנו מקלטי רדיו טייפ ומערכות אזעקה לרכב בתחנת דלק בדרך חיפה בתל אביב. הרשות ממאנת להעניק רשיון מאחר ולדעתה אינם מתקיימים התנאים המוקדמים להענקת רשיון כאמור. העתירה נדחתה.
לטענת המשיבים נוגדת פתיחת חנות, בעת הזאת, את דיני התכנון והבניה, ואף לא נתקבל בידי העותרת היתר לשמוש חורג. משמע, כל עוד לא שונתה התשתית התכנונית אין המשיבים רואים להיענות למבוקש. בנוסף לכך טוענים המשיבים כי יש מניעה עניינית להענקת הרשיון וזו טמונה בכך שתחנת הדלק שוכנת לצד עורק תנועה ראשי (דרך חיפה) וכל תוספת עסקים מעבר לאלו שכבר קיימים במקום, ברשיון ושלא ברשיון, עלולה להוות מפגע בטיחותי כאשר החניית הרכב תגלוש אל צדי הכביש הראשי ותיצור סיכון לתנועה. העותרת העלתה הצעה להתאמת מקומות חנייה נוספים במקום, אולם, תפקידו של בג"צ איננו לראות עצמו כרשות רישוי עליונה, כדי לשקול במקומה את השיקולים עליהם חייבת לתת דעתה הרשות לפי חוק רישוי עסקים. כל שבתחום בג"צ
הוא לבדוק את ההחלטה שניתנה ע"י הרשות, אם זו פעלה במסגרת סמכויותיה לפי החוק ואם פעלה בתום לב וללא שרירות וללא שיקולים זרים. מן הבחינה הזו די בשלב דיוני זה במסקנה כי אין לגלות דופי בהחלטתם של המשיבים שטרם הגיע המועד לדון ברישוי לפי חוק רישוי עסקים, מאחר ודיני התכנון והבניה בעת הזו ובמצבם הקיים אינם מתירים פתיחתו של עסק כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. קמר ומ.י. קמר לעותרת, עו"ד ג. פריאל למשיבים. 20.11.85).
בשג"צ 306/85 - ח"כ מאיר כהנא נגד יו"ר הכנסת שלמה הלל ואח'
*בזיון בימ"ש עקב אי קיום הוראות בג"צ (בקשה לכוף החלטה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש - הבקשה נדחתה).
העותר ביקש להניח על שולחן הכנסת הצעות חוק ויו"ר הכנסת סרב להניח שתי הצעות חוק בנימוק שהן גזעניות. העותר פנה לבג"צ וביקש לכוף על יו"ר הכנסת להניח את הצעות החוק על שולחן הכנסת, בג"צ קיבל את העתירה אך הסעד שניתן לא חפף את העתירה. בג"צ לא ציווה להניח את ההצעות על שולחן הכנסת, אלא קבע "אנו עושים את הצו למוחלט במובן זה כי אנו מצהירים שהמשיבים אינם רשאים שלא להניח את שתי הצעותיו של העותר, נשוא עתירה זו, על שולחן הכנסת". יו"ר הכנסת לא הניח על שולחן הכנסת את הצעות החוק גם לאחר החלטת בג"צ והעותר פנה לבג"צ וביקש לכוף על יו"ר הכנסת, לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, להניח את הצעות החוק על שולחן הכנסת. הבקשה נדחתה.
אין בפסק הדין של בג"צ כל צו אופרטיבי המחייב את יו"ר הכנסת והסגנים לעשות מעשה או להמנע מלעשותו. יש בו בפסק הדין צו נורמטיבי המפרש את סמכותם של יו"ר הכנסת והסגנים עפ"י תקנון הכנסת. ההבחנה בין צו אופרטיבי לבין צו נורמטיבי חשובה לענין תחולתה של פקודת בזיון ביהמ"ש. אכן, גם בלא צו אופרטיבי מחוייבים הכל לפעול עפ"י הפרוש הנורמנטיבי של ביהמ"ש. לענין החובה לנהוג עפ"י הדין כפי שנתפרש ע"י ביהמ"ש אין הבדל בין צו נורמטיבי לבין צו אופרטיבי, וההבדל בין שני הצוים הוא לענין ההליך המיוחד של בזיון ביהמ"ש. אין מבזים את ביהמ"ש, אלא אם כן אין עושים את שהוא מצוה לעשות, אך אם ביהמ"ש לא הורה דבר אלא הצהיר על הדין והסמכויות, הרי בהתנהגותו של פלוני אמנם פעל שלא כדין, אך אין לומר עליו שבשל התנהגות שלא כדין הוא אחראי לבזיון ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בן דרור. עו"ד מ. שכטר לעותר, עו"ד ר.יאראק למשיבים. 18.11.85).
בג"צ 548/85 - ד"ר יוסף דלין נגד נגיד בנק ישראל ואח'
*גובה הריבית שמאשר בנק ישראל לבנקים (העתירה נדחתה).
העותר מלין על הריבית שגובה המשיב השלישי (בנק לאומי) אשר לטענתו הינה ריבית קצוצה בשיעור הנוגד את החוק. העותר מבקש כי נגיד בנק ישראל והמפקחת על הבנקים יורו לבנקים שלא לגבות ריבית העולה על שיעורי הריבית המקסימליים המותרים עפ"י החוק. העתירה נדחתה.
מתשובת המשיבים עולה כי עומד בתוקף צו לגבי סוג מלווה מסויים בלבד באשר לריבית המקסימלית, ומלבד זה בוטלה התיקרה המירבית לגבי מילוות אחרים, לרבות חשבון חוזר דביטורי (חח"ד), הוא החשבון המנוהל ע"י העותר. בהעדר קביעה בצו על שיעור הריבית המירבית אין "ריבית מופרזת" כהגדרתה בחוק. יתירה מזו, הותרת האשראי במשק ללא תיקרת ריבית, כאשר הדבר נעשה במודע כפי שנטען ע"י המשיבים, הוא אכן עניין של מדיניות כלכלית ולא בג"צ קובע את המדיניות הכלכלית הרצויה או הנכונה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו, עו"ד ש. צור למשיבים. 25.11.85).
בג"צ 244+721/85 - סיג סחר בע"מ ואח' נגד מפעל הפיס ואח'
*סמכות בג"צ לדון במכרז של מפעל הפיס (העתירות נדחו).
במחצית השניה של 1984 החליט מפעל הפיס להתקין מסופים אצל סוכני המכירות שלו ולשם כך העביר מכרז פנימי למספר חברות. במכרז זכתה חברה שאינה ישראלית. העותרות פנו לבג"צ וטענו כי היו פגמים במכרז. לעתירות צורפו המפקח על מט"ח ושר המסחר והתעשיה וזאת בכל הנוגע למתן רשיון מט"ח לחברה זרה וכן למניעת מתן רשיון יבוא כל עוד לא יבוצע מכרז חדש. העתירות נדחו.
מפעל הפיס העלה טענה נגד חוסר סמכות בג"צ לדון בעתירות וטענה זו נתקבלה. נפסק כבר כי מפעל הפיס אינו ממלא תפקיד ציבורי על פי דין ועל כן אין סמכות לבג"צ לדון בעתירות נגדו. כן נפסק שמקום שהענין הוא במו"מ לקראת כריתתו של חוזה, הסמכות לדון בענין נתונה לביהמ"ש המחוזי או לבימ"ש השלום, ועל כן אין מוענקת סמכות לבג"צ. נטען כי העותרות לא יזכו בבימ"ש "אזרחי" לסעד לו הן עשויות לזכות בבג"צ, שכן ביהמ"ש האזרחי מוגבל לסעד הפיצויים בלבד. טענה זו אין לקבל. אין גם ממש בטענה כי בג"צ מוסמך לדון בעתירות בשל דחיפותן, ובשל העובדה שדיון בביהמ"ש האזרחי יארך זמן רב. טענה זו, אפילו אם היא נכונה לגופה, אין בכוחה להעניק סמכות במקום שזו נעדרת. בצרופם של המפקח על מט"ח ושר המסחר והתעשיה לעתירות אין, בנסיבות הענין, משום הענקת סמכות לבג"צ כנגד מפעל הפיס.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט ברק. עוה"ד דברת וקוסובסקי לעותרות, עוה"ד ח. שפילמן, וי. אלון למשיבים. 3.11.85).
ע.פ. 681/85 - טוביה ורטהיים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת נשק גנוב מצה"ל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קיבל מידי חייל תחמושת וחמרי חבלה בידעו שהם גנובים מצה"ל ואיחסן אותם בישובו בו שימש רכז בטחון שוטף. המערער נדון לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. קבלתו והחזקתו של נשק גנוב מצה"ל הם מעשים חמורים מאחר ויש בהם כדי לטפח את העבירה החמורה של גניבת נשק מצה"ל. דווקא ממי שממלא תפקיד של רכז בטחון שוטף ניתן היה לקוות להתנערות מההצעה לקבל נשק גנוב מצה"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד רותם למערער, עו"ד יוסף בן-אור למשיבה. 14.11.85).
ע.פ. 706/85 - מדינת ישראל נגד עאטף סורה
*מידת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על מידת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים ונדון לחמישה חדשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופסילה. הוגשו ערעורים מטעם המדינה על קולת העונש ומטעם המשיב על חומרת העונש והערעורים נדחו. לא מן הנמנע שהיה מקום לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר את העונש; שכן הקטל בדרכים וריבוי עבירות התנועה מחייבים הטלת עונשים משמעותיים ותקופות מאסר בפועל שישמשו הרתעה מפני עבריינים בכוח. אולם, קיימות נסיבות מקלות ובכללן העובדה שהמערער הועמד לדין בעבירת הריגה, עבירה שממנה זוכה, והאשמתו בעבירה חמורה זו האריכה בלי ספק את זמן הדיון והיוותה מעין חרב שהיתה תלייה מעל צוארו כל אותו זמן. בכל הנסיבות העונש שהוטל אינו חורג מהעונש ההולם במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, בן דרור. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד עוזי חסון למערערת, עו"ד צבי רפפורט למשיב. 10.11.85).
ב.ש. 1013/85 - ערפת טהה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור (בקשה לעכב ביצוע גזר דין עד לערעור - הבקשה נדחתה).
העורר נדון לשנה מאסר בפועל ובקשתו לעיכוב ביצוע גזר הדין עד לערעור נדחתה. עפ"י ההלכה שהתפתחה
בביהמ"ש העליון יש להבחין בין "עילות מעצר" הדנות בשלב שלפני בירור המשפט ובין "עילות שחרור" המתייחסות לשלב שלאחר מתן גזר הדין. במקרה האחרון על המבקש להצביע על עוות בולט מצד אחד או על סיכוי בולט לקבלת הערעור מצד שני, ואת אלה יש ללמוד מפסק הדין עצמו מבלי שיהיה צורך בניתוח מדוקדק של העובדות. בנימוקי הערעור אין למצוא טענות כאלה.
(בפני: השופט בן דרור. עו"ד א. שניידשר למבקש, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 12.11.85).
ב.ש. 1047/85 - אליעזר סיאני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר חשוד כי ביחד עם חברו ביצע פריצה נועזת כששללם של הפורצים הגיע לכדי 50 מליון שקל. השניים נעצרו עד תום ההליכים, עררו של השני כבר נדחה בשעונו ועררו של המבקש על מעצרו עד תום ההליכים נדחה בבקשה זו. קיימות הוכחות שיש בהן כדי לסבך את העורר, לפחות לכאורה, בביצוע העבירה נשוא הערר. מדובר בין השאר בשקית ניילון שעליה נתגלתה טביעת אצבעו של העורר. כמו כן שוטר שהכיר את העורר ראה אותו בקרבת זירת הפשע בשעות הרלוונטיות. העורר קובל על כך שטענת אליבי שהעלה עדיין לא נבדקה ולטענתו פוגע מחדל זה בזכותו להוכיח את חפותו. אכן, החוקרים היו מטיבים לעשות אם היו מסיימים את בדיקת האליבי, אך בכך בלבד אין כדי להביא לשחרור העורר כאשר קיים חומר מספיק המסבך אותו במעשה. חומרת המעשה, התיחכום שבו בוצע וחומרת התוצאה, מצדיקים את מעצר העורר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד נח לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 18.11.85).
ב.ש. 1023/85 - מדינת ישראל נגד דאפר עבד אל- חי ואח'
*שחרור בערובה (נסיון לרצח והחזקת נשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בעבירות של נסיון לרצח, החזקת נשק שלא כדין, קשירת קשר לבצוע פשע ואיומים, כאשר עבירות אלה נעברו כלפי שוטר במילוי תפקידו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מדובר בעבירות חמורות המצדיקות מעצר החשודים ובלבד שתומכות בהן ראיות של ממש, וכי ביהמ"ש אינו מצווה בשלב זה לקבוע דבר ביחס למהימנותם של עדי התביעה ויש בדברי עדי התביעה ראיות לכאורה להוכחת גירסת התביעה. אעפ"כ בחן ביהמ"ש את גירסת התביעה כשהיא עומדת מול ראיות אחרות שבתיק החקירה וקבע כי כנגד ראיות התביעה יש בפי המשיבים טענות שיש בהן לערער מן היסוד את גירסת עד התביעה העיקרי. לפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיבים בערובה. הערר נתקבל.
אמנם ניתן לעמוד על סתירות בדבריו של עד התביעה אך אין בהן כדי לקעקע את גירסתו. גם בהתעלם מראיות מפלילות אחרות, עומדות זו כנגד זו גירסתו המפלילה של העד והכחשתם של המשיבים וזמנה של ההכרעה בין שתי הגירסאות בעת הדיון לגופו. לפיכך יש לצוות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד פינקוס למבקשת, עוה"ד טננבלט, שרעבי, עתילי וגנון למשיבים. 31.11.85).
ב.ש. 1061/85 - עמנואל רובקין נגד ישראל קלאצ'ק
*תיקון פס"ד כאשר לא נקבע כי סכום ההוצאות ישא ריבית והפרשי הצמדה (בקשה לתיקון פסק דין - הבקשה נתקבלה).
המערער מבקש כי סכום ההוצאות של מליון שקל שנפסק בערעור שהגיש המשיב נגדו, ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומו בפועל, כאשר בפסק הדין של ביהמ"ש העליון לא צויין דבר ההצמדה והריבית. המשיב מתנגד לבקשה הן לגופה והן משום שהוגשה לאחר שחלף המועד של 21 יום כאמור בתקנה 525 לתקנות סדר הדין האזרחי לענין תיקון פסק דין. הבקשה לתיקון פסק הדין נתקבלה.
פסיקת הפרשי הצמדה וריבית הוא ענין שבשקול דעת ביהמ"ש ובדרך כלל יפסקם ביהמ"ש. בענייננו לא היה כל נימוק להימנע מלפסוק הפרשי הצמדה וריבית וזו השמטה מקרית גרידא. לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין ניתן להאריך את המועד של 21 יום, אם נתקיימו תנאים מיוחדים, ואלה נתקיימו כאן שהרי המבקש לא היה מיוצג ע"י עו"ד, הוא בן 75 ואינו שומע עברית כדבעי, ומשום כך לא הסב שימת לב ביהמ"ש להשמטה. על כן יש להאריך את המועד, ולגופו של ענין יש לתקן את פסק הדין ולקבוע כי הסכום של מליון שקל הוצאות יהיה צמוד ונושא ריבית כחוק.
(בפני השופטים: אלון, ברק, גולדברג. החלטה - השופט אלון. 8.11.85).
בר"ע 592/85 - דוד בן חיים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהשתתפות בפריצה (הבקשה נדחתה).
המבקש יצא מתוך מקלט שהוא אחד מפתחי היציאה של בית שבו בוצעה אותה שעה פריצה. עם יציאתו נמלט מן המקום ונתפס רק אחרי מרדף משטרתי. אותה שעה נתפסו בתוך הבנין שניים שהודו בפריצה ואחד מהשניים היה אחיו של המבקש. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בהשתתפות בפריצה, ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש נתן הסבר בדבר סיבת הימצאותו במקום אך ההסבר לא היה אמין על ביהמ"ש. הסניגור מפנה להלכות בהן קבע ביהמ"ש העליון כי הסתלקותו של אדם ממקום ביצוע עבירה אינה צריכה להצביע דווקא על מעורבותו בעבירה וכי שקרי הנאשם אינם מהווים תשתית לראיות המסבכות אותו במעשה העבירה. אכן, בריחה ממקום בצוע העבירה עלולה לנבוע מסיבה שאינה מצביעה על מעורבות בעבירה, אך צריך להציג סיבה כלשהי שהיא סבירה, כי אחרת נותרת הבריחה בלתי מוסברת, וכאשר היא מצטרפת לנתונים נוספים אין למנוע הכללתה של הבריחה כמרכיב במערכת הראיות התומכות בהרשעה. בענייננו, בנוסף לעצם הבריחה, קיימת העובדה שהבריחה היתה מתוך בנין שבו ביצע אחיו של הבורח אותה שעה ממש מעשה פריצה. המבקש אמנם העלה תיזה, בלתי אמינה כשלעצמה, בדבר המצאותו במקום, אך ההסבר בדבר הבריחה היה פחות סביר מן ההסבר הבלתי סביר בדבר עצם המצאותו במקום.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. גיפס למבקש, עוה"ד גב' ר. לוי למשיבה. 9.11.85).
ע.פ. 658/84 - אהרן וודואקר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בבעילת קטינה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער, יליד 1948, היה ידיד משפחה של המתלוננת שהיא ילידת 1972. המערער נעצר ביולי 1983 בחשד של בעילת הקטינה פעמים רבות במשך השנים 1983-1980 כאשר בא לביתה ומצאה לבדה. תחילה הכחיש את המעשים וטען כי הוא תמיד שיכור אך בשלב מאוחר יותר של החקירה מסר אמרות ובהן הודאה בבעילת הקטינה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של בעילת הקטינה ודן אותו ל- 7 שנים מאסר. הערעור נדחה.
הסניגור טען כי האמרות הוצאו מפי המערער שלא מרצונו החופשי אך טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקיבל את גירסת המשטרה כי לא הופעלו אמצעים פסולים על המערער. האמרות לא עמדו בגפן וכתלושות מן הנסיבות, כי נצטרפו אליהן דברים שהושמעו מפי הקטינה באזני חוקרת נוער. ביהמ"ש המחוזי אמנם טעה בסברו כי הודיות המערער נתקבלו מכוח האמור בסעיף 10א' לפקודת הראיות וטעונות חיזוק, בו בזמן שההודאות של הנאשם נתקבלו מכוח האמור בסעיפים 11 ו- 12 לפקודת הראיות, אך בכך אין כדי להשפיע על מהותן וטיבן של הראיות המשמשות לסוד להרשעה. אשר לעונש - לאור אופיים המזעזע של המעשים אין ממש בערעור נגד מידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בן יאיר למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 4.11.85).
ע.פ. 194/85 - גלילה בן זרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחה בחקירה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירה של הדחה בחקירה. רשימת ההרשעות הקודמות שלה כוללת עבירות די חמורות כאשר העבירה האחרונה היא משנת 1977. באותה שנה הועמדה המערערת לפיקוח שרות מבחן ומאז לא נרשמו לחובתה עבירות עד למקרה דנן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת 3 חדשים מאסר בפועל ו- 6 חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין ספק כי העונש שנגזר הוא עונש קל מאוד יחסית ובמקרים רגילים אין מקום להתערבות בו. ברם, בעת שמיעת הערעור הוחלט לבקש תסקיר שירות המבחן באשר ביהמ"ש סבר כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות זאת וכן התחשב ביהמ"ש בכך שמאז שהועמדה בפיקוח שירות מבחן בשנת 1977 לא עברה המערערת עבירות נוספות עד לעבירה דנן. תסקיר שירות המבחן גולל את פרשת חייה של המערערת, המשברים שפקדו אותה וכן הקשר בינה לבין שירות המבחן שהיה מועיל וחיובי והמלצה להעמיד אותה שנית לפיקוח שירות המבחן למשך שנתיים ולא להטיל עליה מאסר בפועל. ביהמ"ש העליון החליט לקבל את המלצת שירות המבחן בהתחשב בכל האמור לעיל וכן במצב בריאותה הקשה של המערערת ולהמיר את העונש כך שכולו יהיה מאסר על תנאי וכן תועמד המערערת בפיקוח שירות המבחן לשנתיים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן דרור. המערערת לעצמה, עו"ד ח. לירן למשיבה. 4.11.85).
ע.פ. 157/85 - חיים בן שלום ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות סמים - החזקת חשיש ותיווך במכירתו. שותף למעשים אלה היה נאשם אחר שסיפק את הסם ומכרו. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בעוד העונש שהוטל על חברו היה קל בהרבה מזה. ביהמ"ש הסביר כי הטיל על המערער עונש חמור והקל עם חברו, באשר המערער צבר לחובתו הרשעות פליליות קודמות לביניהן אינוס וסחר בסמים שבגינן נגזרו לו חמש שנות מאסר ושנתיים מאסר ולאחר שחרורו חזר לסורו. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי יש אי שויון משווע בין ענשו של המערער לעונש של חברו ואולם ישנו הבדל רב ביותר בנסיבותיו האישיות של הנאשם האחר, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, לבין נסיבותיו האישיות של המערער. כן יש הבדל בעברם של השניים כאשר למערער עבר פלילי חמור ולשותפו עבר נקי. בנסיבות אלו אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן דרור. עו"ד ז. זילברשטיין למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 4.11.85).
ע.פ. 301/85 - סמי ממן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ביבוא סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקה, יבוא, והספקה של הרואין כאשר ההרשעה הושתתה על עדותו של עד מדינה. עד זה הביא ארצה כ- 233 גרם הרואין ובבואו נתפס הסם ברשותו. הוא מסר לחוקריו כי פעל בשליחותו של המערער והמשטרה הדריכה אותו בהמשך מגעיו עם המערער. המשטרה הצמידה מכשיר הקלטה לעד וציידה אותו בשקית ובה שתי קלטות שבהן הובא הסם כשהן ריקות מתוכנן. העד והמערער נפגשו, כשלגירסת העד מסר באותה הזדמנות את השקית למערער, תוך שהמערער מאמין שבתוכה מצוי הסם, ואילו המערער טען כי הפגישה נועדה לעיסקה של יהלומים גנובים. ביהמ"ש המחוזי האמין לעד למרות סתירות בעדותו הרשיע את המערער, ודן אותו לארבע וחצי שנים מאסר. הערעור נדחה.
אין להתערב במהימנות של ביהמ"ש לעד התביעה, ואשר לסיוע הנדרש הרי סיוע כזה קיים, בכך שהשקית שמסרה המשטרה לעד נמצאה בביתו של המערער אם כי הקלטות
עצמן לא נמצאו בביתו. כמו כן, כאשר הובא לביהמ"ש התערב המערער בשיחה שהתפתחה בין אשתו והשוטר המלווה, ובשיחה אמר המערער "מה שחיפשתם הלך". דברים אלה יש לראותם כמתקרבים לראשית הודיה, אם לא כראשית הודיה עצמה. לפיכך הרשעת המערער בדין יסודה. אשר לעונש - אין הוא חמור בהתחשב בכמות הגדולה של הסם ובנסיבות האישיות של המערער.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 19.11.85).
ע.פ. 758/85 - דוד רביבו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הפצת דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהפצת 2600 דולרים מזוייפים והחזקת דולרים מזוייפים ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות בעבירות רכוש שנעברו עד לשנת 1973 והסניגור ביקש להקל בעונש בהתחשב בכך שמאז לא עבר המערער עבירות נוספות, עבד עבודה סדירה ומי שרכש ממנו את השטרות ידע שהם מזוייפים. כמו כן הודה המערער בעובדות ומסר למשטרה מידע מלא. ברם, העונש שנגזר אינו מופרז לחומרא וביהמ"ש המחוזי כבר הביא את כל הנסיבות לקולא בחשבון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. נימני למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.11.85).
ע.פ. 97/85 - ניסים בן מוחא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בביצוע שוד מזויין ונשיאת נשק שלא כדין ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת. המעשה כשלעצמו חמור מאוד והעונש שהוטל הולם את חומרת הענין. גם הטענה באשר לאחידות העונשים לעומת עונשים שנגזרו על שותפיו של המערער לאו טענה היא, בהתחשב בשוני בנסיבותי ברם, מתסקיר שירות המבחן עולה כי חל אצל המערער שינוי לטובה בבית הסוהר ושירות המבחן מוכן לטפל בו. בנסיבות אלה הוחלט להיענות במידת מה למשאלה להקל בעונש כדי לעודד את המערער להמשיך בדרך הטובה שעלה עליה. לפיכך, מתוך שש שנות המאסר יהיו שלוש וחצי שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: אלון, בך, חלימה. עו"ד א. פפרברג למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 18.11.85).
בר"ע 517/85 - חתמי לויד'ס לונדון נגד קסירר דיאמונדס תאגיד בלגי
*סעיף שיפוט בפוליסת ביטוח (הבקשה נדחתה).
צדק ביהמ"ש קמא כי בנסיבות דנן יש לתת לסעיף השיפוט פירוש מילולי ודווקני, לאמור, שדי בכך שאחת החברות רשומה בישראל כדי להקנות סמכות שיפוט לביהמ"ש בישראל. אין גם לקבל את הטענה כי ביהמ"ש בישראל אינו הפורום הנאות לבירור התביעה. תניית השיפוט נשוא המחלוקת מותירה את הבחירה למשיבה (המבוטחת) בידיעה ברורה כי זו עשויה לבחור פורום שאינו נוח למבטח. הלכה פסוקה היא כי כאשר יש תניית שיפוט מפורשת, יסטה ממנה ביהמ"ש רק לעתים נדירות, ובדרך כלל יכבד ביהמ"ש תניית שיפוט מוסכמת. המבקשת טוענת כי אין לסכסוך כל זיקה לישראל, אבל גם אין לסכסוך כל זיקה ברורה לשום מדינה אחרת. המשיבה רשומה בבלגיה, המבקשת רשומה באנגליה, האירוע הבטיחותי הקשור לתביעה אירע בארה"ב. אגב, המבקשת טוענת כי מקום ההתדיינות הטבעי הוא בלגיה, אך לא ברור מה נזק יגרם לה אם תנוהל התביעה בישראל, שהרי המבקשת אינה רשומה באף אחת משתי ארצות אלה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. ביניש למבקשת, עו"ד י. ויינרוט למשיבה. 19.11.85).
בר"ע 663/85 - יצחק קונפינו נגד אמיר קונפינו
*הגשת תצהיר ע"י מי שאינה הנתבעת בתביעת מזונות (הבקשה נדחתה).
אמנם לפי תקנה 263 לתקנות סדר הדין יש לפרט את הטעמים בהחלטה המאפשרת הגשת תצהיר למי שאינה הנתבעת, בתביעת מזונות, והשופט לא עשה כן, אך הטעמים בולטים על פני השטח. מדובר בנתבעת שמקום מושבה בפולין ולא יעלה על הדעת שהיא מסוגלת להתייצב כדי להחקר על תצהירה. אין בבקשה טענה כי אחות הנתבעת שהורשתה להגיש תצהיר אינה מכירה מכלי ראשון את עיקרי העובדות. יתר על כן, הבקשה היא בגדר שימוש שלא בתום לב בזכות דיונית, לחקור את המצהירה המקורית. אילו החליט השופט שלא להתיר הגשת תצהירה של אחות הנתבעת, היה בכך כדי לסכל מראש את ההגנה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 3.12.85).
בר"ע 618/85 - פרופ' ג'ון הול נגד פרופ' ישראל שצמן
*תקפותה של תקנת משנה בתקנות למניעת רעש והוצאות משפט (הבקשה נדחתה).
הטענות המועלות בבקשה זו עניינן תקפותה של חקיקת משנה ושיעור ההוצאות שנפסקו בבימ"ש השלום. הטענה הראשונה סבה על האמור בתקנה 3 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) שעניינה רעש באמצעות מכשירי קול והיא כוללת מעין הוראת פתיחה המפרטת איסורים ומובאת תניה מסייגת שלפיה האיסורים המפורטים בחלק הראשון של התקנה לא יחולו בעת חגיגה המקויימת באחד מן החגים והמועדים שנמנו בתקנת משנה. כל הטענות באשר לחוקיות החקיקה הנ"ל נדחו ע"י ביהמ"ש ונקבע כי רשאי מתקין התקנות לקבוע אימתי יחולו התקנות האוסרות את הרעש, באלו שעות היום ובאלה ימות השנה. לפיכך אין לתת רשות ערעור. באשר להוצאות המשפט - אין בענין זה עילה לרשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. בן ארי למבקש, עו"ד ב. שגיא למשיב. 28.11.85).
בר"ע 246+273/85 - ארד חברה לבטוח בע"מ ואח' נגד מ.ב.י. בע"מ ואח'
*הטלת עיקולים כאשר הנתבעות הן חברות ביטוח (הבקשות נדחו).
בגדר תובענה שהוגשה ע"י מ.ב.י. בע"מ (להלן: התובעת) נגד חברות הביטוח ארד, לה נסיונל ומנורה לתשלום סכום העולה על שלושה מליון דולר עקב נזקי דליקה שפרצה בנכסיה, ניתן צו עיקול על נכסים, ניירות ערך ופקדונות אחרים של הנתבעים בבנקים. ביהמ"ש המחוזי ביטל את העיקול בכל הנוגע למנורה ולה נסיונל והשאיר על כנו את העיקול על נכסי ארד. בקשות רשות ערעור של חברת ארד מזה ושל התובעת מזה נדחו.
מכה תקנה 360 לתקנות סדר הדין רשאי ביהמ"ש או הרשם להטיל עיקול על נכסי נתבע בתנאים מסויימים. במקום שבו הוגשה תובענה נגד בנק או חברת ביטוח ודומיהם שמושבם בישראל קיימת חזקה שהם בעלי יכולת כספית שנזילותה גבוהה וביהמ"ש ימנע מלעקל נכסיהם בהעדר ראיה לסתור המצדיקה מתן צו עיקול. במקרה דנן סבר ביהמ"ש המחוזי שביכולתן של מנורה ולה נסיונל לפרוע את חוב פסק הדין ולפיכך החזקה האמורה לא נסתרה ואין עילה ליתן לתובעת רשות לערער. לעומת זאת הובאה ראיה לכאורית לסתור בעניינה של ארד, והיא, מינוי מפקח מיוחד לחברה זו לפי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח. חברת ארד ביקשה להגיש תצהיר נוסף של המפקח המיוחד המצביע על יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה, אך התצהיר נכתב אחרי החלטת ביהמ"ש המחוזי ואין להזקק לו. בינתיים נתברר שמינוי המפקח המיוחד בוטל. שני עניינים אלה יכולים לשמש עילה לדיון חוזר בביהמ"ש המחוזי שהרי ההחלטה בבקשה למתן צו ביניים לעולם אינה סופית.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. עו"ד ש. שפיר לארד, עוה"ד ש. שגב וא. פרי למ.ב.י., עוה"ד גולדנברג וא. הרטמן למנורה. 17.11.85).
בר"ע 88/85 - יורם אברמזון, מורשה שמינתה הממשלה לפי חוק פיצוי מפוני סיני נגד יוסף זרניצקי מורשה לישובים חקלאיים לפי החוק הנ"ל
*תביעה לפי חוק פיצוי מפוני סיני (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש מלין על החלטת ועדת הערר שפעלה לפי סעיף 21 לחוק פיצוי מפוני סיני, אשר החליטה כי יש לשלם פיצויים לזכאים מן הישובים דקלה, שדות ונתיבות בלי לנכות כל חסר. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
השאלות שהועלו הן: מהי הדרך לקביעת חסר, היינו הפרש שבין דו"ח המצאי לבין אישור המסירה, מי הקובע אותו, באיזה שלב מובאת מסקנתו של מי שמוסמך לכך לידיעת הזכאי ומה דרכי ההשגה על כך הפתוחות בפניו. משהודיעו במקרה דנן למורשה מטעם המתיישבים על החסר טען הלה כי עצם קביעתו ע"י הממונה על ההערכה החקלאית היתה מחוץ לגדר סמכותו של זה האחרון. שני המורשים שנחלקו בדעותיהם פנו לועדת הערר כפי שמורה החוק וזו קיבלה את עמדת המשיב והערעור כאמור נתקבל. הסמכות לקבוע חסר בעקבות דו"ח מצאי היא בידי הממונה על ההערכה החקלאית. קיימת אפשרות של ערר על החלטתו אך הזכאים כבר מיצו כאן את זכות הערר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. הקר למבקש, עו"ד ע. שטרן למשיב. 21.11.85).
ע.א. 694/83 - יצחק נוימילר נגד מילו לוקה ואח'
*מחיקת ערעור עקב אי הגשת סיכומים (הערעור נמחק מחוסר מעש).
המערער לא הגיש את הסיכומים במועד שקצב לו ביהמ"ש ובקשה להארכת מועד שהוגשה בחודש אוגוסט נענתה בחיוב והמועד הוארך בעשרה ימים נוספים כך שהמועד להגשתם הסתיים ביום 13.9.85. מאז ועד יום הדיון במחיקה לא הוגשה שום בקשה למתן ארכה נוספת והערעור נרשם למחיקה מחוסר מעש. בתחילת הדיון הגיש ב"כ המערער תצהיר אישי המלווה בתעודה רפואית ובו פירט את מצבו הרפואי החל בחודש יולי השנה. לטענת הפרקליט מצב בריאותו אינו מאפשר לו לתפקד ולנהל את משרדו ועל כן איחר בהגשת הסיכומים והוא ביקש להאריך את המועד ולא למחוק את הערעור. מאידך טען ב"כ המשיבים כי הערעור טורדני וסיכוייו קלושים. בסופו של דיון הוחלט למחוק את הערעור. ב"כ המערער היה ער לכך כי עליו להגיש את הסיכומים במועד קצוב וכפי שהגיש בתום המועד הראשון בקשה להארכת מועד צריך היה לעשות כן גם לאחר המועד שהוארך. גם אחרי קבלת ההזמנה לדיון במחיקת הערעור מחוסר מעש לא הוגשה בקשה להארכת המועד ורק בעת הדיון הוגשה בקשה כזו. אין מנוס אלא למחוק את הערעור מבלי להכנס כלל להערכת סיכוייו של המערער בערעור.
(בפני: סגן הרשם גילון, עו"ד וינגרטן למערער, עוה"ד דן גור ומ. קליבץ למשיבים. 27.11.85).
ע.א. 278/85 - יואל ברורמן נגד אורן ברורמן קטין ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם לשני ילדיו הקטינים סכום השווה ל- 260 דולר לחודש לכל אחד מהילדים. לביהמ"ש המחוזי הובאו הוכחות באשר לצרכי הקטינים ולהכנסת המערער המסתכמת ב-5,000 דולר לחודש לערך. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי ניתח את הנתונים ואין עילה להתערב בקביעתו. המערער דרש שיפויו ע"י גרושתו עפ"י הסכם שביניהם, ואולם ביהמ"ש המחוזי דחה תביעה זו בקבעו כי המערער יכול לשלם את הסכום שחוייב בו ואילו האם אין ביכולתה לתרום למזונות הילדים ומה גם שאינה מקבלת דמי טיפול מאת הנתבע (המערער). ביהמ"ש ציין כי ממילא אין נפקות לחובת השיפוי שנקבעה בהסכם הגירושין מאחר שהיא עשויה לפגוע בזכות התובעים למזונות. גם בכך אין לגלות עילה להתערבות כי דברים אלה משקפים את ההלכה החלה בכגון דא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נחמיה מימון למערער, עו"ד גב' הדסה מקליס למשיבים. 25.11.85).