ע.א. 440/81 - מקס גרונט נגד דייב ואן הכספי ואח'
*תקפותו של הסכם(הערעור נתקבל).
א. ביום 14.9.78 נחתם זכרון דברים בין המערער למשיבים. עו"ד קליין, ב"כ המערער, הוסמך לערוך חוזה סופי תוך סטיות קלות מזכרון הדברים עפ"י הבנתו, אך מבלי לסטות מעקרונותיו המרכזיים. עפ"י זכרון הדברים רכשו המשיבים מהמערער זכויותיו בדירה תמורת 250,000 ל"י בתנאי שיבקשו רשיון ויבנו עבורו על חשבונם תוך שנתיים חדר נוסף, מטבחון ושירותים שבו יוכל להשתמש כרצונו. על סמך זכרון הדברים ערך עו"ד קליין שני חוזים, האחד להעברת הזכויות בדירה על שם המשיבים והשני כלל התחייבות המשיבים לבנות את החדר הנוסף. גירסתה של המשיבה היתה כי היא והמערער חתמו על החוזים באותו מעמד אצל עו"ד קליין ביום 22.9.78 ונטלה את החוזים כדי להחתים עליהם את בעלה, אך כיום אין חולק שהם נחתמו ע"י המערער בלבד בנוכחות עו"ד קליין שלא בנוכחות המשיבים, וכך נמסרו למשיבה וזו הודיעה כי היא רוצה להתייעץ עם עו"ד פלדמן באשר לתנאי החוזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נחתם הסכם מחייב בין הצדדים והורה למערער להעביר את זכויותיו בדירה למשיבים והערעור על כך נתקבל.
ב. אין קביעה בפסק הדין מתי חתמו המשיבה ובעלה על החוזים. לענין מועד החתימה קיימת גירסת המשיבה שהיא חתמה אצל עו"ד קליין כנגד הכחשתו של עו"ד קליין, אך יש ראיות נסיבתיות המצביעות על חוסר סבירותה ומהימנותה של גירסת המשיבה בנקודה זו, שאותה לא בחן ביהמ"ש המחוזי בהניחו כי אין חשיבות לשאלה. הגירסה שהחוזים נחתמו ע"י המשיבים עוד לפני שעו"ד פלדמן ביקש להביא בהם שינויים, וכי בכך היתה קבלה עפ"י הצעת המערער שחתם קודם לכן על החוזה, הינה בלתי סבירה ומפוקפקת. המשיבה הלכה עם החוזה לעו"ד פלדמן והלה קבע פגישה עם עו"ד קליין והציע 10 שינויים בחוזה ובכללם שינויים מהותיים. טענת המשיבים כי כוונתם היתה לקבל את הנוסח כפי שהוצג ע"י עו"ד קליין אם המערער יתנגד לשינויים אין לקבל. אין בסיס לקביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי נחתם חוזה מחייב לפני שהתעוררו חילוקי הדעות באשר לתנאי החוזה.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש בחתימת המשיבים על החוזה משום קבלת ההצעה של המערער. לדעת ביהמ"ש רוב הערותיו של עו"ד פלדמן לשינויים לא באו לשנות התחייבויות מהותיות של מי מהצדדים, אלא בקשות שאם לא תתקבלנה יסתפקו המשיבים בהצעה הראשונית ויקבלוה כמו שהיא ע"י חתימה על החוזה. קביעה זו אין לה על מה לסמוך. מכל מכתביו של עו"ד פלדמן לעו"ד קליין עולה שהוא עמד על כך שהשינויים שהוא מציע יתקבלו ובכלל אלה היו שינויים מהותיים הנוגעים לדרך התשלום. על כן טעה השופט בקביעתו כי נקשר הסכם מחייב בין הצדדים ומה גם ואין כל קביעה מתי נחתמו החוזים ע"י המשיבים, מתי הוחזרו לב"כ המערער ומתי קובלה ההצעה החתומה ע"י המערער והפכה לחוזה מחייב. אכן, אין זו דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בקביעות עובדתיות, אך כאשר ביהמ"ש דלמטה קבע ממצאים ללא בסיס בראיות ובניגוד להן הגיע למסקנות שאין להן אחיזה בחומר הראיות, אין מנוס מהתערבות בממצאים העובדתיים.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. לירז למערער, עו"ד פלדמןלמשיבים. 14.7.85).
ע.א. 266/83 - נביל תאופיק עודה נגד מופלה טבעוני
*איחור בהגשת בקשת לביטול פסק בורר(הערעור נתקבל) .
א. שני הצדדים פנו לבוררות להסדיר מחלוקת שנפלה ביניהם ובסופו של דבר פסק הבורר ביום 29.11.80 לטובת המערער. המערער פנה לביהמ"ש וביקש לאשר את פסק
הבוררות ואילו המשיב השהה בקשתו לביטול הפסק במשך תקופה ארוכה. זמן רב לאחר המועד הנקוב בחוק פנה המשיב לביהמ"ש וביקש להאריך לו את המועד וביהמ"ש נענה לבקשתו ובדיון המשפטי שקיים ביהמ"ש נענה לבקשת המשיב וביטל את פסקו של הבורר והחזיר אליו את התיק להמשך הבירור. הערעור נתקבל.
ב. המשיב איחר בהגשת בקשתו במשך קרוב לשנה ואם ביקש השופט להאריך את המועד צריך היה לרשום נימוקיו להחלטה זו. ביהמ"ש אינו רשאי להאריך את המועד אלא אם יש טעמים מיוחדים לכך, טעמים שיירשמו בהחלטת השופט, ובענייננו לא היה כל טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר.
ג. גם לגופו של ענין לא היה מקום לבטל את פסק הבורר ונימוקי ביהמ"ש לביטול אינם יכולים לעמוד בפני הביקורת. נימוק עפ"י החוק שהצדיק את ביטולו של הפסק, מצא ביהמ"ש המחוזי בכך שהבורר לא נתן לנתבע הזדמנות נאותה לטעון טענותיו, אך את זאת למד ביהמ"ש מהעובדה שהבורר לא ניהל פרוטוקול. מכך בלבד שהבורר לא ניהל פרוטוקול אין ללמוד שלא נתן לנתבע הזדמנות לטעון טענותיו. אין חובה על בורר לנהל פרוטוקול אם כי רצוי הדבר. נימוק אחר של ביהמ"ש המחוזי היה כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסר להכרעתו וגם קביעה זו אינה מדוייקת.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד ח. אברהים למערער, עו"ד מ. סרחאן למשיב. 2.7.85).
ע.א. 605/82 - תהילה בובילסקי ואח' נגד קרן קיימת לישראל
*המרכיב האינפלציוני בחישוב דמי הסכמה במינהל(הערעור נדחה).
א. למערערים דירה חכורה של המינהל. שומת המינהל לדמי הסכמה מתבססת על כללים שנקבעו ב- 1972 עפ"י חוק מינהל מקרקעי ישראל ובכללים נקבע כי "הוכר המעביר זכות חכירה חייב בתשלום דמי הסכמה בשעור של שליש מעליית ערך הקרקע". השאלה שהתעוררה היתה אם יש להתחשב בגורם האינפלציוני, כך שתילקח בחשבון רק העליה הריאלית בערך הנכס. המינהל קבע את התשלום בלי לקחת בחשבון את הגורם האינפלציוני וביהמ"ש המחוזי אישר בנתונים הקיימים את החלטת המינהל. הערעור נדחה.
ב. בינתיים שונו ב- 1982 הוראות המינהל ונקבע במפורש כי ילקח בחשבון הגורם האינפלציוני. ברם על ענייננו חלות עדיין ההוראות הקודמות הקובעות תשלום דמי הסכמה בשיעור של שליש מערך הקרקע, ולא נאמר בהן דבר באשר למידת ההתחשבות במרכיב האינפלציוני. באותם ימים כבר התפתחו ניצני האינפלציה שגאתה עם הזמן. בסוף 1982 סבר המינהל שיש להתחשב במרכיב האינפלציוני וקבע זאת במפורש ואילו ב- 1972 לא צויין הענין האינפלציוני ומכאן כי לא התכוון המינהל כי מחיר הרכישה ישוערך.
ג. זאת ועוד, דמי החכירה ששולמו ע"י המערערים היו שנתיים ובשעור של %4 משווי הנכס. המערערים שילמו את דמי החכירה עפ"י הערך הנומינלי של הנכס ללא כל שיערוך למרות שדמי מכירה אלה נשחקו במרוצת הזמן עקב האינפלציה. נמצא שהמערערים מבקשים ליהנות משני עולמות גם יחד: מצד אחד שילמו דמי מכירה על בסיס נומינלי היסטורי של שווי הנכס בעת רכישתו ומאידך הם מבקשים כי שווי זה ישוערך לטובתם כאשר הם באים לחשב את שיעור דמי ההסכמה שעליהם לשלם. מכאן שגם עפ"י ההוראה שביסוד דרישת דמי ההסכמה וחישובם וגם עפ"י המשתמע מתנאי החוזה הספציפי יש במקרה דנן להתחשב בערך הנכס בעת רכישתו בבסיסו הנומינלי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין .עו"ד יצחק פרידמן למערערים, עו"ד גב'עשירה ראובני למשיבה. 29.7.85).
ע.א. 151/85 - יעקב רודן נגד ארז רודן אח'
*סעיף שיפוי וערבות בהסכם מזונות(הערעור נתקבל) .
א. המערער ואמו של המשיב נישאו בשנת 1970 והמשיב נולד בשנת 1972. היחסים בין בני הזוג התערערו וב-1975 הושג הסכם גרושין, במסגרת הליך שהתקיים בביהמ"ש המחוזי, ובו נקבעו הסדרים ממוניים באשר לרכוש המשותף והסדרים הנוגעים להחזקת הבן ומזונותיו. הבעל התחייב לשאת בכל החובות הכספיים של בני הזוג וויתר ויתור מוחלט על כל זכות שהיתה לו בדירה ותכולתה. באשר לבן - הוסכם כי יהיה בחזקת האשה וכי זו תדאג לחינוכו ולכל מחסורו וצרכיו עד שיגיע לגיל בגרות. נקבע סעיף שיפוי של האשה במקרה שהבן יתבע מזונות ולהסכם חתמו כערבים המשיבים 3, 4. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פס"ד. לאחר תשע שנים הוגשה תביעת מזונות ע"י הבן באמצעות אמו כנגד האב. הלה שלח הודעת צד ג' לאם ולשני הערבים שישפו אותו בכל סכום שיחוייב לשלם לבן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האב חב במזונות הבן, כי ההסכם שנעשה אינו שולל מהבן את הזכות לתבוע את האב וכי אין תוקף מחייב להתחייבויות השיפוי, באשר הסכם הגירושין נוגד את תקנת הצבור שכן עפ"י ההסכם האב מתנכר לבן ומתפרק כליל מחובתו לזון אותו, חובה המוטלת עליו עפ"י הדין האישי. הערעור נתקבל.
ב. אין בסיס לקביעה כי הסכם השיפוי נוגד את תקנת הצבור. אילו הסכם השיפוי היה שולל הדין או מכח ההלכה את זכותו של הבן לתבוע מזונות מאביו, כי אז ניתן היה לומר שהוא נוגד את תקנת הצבור. בתי המשפט מופקדים להגן על טובת הקטינים ואל לו לביהמ"ש לתת תוקף להסדרים המקפחים את הקטין. אולם ההסכם דנא אינו מחייב את הבן ואינו מונע ממנו לתבוע את זכויותיו החוקיות. כמו כן, אילו הסכם השיפוי היה פוגע בקטין מבחינת דמי מחייתו ורמת חייו על ידי כך שלאחר התשלום עפ"י הסכם השיפוי לא היה נשאר בידי האם די כדי לזון את הבן, כי אז שוב ניתן היה לראות את ההסכם כנוגד את תקנת הצבור. אולם עפ"י ההלכה אין חשש כזה, שכן כאשר הפעלת חובת השישי פוגמת ביכולת האם לזון את בנה הסכם השיפוי אינו תופס. כמו כן באותם מקרים בהם אין האשה יכולה לעמוד בחובת השיפוי מחוסר אמצעים מספיקים, אין הערבים יכולים לבוא בדרישה מהאשה שתשפה אותם על כל סכום שישלמו, ולפיכך שוב אין לראות בהסכם פגיעה בקטין וממילא אין בכך פגיעה בתקנת הצבור.
ג. מדובר בהתקשרות חוזית שנעשתה בין אנשים בוגרים אשר חזקה עליהם שיודעים הם לדאוג לעניינם ולהבטיח זכויותיהם ככל מתקשר בהתחייבויות חוזיות, ושהם שוקלים את שיקוליהם מבחינת כדאיות ההסכם. אל לו לביהמ"ש לבוא ולבקר את ההתחייבויות ההדדיות שנטלו עליהם הצדדים ולהכתיב להם הסכם שהיה נראה בעיני ביהמ"ש הוגן וצודק יותר.
ד. יתכנו מקרים קיצוניים במיוחד, בהם דיני החוזים, מכח עצמם, מצדיקים ביטול הסכם שיפוי, אך זאת כשהנסיבות העובדתיות מלמדות על כך כי מתקיימות עילות ביטול כאלה, כגון אילוץ, טעות או הטעייה, אי חוקיות או פגיעה ברורה בתקנת הצבור. קרה שביהמ"ש העליון פסל הסכמי שיפוי בנימוק שהם נוגדים את תקנת הצבור, כאשר האב התנער מכל וכל מחובתו לזון את בנו וכפה למעשה גישתו זו על אשתו, מכח הסכם השיפוי, ללא תמורה של ממש. על האשה הטוענת כי מתקיימות נסיבות חריגות כאלה להוכיח כי כאלה הם פני הדברים. בענייננו הוכח, מפי האשה עצמה, כי קיבלה תמורה ממונית כתוצאה מהסכם הגירושין, כי זכתה לגט המיוחל וכי הבן לא חסר דבר והיא יכולה גם היום לשאת בהוצאות הדרושות לספוק כל צרכיו ברווחה ראויה ומכובדת. אמנם כן, האב מתנכר במדה רבה לבנו ואין הוא מגלה כלפיו רגש של חיבה ואהבה אך אין זה בכוחו של ביהמ"ש לאכוף על האב לאהוב את בנו.
ה. ב"כ המשיבים העלה טענה כי ההסכם חסר תוקף מפני שלא זכה לאישורו של ביהמ"ש עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג. גם טענה זו אין לקבל בנסיבות המקרה דנא וראוי שתדחה על הסף. המשיבה מנועה מלהעלות טענה זו בשלב כה מאוחר, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם, לאחר שהיא קיבלה את כל מה שההסכם העניק לה ובעת שהיא נדרשת לעמוד בהתחייבויותיה עפ"י ההסכם. העלאת טענה זו, בשלב כה מאוחר הינה שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחוק החוזים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד בר שלטון למערער, עו"ד א. שגיאלמשיבה. 30.7.85).
ע.א. 414/84 - רחל ברים נגד מגדלור מרכז לתאורה מודרנית בע"מ
*הפרת זכות יוצרים של דברים שנאמרו בהרצאה והודפסו כמאמר(הערעור נדחה).
א. המערערת היא מהנדסת תאורה ועובדת במכון התקנים הישראלי. היא הרצתה בסימפוזיון למאור שנערך בדצמבר 1980 בפני חברי אגודת האינג'נרים על מעבדה חדשה של מכון התקנים וההרצאה פורסמה בכתב העת של המכון באפריל 1981. קטע מהמאמר נכלל ע"י המשיבים בעלון שיווק שפורסם במרץ 1983. המערערת תבעה את המשיבים בגין הפרת זכות היוצרים שלה בהרצאה ובמאמר ותביעתה נדחתה. בקשתה לערער לביהמ"ש המחוזי נדחתה ובקשתה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. בכתב העת הנ"ל מודפס בצורה מובלטת כי "העתקה מותרת בתנאי שיצויין המקור". בעלון השווק של המשיבה, בראשית הקטע הלקוח מהמאמר, נכתב "חלק שני מתוך הרצאה שנערכה בסימפוזיון למאור... תודתנו לגב' רחל ברים, מהנדסת במעבדה לאלקטרוניקה במכון התקנים הישראלי". עם פרסום דברים אלה נתמלאה הדרישה שצויינה בכתב העת, וככל שמדובר בזכות היוצרים של כתב העת הרי ניתנה הרשות, בתנאי הנזכר, לבצע העתקה. ברם, לגבי זכותה של המערערת, לא הוכח שזכות זו הועברה בשלמותה לכתב העת ואף לא שהמערערת העבירה לכתב העת את הזכות להרשות העתקה. לפיכך, הסכמת כתב העת, כשלעצמה, אינה מעלה ואינה מורידה לענין הצורך בהסכמת המערערת. אעפ"כ ניתן לראות מצד המערערת מתן הסכמה ע"י התנהגות להעתקת המאמר בתנאי הנזכר. רשיון שנותן בעל זכות יוצרים אינו טעון צורה פורמלית כלשהי ויכול שינתן בדרך של התנהגות. אין להעלות על הדעת שהמערערת לא ידעה על פרסום הרצאתה כמאמר ולא הוכח כי משך שנתיים, תקופה ארוכה לכל הדעות, שחלפו מהפרסום עד לשימוש שעשו המשיבים במאמר, נקטה המערערת צעדים כלשהם שמטרתם להפגין מורת רוח והסתייגות מן הרשות שניתנה בכתב העת. כבר לנוכח הסכמה זו דין הערעור להדחות.
ג. למעלה מן הצורך ייאמר כי שאלה היא כלום קיימת בכלל יריבות בין המערערת למשיבים, היינו, האם למערערת בכלל זכות יוצרים במאמר ובהרצאה. אשר להרצאה, בהיות המערערת עובדת מכון התקנים הרי לפי החוק אם ההרצאה ניתנה "תוך כדי" עבודתה ובהעדר הסכם אחר הזכות היא למכון. גם בכך היה כדי להשמיט את הבסיס מתחת לתביעה, אלא שהעובדות בנקודה זו לא הובהרו די הצורך. שאלות נוספות שלא התלבנו הן אם יש טעם ענייני לאבחן בין זכות היוצרים בהרצאה לבין זו שבמאמר, או שמא ההרצאה נבלעה במאמר לבלי הפרד. אם יש מקום לאבחנה כזאת כלום היתה ההרצאה כתובה או רק בדיבור פה, שכן שאלה גדולה היא אם הרצאה בלתי כתובה מעניקה בכלל זכות יוצרים. כן מתעוררות שאלות נוספות, אך מכל מקום דין הערעור להדחות מן הטעם של הסכמת המערערת בדרך התנהגות כאמור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ב. רוזן למערערת, עו"ד זהבי למשיבים. 30.7.85).
בג"צ 279/84 - מנחם פלדי עו"ד נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי
*טענת עו"ד כי התקף לב שקיבל מהווה תאונת עבודה(העתירה נדחתה).
א. המערער יצא באוקטובר 1977 לסיור לימודים בחו"ל מטעם מרכז קופ"ח, מעבידו. בעת ששהה בניו יורק לקה באוטם שריר הלב ולטענתו ארע הדבר בשעה חמש לפנות בוקר, כאשר קיים עם מזכירתו בארץ שיחה טלפונית שעוררה בו רוגז והתרגשות רבה, ומיד לאחריה חש ברע ואושפז בבית חולים. ביה"ד האזורי דחה את התביעה מאחר שלא קיבל את גירסתו של העותר כאמינה. ביה"ד הדגיש כי המערער לא הזכיר בעדותו שחש ברע כבר מספר שעות לפני השיחה הנטענת וכן לא מסר בביה"ח פרטים בדבר השיחה וההרגשה הרעה לאחריה. ביה"ד מינה מומחה, יועץ רפואי, שהוחלף לבקשתו של העותר ואחר מונה תחתיו. המומחה השני קבע שהמערער מהווה "סכון אישי", כי השיחה הטלפונית לא גרמה לאוטם וכי ברור שמחלתו החלה לפני השיחה הטלפונית והחמרת המצב תוך שעות אחדות באוטם שריר הלב הוא מהלך טבעי. ביה"ד האיזורי אימץ את חוות דעתו של המומחה הרפואי, ביה"ד הארצי דחה את ערעורו של המערער ועתירתו נדחתה.
ב. כלל ידוע הוא שאין בג"צ מתערב בפסיקתו של ביה"ד לעבודה, אלא אם נעשתה טעות משפטית מהותית שהצדק דורש תיקונה. ההתערבות תהיה רק במקרים נדירים כשבג"צ משתמש בסמכותו זו בזהירות מיוחדת. נפסק כי התערבות בג"צ מצטמצמת לשניים: טעות משפטית גלויה על פני הפסק או סוגיה משפטית עקרונית המתעוררת לראשונה וראוי שבג"צ יאמר בה את דברו; חריגה מסמכות או פגיעה בעיקרי הצדק. היתה גם התערבות בג"צ בגין טעות בולטת וחד משמעית בפירוש החוק שלא ניתן היה לפירושים שונים ובסוגיה בעלת השלכות על צבור רחב של נפגעים. המקרה שלפנינו אינו נכנס לתחומה של אף אחת מהקטגוריות הנ"ל. אין בפסק טעות, לא כל שכן טעות בולטת ומהותית, אין חריגה מסמכות, אין פגיעה בעיקרי הצדק. הטבעיים ואף אין סוגיה משפטית עקרונית המתעוררת לראשונה.
ג. בפתח הדיונים הוגשה ע"י המוסד בקשה לנהל את המשפט בפני דן יחיד והוחלט כמבוקש. העותר לא הוזמן לדיון בבקשה וההחלטה ניתנה ללא חתימה הניתנת לזיהוי וללא הנמקה, ובכך יש משום אי תקינות. אולם העותר לא תקף החלטה זו על אף שהוא עורך דין והיה מיוצג ע"י עורך דין. יתירה מזו, העותר וב"כ הופיעו לכל הישיבות שהתנהלו בפני דן יחיד ולא העלו כל טענה נגד ההרכב "החסר" אלא בשלב מאוחר ביותר. במצב זה לא יישמע העותר בטענתו התוקפת את היות המותב "חסר". אין מדובר כאן בהרכב חסר סמכות מעיקרה. ביה"ד האזורי יכול שישב בהרכב דן יחיד אם הקובע את מותב ביה"ד החליט על כך בהחלטה מנומקת עפ"י בקשת אחד הצדדים. על ביה"ד להקפיד כי הקובע את המותב הוא שיחליט על ההרכב של דן יחיד ושהחלטתו תהיה מנומקת. החלטה כזו יש לתת לפני התחלת הדיון ואין אחריה ולא כלום. אולם, אם ההחלטה ניתנה לא ע"י מי שקובע את המותב ואיננה מנומקת, אין מניעה לתקוף אותה, דבר שלא נעשה במקרה דנן ע"י העותר, אשר השלים בפועל עם ההחלטה כפי שניתנה. יש להבחין בין חוסר סמכות מהותית, כאשר אין לערכאת השפוט סמכות עפ"י החוק לטפל ולדון בענין ובין מקרה בו יש לערכאה סמכות התלויה בהסכמה או בהחלטה כלשהי. העדר. סמכות מהסוג השני ניתן לרפוי ע"י ויתור מצד בעל הדין ואכן נרפאה ההחלטה הפגומה ע"י התנהגות העותר.
ד. אין ממש בטענת העותר כאילו מסמכים מסויימים שהוגשו ונתקבלו כראיות לא הוגשו כדין. העותר לא התנגד להגשת המסמכים כשהוגשו והתייחס בסכומיו לאותם מסמכים. יתירה מזו, בית הדין פטור מדיני ראיות ורשאי לקבל את המסמכים כראיות גם אם התנגד הצד השני. אשר לטענה כאילו דברים מסויימים שנאמרו לא מצאו כיסוי
בפרוטוקול ביה"ד - העותר לא ביקש תיקון הפרוטוקול ע"י הערכאה שרשמה אותו ואין בג"צ מתקן פרוטוקולים של בתי משפט או בתי דין אחרים. אשר למינוי המומחה הרפואי - בית הדין היה רשאי למנותו ולייחס למוות דעתו את מלוא המשקל, מה עוד שהמומחה מונה ללא התנגדות ב"כ העותר אשר אף ביקש להחליף את המומחה הראשון באחר ובקשתו נענתה. אין נפקא מינה שהיתה בפני המוסד חוות דעת של רופא שניתנה לפי הזמנת המוסד ושהיתה שונה מזו של המומחה שניתנה לאחר מכן, מה עוד שחוות הדעת הקודמת היתה מבוססת על עובדות שונות ולא על אלה שהתבררו למוסד לאחר בדיקה וחקירה. לגופו של ענין הקביעה כי לא היה קשר סיבתי בין המחלה לבין עבודת העותר מעוגנת בחומר הראיות ולפיכך גם אילו עמדה החלטת ביה"ד לביקורת של בג"צ לא היה מקום להתערב בהחלטתו.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד נ. אמיתי לעותר, עו"ד א. מאיר לביטוח הלאומי. 31.7.85).
ע.פ. 786+795/84 - מדינת ישראל נגד שלום הלוי ואח'
*הרשעה במתן שוחד ומידת העונש(ערעור המשיבים על הרשעתם וערעור המדינה על קולת העונש - הערעורים נדחו).
א. הלוי הינו המנהל והבעל העיקרי של חברת המגדר והמשיב האחר בטאט היה בתקופה הרלבנטית סוכן של חברת המגדר. שני המשיבים והחברה הואשמו במתן שוחד בסכום של 15,000 ל"י בפברואר 1975 למבקר מכס, על מנת שהלה יגרום לכך שהחברה לא תשלם היטל בסכום של מליונים לירות על מלאי הברזל שהיה ברשותה ושהיה מיועד לעיבוד לצרכי משרד הבטחון. פקיד המכס דיווח לממונים עליו וקיבל הוראה להמשיך כסוכן סמוי בניהול המו"מ. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים במתן שוחד ודן אותם למאסר על תנאי ואילו על החברה השית את הקנס המקסימלי שניתן היה להטיל באותם ימים היינו 5,000 לירות. המשיבים מערערים על ההרשעה והמדינה מערערת על קולת העונש. הערעורים נדחו.
ב. אין ממש בערעור על ההרשעה שכן רובו נסוב על עובדות שאין כל סיבה להתערב בהן. פרקליט המדינה קבל בערעור שכנגד על כך שעל המשיבים, ובעיקר על מנהל החברה, לא הוטל מאסר בפועל כלשהו. פרקליט המדינה היה ער לנימוק שנתן ביהמ"ש המחוזי, היינו משך הזמן של קרוב ל- 10 שנים שחלף מאז ביצוע העבירה ועד להכרעת הדין, אך לדעת פרקליט המדינה החטא של הסחבת אינו רובץ לפתח הפרקליטות ועל כל פנים יש בזמן הרב שחלף כדי להביא לכלל קיצור תקופת המאסר אבל לא לאי השתת מאסר כל עיקר.
ג. אכן, העבירה חמורה מאד ואין ספק שבעבירה כגון זו יש להשית מאסר בפועל לתקופה ממושכת. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך, אך סבר כי כשמדובר בעבירה שנעברה 10 שנים לפני כן אין להטיל מאסר בפועל. זהו עינוי דין רציני ביותר אשר לא ארע עד כה. זוהי תופעה חמורה מבחינת המערכת המשפטית עצמה ומבחינה זו אין חשיבות לשאלה מיהו הגורם לעינוי דין חמור כזה. הרשעה על עבירה לאחר עבור 10 שנים מאז ביצועה שמה ללעג ולקלס את המושג של שפיטה, עשיית צדק וענישה. ביהמ"ש העליון כבר פסק לא אחת כי עינוי דין כגון זה יש בו כדי להשפיע במידה ניכרת על העונש שמטילים על הנאשם עד כדי הימנעות מהטלת מאסר בפועל, אלא אם כן הנאשם הוא אשר גרם לכך. טעם רב יש במדיניות זו. מצד אחד, עונש הניתן בריחוק זמן מביצוע העבירה מאבד מכוח ההרתעה שלו ומאידך הנאשם כבר נטל חלק לא קטן מעונשו כאשר חרב הדין התהפכה מעל לראשו והוא במצב שאינו יודע מה גורלו במשך תקופה החורגת מכל מידה סבירה. הנימוק הנ"ל כוחו יפה בעיקר ובמיוחד בעבירות שאינן נמנות על מעשי אלימות והטלת אימה פיזיים על הצבור או גרימת סכנה בטחונית לשלומו.
ד. לעתים, על אף משך הזמן שעבר ועל אף עינוי הדין מן הראוי שביהמ"ש ישית עונש מאסר בפועל ולו לתקופה קצרה. אילו היה נוהג כך ביהמ"ש המחוזי בענייננו לא היה ביהמ"ש העליון מתערב בהחלטה, אבל ביהמ"ש המחוזי סבר אחרת ואין להתערב בהחלטתו. כלל גדול הוא שאין ביהמ"ש שלערעור מתערב בעונש שהוטל אלא אם עונש זה סוטה במידה ניכרת וחורגת ממדיניות הענישה המקובלת. כזאת לא אירע.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט אלון. פרקליט המדינה יונה בלטמן למדינת ישראל, עוה"ד גיורא אדרת וויינרוט למשיבים 7.7.85).
ע.פ. 349/84 - בנימין גיאת נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות שעניינן גניבת שיקים, זיוף חתימה, קבלת דבר במרמה, הוצאת שיקים ללא כיסוי. כל העבירות בוצעו בשיטתיות, בתדירות, תוך פרק זמן קצר כשסכומי הכסף הם גדולים. ביהמ"ש גזר למערער 45 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של חצי שנה והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור מצביע על מעשי התנדבות ועזרה לנכי צה"ל שעשה המערער וכן שכל עבירותיו נובעות מהסתבכות כספית בניהול העסק ועתה הוא מתחרט ומבקש להשתחרר מבית הכלא כדי שיוכל לטפל באביו החולה. אין לומר שהעונש מצדיק התערבות ביהמ"ש העליון. מדובר במסכת חמורה של מעשים תוך הונאת אנשים רבים, לרבות קרובי משפחה, והוצאת סחורות רבות בדרכי הונאה. למערער עבר פלילי והעבירות בוצעו כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו.
(בפני השופטים: ברק, לוין, גב' נתניהו. עו"ד ר. רוט למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 29.7.85).
ע.פ. 165+263/84 - ויקנור חסן ואברהם כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערערים ביצעו שוד מזויין של סוחר תכשיטים בכניסה לביתו וכן ניסו לשדוד עובר אורח אך התנגדותו מנעה ביצוע השוד. לפיכך הורשעו בעבירה של שוד ועבירה של נסיון שוד והמערער כהן הורשע גם בעבירה של נסיון בריחה ממשמורת חוקית. ביהמ"ש המחוזי גזר לחסן שש שנים מאסר בפועל בשל עבירת השוד ושלוש שנים במצטבר בשל הנסיון לשוד ואילו כהן נדון לשבע שנים מאסר בפועל בשל עבירת השוד וארבע שנים מצטברות בגין הנסיון לשוד ושנת מאסר חופפת בגין הבריחה. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
העבירות בוצעו יחד עם שני שותפים אשר אחד מהם הפך לעד מדינה והשני עזב את הארץ ודינו הופרד מדין המערערים וכששב ארצה נשפט ע"י בימ"ש בהרכב אחר לתשע שנים מאסר שמתוכן שש שנים לריצוי בפועל. הסניגורים טענו כי ביהמ"ש החמיר עם המערערים יתר על מידה. חסן היה בן 20 בעת ביצוע העבירות ויש לו עבר פלילי אך טרם ריצה מאסר בפועל. גם פרקליטו של כהן טען כי העונש חמור מדי. לעומת זאת טען התובע כי נוכח מכת מעשי השוד שפשתה בארץ אין עילה מספקת להתערב בגזר הדין. צדק התובע כי העבירות הן חמורות ונראה שהיה מקום להבחין בין השותף הנוסף לבין עניינם של המערערים שכן לשותף הנוסף לא היו הרשעות קודמות בארץ. עם זאת נראה שפער הענישה בין המערערים לבין השותף האחר גדול מדי. לכן הוחלט כי העונשים שהוטלו בעבירה של הנסיון לשוד יהיו בחלקם חופפים, היינו אצל חסן המחצית תהיה חופפת ואצל כהן שנה וחצי יהיו חופפות.
(בפני השופטים: ש. לוין, וייס, בן דרור. עוה"ד ד. מור וזאב זילברשטיין למערערים, עו"ד חיים לירן למשיבה. 24.6.85).
ע.פ. 216+268/85 - משה חדד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער ואדם אחר הלכו בסימטה כאשר ניידת משטרה נכנסה אליה. שוטר שישב ליד הנהג הבחין בהם ולגירסתו ראה את המערער זורק שקית מידיו והשני הסתלק מהמקום. השוטר ניגש למערער ועצר אותו ולאחר מכן חזר למקום שבו נזרקה השקית ואכן מצא שם שקית ובה 45 אריזות הירואין. האירוע אירע בשעת לילה ולטענת המערער ספק אם אכן ראה השוטר כי הוא שזרק את השקית, וספק זה מתחזק מעדותו של נהג הניידת כי לא ראה דבר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תיאורו של השוטר את התנהגות השניים וכן כי השקית נזרקה ע"י המערער מספיקים לקביעה כי המערער הוא שהחזיק את ההירואין, ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור נדחה.
הטענה כי נהג הניידת לא ראה דבר אינה יכולה לעזור למערער. אין תימה בכך כי שני השוטרים לא ראו אותו אירוע שאירע בהרף עין, ורק מי שהסתכל באותו כיוון ראה את המתרחש. יתירה מזו, השקית עם ההרואין נמצאה במקום שנראה לשוטר כמקום הנפילה, דבר המוכיח כי אותו שוטר ראה את החפץ הנזרק. גם הטענה כי מצב התאורה לא איפשר לשוטר לראות בוודאות מי מהשניים זרק את השקית אין לקבל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת השוטר כי היה די באור של פנס הרחוב ופנסי המכונית כדי להאיר את המקום ולאפשר לו להתחקות אמרי תנועות המערער ובכגון דא אין להתערב.
אשר לעונש - טענה אחת ראויה להשקל והיא זו כי בתו הקטינה של המערער שנשארה יתומה מאמה היא הסובלת העיקרית ממאסרו של המערער והעדרו מהבית, אך למרות זאת אין להקל עם המערער בנוסף להקלה שזכה לה בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, בן דרור. עו"ד רווה למערער,עו"ד בן אור למשיבה. 30.7.85).
ע.פ. 463/85 - נתן צוקר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפת סגן ראש עירית בני ברק וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בתקיפת עובד צבור במילוי תפקידו ובהטרדת עד בכך שתקף את סגן ראש עירית בני ברק מר גוטליב וגרם לו חבלה של ממש. ביהמ"ש קבע כי אין ראיות מספיקות שהתקיפה היתה קשורה במילוי תפקידו של גוטליב וכן קבע שאין ראיות לעבירה של הטרדת עד, הרשיע את המערער בעבירה של גרימת חבלה של ממש וגזר לו ששה חדשים מאסר בפועל ו- 10 חודשים על תנאי. הערעור נדחה.
לענין ההרשעה נטען כי לא היו ראיות לזיהוי המערער כמי שתקף את גוטליב, אך ביהמ"ש האמין לעדותו של גוטליב ללא סייג ועל יסוד עדות זו החליט בדבר אשמתו של המערער. גוטליב הסביר בעדותו כי ראה את המערער כבר קודם לכן אם כי לא זכר את שמו וכן ראה אותו כשישב בפרוזדור בעיריה כך שהזיהוי לא התבסס על שעת התקיפה בלבד. האמון שנתן השופט בעדותו של גוטליב מתיישב עם עדויות נסיבתיות נוספות של כמה מעובדי העיריה.
אשר לעונש - אין הוא חמור כשמדובר בתקיפה עם גרימת חבלה שבגינה היה צורך לאשפז את המתלונן אם כי לזמן קצר. הנתקף הוא עובד ציבור והתקיפה בוצעה במקום עבודתו והרי זה שיקול רלבנטי על אף שאין הרשעה בתקיפת עובד ציבור בקשר למילוי תפקידו. בתקופה שבה האלימות גואה מן הראוי ששיקול ההרתעה יקבל ביטוי הולם. בנסיבות אלה העונש שנגזר הינו מאוזן, גם בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער שהוא אב לששה ולבת מאומצת וכן סובל ממחלה ובעל עבר נקי. כן שקל ביהמ"ש את העובדה שהמעשה בוצע בפברואר 1981 והמשפט הסתיים רק ביוני 1985.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, בן דרור. עו"ד ישעיהו לייט למערער, עו"ד חיים לקין למשיבה. 16.7.85).
ע.פ. 447/84 - יוסף קמפניה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אונס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התלווה לתיירת ולאחר שטייל עמה הזמין אותה לביתו ושם אנס אותה. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של חמש שנים מאסר בפועל וכן הפעיל בחופף מאסר על תנאי של ששה חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. כל השיקולים האישיים נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. העבירה היא חמורה בנסיבותיה והעונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד שבתאי זכריה למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 24.7.85).
ע.פ. 878/84 - סמיר שלמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת איומים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ועל גזר הדין נדחה).
המערער הורשע בעבירות של נשיאת נשק, פציעה שלא כדין ואיומים ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה בעבירת איומים נתקבל והערעור על גזר הדין נדחה.
לענין האיומים צודק המערער כי לא היו ראיות מספיקות להרשיעו באיומים על המתלוננת. אשר לעונש - למרות הזיכוי מאשמה אחת אין להקל בעונש שכן העבירות של נשיאת נשק ופציעה שלא כדין די בהן כדי להצדיק את העונש. גם ביהמ"ש דלמטה בגזר הדין מתייחס בעיקר לשתי עבירות אלה ואין למצוא בגזר הדין התייחסות מיוחדת לענין האיומים. לאור עברו המכביר של המערער ונסיבות העבירה הרי העונש הוא קל ביותר והוא נובע מכך שהעבירות נעשו זמן רב לפני שדינו של המערער נגזר בביהמ"ש.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 10.7.85).
על"ע 16/83 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים
*כינויה של הודעת הפרקליטות לבג"צ כהודעה "כוזבת" (הערעור נתקבל).
המערער ייצג את חברת שערי צדק כאשר זו עתרה לבג"צ וביקשה לכפות על רשויות התכנון מתן רשיון לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה להריסת בניינה הישן של שערי צדק. ב"כ ועדת התכנון המחוזית הגיש לבג"צ הודעה בכתב בה נאמר בין היתר "ביום 16.9.80 החליטה (הועדה המחוזית לתכנון) להפקיד את התוכנית... מתייחסת גם לבנין הישן של ביה"ח שערי צדק שאותו רוצה העותרת להרוס... חוק התכנון... אוסר מתן היתרים לפי סעיף 145 אם אינם תואמים תוכנית מופקדת אלא באישור הועדה המחוזית...". בעקבות ההודעה הנ"ל פנתה עורכת דין ממשרדו של המערער למתכנן המחוז במשרד הפנים וביקשה העתק מהתוכנית שהופקדה. היא נענתה בסירוב ונאמר לה כי התוכנית לא הופקדה. בעת הדיון בבג"צ הובהר לביהמ"ש כי התוכנית איננה בהפקדה. נשלח למשרדו של המערער מכתב של מתכנן המחוז בו נאמר כי "אין אנו נוהגים למסור העתקי תכנית... תכניות פתוחות לעיון הציבור בתקופת הפקדתן... עדיין אינה בהפקדה אין אפשרות לעיין בתוכנית...". על כך הגיב המערער במכתב בו נאמר "הננו לאשר קבלת מכתבך... מתוכנו משתמע, שהודעות פרקליטות המדינה לביהמ"ש העליון היו כוזבות...". עקב השמוש במילה "כוזבות" נפתחו הליכים נשוא ערעור זה. ביה"ד המשמעתי הרשיע את המערער בעבירה על סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין ועל כלל 37 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). בית הדין הארצי דחה את הערעור על ההרשעה בעבירה על סעיף 53 אך ביטל את ההרשעה בעבירה על כלל 37 וגזר הדין של עונש אזהרה נשאר על כנו. הערעור נתקבל.
סעיף 53 קובע לאמור "עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע". ביה"ד המשמעתי סבר כי הפגיעה בכבוד המקצוע מצאה בטוייה בנקיטת לשון מעליבה שהתבטאה במלה "כוזבות" אך אין ספק כי הודעת
הפרקליטות לבג"צ לא נתנה תיאור מלא של הצד העובדתי כפי שנתבקש בנסיבות הענין. אשר לתגובת המערער - היה עדיף אילו המערער היה פונה אל ב"כ המדינה כדי לבקש הסבר. בירור מוקדם כאמור לא היה גורע ממעמדו של המערער ומזכויתיו הדיוניות והיה ללא ספק גם מכובד יותר מנקיטת הנוסח בו נקט בכתיבת המכתב. אך אין לומר כי לאור מערכת הנסיבות העובדתית שנוצרה ניתן לבוא בטרוניה אל מי שהתרשם, סובייקטיבית, כי הוצגו נתונים בלתי נכונים. נכון שב"כ המדינה לא התכוון להציג נתונים לא נכונים, אך השאלה איננה מה היתה כוונת ב"כ המדינה לאשורה, אלא מה הרושם שיכול היה להיווצר בעיני בעל הדין השני ובעיני ביהמ"ש. בגדר הרצוי - צריך להעדיף כל בירור חברי מוקדם על נקיטת לשון בוטה המקובלת לא אחת על עורכי דין, אך במערכת הנסיבות הקיימת אין להגדיר את התגובה של המערער כמעשה עבירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד א. שטנדל למשיב. 7.7.85).
בג"צ 400/85 - דוד אייכלר נגד שר המשפטים ואח'
*פסיקת הוצאות לפי סעיף 79 לחוק העונשין (העתירה נדחתה).
העותר מלין על כך שעם דחיית ערעורו על החלטת שופט שלא לפסול את עצמו חייב אותו נשיא ביהמ"ש העליון בהוצאות בסכום של 200,000 שקלים לפי סעיף 79 לחוק העונשין. טענת העותר הינה כי הנשיא חרג מסמכותו מאחר שהסמכות לחייב בהוצאות לפי סעיף 79 ניתנת להפעלה רק אם "הורשע אדם". העתירה נדחתה. גם אם הדין עם העותר, ועל כך אין בג"צ מחווה דעה, הרי החיוב בהוצאות בטל מעיקרו ואם העותר יידרש לשלם את סכום החיוב ולא ישכנע את רשויות התביעה בנכונות טענתו, יוכל לפנות שנית בעתירה המכוונת נגד הנסיון לממש את פסק הדין. בשלב הנוכחי העתירה היא מוקדמת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גולדברג. 16.7.85).
בג"צ 386/85 - עבדאללה נמר בדיר נגד שר הפנים ואח'
*היתר יציאה לעלייה לרגל למכה (העתירה נדחתה).
העותר ביקש היתר יציאה לעלייה לרגל למכה ובקשתו הושבה ריקם. הוא הגיש עתירה לבג"צ ובתצהיר שהוגש מטעם המשיבים נאמר כי הסירוב בא על יסוד מידע של שירות הבטחון הכללי שבו מדובר על פעילות לאומנית של העותר בגופים שונים וביניהם גוף אחד שהוצא לאחר מכן מחוץ לחוק, וכן על כך שלפי המידע יש יסוד לחשש כי אם יצא העותר למכה הוא עלול לקיים שם מגעים עם גורמי פת"ח. העתירה נדחתה.
לפי סעיף 5 לתקנות שעת חירום (יציאה לחו"ל) אסורה היציאה לאחת מארצות האויב אלא בהיתר משר הפנים. פירושה של תקנה זו היא כי מן הסתם חופש התנועה לארץ אויב אסורה, ושר הפנים רשאי להתיר את האסור. לא כן הדבר, כידוע, לענין יציאה לכל ארץ אחרת, שמן הסתם היא מותרת, כזכות יסוד של חופש התנועה, ושר הפנים רשאי לאסרה "אם קיים יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה". העותר מבקש לצאת לאחת מארצות האוייב ולגביו חלות איפוא הוראות סעיף 5. כבר נפסק כי די בחשש שאינו מופרך, שמא ייפגע בטחון המדינה כדי לדחות את הבקשה להיתר יציאה מבלי שבג"צ יתערב בדבר. אין להקיש מהגבלות אחרות המוטלות מכוח תקנות ההגנה לשעת חרום, כגון הגבלת חופש התנועה בתוך תחומי המדינה, שלגביהן על המגביל חופש תנועה לסמוך על חומר ראייתי בעל משקל מתאים ואמין. לענין ההגבלה בנושא שבפנינו, המחוקק סבור שעצם היציאה של אזרח המדינה למדינת אויב עשוי לטמון בחובו סכנה בטחונית ושר הפנים רשאי לסרב מתן היתר יציאה כאשר קיים חשש שאינו מופרך, שמא ייפגע ע"י מתן ההיתר בטחון המדינה.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. קיואן לעותר, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים. 29.7.85).
ע.א. 280/82 - עממית חברה לביטוח בע"מ נגד בוכריף אברהם
*פירוש פוליסת ביטול אש (הערעור נדחה).
המשיב עסק בגידול פרחים בחממות, ולשם שמירת מידת חום מתאימה בחממות הקים מערכת חימום שכללה דוד חימום גדול. המשיב ביטח את המשק והמכונות אצל המערערת בפוליסת ביטוח אש ובתוך תקופת הביטוח ארעה תקלה בדוד והוא נשרף. המערערת טענה כי אין היא חייבת בתשלום משום שהדוד נשרף כתוצאה מ"שבר מיכני" שגרם לשריפה וגורם זה הוצא משורת הסיכונים בפוליסה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערת בקובעו, ראשית, שהשריפה לא ארעה כהוצאה משבר מיכני, ושנית, אפילו היה גורם השריפה שבר מיכני הרי תנאי הפוליסה מכסים גם אירוע כזה. הערעור נדחה כאשר ביהמ"ש העליון אימץ את המסקנה כי השריפה לא אירעה כתוצאה משבר מיכני ולפיכך אין צורך לדון בשאלה אם תנאי הפוליסה מכסים או לא מכסים אירוע של שבר מכני.
התקלה אירעה באשר התרמוסטט לא פעל והמבער המשיך לבעור בטמפרטורות גבוהות. נזקי המשיב היו הן הנזק שנגרם לדוד והן הנזק שנגרם ליבול שלו. הוכח כי אין מדובר בתקלה הנובעת משבר מיכני ואין צורך להתייחס לשאלה על מי נטל ההוכחה אם מדובר בשבר מיכני או לאו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד פ.ג. נשיץלמערערת, עו"ד י. כרמלי למשיב. 17.7.85).
ע.א. 312/82 - סעיד סולימאן כנעאן ואח' נגד מוסטפה ג'אד דיאב ואח'
*דחיית" תביעה בעקבות בקשת התובע "לבטל" את התביעה (הערעור נדחה).
המשיבים הגישו תובענה לבימ"ש השלום נגד המערערים ולפני שהוגש כתב הגנה הגיש ב"כ המשיבים דאז לביהמ"ש בקשה שנוסחה הוא "בקשה לביטול התביעה - עפ"י בקשת התובעים הנני לבקש ביטול התביעה נגד הנתבעים". בעקבות בקשה זו החליט ביהמ"ש שלא במעמד הצדדים את ההחלטה הבאה: "1. אני דוחה את התביעה. 2. לענין הוצאות אשוב ואחליט אם תבוא בקשה...". המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביקשו לבטל את החלטת בימ"ש השלום, כשלטענתם לא התכוונו בבקשתם כי תביעתם תדחה אלא כי תימחק, ואכן הגישו תובענה חדשה וכנגדה טענו המערערים כי יש בהחלטה הקודמת משום מעשה בית דין. ביהמ"ש המחוזי החליט ברוב דעות להחזיר את הבקשה לביטול התביעה לבימ"ש השלום שיזמן את הצדדים לדיון ויחליט אם לדחות את הבקשה או להרשות לתקנה וכו'. יחד עם זאת חייב ביהמ"ש המחוזי את המערערים דנא בתשלום הוצאות למשיבים. הערעור נדחה פרט לענין ההוצאות.
תקנות סדר הדין אינן מכירות במושג "ביטול תובענה" ע"י בעל דין. המושגים שבהם נעשה שימוש בתקנות הם: מחיקה, דחייה או הפסקת תובענה. לפעמים לא מדייקים עורכי הדין ומבקשים "לבטל" תביעה כשברוב המקרים נעשה הדבר בהסכמת שני הצדדים המבקשים להביא לידי כך את ההתדיינות ביניהם לידי גמר. כשמדובר במחיקת תביעה או הפסקתה צריך המבקש לנמק את בקשתו כי שיקול הדעת במקרה כזה הוא בידי ביהמ"ש. לא כן כשהתובע מבקש לדחות את התביעה שאז צריך ביהמ"ש להעתר לבקשתו ולדחות את התובענה. כיוון שכאן לא הוגשו נימוקים נראה היה לכאורה כי מדובר בבקשה לדחות את התובענה, שאם לא כן צריכים היו התובעים לנמק מדוע על ביהמ"ש להיעתר לבקשתם. אעפ"כ צדק הרוב בביהמ"ש המחוזי כי יש לבטל את ההחלטה לדחות את התביעה. כשדוחים תביעה סותם ביהמ"ש סופית את הגולל על הסכסוך ואין די בפרשנות של בקשה סתומה כדי להביא לתוצאה קשה זו. בקשה לדחות תובענה חייבת להיות ברורה וחד משמעית כדי שביהמ"ש יעתר לה, ואם אינה כך עליו לברר במעמד הצדדים את הסתום לפני שיחליט. מטעם זה יש לדחות את הערעור לגופו של ענין. לא כן לענין ההוצאות שחוייבו בהן המערערים. מכיון שכל התסבוכת נוצרה
עקב ניסוח בלתי ראוי של הבקשה מצד המשיבים, לא היה מקום לחייב את המערערים בהוצאות הערעור בביהמ"ש המחוזי ויש לבטל חיוב זה. מטעם זה אין גם לפטור את המשיבים מהוצאות בערעור לביהמ"ש העליון ויש לחייבם בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך מליון שקל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. עמר למערערים, עו"ד י. מחרז למשיבים. 21.7.85).
ע.א. 553/84 - מוניד חנניה נגד יהודית חנניה ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות שני ילדיו הקטינים בסכום של 17,000 שקל לחודש החל מיום 1.9.83 כשהסכום יעודכן שש פעמים בשנה. הערעור נסב בעיקרו על כך שאשת המערער, המשיבה הראשונה, לא חוייבה בחלק מן המזונות של הילדים. בהקשר זה טען המערער כי יש להביא בחשבון את הכנסתה של האשה כשמדובר בחיוב במזונות מדין צדקה, וכי ההכנסה הפנויה הנותרת בידיו פחותה בהרבה מן הסכום למחיה שנותר בידי המשיבים. ביהמ"ש המחוזי בחן את הנסיבות שהביאו להפרדותם זה מזה של בני הזוג ומסקנתו היתה כי האשם להיפרדות רובץ לפתחה של האשה. בהקשר זה ספק אם ביהמ"ש נתן משקל ראוי לטענות האשה כלפי המערער, אך אין זה משנה שכן שאלה זו אינה צריכה להשפיע על ההכרעה בסוגיה שבפנינו, היינו אם הוערכו וחולקו המשאבים כנאות כדי לקבוע חלוקה צודקת של חובת המזונות לילדים. אין להתערב בהכרעת ביהמ"ש המחוזי. אכן ביהמ"ש לא יצר שוויון בחיוב הכספי במזומנים המוטל על האם והאב, אך הדבר טבעי שהרי המערער נשאר בדירתם של בני הזוג ברמת גן בו בזמן שהאשה גרה בפרדס חנה תמורת שכר דירה וצריכה לנסוע לעבודתה באוניברסיטת בר אילן. בנסיבות אלה אין לראות את החיוב כבלתי מאוזן ואין לראות את שיעור המזונות כמופרז. למען הסרת ספק יש להעיר כי דמי הטיפול הם חלק ממזונות הקטינים ולא חלק ממזונותיה של האם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי סגל למערער, עו"ד ארתור רוזנשטיין למשיבים. 8.7.85).
ע.א. 221/84 - אדוארד רוזנצוויג נגד טובה רוזנצוייג ואח'
*סמכות בימ"ש מחוזי לאסור כניסת הבעל לדירה בתביעה שעילתה "דיני קנין" (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה, לבקשת האשה, האוסר על הבעל להכנס לדירה חדשה שנרכשה ע"י האשה. שיקוליו של ביהמ"ש בענין זה היו כולם בתחום דיני הקנין ובאשר לשיקולים של דיני המשפחה, ציין השופט, כי עפ"י שיקולים אלה היה מזהיר את הבעל לפני מתן הצו. הערעור נתקבל. בהתחשב בעובדה כי השיקול הקנייני היה השיקול היחידי, חרג ביהמ"ש מסמכותו ויש לבטל חלק זה מפסק הדין. בינתיים הוציא בימ"ש השלום צו מניעה כך שהלכה למעשה לא יחול שינוי במצב. ביהמ"ש העליון גם הכניס שינויים בסדרי הביקורים של המערער אצל הבן.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חלימה. עוה"ד ע. דיבון ונ. שטורק למערער, עו"ד ש. אליאס למשיבים. 18.7.85).
ע.א. 52/83 - יאיר עמית נגד יוסף אייזן
*חיוב עפ"י הסכם הפרשי הצמדה וריבית (הערעור נתקבל).
בחודש אוגוסט 1971 הגישה החברה המערערת למשיב הצעת מחיר לבניית מזנון בחוף אילנות במגדל ובתאריך כלשהו לאחר מכן נערך הסכם בין בעלי הדין לגבי הבניה. שניים מסעיפי ההסכם קבעו כי כל המחירים צמודים למדד יקר המחיה מיום הגשת ההצעה ועד לתשלום בפועל וכן שכל איחור בתשלום חייב בריבית של %18. נתקיימו מספר התדיינויות בין בעלי הדין. באחד התיקים, נשוא הערעור, קבע ביהמ"ש המחוזי את עקרונות החיוב של המשיב למערערת לתשלום הפרשי הצמדה וריבית.
ביהמ"ש קבע שהמערערת, באמצעות מנהלה, זייפה את תאריך ההסכם ולפיכך יש לחייב הפרשי הצמדה מיום עריכתו בפועל של ההסכם בשנת 1974 ולא מיום הגשת ההצעה בשנת 1971. כן החליט ביהמ"ש שיש להפחית את שיעור הריבית מ- %18 ל-%3. הערעור נתקבל.
טעה ביהמ"ש המחוזי לענין מועד חישוב הפרשי ההצמדה שכן גם אם זוייף התאריך בהסכם הרי החיוב בהפרשי הצמדה חל מיום ההצעה ולפיכך צריכה ההצמדה להיות מ- 1971. כן טעה ביהמ"ש בסברו שהיה מקום להפחית עפ"י דין את שיעור הריבית מ- %18 ל-%13.
אשר לערעור שכנגד - אין בו ממש, מלבד לענין הטענה שכמה מהתשלומים שהוכח ששולמו למערערת לא בא זכרם בריכוזי התשלומים שהוגשו מטעם המערערת ולא מן הנמנע שהמשיב שילם למערערת תשלומים כלשהם על חשבון הפרשי הצמדה וריבית. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיברר את ענייני התשלומים שעדיין צריכים ברור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד ש. ניסים למערערת, עוה"ד י. מצגר וד. לוי למשיב. 14.7.85).
ב.ש. 743/85 - אלון גולברט ספרון נגד רוזיטה ספרון ואח'
*הערכאה שאליה יש לפנות עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש (הבקשה נדחתה מחוסר סמכות).
זו בקשה עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש לכוף את המשיבה לציית להחלטת ביהמ"ש המחוזי כפי ששונתה בערעור בביהמ"ש העליון. כמו כן הבקשה היא להורות שהדיון ייקבע בתקופת הפגרה מחמת דחיפותו. אין ספק באשר לדחיפות הענין וביהמ"ש העליון מורה כי יש לדון בו בפגרה בכל ההקדם. אולם המקום המתאים לדון בבקשה עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש הוא ביהמ"ש דלמטה. בהליך הערעור נערכת ביקורת על החלטה שיפוטית שניתנה ע"י ביהמ"ש בערכאה דלמטה, היינו הערכאה היושבת לערעור נותנת אותו פסק דין שהערכאה הדיונית צריכה היתה לתתו. לאור שיקולים אלה, אם בעל דין אינו מציית לנאמר בפסק הדין, ולו גם לאחר שתוקן בערעור, המוסמך לכוף ציות לנאמר בהחלטה הוא ביהמ"ש קמא. אכן, לפי סעיף 6 לפקודה, גם ערכאה היושבת לערעור מוסמכת לכוף ציות להחלטותיה, כגון לצו שנתנה במהלך הדיון התלוי עדיין ועומד בפניה, אך שונה המצב כאשר הדיון בערעור כבר תם ונשלם, שאז רואים את פסק הדין לצורך אכיפה כמעשה ידיה של הערכאה הדיונית. לפיכך הוחלט, לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט, להעביר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בו בפגרה בדחיפות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. 30.7.85).
בג"צ 586/84 - גמאל הרמסי ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה ואח'
*הריסת בתים שנבנו ללא רשיון בחבל עזה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה הוראת המשיבים לעותרים להרוס מבנים שבנו בתוך גבולותיו של מחנה הפליטים ג'באליה שבחבל עזה. ההודעה לעותרים מסתמכת על חוק מס' 4 שהתקבל בשנת 1960 באשר לרצועת עזה והוא חל כיום לאחר כניסת כוחות צה"ל לאזור. מטרת החוק למנוע עבירות בנייה. בתשובה לעתירה לבג"צ הסתמכו המשיבים על חוקים נוספים. העתירה נדחתה. המשיבים יכלו להסתמך בתשובתם לבג"צ לאו דווקא על חוק מספר 4 ששימש בסיס להודעה שנשלחה לעותרים, אלא גם על חוקים נוספים המצדיקים את הפעולות נגד בנייה לא חוקית. לגוף הענין, מוסמכים המשיבים לשמור הן על תכנון הבניה באזור והן על קרקע המימשל שלא יפלשו לתוכו, ולפיכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וייס. החלטה - השופט חלימה. עו"ד גב' לאה צמל לעותרים, עו"ד מנחם מזוז למשיבים. 2.7.85).
בג"צ 675/84 - ההסתדרות הכללית נגד ביה"ד לעבודה ואח'
*התערבות בפסיקת ביה"ד לעבודה * הגשת תביעה לפי סעיף 24 לחוק ביה"ד לעבודה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בפני ביה"ד לעבודה התעוררה השאלה אם לועד הארצי של ארגון עובדי בנק איגוד לישראל בע"מ (המשיב השלישי) יכול להיות מעמד של מגיש תובענה לפי סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה הקובע כי "בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק ההסכמים הקיבוציים, בענין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי..." תהיה לביה"ד סמכות יחודית לדון. ביה"ד הארצי קבע שהועד הארצי יכול להגיש תובענה כזו ועתירת ההסתדרות נגד קביעה זו נתקבלה.
מתעוררות שתי שאלות - האם צודק ביה"ד לעבודה בקבעו כי הועד הארצי יכול להיות צד להגשת תובענה כאמור ואם אין ביה"ד צודק האם צריך בג"צ להתערב בנושא זה. אשר לשאלה הראשונה - התשובה היא שלילית. הועד אינו יכול להיות צד להסכם קיבוצי מיוחד כפי שנקבע בחוק ההסכמים הקיבוציים וממילא אינו יכול להיות תובע עפ"י סעיף 24 לחוק ביה"ד לעבודה. כדי להיות צד להסכם קיבוצי עפ"י חוק ההסכמים הקיבוציים צריך להיות ארגון עובדים יציג ואין הועד הארצי של הבנק ארגון יציג כאמור בחוק הסכמים קיבוציים.
אשר לשאלה אם די במסקנה כי טעה ביה"ד כדי להצדיק התערבות בג"צ בענין דנא - התשובה היא חיובית. בג"צ אינו רואה עצמו כערכאת ערעור לגבי פסיקת ביה"ד לעבודה ונוהג להתערב רק במקרים בהם מתגלית טעות בולטת על פני הפסק. הנושא שנדון כאן הוא בין המהותיים והמרכזיים בדיני העבודה שהרי נגיעתו היא למושגי יסוד אשר לאורם ועל פיהם מעוצבים דיני העבודה. דבר היקף סמכות ביה"ד הארצי לעבודה יורד לשרשו של ענין וכל טעות יכולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת. בכך מספיק כדי להצדיק התערבות בג"צ, אך לא יהיה זה מיותר לציין כי החשש שמא תשתרש טעות משפטית בסוגיה מרכזית בתנאי עבודה ויחסי עבודה מחזק את הצורך וההצדקה להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. מיטל ור. בנק לעותרת, עו"ד א. שלם לועד הארצי של עובדי הבנק, עוה"ד נ. פיינברג וס. קפלן לבנק איגוד. 14.7.85).
בר"ע 201/85 - ניצני עוז מושב עובדים נגד אנדרי בלחסן
*סעיף בוררות
(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המשיב ואביו הם חברים באגודת המערערת, כל אחד במשק נפרד. היתה מחלוקת בין המשיב לבין המבקשת בדבר מספר המשק השייך למשיב ומספר המשק השייך לאביו כאשר עמדת המשיב היתה שבטעות נמסר לו משק מספר 41 שהיה מיועד לאביו ואילך אביו החזיק משק מספר 39 שהיה מיועד לו. עפ"י תקנון האגודה קיימת ועדה משפטית מרכזית של תנועת מושבי העובדים בישראל המשמשת למעשה כבורר בסכסוכים שבין המושב לבין חבריו. עפ"י התקנון יכולה האגודה עפ"י שיקול דעתה לפנות לביהמ"ש כשמדובר בסכסוך כספי. בענייננו, לאחר שהועדה המשפטית המרכזית קבעה שצודק המשיב באשר למשק השייך לו, הגיש המבקש לביהמ"ש נגד המשיב תובענה בגין חוב הרובץ על משק מספר 41. בינתיים פנה המשיב לועדה המשפטית שהיא תקבע בשאלת החיוב במשק הנדון. התעורר ויכוח באשר לסעיף בתקנון הקובע את סמכויות הועדה המשפטית וביהמ"ש קבע כי הנושא שמדובר בו יש להעבירו לדיון בפני הועדה המשפטית ועיכב ההליכים בפניו עפ"י חוק הבוררות. הערעור נדחה.
אשר לפרוש הסעיף הנדון, סבר ביהמ"ש העליון כי אין הוא מצומצם כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, באשר לשיקול הדעת של האגודה לתבוע תביעה כספית בביהמ"ש. ברם, בהתחשב בתובענות שכבר הוגשו צדק ביהמ"ש בעכבו את ההליכים עפ"י חוק הבוררות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אסף נמרוד למבקשת, עו"ד א. פלדינגר למשיב. 31.7.85).