בר"ע 634/85 - אבו עליון עודה נגד 'רותם' חברה לביטוח בע"מ ואח'
*התנאים שבהם ירשו בתביעה לפיצויים בתאונת דרכים לסתור קביעת דרגת נכות שנעשתה ע"י הביטוח הלאומי(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבים עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בשל נזקי גוף שנגרמו לו. במהלך קדם המשפט טענו המשיבים כי מכוח סעיף 6ב לחוק מחייבת דרגת הנכות שנקבעה למבקש ע"י ועדת המוסד לביטוח לאומי גם לצורך התביעה. בית המשפט קיבל את הטענה ואילו המבקש ביקש לאפשר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה האמורה. העובדה שהועדה קבעה לו 0 אחוז נכות צמיתה בעוד שחוות דעת שהוא מבקש לצרף קובעת לו 19 אחוז נכות צמיתה מהווה לדעת המבקש טעם מיוחד המצדיק להתיר הגשת חוות הדעת לשם סתירת קביעת הועדה. השופט דחה את הבקשה וקבע שעצם קיום תעודה רפואית השונה מקביעת הועדה אינו בגדר טעם מיוחד המצדיק להתיר סתירת קביעתה של הועדה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. במקרה קודם הביעה המשנה לנשיא, בפניה הובא גם התיק הנדון, דעתה כי יש לראות בקביעת סעיף 6ב לחוק הוראה שהיא, לפחות לכאורה, הוראה דיונית גרידא ולכן חל התיקון גם על דיון בתאונה שארעה לפני התיקון. החלטת השופט בבית המשפט דלמטה תואמת גישה זו. אין בכך כדי למנוע העלאת הטענה במסגרת ערעור על פסק הדין ויתכן שבמסגרתו תקבע הלכה שונה, אך במסגרת הבקשה הנדונה, כל עוד אין הלכה לסתור, יש לצאת מנקודת המוצא שמדובר בהוראה דיונית.
ג. השאלה היחידה היא על כן מה הם הטעמים המיוחדים אשר בהתקיימם יתיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור את הקביעה הקודמת בדבר דרגת נכותו של התובע. סעיף 6ב לחוק נועד לתת מענה לקושי בפניו ניצב בית המשפט הדן בתביעת פיצויים והנדרש להכריע בין חוות דעת רפואיות שונות ומנוגדות המובאות בפניו. סעיף 6ב קובע על כן כיבמידה ונקבעה לנפגע-התובע נכות "על פי כל דין" לפני שמיעת הראיות בתביעה הנדונה, תחייב הקביעה גם לצורך התביעה על פי החוק ובית המשפט לא ידרש לדון מחדש בסוגיה הרפואית. המטרה למנוע דיון מחודש היא זו שצריכה להוות את נקודת המוצא כשבאים לקבוע מהם הטעמים המיוחדים שבהתקיימם יתן בית המשפט אפשרות לסתור את הקביעה הקודמת. אין לקבוע מסגרת של רשימה סגורה מראש מתי יתקיימו החריגים, אך ניתן להצביע על שני סוגי טעמים והם: טעמים משפטיים אם נראה כי התהליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי או טעמים עובדתיים כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת. נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן. בענייננו לא הצליח המבקש להראות שקיימות נסיבות המצדיקות דיון מחודש בשאלת הנכות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן-פורת. 6.12.85).
ע.א. 196/85 - שושנה רוזנפלד ופנינה ריי נגד אברהם ובן ציון סלנט
*קיום צוואה(הערעור נדחה).
א. המשיבים ביקשו קיום צוואת אמם המנוחה והמערערות התנגדו לקיום. בצוואתה מתחה האם ביקורת על התנהגות שתי המערערות ויחסן כלפיה וכלפי אביהן המנוח והסבירה מניעיה ונימוקיה להחלטתה שלא לזכות את שתי המערערות בחלק מעזבונה והנחילה את כל רכושה לארבעת ילדיה האחרים. לטענת המערערות צריך היה לפסול את הצוואה משני נימוקים: שהצוואה אינה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה הואיל ועשתה אותה תחת השפעה בלתי הוגנת; ששניים מהיורשים ערכו את הצוואה או נטלו חלק בעריכתה ואין הם זכאים ליהנות ממנה. ביהמ"ש המחוזי החליט לקיים את הצוואה והערעור נדחה.
ב. המנוחה היתה בת 72 בעת שעשתה את צוואתה, אשה בריאה שדעתה צלולה ותיפקדה באורח תקין. התגוררה בביתה שלה וניהלה אורח חיים עצמאי ועל רקע עובדתי זה קבע ביהמ"ש כי מערכת היחסים הטובה שבין המנוחה לבין אחת הבנות ובעלה אין בה כדי להצביע על תלותה של המנוחה בבת או כי תלותה היתה כזו שניתן היה להניח כי ביטלה רצונה מפני רצונם של הבת ובעלה. עורך דינה של המנוחה ציין כי המנוחה ביקרה במשרדו שלוש פעמים, היא הסבירה לו את רצונה באופן כללי והביאה מסמך שאותו היא ביקשה לכלול בצוואתה, והמסמך אינו אלא המבוא שאותו הקדימה המנוחה לצוואתה. השאלה איננה אם חלק מהיורשים השפיעו על המנוחה אם לאו, שכן אפילו היתה המנוחה נתונה להשפעת הילדים אין בסיס לטענה כי השפעה כזו היתה בלתי הוגנת. העובדה שהמנוחה הושפעה לטובה ע"י חלק מבני משפחתה ולרעה ע"י חלק אחר אינה שייכת לעניין. המשיבים השפיעו רוב טובה על המנוחה ועל אביהם המנוח ובכך קנו את לבה של המנוחה והיא זכרה אותם לטובה בצוואתה. המערערות נהגו אחרת והמנוחה סברה שאין הן ראויות לקחת חלק בירושה. המשיבים נהגו כפי שמקובל לנהוג בין ילדים להוריהם ואין לקרוא לכך השפעה ובוודאי לא השפעה בלתי הוגנת.
ג. הטענה השניה נגד קיום הצוואה התבססה על לשונו של סעיף 35 לחוק הירושה הקובע כי 'הוראת צוואה... המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה... בטלה'. בשורה של פסקי דין נקבע כי יש לפרש את הסעיף הנ"ל באופן דווקני ולא על דרך ההרחבה. נכון שהמסמך שהביאה המנוחה בפגישה השניה לעורך הדין הודפס על ידי אחת הבנות, אך אין לומר כי היא ניסחה את המסמך, והעובדה שהדפיסה אותו אינה אלא פעולה טכנית שאין בה כדי לפסול את הצוואה. עורך הדין הוא שנפגש מספר פעמים עם המנוחה ושמע ממנה מה הן הוראותיה ומהו רצונה האחרון. כבר בפגישה הראשונה מסרה לו שתביא מסמך שהיא רוצה לכלול בצוואה. כל שלבי ההכנה לאחר מכן היו אלה של עורך הדין שנפגש עם המנוחה ביחידות ושמע ממנה את הפרטים שנכללו לאחר מכן בצוואה, כולל תכנו של המסמך הנדון. על כן, מי שערך את הצוואה או נטל חלק בעריכתה הוא עורך הדין. גם ללא ההלכה שיש לפרש את הוראות סעיף 35 פירוש דווקני, לא היה מקום לחזור אחורנית לשלב מוקדם יותר, שבו נתבקשה הבת להדפיס כמה מלים של הקדמה לצוואה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד י. חשין למערערות,עו"ד א.וינקלר למשיבים. 17.12.85).
ע.א. 493/83 - ערפאת טהא אבו סנינה נגד מרים עזזאת טהא ואח'
*טענה כי מסמך מסויים מהווה צוואה(הערעור נדחה).
א. כמאל עיסא טהא הלך לעולמו והמשיבים, יורשיו על פי דין, הגישו בקשה למתן צו ירושה. המערער הוא בן אחיו של המנוח שגדל בביתו ואינו נמנה על יורשיו על פי דין. למערער היה מסמך שהוא ראה בו צוואה של המנוח לטובתו. כותרת המסמך היא "מסמך והתחייבות" ונאמר בו בין היתר "אני מתחייב לבצע כל פעולה כדי שמסמך זה תהיה לו הצורה החוקית והנכונה". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המסמך אינו מהווה צוואה והוסיף כי אף אילו היה במסמך משום צוואה, אין היא ממלאת אחר הדרישות המנויות בסעיף 20 לחוק הירושה, שהרי במסמך שני תאריכים שונים, הוא נחתם ע"י המנוח רק בנוכחות עד אחד וכל העדים האחרים חתמו עליו כעבור שבוע ימים, ואף העד שבפניו חתם המנוח לא אישר בצוואה שהמנוח חתם בפניו והצהיר בפניו שזו צוואתו. אמנם, סעיף 25 לחוק הירושה מאפשר לביהמ"ש לקיים צוואה על אף קיומם של פגמים בחתימת העדים, בתאריך הצוואה ובהליכים אחרים של סעיף 20, אך ספק אם כל הפגמים שבהם לוקה המסמך הנ"ל ניתנים לריפוי מכוח סעיף 25. הערעור נדחה.
ב. הכלל הגדול כי "מצווה לקיים דברי המת" מקובל לעניין קיומה של צוואה, אך במה דברים אמורים? כאשר ביהמ"ש בטוח כי המנוח גמר בדעתו לראות בצוואתו את אשר יעשה ברכושו לאחר מותו. אם אין ביהמ"ש משוכנע, בכך אל לו לקיים את האמור במסמך בתור צוואה של המנוח שערך את המסמך. בענייננו, מהאמור במסמך אין אף רמז קל שצריך הוא לבוא לכלל ביצוע לאחר מותו של מי שחתם עליו ואפשרות מותו של החותם אינה נזכרת במסמך כל עיקר. היפוכו של דבר, מכותרת המסמך ומהסעיף שאוזכר לעיל עולה שמדובר במסמך שביצוע ההתחייבות שבו הוא בחיי מי שחתם עליו. ג. אשר לסעיף 54 לחוק הירושה הקובע כי צוואה יכול שתהא בלשון מתנה ובכל לשון אחרת - גם אם היינו סוברים שצוואה כשם שיכולה להיות מנוסחת בלשון מתנה יכולה להכתב בלשון התחייבות, אין בכך כדי לעשות את המסמך לצוואה. סעיף 54 יפה למסמך שנראה על פניו שהוא צוואה והשאלה היא אם הלשון שהשתמש בה המצווה טובה ומועילה, אך אין לסעיף זה ענין למסמך שהפגם שבו אינו בלשון זו או אחרת שהשתמשו בה, אלא בכך שאין הוא מהווה צוואה כל עיקר. משום כך גם אין מקום להשתמש בשיקול הדעת המסור לביהמ"ש בסעיף 25 לחוק הירושה לתיקון פגמים, שהרי סעיף זה חל במקרה שלא היה לביהמ"ש ספק באמיתותה של צוואה, ובענייננו אמנם אין להטיל ספק באמיתותו של המסמך אך ספק גדול הוא אם מסמך זה מהווה צוואה.
ד. זאת ועוד, גם אילו היה המסמך צוואה, הרי ספק אם כל הפגמים ניתנים היו לתיקון מכח סעיף 25. מקור הספק הוא בריבויים של הפגמים בצוואה ובטיבו של פגם אחד שביניהם, היינו חתימתו של המנוח בנוכחות עד אחד בלבד. מצויים שלושה דברים בצוואה, לפי סעיף 20, שהעדרם אינו ניתן לתיקון מכח שיקול דעת ביהמ"ש עפ"י סעיף 25, וזאת משום ששלושה אלה אינם בגדר הליכים אלא עולים הם כדי סימני היכר בלעדיהם אין הצוואה צוואה. שלושה אלה הם המצווה, שני העדים והכתב. דרישת שני העדים הכרחית היא. ברם, אין צורך להכריע כאן בשאלה הנדונה שכן אין מדובר כלל בצוואה.
ה. צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה שהיא צוואת אמת והטוען שאין לה תוקף עליו הראיה, ומאידך צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה בחזקתה שצוואה אמת היא והטוען שיש לקיימה עליו הראיה תחילה שצוואת אמת היא. נטל ההוכחה המוטל על המבקש אינו רק לענין אמיתות הצוואה, אלא גם לענין גמירות דעתו של המצווה שהמסמך ישמש כצוואה בדבר חלוקת רכושו לאחר מותו. נטל ההוכחה בדבר גמירות דעתו של המצווה על מי שמבקש קיום הצוואה שיש בה פגמים. אי החתמת שני עדים בשעת עריכת הצוואה וחוסר הצהרה בפניהם שזו צוואה פוגמות לכאורה בגמירות דעתו של המצווה לראות במסמך זה אתן צוואתו. מהנאמר במסמך כי "אני מתחייב לבצע כל פעולה שמסמך זה תהיה לו הצורה החוקית והנכונה" משמע שאף המנוח עצמו ידע שהמסמך שערך אינו סוף פסוק ולא גמר בדעתו לצוות בטרם יעשו פעולות מסויימות שיקנו לצוואה תוקף חוקי.
(בפני השופטים: אלון ש. לוין, בן דרור. החלטה - השופט אלון. עו"ד חבש למערער, עוה"ד מזרחי ואבו עטא למשיבים. 29.12.85).
בר"ע 714/85 - מדינת ישראל נגד מנשה פיש
*קולת העונש בנהיגה במהירות מופרזת(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בבית משפט השלום בנהיגת אוטובוס בדרך עירונית במהירות של 79 קמ"ש, היינו במהירות העולה ב- 29 קמ"ש על המהירות המקסימלית המותרת. בימ"ש השלום נתן דעתו להרשעותיו הקודמות של המשיב הכוללות נהיגה במהירות מופרזת באוטובוס ב- 1977, נהיגה במהירות מופרזת ב- 1981 ואי ציות לרמזור ביולי 1984 בענין העבירה האחרונה הוטלו על המשיב שני חודשי פסילה על תנאי שעדיין היו
בתוקף בעת העבירה החדשה. בגין העבירה האחרונה גזר בימ"ש השלום למשיב תשלום קנס של 120 אלף שקל וכן פסל אותו לנהיגה לתקופה של ששה חדשים בפועל ולחמשה חדשים על תנאי והפעיל את הפסילה על תנאי של חודשיים מצטבר. ביהמ"ש המחוזי הקל בענשו של המשיב והעמיד את הפסילה בגין העבירה האחרונה על שלושה חדשים בלבד שאליהם מצטברים שני חדשי הפסילה על תנאי שהופעלו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מדובר בנהג מקצועי עם וותק של 11 שנים כנהג אוטובוס ומאידך ציין גם את חומרת העבירה. הבקשה לרשות ערעור על ההתערבות במידת העונש נדחתה.
ב. ב"כ המדינה טוען כי פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי משקף התערבות בלתי צודקת בהחלטת בימ"ש השלום ויש בו משום סטייה מאמות המידה באשר להתערבות בעונש כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון. אכן, ביהמ"ש העליון הצביע לא אחת על כך כי ערכאת ערעור הדנה במידת העונש אינה צריכה להעמיד את העונש על אותו שיעור אשר היא היתה גוזרת לו ישבה כערכאה ראשונה. ההתערבות מוצדקת רק באותם מקרים בהם יש סטייה מהותית ממה שהולם את נסיבות הענין. אם סבר ביהמ"ש המחוזי, כפי שציין בפסק דינו, כי אמת המידה ההולמת מצוייה בעונש המינימום הקבוע בחוק שהוא חודשיים פסילה וכל סטייה ממנו היא בגדר חריגה, הרי אין הדבר משקף את מערכת הנתונים המשפטית. עונש המינימום אינו שולל הטלת עונש ההולם את נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה אף אם הוא עולה על המינימום.
ג. אין ספק כי נהיגת אוטובוס ציבורי בתוך שטח עירוני במהירות המתבטאת ב- 29 קמ"ש מעבר למותר היא מעשה מסוכן לנוסעים באוטובוס וליתר המשתמשים בדרך והעובדה שמדובר בנהג בעל וותק אין בה כדי להפחית מן הסיכון. אמנם אין ביהמ"ש שלערעור מוגבל באופן המונע ממנו התייחסות עניינית למעשה עבירה ספציפי המובא לפניו או לעבריין מסויים הנמצא בפניו, אך מידת ההתערבות צריכה להיות מרוסנת וסלקטיבית ורצוי שביהמ"ש שלערעור יתן דעתו להשלכות שיש להקלה תדירה בענשים שנגזרו בשל עבירות התנועה על האפקטיביות של פעולתם של בתי המשפט המיוחדים שהוקמו כדי לטפל בתופעה הקשה של עבריינות התנועה המפילה חללים רבים. עם זאת אין באמור לעיל כדי להצדיק דיון נוסף במקרה הנדון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ר. לוי למבקשת, עו"ד א. שמאי למשיב. 29.12.85).
בר"ע 709/85 - נסים נעים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בנהיגה תוך שכרות ובניגוד לכיוון (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בכך כי נהג בניגוד לכוון תוך כדי שכרות וגרם לתאונה שנסתיימה בנזק לרכוש בלבד. ביהמ"ש גזר למבקש פסילה של 10 שנים, שלושה חדשים מאסר בפועל ושלושה חדשים מאסר על תנאי וכן קנס של 500,000 שקלים. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בתי המשפט דלמטה הושפעו במידה רבה מן הרשימה הארוכה של עבירות תנועה (51 עבירות) הרשומות לחובת המבקש. יש למבקש הרשעה קודמת בנהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים ומספר עבירות של נהיגה בניגוד לכוון. העבירה הנדונה גרמה לתאונה שאמנם נסתיימה בנזק לרכוש בלבד אך אמת המידה שאומצה על ידי הערכאות דלמטה נתגבשה על יסוד הסיכון שבהתנהגות המבקש וצדקו בגישתן זו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד צ. קפאח למבקש, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 27.12.85).
בר"ע 675/85 - מדינת ישראל נגד דוד סרוסי
*מידת העונש הנקבעת כאשר קיימים חילוקי דיעות בין שופטי ההרכב (הבקשה נדחתה).
סעיף 80 לחוק בתי המשפט קובע כי "ביהמ"ש הדן בשלושה או יותר ונחלקו דעות השופטים תכריע דעת הרוב; אין רוב לדעה אחת - תכריע דעת אב בית הדין, ובענין פלילי - הדעה אשר לדעת אב בית הדין מקילה עם הנאשם". במקרה
שבפנינו מדובר על הליך פלילי כאשר המשיב נדון בשל עבירה על דיני הפיקוח על המחירים ובימ"ש השלום קבע לו עונש. המדינה ערערה על קולת העונש ובערעור, אחד השופטים הציע שלא להתערב במידת העונש, השני הציע הטלת קנס של 300,000 שקלים בלווית התחייבות להמנע מעבירה; השלישי הציע הטלת קנס של 300,000 שקלים ותו לא. אב בית הדין החליט כי לאור השוני בין שלשת הדעות יש להסיק שאין רוב לדעה אחת ועל כן יש לפנות לדעה המציעה שלא לשנות את העונש בכלל ולראות בה את הדעה המקילה עם הנאשם. המדינה מבקשת רשות ערעור כדי ללבן את פרושו של סעיף 80 לחוק בתי המשפט וביתר פירוט את השאלה מה הדין כאשר מוצע ע"י חברי המותב השונים עונש כולל אשר מורכב מסוגים שונים של עונשים, כגון מאסר וקנס גם יחד.
כאשר העונש עליו חלוקים השופטים אינו מונוליטי אלא מורכב מסוגים שונים של עונשים, יש לנסות ולבחון לא רק מהי המשמעות של העונש הכולל המוצע על ידי כל אחד מן השופטים. בחינה כאמור אינה מוליכה לתוצאה כלשהי כי בשל השוני במרכיבים גם אין אמת מידה היכולה לשמש לשם השוואה. סביר יותר שבנסיבות כאלה יראו ויבחנו בנפרד דעות של שלושת השופטים לגבי כל אחת מרובדיה ומרכיביה של הענישה. אם יש למשל דעת רוב לגבי הקנס בלבד, די בכך כדי לאפשר הכרעה בנקודה זו, היינו הדעות של השופטים בענין הקנס בלבד יכולות להוליך למסקנה בדבר קיומה של דעת רוב בענין הקנס גם אם אין הסכמה לגבי המרכיבים הנלווים הנוספים. אילו נבחן הענין שבפנינו לפי אמת מידה זו היתה מתגבשת המסקנה כי יש דעת רוב לגבי הקנס ואין דעת רוב לגבי ההתחייבות להמנע מעבירה. ברם, אין באמור לעיל כדי להצדיק מתן רשות ערעור. המשיב נקרא כבר לערכאות בפעם השלישית ולאור אופי עבירתו אין הצדקה לכך שעקב הרצון ללבן את הבעיה המשפטית יובא בפני ערכאה נוספת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' יסכה טפיירו למבקשת, המשיב לעצמו. 13.12.85).
בר"ע 674/85 - ראובן אלוני נגד מדינת ישראל
*טענה כי לא הוכח שהנאשם הוא תושב ישראל במשפט על עבירות מטבע (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות על חוק הפיקוח על המטבע, ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הטענה המרכזית של הסניגור הינה כי לא הוכח שהמערער הוא תושב ישראל, עובדה שהיא מיסודות העבירה. בהקשר זה טען הסניגור כי לא ניתן היה להסתמך לצורך הסקת המסקנה הנדונה על רישומי הפרטים האישיים המובאים בראש גליון הרישום של האמרה באשר דברים אלה נרשמו על ידי המשטרה. ספק אם יש ממש בטענה זו כי השאלה איננה מי היה הגורם הרושם, אלא מפיו של מי נרשמו הדברים. אם הוכח כי פרטיו האישיים של הנאשם נרשמו מפיו כמו גם הדברים האחרים שמסר לשוטר, אין לראות שוני בין הדברים שנרשמו בראש האמרה לבין תוכן הדברים שבגוף האמרה. אולם ניתן להשאיר ענין זה בצריך עיון כי בעדותו של המבקש בבימ"ש השלום נכללו פרטים מספיקים מהם ניתן להסיק כי המערער הוא תושב הארץ ועובד בה ובהעדר ראיה לסתור די בכך לצורך המסקנה המרשיעה. אשר לטענה כי המבקש נתפס ימים מספר אחרי ששב מחו"ל ולא היה מקום לדחות טענתו כי נתכוון להפקיד את הכסף בבנק - עפ"י מערכת הנסיבות העובדתית נתפס המבקש בנסיבות שהיה בהן "מעשה גלוי לעין" ו"אמצעים המתאימים להגשמתה של העבירה".
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד אדלר למבקש, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 12.12.85).
בר"ע 724/85 - יוסף רחמים נגד מדינת ישראל
*טענה בענין אחידות העונשים (הבקשה נדחתה).
המבקש מלין על כך כי על שותפו לעבירה נגזר עונש קל יותר מן העונש שנגזר לו והוא מבקש כי הענין יובא לערעור בפני ערכאה נוספת. הבקשה נדחתה. כפי שעולה מן החומר היה שוני במסקנות שירות המבחן למבוגרים ככל שהענין
נוגע להתערבותו של השירות ולסיכויי השיקום של כל אחד משני העבריינים ובכך כשלעצמו די כדי להצדיק שוני ברמת הענישה. השאיפה לאחידות העונשים אינה יוצרת כלל נוקשה שאין לסטות ממנו. ביהמ"ש רשאי לתת דעתו לנסיבות האישיות הספציפיות וזהו כלל האינדבידואליזציה של העונש ויכול וכלל אחידות העונשים ייסוג בפניו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. אהרוני למבקש, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 27.12.85).
בר"ע 717/85 - סאמי קונפורטי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ראשונה" בשל "עבירה נוספת" לענין אי הפעלת מאסר על תנאי (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע באי הגשת דוחו"ת תקופתיים לפי חוק מס ערך מוסף, כאשר מספר המקרים מסתכם ב- 16. נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי ובתי המשפט דלמטה סברו כי אין להם סמכות להאריך את תקופת התנאי שהרי הוראת סעיף 56 לחוק העונשין אומרת כי בית המשפט מוסמך להאריך את תקופת התנאי רק "לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת" ואילך כאן מדובר בשורה של עבירות. הסניגור טען כי יש לראות את 16 העבירות כמיקשה אמת כי העילה לאי הגשת הדו"ח היתה זהה בכל המקרים ונבעה מן הקשיים הכלכליים שבהם היה נתון עיסקו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין בעילה משותפת כאמור כדי להפוך את 16 עבירות הנפרדות המתפרסות על פני תקופה של שנים להרשעה ראשונה אחת. הרעיון שביסוד ההוראה המאפשרת לביהמ"ש להאריך את תקופת המאסר על תנאי היא לתת לעבריין הזדמנות לחזור למוטב גם לאחר שנכשל פעם אחת נוספת. כשלון אחד נוסף אינו זהה בהכרח עם עבירה אחת נוספת במובן הטכני המצומצם של העבירה, וניתן להעניק למונח את המשמעות הרחבה יותר המתייחסת להתנהגות הפלילית הנובעת מהחלטה אחת ומדחף פלילי אחד, גם אם יש בהתנהגות מבחינה טכנית עבירות אחדות. ניתן להכיר בגדר עבירה נוספת אחת גם בשרשרת עבירות משניות כגון התפרצות וגניבה יחד עם היזק בזדון המתבטא בשבירת הדלת או השמשה בעת ההתפרצות, אך אם העבריין עובר מדירה לדירה כדי לפרוץ, או אם יעבור ברחובות העיר ויחטוף ארנקים אחד אחרי השני, אין לראות בכך עבירה נוספת אחת אלא מספר עבירות. כך שאין לראות ב- 16 העבירות הנפרדות המשתרעות על פני שנתיים עבירה נוספת אחת שההרשעה בה היא הרשעה ראשונה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אהרן פאפו למבקש, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 29.12.85).
בר"ע 705/85 - יהושע פרחומובסקי, עו"ד נגד רחמים אבולוף ואח'
*חיוב שוכר משרד לשלם מע"מ למשכיר (הבקשה נדחתה).
המבקש שכר מהמשיבים מושכר למשרד ובחוזה השכירות נקבע כי מס ערך מוסף, שיחול, אם יחול, על השכירות, ישולם על ידי השוכר (המבקש). מסתבר כי המשכיר לא שילם מס ערך מוסף וממילא לא שולם סכום זה על ידי השוכר. בשלב מסויים התעוררו השלטונות לענין התשלום האמור והמשכיר נדרש לשלם את המס יחד עם הצמדה וריבית וקנס שהוטל עליו. המשכיר תבע את המס מהשוכר והלה סירב להענות לדרישה באשר המשכיר לא היה מוכן כל העת לתת לשוכר חשבוניות מס כדרישת השוכר. בית משפט השלום חייב את המבקש בתשלום סכומי המס הנומינאליים ובערעור חייב בית המשפט המחוזי את המבקש גם בהפרשי הצמדה בשיעור של %75 מסכום הקרן. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה להצמדה מלאה, לריבית ולתשלום הקנסות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש טוען כי לא היה מקום לחייב אותו בתשלום כלשהו, כי משנדרש לשלם את המס על ידי המשיבים דרש חשבוניות שאותן יכול היה לקזז בשעתו במסגרת התחשבנותו עם שלטונות המס, כי המושכר שימש לו כמשרד לעריכת-דין. משסרב המשכיר בשעתו לתת חשבוניות לא היה המבקש חייב, לדעתו, בתשלום כלשהו. בנסיבות המקרה אין לקבל את טענות המבקש. מערכת היחסים בין בעלי הדין היתה מערכת יחסים חוזית ונוסח
החוזה התייחס מפורשות לחוסר הוודאות שבחובת תשלום המס, משנאמר שם שהמס ישולם אם יחול. כל עוד לא שילם המשכיר מס ערך מוסף לא יכול היה לגבות מאומה מן השוכר על פי החוזה שביניהם, אך מששילם את המס על פי החוזה הוא זכאי לקבל מהמבקש את הסכום ששילם. השוכר אמנם אינו אחראי למחדלים של המשכיר ועל כן בית המשפט לא חייבו בריבית ובקנסות אך לא היה בכך כדי לפטור את השוכר מן החובה לקיים התחייבותו החוזית.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד אבולוף למשיבים. 30.12.85).
בר"ע 657/85 - אליהו רונן נגד מדינת ישראל
*הרשעה לפי חוק איסור לשון הרע (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה לפי חוק איסור לשון הרע בעקבות דברים שמסר לעתונאית ואשר פורסמו על ידה במהלך הדברים הרגיל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בתי המשפט דלמטה ראו את מעשה הפרסום דרך האספקלריה של סעיף 11(א) לחוק ואין בכך כל פסול. הסניגור טען כי אם המדינה ביקשה להסתמך על סעיף 11 היתה חייבת לנקוב בו בכתב האישום אך אין הדבר כך. העבירה מוגדרת בסעיף 6, וסעיף 11 אינו מפרט אלא הוראה בדבר היקפה של האחריות. ניתן לאזכר את הסעיף בסעיף בכתב האישום אך אין פגם מהותי באי אזכורו.
אשר לטענה כי סעיף 11 אינו חל על אזרח מהשורה המוסר ידיעה לעתונאי אלא רק על העתונאי - אין הדבר כך. עפ"י סעיף 11 אדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם לפרסומו עובר את העבירה, והגדרה זו כוללת גם את מי שמסר ידיעה לעתונאי בתור שכזה בידעו שדבריו עשויים להתפרסם. לאור ממצאי ביהמ"ש ברור כי הדברים של המערער נאמרו במסגרת ראיון עם עתונאית כשהמבקש ידע שהראיון יפורסם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חיים משגב למבקש, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 10.12.85).
בר"ע 677/85 - וורקוס מחשבים בע"מ ואח' נגד יצחק רוט ואח'
*טענות הגנה שהן בגדר הודאה והדחה לצורך פתיחה בהבאת ראיות (הבקשה נדחתה).
המשיבים השכירו למבקשים חנות ומרתף כדי שישמשו כיתות לימוד. בסעיף 9 להסכם נאמר "השוכר מצהיר בזאת כי ראה ובדק את המושכר... ומוותר בזאת במפורש על כל טענה בדבר אי התאמה... ועל כל טענה אחרת מכל מין וסוג שהוא ביחס לבנין... לאפשרות השימוש בהם ולהתקשרות בחוזה זה". המבקשים טענו כי המשיבים התחייבו להתקין מיזוג אויר במרתף ולא עמדו בהתחייבותם ובכך ראו הפרה יסודית של החוזה והודיעו למשיבים על ביטול החוזה. המשיבים הגישו תביעה לאכיפה ולפיצויים ובכתב תביעתם התייחסו גם לענין מיזוג האויר ושאר השלמות הבניה אשר לטענת המבקשים לא בוצעו. בהיפתח הדיון קיבל השופט המחוזי את טענת המשיבים כי המבקשים (הנתבעים שם) הם שצריכים לפתוח בהבאת הראיות והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אמנם די אם אחת העובדות המקימות את עילת התביעה הוכחשה ע"י הנתבע כדי שהתובע יהיה הפותח ולא יראו בהגנה הודאה והדחה, ואולם כאן אין הנתבעים חולקים על העובדות המהותיות בהן מעוגנת עילת התביעה של התובעים, אלא שהנם טוענים שעל פי דין ומחמת עובדות נוספות שהנן מהותיות להגנתם אין התובעים זכאים לסעד הנתבע על ידם. למעשה השאלה העיקרית שבגדר המחלוקת הינה אם הותקנה מערכת מזוג אויר במרתף ואם היה צידוק לבטל את החוזה. חובת ההוכחה שהביטול היה כדין רובצת על הנתבעים שעליהם להוכיח שהיתה הפרה של חוזה השכירות. הדברים שהובאו בכתב התביעה שלא לצורך, היינו דברים שאינם מהווים רכיב מרכיבי העילה, אין בכוחם לשנות את סדר הבאת הראיות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 18.12.85).
על"ע 4/85 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א
*עיסוק במסחר ע"י עו"ד (הערעור נדחה).
המערער הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי בעבירה לפי סעיפים 60 ו-61 לחוק לשכת עוה"ד בכך כי בהיותו עו"ד נמצא עוסק במסחר, היינו בהשתתפות פעילה בשותפות שפעלה בתהום המסחר ברכב. בתי הדין המשמעתיים סברו כי התנהלה שותפות מסחרית בין אחד בשם לשם לבין המערער ובכך אין להתערב. גירסות שונות ומתחמקות הועלו ע"י המערער ובסופו של דבר העיד כי אמנם התנהלה שותפות מסחרית, אך לא בינו לבין אותו אדם אלא בין אשתו לבין אותו אדם. גירסה זו אינה עולה בקנה אחד עם גירסה אחרת וטענה אחרת שמשמיע המערער, היינו שאין במעורבות שלו משום עסוק במסחר. לטענתו אין הבדל מבחינת הדין בין בעל מניות לבין שותף בשותפות ויש לראות את מעורבותו של שותף כדין בעל מניות. השוואה זו שעושה המערער בין חברה לשותפות מוטעית מבחינה משפטית ועניינית. אם המערער היה שותף בשותפות ולא היה שותף מוגבל הרי הוא שותף לכל דבר, חב בכל חובות השותפות ונהנה מכל טובות ההנאה הבאות לה לשותפות מעיסקה במסחר. בחברה יכול והדין יהיה שונה כשמדובר בבעל מניות גרידא.
ביהמ"ש העליון ציין בתי הדין המשמעתיים דלמטה הסתפקו בעונש מגוחך שגזרו על המערער. עונש כזה לא זו בלבד שאין בה כדי להרתיע, אלא יש בו כדי לעורר התנהגות החורגת מכללי האתיקה המקצועית של צבור עורכי הדין. ביה"ד המחוזי שגזר את הדין הוא שהטיל את העונש המגוחך הזה וגם ביה"ד הארצי נדהם מעונש קל זה אך בהעדר ערעור מטעם הלשכה ראה עצמו מנוע מלהחמירו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן דרור. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד בר למשיב. 18.12.85)
בר"ע 492/85 - ה. לונאי ושות' בע"מ נגד פיוניר קונקריט בע"מ
*הגשת תביעה בסדר דין מקוצר (הבקשה נדחתה).
הטענה היחידה שהיתה ראויה להשמע כנגד הגשת התביעה של המשיבה בסדר דין מקוצר היא זו שבכתב התביעה התבטאה המשיבה בביטוי של עשיית עושר ולא במשפט, טענה שמקומה לא יכירנה בסדר דין מקוצר. אולם יש לקבל את טענת המשיבה כי לא לכך התכוונה וכי לא השתמשה במלים הולמות ואין בכוונתה לסמוך על עילה כזאת. בנפול הטענה לא נותר דבר שהבקשה להעביר את התובענה לסדר דין רגיל יכולה לסמוך עליו. למעשה אין המבקשת מכחישה שקיבלה משלוח, ולו גם בכמות קטנה יותר מהנטען, אלא שלטענתה פרעה את המגיע עבורו. די בהודאה זו כדי לשמש "ראשית ראייה" וקל וחומר כאשר קיימות תעודות המשלוח שנחתמו לטענת המשיבה בידי המבקשת. אם טוענת המבקשת שאין זו חתימתה, הרי זה, כמו טענת פרעון, נמוק להענקת רשות להתגונן, אך לא להפיכת הדיון לדיון רגיל.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ג. הורוביץ למבקשת, עו"ד ר. מוזס למשיבה. 10.12.85) .
בר"ע 605/85 - מסלם עורג'יאן ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה לפי החוק להגנת הצומח (הבקשה נדחתה).
עניינה של הבקשה הרשעה לפי החוק להגנת הצומח (נזקי עזים) והיא סבה על דרך הפעלת הסמכות לתפוס עזים ומכירתם וקבלת תמורתם. התעוררו שאלות מספר של ניכוי דמי הובלה שהוציאה המדינה עבור הובלת העזים מהמחיר שנתקבל במכירה ושאותו הוחלט להחזיר למבקשים, השאלה של קביעת המחיר ע"י הממונה לפני או אחרי שמתקבלות הצעות מחיר מקונים פוטנציאליים וכיוצא באלה שאלות. ביהמ"ש העליון סבר כי בנסיבות המקרה אין מקום להרשות ערעור נוסף על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שניתן בערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ג. פנר למבקשים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 15.11.85).
בר"ע 604/85 - המגן חברה לביטוח בע"מ נגד מרטין גרנות
*גילוי מסמכים בתביעה לתשלום תכוף (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בתביעה לתשלום תכוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ביקשה המבקשת גילוי מסמכים והגשת שאלונים והשופט קבע כי במסגרת תביעה לתשלום תכוף אין להרשות גילוי מסמכים והגשת שאלונים. הערעור נתקבל. כבר נקבע כי פס"ד הניתן בהליך כזה הוא מעשה בית דין ומכאן חשיבות ליבונן המלא והנכון של השאלות השנויות במחלוקת. שאלונים וגילוי מסמכים באו לשרת את יעול הדיון והפיכתו לכלי מתאים לקביעת העובדות לאשורן ואין לראות בהם מכשול או גורם להארכת הדיון.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יצחק מנדה למבקשת, עו"ד אהוד שלוש למשיב. 10.12.85).
בר"ע 305/85 - חיים לוי נגד רות פלד ואח'
*החלטה לדחות דיון במקום למחקו עקב אי הופעת התובע צריכה להינתן ע"י ההרכב כולו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
כאשר המשפט מתנהל לפני הרכב של שלושה, וביהמ"ש צריך להחליט אם למחוק את הערעור עקב אי ההתיצבות או אי הגשת סיכומים או לדחות את הערעור למועד אחר, צריך ההרכב כולו להחליט בשאלה ולא די בכך כי אחד מבין שופטי ההרכב יחליט. בענייננו החליט אחד השופטים כדן יחיד לדחות את הדיון במקום לצוות על מחיקתו ולפיכך דין ההחלטה להתבטל ודין התיק לחזור לביהמ"ש קמא כדי שההרכב כולו יכריע בנדון.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. אריאלי למבקש, עו"ד ש. הורביץ למשיבים. 1.12.85).
בג"צ 689/85 - הרקולס את סנפיר נגד רשות הנמלים ואח'
*דחיית עתירה עקב שיהוי (העתירה נדחתה).
במכרז שנערך במאי 1985 נפסלה הצעת העותרת. מאז עברה כחצי שנה ורק לאחר מכן הגישה העותרת עתירה כנגד פסילת הצעתה. העתירה נדחתה. די בעצם עבור הזמן כדי לדחות את העתירה בגין שיהוי. מאז ההחלטה התקשרה רשות הנמלים עם החברה הזוכה ונעשו הכנות נוספות אשר הצריכו השקעות רבות. בנסיבות אלה לא תשמע עוד העותרת בדבר המכרז עצמו. אשר לטענת העותרת כי הובטח לה כי גזרה מסויימת של העבודה, במסגרת המכרז, תמסר לה - לכאורה אין עיגון עובדתי בפרטי העתירה לטענת ההבטחה, אך מכל מקום אם אכן הובטחה עבודה מסויימת לעותרת, יכולה היא לתבוע את המשיבה בגין הפרת הבטחה בביהמ"ש המוסמך.
(בפני השופטים: אלון, ברק, חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. שטנדל לעותרת, עוה"ד חשין וקומיסר למשיבות. 24.12.85).
ע.פ. 450/85 - מאיר אברהם ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לדירת גיסו, תוך תיאום עם אחותו, אשת הגיס, ובאמצעות מפתח ומידע שזו סיפקה לו. בדרך זו גנב, יחד עם אחרים, כספת שהכילה רכוש רב וכל הרכוש הזה בוזבז ואיננו עוד. ביהמ"ש הטיל על המערער 24 חודשים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר ארבעה חודשים מאסר על תנאי ותשלים קנס של 800,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין לקבל טענת הסניגור כאילו לא היה המאסר בפועל בר הפעלה. התנאי התייחס לסעיף 412 לחוק העונשין הדן בקבלת נכסים ביודעין שהושגו בעוון. כל הרכיבים של עבירה זו כלולים, בבחינת מועט המהווה חלק מן המרובה, בעבירת הגניבה של הכספת על תכולתה תוך כדי התפרצות לדירה. אילו גרסנו אחרת, היתה התוצאה בלתי מתקבלת על הדעת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת.עו"ד ז.זילברשטיין למערער, עו"ד ע. שגלמן למשיבה. 12.12.85).
ע.א. 319/85 - גרשון אקשטיין ואח' נגד מצרפלס ואח'
*תחילת תקפו של פטנט שנמחק ותקפו הוחזר (הערעור נתקבל).
למערערים היה פטנט רשום והם לא שילמו את אגרת החידוש של הפטנט במועד. רשם הפטנטים פירסם ברשומות הודעה על פקיעת תוקפו של הפטנט, המערערים הגישו בקשה להחזר תוקפו והרשם הורה על פרסום הבקשה ברשומות. המשיבים שהפרו בינתיים את הפטנט התנגדו לבקשת המערערים. בינתיים, לפני שנתקבלה בקשת המערערים לבטל את ההודעה על פקיעת תוקפו של הפטנט, הגישו המערערים לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המשיבים בגין הפרת הפטנט. לאור ההליכים בפני רשם הפטנטים הורה ביהמ"ש המחוזי לעכב את ההליכים לפניו עד שיתברר גורל הבקשה להחזרת תוקפו של הפטנט. רשם הפטנטים החליט ליתן צו להחזרת תוקף הפטנט. משחזרו בעלי הדין לביהמ"ש המחוזי לדון בתביעה בגין הפרת הפטנט, החליט ביהמ"ש כי החזר תוקפו של הפטנט אינו פועל אחורנית ומכאן כי התובענה הוגשה במועד שבו הפטנט לא היה בתוקף ופגם זה לא נרפא עקב החזרת הפטנט לתוקפו ונשמט הבסיס לתובענה. לכן דחה ביהמ"ש על הסף את התובענה. הערעור נתקבל.
המערערים ערערו באשר לפרשנות הסעיפים בחוק בענין החזרת תוקפו של פטנט, האם הוא פועל באופן רטרואקטיבי או שצדק ביהמ"ש המחוזי כי החזרת התוקף אינה פועלת רטרואקטיבית. ביהמ"ש העליון בחן את הסעיפים השונים בחוק הנוגעים לפקיעת פטנט עקב אי תשלום אגרת חידוש, הדיונים להחזרת תוקפו והסמכויות של רשם הפטנטים בענין זה, והגיע למסקנה כי החזר תוקפו של פטנט פועל רטרואקטיבית ועם קבלת ההחלטה להחזרת התוקף הרי זה כאילו רישומו של הפטנט חודש במועד.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ג. גינת למערערים, עו"דפלר למשיבים. 19.12.85).
ע.א. 185/85 - עופר כהן נגד פלונית
*מחיקת הודעת צד ג' של האב בתביעת מזונות של ילד שנולד מחוץ לנשואין והאב טוען "התרשלות" מצד האשה שלא נקטה אמצעי מניעה ולא ביצעה הפלה (הערעור נדחה).
ילדו של המערער, מיחסיו מחוץ לנישואין עם המשיבה, תבע בביהמ"ש הצהרה על אבהותו של המערער וכן תבע מזונותיו מאביו. המערער שלח הודעת צד ג' לאם הקטין, המשיבה, וביקש כי יחייבוה בשיפויו בשל עוולת תרמית או רשלנות של המשיבה. לדבריו נאמר לו ע"י המשיבה עובר למגע המיני כי נקטה באמצעי מניעה מפני הריון והדבר לא היה אמת, ולחילופין, היתה התרשלות בהתנהגותה המתוארת של המשיבה ומכל מקום בכך שלא נאותה לבצע הפלה אחרי שהרתה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבה ומחק על הסף את הודעת צד ג'. הערעור נדחה.
ללא קשר לשאלה אם יכול להיות יסוד לתביעת נזיקין כאמור, הרי התביעה זרה לחלוטין לנושא בו דנה התביעה העיקרית ואינה משתלבת בו. תקנה 283 דנה בהשתתפות או שיפוי, מושגים שפרשנותם מוגבלת ומותחמת, או בטענה לפיה זכאי הנתבע לסעד הכרוך בנושא התובענה והוא בעיקרו כסעד שמבקש התובע. כאן אין אף לכאורה תביעה לשיפוי או להשתתפות לפי פרשנותם המקובלת של מונחים אלה, ואין גם בקשת סעד שהוא בעיקרו כסעד שמבקש התובע, אלא מישור חדש שאין לו נגיעה לנושאים שנדונו או יידונו בתביעת הקטין. הלה תבע הצהרת אבהות ומזונות. עניין האבהות הוכרע ועניין המזונות נדון לפי הדין האישי ויוכרע לאורו. הוא אינו נוגע להצהרת האבהות אלא נובע ממנה. גם הטענות המשפטיות שהועלו בהודעת צד ג' הן חסרות יסוד על פניהן. קשה לראות איך מערכת היחסים המיניים מרצון בין המערער לבין המשיבה יצרה כאן עילת תביעה בנזיקין ואיך היא פוטרת את המערער מרשלנות תורמת בעלת משקל מכריע, לו אף היה נמצא יסוד לתיזה שלו בענין תחולת דיני הנזיקין. גם הטענה כי אי ביצוע הפסקת הריון היא בגדר רשלנות אינה מעוגנת בדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. עוזר למערער, עו"ד ג. מאק למשיבה. 18.12.85).
ע.א. 50/85 - איתי בן יעקב, קטין נגד אורי בן יעקב
*מזונות (הערעור נדחה).
הורי המערער התגרשו וסיכמו על מזונות שהגיעו ביום מתן פסק הדין נשוא הערעור בביהמ"ש המחוזי, עפ"י ההצמדות, לסכום של 55,000 שקלים לחודש מזונות עבור הקטין. מאחר והקטין לא היה קשור מבחינה משפטית להסכם שבין ההורים תבע מזונותיו בביהמ"ש. האם לא הגישה הצהרת פרטים כקבוע בחוק למרות שנדרשה לעשות כן ולמרות החלטת ביהמ"ש כי עליה להגיש הצהרת פרטים. בסיכומו של דבר קבע ביהמ"ש סכום מזונות של 90,000 שקלים ששוויים ביום פסה"ד היה כ- 200 דולר. הערעור נדחה.
ביהמ"ש ראה בתשובת האם לדרישת הפרטים משום סרבנות למסור פרטים ולאור הוראות סדר הדין החליט לקבל בקשת האב כי יראו את הפרטים שנמסרו על ידו כיסוד עובדתי למסקנותיו של ביהמ"ש. אין ממש בטענות שהועלו בערעור ושבעיקרן הן השגות על הקביעות העובדתיות שקבע ביהמ"ש על רקע דרכי הבאת הראיות על ידי אם המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יורם וינוגרד למערער, עו"ד דניאל פלד למשיב. 10.12.85).
ע.א. 50/84 - ברכה גסר נגד מדינת ישראל
*הצהרה לפי חוק הצהרת מוות של נספי שואה (הערעור נדחה).
בת דודתה של המערערת, אחת זהבה בנדיטוביץ, נפטרה בפברואר 1981 בישראל והמערערת ביקשה הצהרה לפי סעיף 2 לחוק הצהרת מוות כי ארבעת אחיה ואחיותיה של המנוחה הם נספי שואה. האחים והאחיות התגוררו בקיוב שברוסיה לפי תצהירה של המערערת למדה בשעתו מפי המנוחה כי זו האחרונה לא שמעה דבר על רוביה הנ"ל מאז 1939. ביהמ"ש המחוזי סרב לתת את ההצהרה למבקשת בציינו כי הוא והם אמנם בסוג זה של בקשות בגמישות עד קצה היכולת, אך במקרה דנן לא די בטענות שהובאו כדי לבסס מסקנה כי מדובר על נספי שואה. יתכן והעדר הקשר נבע מאי רצונה של המנוחה לגרום נזק לבני המשפחה הנ"ל ברוסיה שיכול היה לנבוע מהתכתבות עם קרובה בישראל. הערעור נדחה.
נספה השואה הוא מי שנעלמו עקבותיו בנסיבות הנותנות יסוד לשער שמת עקב מאורעות המלחמה וכדומה. דא עקא, בקשר לארבעת האחים והאחיות לא הובאה ראיה כלשהי. יתכן וניתן היה לחזק את הרקע הנסיבתי ע"י חומר כלשהו על אופי הקשרים בין המנוחה לבין קרוביה עד לשנת 1939, כדי שניתן יהיה ללמוד דבר מהפסקת הקשר, אך גם בענין זה לא נאמר דבר, פרט לאיזכור סתמי של תאריך 1939 בתצהיר. אי התכתבות בין קרובים מישראל לבין קרובים מרוסיה אינה מלמדת על כך שפלוני הוא נספה שואה, כי ידוע שלאור אופי המשטר דשם יש משום דופי בקשרים עם קרובים המתגוררים מחוץ לרוסיה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. בניאל למערערת, עו"ד מ. קליבץ למשיבה. 31.12.85).
ע.פ. 326/85 - יוסף חמו נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (מעשה סדום בקטין ובעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במעשה סדום בקטין ובארבעה מעשים של בעילת קטינה מתחת לגיל 16 ומעשים מגונים בגופה של קטינה ונדון לחמש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי המערער סובל מסטיות מסויימות במישור המיני ובהתחשב בכך ובעברו הנקי העונש חמור מדי. ברם, מהות העבירות ומספרן הרב מחייבים הטלת עונש מכאיב ואין להתעלם מהצורך להגן על הציבור בפני אדם בעל נטיות מסוג זה. העובדה שהעבירות בוצעו כלפי
ילדים קטינים של קרוב משפחה שבינו ובין המערער לא שררו יחסים הרמוניים, בוודאי אין בה משום נסיבה מקלה.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד נתנזון למערער, עו"ד י. כהן למשיב. 31.12.85).
ע.פ. 262/85 - יצחק קמפיאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ובריחה ממשמורת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, בן 25, הורשע עפ"י הודאתו בבצוע למעלה מעשרים מעשי פריצה וגניבה וכן בבריחה ממעצר חוקי ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. השופט ראה להחמיר עם המערער כדי להגן על הצבור וזאת בשל מספרן הרב של העבירות, כשלון הטפול ונסיונות השקום שנעשו עם המערער לאחר הרשעות קודמות, ורצף מעשי עבירה אשר ביצע המערער בסדרת העבירות נשוא כתב האשום. הערעור נדחה.
לטענת הסניגור לא התחשב ביהמ"ש במידה הראויה בהודאתו של המערער שחסכה הליכים מרובים ובמצבו האישי והנפשי האומלל. הסניגור סבור כי יש תקווה לעתידו של המערער אם יעניקו לו עדוד ותצומצם תקופת המאסר. אכן, למערער היתה ילדות קשה וחייו בהווה אומללים. על כן התייחס ביהמ"ש בהזדמנויות קודמות למערער במידה רבה של התחשבות וניסה לסייע בידו, אך נסיונות אלו נכשלו. כל זאת ככל שמדובר במערער עצמו. ביהמ"ש בבואו לגזור את הדין חייב לשוות לנגד עיניו לא רק את הנאשם ואישיותו אלא באותה מידה, ולפעמים אף יותר, את הצבור, רווחתו ובטחונו מפני מתנכלים לרכושו. המערער הוכיח כי הוא מהווה סכנה חמורה מאוד לבטחון הצבור ועל ביהמ"ש להגן על הצבור מפני פגיעתו הרעה. זאת ועוד, המטרה בענישה חייבת להביא גם להרתעתם של אחרים מפני עבריינות מתמדת. בכל הנסיבות אין לומר שהעונש מצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. גז למערער, עו"ד י. בן אורלמשיבה. 24.12.85).
ע.פ. 224/85 - בית מרקחת אלבא בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*מכירת תמרוקים בבית מרקחת ללא רשיון מיוחד למכירת תמרוקים (הערעור נתקבל).
בית מרקחת אלבא ומנהלה הורשעו במכירת תמרוקים וחומרי ניקוי בבית מרקחת. למערערים יש רשיון לבית מרקחת, אך לדעת הערכאות דלמטה אין די בכך, ובנוסף לרישוי למכירת תרופות בבית מרקחת צריכים היו המערערים להצטייד ברישוי למכירת תמרוקים. ביהמ"ש דלמטה נזקק להגדרת בית מרקחת במילון כ"בית ממכר תרופות לפי מתכוני רופאים" ואין זה כולל מכירת תמרוקים. הערעור נתקבל.
אמנם בפקודת הרוקחות ובתקנות שעל פיה אין הגדרה למונח "בית מרקחת" אך העדרה של הגדרה כשלעצמו אינו מצדיק התבססות על מילונים כדי לדלות משם את משמעותו של מונח זה. יש קודם כל לנסות לרדת לכוונת דבר החקיקה העומד לדיון מתוך הכתוב בחוק ובתקנות. מושגים והוראות שבחוק יש לפרש לאור תכליתו ומטרתו של דבר חקיקה וקורה לא פעם שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכל בהתאם למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו. בענייננו ניתן לדלות את הכוונה בהגדרת בית מרקחת מהדין גופו ובעיקר מהנאמר בתקנה 32 לתקנות הרוקחים. תקנה זו קובעת כי יש להחזיק בבית מרקחת תכשירים רפואיים וכי ניתן להחזיק בבית מרקחת מוצרים שונים ובכללם תמרוקים. על יסוד תקנה זו ועל יסוד העובדה כי מתקיימים במערערים כל התנאים הנדרשים להחזקת מקום למכירת תמרוקים כאשר מתקיימים בהם התנאים למכירת תרופות, כי אז הדרישה לרישוי נפרד אינה אלא בגדר הכבדה מיותרת על האזרח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י.וייס למערער, עו"ד ע. מאיר למשיבה. 29.12.85).
ע.פ. 512/85 - אבנר שרעבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעיסקת סמים וטען שהודח למעשה על ידי לבנונים, שפעלו בעצה אחת עם משטרת ישראל. כתוצאה מדברי שכנוע ופיתוי שהופעלו עליו, כך הוא טוען, מצא מממן לרכישת הסמים וגם מוביל. זה האחרון היה אמור להרוויח תמורת ההובלה של 64 ק"ג חשיש מתל אביב לאותו מממן עמלה של 3,200 דולר ואילו העמלה שקיבל המערער נותרה בגדר סוד. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 40 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. כאמור טוען המערער כי הודח למעשה וכן טוען הוא כי העונש חמור מדי בהשוואה לעונש שהושת על המוביל שנדון לשנה מאסר בפועל. לטענתו, הכלל של אחידות העונשים הופר גם בהשוואה לאדם בשם נגר שעשה מעשים דומים בהזדמנות אחרת כאשר מקור הסם אצל אותם לבנונים. הטענה של פגיעה בכלל אחידות העונשים דינה להידחות. עניינו של נגר נפרד הוא ואין לו נגיעה לעניין שבפנינו. אשר למוביל - מצבו היה שונה בכך כי עברו נקי ושל המערער אינו נקי ואף כולל עבירות בסמים מסוכנים וכן חלקו במעשה שונה לחלוטין. לא הרי הובלתו של המטען תמורת עמלה, ולו גם גבוהה, כהרי התפקיד של המערער כמי שאירגן את העברת הסם ומצא אדם שמימן את העיסקה והיה צריך לקבל את הסם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. לנדשטיין למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 23.12.85).
ע.פ. 543/85 - היועץ המשפטי לממשלה נגד תייסר חטיב ואח'
*מידת העונש (סמים) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיבים הואשמו בשלושה פרטי אישום של תווך בסמים כאשר מדובר ברכישת 28 ק"ג חשיש וכן הורשעו בהחזקת נשק. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיבים שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר בתווך בסמים ובהחזקת סטן, שני קלצ'ניקובים, מחסניות ורמוני עשן. העבירות חמורות ביותר והעונש חורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת. נכון שלזכות המשיבים עומדות נסיבות מסויימות לקולא, אך אין בשיקולים אלה כדי להטות את הכף במידה כה רבה כפי שהדבר מצא ביטוי בפסה"ד. למעשה היה מקום להחמיר עם המשיבים במידה משמעותית ביותר, אך בהתאם למדיניות הנקוטה בביהמ"ש העליון אין הוא ממצה את הדין בערעור על קולת העונש ולפיכך יעמוד העונש על מאסר בפועל של שלוש שנים ומאסר על תנאי של שנה אחת.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בן דרור. החלטה - השופט ברק. עו"ד ח. לירן למערערת, עו"ד חאלד למשיבים. 11.12.85).
ע.פ. 538/85 - ג'מאל בן עבדל קאדר קארי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
היו לביהמ"ש המחוזי ראיות שעל יסודן רשאי היה להרשיע את המערער. לא זו בלבד שהסם המסוכן נמצא בחצר פנימית ולא במקום צבורי פתוח, אלא שהסבריו של המערער לא עמדו במבחן ההגיון. אין זה מתקבל על הדעת ששכן שתל בחצרים אלה חמש סוליות של חשיש שעולות הון עתק רק כדי להעליל על המערער ולגרום לכך שיסגור את בית הקפה המצוי בהנהלתו. אשר על כן יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - המערער נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירה של החזקת סם בכמות כזו היא חמורה וגם עברו של המערער אינו נקי. אולם, נוכח עמדתו של שירות המבחן המאמין שניתן להעלות את המערער על מסלול חיים נורמטיבי על ידי
הדרכתו, ומאחר והמערער אף פעם לא היה נתון במבחן, הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על שנתיים ולתת צו מבחן, בהסכמת המערער, למשך שנתיים למן שחרורו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. אבירם למערער, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 11.12.85).
ע.פ. 547/85 - פאיז נגדי נגד מדינת ישראל
*טענה של אי אחידות בעונשים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר שמתוכן חמשה עשר חודשים לריצוי בפועל. הסניגור טרח ומצא כי בשני כתבי אישום דומים, שנדונו בפני אותו שופט באותם ימים, הוטלו עונשי מאסר בפועל בסדר גודל של חמשה חדשים ושלושה חדשים ובתיק נוסף בפני שופט אחר נגזרו חמשה חדשים מאסר בפועל. טוען הסניגור כי יש כאן משום פגיעה בעקרון אחידות העונשים, במיוחד שמדובר בנאשמים שכולם בני אותה שכונה וגילוי העבירות הוא פרי מבצע שהתקיים בשכונה זו. הערעור נתקבל.
אין כל הבדלים של ממש בנסיבות המקרה דנא לבין הנסיבות שבתיקים האחרים. אין הסבר סביר להבדל כה גדול במידת העונש בתיקים השונים, אשר נסיבותיהם אינן שונות אלא במעט ולא תמיד לצד החומרה. מן הדין להתערב בחומרת העונש, לא משום שביהמ"ש מקל עם עבריינים בעבירות הנדונות אלא, שחייב הוא לתת דעתו על עקרון אחידות העונשים אם חוסר האחידות יש בו כדי לגרום להרגשה של "עוול צורב" בחוסר הפרופורציה שבין העונשים ועוול כזה מצוי במקרה שבפנינו. המערער כבר ריצה תקופה של שבעה חדשים ועשרה ימים מאסר בפועל, והוחלט להעמיד את עונש המאסר בפועל על התקופה שכבר ריצה המערער ויתרת התקופה תצטרף לתקופת המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט אלון. עו"ד מאזן קופטי למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 10.12.85).
ד.נ. 20/85 - אברהם בחרי ואח' נגד משה פדלון ואח'
*התקדמות המצאתית בפטנטים
(הבקשה נדחתה).
העתירה נוגעת לערעור בתחום הפטנטים בע.א. 433/82 ובקשת העותרים לקיים דיון נוסף בהחלטת ביהמ"ש העליון נדחתה. טענת העותרים היא כי נתחדש דבר בתחום התייחסותו של ביהמ"ש לראיות בבואו להסיק מסקנות בשאלת ההתקדמות האמצאתית לפי סעיף 5 לחוק הפטנטים אך לא כן הדבר. ביהמ"ש לא התכוון להתוות כללים שיש בהם משום שינוי או סטיה מדרך הילוכו הרגילה בחומר שבפניו. ביהמ"ש בחן את הקוים המנחים שעלו מן הפסיקה שקדמה לדיון שעליו נסבה עתירה זו. ברור שביהמ"ש דן בכל ענין עפ"י מכלול הראיות שבפניו ובנושאים בהם דרושים ידע והתמצאות מדעיים או טכניים רשאי ביהמ"ש להיזקק לעדות מומחים. גם במקרה שבפנינו היתה כלולה בחומר הראיות עדותו של מהנדס שהיתה בגדר עד מומחה והוא הגיע למסקנה זהה לזו אליה הגיע ביהמ"ש העליון בדיון הקודם. התיזה לפיה חייב היה עד מומחה זה להשען על ראיות נוספות אין בה ממש, שהרי הוא היה עד מומחה ומומחיותו היא הנתון העיקרי עליו רשאי ביהמ"ש להישען במסקנותיו.
זאת ועוד, בנסיבות מסויימות מותרת גם ההסתמכות על הידיעה השיפוטית של ביהמ"ש והעובדה שחברתנו מתקדמת מבחינת מטען הידע שבידי האדם הסביר, יש בה גם כדי להשפיע על היקפם של התחומים אותם רואה ביהמ"ש כמצויים בתחום הידיעה השיפוטית. אין על ביהמ"ש חובה להשען על עדות מומחה דווקא שהרי כל ענין ונסיבותיו ונתוניו. ביהמ"ש הוא המכריע בשאלה אימתי תשמע עדות מומחה ואימתי היא חיונית והוא גם המכריע במחלוקת בין מומחים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. גבריאלי לעותרים, עו"ד י. ברין למשיבים. 29.11.85).