ע.א. 65/82 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד נחמן הרשקוביץ ואח'
*קביעת "שווי הרכישה" ו"יום הרכישה" לצורך מס שבח בנכסים שבאו למוכרים בירושה(הערעור נתקבל).
א. אביהם המנוח של המשיבים העביר להם ביום 16.7.75 נכס מקרקעין ללא תמורהושמונה חדשים לאחר מכן נפטר האב. כעבור כשלוש שנים מכרו המשיבים את הנכס. כיון שהמנוח עשה את המתנה פחות מחמש שנים לפני פטירתו, חל עליה סעיף 3(א) לחוק מס עזבון שלפיו נחשב הנכס כחלק מנכסי העזבון שבזמן הקובע היו חייבים במס עזבון. סעיף 26 לחוק מס שבח מקרקעין קובע כי "שווי הרכישה של זכות במקרקעין שהגיעה למוכר בדרך הורשה או בהעברה ללא תמורה כאמור בסעיף 3 לחוק מס עזבון... הוא שוויה ביום פטירת המוריש...". מכאן כי "שווי הרכישה" הוא כשווי הנכס "ביום פטירת המוריש". לעומת זאת דן ב"יום הרכישה" סעיף 37 לחוק מס שבח שאינו מאזכר כלל את סעיף 26 לחוק או את סעיף 3 לחוק מס עזבון. מנהל מס שבח קבע בשומתו כי גם "יום הרכישה" לגבי הנכס הנדון הוא יום פטירת המוריש. לעומת זאת סברה ועדת הערר כי התשובה לשאלה מהו "יום הרכישה" מצויה בסעיף 37 לחוק וסעיף זה המתייחס במפורש לנושא "יום הרכישה" קובע כעקרון כי "יום הרכישה" הוא היום שנקבע כיום המכירה לגבי מי שממנו רכש המוכר את הזכות ולפיכך "יום הרכישה" בענייננו הוא היום בו נתן האב את הנכס במתנה למשיבים. בכך נוצר פיצול בין המועד לפיו קובעים את "שווי הרכישה" שהוא יום פטירת המוריש לבין "יום הרכישה" שהוא, לפי סברת ועדת הערר, תאריך ההעברה ללא תמורה שכמוה כמכירה. הערעור נתקבל.
ב. בפסק דין מקיף הגיעה המשנה לנשיא גב' בן פורת לידי מסקנה כי אין לפצל בין המועד הנקבע כ"יום הרכישה" לבין המועד הקובע לענין "שווי הרכישה". המשנה לנשיא סוקרת את סעיפי החוק, את מטרת החוק והוראותיו ומגיעה למסקנה כי אמנם אין ביהמ"ש רשאי לשנות את לשון החוק והפרשן אינו רשאי להגשים מטרה שאין לה עיגון לשוני בחוק, אך ניתן לעתים להוסיף מלים בחוק ולגרוע ממנו כדי למנוע תוצאה אבסורדית. בענייננו סבורה היא כי המסקנה האמורה מבוססת אף על לשון החוק כנוסחו במועד הרלוונטי לענייננו.
ג. אשר לטענת מנהל מס שבח כי ועדת הערר טעתה כשקבעה כי יש לפטור את המשיבים מתשלום ריבית פיגורים עד ליום ההחלטה בהשגה - השיקולים שהנחו את ועדת הערר היו כי עם כניסתו לתוקף של חוק מס שבח מקרקעין (החוק המתקן) אמנם יכלו המשיבים לעשות שומה עצמית ולשלם מס שבח על פיה, אך אותה שעה כבר היה הדיון בהשגתם בעיצומו ועל אף שהאיצו במנהל להכריע בהשגתם בהקדם הוא לא עשה כן. כמו כן סברה הועדה כי מן הדין להתחשב בעובדה שהשגת המשיבים התקבלה בחלקה. גם הערעור בענין החיוב בריבית נתקבל. הריבית שהיתה מוטלת לפי החוק היא מחוייבת המציאות עקב הירידה המתמדת של ערך המטבע הישראלי. במציאות האינפלציונית מוצדקת הענקת פטור מתשלום ריבית רק במקרים יוצאי דופן בנסיבותיהם ואין המקרה דנא מהווה חריג כזה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, וייס, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בןפורת. עו"ד גב' ד. גורני למערער, עו"ד א. בירנברג למשיבים. 24.11.85).
ע.א. 760/83 - פילובסקי חיים נגד ישראל ויטלני ואח'
*ביטול התחייבות לתת מתנה דירה לבני זוג(הערעור נדחה).
א. המשיבים התחייבו בשנת 1976 לתת במתנה דירה למערער ולבתם הנשואה עמו. לאחר מכן חזרו בהם ההורים מהתחייבותם, עקב סכסוכים בין בני הזוג, ובשנת 1979 נרשמה הדירה על שם ההורים אשר הם שרכשו אותה מעיקרה. מאז 1981 אין המערער מתגורר בדירה. המשיבים ביקשו להצהיר על בטלות הסכם המתנה וביהמ"ש נענה למבוקש וביסס את החלטתו על הוראות סעיף 5(ב) לחוק המתנה. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי בתוך מהלך הדיון ביצע ביהמ"ש מיוזמתו כמעין שינוי חזית, כי מטענות המשיבים צריך היה להסיק שהם מבקשים לעגן טענתם באמור בסעיף 5(ג) לחוק המתנה ואילו ביהמ"ש הסתמך כאמור על סעיף 5(ב). טענה זו אין בה מאומה. בעלי הדין לא נקבו בהוראת חוק, אלא תיארו מערכת נסיבתית המאפשרת הסקת מסקנות משפטיות, והיה ברור כי השאלה שבמחלוקת היא מהו תוקף החזרה מן ההתחייבות לתת מתנה. בכך דן ביהמ"ש ביישמו הוראות החוק הרלוונטיות ובכך אין לגלות כל פגם.
ג. אין לקבל את טענת המערער כי נטל הראיה בשאלה אם מקבל המתנה שינה מצבו בהסתמך על ההתחיבות מוטל על מי שמבקש לחזור בו מן המתנה. לטענת המערער ידעו המשיבים כי הוא ואשתו נמנעו מההזקקות לחלופות אחרות להשגת דירה ובכך שונה מצבו לרעה ועל כן רבץ הנטל על המשיבים. טעון כאמור מעוגן בתפיסה מוטעית. הנטל אינו נע לפי נסיבותיו של כל מקרה. הטלת הנטל באופן כללי על מי שהתחייב לתת מתנה היתה מוליכה את המתחייב למבוי סתום, כי הרי אינו יכול לעולם למצות ולהעריך את מכלול הנסיבות שנוצרו אצל מי שהמתנה הובטחה לו. על כן מונח הנטל על מי שבידיו מלוא האפשרות להעלות מערכת פעולותיו או המנעויותיו מפעולה שבאו בעקבות התחייבות ונבעו ממנה.
ד. לגוף השאלה אם שינה המערער מצבו - ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא הצליח להוכיח כי שינה מצבו עקב הבטחה ובכך אין להתערב. סעיף 5(ב) נקט לשון "שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות" ואין צורך לדון כאן בשאלה אם המחוקק התכוון לשינוי לרעה או שינוי לטובה. עיקרה של אמירה זו מכוון לכך שההתחייבות היתה הגורם הסיבתי שהביא לשינוי אשר אותו יש לשקול מבחינת משמעותו כשהמתחייב מבקש לחזור בו מהתחייבותו. אין הכוונה לכל שינוי שולי וקל ערך ולא כל שינוי חוסם חזרה מכל מתנה. ככל שהמתנה יקרה יותר והשינוי שולי יותר, גם מצטמצמת הנטיה לראות את ההתחייבות כבלתי הדירה. במקרה דנא, הזוג גר זמן ממושך בבית ההורים והיה נטול אמצעים עד שנזדמנה הדירה שנרכשה על שם ההורים. מאחר והיו נטולי אמצעים לא יכלו ככל הנראה לחפש פתרון דיור חלופי. ההתחייבות לתת את המתנה לא הושלמה מאחר והדירה לא הועברה ובינתיים נשתנו היחסים בין הבת ובעלה וההורים לא ראו הצדקה למתן מתנה של דירה. בנסיבות הענין יכלו לחזור בהם ממתן המתנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד ליבוביץ למערער, עו"ד שאול נבוני למשיבים. 20.11.85).
ע.א. 742/82 - סמואל צבי סמואלס נגד אהרון ארוג'אס ואח'
*תביעה להחזר כספים ששולמו ע"ח דירה כאשר המוכרים מכחישים קבלת הכסף(הערעור נתקבל).
א. המשיבים ביקשו לרכוש מהמערער את דירתו, ולטענתם, לפני שהוכנה טיוטת חוזה ע"י עורך דין, גייסו 10,000 דולר ומסרו אותם למערער ללא קבלה. בסופו של דבר סרב המערער לחתום על החוזה ואז הגישו תביעה להחזר סכום זה. התביעה נתקבלה והערעור על כך נתקבל.
ב. אין ספק שנטל הראיה שהסכום האמור שולם למערער רובץ לפתחם על המשיבים ונטל זה לא הורם. המשיבים טענו כי מחיר הדירה היה צמוד לדולר ומתוך חשש לשינויים בשער הדולר עשו מאמצים וגייסו סכום של 10,000 דולר אשר מסרו לנתבע על חשבון מחיר הדירה. אם אכן היה התשלום על חשבון הדירה, כי אז הדעת נותנת שעורך הדין היה כותב כי החתימה על החוזה תשמש אישור לקבלת הסכום כפי שכתב לגבי סכום אחר של 3,000 דולר ששולם. אין זכר לכך בחוזה. אדרבה, מסתבר שכלל לא סיפרו לעוה"ד במעמד עריכת הטיוטא על עצם התשלום. אם לא היה זה תשלום "מתחת לשולחן" אלא חלק מן המחיר כי אז אין הדברים מתקבלים על הדעת.
ג. אשר לדברי העדים עצמם - השופט לא היה מוכן לקבוע מי מהם מהימן בעדותו על פי התנהגותו בביהמ"ש. כידוע אין ביהמ"ש העליון מתערב בשאלת המהימנות אלא אם כן נתפסה הערכאה הראשונה לטעות בולטת. לא כזה הוא המקרה שלפנינו בשאלת מהימנותם של העדים, להבדיל מן המסקנה שהסיק השופט דווקא מאי הוודאות בפי איזה צד הגירסה האמיתית מכאן המסקנה שדין הערעור להתקבל והחיוב של המערער להחזיר 10,000 דולר מתבטל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ש. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. ברימר למערער, עו"ד מ. טורבוביץ למשיבים. 13.11.85).
על"ע 7/85 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד פלוני
*מכתבי איום של עו"ד לאחד הצדדים בחוזה בשם הצד השני כאשר עוה"ד ייצג את שני הצדדים(הערעור נתקבל) .
א. בפברואר 1978 נערך ע"י עו"ד אלמוני, שכיר במשרדו של המשיב, חוזה שלפיו התחייבו המוכרים למכור לקונה דירה. התעוררו בעיות שונות בין המוכר לקונה וביוני 1978 שלח המשיב מכתב למוכרים בשם הקונה שישלמו את חשבון מס השבח והתריע על כך שהמוכרים אמרו שלא יפנו את הדירה. הקונה ביטלה הוראה בלתי חוזרת לשלם כסף למוכרים, המוכרים לא היו מוכנים לפנות את הדירה במועד, המשיב דאג שהמוכרים יקבלו את הכסף מהבנק, אך כיון שעברו בינתיים מספר ימים הודיעו המוכרים באמצעות עורך דין אחר כי הם מבטלים את ההסכם. בתגובה לכך שלח ביולי 1978 עורך דין אלמוני מכתב לפרקליטם החדש של המוכרים ובו השתלשלות העניינים וטענות שונות בדבר חוסר תום לבם של המוכרים. כשבוע לאחר מכן שוב שלח עו"ד אלמוני מכתב לפרקליטם החדש של המוכרים ובו נדרשים המוכרים לפצות את הקונה בגין הפרת החוזה, לקיים את העברת החזקה והעברת הרישום וכו'. בחוזה שבין הצדדים נקבע כי שני הצדדים ישלמו שכר טרחת עו"ד ומכאן כי המשיב ועו"ד אלמוני ייצגו את שני הצדדים.
ב. בקובלנה שהוגשה לביה"ד המשמעתי המחוזי נאשמו המשיב ועו"ד אלמוני בעבירות משמעת וביה"ד המשמעתי הרשיע את שני הנאשמים בעבירות שיוחסו להם כי הוא מצא ששני הנאשמים אחראים למשלוח שלושת המכתבים. ביה"ד קבע כי אם עו"ד שכיר עושה עבירה בידיעתו ובייעוצו של עו"ד המעביד שלו הרי העבירה היא של שניהם. שני עורכי הדין ערערו לביה"ד המשמעתי הארצי וזה קיבל את ערעורו של המשיב בקבעו כי שני המכתבים הראשונים אין לראות בהם עבירה אתית, שכן הם מהווים רק נסיון לשכנע את המוכרים להביא את החוזה לידי ביצוע, ואילו באשר למכתב השלישי קבע ביה"ד המשמעתי הארצי שעו"ד אלמוני שלח אותו שלא על דעת המשיב ולכן הותיר על כנה את ההרשעה של עו"ד אלמוני במשלוח המכתב השלישי, וזיכה את המשיב מכל אשמה. הערעור נתקבל.
ג. ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין כי המשיב אחראי גם למשלוח המכתב השלישי וכן קבע כי יש לראות גם בשני המכתבים הראשונים נקיטת עמדה בסכסוך שבין שני הצדדים. סעיף 54 לחוק לשכת עוה"ד קובע כי "במילוי תפקידיו יפעל עו"ד לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות...". עו"ד שניסח חוזה כמייצג שני הצדדים ונוקט עמדה בסכסוך שבין השניים בקשר לעיסקה נשוא החוזה, תוך ייצוגו של צד אחד נגד משנהו, מפר את חובת הנאמנות האמורה. שני הצדדים לעיסקה מוחזקים שגילו לעו"ד שערך את החוזה שביניהם את כל צפונותיהם בכל הנוגע לעיסקה ולא מן הראוי הוא שעוה"ד יעמיד את עצמו במצב שהוא יכול לנצל מידע זה לטובת צד אחד כנגד משנהו ובדרך זו להפר את האימון שהצד האחר נתן בו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. הררי למערער, עו"ד מ. כספילמשיב. 4.11.85).
ע.פ. 30+148/85 - מוחמד אבו זייאד ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש(הערעורים נדחו).
א. שלושת המערערים הורשעו בהחזקת 70 גרם הרואין וביהמ"ש גזר למערער מוחמד אבו זייאד (להלן: מוחמד) שש שנים מאסר שמתוכן שלוש וחצי לריצוי בפועל וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של שנתיים, על המערער איברהים אבו זייאד (להלן: איברהים), אחיו של מוחמד, גזר ביהמ"ש 20 חודשים מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל 20 חודשים מאסר על תנאי מחציתם מצטברים ואילו המערער פרץ (להלן: פרץ) נדון ל- 50 חודשי מאסר שמתוכם 20 חודשים לריצוי בפועל. הערעורים על ההרשעה ועל מידת העונש נדחו.
ב. בליל האירוע, סמוך לשעה 11 בלילה, הבחין סיור משטרתי ביפו בשלושה אנשים שיצאו מרחוב שבו מתגורר מוחמד ונכנסו במהירות למכונית שהתרחקה מהמקום. הרכב המשטרתי יצא לחסום את המכונית ואז פגעה המכונית הבורחת באוטובוס ונעצרה. השוטרים גילו בה את פרץ כשהוא נוהג במכונית, מוחמד ישב לידו ואיברהים ישב במושב האחורי. אחד השוטרים הבחין כי לאחר ההתנגשות חיפש מוחמד את ידית החלון ומשהתקשה בכך הושיט פרץ את ידו ועזר לו לפתוח את החלון. לאחר פתיחת החלון ראה את מוחמד זורק שני כדורים דרך החלון ולאחר מכן התברר כי בתוך הכדורים היו הסמים כאמור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת עדויות התביעה, דחה את גירסת מוחמד ואיברהים כי הלכו לאיטם מהמועדון המוסלמי שבאזור ובדרך פגשו את פרץ ובקשוהו כי יסיעם במכוניתו לביתם וכי לא זרקו את הסם מהמכונית. איברהים ופרץ התנערו מכל שייכות לסם ומידיעה על דבר המצאותו במכונית.
ג. אשר לראיות כנגד מוחמד על החזקתו בסם - אלה מצויות בעדותו של השוטר שראה אותו זורק את הסם מהמכונית ומשנתן ביהמ"ש אמון בדבריו של העד דין ערעורו על ההרשעה להדחות על הסף. אשר להרשעתם של איברהים ופרץ - היה על התביעה להוכיח כי החזקת הסם בידי מוחמד היתה בידיעתם ובהסכמתם ורק אז ניתן לראותם כמחזיקים בסם. ההחזקה במערכת נסיבות כגון אלה איננה נובעת רק מהשתייכותו של פלוני לחבורה כלשהי והחזקת החפץ בידי אחד ממנה, אלא דרוש גם אלמנט נפשי שאיננו מתמצה בקיומה של ידיעה, אלא בהצטרפותן יחד של הידיעה וההסכמה, המוסקת בדרך כלל ממכלול הנסיבות החיצוניות. יש ומערכת נסיבות יוצרת חזקה שבעובדה בדבר המחשבה הפלילית, אך מאידך ניתן לסתור חזקה שבעובדה בהבאת ראיות המצביעות כי המסקנה שהיתה סבירה לפי פשוטם של דברים אינה קיימת במקרה הקונקרטי או שקיים ספק בקיומה. בענייננו, המערערים יצאו בצוותא ממעבר הסמוך לביתו של מוחמד ולאחר שהסתכלו לכל העברים בצורה המעידה על פחד ומעוררת חשד נכנסו למכונית ונסעו מהמקום, כל זאת סמוך לשעה 11 בלילה. עובדות אלה מצביעות לא רק כי השלשה נועדו יחדיו אלא כי שהותם ביחד היתה למטרה משותפת. ככל שהדבר נוגע לפרץ, אם הסיע את שני נוסעיו בלי לדעת על הסם שהחזיקו כי אז הדעת נותנת כי בהתנגש מכוניתו באוטובוס, לא היה מתפנה לעזור למוחמד לפתוח את חלון המכונית. כמו כן, אחרי מעצרו העדיף פרץ שלא למסור גירסה במשטרה והסתפק בכך כי יאמר את שיש לו לאמר בביהמ"ש. תגובה זו כשהיא עומדת לבדה אין בה כדי להצדיק הסקת מסקנה בדבר מטרה משותפת לו ולנוסעיו, אך יש בכוחה להצטרף אל יתר הראיות המדברות נגדו ולחזקן.
ד. אשר לאיברהים - כמות הראיות נגדו אינה מגיעה לזו העומדת לחובתו של פרץ, שכן אלה מסתכמות רק בהליכתו המשותפת עם שני האחרים אל המכונית ונסיעתו בה עמהם. אעפ"כ יש באלה כדי להביא להנחה הגיונית, שלא נסתרה, שהוא היה בעצה אחת עם שני המערערים האחרים בנוגע להחזקת הסם. נסיעה בשעת יום במכונית בה מחזיק
אחד מהנוסעים סם, אין בה לבדה ליצור בסיס למסקנה שהסם הוחזק בידיעתו ובהסכמתו של נוסע אחר, אך לא כן הדבר כשהנסיעה משותפת היא בשעת בוקר מוקדמת, דבר המוכיח לכאורה שהם נועדו למטרה משותפת. אשר לעונש - בהתחשב בחומרת המעשה אין להתערב בעונש שנגזר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד ד. מקרין וא. שלנגר למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 20.10.85).
ע.פ. 3+87/85+210/84 - יעקב כהן, סמי כהן ויצחק כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש(הערעורים נדחו).
א. שלשת המערערים הורשעו באישומים כדלהלן: יצחק הורשע בשני אישומים של עשיית עיסקה בסם ובאישום שלישי של יבוא סם, סחר בו והחזקתו. סמי הורשע באישום אחד של עשיית עיסקה בסם ובאישום אחר של יבוא סם, החזקתו וסחר בו. יעקב הורשע בעיסקה בסם. יצחק נדון ל- 14 שנות מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים כשמחצית התקופה מצטברת, שמואל נדון ל- 10 שנים מאסר בפועל ויעקב נדון ל- 6 שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה כשמחציתה מצטברת. יצחק ויעקב ערערו הן על ההרשעה והן על מידת העונש ואילו סמי ערער על מידת העונש בלבד. הערעורים נדחו.
ב. האישום הראשון שבו מעורבים המערערים יצחק ויעקב מתייחס לעיסקה של יבוא ק"ג הרואין מטורקיה. בענין זה העידו שני עדי מדינה וביהמ"ש יכול היה לבסס את ההרשעה על עדויות אלה וראיות סיוע מספיקות לענין זה דחה ביהמ"ש העליון, בין היתר, את הטענה כי שני עדי המדינה קיבלו טובות הנאה ובגין כך העידו נגד המערערים. שני העדים גילו בעדויותיהם פרטים מעבר למוסכם עם התביעה ופרטים אלה העמידו את שניהם בסכנת עונש העולה בממדיו על המוסכם. לפי האישום השני מעורבים יצחק וסמי ביבוא ק"ג הרואין מטורקיה. גם בענין זה היתה ההרשעה מבוססת על עדויות עדי מדינה וראיות סיוע וגם בענין זה יכול היה ביהמ"ש להשתית את ההרשעה על ראיות אלה. לפי האישום השלישי מעורבים יצחק וסמי ביבוא שני ק"ג הרואין מטורקיה וגם בענין זה יכול היה ביהמ"ש לסמוך על עדויות עדי המדינה וראיות אחרות הכוללות שיחות טלפון שהוקלטו. גם כאן היו ראיות סיוע מספיקות לבסוס ההרשעה.
ג. אשר לעונשים - המערערים ביצעו את מעשיהם בהתמדה ובתיחכום המעידים על אופיים השלילי והפלילי. במעשיהם פגעו המערערים בבריאותו של הצבור הרחב וזרעו הרס בסביבתם וביהמ"ש מצווה לשמור על שלומו ובריאותו של הצבור מפני עבריינים מסוגם של המערערים. למערערים גישה למקורות הסם והכסף לרכישתו לא חסר להם. שני אלמנטים אלה נוצלו היטב על ידם, וכך הצליחו להערים על שומרי החוק והחדירו לארץ כארבעה ק"ג הרואין, כמות גדולה לפי כל קנה מידה מקובל. יותר ממחצית החומר שיובא כבר הופץ בציבור. אכן, אין להתעלם מסבל המשפחות שהמערערים אחראים לפרנסתן, אך כאשר הפגיעה בצבור היא כה חמורה וכה קשה, קיים הכרח להעדיף את טובת הצבור על כל הנסיבות האישיות של המערערים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. עו"ד ש. תוסיה כהן ליעקב כהן, עו"ד ד. מקריןלסמי כהן, עו"ד ע. קפלן ליצחק כהן, עו"ד גב' ר. סוכר למדינת ישראל. 7.11.85).
ע.א. 143/85 - יצחק לוי נגד רחל לוי ואח'
*מזונות. * כריכת תביעה לביטול שיתוף במכונית יחד עם תביעת המזונות(הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיבה התחתנו ב- 1975 ונולדו להם שלוש בנות ובן. בשנת 1976 הגישה המשיבה בשמה ובשם שתיים מבנותיה הקטינות (לאה וחגית) ובנה הקטין (אוהד)
תביעה למזונות נגד המערער. ניתן פס"ד שבו חוייב המערער בתשלום מזונות חודשיים צמודים ומתעדכנים אחת לששה חודשים. החיוב נקבע עפ"י צרכי התובעים בהתחשב, בין היתר, בנכותו הקשה של הבן הקטין ובמצבה של לאה שהיא מפגרת ופסולת דין. ב- 1978 אסר ביהמ"ש על המערער להכנס לדירת בני הזוג ומאז אין המערער גר עם משפחתו והוא חי עם ידידתו בדירה אחרת. בפברואר 1978 ביקש המערער להפחית דמי המזונות באשר המשיבה החלה לעבוד ולהשתכר והבת חגית המתקרבת לבגרות עובדת אף היא ומשתכרת לפרנסתה, וביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי למשיבה אין הכנסה נוספת מעבודה ובשים לב מבחינה פורמלית אמנם פטור המערער מתשלום מזונות לבתו חגית לכך שדמי המזונות נשחקו בינתיים אין סיבה להפחית משיעור המזונות.
ב. באפריל 1984 הגיש המערער תביעה נוספת להפחתת דמי המזונות עקב השינויים הבאים: הבת חגית כבר אינה זכאית למזונות, הבן אוהד נפטר, המשיבה (האשה) מנהלת יחד עם חגית מזנון ומרויחה מספיק למזונותיה וחייבת להשתתף במזונות הבת לאה, התובע (המערער) חי עם אשה אחרת ונולד לו בן והוא צריך לפרנסו ולפרנס את האשה שאתה הוא חי. עוד תבע המערער כי תמכר המכונית המוחזקת בידי המשיבה, שנרכשה על ידו ועל ידי המשיבה כדי להסיע בה את הבן אוהד, ותמורתה תחולק בינו ובין המשיבה. בכתב הגנתן טענו המשיבות, בין היתר, כי אין סמכות עניינית לביהמ"ש להזקק לעתירה בענין המכונית ובתביעה שכנגד ביקשו כי ייקבע כי הן זכאיות להשתמש במכונית שמוש בלעדי מדין מזונות שהמערער חייב להן ולאסור על המערער להפריע להן בשימוש זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער ואת התביעה הנגדית של המשיבות וערעורו של המערער נתקבל.
ג. בפסק דינו ציין ביהמ"ש המחוזי כי דמי המזונות שהמערער משלם עבור המשיבות הגיעו באוקטובר 1984 לסכום של כ- 137,000 שקל וכן מקבלת המשיבה מהמוסד לביטוח לאומי גימלה חודשית עבור הבת לאה בסכום של כ- 70,000 שקל. הכנסות המערער מגימלה ומעבודה הסתכמו ב- 380,000 שקל לחודש מלבד קצבה מהביטוח הלאומי. כן קבע ביהמ"ש כי ברשות המערער מכונית הרשומה רישום פיקטיבי על שם אחותו וכן רכשו המערער וידידתו דירה ולדעת ביהמ"ש סביר להניח שהדירה היא מקור פרנסה עבורו שכן הוא מתגורר בדירה שכורה. אשר למשיבה והבת חגית קבע ביהמ"ש כי הן מנהלות מזנון וקיבלו על עצמן גם עבודות נקיון וכי לפי הסדר שבין האשה וחגית כמעט כל ההכנסה ממקום זה הועברה לחגית לצורך חסכון לקראת נישואיה. ביהמ"ש סבר שאין מקום להפחית את שיעור המזונות שכן לדעתו דרוש סכום המזונות שנקבע לאשה ולבת המפגרת לצרכי פרנסתן.
ד. אשר לתביעה בענין המכונית, סבר ביהמ"ש כי במסגרת תביעה לפי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) אין מקום לסעד של פרוק שיתוף כמבוקש בכתב התביעה וכי זהו נושא לתובענה נפרדת. עם זאת קבע ביהמ"ש "כדי להקל על הצדדים להגיע להבנה בנושא זה" כי לפי הראיות, אף כי האשה התרגלה לשימוש במכונית, הרי שימוש זה אינו מגיע לה במעמדה כאשת התובע והמכונית נרכשה והיתה בשימוש עבור הבן שנפטר.
ה. ב"כ המערער טען כי ביהמ"ש המחוזי צריך היה לבחון את התביעה עפ"י נתונים המתייחסים ליום הגשת התביעה ולא לאלה של חודש אוקטובר 1984, סמוך לפני מתן פסה"ד. טענה זו אין לקבל. לא זו בלבד שהראיות הקשורות למצב בחודש אוקטובר הוגשו בלי התנגדות ב"כ המערער, אלא שסכומי התקבולים שעל פיהם קבע ביהמ"ש המחוזי את ממצאיו אינם אלא שערוכם של הסכומים שנתקבלו בחודשים שקדמו למועד זה על ידי עדכונם למדד. זאת ועוד, אפילו נשתנו הנסיבות מאז שהוגשה התביעה ועד לשמיעת הראיות, אין הגיון בתביעה מזונות כי ההכרעה תיפול על סמך נתונים שאבד עליהם הכלח, תוך התעלמות מהשינויים שחלו בינתיים.
ו. צודק ב"כ המערער בטענתו כי העובדה שהמשיבה מוותרת על חלקה בהכנסות מן המזנון ועבודת הנקיון לטובת הבת חגית אינה יכולה לעמוד למערער לרועץ. כמו כן הכנסות חגית לא הסתכמו בסכום שמצוטט בפסק הדין כי סכום זה נוגע להכנסות המזנון בלבד וכאמור נתקבלו הכנסות נוספות עבור עבודות נקיון. לענין המכונית אמרה המשיבה שהיא מוציאה 20,000 שקל לחודש על דלק, ואם הגיע ביהמ"ש לכלל דעה שאין לחייב את המערער בהוצאה זו, יש לראות סכום זה כמתווסף להכנסתה הפנויה של האשה. גם נושא רכישת הדירה ע"י המערער וידידתו לא נתלבן בביהמ"ש ואין זה ברור כי דירה זו כבר בנויה וניתן להשכירה, ואין עדות על חלקו של המערער ברכישתה. גם באשר לפירוט הוצאות המערער הביא ביהמ"ש בחשבון הוצאה כשכר דירה עפ"י חישוב של 120 דולר לחודש בעוד שלדברי המערער הגיעה ההוצאה ל- 180 דולר לחודש. לכך יש להוסיף כי המזונות החודשיים שמשלם המערער נקבעו לכיסוי צרכיהם של המשיבה ושלשת ילדיה כאשר המשיבה לא השתכרה, ולכאורה צודק המערער כי היה מקום להעתר לתביעתו להפחתת המזונות. לפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, שיתן פסק דין חדש לאחר שיקבע את שיעור הכנסתה של המשיבה מהמזנון ויביא בחשבון ההכנסה הפנויה את הוצאות המכונית.
ז. אשר לקביעת ביהמ"ש שאין לכרוך בתביעה למזונות עילה נוספת ועל כן אין מקום לסעד של פרוק שיתוף במכונית כמבוקש בכתב התביעה - אין כל הוראה שבדין המונעת צרופה של עילה נוספת לתביעת מזונות. אכן, תביעה למזונות מחייבת דיון מהיר ככל האפשר, וצרופה של עילה נוספת עלול לגרום להתמשכות הדיונים, אך התרופה לכך היא שאם ראה ביהמ"ש כי אין דרך נוחה לדון יחד בעילות שאוחדו בתובענה אחת, רשאי הוא להורות על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת. בנסיבות המקרה ניתן לומר שבירור אחד של התובענה על שתי עילותיה היה רצוי והיה מקום להעדיפו על פיצול הדיון בשתי תובענות נפרדות. לפיכך ידון ביהמ"ש המחוזי מחדש גם בענין התביעה לפירוק השיתוף במכונית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. מזובר למערער, עו"ד מ. פרקש למשיבים. 12.11.85).
ע.א. 784/81 - ישראל שפיר נגד מרטין אפל ואח'
*ביטול התחייבות שהוצאה בלחץ ואיומים(הערעור נדחה) .
א. המערער שהוא בעל מיכליות העוסק בהובלת חלב התקשר עם המושב חדיד, שבו היו המשיבים (בעל, אשתו ובנו) חברים ולהם משק חלב, לשווק את תנובת החלב של המושב למחלבת טרה. משקי המושב ריכזו את תנובת החלב במחלבת המושב, ממנה הועבר ע"י מיכליות המערער למחלבת טרה. הוצאות אחזקת מחלבת המושב לרבות שכרו של המשיב שניהל את המחלבה היו על המערער. במסגרת תפקידו ערך המשיב רישומי כמויות חלב שסופקו למחלבה ע"י כל משק בנפרד. לימים חשד המערער כי המשיב מועל באמון ומנהל רישומים כוזבים לטובת משקו. המערער הגיש תלונה למשטרה ביום 3.9.80. ועוד באותו ערב, הופיע יחד עם עורך דינו באופן מפתיע בבית המשיבים, והשניים מטיחים במשיב האשמות של רמיה וגזילה. לאחר דין ודברים ממושך יצאו המערער וב"כ מבית המשיבים כשבידם "התחייבות" לסכום כסף שנערכה על ידי עורך הדין והמכילה הסתייגות המשיב האומרת "מבלי להודות בטענה כל שהיא מטענותי בקשר ליושר שלי... סכום זה משולם... לשם הרגשה טובה לקראת הימים הנוראים...". למחרת היום הופיעו המשיבים 2,3 (אשתו ובנו של המשיב) במשרד עורך דינו של המערער כשהם מצויידים במסמכים כדי להוכיח לעורך הדין כי אין בסיס להתחייבות האב. והנה, בעוד שהתחייבות האב היתה בסכום של 450,000 ל"י, יצאו האשה והבן מאותה פגישה כשהם חתומים על הסכם חדש המחייבם בסכום כפול מהסכום שבו
התחייב האב. ימים ספורים לאחר מכן שלחו המשיבים למערער הודעת ביטול של ההתחייבות וההסכם. המערער הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לקבלת הסכומים הנ"ל, ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי התרשם באופן שלילי ביותר מהמערער ועדיו ובאופן חיובי מעדות המשיבים. ביהמ"ש קבע כי המשיבים הוכיחו שההתחייבות וההסכם הושגו מהם עקב כפיה, עושק ומצג שוא ולפיכך הודעת הבטול נעשתה כדין. המערער טוען כי שגה ביהמ"ש בקבעו שהוכחו יסודות הכפיה לפי סעיף 17 והעושק לפי סעיף 18 של חוק החוזים.
ג. היסודות של עילת הבטול עפ"י סעיף 17 לחוק הם התקשרות חוזית, קיומה של כפיה וקשר סיבתי בין הכפיה לבין ההתקשרות. הכפיה אינה צריכה להיות יסודית ואינה חייבת להיות הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות. היא נבחנת במבחן סובייקטיבי, היינו, על הכפיה להשפיע על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות ופחד. השאלה אם סעיף 17 חל על התחייבות חד צדדית לא התעוררה ועקרונית נראה כי מושג הכפייה הוא בעל משמעות דומה בקטיגוריות של התחייבות חד צדדית וחוזה דו צדדי.
ד. האוירה בביקור בלילה שבו נחתמה ההתחייבות היתה קשה. המערער וב"כ הפתיעו את המשיבים, הטיחו במשיב האשמות של מרמה וגזל, איימו על המשיב בפנייה למשטרה ובמה שמצפה לו - מעצר והכאה על ידי שוטרים - והמערער הוסיף ואמר למשיב כי הוא גמר את הקריירה. הצטרפותו של עורך הדין למערער באה כדי להשתמש בהילה של עורך דין ובמעמדו כשמטרת הביקור היא להשיג מידי המשיב הודאה בכתב שתשמש "ראשית ראיה" לתביעה. המשיב ובני משפחתו היו במצב נחות בלא אפשרות להוועץ ובלא אפשרות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי תיאר את מצב המשיבים ובמיוחד את מצבו הסובייקטיבי הקשה של המשיב, שהוא ואשתו נצולי שואה, חולניים ומעורערים. במכלול הנסיבות הנ"ל נחלשה התנגדותו של המשיב וחתם על ההתחייבות. משקבע השופט כי עצם הזכות לא היתה קיימת וכי לא הוכח שהמשיב אשם במרמה ובגזילה, הרי האיום בהפעלת זכות שאינה קיימת כשהמאיים אינו מאמין בקיומה, מהווה כפייה. יתירה מזאת, אף אם האמין המערער שזכותו קיימת, נקט הוא באמצעי להשגת הזכות שלא בתום לב מאחר ואיום בהליכים פליליים לממוש זכות אזרחית אינה אזהרה בתום לב, לענין סעיף 17 לחוק החוזים. מדובר "ביצירת חוב" ע"י כפיה, ובמצב כזה אליבא דכל הדעות יש בכפיה כדי לתת בידי מי שכפו עליו זכות לביטול התחייבותו הכפויה.
ה. אשר לאיום בפנייה למשטרה - איום בנקיטת הליכים פליליים שבא מצד עו"ד, מהווה עבירה אתית ויתכן ומטעם זה היה השופט זהיר בהתייחסו להתנהגות הפרקליט והיסס מלייחס לו את האיומים בהליכים פליליים כדי לא להכתימו בעבירה אתית. ברם, יש דופי בהתנהגות עורך הדין גם אם לא הוא זה שהטיח את האשמות במשיב. מוטב לו לעו"ד להמנע מהתנהגות כפי שהתבטאה בבקור בבית המשיבים ובכל מה שהתרחש שם ובמשרדו. ייאמר עוד, כי התקשרות בעקבות איום לפנות למשטרה ולנקוט בהליכים פלילים, נוגדת את האינטרס הצבורי, שאין הליכים פליליים צריכים לשמש נושא להסדרים כספיים ולמסחר בין אדם לחברו.
ו. אשר להסכם - האשה והבן היו נוכחים במהלך הפגישה הטראומטית בבית המשיב וכאשר היו במשרד עוה"ד לא חלף עדיין הרושם הקשה שנוצר בפגישת יום האתמול. גם במשרד עוה"ד המשיך המערער במסע השכנוע בצורה תקיפה וחזר והדגיש שיפנה למשטרה. המערער וב"כ הציגו בפני המשיבים 2 ו- 3 מסמך המתיימר להיות חשבון מדוייק ובו סכום כפול מזה שבהתחייבות והציג בפניהם מסמכים שהתברר בדיעבד שלא היה בהם דבר להוכיח את הגזילה הנטענת. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש בקבעו כי גם ההסכם נעשה עקב כפיה.
ז. אשר לטענת העושק - לא הועלתה השאלה אם סעיף 18 לחוק חל על התחייבות חד צדדית ויש להניח לצורך הדיון שאכן הוא חל על התחייבות כזו. טענת העושק מושתתת על שלושה יסודות שלובים: מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית וכדומה); התנהגותו של העושק (הניצול שניצל); העדר אזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו (תנאי החוזה גרועים וכו'). בטרם יכיר ביהמ"ש באפשרות בטול התחייבות מכח סעיף 18 עליו להשתכנע כי המצוקה והחולשה הגופנית או השכלית או חוסר הנסיון היו כבדי משקל והסיטו את שיקול דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון. אין צורך להוכיח שאילולא העושק לא היתה נוצרת התקשרות ולא נדרש כי העושק יהיה הגורם הבלעדי או המכריע להתקשרות. מבחן הקשר הסיבתי בין העושק וההתקשרות הוא מבחן סובייקטיבי. בענייננו נתקיימו התנאים המצדיקים את ביטול ההתחייבות וההסכם גם מחמת עושק.
ח. פסה"ד ניתן מפי השופטת שטרסברג כהן, והמשנה לנשיא גב' בן פורת הוסיפה לענין הכפייה באשר לאיום לגרום להליכים פליליים. המשנה לנשיא ציינה כי לפי ההלכה אם הופעל לחץ על החייב עצמו מתייחסים לכך בפחות חומרה ואילו אם הופעל הלחץ על קרובו או שוחר טובתו של החייב מתייחסים לדבר ביתר חומרה. כן נקבע בהלכה כי למפעיל הלחץ ממשיכה לעמוד החזקה לפי סעיף 29 לפקודת השטרות, שהוא אוחז בשטר בעל ערך, ועל כן נטל הראייה לסתור חזקה זו רובץ לפתחו של הנתבע. אולם, משהוכיח הנתבע קיומו של לחץ, על התובע להראות שהחוב הקודם אותו ביקש לגבות כשר כשלעצמו וכי לא היה בלחץ אלא משום אמצעי להשגת המגיע לו בדין. במקרה שלפנינו נוצר החוב ע"י התחייבות שמקורה הוא עצמו בכפיה. בנסיבות אלה, דין ההתחייבות שהושגה ע"י הכפיה להתבטל.
ט. אשר לאזהרה בנקיטת הליכים פליליים - ציינה המשנה לנשיא כי הקביעה שאזהרה כזו מעידה על חוסר תום לב גם כאשר האזהרה מכוונת לחייב עצמו היא גורפת מדי. במקרים מסויימים האזהרה היא במקומה ועשויה להועיל ולמנוע את עצם הצורך בנקיטת הליכים פליליים. המסקנה שאזהרה כזו מקפלת בחובה תמיד חוסר תום לב היא מרחיקת לכת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' שטרסברג כהן. עו"ד ג. קלינג למערער, עו"ד מ. גולדברג למשיבים. 14.11.85).
ע.א. 689/84 - מפעלים פטרוכימיים בע"מ נגד הממונה על המרשם והנאמן בפש"ר של שצקי
*רישום הערת אזהרה על מקרקעין(הערעור נתקבל).
א. בין המערער לבין אחד שצקי היו יחסי מסחר והצטברו חובות של שצקי למערערת. כבטוחה לחובות אלה חתם שצקי על התחייבות לרשום משכנתא לטובת המערערת על זכות חכירה בנכס מסויים. עקב סיבות שונות לא נרשמה המשכנתא סמוך למועד החתימה על שטר המשכנתא ורק ביום 30.10.83, יותר משנה לאחר תאריך ההתחייבות, פנתה המערערת למחלקת רישום המקרקעין ובהסתמכה על שטר המשכנתא ביקשה לרשום הערת אזהרה על הנכס. הבקשה סורבה ע"י רשם המקרקעין. ביום 16.11.83 ביקשה המערערת שנית רישום הערת אזהרה. מסתבר שבינתיים, ביום 3.11.83, נרשם עיקול על הנכס לטובת המדינה, ורשם המקרקעין דחה את הבקשה מיום 16.11.83 מחמת קיומו של העיקול. על ההחלטה הוגש ערר והממונה על המירשם קבע כי משנרשם העיקול אין להזקק לבקשת רישום ההערה אלא אם כן ביהמ"ש יתירנה. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי. הערעור מתייחס להחלטה הראשונה מיום 30.10.83 ולחילופין להחלטה מיום 16.11.83. בינתיים, ביום 4.1.84, מונה כונס נכסים לשצקי. ב"כ המדינה הצהירה כי היא מוכנה להסיר את העיקול מיום 3.11.83 וכן הצהירה כי שטר המשכנתא
שהוגש ביום 30.10.83 לצורך רישום הערת האזהרה היה כשיר לרישום והיתה כאן טעות מצד הרשם כאשר דחה את הבקשה באותו יום. כיון שכך הורה ביהמ"ש על רישום הערת אזהרה כמבוקש אך ללא ציון תאריך. המערערת טוענת כי צריך היה לרשום את הערת האזהרה לתאריך 30.10.83 והשאלה שהתעוררה בערעור הינה אם ניתן לרשום הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין שתקפה למפרע. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא ניתן לרשום הערת אזהרה עם תאריך למפרע ובכך טעה. הוא לא נתבקש לצוות על רישום הערת אזהרה עם תוקף למפרע כבקשה העומדת בפני עצמה. הבקשה התייחסה לבטולה של החלטה מיום 30.10.83 שהיתה שגויה. נכון שתוצאות החלטתו של ביהמ"ש עשויות לגרום לרישום למפרע, אך יש להבדיל בין מקרה כזה לבין מקרה שבו מתבקש רישום הערת אזהרה למפרע. בקשה מעין זו חייבת להדחות מפני שאין החוק מאפשר רישום הערת אזהרה כזו. אך בענייננו היתה חובה על הרשם לרשום את ההערה ביום 30.10.83 והוא סרב ועכשיו כשנוכח ביהמ"ש שהרשם טעה, אין להתייחס לערר כאל בקשה לרישום הערה למפרע, שכן הזכות קמה למערערת לרישום ההערה עוד ביום 30.10.83 וביהמ"ש רק מעמיד את מסקנותיו המוטעות של הרשם על מכונן.
ג. ביהמ"ש המחוזי התייחס לסעיף 7(א) לחוק המקרקעין בציינו שלפי סעיף זה עיסקה במקרקעין טעונה רישום והיא נגמרת ברישום ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העיסקה לרישום כשעת הרישום, ולכן שעה זו אינה יכולה להיות אחרת מאשר השעה שבה הרשם אישר בפועל את העיסקה. אין לומר שכך הוא הדין. על מנת שהרשם ירשום הערת אזהרה די בהתחייבות לעשות עיסקה במובן סעיף 7(ב) לחוק האומר כי עיסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. סעיף 126 לחוק מתייחס להתחייבות לעשות עיסקה במובן הנזכר ולא לעיסקה שנסתיימה ברישום. לא היתה כל מניעה להורות על רישום שצריך היה לעשותו ביום 30.10.83 והרישום לאותו תאריך אפשרי מפני שלא הספיקו לעשות בנכס עיסקה בתום לב, שאם היתה עיסקה כזו, לא מן הנמנע שעניינה של המערערת היה מסתבך.
ד. פסק הדין ניתן מפי השופט חלימה והוסיף השופט לוין כי אין צורך להכריע כאן בזכויות הנאמן כלפי המערערת שכן עניין זה עשוי למצוא את פתרונו בהליכים אחרים בין בעלי הדין. אם צודק הנאמן כי הבקשה לרישום הערת אזהרה הוגשה בתקופה המעניקה לו זכות לעתור לביטול הרישום ותוצאותיו, הוא יוכל להביא את טענתו בפני ביהמ"ש, שכן המערערת לא תוכל לעמוד במצב טוב יותר משהיתה אילו נרשמה הערת האזהרה בשעתה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עו"ד ח. זלינגר למערערת, עו"ד א. נחליאלי לממונה על המרשם, עו"ד י. ליבוביץ, הנאמן בפשיטת הרגל, לעצמו. 28.11.85).
ע.א. 741/83 - חנן גוריון ואח' נגד פרץ גבריאל
*אחריות בתאונת עבודה(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב נחבל בתאונת עבודה שעה שעסק בהתקנת קיר בבית קרור בקבוץ גבעת חיים. את העבודה ביצע במסגרת עבודתו אצל מעבידתו המערערת השניה, (להלן המערערת), כשהמערער היה ממונה על בצוע אותה עבודה מטעם המערערת. זו התקינה במקום פיגום שבו נקבעו משטחי עבודה והמשיב נפל ממשטח העבודה שהיה מותקן בגובה של חמשה מטר ונחבל. בפיגום התקינו המערערים מעקה בגובה של 60 ס"מ בעוד שעפ"י התקנות יש להתקין את המעקה בגובה של 100-90 ס"מ. בגין הפרה זו של התקנות הורשעה המערערת עפ"י הודאתה בהליך פלילי. גם עפ"י דו"ח איש משרד העבודה התאונה נגרמה בשל כך שהמעקה לא היה בנוי בגובה מתאים. לפי עדותו של אחד העדים המשטח היה חלק, לא היה יציב והלוחות שהיוו את המשטח לא הונחו בצורה
היוצרת משטח מלא ויציב. המשיב טען כי בנסיבות המקרה מתקיימים התנאים להחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין הקובע את הכלל למקרים ש"הדבר מדבר בעדו", ומשום כך נטל השכנוע הוא על המעביד להוכיח כי התאונה לא נגרמה בעטייה של רשלנות מצדו, ולחילופין, ניתן לייחס למערערת עוולת רשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. המערערים כפרו בכך שהתרשלו, שללו את הטענה כי מתקיימים תנאים להחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין ומכל מקום אפילו היתה רשלנות כלשהי מצדם, טוענים הם שהיתה רשלנות תורמת משמעותית של המשיב.
ב. ביהמ"ש המחוזי מצא את המערערים אחראים לתאונה לאחר שקבע כי מתקיימים התנאים להחלת סעיף 41 הנ"ל והמערערים לא הוכיחו היעדר רשלנות מצדם, ומכל מקום, גם בלי להזקק לסעיף 41, הוכח כי המערערים התרשלו בדרך בה התקינו את הפיגום ובהחזקה לא נאותה של משטחי הפגום ובשל כך קרתה התאונה. כן סבר השופט שאין לייחס למשיב אשם תורם. ביהמ"ש חייב את המערערים לפצות את המשיב על הנזקים שנגרמו לו - הפסד השתכרות עד לפסק הדין, הפסד השתכרות בעתיד, ופצויים עבור כאב וסבל. המערערים העלו בערעור טענות נגד הקביעה שהם התרשלו ואחראים לתאונה וכן נגד בסיס חישוב הנזק והמשיב הגיש ערעור נגדי על הדרך שבה חישב ביהמ"ש את שיעור הנזק שלו. הערעורים נדחו.
ג. לענין הרשלנות - מתקיימים התנאים להחלת סעיף 41 הנ"ל, אך אין צורך להתייחס לענין החלת הסעיף כי ברור שרשלנות המערערים הוכחה באופן פוזיטיבי בהסתמך על סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. רשלנות המערערים מתבטאת בהתקנת מעקה בצורה רשלנית המסכנת את העובד בניגוד לתקנות הבטיחות; השלמה עם מצב שבו המשטח פגום, לח וחלק. רשלנות המערערים אינה בכך שהפרו את ההוראה החקוקה בענין גובה המעקה. הפרת ההוראה לענייננו היא רק אינדיקציה לרשלנותם של המערערים. תכליתה של ההוראה להגן על העובד הנמצא על משטח בגובה מסויים ומעקה בגובה 60 ס"מ בלבד בניגוד לדרישה של 100- 90 ס"מ חוטא לתכלית שכן אין בו כדי להעניק לעובד את ההגנה הדרושה. כמו כן רשלנות המערערים היא בכך שלא נתנו דעתם למשטח הלח והחלק שעליו נצבו העובדים. משטח כזה מהווה סכון בפני עצמו.
ד. אשר לטענה בדבר אשם תורם של המשיב - סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע אמת מבחן של סבירות התנהגות בעל מקצוע במשלוח ידו. המבחן הוא אובייקטיבי אך ביהמ"ש צריך להתחשב בנסיבות שבהן נדרש הפועל לעשות את עבודתו. נטל ההוכחה לקיום אשם תורם מוטל על שכם המערערים והם לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם. אין מדובר כאן בפגם בולט לעין ובמיוחד לעינו של המשיב שלגביו צויין כי אינו בקי ומנוסה בעבודה על פיגומים. לא הוכח כל מעשה או מחדל של המשיב שגרמו וסייעו לתאונה.
ה. אשר לשעור הפיצוי - שני הצדדים מערערים וחולקים על הדרך שבה חישב השופט את שעור הנזק שנגרם והטענות צומצמו בהסכמה לשאלת בסיס השכר שעל פיו יש לחשב את אובדן ההשתכרות בעבר ובעתיד. אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב באומדנו של ביהמ"ש קמא בהקשר לגובה הפסד השתכרות שנגרם לנפגע בתאונה ולא הוכחה כל טעות ממשית המצדיקה התערבות בפסיקת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. אלמוג למערערים, עו"ד נ. עמית למשיב. 19.11.85).
ע.פ. 796/85 - גמאל מצרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אונס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נתקל באקראי בתיירת שנראתה שיכורה, ניצל מצבה ונטל אותה לדירה ושם בעל אותה כשהיא שיכורה וחסרת אונים. הוא הורשע בעבירת אינוס ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי בנסיבות המקרה ובמיוחד בהתחשב באישיותו של המערער אין זה מן הראוי לשלחו לכלא לריצוי מאסר בפועל, אך כל שנטען בביהמ"ש העליון כבר נטען בביהמ"ש המחוזי ומשום כך נגזר עליו עונש מתון ביותר נוכח חומרת העבירה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד נחמן בטיטו למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה.27.11.85).
ע.פ. 596+615/85 - שלום זמיר ופריד ארקדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ביצוע צילומי עירום ויחסי מין עם צעירה עקב מצג שווא) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
שני המערערים ניצלו את תמימותה של צעירה, טענו בפניה כי עקב עיסוקיהם המקצועיים בכוחם להופכה לדוגמנית ולשחקנית וכתוצאה מאמונתה במצגי השווא הסכימה להצטלם צילומי עירום חלקי ואף קיימה עמם יחסי מין שהיו תוצאה של המרמה האמורה. ביהמ"ש המחוזי כינה את המעשים כמעשים שפלים וגזר לכל אחד מהמערערים, ברוב דעות, מאסר של ששה חודשים בפועל ו- 18 חודשים על תנאי. שופט המיעוט סבר כי די בתקופת מאסר בפועל של שלושה חדשים. הערעור נדחה. דעת הרוב הולמת את נסיבות המקרה. אין גם להתעלם מהעובדה שלכל אחד מהמערערים הרשעות קודמות המצטרפות לתמונה הכללית בקשר לאופיים. דרוש כאן עונש מרתיע וגזר הדין משקף זאת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד שלמה רוזנבוים ועזריאל בכר למערערים, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 25.11.85).
ע.פ. 478/85 - עזרא שירי נגד מדינת ישראל
*הדחה בחקירה ע"י איומים (הערעור נדחה).
מכוניתו של המתלונן נגנבה ונמצאה בתהליך של פירוק כאשר עליה גילתה המשטרה טביעת אצבע של אחד חיים פיזי. בעקבות זאת הופעל לחץ על המתלונן שימסור הודעה למשטרה כי המכונית היתה בידיו של פיזי לצורך תיקון. הלחץ היה מלווה באיום של התנכלות למשפחת המתלונן. באיום השתתפו דני פיזי, אחיו של חיים פיזי הנ"ל ולדברי המתלונן נתלווה לפיזי גם המערער. ביהמ"ש המחוזי האמין לדברי המתלונן כי המערער בא יחד עם דני פיזי כשזה אחרון איים על המתלונן ולחץ עליו בענין הודעתו. המערער הורשע ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי וקנס של 75,000 שקלים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - אין לגלות סתירות בין הודעתו של המערער במשטרה לבין עדותו בביהמ"ש. בביהמ"ש אמר המתלונן כי תוך כדי הדיבור של דני פיזי ואיומיו עשה המערער תנועות הסכמה בראשו ובידיו ואילך באימרותיו במשטרה לא נאמרו הדברים, אך אין בכך סתירה כאשר התמונה הכללית היתה זהה בשני התאורים. כשמדובר בשניים הבאים אל אדם שלישי במטרה מוגדרת של השמעת דברי איום או לחץ, הרי עצם ההצטרפות והנוכחות של כל אחד מהשניים היא בעליל משום חיזוק ידיים בביצוע העבירה. שונה המצב כאשר הנוכחות של השניים בצוותא היא מקרית או כאשר יש לה הסבר סביר אחר, אך כאן לא הועלה כל הסבר שכן המערער הכחיש את נוכחותו במקום ומשנדחתה טענתו בדבר אי נוכחותו בזמן ביצוע העבירה, נותרה התמונה הכללית עפ"י הסתברותה העובדתית הרגילה.
אין גם להתערב במידת העונש. נסיבות העבירה חמורות כי צריך לראותה בהשתלבותה באירוע כולו, היינו בביצוע העבירה ובלחץ על הקרבן להמנע מתלונה. הנסיבה המקילה העיקרית היא שחלף זמן רב מאז ביצוע העבירה ומאז לא הסתבך המערער בעבירות נוספות. העונש שנגזר משקף על כן את האיזון הנאות בין הנתונים לקולא ולחומרה ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנשה אליאס למערער, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 28.11.85).
ע.פ. 826+849/84+548 - מוחסן אבו דהוד ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
שלושת המערערים השתתפו בצוותא בשוד של זוג קשישים שהיו מעל לגיל 75. השוד בוצע באלימות אכזרית ולאחר תכנון מדוקדק. השלושה סתמו את פיות הקשישים לבל יצעקו לעזרה והפליאו בהם מכותיהם. המערער חמדאן הפיל את האשה ודרך על בטנה. המערער דהוד הורשע בנוסף על השוד בשלוש עבירות של התפרצות וגרימת נזק לרכוש. על אבו דהוד הושתו 8 שנות מאסר שמתוכן חמש שנים לריצוי בפועל וכן הופעלה במצטבר שנת מאסר על תנאי והשניים האחרים נדונו לשמונה שנות מאסר מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. נוכח חומרת העבירות אין מקום להתערבות במידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד פ. נוימן ואבו ואסל למערערים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 14.11.85).
ע.פ. 84+58/85/804+822 - רפי סויסה ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה וסמים וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
המערערים סויסה ולביא הורשעו בשורה של עבירות שעניינן סחיטת סמים מהמתלונן אלון, החזקת סמים, סחר בסמים ועשיית עסקה בסמים ואילו המערער השלישי אריש הורשע בעשיית עסקה בהרואין. ההרשעות התבססו בעיקר על עדות המתלונן אלון אשר אף הוא הורשע בעבירות של עשיית עיסקה בעבירות סמים ודינו נגזר ולאחר מכן העיד במשפטיהם של המערערים. חלק מן הערעורים היה על ההרשעה ועל חומרת העונש וחלק על ההרשעה והערעורים נדחו.
הסניגורים ביקשו לתקוף את מהימנותו של אלון, אך מידת התערבותה של ערכאת הערעור באמון שנתן ביהמ"ש בעדותו של עד היא מוגבלת, ובענייננו אין יסוד לערער את האמון שניתן בעדותו של אלון. אומנם נמצאו סתירות מסויימות בעדותו אך אין בסתירות כדי לערער את עדותו של אלון שלא היתה לו כל סיבה להעליל אשמת שווא על המערערים.
נטען כי אלון הוא לא רק שותף לדבר עבירה אלא גם עד מדינה ועל כן טעונה עדותו סיוע אך טענה זו בדין נדחתה. אשר לטענה כי אלון הוא שותף לדבר עבירה ועל כןטעונה עדותו חיזוק - התובעת השיבה על כך שבעבירות שבהן היה אלון קורבן העבירה, ואלה כל העבירות, אין לראותו כשותף ואין עדותו טעונה חיזוק. אין צורך להכריע במחלוקת זו, שכן בין אם עדותו טעונה חיזוק ובין אם לאו יש מספיק ראיות שיש בהן כדי לחזק את עדותו. די להזכיר באשר להרשעתו של לביא את שתיקתו המהווה חיזוק לעדותו של אלון, בעניינים מהותיים נתגלו דברי שקר בעדותו של סויסה ושקר זה עשוי לחזק את עדותו של אלון, מספר הקלטות סמויות מחזקות את עדותו של אלון וכדומה. לביא נדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, סויסה נדון לארבע שנים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים ואריש שחלקו בעבירות קטן יותר נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, וייס. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. מרוז לסויסה, לביא לעצמו, עו"ד ר.בר חיים לאריש, עו"ד ד. חן למשיבה. 24.11.85).
ע.פ. 894/84 - ניסים מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הואשם בששה אישומים של התפרצות וגניבה ובאישום של השתתפות במעשה שוד בנסיבות מחמירות וגניבת 17,000 שקלים מישיש לאחר שהשתמשו נגדו בכוח. הוא הודה בעבירות של התפרצות וכפר בעבירה של שוד, וביהמ"ש הרשיעו גם בעבירה זו בקבלו את ההודאות שניתנו במשטרה ע"י שותפו למעשה השוד של המערער וכן הודעה שנמסרה על ידי מי
שהיה שותפו להתפרצות ולא לשוד. ביהמ"ש המחוזי שבא לגזור דינו של המערער לא התעלם מנסיבות אישיות ומשפחתיות השוקלות לקולא אך ראה בחומרה מיוחדת את מעשה השוד שכן מדובר בשוד של קשיש ובתופעות הנפוצות לאחרונה של תקיפת קשישים וגזילת כספים. לפיכך גזר למערער שש שנים מאסר בפועל. הערעור נגד ההרשעה בשוד נדחה ונגד חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש יכול היה לקבל את הראיות כפי שקיבלן ולהרשיע על פיהן את המערער. אשר לעונש - מתברר כי שותפיו של המערער שהורשעו בעבירות חמורות יותר מאלה של המערער, ובכללן מספר מעשי שוד של קשישים, נדונו בביהמ"ש המחוזי במשפטים נפרדים, לשבע שנים מאסר בפועל ובערעורם לביהמ"ש העליון הוקל עונשם והועמד על חמש שנים מאסר בפועל. מאחר שמן הראוי כי עונשו של המערער יהיה מתון יותר מהעונש שהושת על חבריו יש לקבל את הערעור באופן שמתוך שש שנות המאסר שנגזרו למערער יהיו ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד נירה לידסקי למערער, עו"ד גב'נ. בן אור למשיבה. 31.10.85).
ב.ש. 865/85 - סיקו ס.א. נגד מדינת ישראל ואח'
*ארכה להגשת בקשה לרשות ערעור
(בקשה למתן אורכה להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
בין מדינת ישראל ובין חברת סיקו ס.א. חברה רשומה בבלגיה נחתם הסכם להקמת 5000 יחידות דיור. לצורך הביצוע בישראל הקימה חברת סיקו ס.א. חברה ישראלית בשם סיקו ישראל. נחתם חוזה בין חברת סיקו ישראל לבין חברת שיכון ופיתוח לבניית 500 יחידות מתוך ה- 5000 האמורות ובסופו של דבר לא בוצעו ההסכמים והוגשו תובענות. ביוני 1985 החליט ביהמ"ש המחוזי, בהליכי ביניים, לבטל צווים זמניים שהוציא למניעת תפיסת אתרי בניה ע"י המשיבה, לדון בהמרצת הפתיחה שהגישה סיקו כבתביעה רגילה, ולמחוק את הכותרת סדר דין מקוצר ולאחד את הדיון בתובענות השונות. על ההחלטה הנ"ל דרושה רשות להגשת ערעור והמועד להגשת בקשה כזו הוא שלושים יום מיום מתן ההחלטה. תוך התקופה נכנסה פגרת הקיץ של בתי המשפט וימי הפגרה אינם באים בחשבון במנין הימים. לפי ספירת שלושים הימים, בלי ימי הפגרה, תם המועד להגשת הבקשה לרשות לערער ביום 1.9.85 ובאותו יום הגישה חברת סיקו ס.א. בקשה לאורכה של 60 יום כדי להגיש בקשה לרשות ערעור. בינתיים מונו מפרקים לחברת סיקו ישראל והמפרקים ביקשו גם הם הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור ונתנו נימוקים מדוע לא יכלו להגיש את הבקשה במועד. בהסכמת המשיבים הוחלט להעניק לחברת סיקו ישראל ארכה להגשת בקשה לרשות ערעור ובאשר לבקשה של סיקו ס.א. התנגדו המשיבים בטענה שלחברה זו היה מספיק זמן כדי להגיש את הבקשה לרשות ערעור. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
צודקים ב"כ המשיבים בטענותיהם נגד מתן האורכה, ואין ספק שסיקו ס.א. לא הראתה טעם העולה כדי טעם מיוחד שיצדיק הענות לבקשה להארכת מועד. אולם, גם אם אין טעם מיוחד לבקשה של סיקו ס.א. הרי מדובר כאן בשתי חברות שאחת קשורה בשניה ואם הוארך המועד למפרקים להגשת בקשה לרשות ערעור, הרי כבר תלוי ועומד הליך בפני ביהמ"ש העליון, ולפי ההלכה הפסוקה זה כשלעצמו יכול לשמש טעם מיוחד להארכת המועד לצד אחר באותם הליכים. לפיכך יש להעתר לבקשה של סיקו ס.א. ולהאריך את המועד להגשת רשות ערעור. הארכת מועד זו מותנית בהגשת בקשה לרשות ערעור מטעם המפרקים של סיקו ישראל ואם אלה לא ינצלו את הארכה שניתנה להם תבוטל הארכת המועד שניתנה לסיקו ס.א.
(בפני: סגן הרשם גילון. עו"ד צ. הרמלין למבקשת, עוה"ד נ.וייל וי. באום למשיבות. 20.10.85).