תקציר סביר כרך כ"ו חוברת 19

בר"ע 558/85 - ארנון אילין ואח' נגד שמואל רוטנברג

*עיכוב יציאה מהארץ של נתבע בתביעה כספית(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בביהמ"ש המחוזי הוגשה תביעה כספית של המבקשים כנגד המשיב בסכום של 600,000 דולר. נטען כי המבקשים רכשו מניות של חברת אפתן תעשיות בע"מ, חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה, כאשר המשיב היה אחד ממנהליה הפעילים, וכי רכשו את המניות כתוצאה מהצגה כוזבת של מצב החברה על ידי המשיב. המבקשים ביקשו צו עיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ אך בקשתם נדחתה ע"י הרשמת שסברה כי לא הוכחה כוונת המשיב לשהות מחוץ לישראל תקופה ממושכת. שופט ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים בציינו כי המשיב עומד אמנם לצאת מן הארץ לצרכי עסקים, אך אין שמץ של ראייה כי ייעדר לתקופה ממושכת במובן תקנה 376 לענין עיכוב יציאה. עוד אומר ביהמ"ש כי אילו היה דן בבקשה מלכתחילה יתכן שהיה פוסק אחרת, אך כיוון שמדובר בהתרשמות ושכנוע, לא תתערב ערכאת הערעור בכגון דא אלא במקרים נדירים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. עפ"י תקנה 376 אם "הוגשה תובענה והוכח... כי הנתבע עומד לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, והעדרו... עלול להכביד על בירור משפטו... רשאי הוא... לאסור על הנתבע לצאת מן הארץ...". כאן אין מחלוקת שהמשיב עומד לצאת מהארץ וכי העדרו מן הארץ עשוי להכביד על ברור המשפט והיסוד היחידי שהוכחתו מהווה מושא המחלוקת הוא אורך הזמן בו ישהה המשיב מחוץ לישראל. הנטל להוכיח שתנאי זה מתקיים רובץ לפתחם של המבקשים והשאלה היא אם הובאה הוכחה לכך שהמשיב מתכוון לשהות בחו"ל תקופה ממושכת. התשובה לכך היא חיובית.
ג. לכאורה עולה מהראיות שהמשיב נקלע לקשיים פיננסיים כבדים. למשיב דרכון של מדינת צ'ילי שיקל עליו להשתקע ממוץ לישראל ולכאורה יש יסוד לטענת המבקשים שחרף היות ישראל מרכז חייו אין למשיב כאן נכסים כלשהם הרשומים על שמו. כנגד כל אלה קיים שיקול לטובת המשיב כי בעת הגשת התביעה הוא שהה מחוץ לישראל עם משפחתו והיה ער לאפשרות כי יציאתו מהארץ תעוכב ואעפ"כ חזרו הוא ומשפחתו לכאן. לכאורה יש בכך כדי לחזק את אמינות טענתו כי יציאתו הקרובה מהארץ תהיה לרגל עסקיו גרידא ולתקופה לא ממושכת, אך לנוכח המסכת העובדתית כולה קיימת גם אפשרות כי הוא חזר בדלית ברירה כדי לסיים כאן עניינים. בבקשה לעיכוב יציאה די בראיה לכאורה כלשהי שצאתו את ישראל של המשיב תהיה הפעם לתקופה ממושכת אם לא לצמיתות. ראיה כזאת קיימת ועל כן יש מקום להתנות את צאתו של המשיב מישראל בערבות.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ע. אלמגור למבקשים, עו"ד ש. קריסנקי למשיב. 20.12.85).

ע.א. 700/83 - אברהם ורבקה כהן נגד י. הרשקוביץ חברה לבנין בע"מ

*טענת כפיה ועושק בהסכם פשרה בין קבלן לבין רוכש דירה(הערעור נדחה).

א. באפריל 1980 נכרת הסכם לרכישת דירה בבית משותף בעפולה בין המערערים כרוכשים לבין החברה המשיבה כמוכרת. הדירה לא הושלמה במועד והמערערים נאלצו להביא ילדיהם מדי יום לבית הספר בעפולה ממגדל העמק מקום מגוריהם הקודם. הם שכרו דירה בעפולה שנמסרה להם לתקופה מוגבלת והתגוררו בה על אף מצבה התחזוקתי הגרוע. כשהושלמה הדירה החל ויכוח ארוך ומתמשך סביב שאלת סכום היתרה שעל המערערים לשלם כתנאי לקבלת מפתחות הדירה. המשיבה דרשה כ- 60,000 שקל והמערערים טענו כי הם חייבים רק כ-17,000 שקל. אחרי התלבטויות והתייעצויות רבות חתם המערער על מסמך לקבלת המפתחות ובו התחייב לשלם 46,000 שקלים. נאמר במסמך כי הצדדים הגיעו להסכם כתוצאה מרצון טוב וחופשי. כן התחייבו, כנגד קבלת
מפתחות הדירה, שלא לבוא בכל טענות או תביעות נגד המשיבה.
ב. כשלושה חדשים לאחר החתימה על המסמך וקבלת החזקה בדירה הגישו המערערים תביעה נגד המשיבה להשבת הסכומים ששילמו ופיצויים על האיחור במסירת הדירה. לטענתם נחתם המסמך הנ"ל תוך כפייה ועושק. ביהמ"ש המחוזי בחן את טענת הכפייה וציין כי גם אם הנסיבות מצביעות על כך שלא מדובר בהסכם שנערך כמקובל תוך רצון חופשי של המעורבים בענין, הרי ללא ספק אין לומר שמדובר בעילת כפייה בהתאם לסעיף 17(א) לחוק החוזים המתייחסת להתקשרות בחוזה עקב כפייה בכוח, או באיום. באשר לטענת העושק אמר ביהמ"ש כי גם אם ניתן לומר שהתובעים היו במצוקה גופנית ונפשית כתוצאה מהמצב שלא היה להם היכן להתגורר בתנאים סבירים בעפולה ונזקקו לנסיעות, והנתבעת שידעה על מצוקה זו ניצלה זאת לטובתה והביאה את התובע לחתום על המסמך הנ"ל, עדיין תנאי מהותי וחיוני להוכחת עילת העושק הוא שתנאי החוזה הינם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. בקשר לכך היתה מקובלת על ביהמ"ש השיטה שננקטה על ידי המשיבה ומכאן שלא היה מקום למסקנה שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. טענה אחרת של המערערים היתה כי הסכם הפשרה נחתם רק על ידי המערער וכי הוא הודיע במעמד החתימה שהמערערת מסרבת לחתום, ביהמ"ש לא האמין בגירסה זו. בסיכומו של דבר דחה ביהמ"ש את תביעת המערערים והערעור נדחה.
ג. המערערים סברו שאינם חבים את הסכום שנדרש מהם ובענין זה נועצו ברואה חשבון ובעורך דין. לא היה דבר שמנע מהמערערים הזקקות להליכים משפטיים, פרט לאי הנוחות המתמשכת שבמגורים הארעיים. לא כל אי שוויון באורך הנשימה של צדדים החולקים זה על זה ומתווכחים זה עם זה יוצר את עילת העושק. קושי כלכלי ארעי או חולף אינו יוצר מצב של מצוקה. לא הוכח גם שתנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. זאת ועוד, במקרה דנא נתקבלה דרך החישוב של המשיבה לצורך התשלום הסופי ואין לומר כי דרך זו היתה מופרכת. לבסוף, הזמן שחלף עד הגשת התביעה, כשלושה חדשים ומעלה, היה לחלוטין בלתי סביר בנסיבות העובדתיות של עניין זה. המערערים ידעו לפני החתימה מה השגותיהם וגירסתם היתה מעיקרה כי הם חותמים בלית ברירה ותחת לחץ, כך שאי מתן הודעה כלשהי עד להגשת התביעה כעבור שלושה חדשים ומעלה היתה מעבר לזמן הסביר. גם הטענה בדבר העדר חתימתה של המערערת אין בה ממש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פנחס וולר למערערים, עו"ד עלס דוברונסקי למשיבה. 9.12.85).

ע.א. 741/85 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית

*היתר נשואין לקטינה בהריון(הערעור נדחה).

א. המערערת היא נערה בת 16 ושמונה חדשים והיא בחודש השמיני להריונה. היא ביקשה להנשא לחברה, אבי פרי בטנה. המשיבה פנתה לביהמ"ש בבקשת היתר נישואין. הרקע המשפחתי והאישי של הנערה הוא קשה. אביה עבריין ואמה עסקה בזנות. הנערה שהתה מחוץ לבית, היתה בפנימיה ועזבה אותה והקשר עם משפחתה לקוי. חברה של הנערה הוא בעל עבר פלילי, בעיקר בעבריינות רכוש ותלויים ועומדים נגדו תיקים בענייני פריצות. הוא בילה כבר בבית הסוהר. משפחתו של החבר חיובית ומוכנה לקלוט את הנערה לביתה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והערעור נדחה.
ב. נקודת המוצא של החוק היא כי גיל הנישואין לנערה הוא 17 שנה ונישואין מוקדמים יותר נראים כנשואי בוסר שיש בהם כדי לפגוע בנערה. מחקרים מראים כי רבים מנשואי הבוסר מתפרקים, שכן הצדדים אינם בשלים לאחריות המשפחה המוטלת
עליהם. ביסוד מתן היתר ע"י ביהמ"ש לנישואי בוסר עומדת בעיקרו של דבר טובת הנערה. עשויות להיות נסיבות בהן טובתה של זו תצדיק מתן היתר ולעומת זאת עשויות להיות נסיבות בהם טובתה של הנערה, ואף הנערה ההרה, היא שהיתר לא ינתן. ההחלטה היא בסופו של דבר פרי נסיון לאזן בין השיקולים השונים תוך בחירת האפשרות שהיא הפחות גרועה לנערה. אין לקבוע בענין זה מסמרות והמחוקק עצמו נמנע ממתן מבחנים מדוייקים להגדרת המצבים בהם יש לתת היתר נישואין לנערה הרה.
ג. בענייננו ביהמ"ש המחוזי פרש תמונה מלאה של הנערה וטובתה בציינו את השיקולים לכאן ולכאן והגיע למסקנה כי אי מתן היתר עשוי לפגוע בסיכויי השיקום ובניית חיי משפחה מתקבלים על הדעת. בנסיבות הענין אי מתן היתר אינו אלא דחייה זמנית של ההתקשרות של הנערה וחברה כאשר ימלאו לה 17 שנה. הסיכוי כי דחיית ההיתר תביא לשיקול מחדש של מצב הנערה אינו נראה לעין ומאידך דחיית ההיתר עשויה לגרום בעקבותיה נזק ניכר לשיקומה של הנערה. בכל הנסיבות אין להתערב בשיקוליו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חלימה. עו"ד י. בן אור למערער, המשיבה לעצמה. 5.12.85).

ע.א. 243/85 - אהרון בן ארויה ואח' נגד אסתר בן ארויה

*חיוב ילדים לשאת במזונות אמם הקשישה(הערעור נדחה).

א. המערערים הם שלושת ילדיה של המשיבה. האם היא בת 90 והיא חיה בביתה וזקוקה לטיפול סעודי. מטפל בה, בעיקר, בנה רפאל ואילו המערערים נושאים בחלקם במזונות, החל מעת הגשת ההליכים בלבד, על ידי תשלום חמישים דולר לחודש. ההוצאות הדרושות למזונות האם, לרבות תשלום למטפלת, מגיעות לכדי 600 דולר לחודש. ביהמ"ש המחוזי חייב את כל אחד משלושת המערערים בתשלום של 105 דולר לחודש החל בינואר 1983 והערעור נדחה.
ב. המערערים טוענים כי התביעה הוגשה שלא על דעת המשיבה, שאף חתמה על אישור בכתב שאינה תובעת דבר מילדיה, וכן נטען כי לא הובאו ראיות מספיקות בקשר לצרכיה של האם ובקשר לאמצעים הכספיים האחרים העומדים לרשותה, וכן לא דן ביהמ"ש באמצעיים הכספיים העומדים לרשות המערערים. עפ"י חוק תיקון דיני משפחה (מזונות) ניתן לחייב אדם במזונות הוריו אם נתקיימו שלושה אלה: יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן זוגו וילדיו הקטינים; בן המשפחה שמדובר בו אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר; אותו בן משפחה אינו יכול לקבל את המזונות מבן משפחה הקודם לאדם שתובעים ממנו. במקרה שלפנינו חייב היה ביהמ"ש לבחון את יכולתם של המשיבים לשאת במזונות האם אחר סיפוק צרכיהם ובנושא זה הסתפקו המערערים בטענות כלליות שבאמצעותן ביקשו להוכיח כי הם דלי אמצעים. על אף טענות כלליות וסתמיות אלה, שהן רעה חולה בתביעות מזונות בדרך כלל, היו בפני ביהמ"ש קטעי מידע על רכושם של המערערים שמהם עולה כי הם יכולים להפריש מאמצעיהם למען אמם הקשישה כפי שקבע. הבן רפאל, המטפל באם, שווה מעמד להם, לא יותר אך גם לא פחות מהם. כיום הוא המטפל פיזית באם ומפחית על ידי כך במידה ניכרת מן ההוצאות הדרושות למטפלת.
ג. אשר לטענה כי האם כלל אינה תובעת מזונותיה וכי אף חתמה על מסמך ברוח זו שהוגש על ידיהם לביהמ"ש - לא הובאה כל ראיה בקשר לנסיבות עריכתו של המסמך. המערערים מלינים על כך שהאם לא נחקרה לגבי המסמך, כאשר העידה במשפט, ואולם הטענה של וויתור על מזונות היא טענתם של המערערים ועליהם היה להוכיח אמיתותו ותקפותו של המסמך.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל אריאלי למערערים, עו"ד י. ליזר למשיבה. 30.12.85).

ע.א. 171/83 - לוציאן טאובמן נגד לאה טאובמן

*מכירת דירה משותפת של בני זוג כפנויה כאשר הבעל עזב את הדירה והאשה מתגוררת בה(הערעור נתקבל).

א. בעלי הדין היו נשואים וזמן קצר לאחר נשואיהם, בשנת 1967, רכשו דירה כשהזכויות בה, חכירה לדורות, רשומות במינהל מקרקעי ישראל על שם שניהם בחלקים שווים. הם גרו יחדיו באותה דירה עד לשנת 1969 ואז חדל המערער להתגורר בדירה וזו עמדה לשמושם של האשה ושל בתם הקטנה של בני הזוג. בשנת 1974 הגיש הבעל תביעה לפרוק השתוף בדירה, מכירתה וחלוקת התמורה בחלקים שווים בין בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הבעלות על הדירה משותפת לבני הזוג וכי בעת מכירת הדירה ייקבע מחירה על פי שוויה כדירה תפוסה. הערעור באשר לקביעה כי יש להתייחס לדירה כדירה תפוסה נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי הנחה עצמו בהלכה כפי שנקבעה בע.א. 288/71 (פד"י כ"ו (1) 393) בקבעו כי יש למכור את הדירה כתפוסה, ואולם בינתיים, לאחר מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, שונתה ההלכה בביהמ"ש העליון והתגבשה הלכה שונה בע.א. 753/82 (פד"י ל"ז(4) 626). עפ"י ההלכה החדשה אין די בכך שהמערער עזב את הדירה ולא נקט בהליכים כנגד האשה להחזרת החזקה המשותפת שלהם בדירה, ואין די בכך שהמערער במשך שנים הדיר רגליו מהדירה המשותפת ותבע לעצמו דמי שמוש, כדי שייאמר כי הסכים לכך שהחזקה הייחודית בדירה תהיה לאשה על כל המשמעויות הנובעות מכך מבחינת זכויותיה כדיירת מוגנת ומבחינת קביעת שווי הדירה. כדי שתקבע הסכמה כזו מצד בן הזוג העוזב את הדירה, דרושות ראיות פוזיטיביות מהן ניתן יהיה להסיק, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ויתור מצד בן הזוג העוזב את הדירה על זכויותיו בדירה. בענייננו, המערער נטש את הדירה לא מרצונו החפשי, כדי להינתק מאשתו, אלא מתוך אילוצים מסויימים. ראשית, המריבות המתמידות שהגיעו גם לידי תקרית אלימה שבה נפגע המערער, ושנית, האשה החליפה את מנעול הדירה כדי שהמערער לא יוכל לחזור ולהכנס אליה. מערכת היחסים המעורערת היתה מלווה בהליכים משפטיים אין סוף. המערער עבר לגור אצל הוריו וגם כשהתחבר עם בת זוג המשיך לגור עם הוריו. אין לומר כי על ידי כך באה לו רווחה עד שיוותר על הסכוי והתקווה לחזור אל הדירה המשותפת ולשמור על זכויותיו בה. בנסיבות אלה, אין לקבוע כי היתה הסכמה או וויתור מצד המערער, ומשכך הדבר, אין מעמדה של האשה כדיירת מוגנת בדירה ואין לקבוע את שווי הדירה כתפוסה.
ג. טענה חילופית בפי המשיבה, כי אפילו אם ייקבע שאין להתייחס לדירה בכללותה כדירה תפוסה, הרי לפחות ראוי להתייחס כך אל שוויה ככל שמדובר במחצית הדירה השייכת לה. גם טענה זו אין לקבל. כאשר נמכרת הדירה בהליך של פירוק השיתוף פוקעת זכותם של הבעלים בדירה הנמכרת והם זכאים למחצית שווי הדירה הפנויה כשמדובר בשני בעלים. אכן, אילו נקבע שהאשה היתה לדיירת מוגנת מכח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר כי אז אמנם היתה זכותה פוקעת כבעלים והיתה קמה לה זכותה כדיירת מוגנת אך כאמור אין זה המקרה.

(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד שלזינגר למשיבה. 30.12.85).

ע.א. 651/81 - א. מייזליץ... אדריכלים בע"מ נגד רשות השידור

*פקיעת חוזה(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).

א. במרץ 1974 נחתם הסכם בין רשות השידור לבין המערערת שלפיה קיבלה על עצמה המערערת לבצע את התכנון האדריכלי וההנדסי של מרכז שידור לרדיו וטלויזיה בירושלים וכן את הפיקוח על ביצועו. ההסכם כלל שלשה שלבים: עיצוב הפרוגרמה
והכנת תכניות מוקדמות; הכנת תכניות סופיות הכנת התכניות, המסמכים וכל הדרוש להוצאת מכרז וכו'. המערערת היתה אמורה להתחיל בביצוע שלב א' עם חתימת ההסכם ואילו התחלת ביצוע השלבים הנותרים הותנתה בקבלת הודעה בכתב מן המשיבה. כבר בשנים 5-1974 עיכבה המשיבה את המשך ביצוע העבודה שהמערערת התחילה בה והודע למערערת שיש להקפיא את הטיפול בתכנון. בעקבות האמור תבעה המערערת מן המשיבה את שכרה בעד גמר ביצוע שלב א' וכשגילתה הנתבעת את דעתה בכתב ההגנה שההסכם אינו תקף ראתה המערערת עמדה זו כהודעה על ביטול ההסכם לפי סעיף בהסכם והגישה את התובענה השניה שעילתה שכר בשעור %30 על השירותים שלא בוצעו, כמותנה בהסכם. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המערערת סכום השווה למחצית השכר המגיע לה בעד ביצוע שלב א', בקבלו את הטענה ששלב זה לא הושלם, וכן %30 מהשכר ההסכמי בעד השירותים הנוספים כאשר קנה המדה חושב על יסוד "ערך המכרז" כמשמעות דיבור זה בהסכם, בסכום של 45 מליון ל"י. לסכום שבפסק למערערת נוספו ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.1.75. המערערת טוענת נגד מיעוט הסכומים שנפסקו לה והמשיבה טוענת שאין היא חייבת לשלם למערערת סכום כלשהו. הערעור של המשיבה נדחה כולו ושל המערערת נדחה בעיקרו.
ב. טענת המשיבה היא כי תוקף החוזה פקע עקב אי מילויים של תנאים מתלים או מפסיקים שגרמו לחוסר אפשרות למילוי תנאי ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות המשיבה בענין זה ואין לסתור את ממצאיו. טענה שניה של המשיבה היא שההסכם לא בוטל על ידה בגדר הקבוע בהסכם ולפיכך לא היתה המערערת זכאית לקבל %30 משכר הטרחה בעד השרותים הנותרים שלא בוצעו. גם בטענה זו אין ממש. סעיף בהסכם הסמיך את המשיבה "להביא הסכם זה... לידי גמר על ידי הודעה בכתב...". הוצאת מתן ההודעה היא זכאותה של המערערת ל- %30 משכר הטרחה כאמור. המשיבה לא שלחה הודעה בכתב לפי סעיף 22 הנ"ל אלא הקפיאה את הבנייה וכך ביקשה ליהנות משני עולמות: גם להשאיר את ההסכם "פתוח" וגם לא לשלם למערערת. נכון שלא נשלחה למערערת הודעה בכתב על אי ביצוע ההסכם, אך ברור הדבר שבאי משלוח ההודעה לא נהגה המשיבה בתום לב. בנסיבות הענין היתה התנהגות המשיבה חד משמעית ואין להבינה אלא כהתנערות מן ההסכם.
ג. המערערת מצדה טענה נגד בסיס החישוב של השכר המגיע בעד שלב א' ונגד היום שבו מתחיל שערוך הסכום, אך בשני אלה אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי. יש לתקן את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בענין פסיקת מע"מ על הסכום המגיע למערערת. השאלה היא אם המערערת חייבת בתשלום מע"מ ואם לאו והוחלט לאפשר למערערת לפנות בתוך שנתיים לביהמ"ש בבקשה לענין חיוב המשיבה במס ערך מוסף, אם תבוא במשך תקופה זו דרישה ממע"מ לתשלום המס. המערערת גם טענה נגד מיעוט ההוצאות שנפסקו לה. ביהמ"ש קבע למערערת "הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 שקל" וטוענת המערערת כי שעור ההוצאות לבדו עולה על 25 אלף שקל. יש להניח שהשופט התכוון לפסוק למערערת שכר טרחת עו"ד של 25 אלף שקל בנוסף על הוצאות המשפט וכך אכן יש לקבוע ואילו לגבי שעור שכר הטרחה אין עילה להתערב.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. יחיאל למערערת, עו"ד מ. לדורלמשיבה. 22.12.85).

ע.א. 120/84 - צפורה גולדברג נגד רות אסיאו ואח'

*בקשה לראות בדברים שנאמרו ע"י המנוח כצוואה בע"פ(הערעור נדחה).

א. המערערת, בת אחיו של המנוח יהושע שכטר ז"ל, הגישה בקשה לראות בדברים שנאמרו ע"י המנוח, לפיהם בכוונתו להוריש רכושו למערערת בלבד, צוואה בעל פה לפי סעיף 23 לחוק הירושה. המשיבה התנגדה לבקשה. המערערת הגישה לביהמ"ש שבעה
תצהירים של אנשים ששמעו מפי המנוח כי הוא רואה במערערת את יורשתו. בעת שהשמיע דבריו היה המנוח אחרי התקף לב שבעטיו אושפז בבית חולים, אולם הוא אמר את הדברים אחרי שהחלים ושהה כבר בבית המערערת. סעיף 23(א) לחוק הירושה קובע כי "שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו". סעיף קטן ב' קובע כי "דברי המצווה... יאושרו בזכרון דברים שייחתם ע"י שני עדים ויופקד על ידיהם בבימ"ש מחוזי... בסמוך לאחר שניתן לעשותם...". אין חולק כי לא נערך רישום כאמור בסעיף קטן (ב) וכי לא הופקד דבר בביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש קבע כי אין ספק באמיתות הדברים שבתצהירים וכי לענין זה יש מקום לעשיית שמוש בסעיף 25 לחוק, היינו לקיים את הצוואה על אף שלא נערכו ההליכים המפורטים בסעיף 23. מאידך, לא היה ביהמ"ש מוכן לקבל שבנסיבות הענין מדובר על אדם שסעיף 23(א) חל עליו. לא היה מדובר על שכיב מרע וגם לא היתה טענה מצד המערערת שצריך היה לראות במנוח שכיב מרע. כמו כן הסיק ביהמ"ש כי לא היה מדובר על מי שראה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות לפיכך דחה בקשת המערערת והערעור על כך נדחה.
ב. המחוקק אומנם יצר אפשרות של עריכת צוואה בע"פ אך בעשותו כן קבע מערכת תנאים מינימליים שתחול גם על הצוואה בע"פ. נקודת המוצא היתה כי מסוכן לסמוך אך ורק על דברים הנאמרים בע"פ בפני עדים מבלי שזכרם מועלה על הכתב. העדר הכתב יכול להביא לידי אי הבנות אשר אינן ניתנות לתיקון. עם זאת, יצר המחוקק אפשרות של ויתור על התנאים הפורמליים כאשר איפשר קיומה של צוואה על אף פגם או חסר שבצורתה. אולם, גם הויתור האפשרי על עניינים שבצורה, אינו מאפשר ויתור על קיומו של הנתון המכריע והוא כי המצווה הינו בין סוגי אנשים שסעיף 23 חל עליהם מעיקרו. החוק קובע שני תנאים מצטברים, אחד סובייקטיבי והשני אובייקטיבי. המצווה חייב לראות עצמו מול פני המוות, וזהו היסוד הסובייקטיבי, והתנאי השני הוא כי הנסיבות אכן מצדיקות את תחושתו האמורה של המצווה, היינו שמערכת הנסיבות היא כזאת שבה יכול היה המנוח באופן סביר לאמץ את הדעה כי הוא עומד מול פני המוות וזהו היסוד האובייקטיבי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי במקרה דנן לא נתקיים אף אחד משני התנאים. הממצא באשר לתחושתו הסובייקטיבית של המנוח היה מעוגן בראיות שהובאו בפני ביהמ"ש ובכך אין להתערב. מאחר ומדובר על שני תנאים החייבים להתקיים בצוותא די בכך כדי למנוע הסתמכות על סעיף 23(א).

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בר, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה טמבור למערערת, עו"ד עמיחי דוויק למשיבה, עו"ד מ. קליבץ לאפוטרופוס הכללי. 31.12.85).

ע.א. 477/83 - יחזקאל ריבה נגד מדינת ישראל

*שכיר באיזור" לצורך פיצוי מפוני סיני (הערעור נדחה).

השאלה העיקרית בערעור על החלטת ועדת הערר היא אם לצרכי חוק פיצוי מפוני סיני היה המערער בעל מעמד של "שכיר באזור" כמשמעות מונח זה לפי סעיף 40 בתוספת ז' לחוק פיצוי מפוני סיני, או שמא פעל בקשריו עם המכבסה בנאות סיני כקבלן עצמאי. ועדת הערר סברה כי העורר היה עובד עצמאי שעיקר עבודתו בתל אביב והיה בא מספר פעמים בשבוע לעבודה במפעלי המכבסה בסיני. העורר לא קיבל משכורת חודשית אלא אחוזים מהיקף הטיפול במכבסה, המכבסה לא העבירה לשלטונות מס הכנסה ניכויים מהשכר שהעורר קיבל והוא שילם בעצמו מס הכנסה וביטוח לאומי. הועדה ציינה כי תפקידיו של המערער יכלו להיות מבוצעים ואף בוצעו מחוץ לאזור סיני, וכי הזכויות המוקנות לפי החוק יכולות לחול רק על מי שישב בסיני ופונה ממנה ולא על מי שפעל ועבד מחוץ לסיני, גם אם עבודתו היתה כרוכה בעבודה שבוצעה ע"י אחרים בסיני. הערעור נדחה.

פרשנותו של החוק מעוגנת במשמעותן הברורה והגלויה של מלותיו הנבחנות במידת הצורך לאור מטרתו של החוק. חוק פיצוי מפוני סיני לא התיימר לפצות את תושבי ישראל על כל תוצאותיו והשלכותיו של הפינוי. הוא יועד לקבוצה מוגדרת של אנשים שפונתה מאזור סיני עקב הסכם השלום. היו לא מעטים בארץ שפרנסתם הושפעה מן השהות הישראלית בסיני ואף ניזוקו כלכלית מהשלכותיו של הפינוי והפיצויים לא נועדו להם. בכל הנתונים יש לדחות את הערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. סהר למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 17.12.85).

ע.א. 736/85 - עדנה לזר נגד אריק לזר

*דיון מקביל בהליכי גירושין ובתובענה לפירוק שיתוף בנכסים (הערעור נדחה).

בעלי הדין מנהלים הליכי גירושין בביה"ד הרבני כאשר כל אחד משני בעלי הדין פתח בנפרד תיק גירושין. לאחר מכן הגיש המשיב תובענה לפירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג. בימ"ש השלום דחה את המשך הדיון בתביעה זו עד לתום ההליכים בבית הדין הרבני ובביהמ"ש המחוזי בוטלה החלטה זו והתיק מוכן עתה לדיון בפני בימ"ש השלום. הערעור נדחה.
משהוחל בהליכים נפרדים של פירוק השיתוף ושל הגירושין, אין לביהמ"ש סמכות להביא לאיחוד הדיון ורק בעלי הדין יכלו להסכים ביניהם לצרף גם את ענייני הרכוש לתביעת הגירושין כדי להגיע להסכם פירוד מלא ומקיף. התביעה הרכושית לא צריכה להביא לפינוי הצדדים מן הדירה כל עוד לא נפרדו דרכיהם של בני הזוג עפ"י פסק גירושין כדין, אך בו בזמן גם אין להניח שתביעת הגירושין תסתיים כל עוד לא הוכרעו המחלוקות בעניין רכושם של בני הזוג וכך נוצר מעין מעגל שוטה. זאת ועוד, פירוק השיתוף אינו חייב להביא להחלטה בדבר פינויו על אתר של בעל דין כלשהו, כי אחרי שתוכרע ההשאלה בדבר היקף הבעלות של כל אחד מבעלי הדין, יוכל ביהמ"ש לעכב לפי שיקול דעתו את הביצוע עד להכרעה בענין הגירושין.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. מולודיק למערערת, עו"ד א. שריג למשיב. 30.12.85).

ע.א. 659/85 - אורי שינגרוס נגד רוזמרי באור (שינגרוס)

*החזקת ילדים (הערעור נדחה).

בעלי הדין היו נשואים וכאשר התגרשו נחתם ביניהם הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד, שלפיו שניים מתוך שלושת הילדים יהיו בהחזקת האב והבת השלישית תהיה בהחזקת האם. למשיבה נולדה בת לאחר גירושיה, מחוץ למסגרת הנשואין, וזו נמצאת עמה וגם למערער נולד ילד נוסף מנישואיו השניים. בינואר 1975 לקחה המשיבה את שלושת הילדים המשותפים לה ולמערער וניסתה להבריחם לדרום אפריקה, ומשסוכלה הברחת הילדים ניתן צו שיפוטי שלפיו הועברה המשמורת גם על הבת השלישית למערער. לאחר מכן הוגשה תובענה של האב לקבלת משמורת קבע על הבת השלישית וביהמ"ש החליט, לאחר ששמע ראיות וגם חוות דעת של פסיכולוגית שמונתה על ידיו, כי יש למסור את שני הילדים להחזקת האב ואת הבת השלישית יש למסור לידי האם בכפיפות לתנאים מסויימים המתבטאים בכך שהאם תקבל.הדרכה בקשר לטיפול בבת זו. הערעור נדחה.
ההאשמות ההדדיות שהועלו בערכאה הראשונה יש בהן תועלת מועטה כאשר באים לקבוע את עתידה של הבת. יש יסוד להניח שהיחסים הבלתי תקינים בין בעלי הדין שורשיהם במחלוקות העבר כאשר היו נשואים, אך בקביעת טובתה של הקטינה לא ניתן להתבסס על חלוקת האשם בין ההורים אלא יש לבחון את נתוני ההווה ואת מה שצפוי בעתיד. קורה לא אחת וארועי העבר הם גם בעלי השלכה על העתיד, אך הדברים אינם בהכרח כך, ולא ניתן להגיע למסקנה בדבר שלילת החיים בצוותא של אם ובתה, אם אין סימנים ברורים של נזק צפוי. החשש בלבד אין די בו כדי לבסס מסקנה מרחיקת לכת כל
עוד ניתן לקיים פיקוח נאות על חינוך הבת אצל האם כדי למנוע התפתחויות בלתי רצויות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. ברוידה למערער, עו"ד ז. גרובר למשיבה. 24.12.85).

ע.א. 570/84 - חברת לירן... ואח' נגד הרב יעקב אלתר ואח'

*מחיקת נתבע (הערעור נדחה).

המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד תשעה נתבעים ובכללם הנתבעת מספר 7 שהיא חברה רשומה ושבעלי מניותיה היו תחילה המשיבים דנא. המשיבים התחייבו למכור לחברה חלקת קרקע וההתחייבות לא בוצעה. תחילה לא נכללו שני המשיבים כנתבעים ולאמר שצורפו כנתבעים ביקש בא כוחם למחקם וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הערעור נדחה.
עניינה של העתירה לאפשר למערערים, שרכשו מניות מהנתבעת מספר 7, להגיש תביעה נגזרת נגד המשיבים בשם החברה וביהמ"ש המחוזי סבר שטרם בשלו התנאים להגשת תביעה נגזרת, שלעניינה יש לקבוע תחילה מי הם בעלי המניות ושההליכים בגדר החברה מוצו ורק לאמר מכן יוכלו המערערים, אם בכלל, לבקש הגשת תביעה נגזרת. אין נסיבות תיק זה מחייבות קביעה סופית בשאלה אם היה מקום למחוק את התביעה נגד המשיבים על הסף, שכן גם אם צודקים המערערים בטענתם שכתב התביעה מאזכר את המשיבים כבעלי דין דרושים בתובענה, הרי דווקא עניינם של המשיבים הוא להצטרף כבעלי דין באותה תובענה. אעפ"כ עמדת המשיבים היא כל העת שאין ברצונם להצטרף כבעלי דין. בנסיבות אלה אין זה מן המידה לכפות על המשיבים להיות בעלי דין בתובענה שאין הם חפצים לטעון נגדה, ברם, הם לא יוכלו בעתיד להשמע בטענה שכל ממצא שנקבע בתובענה, הן לענין הרשות להגיש את התביעה הנגזרת והן לענין מעמדם של המשיבים כבעלי מניות אינו מחייב אותם.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד מ. טורבוביץ למערערים, עו"ד י. פריבס למשיב. 26.12.85).

ע.א. 636/83 - ש. חסיד בע"מ נגד מ.א. גליל תחתון

*אישור עיקול זמני (הערעור נדחה).

המערערת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי בחיפה כנגד חברה פלונית ובגדרה ביקשה וקיבלה צו עיקול זמני על כספים שלפי טענתה הגיעו מהמשיבה (המחזיקה) לחברה הנתבעת. המשיבה לא הגיבה על הודעת העיקול והמערערת לא הגישה בקשה לאישור העיקול כמצוות תקנה 369(א). אעפ"כ אישר הרשם את העיקול הזמני כשנתן פס"ד לטובת המערערת נגד החברה הנתבעת. המערערת ביקשה לבצע את העיקול שאושר כאמור אצל המשיבה באמצעות לשכת ההוצל"פ והמשיבה התנגדה לכך. התנהלו הליכים שונים ובסופו של דבר פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי וביקשה פס"ד הצהרתי הקובע שלאישור העיקול בפסק הדין שניתן ע"י הרשם אין תוקף ככל שהוא נוגע למשיבה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והערעור נדחה.
הרשם נתפס לטעות כאשר אישר את העיקול הזמני מבלי שהתקיימו הליכי בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול. יסודו של ההסדר לפי תקנות 367-371 הוא לאפשר לתובע, ששלח הודעה למחזיק וזה לא הודה בתקפו של העיקול, ייזום הליכים נגד המחזיק אם הוא סבור שהדבר ישרת את ענייניו. הלכה פסוקה היא שהבקשה לאישור העיקול אינה אלא בגדר תובענה המוגשת כנגד המחזיק. אם התובע לא ביקש אישור עיקול - יהא העיקול בטל לגבי המחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו, וזאת משום שלא נפתחה כלל חזית בין התובע לבין המחזיק.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין,גולדברג. עו"ד ג. חסיד למערערת, עו"ד סומך למשיבה. 24.12.85).

ד.נ. 30/85 - משה קוך ואח' נגד ישראל גת

*תביעת הורי אשה מנוחה להחזיק בנכדים (הבקשה נדחתה).

בע.א. 212+224/85 (סביר כ'ו עמ' 280) החליט ביהמ"ש העליון כי המשיב, אביה של הקטינה, זכאי לקבל לחזקתו את הקטינה, אשר אמה, ממנה נתגרש המשיב, נפטרה. העותרים הם הורי המנוחה והם ביקשו כי הקטינה תהיה בידם. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. אין לגלות סימן לכך כי ביהמ"ש העליון התעלם מטובתה של הקטינה או הפחית ממשקלה או ממעמדה במערכת אמות המידה הרלבנטיות. ביהמ"ש בחן את טובת הקטינה והבהיר כי הכוונה אינה להשוואה של החלופות עפ"י אמת המידה של הרווחה והנוחות. לו היתה אך זאת אמת המידה, היו נוטלים ילדיהם של בני עניים או של הורים חולים או של הורים גרושים ומוסרים אותם למקום בו ירוו הילדים שפע ואושר, אך יש שיקולים נוספים, נפשיים, רגשיים, משפחתיים וחינוכיים שפניהם לטווח הארוך ואשר משקלם גובר על שיקולי הרווחה והנוחות ואף האושר בטווח הקצר.
בהעדר נסיבות מיוחדות וחמורות במיוחד אין מנתקים ילד מאביו או מאמו רק בשל כך שיהיה לו טוב אצל סבו או סבתו, או קרוב משפחה אחר. הנחת היסוד באשר לטובתו של קטין היא כי ילד גדל בדרך כלל עם הוריו גם אם יש שם מחסור וגם אם ההורים עובדים ברוב שעות היום בו בזמן שלקרוב משפחה אחר יש זמן פנוי רב יותר אותו הוא יכול להקדיש לילד. בחשבון הסופי אין תחליף לבית ההורים הטבעיים אלא אם אכן קיימות נסיבות חמורות כגון נטישה, התעללות וכדומה. נפטר אחד מן ההורים ממלא ההורה הנותר בחיים חובותיו של הורה שנפטר ואף העובדה שההורים נתגרשו בשעתו אינה בעלת השפעה בכגון דא. באמצו את אמות המידה האמורות מצא ביהמ"ש העליון כי אין עילה לשלילתה מן האב של הזכות להחזיק בבתו ועל כך אין לקיים דיון נוסף.

(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד א. גולדנברג ויוסף בן אור לעותרים, עו"ד יוסף בן מנשה למשיב. 24.12.85).

בר"ע 646/85 - אברהם ספיר נגד יהושע זילברמן

*עיכוב יציאה מהארץ של נתבע בתביעה כספית (הבקשה נדחתה).

הלכה פסוקה היא כי לצורך קביעה שהנתבע עומד לצאת את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, במובן תקנה 376 לתקנות סדר הדין האזרחי, די ב"הוכחה כלשהי לכאורה". ראיה כזו קיימת בענייננו, בעיקר לאור העובדה שהמבקש סגר את חנותו בישראל, עובדה התומכת תמיכה מעשית בעדות האחרת שהובאה בפני ביהמ"ש. תמיד פתוחה בפני נתבע הדרך להציע ערובה מתאימה כבסיס לבטול צו עיכוב יציאתו מן הארץ, אך מקומה של בקשה כזאת בערכאה הדנה במחלוקת בין הצדדים.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 26.11.85).

ע.פ. 454+492/85 - ישראל ומאיר שלוש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה ביריות אקדח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

בעקבות סברתו של המערער הראשון כי המתלונן גנב ממנו צמיג משומש דרש מהמתלונן להחזיר לו את הצמיג אך המתלונן לא הודה שהצמיג בידיו. המערער הזהיר את המתלונן ולבסוף נטל אקדח וירה במתלונן מטווח קצר שני כדורים שגרמו למתלונן חבלות חמורות. ביהמ"ש המחוזי עמד על גילם הצעיר של המתלוננים ועברו הכמעט נקי של המערער הראשון ומאידך ראה את המעשה החמור ותוצאותיו האומללות. בנסיבות המקרה סבר שיש להטיל על שני המערערים עונש אחיד בהתחשב בכך שהמערער הראשון אמנם מבוגר יותר והוא שיזם את המעשה וביצע אותו בפועל אך המערער השני שנגרר אחריו עברו מוכתם יותר ונוסף לעבירות הנ"ל ביצע עבירה של בריחה ממשמורת חוקית. ביהמ"ש דן את המערערים לארבע שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי. המערערים ערערו על המאסר בפועל אך ערעור זה נדחה ומאידך החליט ביהמ"ש העליון לשנות את תקופת המאסר על תנאי ואת תנאיו.
ככל שמדובר בעונש לריצוי בפועל הרי זה עונש הולם את חומרת הנסיבות, את הפגיעה הקשה שנפגע המתלונן ואת העונש המירבי הקבוע בחוק ואין איפוא להתערב בו. מאידך, העונש המותנה איננו מתקבל על הדעת. הוא מקיף במסגרת התנאי כל עבירה בניגוד לפרק י' לחוק העונשין, היינו עבירות מעבירות שונות שהעונש עליהן הוא פחות בהרבה ועבירות שאין להם כל קשר וזיקה עם העבירות שבוצעו במקרה דנן. לפיכך יש לשנות את העונש המותנה ולהעמידו על שתי שנים מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעברו עבירה שהיא פשע או עבירה שעניינה התנהגות אלימה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עוה"ד אריה יעקב ומ. לוי למערערים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 30.12.85).

ע.פ. 438/85 - מוטי לוסטינגמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצויות, בריחה ממשמורת ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערער הורשע ב- 17 אישומים של התפרצויות וגניבות, קבלת רכוש שהושג בפשע, בריחה ממשמורת, הדחה בחקירה ועבירות נוספות. הוא נדון לשש שנים מאסר בפועל וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של ארבעה וחצי חדשים. בעת מעצרו נתפסו אצל המערער 250,000 שקל ו-1250 דולר וביהמ"ש הורה על חילוט את הדולרים לטובת המדינה. הערעור על אורך תקופת המאסר נדחה ועל חילוט הדולרים נתקבל.
לענין המאסר בפועל - ריבוי העבירות וחומרתן מופלג ביותר ומבחינה זו אין להרהר אחר גזר הדין. באשר לחילוט הדולרים טען המערער כי הכסף הגיע לידו ממכירת תכולת הדירה שבה גר כאשר החליט להודות במעשיו. התובעת מצאה כי אותם דברים עצמם שאמר המערער בביהמ"ש העליון השמיע בהודעתו במשטרה מיד לאחר מעצרו. לרגל מצבו האישי הקשה של המערער, ומאחר שכנראה אמת בפיו, הסכימה התובעת, בהמלצת ביהמ"ש, כי לזכות המערער תעמוד התמורה בשקלים של 1250 דולר כאשר ישתחרר ממאסרו.

(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד קרפ למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 26.12.85).

ע.פ. 377/85 - פלאח מולא ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור של שני המערערים הראשונים נדחה ושל השלישי נתקבל והעונש הוקל במקצת).

המערער הראשון הורשע בשלוש עסקות של יבוא חשיש, באחת 40 ק"ג, בשניה 50 ק"ג ובשלישית 700 ק"ג שני המערערים האחרים היו מעורבים בשתי העסקאות המאוחרות יותר. המערער הראשון הורשע בעבירה נוספת של הצתת מזרוני חדר המעצר. שני המערערים האחרים הורשעו גם ביציאה שלא כדין מן הארץ. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער הראשון לחמש שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי ואת שני המערערים האחרים דן לשלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושלוש וחצי שנים מאסר על תנאי. נגד המערער השני היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של 18 חודשים וביהמ"ש הפעיל עונש זה במצטבר. הערעורים על חומרת העונש של שני המערערים הראשונים נדחו ואילו של המערער השלישי נתקבל.
המערער הראשון טוען כי אי אחידות העונשים אינה מוצדקת ויש לגזור לו אותו עונש שנגזר למערערים האחרים. כנגד זה טוען המערער השלישי כי בעניינו יש משום אי הצדקה, באשר נדון לאותו עונש כמו המערער השני שהוא בעל עבר פלילי. העבירות שביצעו המערערים הן חמורות מאוד כאשר מדובר בכמויות כה גדולות של סמים והעונש המתבקש הוא מאסר לתקופה ארוכה וביהמ"ש גזר את הדין עפ"י המדיניות הנכונה. על כן, ככל שמדובר בשני המערערים הראשונים יש לדמות את הערעור. לא היה מקום להתערב בעונש שנגזר למערער השלישי, אך לגביו ממליץ שרות המבחן כי יועמד בפקוח
שירות המבחן עם שחרורו מהכלא. על מנת לאפשר הטלת מבחן יש להפחית במידה מסויימת את תקופת המאסר ועל כן המאסר בפועל יועמד על שלוש שנים במקום שלוש וחצי שנים.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד זילברשטיין למערער הראשון, עו"ד בן דור למערער השני, עו"ד כמאל סעד למערער השלישי, עו"ד א. רוממב למשיבה. 30.12.85).

ע.פ. 370+387/85+336 - נימר רמדאן ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש התחזות כשוטרים ושוד) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

שלושת המערערים, יחד עם שלושה אחרים, התחזו כאנשי משטרה המבקשים לערוך חיפוש על גופם ובכליהם של אנשים שעשו דרכם ברכב ובדרך זו נשדדו מספר אנשים ושלל השוד הסתכם בסכומים ניכרים. ביהמ"ש גזר למערער הראשון 10 שנים מאסר שמתוכן 6 וחצי בפועל, למערער השני 9 שנות מאסר שמתוכן ארבע וחצי לריצוי בפועל ולמערער השלישי תשע שנות מאסר שמתוכן חמש וחצי לריצוי בפועל. השוני בין העונשים נובע ממספר העבירות שבהן נטל כל אחד מהם חלק, ומההבדל הקיים ביניהם מבחינת הנסיבות האישיות והמשפחתיות. הערעורים על חומרת העונש נדחו. כל שניתן היה לזקוף לזכות המערערים בעת גזירת הדין כבר זכה להתחשבות של ביהמ"ש דלמטה. המעשים שמדובר בהם הם מעשים נפשעים וחמורים ביותר המחייבים הטלת עונשי מאסר לתקופות ארוכות. ביהמ"ש מופקד על הגנת הצבור וחייב לפרוש עליו את חסותו, וצדק ביהמ"ש שנתן משקל נכבד לשקול זה ולהיבט הצבורי שחייב התייחסות מחמירה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד ואבי ופלאח למערערים, עו"ד א. רומנוב למשיבה.30.12.85).

ע.פ. 84+41/85/919 - חנוך אלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות שוד וחומרת העונש (הערעורים נדחו).

שלשת המערערים הורשעו בעבירות של שוד מזויין, פציעה בנסיבות מחמירות, שימוש ברכב ללא רשות וקשירת קשר לביצוע פשע. השלושה, יחד עם אחרים, היו לבושים מדי צה"ל והתפרצו לדירה בגדרה כשהם רעולי פנים. שניים מהם המזיקו אקדחים שלופים. הם הודיעו לבני הזוג, שהיו סוחרי סמים, כי מדובר בשוד, קשרו את הבעל לכסא, הכו את השניים, תלשו בכח תכשיטים שענדה האשה, ולבסוף, מפחד המכות, גילתה האשה לשודדים מחבוא של סמים מחוץ לבית. ביהמ"ש המחוזי גזר לשניים מן המערערים עשר שנים מאסר בפועל ולשלישי שבע שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - אין לקבל את הטענות נגד מידת האמון שנתן ביהמ"ש בעדים. ביהמ"ש היה ער לסתירות בעדויות והגיע למסקנה שהוא יכול לסמוך עליהן את ההרשעה. בכך אין להתערב. העובדה שחלק מדבריו של עד אינם מקובלים על דעתו של השופט אינה גורמת בהכרח פסילת העדות כולה. התביעה התבססה על עדותו של עד מדינה והיו ראיות מספיקות כסיוע לעדותו של עד זה וגם בכך אין להתערב. אשר לעונש - מדובר בעבירות חמורות ביותר ובדין דחה ביהמ"ש המחוזי נימוק לקולא, כביכול, שהמתלוננים הם סוחרי סמים. בכל הנסיבות אין גם להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עוה"ד י. אבירם וצ. נוח למערערים, עו"ד מ. זדתן למשיבה. 31.12.85).

ע.פ. 158/85 - יוסף סוריה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הברחת טובין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער חבר יחד עם אחרים בביצוע כ- 240 טיסות לקפריסין במטוס פרטי על מנת להבריח טובין לישראל. במסגרת ההברחות הובאו בעיקר מכשירים אלקטרוניים. הברחת המטבע הגיעה לכדי מליון דולר
והשמטת המס לסכום של 400 מליון שקל כשמעשי ההברחה נמשכו כשלוש שנים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר לתקופה של שבע שנים והערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר במערכת של מעשי הברחה מתוחכמים שהיא מבין החמורות שבאו עד עתה בפני בתי המשפט. הקבוצה ביצעה במשך שלוש שנים כ- 240 טיסות ולא היה כאן כשלון מקרי או הגררות אחרי פתויי הרגע. אף לא היה מדובר על מי שנדחק עקב נסיבות אישיות, חברתיות או כלכליות לשולי החברה ונסחף אחרי אנשים המנהלים אורח חיים עברייני. אין ספק בכך שהמערער היה הראש והראשון מבין המבריחים שנתגלו והוא חלש על פעולותיהם וכוון אותן. הוא הכריע מה יבוצע, מתי יבוצע ומי יבצע והוא גם היחידי מבין אלו שנתגלו היודע על מקורות הרכישה ומקורות המכירה, והוא מילא פיו מים ולא גילה לשלטונות עד היום דבר. יתר המשתתפים ברשת, הידועים, היו רק במעמד משני בהשוואה למערער וצדק ביהמ"ש כאשר איבחן בין הנאשמים האחרים לבין המערער בנוגע למידת העונש. המערער הונע למעשיו ע"י תאוות הבצע כאשר השאיפה לכסף היא מעל הכל ולמטרה זו פעל המערער במרץ ואף בקשיחות. רק עונש חמור ביותר יכול ליצור הרתעה כלשהי מול שאיפה נטולת רסן להישגים כספיים, ואם הוקל במקרים דומים אחרים אין להוסיף וללכת בקו זה כי הוא מחטיא את מטרתו וסותר את ההגיון הענייני שבהפעלת דרכי הענישה לסוגיהן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל קירש למערער, עו"ד גב' הלנה ביילין למשיבה. 12.12.85).

ע.פ. 469/85 - סופיאן פרג' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מסירת הודעה כוזבת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער היה בעבר מודיע של המשטרה ובמעשה נשוא הערעור הודיע למשטרה כאילו אחד ששמו ג'לאל סיפר לו כי הוא האיש שביצע רצח של שלוש נשים שנרצחו בירושלים ושרוצחיהן לא נתגלו. ההודעה היתה כוזבת ביודעין וביהמ"ש גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל כאשר שנה אחת חופפת מאסר אחר שהמערער מרצה. ביהמ"ש הסביר את קולת העונש בכך שהנאשם שימש מודיע משטרתי כארבע שנים לפני כן, והושיט עזרה לא מועטה למשטרה. השוטרים באו אליו לעתים קרובות ותבעו ממנו איסוף מידע והוא טוען כי גם בנושא זה נלחץ ע"י אנשי המשטרה להביא מידע וכאשר לא היה בידו מידע המציא את סיפור הבדייה. את המידע הכוזב מסר המערער תמורת סגירתם של כל התיקים שהיו תלויים ועומדים נגדו וגם הבטחה לתת לו רשיון לשאת נשק. למערער גם עבר פלילי עשיר בעיקר בתחום האלימות. בנסיבות אלה עשה ביהמ"ש חסד עם המערער כאשר גזר לו את העונש הנ"ל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. שניידשר למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 23.12.85).

ע.פ. 371/85 - חליל עבו זרקא נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד והפקרה לאחר פגיעה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע שוד, שימוש ברכב ללא רשות והפקרה אחרי פגיעה ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן נפסל מלהחזיק רשיון למשך שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי העונש שהוטל על המערער ועל נאשם נוסף בתיק הנדון אינו מתיישב עם כלל אחידות העונשים, הואיל ואדם שלישי שהיה היוזם של המעשים הורשע באותה עבירה ונדון לשנה והצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. מכאן טענתו כי השוני בעונשים גורם לתחושת עוול צורב אצל המערער והדבר מצדיק הפחתת העונש. ברם, מסתבר כי האדם השלישי שיתף פעולה עם המשטרה והיה הראשון שהודה במעשה וגם מסר מידע שהיה חשוב למשטרה נגד עבריינים
אחרים. לפיכך נקטה התביעה בגישה מתונה כלפיו ויש בהסבר זה כדי להבהיר את הפער בעונשים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ח. חכם למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 23.12.85).

ע.פ. 255/85 - ברוך זאודי נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח וגזירת שני ענשי מאסר עולם (הערעור נדחה).

המערער הורשע בביצוע שני מעשי רצח של אשתו ושל בתו התינוקת והערעור על ההרשעה נדחה. ביהמ"ש המחוזי מנתח בפירוט רב את הראיות שהובאו לפניו ואין עילה להתערב בממצאים ובמסקנות של ביהמ"ש. בעקבות ההרשעה נדון המערער למאסר עולם בשל כל אחד ממעשי הרצח והסניגור ביקש להורות על הטלת עונש אחד בלבד של מאסר עולם. התובעת הבהירה שמבחינה מעשית אין חשיבות להטלת מאסר עולם פעם אחת או פעמיים, שהרי בכל התפתחות עתידה הגורם המכריע אינו צורת גזר הדין אלא מספר מעשי הרצח שבוצעו. מכל מקום, לו גם היה הבדל מעשי בצורת גזר הדין לא היה מקום להתערב בעונש כפי שהוטל על המערער.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, בן דרור. עו"ד מ. סרגובי למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 17.12.85).

ע.פ. 135+218/85- חיים כנפו נגד מדינת ישראל

*מעשה מגונה בילדה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער ניצל את תמימותה של ילדה בת 12 שפתחה בפניו את דלת דירתה כדי להשקותו מים כבקשתו. כשנכנס לדירה ניסה לאנוס אותה ומשלא עלה הדבר בידו ביצע בה מעשה סדום. הוא נדון ל- 10 שנות מאסר לריצוי בפועל. למערער הרשעות קודמות רבות בעבירות מסוגים שונים, אך במיוחד ביצע מעשים מגונים בילדים. ענשים מתחשבים שהושתו עליו לא שינו מדרכו והוא חזר לסורו. ביהמ"ש לא יכול היה להתעלם מהפגיעה הנפשית הקשה שנפגעה הילדה וגם לא יכול היה להתעלם מכך כי המערער בעזות מצח, גם נוכח ראיות מוצקות, ניסה להתכחש לעצם המעשה ולא גילה אף נימה של חרטה. המערער ערער על ההרשעה וחזר על הטענות המכחישות את המעשים וכן ערער כנגד מידת העונש. הערעור על שתי שלוחותיו נדחה. אין ממש בערעור על המסקנות של ביהמ"ש המחוזי, ואשר לעונש - בהתחשב בכל האמור לעיל אין להתערב במידת העונש. ראוי הוא הצבור שמערכת המשפט תפרוש את הגנתה עליו במקרים חמורים שכאלה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד נ. בטיטו למערער, עו"ד י. בןאור למשיבה. 24.12.85).

ע.פ. 722/84 - שיח' אלמועט נגד מדינת ישראל

*הטלת הוצאות במשפט פלילי על מי שזוכה בדינו (הערעור נתקבל).

טען המערער והסכימה עמו באת כוח המדינה כי הטלת ההוצאות בביהמ"ש המחוזי על המערער חרגה מהסמכות הנתונה לביהמ"ש לפי סעיף 79 לחוק העונשין. הסעיף חל רק על מי שהורשע בדינו, ולו גם לראשונה בערכאת הערעור, אך לא כאשר הנאשם זוכה כפי שקרה בענייננו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 27.12.85).

ע.א. 242/85 - אסתר ג'ינאו נגד משה ג'ינאו

*החזרת תיק לדין בבימ"ש מחוזי באשר פסה"ד אינו מנומק (הערעור נתקבל).

בפברואר 1982 ניתן פסק דין ע"י ביהמ"ש המחוזי בתביעת האשה למזונותיה וכנגד פסק הדין שהיה תמציתי ולא מנומק במידה ראוייה הוגש ערעור על ידי האשה. בעלי הדין הגיעו לכלל הבנה שהתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שינתן פסק דין מפורט ומנומק כיצד הגיע ביהמ"ש למסקנתו בדבר תביעת האשה למזונותיה. צויין כי
ביהמ"ש לא יהיה קשור במסקנה שהגיע אליה בסיבוב הראשון ויחליט בענין לאחר שמיעת טענות באי כוח בעלי הדין ולאחר שמיעת ראיות. לאחר שהוחזר הדיון ניתן פס"ד נוסף במרץ 1985 שהוא פחות ברור, פחות מפורט ומנומק מפסק הדין הקודם. אין השופט אומר דבר ברור בקשר לענין הוצאות הבית, אינו קובע ממצאים בדבר הכנסות הבעל והאשה, אינו קובע מהם צרכי האשה ומהם צרכי הבעל וכיוצא באלה קביעות, וגם אינו מנמק כיצד הגיע לכלל מסקנה ש- 80,000 שקלים לחודש יענו על צרכיה של האשה. אין פלא ששני בעלי הדין מערערים על החלטה כגון זו. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיידון בפני שופט אחר.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. פרי למערערת, עו"ד א. שכטר למשיב. 8.12.85).

ע.א. 626/84 - גילה מויסי נגד החברה המרכזית ליצור משקאות בע"מ

*פיצויים לנפגעת בתאונה (הערעור נדחה).

המערערת נפגעה ברגלה והמשיבה הכירה באחריותה. המחלוקת התמקדה בשאלת שיעור הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי העריך את שעור הנזק והפיצוי וקבע שאין לפצות את המערערת בגין אבדן הכנסות עתידי ממתן שעורי בלט. הערעור נדחה. למערערת כשרון ניכר בריקוד ובשלבים שונים הגתה ברעיון של הוראת בלט. עתה, בשל התאונה נבצר הדבר ממנה, והשאלה היתה אם בגין זאת היא זכאית לפיצויים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מעבר לתוכניות לא יצא רעיונה של המערערת אל הפועל ולא היה יוצא אל הפועל גם ללא התאונה. המערערת הפסיקה לרקוד בגיל 17 ומאז ועד לתאונה לא עסקה בריקוד חרף ההזדמנויות הרבות שעמדו לרשותה. עם שחרורה מהצבא החלה עוסקת בהוראה ולא נתפנתה לבלט, נישאה ונולדו לה ילדים. על רקע זה קבע ביהמ"ש כעניין שבעובדה כי תכניות הבלט לא היו אלא בגדר תכנית שלא היתה מתגשמת גם ללא התאונה ובממצא זה אין להתערב.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד י.וינברג למערערת, עו"ד גולדברג למשיבה. 24.12.85).

ב.ש. 1134/85 - צבי כהן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (קבלת רכוש שהושג בפשע) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הוא בעל עבר נקי והאשמות המיוחסות לו בעיקרן הן קבלת רכוש שהושג בפשע, כשמדובר במכשירים חשמליים שהעורר קיבל לחנותו ומכרם. עם הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש לצוות על מעצר העורר עד גמר ההליכים. העילה לכך היא חומרת המעשים וריבוי המקרים וכן כי העורר הטריד בשיחה טלפונית לאחר ששוחרר ממעצרו, למרות שהוזהר על ידי השופט שהחליט על השחרור לבל יצור קשר עם עדים במשפט. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה בציינו כי אילו היה מדובר רק באישומים שעניינם עבירות הרכוש ספק אם היה מצווה על המעצר, אולם משנמצא העורר מטריד עד אין מקום לשחררו באשר הוכח בעליל שהוא מפר צו של ביהמ"ש. הערר נתקבל.
לא היתה עילה מספקת לצוות על המעצר בשל עבירות הרכוש, ואפילו יש חומרה בעבירות אלה אין בהן, בנסיבות המקרה, רמת חומרה כזו שתצדיק את המעצר. נותר עניין פנייתו של העורר אל אחד העדים. מדובר בפנייה אל עד אחד מתוך עדים רבים ופנייה זו ראוייה לבקורת ומהווה עילה לאישום מיוחד שבקשר אליו יצטרך העורר לתת את הדין. ברם, אותה פנייה טלפונית אל העד בנסיבות בהן נעשתה אינה צריכה להתבטא בסנקציה חמורה של החזקת העורר במעצר במשך חודשים מרובים עוד לפני ההכרעה המשפטית