ע.א. 407/83 - בצלאל אנגלברג נגד חברת מלונות כהן בע"מ
*תשלום דמי תיווך(הערעור נדחה).
א. המערער, הנדסאי בנין במקצועו, תבע את המשיבה לתשלום דמי תיווך, בגין עיסקה שנעשתה בין המשיבה ובין מר חיים שיף ואשר בה רכש מר שיף מבעלי המניות של המשיבה, הם האחים כהן, את כל מניותיהם בחברה תמורת 1,275,000 דולר. לטענת המערער הוא שגרם לקשירת העיסקה בין הצדדים ומכאן תביעתו לדמי תיווך. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער משלושה טעמים: המערער לא הוכיח כי עו"ד נביאי שייצג את האחים כהן התחייב בשם המשיבה או בשם האחים כהן לשלם לו דמי תיווך; המערער לא הוכיח כי הוא היה הגורם הישיר והיעיל לקשירת העיסקה; העדר יריבות בין המערער והמשיבה שכן מדובר בעיסקה שהאחים כהן עשו אישית במכירת המניות ולא בעיסקה של הנתבעת הערעור נדחה.
ב. אין צורך לדון בטענות שהועלו ע"י המערער כנגד שני הנימוקים האחרונים של המערער. אכן, יש טעם רב בטענה כי היה זה המערער שהביא לסיומה של העסקה ובאשר ליריבות שבין המערער למשיבה אין מסקנת ביהמ"ש המחוזי משוחררת מספק. יש מקום לסברה כי מאחר והעיסקה האמיתית לה נתכוונו הצדדים היתה מכירת המלון שנבנה ע"י המשיבה והיה רכושה היחיד, ולשם כך תיווך המערער, אין בלבוש המשפטי שהלבישו הצדדים את העיסקה כדי לשלול מהמערער את המגיע לו מהמשיבה.
ג. ברם, אין צורך להכריע בכל אלה שכן גם אם צודק המערער בטענותיו כלפי שני הנימוקים האחרונים, לא הצליח להראות כי היתה התחייבות כלשהי מצד עו"ד נביאי לשלם למערער דמי תיווך ודי בכך כדי להביא לדחיית הערעור. ביהמ"ש קיבל את גירסתו של עו"ד נביאי שמעולם לא התחייב כלפי התובע לשלם לו דמי תיווך ומשום כך נסתם הגולל על מחלוקת עובדתית זו. הפגשת עו"ד נביאי עם שיף כשלעצמה, ולו גם ביזמתו של המערער, לא יצרה קשר חוזי בין המשיבה לבין המערער בדבר תשלום דמי תיווך. כפי שכבר נפסק בעבר, היחסים המשפטיים בין מתווך לבין האדם האחר, אשר בינו לבין צד שלישי מבקש המתווך לקשור עיסקה, צריכים להבחן עפ"י אמות המידה המשפטיות המקובלות החלות על הענין מכח דיני החוזים. הקשר החוזי המחייב בין המתווך לבין האדם למענו הוא מבקש לבצע את מלאכת התיווך צריך להווצר בדרך ההצעה והקיבול. דברים אלה שנפסקו מקבלים משנה תוקף כשמדובר, כבמקרה דנן, במי שהתיווך אינו מקצועו, שכן במקרה שכזה אין גם על מי שמעונין במכר או בקניה אף להניח כי פעולת התיווך תחייבו בתשלום.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. הכהן למערער, עו"ד ר.עציון למשיב. 11.12.85).
ע.א. 144/84 - מאיר שרעבי נגד האחים קרטין... בע"מ
*התניית אכיפה של חוזה בתשלום צמוד של היתרה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער רכש מהמשיבה חנות, שילם 5,000 דולר על החשבון והמשיבה סרבה להעביר לו את החנות ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה להעביר את החנות למערער וחייב את המערער להשלים את תשלום המחיר כשהוא צמוד. הערעור נסב על חיוב המערער בתשלום היתרה כשהיא צמודה ועל פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 שקלים בלבד. הערעור בענין ההצמדה נדחה ובענין שכ"ט עו"ד נתקבל.
ב. לענין ההצמדה טוען המערער כי היה מוכן בשעתו לשלם את מלוא היתרה, אך השיק הוחזר לו ע"י המשיבה שסרבה לקיים את התחייבויותיה. משהוחזר השיק נאלץ המערער, לטענתו, להשקיע את הכסף בהשקעת ביניים והדבר גרם לפיחות בערכו הדולרי של הסכום. על כן מן הנכון לחייב אותו בהצמדה חלקית בלבד. ביהמ"ש המחוזי ציין כי בסיכומיו הסכים ב"כ המשיבה שיעז לבצע את ההתחייבות והעיר כי קשה להבין
מדוע לא נקטה המשיבה בעמדה זו מראשיתה של ההתדיינות. עם זאת ציין ביהמ"ש כי קרתה תקלה למשיבה כאשר עובד חדש שלה פעל בשמה תוך חריגה מסמכותו. על כן פסק תשלום יתרת המחיר כאמור אך ללא ריבית. המערער טוען כי הצמדה מלאה של כל היתרה היא מעין פרס למי שניסה להתחמק מהתחייבויותיו.
ג. אכן, יתכנו נסיבות בהן לא יזכה צד למלוא ההצמדה לגבי סכום שיש לשלמו מאחר והוא גרם להשהייה, או להתדיינות, או נושא בדרך אחרת באחריות לכך שהענין מחייב שיערוך של התשלום. שיערוך סכום כסף והתאמתו לערך הריאלי הפך "למעין זכות" ואחת הסיבות לכך היא שניתן לצפות כי הצד החייב בתשלום ונמנע ממנו לשלמו מסיבה כלשהי שאינה חסרון כיס, ישקיע את הסכום בו מדובר בהשקעה צמודה. זו "מעין זכות" ולא "זכות" ממש כי במהלך השיערוך יש מקום לשיקולים המביאים לעתים להפחתת ההצמדה. במספר מקרים הלך ביהמ"ש בדרך פסיקת %70 מההצמדה. כל מקרה נבחן עפ"י נסיבותיו. יתכן ואילו ביהמ"ש העליון היה יושב במקרה דנן בערכאה הראשונה היה קובע שיעור הצמדה שונה, אך ביהמ"ש קמא כבר שקל את הענין לאור מכלול הנתונים שהובאו בפניו והחליט על הצמדה מלאה תוך אי צרוף ריבית. בכך ראה את הביטוי הנאות של מה שמתחייב לאור נסיבות המקרה ומאחר ואין אפשרות ליישם אמות מידה מדוייקות בענין כגון זה, אין גם לגלות עילה מדוע יבטל ביהמ"ש העליון את שיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה.
ד. אשר לשכר הטרחה - אין לגלות שביהמ"ש נתן דעתו להוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין ומכל מקום לא נתן טעמים לכך שפסק סכום יותר קטן מאשר מתחייב מהוראות התקנה הנ"ל. על כן יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לשכר הטרחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רמי שרעבי למערער, עו"ד מרדכי כהן למשיבה, 22.12.85).
ע.פ. 613/84 - אבו ג'אבר סלמאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. בנובמבר 1983 נשרף צריף בו התגוררה אשת המערער, אחרי שעזבה את בעלה, והאשה נשרפה בתוכו. החשד נפל על המערער ובני משפחתו והוא ומספר נוסף מבני משפחתו נעצרו. בשלב המעצר מסר המערער מספר הודאות, לרבות אחת בפני שופט השלום שהאריך מעצרו, וביהמ"ש ביסס את ההרשעה על הודאות המערער ו"דבר מה" נוסף כנדרש עפ"י החוק, והרשיע את המערער בעבירה של רצח. הערעור נדחה.
ב. אין ראיה לטענה שהופעל על המערער לחץ חיצוני כדי שימסור הודאתו, שהרי חלק מן ההודאות נתקבלו בנסיבות שהיה בהן משום הבעה יזומה של הודאה שאף לא ציפו לה באותו שלב. אם המערער אמר בשעת הכליאה, כאשר הודיעו לו רשמית במה הוא מואשם, "עשיתי מה שעשיתי ואני לא בורח מזה" הרי זוהי תגובה ספונטנית שאינה מצביעה על לחץ. בבית משפט השלום אמר המערער כשהובא להארכת המעצר "אני לא רצחתי אותה סתם. אני רצחתי אותה בשביל הכבוד שלי שהיא בגדה בי. תפסתי אותה שוכבת עם בן דודי. לא יכולתי לסבול... אז אני עשיתי את המעשה...". המערער לא טען מאומה בדבר לחץ שהופעל עליו למרות שבעת הבאתו בפני השופט יכול היה לטעון כל טענה של לחץ או איום. אין גם לומר שנתפס למורא וחשש מהבעת דברים בפני השופט שהרי דיבר לא מעט ותיאר באופן מפורט את האירוע.
ג. הסניגור טען שהמעצר של בני המשפחה יצר לחץ שבעטיו נאלץ המערער ליטול על עצמו אחריות למעשה אשר אותו לא עשה. מדובר איפוא, בקיומו של "לחץ פנימי" וכאן המקום לפנות לסימני האמת העולים מן ההודאות, זאת לצורך "הדבר מה הנוסף" הדרוש להודאה. התביעה התמקדה בהקשר זה בסיפורו של המערער כי דקר את אשתו לפני
מותה. אירוע זה לא היה ידוע לחוקרים מתוך בדיקת הגופה כי הגופה נשרפה ולא נתגלו עליה סימני דקירה. הפתולוג הממשלתי חיווה דעתו לראשונה כי לא מצא סימני דקירה, ורק בדיקה נוספת כרכה ממצא פתולוגי מסויים עם דברי המערער שהיו דקירות בתוך הגופה החרוכה נמצאה "כמות גדולה של דם קרוש" ועפ"י חוות הדעת של הפתולוג הצטברות כמות כה מסיבית של דם יכולה להתהוות רק עקב פגיעה ישירה באחד מאברי החזה במכשיר או כלי חודר כגון סכין. הפתולוג הממשלתי אכן התלבט ולא החליט באופן חד והחלטי מהרגע הראשון על קשר בין הצטברות הדם לבין דקירה, אך התלבטות כאמור היא לגיטימית ואין בה כדי לגרוע ממשקל הדברים.
ד. הסניגור גם הלין על כך שאנשי משטרה ניהלו דו שיח וברורים עם הפתולוג, אך אין ממש בתרעומת זו. הבדיקה לאחר המוות אינה חידון בו אסור להעזר במידע חיצוני, וכל עוד מוצג המידע החיצוני כהוויתו ובתור שכזה, ללא לחץ פסול על הרופא שישנה דעתו, אין לראות פסול בדו שיח ובהחלפת מידע. משמעות הדברים שיש סימנים לכך כי המנוחה נדקרה לפני שריפתה ורק מי שהיה המבצע שנכח במקום יכול היה לדעת פרט זה שנעלם מעיני האחרים. בקיאות בפרט בקשר לנסיבות שקדמו למוות שולל את האפשרות כי המערער נטל על עצמו דבר שלא הוא ביצעו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 12.12.85).
בג"צ 131/85 - יחזקאל אבו זוילי נגד עירית ירושלים
*חוק עזר של עירית ירושלים בענין שילוט (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה התקנת חוק עזר ע"י עירית ירושלים בדבר מדיניות שילוט בתחום שיפוטה. עתירת העותר נגד חוק העזר נדחתה. מבלי להתייחס לטענות מקדמיות של המשיבה דין העתירה להדחות לגופה. העיריה היתה מוסמכת לשנות את מדיניות השילוט בתחום שיפוטה ובהתקינה את חוק העזר תוך קביעת תקופת מעבר מהשלטים הקיימים יצאה ידי חובת הדין. כשנתברר ששלטו של העותר אינו תואם את הוראות חוק העזר אחד היה דינו להסרה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד ר. בטט לעותר, עו"ד י. קמינצקי למשיבה. 17.12.85).
בג"צ 161/85 - טנוס סליבה נגד מנהל המכס והבלו ואח'
*חילוט טובין מוברחים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בחיפוש שנערך ב- 1978 בדירת העותר נתפסו תכשיטי זהב שהמשיב סבר כי הם מוברחים . הם חולטו ולעותר נמסר אישור על החילוטלפי פקודת המכס. העותר לא תבע את התכשיטים תוך חודש ימים מיום התפיסה כפי שהיה בכוחו לעשות לפי פקודת המכס. בנובמבר 1978 הוזמן העותר אל נציג המשיב ונמסר לידו אישור המבטל את התפיסה לפי פקודת המכס ותחת זאת נקבע באישור כי התפיסה מתבססת על פקודת הסמכויות בענין היבוא והמכס (להלן פקודת הסמכויות) המאפשרת החרמת סחורה שהיתה מושטת והובאה לישראל שלא כדין. המנהל פעל עפ"י פקודת הסמכויות בשל חשדו כי התכשיטים הושטו בניגוד לצו מתן רשיונות ייבוא. בגין התכשיטים שנתפסו הוגש כתב אישום נגד העותר. בכתב האישום צויינו סעיפי עבירה לפי פקודת המכס ולא היתה התייחסות כלשהי לעבירה במסגרת פקודת הסמכויות. בימ"ש השלום קבע כי חלק מהתכשיטים נשוא כתב האישום הוברח ארצה ללא תשלום מכס והרשיע את המערער בעבירות של הברחה. המשיב החזיר לעותר אותם תכשיטים שעד מומחה קבע כי לא היו מוברחים. העותר ערער לביהמ"ש המחוזי ושם זוכה מאשמת "החזקת טובין מוברחים" אך הורשע בעבירות אחרות לפי פקודת המכס. למרות שהעותר לא ביקש החזרת יתרת התכשיטים, מעבר למה שקבע בימ"ש השלום, קבע השופט המחוזי כי יש להחזיר למערער את יתרת התכשיטים. המדינה פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה הבהרה אם ההוראה להחזיר את יתרת התכשיטים חלה רק על ההחרמה לפי פקודת המכס
או גם על ההחרמה לפי פקודת הסמכויות. על פניה זו השיב ביהמ"ש כי "טענת ההחרמה מכח פקודת הסמכויות לא השתקפה כלל בפרוטוקול... והדבר כלל לא נטען...". בהסתמכו על כך הסיק המשיב שאין סתירה בין הזיכוי מעבירות עפ"י פקודת המכס לבין סמכותו המבוססת על פקודת הסמכויות ובהתאם לכך המשיך בתפיסת התכשיטים שהוחרמו עפ"י פקודת הסמכויות. עתירת העותר נגד החלטה זו של המשיב נדחתה.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד י. שטיימן לעותר, עו"ד גב' נ. ארד למשיבים. 29.12.85).
בג"צ 429+520/85+428 - סיעת ש"ס ואח' נגד שר הדתות ואח'
*פגם במינוי מועצות דתיות (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עניינה של העתירה מינוי המועצות המקומיות בעיריות רמלה, עכו ודימונה כאשר העותרים טוענים כי נפל פגם בהליכי המינוי של המועצה הדתית בכל אחת משלוש הרשויות המקומיות הנדונות. העתירה נתקבלה. מתברר כי לא קויימו כל הליכי ההתייעצות שנקבעו בחוק. בשני מקרים נועצו רק בראש הרשות המקומית במקום להיוועץ במועצה כולה בדבר המינויים ובמקרה אחד נועצו ברב אחד ולא בשני הרבנים המקומיים. אי קיום הליכי ההתייעצות או מקצתם תוצאתה בטלות המינוי שנולד מתוך ההליכים שנפגמו. הפגמים נוצרו עקב טעות בתום לב, אך אין בכך כדי לשנות את אופיה של ההוצאה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד י. גרין ודוד גלס לעותרים, עוה"ד מנחם מזוז, גב' אביבית צבר, שמחה מירון ואסא אליאב למשיבים. 12.12.85).
ב.ש. 1135/85 - דוד שמול נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וסחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות לבית עסק וגניבת רכוש וכן במעשה של סחיטה באיומים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. בידי התביעה ראיות די מבוססות על ביסוס האישום בדבר התפרצות וגניבה ומצויות גם ראיות בנושא הסחיטה שלדעת ביהמ"ש המחוזי יש בהן פנים לכאן ולכאן. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי ראוי לעצור את העורר בשל עבירת ההתפרצות והגניבה ולטענת העורר אין בסיס מספיק בחומר הראיות לביסוס האשמות ומזה חמש שנים לא היה מעורב בפלילים. הערר נדחה.
אכן, עבירת רכוש כשהיא עומדת בפני עצמה איננה, בדרך כלל, עילה מספקת למעצר אדם בטרם משפט, אך כאן מדובר באדם שבמרוצת השנים, אמנם בצעירותו, עבר עבירות רבות, הן נגד הרכוש והן עבירות אחרוה. כשמצויות ראיות לכאורה שאדם כזה חוזר ועובר עבירות רכוש, יש ענין צבורי שיוחזק במעצר למען לא יחזור ויסכן את רכוש הצבור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד וייס לעורר, עו"ד גב' אפעל גבאי למשיבה. 10.12.85).
ב.ש. 1161/85 - שמעון אטיאס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע שני מעשי פריצה וגניבה מבתי מגורים כאשר הרכוש שנגנב לא אותר. בידי התביעה ראיות לכאורה וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. ההנמקה לכך היא שמדובר בעבירות רכוש חמורות שהיו ל"מכת מדינה" וכן מדובר בעורר שלחובתו הרשעות קודמות רבות למדי בעבירות רכוש, וכן תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי. הערר נדחה.
העורר טוען כי השופט שגה בכך שסבר כי בידי התביעה ראיות לכאורה באשר לשני מעשי ההתפרצות כאשר מערכת הראיות באחת העבירות נשענת כל כולה על עדותו של עד מדינה ואילך בעבירה אחרת הסיוע הקיים כביכול אינו סיוע. כמו כן הוא טוען שאין שני עונשי מאסר על תנאי תלויים כנגד העורר אלא אחד, וכן כי העבירות הקודמות של
העורר בוצעו בהיותו קטין. עפ"י המשתמע מחומר הראיות שבידי התביעה הרי שלכאורה העורר עשה את עבירות הרכוש לדרך חיים. יש והוא משתתף בפריצה, ויש שהוא משמש צינור למכירת הרכוש הגנוב. בין אם כך ובין אם כך, כאשר מעשים אלו מתמשכים ברצף, חרף הרשעות קודמות וחרף מאסר על תנאי, ראוי לעצור אדם כזה עוד בטרם משפט.
(בפני: השופט ד.לוין. עו"ד ביטון לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 17.12.85).
ב.ש. 1156/85 - אברהם ויינאפל ושמעון בן שמעון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של ויינאפל נדחה ושל בן שמעון נתקבל).
שני העוררים נתפסו בעת שניפצו חלון ראווה של חנות תכשיטים כשהם מסתייעים במוטות ברזל. ביהמ"ש הורה על מעצרם של השניים עד תום ההליכים, בעיקר משום שלשניהם עבר פלילי בעבירות רכוש, ותלויים ועומדים נגדם ענשי מאסר על תנאי. ביהמ"ש הדגיש כי חומרת העבירה כשלעצמה לא היתה מצדיקה מעצר כזה, אולם לנוכח עברם הפלילי ראוי שהדבר ייעשה, שכן ניכר בהם כי דרכם לחזור לסורם וטובת הצבור הוא שיוחזקו במעצר. עררו של ויינאפל נדחה ושל בן שמעון נתקבל.
בעוד שהעורר. הראשון הוא עבריין מועד בעבירות רכוש ועבירות אחרות ורשומות לחובתו 18 הרשעות קודמות המשתרעות ברצף על פני שנים, ובעוד כלפיו תלויים ועומדים שני ענשי מאסר על תנאי, הרי ככל שמדובר בעורר השני רשומה לחובתו הרשעה קודמת שבגינה הוטל עליו מאסר על תנאי של ארבעה חדשים והרשעה קודמת נוספת מלפני תקופה ארוכה. ככל שמדובר בעורר הראשון המעצר מוצדק. ללא ספק, שהרי אם יש טעם ראוי לצוות על מעצר בטרם משפט, הרי הוא בראש ובראשונה כדי להגן על הצבור מפני עבריין מועד הפוגע בזולת או ברכושו כל אימת שהוא חופשי לנפשו. באשר לעורר השני הרי השלוב של מעשה העבירה המיוחס לו שאינו מהחמורים בנסיבותיו ועברו הפלילי הקל כאמור, אינם מכריעים את הנסיבות האישיות המיוחדות שהועלו אשר מלמדות על כך כי רצוי ככל האפשר שיימצא בחוג משפחתו. לפיכך יש לשחרר את העורר השני בערבות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד י. גולן לעוררים, עו"ד רומנוב למשיבה. 17.12.85).
ב.ש. 1149/85 - יהודה אללוף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת למעלה משני גרם הרואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. נגד העורר רשומות הרשעות קודמות ובכללן החזקת סמים וסחר בסמים. לאחרונה נגזר דינו בדצמבר 1983 לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולא חלפו ימים רבים והעורר נתפס בדירתו כשהוא מטפל בסם הרואין ובהחזקתו. מאז מעצרו של העורר במאי 1985 התקיימו מספר ישיבות של ביהמ"ש והושמעו כמעט כל עדי התביעה והמשך המשפט נקבע לחודש ינואר. הסניגור ביקש עיון חוזר במעצר העורר ובדין נדחתה בקשתו. מדובר בעבירה מאוד חמורה ובעבריין סמים מועד. קיים סיכון שאם ישוחרר יחזור עד מהרה לסורו כפי שקרה בעבר. הראיות מאשרות בבירור כי העבירה נעברה וגם העורר אינו כופר בהחזקת הסמים, אלא טוען כי החזיק את הסם לצריכתו העצמית. במקרה זה, אין חשש של ממש שאם הדיון יסתיים רק בעוד מספר חודשים יימצא העורר במעצר תקופה העולה על העונש הצפוי לו אם יורשע.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד זינגר לעורר, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 12.12.85).
ב.ש. 1189/85 - מכלוף הררי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים כאשר המשפט נקבע למועד מאוחר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
לא היה מקום לשנות את החלטת ביהמ"ש דלמטה בענין מעצר העורר עד תום ההליכים לא מבחינת התשתית הראייתית
ולא מבחינת אופייה המסוכן של העבירה המיוחסת לעורר, אלמלא נתברר, לאחר החלטת המעצר, כי משפטו של העורר נקבע להוכחות לתחילת חודש יוני 1986. ההסתברות היא שהמשפט יסתיים קרוב לשנה לאחר מעצרו של העורר, וכל אותה שנה יהא העורר נתון במעצר. מטעם זה בלבד יש לקבל את הערר ולשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט ש.לוין. עו"ד קאזיס לעורר, עו"ד גב' אפעל למשיבה. 29.12.85).
ב.ש. 1143/85 - חליל אבו מדיעם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לאנוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בנובמבר 1985 נהג העורר ברכבו הפרטי בחוצות באר שבע ותיירת שבדית ביקשה הסעה לאילת. העורר לא גילה לה כי אין מגמת פניו לאילת. במקום להסיעה לאילת כפי שהבטיח שינה כוון ונסע אל עבר משמר הנגב ובאמצע הדרך סטה אל עבר אזור מבודד. התיירת ניסתה להמלט מהמכונית, נאבקה עם העורר והלה השתמש בכוח וחבל בה, אך הצליחה להחלץ מהמכונית. העורר הודה למעשה כי התכוון לקיים עם התיירת יחסי מין וכי לא היה לו כל יסוד להניח שתסכים לכך, אך בהתממות טען כי קווה לשכנע אותה להסכים ומאחר שאין לו עמה שפה משותפת התכוון לעשות זאת בשפה אילמת. הוא הואשם בחטיפה לשם חבלה ועבירת מין, נסיון לאנוס, תקיפה חבלנית וכו' וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר חמורות הן ואפילו יורשע רק בחלק מהן צפוי הוא לעונש מוחשי וכבד. מדובר במעשה מסוג המעשים שהפכו עם הזמן לחזיון נפרץ, תופעה המטילה חיתיתה על צבור של נשים הנופלות קרבן לזדון לבם של נהגים. חומרה יתירה יש במעשים כאלה כאשר הם מבוצעים בתיירות המבקרות בארץ ומוציאים את דיבת הארץ רעה ופוגעים בתדמיתה של ישראל כמדינת תיירות. העבירות הללו, כשלעצמן, מצדיקות, ובמציאות דהיום, גם מחייבות, מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים במידה וקיימות ראיות לכאורה בידי התביעה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מלצר לעורר, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 12.12.85).
ב.ש. 1190/85 - מדינת ישראל נגד אהרון מסיקה
*שחרור ממעצר (נסיון למכור יהלומים שנשדדו) (ערר על החלטה לשחרור ממעצר - הערר נדחה).
המשיב נעצר על ידי המשטרה לצרכי חקירה בקשר לשוד יהלומים. אין הוא נחשד כי השתתף במעשה השוד אלא כמי שעמד בקשר עם אחד החשודים בשוד והיה מעורב בנסיון למכירת היהלומים שנשדדו. בימ"ש השלום הורה על מעצר המשיב לעשרה ימים וביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב לאחר שכבר היה עצור חמשה ימים באשר לדעת ביהמ"ש המחוזי אין בחומר שהוצג בפניו עילה מספקת להמשך מעצרו של המשיב. הערר נדחה. חרותו של אדם היא מזכויות היסוד של האזרח, ואין לשלול חרות זו שלא לצורך באין עילה מספקת לכך. השאלה אם יש עילה למעצר ראוי לה שתבחן בזהירות ובכובד ראש. ספק אם מתוך החומר שבתיק ניתן לייחס למשיב אשמה כלשהי.
(בפני: השופט ד. לוין. 23.12.85).
ב.ש. 1139/85 - מדינת ישראל נגד יואב לביא
*שחרור עד לגזה"ד (סמים) (ערר על שחרור עד למתן גזר הדין - הערר נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות של סחר והחזקה של כמויות לא מבוטלות של חשיש וכן בעבירות על פקודת התעבורה וקבלת נכסים שהושגו בעוון. ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשת המדינה לעצור את המשיב עד למתן גזר דינו, והסביר כי לכלל שיש לעצור נאשם בעבירות של סחר בסמים עד גמר ההליכים קיימים יוצאים מן הכלל. כאן התרשם השופט מהעובדה שהמשיב הוא רק בן 24 שנים, שרת בצה"ל ואין לו הרשעות קודמות וכן שאין מדובר באישיות פלילית והעבירות
שבהן הודה המשיב בוצעו עקב השפעתם הרעה של אחרים. בנסיבות אלה סבר השופט שהתמונה המלאה במה שנוגע לאישיותו של המשיב ונסיבותיו תתברר רק לאחר הגשת תסקיר שירות המבחן ולפיכך דחה את מתן גזר הדין והורה על שחרור בערובה כאמור. הערר נתקבל. ביהמ"ש העליון שמע את נציגת שרות המבחן ומהפרטים שנמסרו עדיין אין תמונה מלאה אודות המשיב. על כל פנים מסתבר שהתמונה הלכאורית המצטיירת אודות אישיותו של המשיב ומעורבותו בענין הסמים היא שונה מכפי שהשופט סבר והמקרה הנוכחי אינו שונה מכל מקרה אחר של אישומי סמים המצדיק מעצר עד לסיום ההליכים. מה גם שהתשתית העובדתית אינה שנויה במחלוקת.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד א. רומנוב לעוררת, עו"ד מרוז למשיב. 6.12.85).
ב.ש. 1142/85 - מדינת ישראל נגד אילן אמסלם
*שחרור בערובה (התפרצות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בוצעה התפרצות מתוחכמת לדירת מגורים שבה נפרצה כספת ונגנב רכוש רב. הוגש כתב אישום נגד שלושה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של האחד, על שחרורו של השלישי שלגביו אין תשתית עובדתית, ועל שחרורו של המשיב בתנאים מסויימים, אם כי לדעת ביהמ"ש המחוזי קיימת לגביו תשתית עובדתית למעשה. נימוקו של ביהמ"ש היה כי המשיב אמנם יזם את הפריצה אך הוא לא היה המבצע העיקרי וכן הצביע השופט על העובדה שהמשיב הוא בן יחיד התומך בהוריו החולים, שאביו נכה בשעור %100. השופט לא התעלם מעבירותיו הקודמות של המשיב אך סבר שאין לה משמעות רבה מאחר שהן בוצעו מזה זמן רב. הערר נתקבל.
קיימת תשתית ראייתית מספקת שדי בה לסבך את המשיב במעשים המיוחסים לו. מדובר בעבירה חמורה ומתוחכמת ואם כי עבירותיו הקודמות של המשיב בוצעו מזה זמן רב אין להתעלם מהן כליל. באשר למצב הרפואי של הורי המשיב, קיימת עוד אחות נשואה ואין מניעה שהיא תושיט להם את הסיוע הנדרש להם. בכל הנתונים יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד א. רומנוב לעוררת, עו"ד בר חיים למשיב. 6.12.85).
ב.ש. 611+758/85 (ד.נ. 29/83) - סהר חברה לביטוח בע"מ נגד מריו כהנקא
*הארכת מועד לתיקון טעות סופר (בקשה להארכת מועד לתיקון טעות סופר - הבקשה נתקבלה).
בד.נ. 29/83 הוחלט לקבל עתירת המבקשת נגד המשיב ולשנות את החלטת ביהמ"ש העליון בדיון הקודם בענין ניכוי %25 מס הכנסה מסכום הנזקים שנקבעו בפריט של אובדן השתכרות בעתיד. המבקשת סבורה שנפלה טעות בחישוב בביהמ"ש העליון ולפיכך ביקשה תיקון הטעות. ברם, מכיוון שסעיף 81 לחוק בתי המשפט קובע מועד של 21 ימים לתקון טעות סופר ביקשה המבקשת הארכת המועד, באשר הגישה את הבקשה למעלה מחודשיים לאחר קבלת העתירה. ביהמ"ש העליון החליט להאריך את המועד ולקבל את הבקשה.
עפ"י סעיף 81 "אם מצא בימ"ש כי נפלה טעות בפסק דין... רשאי הוא, תוך 21 ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת...". המשיב טוען כי הבקשה לתקון הטעות הוגשה באיחור ותשובת המבקשת היא כי אין סעיף 81 חל אלא על תיקון פס"ד ביוזמת ביהמ"ש בעוד שלגבי תיקון לפי בקשת בעל דין אין הגבלת זמן להגשת בקשת התיקון. לטענה זו אין תימוכין בנוסח החוק וצדק המשיב כי הבקשה הוגשה באיחור. מאידך טוען המשיב שהמועד של 21 הימים אינו ניתן להארכה אך גם טענה זו יש לדחות. אין מועד זה שונה מכל מועד אחר שנקבע בחיקוק ואשר ניתן להארכה על יסוד טעם מיוחד. השאלה היא אם הצביעה המבקשת על קיום "טעם מיוחד" והתשובה לכך היא כי בנסיבות הענין אכן הצביעה על טעם מיוחד.
השופט ש. לוין סבר כי סעיף 81 לוקה בניסוחו ובמגמותיו וכל עוד הסעיף עומד בעינו יש להקל על המבקש תקון פסק דין או החלטה אחרת בטיבו של הטעם המיוחד הנדרש להארכת המועד לפי תקנה 528, הרבה מעבר לפרשנות שניתנה לדיבור זה בסוגיות אחרות. לאמור, כל אימת שהתקון לא יגרום לבעל דין שכנגד עיוות דין ויש למבקש הסבר מתקבל על הדעת למחדלו יטה ביהמ"ש לראות שקיים "טעם מיוחד" המצדיק העתרות לבקשה להארכת המועד. במקרה דנא הצביע פרקליט המבקשת על קיומם של שלושה גורמים שיש בהם כדי להסביר את האיחור בהגשת הבקשה. לגוף הענין אכן חלה טעות בחישוב או פליטת פולמוס ויש להעתר לבקשה לתיקון כבקשת המבקשת.
הנשיא שמגר העיר כי נתקיים במקרה שלפנינו טעם מיוחד להארכת המועד ואינו רואה צורך להתייחס לפרשנותו של סעיף 81.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט ש. לוין, הוסיף הנשיא שמגר. עוה"ד א. גולדנברג וא. שלוש למבקשת, עו"ד מ. קין למשיב. 8.12.85).
בג"צ 189/85 - ורדים.... בע"מ נגד המועצה לייצור ושווק צמחי נוי ואח'
*הגדרת צמחי נוי ליצואן מורשה (העתירה נדחתה).
לעותרת שני כתבי הרשאה לפעול כיצואן מורשה של צמחי נוי. המשיבה היא גוף שהוקם מכוח החוק והוענק לה מעמד של יצואן יחיד של צמחי נוי, אך מבלי לגרוע מזכותם של אלה שעסקו ביצוא של צמחי נוי בחמש השנים לפני החוק להמשיך ביצוא עפ"י היתר המועצה. התעוררה מחלוקת בין העותרת לבין המשיבים באשר לשני עניינים - האחד אם רשיון לייצוא צמחי נוי כולל גם חומרי ריבוי של הצמח והנושא השני נוגע לייצוא צמח מסויים אם הוא כלול במסגרת הרשימה שלפיה מוענקים הרשיונות בשני העניינים פסק בג"צ כי המשיבה צודקת בעמדתה.
לענין הפירוש שיש לתת להגדרת "צמח נוי" טענה העותרת כי יש לקבל את הפירוש שלה, ואפילו אם יש מקום לפירוש של המשיבה באשר להגדרה הרי מן הדין להעדיף את זה המקובל עליה, מהטעם שמדובר בחוק מונופוליסטי המגביל את חופש העיסוק ובמקרה כזה יש לפרש כל ספק באופן שיש בו כדי להרחיב חרותו של האזרח ולא להגבילה. טענה זו אין לקבל בענייננו. אין זה מקרה בו קיימים שני פירושים סבירים, פחות או יותר במידה שווה, שאז יש להעדיף את הפירוש המקיים את חופש העיסוק על פני הגבלתו. בפנינו מצד אחד פרושם של המשיבים המתיישב עם מטרת החוק ומצד שני פרושה של העותרת העומד בסתירה בולטת למטרה זו, ובנסיבות אלה אין מנוס מאימוץ פרושם של המשיבים. גם לעתירה השניה אין יסוד. העותרת העלתה גם טענת הפליה באשר הוצא כתב הרשאה ליצואנים אחרים, ואולם אפילו הוצאו כתבי הרשאה כאלה בטעות או שלא כדין, לא יורה בג"צ לחזור ולהוציא גם לעותרת כתב הרשאה בנגוד לדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ברוך שוגול לעותרת, עוה"ד מרדכי שחם, מ. מזוז וש. מאירי למשיבים. 19.12.85).
בג"צ 74/85 - אמפיסל בע"מ ואח' נגד אמפיסל (ישראל) בע"מ
*רישום סימן מסחר (ערעור בהתאם לסעיף 53 לפקודת סימני מסחר - הערעור נדחה).
תחילתה של הפרשה בשנת 1974. הסימן אמפיסל כבר היה רשום בשנה זו על שם המערערת, והמשיבה שרצתה ברישום סימן זה על שמה, הגישה בקשה נגד המערערת בהתאם להוראות סעיף 41 לפקודת סימני מסחר ובה ביקשה ביטול רישומו של סימן זה מחמת אי שימוש. בדיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה בחודש מאי 1985 שעל פיו חזרה בה המשיבה מבקשתה לבטל את רישום הסימן של המערערת ומאידך הסכימה המערערת לתת רשיון ולהתיר למשיבה להשתמש בסימן זה. ההסכם נדון בפני רשם סימני המסחר ובהחלטתו קבע כי לאור בקשת באי כוח הצדדים ולאמר בדיקת ההסכם שהוגש לעיונו הוא מאשר
את ההסכם כהסדר פשרה בין הצדדים. הוא הוסיף כי הרשיון ירשם לטובת החברה הישראלית אמפיסל (ישראל) בע"מ בהתאם לסעיף 50 לפקודת סימני המסחר. עתה מבקשת המערערת, בעלת הסימן, לחזור בה מן ההרשאה שנתנה למשיבה בטענה כי לא נתמלאו תנאי סעיף 51 לפקודת סימני המסחר ועל כן אין תוקף להסכם ולהרשאה. עתירתה נדחתה. הרשם קבע כי נתמלאו דרישות ההסכם ובהחלטתו אין להתערב. בג"צ דן בכל הנושאים הקשורים ברישום סימן ומתן הרשאה להשתמש בו וכן ההשלכות שיש להסכם הפשרה הנדון ולעובדה כי הרשות שהוענקה היתה עפ"י הסכם הפשרה והגיע למסקנה כי צדק הרשם בהחלטתו.
(בפני השופטים: גולדברג, וייס, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד ש. פלד לעותרים עו"ד א. גבריאלי למשיבה. 1.12.85).
ע.פ. 613/85 - עבדול סלאמה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת אקדח שנגנב מצה"ל, אותו קנה ב- 150 דולר. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 750,000 שקל והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגורית טענה כי המערער קנה את הנשק לצורך אירועים חגיגיים של חפלות ולא לצרכי עבריינות פלילית אולם, גם אם נניח שיש בכך כדי להקל עמו, הרי לא הוכחה טענה זו ואין היא מתקבלת על הדעת. לנאשם הרשעה קודמת של סחר וייבוא סמים שבגינה נגזרו לו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, ומציאת נשק בידי מי שהורשע בעבר בעבירת סמים חמורה יש בה משום חומרה וסכנה מיוחדות.
(בפני השופטים: אלון, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' ב. לקנר למערער, עו"ד גב' נ בן אור למשיבה. 1.12.85).
ע.פ. 621/85 - יוחנן פלד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף מסמך בידי עובד צבור) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד כחוקר במוסד לביטוח לאומי ומתפקידו היה לאמת פרטים בתביעות להטבות כספיות. המערער ביקש ל"קצר" את הדרך ו"ליעל" את עבודתו ורשם הודעות שונות כאילו אלה נרשמו מפי התובעים ואף חתם בשמם של התובעים על ההודעות שרשם. מיד כשנתגלה המקרה הראשון הודה המערער במעשהו וגילה לממונים עליו את יתר המקרים ושיתף פעולה באופן מלא עם המשטרה. זו עבירתו הראשונה של המערער ואין חולקין כי לא צמחה למערער טובת הנאה מהמעשים הנדונים. הוא הורשע ב- 36 פרטי אישום שעניינם עבירות של זיוף מסמך בידי עובד צבור, מרמה והפרת אמונים ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער עבר בעקבות המשפט טראומה קשה ולמד את לקחו לכל ימי חייו ואין צורך בעונש מרתיע לגביו. הפרקליטות בערעור השאירה את ענין מידת העונש וסוג העונש לשיקול דעתו של ביהמ"ש ותארה בצורה מאוזנת את השיקולים לכאן ולכאן. בתקופה בה בוצעו העבירות היה המערער נתון ללחצים קשים ובתנאים שהשפיעו עליו מבחינה נפשית. לנוכח הלחצים הנפשיים כאמור המליץ שרות המבחן שלא להטיל על המערער עונש מאסר אלא להפנותו לטפול מקצועי כדי לחלצו מן המשבר הנפשי שאליו נקלע. אכן, לאור כל הנסיבות סוג העונש שמן הראוי להטיל על המערער איננו זה של מאסר בפועל ומן הראוי להטיל עליו עונש מסוג אחר. לפיכך הוחלט לבטל את עונש המאסר ולהטיל על המערער פיקוח של קצין מבחן לתקופה של שלוש שנים. במשך תקופת המבחן יעבוד המערער אמת לשבוע בשעות אחה"צ במגן דוד אדום כשרות ללא תמורה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עוה"ד שכטר ושיבר למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 3.12.85).
ע.פ. 743/85 - חורי גריס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה ע"י דקירה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכך שדקר את חברתו לשעבר, בסכין, בבית החזה, בין צלעותיה. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של ששה חדשים בחופף. הערעור על חומרת העונש נדחה. כל הטענות לקולא כבר הועלו בפני ביהמ"ש דלמטה והשופט התייחס להן. מעשה זה של דקירה בסכין, בנסיבות האמורות, הינו חמור ביותר, וחסד עשה ביהמ"ש עם המערער שדן אותו לשנתיים מאסר בפועל בלבד ואף חפף תקופה של חצי שנה מאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: אלון, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד נ. בטיטו למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 1.12.85).
ע.פ. 887/85 - אבי דוד נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
התביעה התמהמהה במתן אפשרות למערער לעיין בתיק החקירה והמערער התלונן על כך בפני השופט שניהל את המשפט והלה נטל מידי התביעה את התיק כדי לבדוק אם נמסר למערער כל החומר. טענת המערער היא כי תוך כדי כך יכול היה השופט לעיין בגליון ההרשעות הקודמות ולכן הוא צריך לפסול עצמו. ביהמ"ש סרב לפסול את עצמו והערעור נדחה. לא כל עיון חטוף ברשימת ההרשעות ולא כל קטע מידע המגיע לשופט פוסל את השופט מן הדיון בתיק. חזקה על שופט שהוא חסין מפני השפעות חסרות המשקל של קטעי מידע המגיעים לידיעתו. אין להתפס לכל פרט שולי כדי להעלות טענה נגד כשירות השופט. אין כאן אות וסימן לאפשרות ממשית של משוא פנים.
(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 10.12.85).
ע.פ. 890/85 - עטא אבו חומוס נגד מדינת ישראל
*ביצוע מעשה מגונה בכפייה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשה מגונה בכפייה ונדון לתשעה חדשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי וכן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה במשך חמש שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הגירסות שנשקלו ע"י ביהמ"ש היו של המתלונן כי תוך כדי נסיעה במונית הנהוגה בידי המערער נטפל אליו המערער וביצע בו מעשים מגונים בכפיה, ושל המערער כי המתלונן שנכנס למונית כנוסע הוא ששלח ידו לעבר המערער כדי לבצע בו מעשה מגונה. השנים מסכימים כי המונית לא נסעה היישר ממקום המוצא בככר ציון בירושלים ליעד שהיה ברמות שרת אלא בסטיה לסביבות מלון הולילנד בשביל עפר שם עצרה המכונית.
ביהמ"ש קיבל את גירסת המתלונן רק בחלקה. לגבי החלק שדחה לא קבע שהלה שיקר ביודעין ובמתכוון, אלא שלא תאר במדוייק את מה שקרה למעשה. דחיית חלק מגירסה, בעיקר כאשר לפי התרשמות ביהמ"ש לא נאמרו הדברים הנדחים במטרה לשקר, ודאי שאינה מחייבת את דחיית הגירסה כולה. די בכך שהדברים נשקלים בזהירות ראוייה והמסקנה מוסקת על סמך שיקולים המתקבלים על הדעת. כזה המקרה שבפנינו. קשה להעלות על הדעת שנער בן 19, המתלונן, יעז תוך כדי נסיעה במונית עם נהג שאינו מכירו והמבוגר ממנו בכעשר שנים, להיטפל אליו. קל וחומר כאשר הנער עזב זה עתה את חנות דודו עם פדיון יומי של 700,000 שקל במזומן ושיקים של כעשרה מליון שקל. כמו כן התנהגותו של המתלונן אותו לילה ולמחרת היום מצביעים על טראומה שעברה עליו. סיכומו של דבר, ביהמ"ש בחן שתי גירסאות והגיע למסקנה כפי שהגיע ובכך אין להתערב.
אשר לעונש - מי שמחזיק בהגה של מונית חייב לשמור על התנהגות ראוייה אם לא מופתית. יש בכך כדי להוסיף נופך של חומרה למעשים שהוכחו, החמורים כשלעצמם. על
כן עונש מאסר בפועל ל- 9 חודשים וכן מאסר על תנאי אינו חמור מדי. הוא הדין בענין פסילתו של המערער מלהחזיק רשיון נהיגה משך חמש שנים. עיקר עבודתו של המערער היתה כטבח ורק בשעות הפנאי נהג במונית. אין איפוא לומר שהשלילה תפגע במטה לחמו ממש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד חבש למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 22.12.85).
ע.פ. 718/85 - צבי מרילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (דולרים מזויפים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קיבל דולרים מזוייפים כדי להפיצם ומאחר שנוכח כי יצורם לא עלה כהלכה והם נדבקים זה לזה החזיר אותם לספק. הוא הורשע בעבירה של החזקת דולרים מזוייפים ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של חצי מליון שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. נכון שהמערער לא הפיץ את הדולרים, אך, כאמור, ההחזרה לספק לא נעשתה מתוך חרטה כנה אלא מתוך כך שנוכח שהייצור לא עלה כהלכה. למערער הרשעות קודמות ובכללן עבירה של הפצת מסמך מזוייף בנסיבות מחמירות. בנתונים אלה העונש איננו חמור מדי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, בן דרור. עו"ד בר עוז למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 17.12.85).
ע.פ. 825/84 - משה טייב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשה מגונה בכפיה, בנהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח והסתייעות ברכב לביצוע עבירה נגד המוסר. הוא נדון לשלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של עשר שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער נהג במכוניתו ואסף טרמפיסטית תיירת. תוך כדי נסיעה ביצע בה מעשים מגונים והדבר נפסק רק לאחר שהטרמפיסטית ברחה מבעד לחלון המכונית כשזו נעצרה. התנהגותו של המערער היא חמורה ומן הראוי להטיל בעבירות מסוג זה עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע, לא רק את המערער אלא גם שכמותו. גם הפסילה מוצדקת בנסיבות הענין, בעיקר על רקע הרשעותיו הקודמות של המערער הכוללות בין השאר אישומים ברי פסילה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד פינוימן למערער, ועו"ד גב' ר. רבין למשיב. 8.12.85).
ע.פ. 334/85 - מאיר שלמה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שידול לזנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שידול לזנות ולמזלה של המתלוננת נתגלו העובדות בעוד מועד, כשהיא ניצבת בכביש מוכנה למלא את רצונו של המערער. למערער עבר פלילי עשיר, בעבירות של איומים, תקיפה, מרמה וסמים ובעבר הוטל עליו פקוח וכן מאסר על תנאי וכל זה ללא הועיל. לאחר מכן הושתו עליו מאסרים בפועל לתקופה קצרה ואחר כך לתקופה יותר ארוכה וכל אלה לא עזרו. עתה הוא נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. לאור הנתונים הנ"ל אין העונש מצדיק התערבות בו. תוך שבתו בכלא נשא המערער לאשה את המתלוננת ויש לקוות שלאחר ריצוי עונשו לא יחזור עוד לסורו אך בעונש שהוטל אין להתערב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 2.12.85).
ע.פ. 457+529/85 - פואד ומוחמד נגד מדינת ישראל
*ביצוע שוד וחומרת העונש (מוחמד ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש ופואד על חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).
תייר הותקף תוך כדי לכתו ברחוב בירושלים ע"י שני המערערים, הוא ברח ונתפס על ידם ופואד שדד מאת המתלונן את כספו. גם מוחמד הורשע במעשה השוד וערעורו על ההרשעה אין לו יסוד. יהא זה מלאכותי להפריד בין התקיפה הראשונה לבין התקיפה השניה. היה זה מעשה אחד והדעת נותנת, עקב התקיפה הראשונה, ששני המערערים קשרו ביניהם קשר לבצע את השוד. הפעילות המשותפת עולה ברורות מראשית המעשה המעידה על ההמשך. הלכה פסוקה היא שנוכחות שאינה מקרית מקימה חזקה, הניתנת לסתירה, של סיוע לעבריין העיקרי. לפחות כזאת היתה נוכחותו של מוחמד והעובדה שהלה תקף את המתלונן, ולו אך בשלב הראשוני, היא ודאי מעבר לנוכחות גרידא. על כן דין הערעור על ההרשעה להדחות.
אשר למידת העונש - ביהמ"ש לפואד ששה חודשי מאסר ושהייה במעון פתוח במשך שנתיים למן שחרורו ואילו מוחמד נדון לשהייה של שנתיים במעון פתוח. לא היה מקום להתערב בעונש, שכן המעשה שבוצע פוגע בתדמיתה של ישראל כמדינה שוחרת תיירות וחומרתו בולטת על פני הדברים, ויחסית לחומרת המעשה העונש קל ביותר. אולם, מסתבר שקיים לפחות ספק אם מוסמך היה ביהמ"ש עפ"י סעיפים 24 ו- 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) להרשיע את המערערים ובד בבד לגזור עליהם שהייה במעון פתוח. לפחות לכאורה מתיחסות דרכי הטיפול המפורטות בסעיף 26 רק למקרה בו לא הורשע הקטין. הואיל ושני המערערים הסכימו שיוצא צו פיקוח שיותנה בהמשך שהותם במעון פתוח הוחלט להוציא צו מבחן למשך שנה והצי בתנאי שהמערערים ימשיכו לשהות במעון פתוח וכן הוחלט לקצר את תקופת השהייה במעון פתוח משנתיים לשנה ומחצה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, חלימה, החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד חביבאללה וברעלי למערערים, עו"ד ר. לוי למשיבה. 2.12.85).
ע.פ. 43/83 - אהרן עבדו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של סחיטה בכוח וסחיטה באיומים ונדון לששה חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי, ותשלום קנס כספי של 10,000 שקל ו- 5,000 שקל פיצוי למתלונן. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לא היה מקום להתערב בעונש אילולא חל שינוי חיובי במערער מאז הורשע בדינו ונפתח פתח לשיקומו. המשך שמיעת הערעור נדחה בשעתו ובתקופת הדחייה המערער היה משוחרר. עפ"י תסקירים של שירות המבחן מנהל המערער אורח חיים יציב ונורמטיבי וטובים הסיכויים לשיקומו. בנסיבות אלה מן הראוי לתת למערער הזדמנות לשקם את עצמו ולהמשיך בדרך החיובית שבה החל. לפיכך הוחלט לבטל את המאסר בפועל.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר.רבין למשיבה. 8.12.85).
ע.פ.61/85 - דוד סעדון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער נתפס ע"י אנשי משטרה כאשר הוא נושא בידיו טלביזיה, שני בקבוקי משקה חריף ורדיו- טייפ וכשנשאל מה עושים אלה בידיו אמר כי מצא אותם בתוך בית מתחת למדרגות. המערער הועמד לדין באשמת התפרצות לבית-עסק וגניבה מתוכו, בהסתמך על כך שכ- 16 שעות לפני שהרכוש נתפס בידי המערער היתה פריצה למסעדה ומתוכה נלקח הרכוש. עמדת התביעה התבססה על חזקתו
התכופה של המערער ברכוש, אשר הסברו לא נמצא אמין. בית המשפט המחוזי ביקר במקום וקבע שהמערער לא יכול היה לגלות את הרכוש באקראי אלא אם הניח אותו שם שכן מדובר במקום מוצנע היטב. על כן קבע בית המשפט כי המערער הוא שעשה את מעשה הפריצה ודן אותו ל- 30 חודשים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 90 יום כששני העונשים מצטברים. הערעור נדחה.
לענין ההרשעה - זו מבוססת כאמור על החזקה התכופה שלא נמצא לה הסבר מניח את הדעת. טוען הסניגור כי קיימות אפשרויות נוספות שיש בהן כדי להסביר את חזקתו של המערער ולא לסבכו בהתפרצות. כך למשל, יתכן כי פלוני ביצע את ההתפרצות והטמין את החפצים וביקש מהמערער להוציאם משם. אכן, אפשרות כזו קיימת כאפשרות היפוטתית כשם שבכל מעשה של חזקה תכופה קיימות אפשרויות היפוטתיות אין סופיות. בסוגיית החזקה התכופה השאלה איננה אם קיימות אפשרויות היפוטתיות, אלא אם הגירסה שמעלה הנאשם להגנתו היא גירסה שיש בה כדי להראות אפשרות סבירה. בענייננו היתה גירסת המערער שמצא את הרכוש בבית מתחת למדרגות וגירסה זו אינה סבירה כלל ועיקר. כיון שכך עומדת החזקה התכופה בלא שהוסברה ובדין הורשע המערער במעשה הפריצה עצמו. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בעבירות הקודמות של המערער ובכך שביצע את הפריצה כשמאסר על תנאי עומד ותלוי נגדו. (בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בן-דרור. עו"ד סירקיס למערער, עו"ד לי-רן למשיבה. 11.12.85)
ע.פ. 232/85 - יעקב משה אוחנה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בקטטה שהתפתחה דקר המערער את המנוח וגרם למותו וכן דקר משתתף אחר בקטטה ופצע אותו. הוא הורשע עפ"י הודאתו בהריגה ובחבלה בכוונה מחמירה ונדון לשבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אמת, לא המערער הוא שיזם את הקטטה אלא נקלע לתוכה, אך משהתפתחה הקטטה, היה זה המערער שהרג אדם מתוך שדקרו עשר דקירות בכל חלקי גופו. על מעשה זה יש להטיל מאסר בפועל לתקופה משמעותית. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את נסיבות הענין, לרבות עברו הפלילי של המערער הכולל בתוכו עבירות אלימות מזה וחזרתו בתשובה, הודייתו וסבל משפחתו מזה. העונש משקף איזון ראוי בין השיקולים השונים.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיב. 8.12.85).
ע.פ. 270/85 - מדינת ישראל נגד מרדכי אשכנזי
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות של יבוא כ- 200 גרם הרואין ובבריחה ממשמורת חוקית ונדון לשבע שנים מאסר שמתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל. סם ההרואין, המכונה סם המוות, הוא מן הסמים המסוכנים והקשים ביותר. מהכמות של 200 גרם שיובא ניתן להכין אלפי מנות. למשיב שורה של הרשעות קודמות ובכללן עבירת שוד ועבירת סמים, וביבוא הסם סיכן את שלומו וחייו של הצבור. ביהמ"ש מצווה לנהוג בחומרה רבה כלפי תופעה חמורה ואיומה זו וגם נסיבות אישיות שצריך להביא בחשבון יש לראותן על רקע חומרתה המיוחדת של עבירת הסם. ראוי היה להשית על המשיב בגלל עבירת הסמים עונש מאסר לתקופה ארוכה ומשמעותית ביותר, אך מאחר ואין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בקבלו את הערעור על קולת העונש, הוחלט להעמיד את ענשו של המשיב על עשר שנים מאסר שמתוכן חמש שנים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' דניאלה גורני למערערת, עו"ד ג. רייך למשיב. 10.12.85).
ע.א. 323/85 - מדינת ישראל נגד אברהם אליהו מזרחי
*פיצויים בגין קרקע שהופקעה (הערעור נדחה).
למערער היתה חלקת קרקע של 16 דונם באזור שבין שכונת רמות לבין נבי סמואל. החלקה הופקעה ביום 30.8.70 כחלק מהפקעה של 4,000 דונם לערך. לצורך פיצויים למשיב העריך השמאי הממשלתי את המקרקעין לפי 5 לירות למ"ר והמשיב פנה לביהמ"ש בתביעת פיצויים. בנובמבר 1983 מינה ביהמ"ש, בהסכמת הצדדים, שמאי מוסמך שיקבע את שווי הקרקע למועד ההפקעה. השווי הבסיסי של הקרקע הוערך ע"י השמאי בסכום של 8.5 לירות למ"ר ועל שווי זה הוסיף השמאי את ערך הכשרת התוואי לסלילת כביש בגבולות החלקה בשעור של 2 לירות למ"ר. ביהמ"ש המחוזי הפחית את השומה וקבע את השווי בסכום של 9.5 לירות למ"ר. הערעור נדחה.
קיימות שתי שיטות להעריך שוויה של קרקע כאשר האחת היא השיטה השיורית והשניה היא השיטה ההשוואתית. השיטה השיורית בנויה על הערכת שווי הנכס כאילו הוא מוכן לשימוש מיידי תוך ניכוי ההוצאות השונות הדרושות לשם הכנתם של המקרקעין לשימוש מיידי. חולשתה של שיטה זו בכך שהפרש קטן יחסית באחת ההוצאות משנה את התוצאה מהקצה אל הקצה. השיטה ההשוואתית בנויה על השוואה עם עיסקאות אחרות, הקרובות מבחינת המקום והזמן. בענייננו נקט השמאי בשיטה ההשוואתית. הוא הבהיר כיצד הגיע למסקנתו, ציין את הפעולות האחרות שאתן השווה את המחירים והמערערת השיגה על דרך הערכת המחיר. ברם, מינויו מטעם ביהמ"ש של מומחה מוסכם על הצדדים הוא נוהג רצוי שיש לעודדו. כפועל יוצא ממינויו של המומחה אין הצדדים צריכים להביא ראיות נוספות ולחקור עדים ובכך שכרם. מאידך, מוגבלת יכלתם לערער על מסקנות המומחה. עקב ההגבלה על יכולת הצדדים להביא ראיות נוספות מצטמצמת ממילא יכלתם לשכנע את ביהמ"ש בטעותו של המומחה, והיא מתמקדת בעיקר בטענות עיוניות לגבי נכונות מסקנותיו. טענות אלו חייבות למצוא ביטויין בחקירתו של העד כי זו שיטת המבחן של הרציונליות של מסקנותיו. בנסיבות כאלה מצומצמת גם יכולת ההתערבות של ביהמ"ש שלערעור בפסק דינה של הערכאה הראשונה. בענייננו, אין לומר כי השמאי טועה שגיאה כזו שביהמ"ש יוכל לומר שדעתו של השמאי היתה מופרכת. על כל הערכת שמאי ניתן אמנם לחלוק ולערער, אולם הצגתה של דרך חישוב חילופית לא די בה כדי לערער כוחה וסבירותה של עדות מומחה מוסכם ויחיד שהביאה בחשבון מכלול של שיקולים שהתייחסו למועד ולמקום הקונקרטיים אם זו לא נתערערה בחקירתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה לדור למערערת, עו"ד ש. שמיר למשיב. 4.12.85).
בג"צ 616/85 - דר' עזמי שועייבי ואח' נגד מפקד איזור יהודה ושומרון ואח'
*גירוש מהשטחים
(העתירה נדחתה).
המשיב הוציא נגד העותרים צו גירוש ואלה פנו לועדה המייעצת הפועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חרום). בפני הועדה הוגש חומר ראיות, חלקו גלוי וחלקו נסתר, שבא לתמוך בהחלטת המשיב. ב"כ העותרים ביקש בשלב זה כי הועדה תורה למשיב או לבא כוחו להתייצב ולהחקר על המידע שנמסר לועדה וכן כי ישיב על שאלות הבהרה שונות שהוצגו בפניו. הועדה דחתה את הבקשות והעתירה נדחתה.
הועדה טרם סיימה את עבודתה וטרם נתנה החלטתה. אם החלטת הועדה לא תראה לעותרים, יוכלו אז לפנות לבג"צ ובפנייתם יוכלו להעלות, בין השאר, טענות הקשורות בפעולות הועדה ובהחלטותיה. אין זה מוצדק לקטוע את דיוני הועדה ולהיזקק לטענות העותרים בטרם סיימה הועדה את דיוניה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חלימה. עו"ד מוחמד נעמנה לעותרים, עו"ד יאראק למשיבים. 7.11.85).