ע.פ. 402+525/85 - דוד נחשון וחנניה אוחנה נגד מדינת ישראל
*הדחה בחקירה וקבלת אמרה לפי סעיף 10א'(הערעורים נדחו).
א. המשטרה פתחה בחקירת אירוע שבו נזרק רמון לבית מסויים. סמוך לאותו מקרה ביקשו שני המערערים ליצור לעצמם אליבי והם פנו למתלונן שעבד כמלצר במסעדה והניעוהו למסור עדות שקר, לאמור שאם יחקר על ידי המשטרה יספר שבליל המקרה היו שני המערערים, בזמן הרלבנטי, במסעדה. שני המערערים הורשעו ונדונו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כאשר במקרהו של נחשון ירצה את המאסר בחופף למאסר שהוא מרצה בעקבות גזר דין בתיק קודם. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. הטענה הראשונה לענין ההרשעה היא כי ביהמ"ש טעה כשלא התייחס בהכרעת דינו לאמינות עדויותיהם של המערערים. אין ממש בטענה זו. בהכרעת דינו הביא ביהמ"ש את גירסת שני המערערים, ציין את דברי עדי ההגנה שהעידו מטעם המערערים, ציין את עדויות עדי התביעה ולאמר דיון בכל אלה קבע לאמור "סוף דבר עפ"י עדותו של עד התביעה... ראיות התומכות אלו באלו והמחזקות אחת את רעותה, הוחלט להרשיע את שני הנאשמים...". קביעת הכרעת הדין מלמדת שביהמ"ש לא היה מוכן לקבל את גירסת המערערים והתבסס על האמון שרחש לעדי התביעה. אין לראות חזות הכל בכינוי זה או אחר שיתן ביהמ"ש לעדויות המושמעות לפניו, כגון שיכנה עדות זו או אמרת כעדות שקרנית וכדומה. תכנם של הדברים המופיעים בהכרעת הדין בתיק זה עדיף מאה מונים על פני שימוש במילת גנאי זו או אחרת ולאור הממצאים המסתמכים על אמון בעדי התביעה לא היה צורך לחזור ולהתייחס בשלילה לעדות המערערים.
ג. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעת המערערים, בנוסף להודעת המתלונן שנתקבלה לפי סעיף 10א', על עדותו של עד בשם פרגון ועל הודעת אותו עד שנמסרה במשטרה. הודעה זו לא נתקבלה במסגרת סעיף 10א' לפקודת הראיות, אלא הוגשה מטעם הסניגוריה כדי להצביע על חוסר מהימנותו של העד ולא כראיה לתוכנם של הדברים האמורים בהודעה. טוענים המערערים נגד ההסתמכות על ההודעה שלא נתקבלה במסגרת סעיף 10א' הנ"ל. ברם, עפ"י האמור בפרוטוקול הוגש המסמך יחד עם אחרים ללא הגבלה או הסתייגות. מכל מקום הכרעת הדין אינה מבוססת על הודעה זו לפיכך אין ממש בטענת הערעור הנדונה.
הדברים נאמרו בפסק דינו של השופט בן דרור והמשנה לנשיא גב' בן פורת העירה כי האמרה שמסר פרג'ין אינה יכולה להוות תוספת או חיזוק לעדותו. דברים שאומר עד מחוץ לכתלי בית המשפט אינם אלא עדות שמיעה חסרת משקל ראייתי אלא אם כן קבע המחוקק אחרת, כגון סעיף 10א' לפקודת הראיות. ברם, מכיון שגם ללא אמרה זו לא היתה המסקנה המרשיעה משתנה אין צורך להעמיק בדבר.
ד. טענתו הבאה של הסניגור התייחסה לאמרותיו של המתלונן שנתקבלו לפי סעיף 10א'. לטענת הסניגור לא נתקיימו הוראות סעיף 10א'(ב) לענין קבלת האמרה, שכן העד לא הופיע להעיד, ואולם גם טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "המתלונן הופחד כנראה עד מוות ועזב את תחומי המדינה על מנת להשתחרר מן החובה להופיע כעד במשפט זה". החלטה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות מתוך החומר עולה כי התנהגות המערערים הטילה מורא והביאה פחד על המתלונן והם גרמו לכך שהמתלונן יעזוב את הארץ. מכאן שנתמלאו הוראות סעיף 10א'(ב) ובדין קיבל ביהמ"ש את האמרה כראיה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בן דרור. עו"ד נחמן בטיטו למערערים, עו"ד ע.רומנוב למשיבה. 30.10.85).
על"ע 1+2/85 - אריה בן חרוץ נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*ייצוג לקוחות תוך תקופת השעייה. *מידת העונש(ערעור וערעור נגדי על החלטת ביה"ד הארצי של לשכת עורכי הדין - הערעור נדחה פה אחד והערעור הנגדי נדחה ברוב דעות).
א. המערער היה מושעה זמנית ובתקופת השעייתו הופיע שלוש פעמים כב"כ לקוחות בפני ביהמ"ש. בגין כך הורשע בדין פלילי ובעקבות זאת הועמד לדין משמעתי. ביה"ד המשמעתי גזר למערער עונש של הוצאה מהלשכה ואילו ביה"ד הארצי ביטל את העונש האמור והסתפק בהטלת עונש של שלוש שנים הוצאה מן הלשכה. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש והועד המחוזי ערער על מידת העונש. פה אחד נדחה ערעורו של המערער ואילו ערעורו של הועד נדחה ברוב דעות השופטים ש. לוין וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט בך.
ב. לענין ההרשעה טען המערער כי בנסיבות הענין לא היה בעבירה של הופעה תוך תקופת השעייה עבירה שיש עמה קלון. בתי הדין המשמעתיים לא קבלו טענה זו ואכן אין בה ממש. מדובר בהופעה בבית משפט תוך התחזות כעורך דין בעל רשיון תקף, לאחר שבתי הדין של הלשכה וביהמ"ש העליון החליטו על השעייתו של המערער מלכהן כעורך דין. מעשיו של המערער כללו אלמנט בולט של הטעייה הן כלפי ביהמ"ש והן כלפי לקוחותיו וכן זלזול בהחלטות מוסדות לשכת עורכי הדין וביהמ"ש העליון.
ג. אשר לעונש - ביה"ד המשמעתי המחוזי לקח בחשבון הן את חומרת העבירה והן את עברו של המערער שיש לו הרשעות רבות קודמות ואשר בגינן הושעה מחברותו בלשכה למשך 13 שנים החל ממרץ 1980. ביה"ד היה ער לחומרה הרבה שיש בהוצאת עו"ד מהלשכה, אך סבר כי האינטרס הציבורי מחייב נקיטת אמצעי זה כלפי המערער. ביה"ד העיר עוד כי עונש של השעייה לתקופה ממושכת היה הולם את המקרה, אך לדעתו יהיה עונש כזה חמור יותר מאשר הוצאה מהלשכה, מאחר ואין עונשי השעייה חופפים אלא מצטברים בלבד, וכל השעייה היתה מצטברת ל- 13 שנים שבהן הורחק הנאשם מהמקצוע, ומאידך מאפשר סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין לעורך דין שהוצא מהלשכה לבקש חידוש חברותו לאחר שחלפו 10 שנים מהוצאתו. גישה זו אין לקבל. עונש של הוצאה מהלשכה הינו בכל זאת חמור יותר שכן חידוש חברותו של נאשם בלשכה לאחר 10 שנים תלוי בשיקול דעת הלשכה ואין כל וודאות שתינתן החלטה לטובתו בו בזמן שמובטחת לעורך הדין, בזכות, חזרה למקצוע עם תום תקופת ההשעייה. זאת ועוד, אין לומר כי עפ"י החוק כל עונשי ההשעייה הינם בהכרח מצטברים ושלא תתכן חפיפה ביניהם.
ד. השופט בך שכתב את פסק דין ציין בדעת מיעוט כי הוא מסתייג אמנם מההנמקה המשנית של ביה"ד המשמעתי כי יש בהחלטתו להוציא את המערער מהלישכה משום הקלה עם המערער, אך אין בכך כדי להפחית במאומה ממשקל יתר הנימוקים שעליהם ביסס ביה"ד את החלטתו כי מן הדין להטיל על המערער עונש של הוצאה מהלשכה. אין לייחס חשיבות מכרעת לעובדה שעורך הדין עבר את העבירה הספציפית בפעם הראשונה. מה שיש לעשות הוא להשקיף על התמונה בשלמותה, לשקול את חומרת העבירה על רקע עברו של המערער ויתר הנסיבות הרלבנטיות. כמו כן תפקידו העיקרי של ביהמ"ש לשמור על רמתו, מעמדו וכבודו של מקצוע עריכת הדין ולהגן על הצבור בפני עורכי דין שהוכיחו בהתנהגותם שאינם ראויים לאימון שניתן בהם. לפיכך סבר שיש לקבל את ערעור הועד המחוזי.
ה. השופט לוין, שאליו הצטרפה השופטת נתניהו, סבר כי אין לקבל את ערעור הועד המחוזי. אין צורך לנקוט עמדה לגבי השאלה אם רשאי בית דין משמעתי להטיל על נאשם עונשי השעייה חופפים, שאלה שטרם הוכרע בה סופית, שהרי בין אם ניתן להטיל עונשי השעייה חופפים ובין אם לאו, ודאי שביה"ד רשאי היה לקבוע עונשי השעייה
מצטברים ולא נטען שעונשי ההשעייה לתקופה של 13 שנים לא היו מצטברים. קופת השרצים שתלויה ועומדת לחובת המשיב לא הניעה את הערכאות במקרים הקודמים להוציא את המערער מהלשכה והשאלה היא אם ההרשעה נשוא הערעור יש בה כדי לשמש "קש" המצדיק הטלת העונש המירבי על המערער. לשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן. ביה"ד המשמעתי המחוזי אמנם הורה על הוצאת המערער מהלשכה אך הוא סבר שהוא מקל עמו ואלמלא סבר כך היה פוסק כפי שביה"ד המשמעתי הארצי פסק. בנסיבות הענין אין לסתור את שיקול דעתן של שתי הערכאות של בתי הדין המשמעתיים ואין להתערב בהחלטת ביה"ד המשמעתי הארצי.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד א. שטנדל למערער, עו"ד א. הררי למשיב. 18.11.85).
בג"צ 233/85 - עלי אל הוזייל ואח' נגד משטרת ישראל ואח'
*עיון בחומר שבתיק חקירה וסמכות בג"צ כאשר ביהמ"ש המחוזי כבר דחה את הבקשה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. ביולי 1983 הואשמו העותרים ב- 10 אישומים של סחר בסמים. עדויות התביעה החלו להשמע בנובמבר 1983 והמשפט עדיין מתנהל. במאי 1984 ביקש הסניגור מביהמ"ש המחוזי להורות למשיבים (משטרת ישראל ופרקליטות מחוז חיפה) לאפשר לו לעיין בחומר שבתיק חקירה שנפתח נגד העד אליעזר מלחי שהוא עד מרכזי מטעם התביעה ואשר ניתן לו מעמד של עד מדינה. פרקליטות המחוז התנגדה לבקשה שהטעימה כי לחקירה נגד מלחי אין קשר לעותרים או לאישומים במשפט הנדון, ולפיכך אין מדובר ב"חומר חקירה", במובן סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, שיש להעמידו לרשות הסניגוריה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת העותרים. כעבור כ- 10 חודשים חזר ופנה הסניגור לביהמ"ש בבקשה לאפשר לו לעיין בתיק החקירה שנפתח נגד עד המדינה הנ"ל ונימוקו שנודע לו בינתיים שבעקבות חקירת עד המדינה בפרשת סמים נוספת, הגיש תלונות נגד שוטרים וסוהרים והוברר בסוף כי תלונות אלה מצוצות מהאצבע. הפרקליטות התנגדה גם הפעם לבקשת העותרים בציינה כי חומר החקירה נגד עד המדינה אינו קשור כלל לעותרים ומתייחס לפרשה שקרתה כשנה לאחר האירועים נשוא האישומים נגד העותרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה המחודשת של העותרים ומכאן עתירת העותרים לבג"צ. העתירה נדחתה.
ב. המשיבים העלו טענה מקדמית כי אין בג"צ מוסמך לדון בעתירה שכן זו הוגשה אמנם באופן פורמלי נגד המשטרה ופרקליטות המחוז, אך מבחינה מהותית יש כאן נסיון לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי, והלכה פסוקה היא שאין לערער על החלטות ביניים של ביהמ"ש בערכאה הראשונה במשפטים פליליים. טענה זו נדחתה ע"י השופט בך בפסק דינו. ההלכה היא אמנם שאין בג"צ דן בערעור על החלטת ביניים במשפט פלילי, אך אין להחילה על מקרה בו מנסה הסניגוריה לאלץ את רשויות התביעה לקיים את החובה המוטלת עליהן עפ"י סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. נראה, כי במקרים בהם הוכח לכאורה כי התביעה אינה ממלאת חובתה עפ"י סעיף 74 וביהמ"ש דלמטה אינו מוציא כנגד התביעה צו כמבוקש ע"י הסניגוריה, ולדעת בג"צ האפשרות להגיש ערעור על פסק הדין הסופי אין בה כדי לספק לסניגוריה תרופה יעילה, כי אז לא ינעל בג"צ את שעריו בפני עתירת הנאשם נגד התביעה הכללית. במקרה דנן אין צורך לתחום תחום סמכות בג"צ בסוגייה זו במדוייק שכן לגופו של ענין אין לעתירה זו על מה שתסמוך. (השופטת נתניהו הוסיפה לפסק הדין כי מכיוון שלגופו של ענין אין לעתירה על מה שתסמוך אין צורך להחליט כאן בשאלת הסמכות של בג"צ בענין כגון זה.)
ג. התיקים שמדובר בהם הם תיקי חקירה נגד עד המדינה ואין לומר שהם "חומר חקירה" במשפטם של העותרים. טענת הסניגור היא כי אותו חומר עשוי לשכנע את ביהמ"ש שעד המדינה אינו ראוי לאמון, ושאלת המהימנות של עד המדינה המרכזי הינה
אחת הנקודות החשובות במשפט. ברם, אין כל קשר בין העבירות נשוא החקירה הנוספת לבין העבירות המיוחסות לעותרים. אכן, אין לפרש את המונח "חומר חקירה" בסעיף 74 פירוש דווקני ומצמצם, המגביל את תחולת הסעיף לחומר הראיות המתייחס במשרין למעשה העבירה, ו"חומר חקירה" יכול לכלול גם ראיות אשר שייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום. אולם אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח זה ראיות שהרלבנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית. לא כל שכן אין להחיל את הוראות סעיף 74 על חומר שולי שבלאו הכי אינו יכול להיות קביל באותו משפט.
ד. דיני הראיות מאפשרים התקפה על אופיו של עד, אך יש לכך סייגים. מותר לשאול עד בחקירה נגדית על הרשעות קודמות ואם הוא מכחיש אותן אפשר לסתור את עדותו ע"י הגשת מסמך רשמי או בעזרת ראיה חיצונית אחרת. מותר גם להציג לעד שאלות בדבר ביצוע עבירות אחרות שעליהן לא הורשע, אם אלה עשויות לזרוק אור על אופיו ומהימנותו, אך שאלה כזו נמנית אז על חקירה בנושא נילווה ותשובותיו של העו"ד על שאלות מסוג זה הינן סופיות ולא ניתן לסתרן על ידי ראיות אחרות. מכאן שהתועלת שיכלה לצמוח לסניגור מעיון בתיקי החקירה הינה מועטת והיא מצטמצמת למעשה ליכולת לנסח את השאלה שהוצג לעד המדינה בענין הפרשה החדשה בצורה מדוייקת יותר אך תשובת העד תהיה סופית. על כן צודקת הפרקליטות כי אין לראות בתיקים אלה "חומר חקירה" במובן סעיף 74 .
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד ישראל כלוף לעותרים, עו"ד מנחם מזוז למשיבים. 6.11.85).
ע.פ. 339/84 - אליעזר רבינוביץ נגד מדינת ישראל
*רצח(הערעור נדחה).
א. המערער היה עם אשתו בדירה, ירה בה וגרם למותה. את פשר היריות הסביר המערער בגירסאות שונות במשטרה ובעדותו בביהמ"ש. עפ"י גירסתו במשטרה ירה באשתו לאחר שקונטר על ידה בדבר קשריה עם גבר ערבי שעמד להגיע לדירה. עפ"י גירסה זו הביא את הנשק ממקום בו היה מוטמן תוך שהוא טוען ודורך אותו. אשתו רצתה לברוח החוצה ואז ירה לעברה. לדבריו היתה זו דקה של איבוד חושים בה לא שלט בעצמו. בגירסתו השניה בביהמ"ש המחוזי אמר כי הביא את הנשק לחדר כששמע מפי אשתו שערבי שעומד להגיע יפגע בו ולאחר מכן נפתחה הדלת ולעיניו נתגלה "הר אדם" וכדי לקדם את פני הרעה שצפויה לו ירה לעבר הדמות וכך נפגעה אשתו בלי שנתכוון לפגוע בה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הגירסה השניה שהיא גירסת פחד והגנה עצמית אלא את הגירסה הראשונה שרצח את אשתו מחמת קינטור, קבע שהנסיבות אינם עונות על הגנת הקינטור והרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה. הערעור נדחה.
ב. לענין "העדר קינטור" קבע ביהמ"ש כי לא נתקיים המבחן האובייקטיבי. כידוע, רק בהתקיים שני המבחנים, האובייקטיבי והסובייקטיבי לענין הקנטור נשמט הבסיס לקיומו של "העדר הקינטור" ואילו אם נתקיים מבחן אחד די בכך לקיום הדרישה של העדר קינטור.
ג. טענה אחרת העלתה הסניגורית כי גם אם הוכח "העדר קינטור", באשר לא הוכח המבחן האובייקטיבי, הרי שהקינטור הסובייקטיבי שלל מהמערער את גיבושה של "ההחלטה להרוג". טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ולא נתקבלה גם על דעת ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את היסודות הנדרשים להרשעה ברצח ולהשלכות של הקינטור הסובייקטיבי על ההחלטה להרוג. אין לומר כי דין אחד ל"קינטור סובייקטיבי" שכן ועוצמתו של הקינטור הסובייקטיבי תגיע עד לכלל העדר "החלטה" להרוג. בענייננו, באשר לקינטור הסובייקטיבי במובנו המילולי, גם אם פעל
המערער בסערת רוחו עקב ההתגרות של אשתו, לא פגם קינטור זה ביכלתו של המערער לגבש החלטה להרוג את אשתו. פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג והסכים השופט ד. לוין.
ד. השופט בך בפסק דין נפרד ציין כי אומנם דינו של הערעור להדחות לאור הממצאים הברורים והחד משמעיים של ביהמ"ש המחוזי בקשר למקרה הנדון. אין צורך לבחון בצורה מעמיקה את כל הסוגיות המורכבות והשנויות בחלקן במחלוקת בקשר לדיני הרצח כפי שלובנו הדברים בפסק דינו של השופט גולדברג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה במקרה דנה גם קינטור סובייקטיבי ולאור קביעה זו אין צורך בבדיקת השאלה ההיפוטטית מה היה המצב אילו הגיע ביהמ"ש למסקנה שונה, היינו כי היה קיים קינטור סובייקטיבי ואם יכלו להיות למסקנה כזו השלכות ביחס לאלמנט של "ההחלטה להרוג".
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד ע. קפלן למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 17.11.85).
ע.פ. 501/83 - ראמי שיבלי נגד מדינת ישראל
*רצח(הערעור נדחה).
א. המערער עבד כמטפל במעון נוה כינרת בטבריה עילית. במסיבת פורים שנערכה בשנת 1983 במעון הוגשו משקאות חריפים והנאשם שתה מהם. בסביבות השעה 30:12 אמר המערער שהוא רעב וכי הוא הולך לפרוץ למועדון כדי להביא משם אוכל. כעבור זמן חזר ובידיו אוכל וסיפר כי הוא פרץ למועדון וכי השומר תפס אותו בעת המעשה. אחדים מן הנוכחים הביעו חשש מפני תוצאות המעשה ואז יצא המערער מן הדירה, הלך לחדרו ושב כאשר רובה של גיסו החייל בידיו ואמר כי הוא הולך לרצוח את השומר. הוא יצא מהחדר ולאחר מכן נשמעה יריה ששמה קץ לחייו של השומר. המערער נכנס להלם וכשהוזעקה המשטרה לא ניתן היה ליצור עמו קשר ולדובבו. מחדרו נלקח המערער לבית חולים פוריה כדי לבדוק את מצב בריאותו וכן לצורך נטילת דם כדי לבדוק אם היה נתון להשפעת אלכוהול. גם בבית החולים לא היה ניתן לדובבו. מבית החולים הובא למשטרת טבריה והוכנס לתא המעצר. רק בשעה שבע הצליחו שוטרים ליצור עמו קשר ובשעה 30:7 מסר הודאה מלאה שלפיה הרג את השומר. בחוות הדעת הרפואית נקבע כי כמות האלכוהול שנמצאה בדם היתה נמוכה. המערער לא מסר עדות במסגרת משפט הזוטא בדבר כשרות ההודאה ומשמעות הדבר היתה כי דברי "שוטרים שחקרו אותו לא נסתרו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות בדבר מעשי אלימות ואיומים בחקירה והרשיע את המערער בעבירת רצח. ערעורו נדחה.
ב. המערער טען בביהמ"ש שאינו זוכר את מאורעות הלילה וביהמ"ש המחוזי לא האמין לו וזאת לאור האימרה המפורטת שנרשמה מפי המערער. ביהמ"ש הסיק מחומר הראיות שהמערער ירה את היריה הקטלנית ללא כל התגרות או קינטור. בנטילת הרובה ראה ביהמ"ש הכנה, ואת ההחלטה להרוג הסיק ביהמ"ש מכך שהמערער נטל רובה, טען אותו ודרך אותו והודיע לנוכחים שהוא מתכוון לרצוח את השומר. את ההגנה של שכרות דחה ביהמ"ש על יסוד חוות הדעת הרפואית כי בכמות אלכוהול שנמצאה בדם אין כדי איבוד היכולת לשקול, להכין, להחליט ולכוון את המעשים.
ג. אשר לטענה כי השיכרות משמשת שיקול כשבאים להכריע אם היתה לנאשם כוונה כאשר הכוונה היא מיסודותיה של העבירה - כאשר ביהמ"ש בא להסיק אם פלוני היה בעל כוונה מסויימת לפני עשיית המעשה רשאי הוא להשתית מסקנתו על החזקה שאדם מתכוון לתוצאה הצומחת בדרך הטבע ממעשהו. השיכרות כשלעצמה אין בה כדי לשלול את האפשרות שתיווצר כוונה פלילית. שרשרת מעשיו של המערער במקרה שלפנינו מצביעה על כך שהמערער ידע את אשר הוא עושה והחליט לעשות את אשר הוא עושה. העובדה שלא היה כל יחס הגיוני בין מה שאירע כאשר השומר תפס את המערער בעת הפריצה ומה שהיה צפוי למערער בעקבות זאת לבין המעשה הקטלני, אין בה כדי לשלול
את הכוונה להמית. נסיון החיים מלמד שיש לא מעט מעשי קטילה הנובעים ממריבות שוליות חסרות חשיבות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. עוה"ד י. הייק וי. גילת למערער, עו"ד רחל סוכר למשיבה. 25.11.85). ע.פ. 340+368/85+323 - סאלם אלרמאק ונביל אבו חצירא נגד מדינת ישראל
*הרשעות בעבירות סמים(ערעורו של אלרמאק נדחה ושל אבו חצירא נתקבל).
א. המערערים הואשמו בסחר בעשרות קילוגרמים חשיש ובשימוש ברכב לביצוע המשימה הפלילית, יחד עם שני נאשמים נוספים, מוחמד אבו גיזר ואחמד אבו גיזר שהם אב ובנו. משלוח אחד של 24 ק"ג הגיע לידי אלרמאק בהתאם לתכנון ואילו המשלוח השני של 25 ק"ג נתפס ע"י המשטרה תוך כדי חיפוש ברכבו של אחד בשם זייאד. שני המערערים וכן מוחמד ואחמאד הורשעו בעבירות סמים. אלרמאק הורשע רק בסחר בסם והחזקתו בקשר למשלוח הראשון ואילו אבו חצירא הורשע בנטילת חלק בשני המשלוחים. מוחמד ואחמאד וכן אלרמאק נדונו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואבו חצירא נדון לארבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בהתחשב בעברו הפלילי הרציני. ערעורו של אלרמאק נדחה ושל אבו חצירא נתקבל.
ב. הוכחות התביעה היו מורכבות מעדותו של הנהג זייאד שהוענק לו מעמד של עד מדינה והוכחות נוספות שלטענת התביעה יש בהן ראיות מסייעות לעדותו של זייאד. לא הוענקה חסינות מוחלטת לזייאד אלא הובטח לו שהתביעה תבקש להקל בענשו ואכן התביעה קיימה את הבטחתה ועל זייאד הוטל עונש של שנה וחצי מאסר בפועל בלבד. זייאד הוא שותף לעבירה שהובטחה לו טובת הנאה בקשר למתן עדותו ועל כן טעונה העדות סיוע עפ"י הוראות סעיף 54א(א) לפקודת הראיות. הסניגורים טוענים כי עדותו של זייאד לא היתה ראויה לאמון ומכל מקום כי לא היו ראיות מסייעות מספיקות כנגד שני המערערים. לענין חוסר מהימנותו של זייאד מצביעים הסניגורים על כך כי לאחר מעצרו מסר זייאד גירסה שנתגלתה כסיפור בדים מצוץ מהאצבע, ורק לאחר שהייה של יומיים במעצר החליט לחשוף בפני החוקרים את האמת כולה לדבריו. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מגירסתו הכוזבת הראשונית של זייאד ומהיותו עד מדינה שהובטחה לו טובת הנאה, אך לאחר ניתוח העדויות ולאור סימני האמת המאשרים את נכונות גירסתו הנוכחית של זייאד קבע ביהמ"ש כי ניתן להתייחס באמון לדברי העד. באשר לאמון זה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש. אין ספק, כי ההתייחסות לדבריו של עד מדינה מחייבת זהירות יתירה, ובמיוחד כאשר עדותו מגלה סתירות ופגמים וכאשר מתברר שהעד היה מסוגל בשלב מסויים של החקירה לשקר, אך אין באלה כדי לשלול את האפשרות להתייחס באמון לגירסתו של העד כאשר ביהמ"ש ער לפגמים האמורים. גם הגירסה הכוזבת של זייאד מיד לאחר מעצרו איננה תופעה נדירה, שכן עבריינים מנסים עם מעצרם "למכור" לחוקרי המשטרה סיפור בדוי כדי לחפות על שותפים לעבירה ורק בשלב מאוחר יותר הם משנים את טעמם ומחליטים לגלות את האמת.
ג. אשר לשאלה אם קיימות ראיות מסייעות לעדותו של זייאד - ביהמ"ש המחוזי מונה מספר ראיות שיש בהן סיוע לעדותו של זייאד, אך אלה מתייחסות ברובן המכריע לנאשמים מוחמאד ואחמד ולא במישרין לשני המערערים. בקשר לכך אומר ביהמ"ש המחוזי כי ראיית הסיוע הנדרשת כדי לחזק את האמון בגירסתו הכוללת של עד המדינה אינה חייבת להתייחס לכל אחד מתוך מספר נאשמים המופללים ע"י אותו עד. בכך נתפס השופט לכלל טעות. הנכון הוא שהעדות המסייעת אינה חייבת לתמוך בכל פרט מהותי של גירסת עד המדינה ודי אם היא מחזקת את האמון בנקודה ממשית בעדות העד. אך נקודה ממשית זו חייבת לקשור את הנאשם הספציפי עם העבירה נשוא האישום, ואין להסתפק בעדות מסייעת שיש בה כדי להפליל את אחד הנאשמים האחרים המואשמים
באותו כתב אישום כסיוע לנאשמים אחרים המואשמים באותו כתב אישום. לפיכך יש לבחון בייחס לשני המערערים אם קיים בחומר הראיות סיוע הדרוש לעדותו של זייאד לגבי כל אחד מהמערערים בנפרד.
ד. אשר למערער הראשון קיימת ראיה מסייעת לעדותו של עד המדינה. אחד מעדי המשטרה העיד על שיחה עם מערער זה לפני שנערך מסדר זיהוי בו זוהה המערער ע"י עד המדינה. באותה שיחה אמר אלרמאק שאם זייאד יזהה אותו במסדר הזיהוי "יספר את כל האמת על הפרשה". ביהמ"ש המחוזי מזכיר עדות זו בהכרעת הדין אך אינו כולל אותה בין ראיות הסיוע. בדברים אלה שמה שקרוי "ראשית הודאה" מצד המערער וראיה כזו עשויה לשמש עדות מסייעת. בנוסף לכך הובאו מספר ראיות היכולות במשקלן המצטבר להוות חיזוק נוסף לגירסת עד התביעה כנגד המערער. מדובר במספר פרטי מידע שעד המדינה העיד עליהם והנוגעים לאלרמאק. כל אחד מפרטי המידע יכול היה אולי להגיע לידיעתו של עד המדינה בדרך זו או אחרת, אך כל הנקודות גם יחד מצביעות על היכרות בין השניים ומפריכות את טענת המערער בענין העדר היכרות קודמת בינו לבין עד המדינה ותומכות בגירסת עד המדינה.
ה. שונה המצב באשר למערער השני אשר בכל חומר הראיות אין נגדו ראיית סיוע לעדותו של עד המדינה ועל כן יש לזכותו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד ח. רוזנצויג לאלרמאק, עו"ד ד.ששון לאבו חצירא, עו"ד ש.וסרקרוג למשיבה. 4.11.85).
ע.פ. 387+399/83 - דרור יהודאי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה פה אחד והערעור הנגדי נתקבל ברוב דעות) . א. אחד נסים דנן נעצר בנמל התעופה בן גוריון בעת שחזר מיוון כשבידיו מזוודה ובה כמות של הרואין. לפי גירסתו של דנן ייבא את הסם בשליחותם של שני המערערים וביהמ"ש הרשיעם ודן אותם לתשע וחצי שנים מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל בחופף מאסרים על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדם. המערערים ערערו על ההרשעה ועל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה באשר לקביעת כמות הסם שבייבואו הורשעו המערערים. ערעורם של המערערים נדחה וערעורה של המדינה נתקבל ברוב דעות השופטים בך וגולדברג נגד דעתה החולקת של המשנה לנשיא גב' בן פורת.
ב. פסק הדין הנוגע לדחיית ערעורם של המערערים ניתן מפי השופט גולדברג ואילו באשר לערעור הנגדי ניתנו שלושה פסקי דין. לענין ערעור המערערים - עדותו של דנן היא עדות של שותף לעבירה שהובטחה לו טובת הנאה מטעם המדינה ולפיכך טעונה עדותו סיוע עפ"י סעיף 54א לפקודת הראיות. כדי שראיה תוכל לשמש סיוע חייבות להתקיים בה שלוש דרישות מצטברות: מקור ראיית הסיוע נפרד ועצמאי מהעדות הטעונה סיוע; ראיית הסיוע נוטה לסבך את הנאשם בביצוע העבירה; הראיה נוגעת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים. ככל שהנאשם מרחיב את זירת המחלוקת יהיה זה קל יותר למצוא את ראיית הסיוע ואילו כשהזירה מצטמצמת והולכת הופכת המשימה לקשה יותר. משלא מסרו המערערים גירסה בעת שנחקרו במשטרה, לא ניתן במקרה זה לאמת את עמדת התביעה מול עמדת ההגנה כדי לקבוע את זירת המחלוקת ולפיכך יש לעמוד על גירסת המערערים כפי שהועלתה לראשונה בביהמ"ש. נמצאו ראיות סיוע ב"חזית המריבה" ולפיכך בדין הורשעו המערערים.
ג. אשר לערעור המדינה - במזוודה שהביא דנן נמצאה אבקה במשקל של 734 גרם ובדיקה מעבדתית העלתה כי מדובר בתערובת הרואין וחומר נוסף כשאחוז ההרואין באבקה הוערך ב- %43. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בייבוא 243 גרם הירואין בלבד,
בקבלו את טענת הסניגוריה כי אין לראות את החומר כולו כ"תכשיר" הנזכר בתוספת הראשונה לפקודת הסמים. המחלוקת בין הצדדים היתה באשר לפרשנות הפריט הנדון והגדרת המלה "תכשיר" כשביהמ"ש המחוזי נזקק להגדרת המלה במילון ולטענת ב"כ המדינה לא היה מקום להזקק להגדרה שבמילון וביקש להתייחס להגדרות שבחיקוקים השונים הנוגעים לפקודת הסמים. בסופו של דבר הוחלט בדעת הרוב, בפסקי דין של השופטים גולדברג ובך, כי עפ"י הפירוש ההגיוני והטבעי של המלה "תכשיר" יש לזהות את החומר כולו עם הסם המסוכן והרי לפנינו תכשיר שתכונותיו כתכונות "אב" החומר, ומאחר שחומר כזה ראוי לצריכה כצריכת המרכיב הדומיננטי שלו יש להרשיע את המערערים בייבוא הכמות כולה שהיא למעלה מ- 700 גרם כאמור. מאידך היתה דעת המיעוט של המשנה לנשיא גב' בן פורת כי במקרה הנדון אכן יש להרשיע את המערערים בייבוא הכמות שהיא כמות ההרואין הנקיה בתוך התערובת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. עוה"ד א. וגמן וי. עצמון למערערים, עו"ד ח.לירן למשיבה. 4.11.85).
בג"צ 565/85 - עאטף אברהים סביחי נגד ביהמ"ש המחוזי ופרקליטות מחוז חיפה
*התנגדות להגשת אמרות במשפט פלילי בלי לנמק ההתנגדות (העתירה נדחתה) . העותר הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בחיפה ובמסגרת ההליכים הפליליים מתכוונת התביעה להגיש אמרות של העותר. סניגורו הודיע לביהמ"ש כי הוא עומד להתנגד להגשת האמרות וביהמ"ש המחוזי החליט שלא די בטענות פסלות כלליות וסתמיות אלא כי מתבקש פירוט בדבר מהות הטענה המועלית נגד קבילות האמרות. העתירה לבג"צ עניינה החלטה זו וטענת העותר היא כי אין לדרוש ממנו בשלב זה פירוט טענותיו נגד האמרות וקבילותן. העתירה נדחתה.
הטענה הנ"ל היא טענה שבסדרי דין פליליים ומשהועלתה בפני ביהמ"ש המחוזי ונדחתה אין העותר יכול לשוב ולהעלותה אלא בערכאת הערעור, אם יהיה ערעור. בג"צ אינו דן בטענות שבסדרי דין פליליים או אזרחיים והחלטתו של ביהמ"ש הנותן החלטה בתחומים אלה אינה מונעת לאחר מכן את האפשרות לכלול טענות נגד החלטה דיונית בין טעמי הערעור. ברם, גם לגוף הענין אין פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. מקובל הוא שטענה נגד קבילותן של אמרות מצביעה, לפחות בקוים כלליים, על מהות הטענות, באופן שביהמ"ש יוכל לשמוע ראיות בנקודה שבמחלוקת והתביעה תוכל להזמין את העדים הנוגעים לענין כאשר היא מתבקשת להוכיח כי אמרה של נאשם נתקבלה באופן חפשי ומרצון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. לידאווי לעותר, עו"ד פוגלמן לפרקליטות המחוז. 25.11.85).
בג"צ 638/85 - רינת שפר קטינה ואח' נגד שר החינוך והתרבות
*הוראה בתקנון לבחינת בגרות חיצונית (העתירה נדחתה).
שלושת העותרים מלינים על הוראה שנכללה בתקנון לבחינות הבגרות לנבחנים חיצוניים המתנה את זכות הגישה לבחינות בכך שמלאו לנבחן 17 שנה. לטענת העותרים יש בהסדר זה כדי להכביד על הנבחנים החיצוניים, כי עומד לרשותם בין מועדי הבחינה לבין מועד הגיוס לצה"ל מרווח זמן שהוא צד יותר מן הזמן שעומד לרשות נבחנים הלומדים בבתי ספר תיכוניים רגילים. העתירה נדחתה. מבלי לקבוע איזו גישה נכונה יותר לאור הנסיון, די עפ"י אמות המידה המקובלות על בג"צ כי שתי הגישות גם יחד נמצאות בגדר "מתחם הסבירות". מתחם זה כולל בחובו מגוון של גישות ותפיסות שונות בנושא פלוני אשר כל אחת מהן סבירה, וכאשר מדובר על חלופות הנמצאות כולן בתוך התחום הסביר אין בג"צ נוהג להתערב בכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פזית כהן לעותרים. 25.11.85).
בג"צ 287/85 - אסתר פפר נגד ראש עירית תל אביב ואח'
*רשיון למכירת משקאות חריפים במזנון (העתירה נדחתה).
בבית עסק קטן מידות ששטחו כ- 20 מ"ר ברחוב אבן גבירול בתל אביב, מנהלת העותרת מזה כ- 15 שנה בית אוכל. הרשיון שבידה הוא לניהול מזנון ואין צורך לחדשו מדי פרק זמן. בד בבד הוענק לעותרת רשיון תקופתי, שחודש מדי שנה, למכירת משקאות חריפים. העותרת מגישה במקום גם מאכלי בשר ודגים והועמדה על כך לדין פלילי. תחילה הודתה באשמה אך בהליך פלילי מאוחר יותר שהסתיים בשנת 1983 היא זוכתה בדינה על סמך טענת סניגורה כי אין הוראה האוסרת בישול מאכלי בשר במה שמכונה מזנון. בינתיים יצאו תקנות רישוי עסקים שלפיהן אין למכור בשר ודגים במזנון. העתירה שבפנינו סבה על אי חידוש רשיון מכירת משקאות חריפים לעותרת וטעמיו של משרד הבריאות המתנגד לחידוש הרשיון הם שהמקום קטן מדי והצפיפות בו רבה, בעיקר כל עוד מתנהלת בו מסעדה ולא רק מזנון. העתירה נדחתה.
התקנות החדשות שהוציא שר הבריאות דורשות לניהול מסעדה שטח של כ- 55 מ"ר. הדעת נותנת שבקבעו כך היו שיקולי צפיפות ובריאות לנגד עיניו של מחוקק המשנה. בנסיבות אלה מותר היה לשר הבריאות לסרב לחדש את הרשיון למכירת משקאות חריפים במקום. בג"צ ער לזהירות המיוחדת הנדרשת לאי חידוש רשיון לעומת אי הענקתו מלכתחילה וכן לצורך שאי החידוש יעשה על סמך שיקולים רציניים. מקום הממצה את עצמו על ידי ניהול מסעדה, מותר לגרוס כי אין להוסיף לו גם רשיון למכירת משקאות משכרים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד בן חיים לעותרת, עוה"ד פריאל ומ. מזוז למשיבים. 28.11.85).
ע.פ. 572/84 - חיים חג'ג' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת רכב והצתתו וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בכך כי נטל מכונית ללא רשות, גנב מתוכה טובין ובכלל זה סכום של 800 אלף שקל, ולבסוף הצית את המכונית והיא נשרפה כליל. על כל אלה נדון המערער לחמש שנות מאסר בפועל וכן הופעלו שלשה מאסרים מותנים שהסתכמו ב- 29 חודשים כשמחצית מתקופה זו נחפפה למאסר שנגזר כאמור. כאשר המערער היה משוחרר בערבות בתיק הנדון עבר עבירות נוספות ובגינן נדון בבימ"ש השלום לשנה וחצי מאסר מצטבר לעונש שבתיק זה. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
לענין ההרשעה - אין יסוד להתערב בממצאים של ביהמ"ש המחוזי והאמון שנתן בעדים. אשר למידת העונש - בהתחשב במאסר על תנאי שהופעל ולעונש החדש שנגזר יהיה על המערער לרצות מאסר של שמונה שנים. גם אם לא ינתן משקל רב לעובדה כי זהו מאסרו הראשון של המערער, אין להתעלם מהחשש לשלמות המשפחה של המערער עקב מאסרו הממושך. שירות המבחן הציע להקל בעונש וגם התובעת הסכימה שביהמ"ש יתן ביטוי לחשש הנדון לשלמות המשפחה. לפיכך, וכדי להמריץ את המערער להתמיד בשינוי המסתמן בהתנהגותו, יועמד המאסר בפועל בתיק זה על שלוש שנים.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד מ. רובינשטיין וג. רייך למערער, עו"ד גב' ב. בן אור למשיבה. 13.11.85).
ע.פ. 51/85 - מאיר רחבי וגאסם חואטת נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (התפרצות, גבינת רכב, התחזות כשוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בהתפרצויות, גניבת רכב, הצתת רכב, וכן התחזות כשוטרים כאשר בדרך זו עצרו בני מיעוטים בסביבות מקום מגוריהם בטענה שהם אנשי משטרה המבקשים לערוך חיפוש או לבדוק מסמכים ותוך כדי כך גזלו מקרבנותיהם סכומי כסף וחפצים שונים. במספר מקרים אף היו מזויינים בנשק שאותו גנבו קודם לכן. המערער גאסם הורשע בעבירות רכוש נוספות. לשני
המערערים הרשעות קודמות. ביהמ"ש המחוזי דן את גאסם לארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והפעיל מאסר על תנאי של 20 חודשים בחופף. ואילו רחבי נדון למאסר של שלוש שנים בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו. אין בערעורים אלה ממש גם כשלוקחים בחשבון את כל הטענות לקולא ואת הבעת החרטה מצד המערערים. ניתן לציין כי בהתחשב בחומרת המעשים נראים העונשים שהוטלו על המערערים מתונים ביותר.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, בן דרור. עוה"ד נ. וייסמן וכריים למערערים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיב 13.11.85).
ע.פ. 106+143/85 - מחמוד מחמיד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ב- 29 עבירות של התפרצות וגניבה תור מספר חודשים ועבירה של החזקת חשיש ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירות חמורות ביותר וזה מקרה שלגביו ניתן לומר שהכמות משנה כאן איכות ויש לראות משום חומרה מיוחדת את הביצוע השיטתי של עבירות מסוג זה תוך תקופה של ששה חדשים. זאת ועוד, חלק מהעבירות נעברו ע"י המערער לאחר שידע כבר על החקירה המתנהלת בייחס העבירות הראשונות שבוצעו על ידו. על כן אין לומר שביהמ"ש שגה כשהטיל את העונש האמור על המערער. עם זאת יש מקום להקלה מסויימת בענשו של המערער בשל משקלן המצטבר של הנסיבות הבאות: עברו של המערער נקי וזוהי הפעם הראשונה שעוברת עליו הטראומה של מאסר; לפי דו"ח שרות המבחן יש מקום ותקווה שהמערער ישתקם בעתיד; בשל נסיבות מסויימות הוטל על שותף לחלק מהעבירות עונש קל בהרבה מהעונש שהוטל על המערער. בכל הנסיבות יש להעמיד את המאסר בפועל על שלוש שנים.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, בן דרור. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 85. 13.11).
ע.פ. 125/85 - שמשון וילסון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב- 9 עבירות התפרצות ו-8 עבירות גניבה שבוצעו כולן בעיירה אופקים בה התגורר המערער. הוא נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער כבר הורשע בעבר בעבירות דומות ואת המעשים נשוא הערעור ביצע זמן לא רב לאחר ששוחרר ממאסר קודם בשל עבירות שבוצעו באותו מקום. לגבי עבירות מהסוג הנדון המבוצעות בתדירות רבה במקום קטן כמו אופקים אין לדבר רק על עבירות נגד הרכוש. אסור להתעלם מהגורמים הנוספים הנלוים לעבירות כאלה, מעגמת הנפש, החרדה, והבהלה הנגרמות לתושבים שלוים ומהפגיעה באיכות החיים באזור. כאשר המערער לא למד את לקחו מהעונשים הקודמים אין להתערב בעונש שהוטל הפעם שאיננו קל אך איננו חמור מדי.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, בן דרור. המערער לעצמו, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 13.11.85).
ע.פ. 179/85 - עופר בן דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (איומים ושיבוש הליכי משפט) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של דרישת נכס באיומים, נשיאת נשק, התחזות כאחר, שיבוש הליכי משפט, הכשלת שוטר במילוי תפקידו ובריחה ממעצר חוקי. ביהמ"ש גזר למערער עונשי מאסר נפרדים לכל עבירה כשהם מצטברים לשמונה שנות מאסר וקבע כי מתוכן ישא חמש שנים בפועל ושלוש שנים על תנאי. גזר הדין ניתן בדצמבר 1984. כחודש לאחר מכן ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בתיק אחר פסק דין שבו הורשע המערער בעבירת אינוס שביצע ב- 1979. בתיק זה גזר ביהמ"ש למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובהתאם
להוראות חוק העונשין רצות תקופות המאסר, הן זו שתחילתה בדצמבר 1984 והן זו שתחילתה בינואר 1985 באופן מקביל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה נסיבות אישיות שונות לקולא והתעכב על התקופה הארוכה שבה יצטרך המערער לשבת בכלא, אך לעומת הטיעונים להקלה עומדת תמונה עגומה ומצערת המורכבת מעבירות רבות כשכל אחת מהן חמורה כשלעצמה וכאשר למערער רשימה של הרשעות קודמות בעבירות רציניות ואף ריצה תקופת מאסר ארוכה שהשפעתה היתה מועטת. אין להתעלם מכך שיש מידה רבה של אלימות ותוקפנות, של סיכון הזולת והתנהגות שלוחת רסן במעשיו של המערער, ובשל קיום השפיטה בעבירות אלה במועדים קרובים זה לזה ראה ביהמ"ש המחוזי שדן בעבירת האינוס לגזור עונש שנבלע כולו בעונש שנגזר בתיק הקודם. בנסיבות אלה אין להקל בענשו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב הגלר למערער, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 14.11.85).
ע.פ. 248/85 - נסים דואק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש כאשר המערער מרצה גם מאסר אזרחי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון ל- 30 חודשי מאסר בעקבות הרשעתו בעבירות שונות. הסניגור הצביע על כך שהמאסר איננו משקף באופן בלעדי את תקופת הכליאה הצפויה של המערער, מאחר והוא נתון עתה גם במאסר אזרחי בשל חובות כספיים שונים, וכמקובל ריצוי העונש הפלילי הופסק ולא יחל מחדש כל עוד לא יסתיימו המאסרים האזרחיים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בערעור ניצב רק נושא אחד והוא המאסר הפלילי ואין מקום למסקנה ש- 30 חודשי מאסר שנגזרו למערער, שהוא בעל הרשעות קודמות רבות, הם עונש החמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמעון טננבלט למערער, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 14.11.85).
ע.א. 157/84 - מאיר הירש נגד כונס הנכסים הרשמי ואברהם ברנר
*ביטול הכרה בתביעת חוב נגד פושט רגל (הערעור נתקבל).
המערער משך שיקים לפקודת אחד ברנר וכשהללו לא נפרעו מסר לו תחתיהם שטרות וברנר הסבם לאחר. המערער טוען שבמעמד קבלת השטרות התחייב ברנר להחזיר לו את השיקים וברנר טוען שהשטרות ניתנו לסילוק על תנאי של השיקים, אך אין הוא מכחיש במפורש שהתחייב להחזיר למערער את השיקים. המערער פשט את הרגל והכונס הרשמי משמש כנאמנו. ברנר הגיש תביעת חוב לכונס על יסוד השיקים והתביעה נתקבלה. בקשתו של המערער בביהמ"ש המחוזי לבטל את ההכרה בתביעת החוק נדחתה והערעור על כך נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי סבר שמסירת השטרות היתה על תנאי שאם הללו לא יפרעו יוכל ברנר לתבוע על יסוד השיקים והוכח שהללו לא נפרעו. אולם, לכאורה, אם אמנם התחייב ברנר להחזיר את השיקים למערער על אתר הרי שמדובר בסילוק מוחלט של השיקים ולא בסילוק על תנאי. ברם, אין הדבר מעלה או מוריד. גם אם ניתנו השטרות לסילוק על תנאי של השיקים, הרי החיוב על יסוד השיקים מושעה כל עוד נמצאים השטרות בידי צד שלישי ואותו צד שלישי העיד שהשטרות בידיו וטרם נפרעו לו על ידי ברנר. לפיכך נתקבל הערעור והוחלט לדחות את תביעת החוב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. המערער לעצמו, עו"ד מ. קליבץ לכונס הנכסים, עו"ד צ. דינרי לברנר. 1.12.85).
ע.א. 386/83 - מסעוד סעיד חמוד נגד דליה ג'נו ואח'
*דחיית בקשה לרשות להתגונן (הערעור נדחה).
המשיבים הגישו נגד המערער תובענה בסדר דין מקוצר להחזרת סכום של 200,000 שקלים ששילמו לו ע"ח מקרקעין וכן 100 אלף שקלים פיצויים עפ"י ההסכם למכירת המקרקעין. המערער הגיש בקשה לרשות להתגונן אך זו נדחתה וניתן
נגדו פסק דין מחייב. בבקשתו לרשות להתגונן טען המערער כי המחיר המוסכם של 200 אלף שקלים זוייף ולמעשה מדובר ב- 200 אלף לירות וכן טען שההסכם בוטל אך הביטול היה בהסכמה הדדית שמשמעותה שאם יוחזרו הסכומים שקיבל המערער מתבטל החוזה ללא פיצויים. הרשמת קבעה כי הטענות שהעלה המערער בתצהירו התמוטטו עקב חקירה נגדית הערעור נדחה.
שתי הטענות העולות מהתצהיר כשהן מועלות כדבעי במסגרת בקשה לרשות להתגונן ראויות הן להשמע ויכולות לשמש יסוד למתן הרשות המבוקשת. אולם, אם מתמוטטת ההגנה עקב חקירתו הנגדית של המצהיר, רשאי ביהמ"ש להתעלם מהגנה כזאת ולדחות את הבקשה לרשות להתגונן. בענייננו, התמוטטו טענות המערער עקב חקירתו הנגדית. (בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מוחמד עסאקלה למערער, עו"ד צ. גרובר למשיבים. 7.11.85).
ע.א. 667/82 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד עדה טויסטר
*פיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
המשיבה נפצעה בתאונת דרכים ב- 1977 בהיותה בת 30 והמערערת הודתה באחריות לפצות את המשיבה על נזקיה. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיבה, בספטמבר 1982, פיצויים בסכום של כמליון ושש מאות אלף שקל בצרוף ריבית והפרשי הצמדה ועוד סכום של כ- 8,000 דולר. הסכום הנ"ל כולל פיצוי עבור עזרה במשק בית בעבר ובעתיד, פיצוי עבור הפסד השתכרות בעתיד, הוצאות רפואיות וכאב וסבל. שני הצדדים ערערו על סכום הפיצוי שנפסק כשהמערערת טוענת שהסכומים שנפסקו הם מוגזמים ואילו המשיבה טוענת כי קופחה בפרטים אחדים. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי למעט שתי נקודות ולפיכך נדחו שני הערעורים פרט לשתי נקודות כדלהלן.
נקודה אחת נוגעת לסכום הפיצויים התכופים שנפסקו לטובת המשיבה ואשר לא נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש, כנראה בהיסח הדעת. סכום זה ליום פסק הדין מסתכם ב- 37,000 שקל. הנקודה השניה והעיקרית מתייחסת לעזרה במשק בית במשך 10 שעות מדי שבוע עד שתגיע המשיבה לגיל 70, היינו למשך 40 שנה. בדרך זו קבע השופט בראש נזק זה סכום מהוון של 723,000 שקל ובשיערוך להיום מדובר בסכום של 42 מליון שקל. בהתחשב בכל הנסיבות, לרבות סוג הנכות ומידתה, בעובדה שהמשיבה הפסיקה מרצונה לעבוד מחוץ לבית ויכולה להקדיש זמן רב יותר לעבודה בבית, נראית הקביעה בדבר הפיצוי בגין העסקת עוזרת בית כמוגזמת. גם לא היה מקום להעניק למשיבה פיצוי בנושא זה עד לגיל 70 שכן הנחה סבירה היא כי בהגיעה לגיל נמוך מזה היתה המשיבה ממילא נזקקת לעזרתה של עוזרת בית לפיכך יש להפחית את סכום הפיצויים שנפסק תחת כותרת זו ולהעמידו על סכום מהוון של 500,000 שקל ליום מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן דרור. החלטה - השופט בך. עו"ד י. וינברג למערערת, עו"ד י. יבלונסקי למשיבה. 17.11,85).
ע.א. 265/83 - שביב חמזה נגד מדינת ישראל
*בקשה לביטול רישום בלוח הזכויות (הערעור נדחה).
לוח הזכויות של גוש מסויים פורסם בינואר 1983 וממנו מסתבר שאיש לא תבע בעלות בחלקה מסויימת ומכח האמור בסעיף 22 לפקודת הקרקעות סידור זכויות הקניין רשם הפקיד המסדר את החלקה על שם מדינת ישראל. תוך שלשה שבועות מיום פרסום לוח הזכויות פנה המערער לביהמ"ש המחוזי בבקשה עפ"י סעיף 59 לפקודה וביקש כי רישום החלקה ע"ש המדינה יבוטל והחלקה תרשם על שמו. כבקשתו לא נתן נימוק כלשהו מדוע לן על זכויותיו ולא תבע את החלקה עד אשר עברו כל המועדים הקבועים בפקודה. במסגרת הבקשה טען המערער שהוא רכש חזקה נוגדת ולכן זכאי להירשם כבעליה של החלקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי אמנם הוכיח
המערער חזקה נוגדת, אך על מנת לרכוש זכויות בחלקה שהיא אדמת מירי בלתי מוקצית צריך שיתקיימו בה התנאים הקבועים בסעיף 78 של חוק הקרקעות העותומני, דהיינו, היה על המערער להוכיח שהוא החזיק וגם עיבד את החלקה במשך התקופה הקבועה בסעיף 78 הנזכר ומשלא הוכח עיבוד כחוק נדחתה הבקשה. הערעור נדחה.
חסד עשה ביהמ"ש עם המערער כאשר לא דחה את הבקשה על הסף. המערער לא נימק את מחדלו ולא הסביר מדוע חיכה עד תום פעולות ההסדר כדי לבקש זכויות שהיה חייב לתבוע בתחילת פעולות ההסדר. בתקופה האחרונה התרבו המקרים שבתי המשפט אינם מקפידים עם תובעים מסוגו של המערער, הפונים לביהמ"ש רק כאשר מתפרסם לוח הזכויות, כאשר דבר זה נוגד הן את רוח הפקודה והן את ההלכה.
לגוף הענין, חזקתו של המערער בחלקה התבטאה, בין השאר, בבניית בית עליה. כאמור, על מנת לזכות בבעלות בקרקע הנדונה חייבים להתקיים שני תנאים. חזקה וגם עיבוד. הוכחתו של אלמנט אחד בלבד לא תועיל לתובע המבקש להרשם כבעלים בקרקע כזו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 6.11.85).
ע.א. 73/83 - עזאת נעמה דניאל נגד ג'רייס תאופיק כרדוש ואח'
*רכישה על יסוד רישום בלוח הזכויות ופירוש הסכם (הערעור נתקבל).
שני המשיבים, ביחד עם אחיהם השלישי, ירשו ממוריש משותף בעלות בחלקה מסויימת כשלכל אחד מהם שליש בחלקה. באפריל 1972 נערך הסכם חליפין בין שני המשיבים ג'רייס ונסראלה ובמסגרת הסכם זה ויתר ג'רייס לנסראלה על השליש שלו בחלקה האמורה ובתמורה הסכים נטראלה שג'רייס יבנה בית על גג חנויות שבחלקה אחרת. באותו פרק זמן נעשו פעולות הסדר בשטח והמשיבים לא דאגו להודיע על הסכם החליפין למחלקת ההסדר ולפיכך נרשמה החלקה בלוח הזכויות ע"ש כל שלושת האחים. לוח הזכויות לגבי החלקה פורסם ב- 1978. חמישה ימים אח"כ חתם ג'רייס על הסכם שבו מכר למערער את חלקו בחלקה וחלק זה נרשם ע"ש המערער. לאחר מכן פנו המשיבים ג'רייס ונסראלה לביהמ"ש המחוזי וטענו כי הרישום בשמו של המערער נעשה מתוך טעות, הטעייה או מעשה רמיה וביהמ"ש נתבקש להצהיר כי המערער רכש רק חדר אחד מתוך בית הבנוי על החלקה השווה ל- 69/603 חלקים בכל החלקה ולא שליש בכל החלקה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עפ"י המסמכים שהוצגו בפניו אכן רכש המערער רק חדר ולא שליש החלקה והערעור על כך נתקבל.
אשר להסכם שנעשה בין ג'רייס ונסראלה - הסכם זה שנעשה לפני פרסום לוח הזכויות אינו יכול לגבור על הרישום שנעשה לאחר פרסום לוח הזכויות ואשר לפיו רכש אח"כ המערער את השליש בחלקה. אשר לטענה כי הוא לא רכש שליש אלא חדר אחד - מתוך בדיקת המסמכים שהוגשו לביהמ"ש עולה כי טעה ביהמ"ש בקבעו שכוונת הצדדים בהסכמים ובמסמכים השונים מצביעה על כך כי החלק שרכש המערער הוא רק חדר ולא שליש מתוך החלקה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. חורי למערער, עו"ד נ. עספור למשיבים. 12.11.85).
ע.א. 561/83 - יעקב דגמי נגד מדינת ישראל
*דיון לפי חוק פיצוי מפוני סיני (הערעור נדחה).
המערער העלה שתי טענות מרכזיות בערעור, האחת עניינה חוקיותו של הדיון אשר עליו נסב הערעור והשניה מתייחסת לתביעת הזכאות לגופה. הטענה באשר לחוקיות הדיון נובעת מכך כי ועדת הזכאות דנה תחילה בעניינו של המערער בהרכב שנגד הוראות חוק פיצוי מפוני סיני, כאשר במקום נציגי ועד התושבים של אופירה ישבו בה שניים שנבחרו מבין תושבי ימית. ההרכב היה הרכב פסול ומשנתבררה
הטעות הורכבה הועדה כדין ודנה בענין מחדש ועל כך הערעור. צדקה הועדה כאשר סברה כי הדיון הראשון היה בטל מעיקרו. מבחינת הדרך הדיונית מוטב היה אילו הוגשה בקשה כדין ונמסרה גם לבעל הדין שכנגד ולא ע"י הערה בעל פה של ב"כ המדינה, אך מדובר בהחלטה בטלה מעיקרה והועדה יכלה להתעורר לפגם בהרכבה גם בעצמה ומיוזמתה. אשר לגוף הענין - חסרה התשתית המקנה למערער זכויות וביהמ"ש אינו יכול לעזור לו בכך.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד רמי מימון למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 28.11.85).
ע.א. 278/83 - דניאל אלרגנד ואח' נגד מדינת ישראל
*פיצויים לפי חוק פיצויי מפוני סיני (הערעור נדחה).
המערערים ניהלו עסק בא- טור ותבעו פיצויים לפי חוק פיצוי מפוני סיני. הם טענו כי הזכות לפיצויים קמה להם מעיקרה לפי מסמך העקרונות ששימש את רשויות השלטון לפני קבלתו של החוק לקביעת שיעור הפיצויים. טענתם היא שלאור נוסחו של החוק יכולה היתה ועדת הזכאות לדון בזכויותיהם על יסוד מסמך העקרונות ולהכיר בהן. משלא עשתה כן עקב סברתה כי ועדת הזכאות נטויה סמכות, הרי סברתה היא מוטעית. הערעור נדחה. זכויות המערערים צריכות להבדק לפי הוראות החוק ולפי הוראות אלה בלבד.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד דעואל למערערים, עו"ד י. בן אור למשיבה. 29.11.85).
ע.א. 211/85 - סאמי בשארה זיבק ו- 13 אח' נגד מוחמד סעיד בסול
*מחיקת ערעור עקב איחור בהפקדת ערבון (הבקשה נדחתה).
הפקדון בערעור הופקד באיחור של כארבעה חודשים והתיק נקבע לדחיה לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. בדיון בתיק ביקש ב"כ המערערים להאריך את המועד להפקדת הערבון והבקשה נדחתה. ב"כ המערערים נימק את בקשתובכך כי המערער מספר 11 שהוא המערער העיקרי והנושא לאורך כל הדיונים בהוצאות הכספיות, הוא אדם זקן כבן 70 שהיה חולה תקופה ממושכת ולא היה ביכולתו להפקיד את הכסף. אולם למרות שבהארכת מועד בענין הערבון נדרש רק טעם סביר כדי לתת אתההארכה אין בנימוקים דלעיל אפילו טעם סביר. על עורר הדין לעשות הכל כדי לדרוש ממרשו את כל ההוצאות שעליו לשאת בהם לצורך הערעור ועליו לפנות אליו ולא להרפות ממנו כדי שיוכל לעמוד בלוח הזמנים. מה עוד שהמערער מס' 11 הוא רק אחד מ- 14 מערערים ויכול היה עורך הדין לפנות אל כל האחרים שיגייסו את הסכום הדרוש לצורך הפקדון. גם המועד שחלף עד שהופקד הפקדון איננו מגלה שהמערערים פעלו כדי שלא להחמיץ את המועד.
(בפני: סגן הרשם גילון. עו"ד ס. גרייב למערערים, עו"ד ס. אלחאג' למשיב. 85. 20.11).
ע.א. 704/82 - אסתר ויהודה כהן ואח' נגד עו"ד אחיעזר קדם מפרק זמני של גי.אי.גי. בע"מ ואח'
*תשלום הוצאות כונס זמני
(הערעור נדחה).
המערערים, 21 זוגות, קנו מהחברה גי.אי.גי. דירות והחברה נכנסה לקשיים והפסיקה לבנות. כיון שכך פנו המערערים לביהמ"ש וביקשו מינויו של כונס נכסים זמני. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערערים לשאת בתשלום לכיסוי הוצאות הכונס הזמני והערעור נדחה. נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי היו כי אין לחייב את המדינה בהוצאות לכונס הזמני כטענת המשתכנים וכן דחה את דרישת המערערים כי בהוצאות ישאו כל המשתכנים ולא רק הם. בכך אין להתערב. המערערים הם שפנו לביהמ"ש וביקשו את מינוי כונס הנכסים ועל כן ניתן לחייב אותם בלבד בהוצאות הכונס. הטלת ההוצאות על כלל הנושים, גם על אלה שלא היו צדדים לדיון, משוללת יסוד בדין שהרי אין להעלות על הדעת שפלוני יחוייב בחיוב כספי עקב התדיינות שלא היה צד לה.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריה דנציגר למערערים, המשיב לעצמו. 14.11.85).