ע.א. 431/82 - נוריאל חסיד נגד פרזות... בע"מ
*שעת היווצרות ההסכם בין משתתף במכרז לבין בעל המכרז(הערעור נתקבל).
א. המשיבה היא חברה ממשלתית עירונית והמערער הוא קבלן העוסק בעבודות עפר ופיתוח. ביום 1.6.80 פנתה המשיבה לקבלנים שונים, וביניהם המערער, והזמינה מהם הצעות לפי מכרז, בקשר לביצוע עבודות פיתוח בשכונת קרית מנחם בירושלים. המערער קיבל לידיו את המסמכים הקשורים למכרז ואת המפרט הטכני ואף השתתף בסיור שנערך באתר העבודה. הצעת המערער שהוגשה למשיבה נבדקה ביום 7.7.80 וביום 10.7.80 הודיעה המשיבה למערער כי זכה במכרז ועליו לחתום על חוזה עבודה. בתנאי המכרז לא צויין הזמן אותו הקציבה המשיבה לביצוע העבודות ולטענת המשיבה משך העבודה הוזכר בסיור הקבלנים באתר העבודה, דבר שהוכחש ע"י המערער. ביהמ"ש האמין אמנם לעדות מטעם המשיבה כי בשעת הסיור הודיעו כי משך העבודה יהיה בין שניים וחצי לשלשה חדשים אך גם האמין למערער שלא שמע דברים אלה. משבא המערער למשרד המשיבה והוברר לו כי בטיוטת החוזה נקבע מועד של 75 יום לסיום העבודה הודיע כי אינו מסוגל לבצע את העבודות בתוך תקופה כה קצרה וכי לדעתו דרושה תקופה של ששה חדשים להשלמת העבודה. הוא הציע למסור את קביעת משך העבודה למומחה ניטרלי אך המשיבה סרבה להצעה זו. המערער לא הסכים לחתום על החוזה בשל התנייה הנדונה והמשיבה חתמה על הסכם עם משתתף אחר במכרז. המערער הגיש תביעה שעילתה הפרת חוזה ודרש תשלום פיצויים כאשר לטענתו נכרת הסכם בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער והערעור נתקבל.
ב. השאלה המרכזית במשפט היתה אם נכרת בין המערער והמשיבה חוזה מחייב וביהמ"ש השיב על כך בשלילה. נימוקו היה כי החוזה בין הצדדים הינו חוזה רק לכאורה, שכן נעדר ממנו יסוד המסויימות הנדרש עפ"י החוק. פגם זה נובע לדעת ביהמ"ש מהעדרו של הפרט בדבר משך ביצוע העבודות נשוא המכרז שהוא פרט מהותי ואינו ניתן להשלמה עפ"י הסעיפים הרלבנטיים בחוק החוזים.
ג. עפ"י כללי המשפט הפרטי נחשב המכרז כהזמנה להציע הצעות, ההשתתפות במכרז היא ההצעה והחלטת בעל המכרז הבוחר באחת ההצעות היא הקיבול. כמו לגבי כל חוזה, יש צורך בשני אלמנטים על מנת שההסכם יהפוך לחוזה מחייב בדין, ואלה הם היסודות המצטברים של גמירות דעת ושל מסויימות. היסוד של גמירות הדעת היה קיים ברגע שהודע למערער כי הוא זכה במכרז ואין ממש בטענה שהעובדה שהמערער התבקש לסור למשרדי המשיבה כדי לחתום על חוזה סופי מעידה שמדובר היה בהסכם מוקדם בלבד ולא בהסכם מחייב. השאלה היא אם צדק ביהמ"ש בהחלטתו שחסר אלמנט המסויימות בשל העדר קביעה במכרז בעניין הזמן הדרוש לביצוע העבודה האמורה.
ד. המערער טוען כי אי ציון משך העבודה במכרז אין בו כדי לשלול מההסכם את אופיו כהסכם מחייב שכן העדר המסויימות קיים רק כאשר אין הפרט המסר ניתן להשלמה וכאן ניתן הפרט להשלמה. הוא מסתמך על סעיפים 26 ו- 41 לחוק החוזים. סעיף 26 קובע כי "פרטים שלא נקבעו בחוזה... יהיו... לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג...".סעיף זה יכול לחול גם על קביעת המועד להשלמת החוזה. עם זאת צדק השופט שאין ליישם על המקרה הנדון את הוראת סעיף 26 לחוק החוזים. המערער לא הוכיח מהו הנוהג ביחס למועד ביצוען של עבודות מהסוג הנדון וגם לא הוכח עצם קיומו של נוהג כזו. להיפך, עולה מהראיות כי הזמן המתקבל על הדעת להשלמת עבודה כזו מושפע במידה רבה מנתונים שונים.
ה. לעומת זאת צודק המערער בהתייחסו לסעיף 41 לחוק החוזים. סעיף זה קובע כי "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". סעיף זה מראה כי העדרו של המועד
לביצוע העבודה אינו מונע כריתת חוזה תקף וצריך רק להשלים את תנאי החוזה על ידי קביעה אובייקטיבית בדבר סבירות הזמן הדרוש לביצועו. אין לקבל את סברת ביהמ"ש המחוזי כי סעיף זה חל רק כשמדובר בביצועו של חיוב החייב לפי עצם טיבו וטבעו להתבצע במועד מסויים, וכי אין הוא מתייחס לחיוב מתמשך כמו במקרה שלפנינו כאשר יש לעשות עבודה תוך תקופה מסויימת. לפיכך, כשהודיעה המשיבה למערער כי זכה במכרז נכרת חוזה תקף בין הצדדים חרף העובדה שלא סוכם באותו שלב המועד להשלמת העבודות אילו חשבה המשיבה שהמועד לביצוע העבודה מהווה נקודה מהותית וחיונית עבורה, כי אז היה מחובתה להכליל פרט זה בין תנאי המכרז. נסיונה המאוחר יותר של המשיבה לכלול בחוזה תנאי בדבר השלמת העבודה תוך 75 יום אין לראות בו "הודעה" במועד סביר מראש, במובן סעיף 41 לחוק החוזים, אלא כנסיון חד צדדי להוסיף תנאי לחוזה שאין לו זכר במכרז ושהמערער לא חייב היה להסכים לו.
ו. יצויין כי החלטת המשיבה להעדיף את המציע השני רק מהטעם שהסכים לתנאי הנוסף שצורף לחוזה פגומה גם מבחינת הכללים שהתגבשו בדיני המכרזים. בעבר כבר נבחנה החלטה של ועדת מכרזים להעדיף משתתף אחד במכרז לקבלת עבודה על פני אחרים, כאשר החלטת הועדה היתה מבוססת על שיקול שמי שזכה במכרז מסוגל לבצע את העבודה תוך זמן קצר יותר, אך מכיון שגורם זה לא הוזכר במכרז נפסל השיקול ע"י בג"צ.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט ברק, הוסיף השופט ברק. עו"ד צ. זילברטל למערער,עו"ד ע. בלאושטיין למשיבה. 28.11.85).
ע.א. 436/82 - משה מיסטריאל ואח' נגד מ. פיינברג בע"מ ואח'
*זכרון דברים" כ"מסמך בכתב" לצורך סעיף 10 לחוק המקרקעין (הערעור נדחה).
א. המערערים ביקשו לרכוש דירה מאת המשיבים וחתמו זכרון דברים. לאחר החתימה שילמו המערערים למשיבים סכומים שונים ואח"כ התעוררה מחלוקת באשר להמשך התשלומים. בזכרון הדברים נאמר באשר לתשלומים כי "מחיר הדירה שלושה מליון ל"י... יתר התשלומים בהמשך המו"מ בין שני הצדדים...". המשיבים דרשו סכומים נוספים על אלה ששולמו בחתימת זכרון הדברים והמערערים לא היו מוכנים לשלם. המערערים פנו לביהמ"ש בבקשה לאכוף את זכרון הדברים. השאלה שעלתה בביהמ"ש היתה אם זכרון הדברים עומד בתנאי סעיף 8 לחוק המקרקעין הקובע כי התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכרון הדברים אינו מהווה מסמך בכתב כנדרש, דחה את תביעת המערערים לאכיפת זכרון הדברים, ופסק כי על המשיבים להחזיר למערערים את כל הסכומים שקיבלו מהם וקבע את דרך ההצמדה וריבית. הערעור נדחה.
ב. המשיבים פנו מספר פעמים למערערים בדרישה לתשלום כספים המגיעים להם והתשובה שקיבלו היתה שאין להם כסף. זכרון הדברים הוא מיום 22.1.80 ורק ביום 17.7.81 פנה פרקליטם של המערערים למשיב השני במכתב רשום ובו הוא מציין כי למרות שחלף זמן כה רב מיום חתימת זכרון הדברים טרם נחתם חוזה מפורט ועל כן הוא נדרש לערוך מיד חוזה ולחתום עליו. יש להבחין בין זכרון דברים שביסודו הנחה כי יעשה חוזה בעתיד שרק בו ניתן יהיה לגבש את גמירות דעתם של שני הצדדים ובין זכרון דברים שיש בו הסכם גמור ומוחלט אלא שהצדדים ביקשו להוסיף עליו חותם פורמלי ע"י ניסוח החוזה. המבחן שלפיו ייקבע לאיזו משתי הקטיגוריות נופל זכרון דברים פלוני הינו כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי ביניהם בזכרון הדברים וקיומה של הסכמה בזכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העיסקה שביניהם. אין ספק שזכרון הדברים דנא לא היה אלא שלב של מו"מ. הדבר עולה בצורה ברורה מלשון זכרון הדברים
שלא רק שאין בו כל פרט מהותי בנושא שבמחלוקת, אלא שגם נקבע בו במפורש כי "יתר התשלומים בהמשך המו"מ בהסכמת שני הצדדים". התנהגות הצדדים לאמר מכן עולה בקנה אחד עם המסקנה שטרם סיימו את המו"מ ביניהם כשהמערערים מנסים להעלות הצעות שונות להסדרי תשלום. מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון ביסודות אחרים החסרים בזכרון הדברים כגון מועד מסירת החזקה ותנאיה ומועד העברת הבעלות.
ג. אין זה המקרה בו ניתן להשלים את החסר מכוח הוראת חוק זו או אחרת. לפי ההלכה, אם הוסכם בין הצדדים, דרך משל, כי המכירה של הנכס תהיה תוך זמן סביר או שהתשלום יתבצע בעת המסירה לא יהיה בהסכם כזה כדי למנוע השלמת הכתוב בעזרת ההוראות שבחוק. אולם די בעובדה שהוסכם בע"פ על תאריך מסויים להעברת הנכס כדי למנוע השלמת החסר, שכן "זמן סביר" במובן חוק החוזים משתרע על תקופה ואילו ההסכם נוקב תאריך פלוני. המקרה דנן איננו כזה שבו השאירו הצדדים את התנאים באשר לתשלומים ללא התייחסות כלל ופתחו פתח להסדר תחיקתי. כאן קבעו הצדדים במפורש כי לפחות בנושא הסדר התשלומים יוסיפו להפגש ולהתדיין על תנאי התשלום. כוונת הצדדים היתה להפגש ולקבוע הסדר תשלומים והסדר כזה איננו הסכמה לתשלום תוך זמן סביר כלשון החוק. על כן בדין נדחתה הטענה שניתן להשלים את החסר מכח הוראות חוק החוזים.
ד. לענין החזרת הכספים קבע ביהמ"ש שאלה יוחזרו צמודים, אך לא כל תשלום צמוד למועד ששולם אלא כדי להקל על החישוב, תעשה הצמדה של כל הסכום לפי המדד שהיה בתוקף באמצע התקופה. לקביעה זו הגיע השופט לאור העובדה שהסכום כולו שולם ע"י המערערים בתשלומים שונים במשך תקופה של ארבעה חודשים. גם בענין זה אין להתערב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד מ. פ. גיללמערערים, עו"ד י.זעפרן למשיבים. 21.11.85).
ע.א. 716/82 - עירית הרצליה נגד דוד עמר
*תביעה לתשלום עפ"י חוזה לביצוע עבודה(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב ביצע עבור המערערת עבודות צביעה שונות של בתי ספר, גני ילדים וכדומה בשנים 1979-1976 וזכה במכרז לביצוע העבודות הנדונות גם בשנת 1980. נכרת חוזה בין המשיב לבין המערערת באשר לביצוע העבודות, המגיש הגיש חשבונות חלקיים שהעיריה פרעה אותם כדי %90 ובגמר העבודה הגיש המשיב חשבון סופי על סכום של 286,000 שקלים וכן חשבון בגין עבודות נוספות. המערערת סרבה לשלם את החשבון בטענה כי הוא נגוע במרמה וכי נדרשה לשלם עבור עבודה שהמשיב כלל לא ביצע. המשיב הגיש חשבון מתוקן על סכום של 222,000 שקלים אך גם סכום זה לא שולם בטענה כי יסודו במרמה. המשיב הגיש תביעה נגד המערערת וביהמ"ש המחוזי קבע כי הן החשבון הראשון והן החשבון השני נגועים במרמה וכן קבע כי לא הוכחו העבודות הנוספות. משקבע כן נותרה השאלה מהו הסכום המגיע למשיב וביהמ"ש קבע כי מגיע לו הסכום שהוסכם בחוזה המקורי עבור העבודות. זאת, מאחר והעבודה בוצעה בשלמותה עפ"י ההסכם והרי זה מן הראוי לפסוק למשיב את הסכום הנקוב בחוזה בתוספת הפרשי הצמדה. כמו כן חייב ביהמ"ש המחוזי את המשיב בתשלום הוצאות, למרות שזכה במקצת מן התביעה, משום שהחשבונות שלו היו נגועים במרמה. הערעורים של המערערת ושל המשיב נדחו.
ב. טוענת המערערת כי כאשר המשיב בחר לתבוע את המגיע לו עפ"י חשבון מסויים ונקבע כי החשבון אינו משקף את המציאות, הרי שעילת התביעה לא הוכחה וצריך היה לדחות את התביעה כליל. טענה זו אין לקבל. החשבון המקורי כשלעצמו אינו מהווה כאן
את עילת התביעה. העילה מבוססת על עבודות צביעה שביצע המשיב עפ"י החוזה שנכרת ועניינה אי תשלום מלוא שכרו. החשבונות הם רק אמצעים להוכחת שווי העבודה ותו לו. כשהוכח כי העבודה בוצעה במלואה, יכול היה ביהמ"ש לקבוע את בסיס החיוב עפ"י החוזה.
ג. אשר לערעור הנגדי - אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בענייני הוצאות ובענייננו צדק ביהמ"ש כשהביע מורת רוחו ממעשי המרמה של המשיב ע"י הטלת הוצאות עליו. אשר לאי חיוב העיריה בתשלום הסכום שנתבע בגין עבודות נוספות - טוען המשיב כי ביהמ"ש לא התייחס כלל לתביעה זו, אך אין הוא צודק שהרי ביהמ"ש קובע במפורש כי יתרת התביעה הראשית תדחה, משמע שביהמ"ש היה מודע לחלק זה שבתביעה.
ד. פסק הדין ניתן מפי השופט ד. לוין והשופטת נתניהו הוסיפה וביססה את דחיית הערעור של המערערת על בסיס שונה במקצת מזה של השופט לוין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד ע. טויסטר למערערת עו"ד נ. לרנר למשיב. 21.11.85).
ע.א. 304/84 - אנדור פופסקו נגד עירית חיפה
*פיצויים בגין הפרת חוזה לניהול לונה פארק(הערעור נתקבל).
א. בשנת 1975 היתה עירית חיפה מעוניינת בהתקנת מתקנים של לונה פארק, והתקשרה עם המערער שעלה מרומניה ונודע כמי שניהל במשך עשרות שנים לונה פארק ברומניה. ביום 29.1.75 נערך הסכם שעניינו הקמה והפעלה של הלונה פארק. במבוא להסכם הצהיר המערער כי הוא "בר יכולת להשיג את כל הכספים והאשראי הנחוצים להקמת הלונה פארק". בסעיף 2 להסכם נקבע כי המערער יכשיר על חשבונו את שטח המגרש תוך 60 יום מעת חתימת ההסכם, ובסעיף 5 להסכם נקבע כי המערער מתחייב להקים ולהתקין בשטח הלונה פארק מתקנים ולהפעילו תוך 5 חודשים ואם לא יופעל הלונה פארק תוך התקופה הנ"ל יהיה ההסכם בטל. המערער התחייב לשלם לעיריה דמי שכירות חדשיים ועם חתימת ההסכם חייב היה לשלם תשלום ראשון. בסעיף 13 להסכם נקבע כי "אם השוכר יפגר בתשלום... העיריה רשאית לנקוט נגדו באמצעים משפטיים...". למחרת חתימת ההסכם נאמר למערער שהעיריה ביטלה את ההסכם וכל מאמציו לקרוע את רוע הגזירה לא הועילו.
ב. מתברר שהמשיבה ביטלה את ההסכם בלי לתת למערער הזדמנות או סיכוי להמשיך בביצוע האובייקט, כשהיא מבססת את הביטול על מספר נימוקים: היא נכנסה למו"מ עם המערער על יסוד הצהרותיו כי הוא בר יכולת להשיג את הכספים והאשראי הנחוצים להקמת הלונה פארק ולטענת המשיבה התברר לה לאחר חתימת ההסכם שהמערער הוא חסר אמצעים והטעה אותה באמרו כי בידו מליון לירות. כמו כן, המערער לא שילם, כפי שהיה חייב לשלם, בשעת חתימת ההסכם 4,500 לירות והציע תשלום בשיק דחוי. עוד טענה בפי המשיבה כי המערער אמר לנציגיה שעשה הכנות לרכישת הציוד הדרוש והתברר שפרט לציוד מסויים וחסר ערך לא הכין המערער דבר מהציוד הדרוש.
ג. משביטלה המשיבה את ההסכם תבע המערער לחייב את המשיבה לפצותו על הנזקים שנגרמו לו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה הצדקה לבטל את ההסכם חד צדדית בשל אי תשלום הסכום של 4,500 לירות במזומן וגם לא בשל אי הכנת הציוד הדרוש, אך לדעת ביהמ"ש היה צידוק לביטול ההסכם חד צדדית בשל הטעיית המשיבה בענין האמצעים הכספיים העומדים לרשות המערער. הערעור נתקבל.
ד. צדק ביהמ"ש בכך שלא ראה באי תשלום 4,500 לירות עילה מספקת לביטול חד צדדי של ההסכם, שכן הוכח כי המערער בא והציע למחרת היום את תשלום הסכום הנ"ל במזומן, אך עובדי המשיבה סרבו לקבל את הסכום. משמע מדובר באיחור קל ואיחור כזה
לא יחשב בדרך כלל הפרה יסודית של ההסכם המקימה עילה לביטול חד צדדי. מעבר לכך, ההסכם עצמו קובע באלו מקרים רשאית המשיבה לבטל את ההסכם חד צדדית ואיחור בתשלום כאמור אינו אחד ממקרים אלה. כמו כן בדין נקבע כי אין עילה לביטול ההסכם בשל אי הכנת הציוד והאביזרים בהיקף ובאיכות שהמערער הצהיר כי הם בהישג ידו. ראשית, לא בשל הצהרה כזו התקשרה המשיבה בהסכם, ושנית, המערער הצליח להראות שאמנם החל בהכנות רציניות להקמת הלונה פארק עוד לפני שחתם על ההסכם. עם זאת לא צדק השופט בכך שראה עילה לביטול בכך שלרשות המערער לא עמדו הכספים הדרושים להקמת הלונה פארק. המערער הצהיר בהסכם שהוא בר יכולת להשיג את הכספים והאשראי, אך לא הצהיר שהכספים הנדרשים מצויים בידו ממש בעת החתימה. גם אם אמר לפני חתימת ההסכם כי יש בידו מליון לירות ואמירה זו לא היתה מבוססת הרי הוא לא התחייב ולא הצהיר בגוף ההסכם כי הסכום מצוי בידו. במצב דברים זה לא היה מקום לקבוע כי הצהרתו של המערער בהסכם היא בגדר הטעייה וכי המשיבה התקשרה בהסכם בשל הטעייה כזו. הוכח כי המערער כבר השקיע סכומי כסף לא מבוטלים ברכישת הציוד, כי גייס כספים, כי היה זכאי כעולה חדש לקבלת הלוואה של 350,000 לירות מבנק לפיתוח התעשיה, ובכל הנתונים לא היתה למשיבה הזכות לבטל את ההסכם. לפיכך תביעת המערער לפיצויים בדין יסודה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד מולסקי למערער, עו"ד ז. ברדה למשיבה. 26.11.85).
ע.א. 12+13/85 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד רודולף הורן ואח'
*הצורך בהגשת תצהיר בבקשת ארכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים(הערעור נתקבל).
א. המשיבים הגישו לרשות המוסמכת בקשה להארכת מועד להגשת תביעה עפ"י חוק נכי רדיפות הנאצים. הבקשה נדחתה ועל כך הוגש ערר לועדת העררים וזו דחתה את הערר על הסף מן הטעם שהמשיבים נמנעו מהגשת תצהיר לתמיכת בקשתם בהתאם לאמור בתקנה 4 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בועדות הערר). המשיבים עררו לביהמ"ש המחוזי והלה קיבל את ערעורם בקבעו כי החובה להגיש תצהיר לפי תקנה 4 הנ"ל איננה חד משמעית ומוחלטת והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. לפיכך הוחזר הדיון לועדת העררים על מנת שתדון בתביעה לגופה ותכריע באופן ענייני אם קיימות בה עובדות הטעונות אימות בתצהיר ואם לאו. הערעור נתקבל.
ב. עפ"י לשונה מחייבת תקנה 4 צרוף תצהיר לכל ערר המוגש לועדת העררים, למעט אותם מקרים חריגים הפטורים מהגשת תצהיר עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי. אמנם התצהיר אינו חייב להיות של המבקש עצמו ולפעמים יכול להגיש תצהיר אדם אחר המכיר את העובדות ויכול להצהיר עליהן, אך תצהיר כזה חייב להיות מוגש. אין צורך שהועדה תיתן החלטה להגיש תצהירים שכן חובה זו נקבעה בתקנה.
ג. במקרה הנדון הועבר בשעתו הדיון לועדת העררים מבג"צ ולדעת המשיבים משפיע הדבר על סדרי הדין מכח סעיף 79 לחוק בתי המשפט. גם טענה זו אין לקבל. הסעיף הנ"ל קובע כי אם מצא ביהמ"ש שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו רשאי הוא להעבירו לביהמ"ש או לביה"ד בעל הסמכות והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה וכו'. מטרתו של הסעיף כי סכסוכי סמכות יפתרו בדרך יעילה וקצרה, אך משהועבר הדין לביהמ"ש או לביה"ד האחר אין סדרי הדיון בפני אותו בימ"ש או בי"ד שונים מאשר סדרי הדין הרגילים לפניו. לפיכך הוחזרה על כנה החלטת ועדה הערר, אך ניתן למשיבים זמן של 45 ימים להגיש בקשות מנומקות המאומתות בתצהירים המלמדים בין היתר על טעם מיוחד להערכת המועד המבוקש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד א. זיינפלד למשיבים. 21.11.85).
ע.א. 536+538/84 - מולי קולודצקי נגד בנק הפועלים
*שינוי תנאי ערבות. *סמכות פקיד בנק לחתום על שינוי תנאי הערבות. *זקיפת תשלום ע"ח חוב מסויים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. לקוח בשם גורמן נהג ללוות כספים בבנק והמערערת שהיתה בעלת פקדונות במטבע זר בבנק הסכימה לערוב להלוואות גורמן. לבסוף לא שילם גורמן את חובותיו, אך לפני כן פנתה המערערת לבנק בהצעה שבמקום הערבויות שלה ינתנו משכנתאות על נכסי דלא ניידי. בשאלה אם הסכים הבנק להחלפת הערבויות הציגה המערערת מסמך המהווה הסכם, ואילו הבנק טען שאין הסכם ומכל מקום מי שחתם על ההסכם מטעם הבנק לא היה מוסמך לכך. בינתיים חילט הבנק 81,000 דולר מפקדונות המערערת לרגל אי פרעון חובותיו של גורמן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נעשה הסכם בין המערערת והבנק שעל פיו שוב לא היתה המערערת ערבה להלוואות גורמן וכי לא היתה הצדקה לחלט פקדונות המערערת. לדעת ביהמ"ש אין לקבל את הטענה שמנהל מחלקת האשראים של הבנק לא היה מוסמך, לעשות את ההסכם עם המערערת.
ב. טענה אחרת העלה הבנק כי המערערת קיבלה בינתיים תשלום מגורמן ויש לזקוף את התשלום הזה על חשבון החוב של 81,000 דולר שגורמן היה חייב למערערת בגין חילוט כספי המערערת בבנק, ולכן אין על הבנק להחזיר למערערת אלא את ההפרש שבין הסכום ששילם גורמן למערערת לבין סכום החילוט. המערערת הסכימה כי אין היא צריכה לקבל פעמיים את התשלום של 81,000 דולר, אך טענה כי גורמן שילם את הכספים על חשבון חובות אחרים ולא חוב זה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החוב האחר היה מבוטח במשכנתא, ומכיוון שהחייב לא זקף את התשלום על חשבון חוב זה או אחר וגם הנושה לא זקף את התשלום לחשבון חוב זה או אחר, יכול ביהמ"ש לזקוף את התשלום והוא יזקוף אותו לתשלום חוב שאינו מובטח ולא חוב שהוא מובטח במשכנתא. לפיכך החליט ביהמ"ש שיש לזקוף את הסכום ששולם ע"י גורמן למערערת בסך 51,000 דולר על חשבון חובו של גורמן בגין התשלום לבנק. ערעורה של המערערת נתקבל בחלקו והערעור של הבנק נדחה.
ג. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש שנוצר הסכם בין הבנק לבין המערערת בדבר ביטול ערבות המערערת כנגד המשכנתאות וכן אין לקבל את טענת הבנק שהמנהל היה נעדר סמכות לעשות הסכם עם המערערת כפי שעשה. מדובר כאן במנהל מחלקת האשראים בבנק וכבר מהגדרה זו עולה שבתחום אחריותו במסגרת תפקידו עליו לקבל החלטות בקשר לסידורים הכרוכים במתן אשראים ע"י הבנק וממילא להגיע לידי הסכמים מתאימים עם הלקוחות בדין הגיע איפוא ביהמ"ש למסקנה שלא היתה זכות לבנק לחלט את הפקדונות של המערערת.
ד. אשר לקביעת ביהמ"ש כי התשלום ששילם גורמן יש לזקפו כנגד החוב של 81,000 דולר ולהפחית בסכום התשלום את חיובו של הבנק למערערת - בענין זה יש לקבל את ערעור המערערת. אין צורך לדון כאן בשאלות השונות שביהמ"ש עורר בפסק דינו בענין זקיפת התשלום על חשבון זה או אחר, שכן אין לנו כאן עניין בחיובים אחדים אלא מדובר בחיוב המקורי של 81,000 דולר ולכך מתווספות הוצאות וריבית שהם החיוב הנוסף שגורמן היה חייב למערערת והכל הוא איפוא חיוב אחד. על כן אין לסעיף 50 לחוק החוזים קשר לענייננו, וחלות כאן הוראות סעיף 49 לחוק ועל פיו סכום שניתן לסילוקו של חיוב אחד יזקף תחילה לחשבון ההוצאות שנתחייב בהן החייב ולאחר מכן על חשבון הריבית ולבסוף לחשבון החיוב עצמו. חשבון ההוצאות והריבית עולים בתיק זה על הסכום ששילם גורמן וממילא אין הבנק יכול להבנות מהעובדה שגורמן שילם סכום כלשהו על חשבון חובו. המסקנה היא שעל הבנק להחזיר למערערת את כל הסכום של 81,000 דולר שחילט מחשבונותיה.
ה. על הבנק להשיב למערערת את הסכום בדולרים ולא כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי כי הסכום ישולם בשקלים לפי השער היציג. אין זה כלל בל יעבור שהחיוב יתבטא ויעשה
תמיד ובכל הנסיבות עפ"י ההליך החוקי בישראל. המערערת זכאית היתה למשוך במטבע זר את כספה ואילו הבנק חייב היה לשלם לה כסף זה במטבע זר. לפיכך צריך החיוב להתבטא אף הוא בדולרים. זאת בהנחה שאין איסור או מניעה אחרת עפ"י החוק או מטעם הרשויות הממונות על פיקוח מטבע חוץ.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד וינרוט למערערת, עו"ד ש. פונדמינסקי למשיבה. 11.11.85).
ע.א. 212+224/85 - פלוני נגד פלונים
*ניתוק ילד מאביו ומסירתו להורי אמו(הערעור נתקבל).
א. המערער היה נשוי ומנישואין אלה נולדה לו קטינה. אמה של הקטינה נפטרה באפריל 1984. אביה ואמה של המנוחה הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה כי בנוסף לאביה של הקטינה ימונה אחד מהם אפוטרופוס לנכדתם וכי תשאר בביתם ותלמד בבית הספר בו היא לומדת. הקטינה היא היום בת 11 ושמונה חודשים. עד שנת 1976 התגוררו הורי הקטינה בחיפה ובשנה זו נסעו בני הזוג לארה"ב לשם השתלמותו של האב. בתום תקופת ההשתלמות חזרו ארצה ובשנת 1981 נסעו ההורים והילדה לארה"ב שם קיבל האב עבודה. בספטמבר 1981 חזרו האם והקטינה ארצה לאחר שחל קרע בחיי הנישואין של בני הזוג. הם החליטו להתגרש והוכן הסכם גירושין. מספטמבר 1981 ועד לפטירתה גרה האם עם הקטינה בדירת אחיה של האם הגובלת בדירת הוריה של האם. האם עבדה ובשעות שעבדה שהתה הקטינה בבית סבא וסבתא.
ב. לאחר פטירת האם ביקש האב לקבל את בתו ולקחתה עמו לארה"ב, הורי האם המנוחה התנגדו ומכאן תביעתם לביהמ"ש. לטענתם, התא המשפחתי בו גדלה הקטינה ומתפתחת יפה הינו אצל סבא וסבתא כאשר יש לה קשר עם אביה. לטענתם הנזק שיגרם לקטינה בהוצאתה מהמקום בו גדלה במשך שנים הוא נזק מיידי וודאי ואילו התוצאה שתצמח לה מהעברתה לבוסטון שבארה"ב לידי אביה מסופקת ביותר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם בתקופה הראשונה, עד לנסיעת בני הזוג לארה"ב, היתה הילדה רבות בבית סבתא כי המנוחה היתה אשה ידועת חולי וכאשר האב היה עסוק בלימודים או ביציאה לשירות מילואים היו הורי האם מטפלים בקטינה.
ג. המומחים שהעידו בביהמ"ש אינם חלוקים בשאלת חשיבות קשרי הקטינה אל אביה ואל משפחת אמה המנוחה, עמדו על אהבתה לשני הצדדים וטובתה שלא תנותק לא מאביה ולא ממשפחת המנוחה. מסקנת ביהמ"ש היתה כי מקרה זה אינו שונה ממקרה של זוג הורים שיש להם ילדים משותפים ומחליטים להתגרש ונאבקים על הזכות להחזיק בילדים. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי מן הראוי שהקטינה תועבר לרשות אביה רק בהגיעה לגיל 14 שנה, כשאז תהיה חזקה בגופה ובנפשה, ותהיה מסוגלת לעבור ללא נזקים את התקופה שנותרה עד שתגיע לבגרות. עד אז תהיה הילדה בחזקת סבתא תוך שמירת קשריה עם האב. לפיכך גם מינה ביהמ"ש את הסבתא לאפוטרופוס על הקטינה עד שתגיע לבגרות. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש העליון כאשר לדעת הסבתא יש להשאיר בידיה את הבת מעבר לגיל 14 ואילו לדעת האב יש להעביר אליו מיד את הבת. ערעורו של האב נתקבל.
ד. ב"כ המשיבים העלה טענה מקדמית כי יש לדחות את ערעורו של האב בכל הנוגע למינוי הסבתא כאפוטרופסית שכן לפי סעיף 65 לחוק האפוטרופסות "החלטה לפי סעיף 28 ניתנת לערעור בפני הרכב של שלושה שופטים של אותו בימ"ש שנתן את ההחלטה" ומכיון שמינוי אפוטרופוס נוסף נעשה לפי סעיף 28 אין לביהמ"ש העליון סמכות לדון בערעור על החלטה זו. טענה זו אין לקבל. הטענה היתה יפה אילו ערער האב רק על מינוי האפוטרופוס הנוסף. אולם כשמינוי האפוטרופוס הנוסף בא כאמצעי בלבד למתן
הסעד העיקרי של מסירת המשמורת על הקטינה לידי האפוטרופוס, וכשהדיון במינוי האפוטרופוס הנוסף היה רק שולי ונלווה לסעד העיקרי, כי אז אין טעם והגיון להגיש שני ערעורים לשני בתי משפט נפרדים.
ה. לגופם של דברים, המבחן הצר של טובת הקטינה שהציב ביהמ"ש אינו ישים במקרה כזה שבפנינו. המבחן של טובת הילד ישים במחלוקת בין שני הורים על החזקת הילד ולא בין הורה לבין אחרים. השאלה שיש להציב היא האם קיימת סיבה מיוחדת ויוצאת דופן לטובת הקטינה שתצדיק את שבירת מסגרתו של תא המשפחה ושלילת זכותו של האב להחזיק בבתו עד להגיעה לגיל 14. עפ"י המבחנים שהוצבו בתחילת פסה"ד והנסיבות שהוכחו אין מנוס מלהשיב על שאלה זו בשלילה.
ו. בפסה"ד עמד השופט גולדברג על הזכויות והחובות של הורים כלפי ילדיהם, על המקרים בהם ניתן לנתק את הקשר בין ההורים לבין ילדיהם, על הקשר הנמשך בין הורה שנשאר בחיים לבין ילדו כאשר ההורה השני נפטר, ועל זכות העדיפות של ההורה על פני הורי ההורה שני שנפטר והמקרים שבהם יתמנה אפוטרופוס נוסף כאשר אחד ההורים נותר בחיים. נקודת המוצא הינה כי אין לנתק את הקשר בין ההורה לבין ילדו והתנאים המצדיקים ניתוק הקשר בין ילד לבין ההורים כששני ההורים חיים, חלים במקרה שאחד ההורים נפטר.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד בן מנשה למערער, עוה"ד נ. ליפשיץ, מ. קניאל ומ. טולדנו למשיבים. 19.11.85).
ע.א. 166/83 - פקיד שומה נגד חיים מרידור ואח'
*פסילת ספרים לצורך מס הכנסה(הערעור נתקבל).
א. המשיבים הם אחים השותפים בעסק למכירת חומרי בניין וספריהם נפסלו ע"י המערער כאשר סיבת הפסילה היתה אי רישום של ארבעה תקבולים שונים בספרי החשבונות של המשיבים. ערעורם של המשיבים לביהמ"ש המחוזי על הפסילה נתקבל והחלטת פקיד השומה בוטלה. ביהמ"ש סבר כי הספרים היו קבילים לשנת המס האמורה משום שאין באף אחד ממקרי אי הרישום כדי להצדיק פסילת הפנקסים. הערעור נתקבל.
ב. הערעור מתייחס לשניים מן התקבולים בלבד אך די לצורך קבלתו בהתייחסות לתקבול אחד. מדובר בשיק בסך 614 שקלים שלגביו קבע ביהמ"ש שניתן כפקדון עד ליום 15.1.82 ועד לאותו יום היתה הלקוחה רשאית להשיב את הממכר ולקבל בחזרה את כספה. מכר כזה מהווה מכר על תנאי ולפי סעיף 7 להוראות מס הכנסה "תעוד פנים שהוא סרט קופה רושמת יכלול... סכום כל תקבול... תמורת מכר... לרבות מכר על תנאי". אין איפוא ספק כי היתה חובה לרשום את התקבול, אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי היתה "סיבה מספקת" כאמור בסעיף 145ב לפקודת מס הכנסה הפוטרת את המשיבים מפסילת ספרי חשבונותיהם, שכן התשלום התקבל במכר על תנאי על ידי נישום שלא היתה לו כוונה להעלים את הסכום. המערער טוען נגד הפרשנות המשפטית של המונח "סיבה מספקת", ולטענתו אין חשיבות לשאלה אם פעלו המשיבים בתום לב ואם לאו.
ג. הדין עם המערער בטענותיו. די באי רישומו של תקבול אחד ללא סיבה מספקת כדי לשמש עילה לפסילת ספרי חשבונות של הנשום. המסקנה שהנישום לא פעל בזדון כדי להעלים הכנסות, אין בה בהכרח כדי להוות סיבה סבירה. טעות בתום לב הנובעת מטעות שבחוק, אין בה גם כן כשלעצמה כדי להוות סיבה סבירה. סיבה סבירה ומספקת תהיה דרך פעולה שעליה ניתן לומר כי נישום סביר היה נוקט בה. על אי רישום בתום לב כתוצאה מטעות בחוק אין לומר כדבר הזה שהרי נישום סביר יודע את הדין ופועל לפיו. לענין זה אין כל הבדל בין מכר רגיל לבין מכר על תנאי. שניהם חייבים ברישום לפי הוראות מפורשות ובשניהם אין תום הלב מהווה סיבה מספקת לאי פסילת ספרי
החשבונות. (ביהמ"ש העליון העיר כי מכיוון שביהמ"ש קבע שהמשיבים נהגו בתום לב בניהול ספרי חשבונותיהם, חזקה על המערער כי כשיבוא לעשות שימוש בכוחותיו ולהגדיל את השומה עקב פסילת הספרים, יתחשב בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי).
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' דניאלה גורני למערער, עו"ד אהרון פאפו למשיבים. 4.12.85).
ע.א. 463/85 - אברהם רביבו נגד יחיאל בנטוב והמועצה המקומית אופקים
*ביהמ"ש המוסמך לדון בערעור על החלטת ראש המועצה להפסיק חברותו של חבר מועצה(הערעור נדחה).
א. המערער היה חבר במועצה המקומית אופקים ולפי סעיף 105 לצו המועצות המקומיות נשלחה לו הודעה על הפסקת פעולתו כחבר המועצה. סעיף 105 הנ"ל קובע כי חבר מועצה שנשלחה לו הודעה על הפסקת חברותו יכול להגיש בקשה לביטול ההודעה "לבימ"ש מוסמך" והמערער פנה לביהמ"ש המחוזי. הלה קבע כי המוסמך לדון בענין זה הוא ביהמ"ש הגבוה לצדק וערעורו של המערער נדחה.
ב. סעיף 105 דן בהסדר הקבוע בחוק החרות שעניינו בנבחרי מועצה מקומית ובהליכים היכולים להנקט לגבי נבחרים שאינם כשירים לתפקידם. זיקתו המשפטית של חבר המועצה למועצה נוצרה מכח המשפט הצבורי והיא מאובחנת על כן מן היחסים המשפטיים האזרחיים הרגילים שאותם יוצרת הרשות עם אזרח הכורת עמה חוזה או אשר כלפיו נוצרים חיובים אחרים כלשהם. כאשר מדובר על פעולתה של המערכת השלטונית המפעילה סמכויות סטטוטוריות כלפי מי שהפך בעל מעמד לענין זה עפ"י הליכים לפי המשפט הצבורי, מן הראוי להביא את הפלוגתא בדרך כלל בפני ביהמ"ש הגבוה לצדק המתווה אמות מידה לגבי מתחם הסמכויות של רשות צבורית ככזאת ובדבר אופן הפעלתן.
ג. פסק הדין נכתב ע"י הנשיא שמגר והוסיף השופט ד. לוין כי אכן יש צורך בקביעת הלכה בענין זה שהסמכות היא בידי בג"צ למען ידע האזרח בבהירות ולא יתקשה להחליט מהי הסמכות השיפוטית שבפניה עליו להביא את עניינו. השופט ברק הסתייג מקביעת הלכה בענין זה בציינו כי סמכות בג"צ אינה ייחודית וקיים "איזור דמדומים של סמכות מקבילה" לביהמ"ש המחוזי ואפשר כי הענין דנא נופל לאיזור דמדומים זה. ברם, ביהמ"ש המחוזי הצביע על שמונה מקרים שבהם דן בג"צ בעתירה לפי סעיף 105 ועל רקע זה הוא מוכן להמשיך במסגרת שהתגבשה בלא לקבוע הלכה בענין זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. עו"ד רמי יובל למערער, עו"ד דניאל גרטנר למשיבים. 4.12.85).
ע.פ. 757/85 - מדינת ישראל נגד יוסף הרנוי
*דחיית ביצוע עונש מאסר(הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע בעבירה של הריגה ונדון לעשר שנות מאסר. בפסק הדין ציין השופט כי הואיל והנאשם סבל ממעצר ממושך הרי הענישה לא תאבד מכוחה גם אם תחילתה תהא אחרי שהנאשם ישהה בחופשה שתנוצל להבאת בנו בעול מצוות. פסה"ד ניתן ביום 10.10.85 וביהמ"ש הציע "לקבוע את תחילת המאסר מיום 11.11.85 ולכלול בתקופת המאסר את תקופת המעצר...". המשיב נתן את הערבויות שנקבעו ע"י ביהמ"ש ושוחרר בערבות. ערעורה של המדינה נשמע ביום 20.10.85 ובו ביום החליט ביהמ"ש העליון לקבל את הערעור ולהורות על תחילת מאסר מיידי של המשיב.
ב. בפסה"ד שניתן מפי הנשיא שמגר צויין, באשר לשאלה אם קיימת זכות ערעור על החלטה כגון זו, כי החלטת ביהמ"ש לדחות את תחילת מועד ריצוי המאסר ניתנת לערעור. לגוף הענין סבר הנשיא שמגר כי אין מניעה שביהמ"ש יקבע שתקופת המעצר תבוא בחשבון תקופת המאסר גם אם הנאשם לא היה כל הזמן במעצר לפני גזר הדין. אין גם מניעה שביהמ"ש יורה על חישוב תקופת המעצר כחלק מתקופת המאסר ויחד עם זאת
ידחה את מועד תחילת ריצוי העונש. אולם, מבחינת המדיניות העונשית הנכונה אין זה סביר כי מי שנדון בשל עבירת הריגה לתקופת מאסר ארוכה של 10 שנים יצא לחופשה של חודש ימים מכח הוראה בדבר מאסר נדחה ומה גם אחרי שהיה במעצר רצוף עד ליום גזר הדין. המעצר הרצוף היה פועל יוצא מאופי העבירה שיוחסה למשיב ובהתחשב בעובדה זו וכן בכך שהמשיב נדון לתקופה מאסר ארוכה בשל חומרת המעשה אין זה מן המידה כי ישוחרר בערבות וכי ריצוי המאסר ידחה.
ג. השופט ברק הסכים לפסק הדין הנ"ל ואילך השופט גולדברג סבר כי לשונו של פסק הדין "לכלול בתקופת המאסר את תקופת המעצר" כמוה כהחלטה כי ריצוי המאסר יתחיל מיום המעצר ומשקבע ביהמ"ש כי ריצוי המאסר יתחיל מיום המעצר אינו יכול עוד לקבוע כי ריצוי המאסר יתחיל חודש לאחר מתן גזר הדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. עו"ד גב' רחל סוכר למערערת, עו"ד מיכאל כספי למשיב. 24.11.85).
בג"צ 542/85 - שרון פאלק נגד רוברט פאלק
*חטיפת ילד ע"י האב והחזרתו לאמו בארה"ב (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרת (להלן האם) והמשיב (להלן האב) הם אזרחי ארצות הברית ותושביה. הם נישאו במרץ 1978 במדינת נבאדה בנישואין אזרחיים. הם קיימו גם טכס נישואין על פי מסורת ישראל בפני רב רפורמי או קונסרבטיבי, למרות שהאב היה אז יהודי ואילו האם נוצריה. ביום 30.12.78 נולד לבני הזוג ילד. בתחילת שנת 1983 התערערו היחסים בין בני הזוג וביולי 1983 נפרדו אם כי לא התגרשו. האב והאם הגיעו לכלל הסכם שלפיו ימצא הקטין במחיצת האם ארבעה ימים בשבוע ובמחיצת האב שלושה ימים. ההסדר התקיים במשך תקופה מסויימת וביום 6.12.84 הפר הבעל את ההסכם, נטל את הבן ויצא לישראל בלי להשאיר כל אות וסימן או הודעה היכן נמצאים הוא והקטין. האב שוהה בישראל במעמד של תייר והקטין התחיל בינתיים ללמוד בבית ספר בישראל. לאחר עזיבת האב והילד את ארה"ב פנתה האשה לבימ"ש בסאן דייגו וקיבלה צו במעמד צד אחד למסור לה חזקה זמנית בלעדית של הבן ואף הוצאה פקודת מעצר נגד האב בגין הבריחה וחטיפת הילד. לאחר מכן פנתה העותרת לבג"צ וביקשה צו למסור את בנה הקטין להחזקתה. עתירתה נתקבלה.
ב. אין צורך לנקוט עמדה החלטית גירסת מי מבני הזוג כפי שהועלה בבית המשפט היא גירסת אמת, שכן המעשה שעשה האב הוא מעשה שלא יעשה ולא היתה הצדקה עניינית לנהוג כן בנסיבות המקרה. האב טוען כי אפילו אם חטא במעשה שעשה הרי טובת הילד מחייבת שיישאר בישראל. אכן, טובת הילד היא שצריכה להכתיב בסופו של דבר את ההכרעה הקשה למי תימסר החזקת הבן. את טובת הילד יקבע ביהמ"ש לאחר דיון מעמיק ורציני במעמד שני הצדדים. לפיכך יש להורות לאב להחזיר את הילד להחזקת האם ולהחזירו לארה"ב ושם, אם ירצו בכך בעלי הדין, יקויים הדיון המשפטי המכריע.
ג. פסה"ד ניתן מפי השופט לוין והוסיפה המשנה לנשיא גב' בן פורת כי כלל הוא שאין אחד ההורים יכול לשנות את מקום מושבו של קטין ללא הסכמה של ההורה השני ומקום מושבו של הקטין בענייננו ממשיך להיות מדינת קליפורניה והדין של מדינה זו הוא החל עליו. אין ישראל מדינה המעודדת חטיפות ילדים והמדיניות בה דוגל ביהמ"ש בישראל היא להרתיע הורה מחטיפת ילדו, מדיניות שמצאה ביטוי בפסיקת ביהמ"ש העליון. קיים סייג לדבר כאשר קיימת הוכחה שהחזרת הקטין למדינת המושב עלול לגרום לו נזק מוחשי אך כזה לא הוכח בענייננו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, חלימה. עו"ד ח. ינקלוביץ לעותרת, עו"ד אלינור דורון למשיב. 2.12.85).
בג"צ 148/84 - קטי שמואל נגד ביה"ד הרבני וטל שמואל
*סמכות דיון בי"ד רבני(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרת והמשיב השלישי (להלן: המשיב) נישאו בנישואים אזרחיים בהודו באוקטובר 1954. אותה עת היה הבעל בן הדת ההינדית, העותרת יהודיה, ושניהם אזרחי ותושבי הודו. מנישואין אלה נולד להם בן. השלושה עלו ארצה ב- 1974 וקיבלו אזרחות ישראלית. ב- 1977 התגייר הבעל אך השניים לא נישאו מחדש. חיי בני הזוג לא עלו יפה והמשיב פנה בתביעת גירושין לביה"ד הרבני האזורי. העותרת התנגדה לסמכות ביה"ד. ביה"ד קבע כי הואיל ולפי דברי שני הצדדים הם נישאו בנישואים אזרחיים בלבד ולא התחתנו כדת משה וישראל אחרי שהבעל התגייר, על האשה לקבל גט פיטורין לחומרא מהבעל. ביה"ד הסתמך לא רק על כך שהשניים נישאו בנישואים אזרחיים אלא גם על כך שלא נראה שבמצב הפירוד של בני הזוג יש מקום להמשך חיי שלום או לשיקום חיים משותפים להבא. ביה"ד הרבני הגדול דחה את ערעור המערערת ולענין הסמכות קבע כי מאחר והמערער התגייר ובעת הדיון שני בני הזוג הם יהודים, הרי הסמכות היחידה לדון בתביעה היא ביה"ד הרבני. גם לגופו של ענין דחה את ערעור האשה. כנגד עתירה זו מכוונת העתירה. (במקביל לדיון בביה"ד הרבני הוגשה ע"י העותרת תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי והלה פסק מזונותיה עפ"י החוק לתקון דיני משפחה (מזונות). על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון (ראה להלן) והערעור נתקבל). עתירת העותרת לבג"צ נדחתה.
ב. טענת העותרת הינה כי אין תוקף אזרחי לגיורו של המשיב, כי לא קויימו הדרישות הקבועות בפקודת העדות הדתיות (המרה), בעיקר משום שהמשיב לא דאג לרשום דבר גיורו ע"י הממונה על המחוז. כיון שכך, טוענת העותרת, אין המשיב יהודי ואין לביה"ד סמכות לדון בעניינם. זאת ועוד, אפילו יש תוקף אזרחי לגיורו של המשיב אין בכך כדי להעניק סמכות שיפוט לביה"ד הרבני לאור הוראת סעיף 4(2) לפקודת ההמרה שלפיה חרף המרת העדה, יוסיף השיפוט בענייני נישואין, גירושין וכו' להיות בידי אותה ערכאה שהיתה מוסמכת לפני ההמרה.
ג. פקודת ההמרה אינה חלה בענייננו, אולם תתכן המרת דת מחוץ לפקודת ההמרה, ובמקרה כזה שאלת השתייכותו הדתית של אותו מומר תקבע עפ"י הדין הדתי של אותה עדה דתית הטוענת להשתייכותו אליה. אם הדת החדשה מכירה בהמרה ואילו הדת הישנה אינה "אוחזת" במומר אין כל קושי להכיר בהמרת הדת שבוצעה שלא לפי פקודת ההמרה. לא נטען בענייננו כי הדת ההינדית "אוחזת" במשיב, ומשהוכרה המרתו של המשיב לדת היהודית מבחינת הדת היהודית, ובהעדר טענה שהדת ההינדית "אוחזת" בו יש לראותו כ"יהודי" לענין חוק שיפוט בתי דין רבניים ועל כן פעל ביה"ד הרבני במסגרת סמכותו.
ד. טוען ב"כ העותרת כי סמכות ביה"ד הרבני נשללת שכן הנישואין נערכו מחוץ לישראל והיו אלה נישואים אזרחיים שאינם מוכרים ע"י בי"ד דתי. טיעון זה אין לקבלו. הדעות חלוקות בביהמ"ש העליון בשאלה אם בי"ד רבני מוסמך לדון בתוקף נישואין שנערכו מחוץ לישראל, אך אין כל חילוקי דעת כי יהא מקום עריכת הנישואין אשר יהיה, ביה"ד הרבני מוסמך לדון בשאלת הגירושין. שאלה אחרת היא אם בגדר סמכותו רשאי ביה"ד לצוות על גירושין רק מהטעם שהנישואים מחוץ לישראל לא נערכו לפי דין תורה אך גם בשאלה זו אין צורך להכריע, שכן בתי הדין הרבניים, האיזורי והגדול, לא קבעו כעילה יחידה לחובת העותרת לקבל גט את דבר היות הנישואים אזרחיים, אלא קבעו כי ביחסים שבין הצדדים אין מקום שימשיכו לחיות בצוותא. (בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. סיון לעותרת, עו"ד ד. עוזר למשיבים. 1.12.85).
ע.א. 556/81 - טל שמואל נגד קטי שמואל
*הדין לפיו יש לפסוק מזונות במקרה הנדון(הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיבה נישאו בהודו בנישואים אזרחיים כאשר המערער היה בן הדת ההינדית והמשיב יהודי. בני הזוג עלו ארצה והפכו אזרחים ישראליים וב- 1977 התגייר המערער. היחסים בין בני הזוג התערערו והמערער פנה לביה"ד הרבני בתביעת גירושין. (לענין סמכות ביה"ד הרבני ראה לעיל בג"צ 148/84). המשיבה הגישה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי. ביה"ד הרבני פסק כי על הצדדים להתגרש ועל האשה לקבל גט חומרא. על רקע זה טען המערער בביהמ"ש המחוזי כי שני בני הזוג הם יהודים והדין האישי שלהם הוא הדין היהודי שעל פיו הם לא נישאו כלל ועל כן אין המערער חב במזונותיה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה טעון זה. הוא קבע כי המרת דתו של המערער לא נעשתה עפ"י פקודת העדה הדתית (המרה) ועל כן המערער הוא נכרי ופסק הדין של ביה"ד הרבני ניתן ללא סמכות. אשר לחובת המזונות של המערער, פסק ביהמ"ש כי זו נקבעת עפ"י החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), שכן המערער אינו בן עדה דתית מוכרת ואין לו דין אישי מוכר בישראל. הערעור נתקבל.
ב. המערער הוא יהודי ויש לו דין אישי, הוא המשפט העברי, ועל פיו, ולא עפ"י חוק המזונות, תקבע חבותו לשלם מזונות למשיבה. עפ"י סעיף 17 לחוק המזונות, על חובת מזונות בין בני זוג יחול דין מקום מושב בני הזוג. מקום המושב הנזכר אינו מקום המושב בעת עריכת הנישואים, אלא מקום המושב החדש. על כן, דין מקום מושב בני הזוג הוא דין מדינת ישראל. אדם שאינו יהודי או חבר אחת העדות הדתיות המוכרות, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות חוק המזונות אולם המערער הוא יהודי ודינו האישי הוא המשפט העברי. הטעם לכך הוא שהמערער התגייר כדין. בענין זה הוצגה בפני ביהמ"ש העליון תעודת גיור חתומה על ידי הרבנות. ביהמ"ש העליון הרשה הגשת התעודה בשלב הערעור שכן שאלת גיורו של המערער לא היתה כלל שנויה מחלוקת בביהמ"ש המחוזי והמשיבה עצמה ציינה בהרצאת הפרטים כי דתו של המערער "יהודי". נטען בערעור כי גיורו של המערער אינו תופס מבחינה אזרחית שכן לא נתקיימו דרישות פקודת ההמרה אך טענה זו כבר נדחתה בבג"צ הנ"ל, ונקבע כי המרה זו אינה נשלטת ע"י פקודת ההמרה אלא ע"י הדין הדתי.
ג. המסקנה מתוך האמור לעיל כי חובת המזונות של המערער נקבע עפ"י המשפט העברי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המשפט העברי אינו חל וממילא לא עסק בשאלה אם עפ"י המשפט העברי חייב המערער במזונות המשיבה. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיקבע את העובדות ואת חובת המזונות של המערער לפי המשפט העברי.
ד. ביהמ"ש העליון נתן דעתו לשתי טענות אשר אילו נתקבלו לא היתה חובת מזונות עפ"י המשפט העברי וממילא לא היה טעם להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי. טענה אחת היא שלפי הדין האישי של המערער אין הוא נשוי כלל למשיבה ואין מוטלת עליו חובת מזונות. טענה זו מניחה כי הדין האישי קובע לא רק את חובת המזונות, אלא גם את השאלה האינצידנטלית בדבר הנישואים עצמם. הנחה זו אין לקבלה. תוקף הנישואים נקבע בביהמ"ש המחוזי תוך התחשבות בכללי המשפט הבינלאומי הפרטי, ועל פי דין זה אין מחלוקת כי השניים נשואים זה לזו. טענה שניה בפי המערער כי אפילו נשוי הוא למשיבה ועקרונית חייב במזונותיה, הרי עם מתן פסה"ד של ביה"ד הרבני המצווה על האשה לקבל גט פוקעת חובת המזונות. טענה זו מעוררת בעיות בתחום המשפט העברי, כגון באשר להשלשת גט, בעיות שלא נדונו כלל, ומן הראוי הוא שהדבר ידון בפני הערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד ה. עוזר למערער, עו"ד מ. סיון למשיבה. 1.12.85).
ע.א. 671/83 - יהושע גל ואח' נגד פקיד שומה נתניה
*פסילת ספרים לצורך מס הכנסה (הערעור נדחה).
ספרי החשבונות של המערערים, המנהלים את המלון גינות ים בנתניה, נפסלו ע"י המשיב בשל אי רישום המחאה על סך 500 שקלים. טענת אחד המערערים היתה כי השיק נתקבל בידיו כחמש דקות לפני שהגיעו מבקרי המס ולא נרשם בקבלה רשמית מאחר והמערער היה טרוד אותה שעה בעבודות רבות במלון. ברם, למבקרי המס אמר המערער כל קיבל את השיק חצי שעה לפני שהם הגיעו והיה עסוק בעניינים שוטפים "ובדרך כלל" הוא רושם את התקבולים בערב. הוא הוסיף כי הוציא על נייר המלון קבלה זמנית ובגמר החשבון הוא נותן קבלה על כל הסכום כולל המקדמה. בדיון בביהמ"ש הכחיש המערער כי זו שיטת עבודתו, וכוונתו היתה, לטענתו, לשיק המסויים הנ"ל בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אינו מאמין למערער וכי מדובר בשיטה שלפיה רושם המערער את התקבולים רק כשהוא מתפנה מעיסוקיו האחרים ונוהג זה אינו נחשב לתקין בעיני החוק. ביהמ"ש הוסיף שהמשיב רשאי היה לסמוך מסקנתו על דברי המערער שנאמרו בשלב הראשון לחוקרים וכי המערערים לא סתרו את הדברים ועליהם הנטל לסתור את הדברים. המסקנה של המשיב גם לא נסתרה בביהמ"ש ולפיכך דחה ביהמ"ש את ערעור המערערים. הערעור נדחה.
המערערים חוזרים וטוענים כי לא עבר פרק זמן של חצי שעה עד לרישום השיק, ואולם בעובדה זו אין כדי להוסיף או לגרוע, שכן מסקנות ביהמ"ש נתבססו על דברי המערער כי הוא נוהג לרשום תקבוליו בדרך כלל בשעות הערב. ביהמ"ש לא התייחס דווקא למקרה הבודד שקדם לביקורת, אלא לשיטת הפעולה הנקוטה בידי המערער אשר בה ראה סטייה מן החובה הקבועה בהוראות מס הכנסה שלפיה יש לערוך את התעוד על תקבול סמוך לביצוע הפעולה. עפ"י פקודת מס הכנסה אי רישום תקבול, ויהא זה תקבול אחד, הופך את פנקסי הנישום לבלתי תקינים, זולת אם שוכנע פקיד שומה כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום. כאן לא שוכנעו פקיד השומה וביהמ"ש כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום ואין לגלות בכך פגם. לא היה גם מקום לראות בקבלה זמנית שהוצאה קיום החובה המוטלת במקרה דנן כי לקבלה זמנית אין סימן בפנקסים וממילא אינה משרתת מטרה פנקסנית מועילה מבחינת המסוי. אין לקבל את התיזה כי ניתן לקבל תקבולים מידי לקוח במלון ולרשום את הכל רק בסוף שהותו במלון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פנחס מעוז למערערים, עו"ד יעקב כהן למשיב. 14.11.85).
בג"צ 473/85 - פלונית נגד ביה"ד הרבני האזורי ואלמוני
*תשלום הוצאות לאחר שדרישת העותר נתמלאה (הצו בוטל לאחר שבקשת העותרת נענתה והמדינה חוייבה בהוצאות).
בי"ד רבני נתן צו עיכוב יציאה נגד העותרת. כעובדת באוניברסיטת תל אביב היה עליה להשתתף בשני כנסים בינלאומיים שאמורים היו להערך בצרפת ובאיטליה. היא פנתה אל מזכירות ביה"ד הרבני בבקשה לדון בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה, אך המזכירות לא היתה ערוכה להביא את הבקשה בפני ביה"ד בתקופת הפגרה. האשה פנתה לבג"צ נגד ביה"ד ונגד בעלה והבעל הסכים לביטול צו עיכוב היציאה. לפיכך חזרה בה העותרת מעתירתה וביקשה לחייב את ביה"ד בהוצאות. בקשתה נתקבלה.
מהלך המאורעות שהביאו לעתירה מעורר דאגה עמוקה. זכותו של אזרח שאם ניתן נגדו צו עפ"י צד אחד תידון בקשה לביטול הצו על אתר וכך פסק בג"צ גם כאשר סרב בימ"ש מחוזי לדון בבקשה לביטול צו עיכוב יציאה שניתן עפ"י צד אחד. כאן, בשל רשלנות ואי שימוש נאות בשיקול הדעת, נגרמו לעותרת הוצאות בהגשת העתירה ואין למנוע ממנה החזרת הוצאותיה. ביה"ד הרבני הוא ערכאה השייכת למערכת הערכאות
של המדינה וההוצאות שנגרמו לעותרת נגרמו לה ע"י אורגן השייך למדינה. לפיכך יש לחייב את המדינה בתשלום ההוצאות.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד שדמי לעותרת, עו"ד נבנצאל למשיבים. 1.12.85).
בר"ע 647/85 - אליעזר גלאובך נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת תאונה תוך נסיעה אחורנית (הבקשה נדחתה).
המבקש הסיע מכוניתו ממגרש חניה שליד ביתו בנהיגה אחורנית לתוך רחוב שמעוני בירושלים והתנגש בטנדר שנסע אף הוא אחורנית. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בעבירת תעבורה וערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. המבקש טוען כי בתי המשפט דלמטה חידשו הלכה בקבעם שיש משום חוסר זהירות בנהיגתו ובעיקר בכך שנקבע בביהמ"ש המחוזי כי מן הראוי היה להציב אדם שיכוון את הנהג הנוסע אחורנית לתוך כביש ולטענת המבקש לא חלה חובה כאמור על רכב נוסעים. לפיכך יש לדעתו מקום לדיון בערכאה נוספת בנושא הנדון. הבקשה נדחתה.
הנוהג רכבו אחורנית מתוך מגרש חניה לתוך כביש צריך לוודא שיש לו שדה ראיה המאפשר לו תצפית על המתרחש או עומד להתרחש בכביש. נהיגה ללא אפשרות סבירה של בדיקה חזותית של השטח לתוכו נוסע הנהג, יש בה משום חוסר זהירות. הערת ביהמ"ש שאיזכר הצבת האדם שיכוון את המבקש אין בה משום חידוש הלכה. השאלה אם צריכים להעזר במאן דהוא לשם נהיגה אחורנית היא ענין שמכריעים בו לאור מכלול הנסיבות ולא לאור סוג הרכב כסברת המבקש. בנסיבות הענין אכן היה משום חוסר זהירות בנהיגה לתוך רחוב שמעוני ללא אפשרות נאותה של צפיה בנעשה ואין מקום לדון בכך בערעור נוסף.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יוסף שפירא למבקש, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 4.12.85).
ע.א. 111/83 - אלמור לניהול ונאמנות בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף
*עיסקה" לצורך תשלום מע"מ
(הערעור נדחה).
המערערת היא חברת ניהול שפעלה בנאמנות של 11 אנשים, בני משפחת אלקניאן, יהודים מאירן, שמכרו בשנת 1980 בתל השומר 11 חלקות קרקע בנות דונם אחד כל אחת. המשיב חייב מכירה זו במס ערך מוסף וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת על החיוב. החלקות נרכשו ב- 1970 כחלק מרכישה של 227 דונם, ע"י חברה בשם "ברכת חביב" שכל מניותיה היו בבעלותם של בני אלקניאן. השטח נמכר בכמה עיסקאות ונותרו 11 החלקות הנדונות במסגרת חוק מס שבח מקרקעין (הוראת מעבר) פורקה חברת "ברכת חביב" והמקרקעין הועברו לבני אלקניאן בהתאם לחלקם במניות החברה. המערערת פעלה בשם בני אלקניאן וביהמ"ש המחוזי קבע כי המכירה מהווה עיסקה החייבת בתשלום מס ערך מוסף. הערעור נדחה.
הערעור נסב בעיקרו על השאלה אם המכירה האמורה מהווה "עיסקה" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף. הסעיף מגדיר עיסקה בין היתר כ"מכירת נכס או מתן שרותים בידי עוסק במהלך עסקיו" אך אין הגדרה של "עסק" בחוק מס ערך מוסף. בפסק דינו של ביהמ"ש העליון נסקרו הלכות שונות הנוגעות להגדרת עסק ונקבע כי אין שוני בין הגדרת "עסק" לצורך מס ערך מוסף לבין הגדרת "עסק" לצורך פקודת מס הכנסה. אכן, יש פעולות שונות אשר חייבות במס ערך מוסף ואילו לצורך מס הכנסה הן פעולות הוניות שאינן חייבות במס, אך זאת משום שחוק מס ערך מוסף מחייב במפורש פעולות נוספות במס ערך מוסף. ברם, העיסקה דנן נכללת במסגרת של "עסקה" ולכן השאלה היא אם הפעולה מהווה "עסק". התשובה שניתנה ע"י ביהמ"ש העליון, לאחר סקירת עובדות הנושא ונסיבותיו היתה כי אכן מדובר בעיסקה החייבת במס ערך מוסף. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. דעואל למערערת, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 24.10.85).