ע.א. 145/84 - מנהל מס שבח נגד שרה הרמן ואח'
*עיסקה" לצורך מס רכישה ומס שבח בהעברה בין יורשים(הערעור נדחה).
א. אמם של המשיבים מכרה ממינהל מקרקעי ישראל שתי חלקות קרקע לעיבוד חקלאי. בספטמבר 1979 נפטרה כשבעזבונה שתי חלקות אלה בלבד. המשיבים הוכרזו כיורשיה לפי צו ירושה שניתן בינואר 1980 וכל אחד מהם ירש שליש מן העזבון. בשנת 1982 העבירו המשיבות 1 ו- 2 (להלן- המשיבות) לאחיהן, המשיב השלישי (להלן המשיב), את זכויותיהן בחלקות תמורת תשלום כספי. המערער ראה בהסכם האמור מכירה החייבת במס שבח ובמס רכישה ואילו ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין החליטה כי יש לראות בהסדר בין המשיבים הסכם חלוקה לפי סעיף 110 לחוק הירושה, והתוצאה היא שעל פי סעיף 4 לחוק מס שבח מקרקעין חוק זה איננו חל עליו ויש לבטל את השומות. הערעור נדחה.
ב. טענת המשיבים הינה, כי בהתאם לחוזה החכירה עם המינהל, במות החוכר עוברת החכירה לראוי מבין יורשיו ועליו לשלם פיצויים ליתר היורשים, ומכיון שהמשיב הוא הראוי להמשיך בחכירה כמי שעיבד את הקרקע בחיי האם וגר עליה, הרי הקונצפציה בענייננו היא זאת העומדת בבסיס סעיף 114 לחוק הירושה כי "משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי... ימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים...". כשם שהליך לפי סעיף 114 לחוק הירושה הינו במסגרת ההורשה, טוענים המשיבים, אף בענייננו כן. תשובת המערער היא כי עובדת היותו של נכס מקרקעין ניתן לפיצול או בלתי ניתן לפיצול אין לה נפקות לשאלת המיסוי.
ג. צודק ב"כ המערער בטענתו כי השאלה אם נכס עזבון ניתן לפיצול בין היורשים אם לאו, אינה רלבנטית, וגם כשנכס אינו ניתן לפיצול יש משמעות כלכלית לחלקו של כל יורש, ואם מעביר הוא את הזכויות שירש בנכס ליורש אחר אחרי תהליך ההורשה הרי זו עיסקה במקרקעין. אלא שבענייננו לא היו המשיבים ולא יכלו להיות במות אמם חוכרים משותפים בחלקות הקרקע. החוכר הראוי לאחר מות המנוחה היה המשיב לבדו והזכות שרכשו המשיבות היתה אך ורק לקבל פיצויים מהמשיב כפי שאמנם קיבלו עפ"י ההסכם. אכן, העניקו המשיבות למשיב, לאמר שפוצו על ידו, את הזכות כי החכירה תועבר אליו, אולם לא היתה זו הענקת זכויות שיש להן בחכירה, אלא בגדר הסרת מכשול שעמד לפני המשיב לזכות בחכירה כל עוד לא קיים את תנאיו של חוזה החכירה בדבר תשלום הפיצויים. מכאן שהזכות למכירה בלעדית היתה שייכת בכח למשיב כבר בעת פטירת המנוחה וההסדר הכספי בין המשיבים לא בא אלא לאפשר העברת זכות זו אליו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. חסון למערער, עו"די. אהרונסון למשיבים. 29.12.85).
ע.א. 875/79 - כפר יעבץ מושב עובדים... בע"מ נגד עזריאל מושב עובדים...בע"מ
*סכסוך על שטח אדמה הגובל עם שני ישובים(הערעור נתקבל).
א. הסכסוך בין שני המושבים סב על שטח אדמה שעל גבול שני המושבים. המערער טוען כי השטח המסויים (להלן: השטח) מהווה חלק מ"המשבצת" שהועמדה לשמושו כבר רשות על ידי הגופים המיישבים ובתביעתו לבימ"ש השלום ביקש לצוות על המשיב, שחבריו עלו על השטח ומעבדים אותו, לטענת המערער ללא זכות, לסלק את ידו מהשטח ולמסרו למערער. בימ"ש השלום דחה את התביעה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור על כך נתקבל.
ב. המערער הציג ראיות בצורת חוזים שנערכו עם המוסדות המיישבים וכן מפות, אך הראיות שהובאו לא הניחו את דעתו של בימ"ש השלום כי המערער מחזיק בשטח מתוקף חוזה המכירה. בערעור אימץ ביהמ"ש המחוזי את מסקנת בימ"ש השלום ומטעמיו ללא
כל נסיון לבדוק אם מבוססת היא כראוי ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי לא ראה "כיצד ניתן לשנות, בדרגת ערעור, התרשמותו של בימ"ש השלום כי עובדה מסויימת (מכרעת בענייננו) לא הוכחה לפניו, להנחת דעתו הוא...". גישה זו בטעות יסודה. השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש המחוזי בערעור לא היתה של העדפת ראיות על פי התרשמות הערכאה ששמעה את העדים, אלא של מידת הראיות הנדרשת ושל המסקנה שיש להסיק מאותן ראיות שהובאו. שאלה זו אין בה כל יתרון לערכאה הראשונה אשר שמעה את העדים על ערכאת הערעור והיא פתוחה לבקרתו של ביהמ"ש שלערעור. כיון שביהמ"ש שלערעור לא נכנס לעבי הקורה, עשה כן ביהמ"ש העליון.
ג. אין חולק כי על המערער להוכיח את זכותו בשטח, המקנה לו עילה לסלוקו של המשיב ממנו. מי שעליו נטל השכנוע צריך להגיש ראיות שמשקלן יעלה על משקל הראיות של יריבו. בענייננו, המשיב הסתפק בהכחשה של זכות המערער לשטח, אך לא טען ולא ניסה להוכיח כי הוקנתה לו זכות כלשהי בשטח, או כי הוחכר לו או נמסר לרשותו ע"י הגופים המיישבים. המשיב התגונן רק בטענה כי הוא מחזיק בשטח באמצעות חבריו במשך שנים רבות ובעקבות כך עומדת לו טענת התיישנות וטענה זו נדחתה. השאלה שבמחלוקת הטעונה הוכחה ע"י המערער אינה מי מחזיק בשטח ומעבד אותו בפועל, שאלה שעליה לא היתה מחלוקת, אלא מי זכאי להחזיק בשטח ולעבד אותו. המשיב לא הביא כל ראיה לסתור את ראיות המערער, הוא רק עשה הכל כדי לערער את עדויות עדי התביעה. אכן, רשאי נתבע להכחיש בהגנתו את טענות התובע אף ללא שיהא ביכלתו או בכוונתו לסתור אותן בראיות מצדו. זכותו להטיל על התובע את מלוא הנטל להוכיח את טענותיו שמא יכשל. במקרים מסויימים הוא יכול גם להפיק מהכחשה כזו יתרון טקטי. אך כשהוא נוקט בקו הגנה כזה הוא מקל על התובע שעליו להגיש ראיות שמשקלן יעלה על משקל ראיות הנתבע.
ד. מתוך בחינת הראיות שהוגשו הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי המערער הצליח להוכיח את זכותו על השטח. אמנם, ביהמ"ש המחוזי מצא למשיב, מיוזמתו, עילת הגנה שתעמוד לו למשיב גם נגד זכות מוכחת של המערער. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המשיב טען במפורש בכתב הגנתו שיש לו זכות להחזיק בשטח ומכאן שהוא בר רשות וכי לא הוכח כי רשות זו בוטלה אי פעם. מאחר והתביעה הוגשה נגד מסיג גבול ולא כנגד בר רשות סבר ביהמ"ש המחוזי כי דין התביעה להדחות. ברם, המשיב כלל לא טען בהגנתו לזכות להחזיק בשטח. אין כל טענה בכתב ההגנה כי המשיב קיבל זכות חכירה או שכירות או זכות שמוש ממאן דהוא. לא היה מקום להקים לו הגנה, בערעור, בעילה שכלל לא הועלתה בערכאה הראשונה ובערעור. עיוות דין נגרם בכך למערער שנמנעה ממנו האפשרות לטעון ולהביא ראיות לסתור. יתירה מזו, בצדק טוען ב"כ המערער כי המשיב טען להתיישנות עקב החזקה ממושכת, וטענת התיישנות יסודה בחזקה נוגדת ואינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענת רשות.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד מ. שהם ומ. דינאי למערער, עו"ד ו. הרצברג למשיב. 10.12.85).
ע.א. 558/83 - שטינמן שמעון נגד אגד... בע"מ
*גובה הנזק בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער, חבר אגד, עבד כמורה לנהיגה באגודה זו, וביום המקרה ארעו לו שני ארועים במהלך נהיגת תלמידיו והוא לקה בהתקף לב, ונותר נכה לצמיתות בשעור של %32. המערער ממשיך לעבוד ולהיות חבר באגד אך לא יוכל עוד לחזור ולנהוג ברכב ציבורי בו מוסעים נוסעים. הוא תבע את המשיבות על נזקיו והמחלוקת בין הצדדים סבה על גובה הנזק בלבד. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נתקבל.
ב. צודק המערער בטענתו כי ביהמ"ש טעה כשהיוון את כל הסכום שנפסק עבור הפסד השתכרותו, אף את החלק שנפסק עבור הפסדי העבר, ומאידך אין הוא צודק בטענותיו באשר לניכוי קיצבת הזקנה הבסיסית בלבד מחישוב הקצבאות המהוונות המשולמות לו ללא ניכוי התוספת עבור וותק ועבור בת זוג. המשיבות צודקות בטענתן כי לא היה מקום לפסוק למערער הפסד פנסיה משהוכח עפ"י חומר הראיות כי ההפרשה לקרן הפנסיה נעשית על בסיס משכורת היסוד שאותה ממשיך המערער לקבל כבעבר. כמו כן צודקות המשיבות בטענתן האחרת כי הסכום הגלובלי של 20,000 שקל שנפסק כבסיס להפסד השתכרות חודשי, נכון לינואר 1983, הוא גבוה מדי.
ג. כשמעמתים זו מול זו טענת המערער לגבי היוון הפסדי העבר שנתקבלה וטענת המשיבות לענין הפסד הפנסיה ואופן חישוב בסיס ההשתכרות, וכשלוקחים בחשבון כי אין מדובר אלא בענין של ההערכה על יסוד ראיות, הרי שבעיקרי הדברים מתקזזות הטענות ההדדיות זו מול זו ויש לדחות את הערעורים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. יונגר למערער, עו"ד בלכמן למשיבה. 26.12.85).
ע.א. 549/83 - מפעלים פטרוכימיים בישראל בע"מ נגד בתי זיקוק לנפט בע"מ
*רשות להתגונן(הערעור נדחה).
א. המשיבה מייצרת, בין היתר, אתילן. המערערת מייצרת פוליאתילן ולשם ייצורו רכשה מידי המשיבה אתילן במשך תקופה של שנים. התעוררו סכסוכים בין המערערת לבין המשיבה באשר לדרך חישוב המחיר של האתילן ושיטת החישוב של שער החליפין אליו הם נזקקים בשל המחיר של האתילן שננקב בדולרים. רוב הסכסוכים נמסרו לבוררות אך באשר לתקופה מסויימת של חודשיים נותרה מחלוקת בין הצדדים והמשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת. לגבי חלק מן התביעה לא נתן ביהמ"ש המחוזי רשות למערערת להתגונן וכן דחה ביהמ"ש את בקשת המערערת לעיכוב הליכים בשל הבוררות המתנהלת בין הצדדים. הערעור נדחה.
ב. אמנם די לבעל דין המבקש רשות להתגונן שהוא מצביע על קיומה של הגנה אפשרית, אולם אין פירושו של דבר כי כל אימת ומועלית טענה המבקשת לכרוך את המחלוקת לגביה הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר במחלוקות נוספות, מן הראוי לשלב את כל המחלוקות במיקשה אחת. יש לאבחן בין נושאים הראויים לתחימה ושניתן להכריע בהם בנפרד על בסיס נתוני יסוד, לבין ענין התלוי בקטעי מחלוקת נוספים שברורם בצוותא דרוש לצורך ההכרעה. בענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי מדובר בהסכם לאספקת חומר גלם, בתקופה מוגדרת, עפ"י תנאים שהוסכמו במיוחד ובנפרד, וכי אין לערבב מין בשאינו מינו ולהשהות סיומו של סכסוך מוגדר ומותחם מתוך ציפיה לתוצאות הבוררות המתייחסת למועדים אחרים, תשלומים אחרים וחישובים אחרים, ובכך אין להתערב.
ג. זאת ועוד, בבקשה לרשות להתגונן אפשרית לא אחת הכרעה לכאן או לכאן ומבחינה זאת יש שוני בין הערכאה הדנה. בבקשה לרשות להתגונן ובין ערכאת הערעור. זו האחרונה תטה אמנם להתערב אם נמנעת מן הנתבע העלאת הגנה אפשרית וספק בכגון דא מכריע בדרך כלל לטובת מי שמבקש שיהיה לו יומו בביהמ"ש. אולם, כאשר הקשר בין המחלוקות השונות אינו ברור, והנושא נראה לביהמ"ש בערכאה הראשונה כבעל תחומים מוגדרים שאינם גולשים לנושאים האחרים, לא תמהר ערכאת הערעור להתערב ולהחזיר את הגלגל אחורה, כי יש גם ענין בסיום ההליכים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אמי שביט למערערת, עו"ד מ. ליפשיץ למשיבה. 30.12.85).
ע.א. 721/82 - ידע גליל ואח' נגד הונדה ... בע"מ, יפן
*טענת קיזוז נגד תביעה עפ"י שטר ופירוט ההגנה בתצהיר(הערעור נדחה).
א. המערערים רכשו מהמשיבה מכונה שבתמורתה התחייבו לשלם כ-11,400,000 ין יפנים. מחצית הסכום שולמה במזומן והיתרה בשלשה שטרי חליפין שנועדו לפרעון בשלושה תשלומים חדשיים. השטר הראשון נפרע במועדו ואילו שני השטרות האחרים לא נפרעו. לפני מועד פרעונם הודיעו המערערים למשיבה כי בשל תפקוד לקוי של המכונה נגרמים להם נזקים וכי השטרות לא יפרעו עד לתקונה. בגין עובדה זו אף הגישו המערערים תביעת פיצויים נגד המשיבה שברורה טרם הסתיים. מאידך, הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים עפ"י עילת השטרות. בקשת המערערים לרשות להתגונן נענתה ע"י רשם ביהמ"ש המחוזי שסבר שעומדת למערערים עילת הגנה של קיזוז נגד התביעה בעילת השטרות. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין להכיר בקיזוז כעילת הגנה כנגד תביעה עפ"י השטרות. בערעור הועלו טענות סביב שתי שאלות: האם ענו המערערים על הדרישות הדיוניות לצורך מתן רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר; האם עומדת להם, מכח הדין המהותי, זכות קיזוז כנגד השטרות. הערעור נדחה.
ב. די בטענה הדיונית כדי לדחות את הערעור ללא צורך להכנס לברורו של הדין המהותי באשר לטענת קיזוז כעילת הגנה נגד תביעה בעילת שטר. אם אכן טענת קיזוז היא עילת הגנה טובה, זכאי נתבע להתגונן בה לא רק בתביעה רגילה אלא גם בתביעה בסדר דין מקוצר. אך סדר הדין המקוצר מחמיר עם נתבע המבקש להתגונן, בכך שהוא דורש ממנו לבסס את גירסת הגנתו בתצהיר. ביהמ"ש חייב להניח כי הטענות, שאומתו בתצהיר, אמת הן, אלא אם כן הגירסה קורסת בחקירה הנגדית. מכאן חשיבותו של התצהיר התומך בבקשה והחובה להכנס בתצהיר לפרטי ההגנה הנטענת וטענת קיזוז אינה יוצאת מכלל זה. השאלה היא אם ענו המערערים על דרישות אלה.
ג. בתצהיר טען המערער כי המערערים ניזוקו בסכומים העולים לאין שיעור על סכום השטרות נשוא התובענה ואף הגישו תביעה כספית כנגד המשיבה לשיפוי על נזקיה. בהמשך התצהיר נאמר "העתק מכתב התביעה שהוגש נגד המשיבה... מצורף לתצהירי זה, מסומן... מהווה חלק בלתי נפרד ממנו". המצהיר ממשיך ואומר כי לפי עצה משפטית שקיבל הוא זכאי לקבל את סכום הנזקים שנגרמו לו בעקבות הפרת התחייבויות המשיבה כנגד סכום השטרות ובהתאם לכך קיזז מתוך סכום נזקי המערערים סכום השווה לסכום השטרות ואין הוא חייב עוד בפרעון השטרות. ניתן להניח לשאלה אם יכול הקיזוז להעשות ללא הודעת קיזוז קודמת. אפילו די בקיזוז בצורה שנעשה, עדיין לוקה התצהיר בכך שהוא חסר פרטים עובדתיים לביסוס טענת הזכות לקזז את הסכום הנטען. אכן, לתצהיר צורף, תוך הפנייה, העתק כתב התביעה המכיל טענות עובדתיות לביסוס תביעת הפיצויים, אך בכך אין די. ראשית, אין להשלים עם עריכת תצהירים אשר אין בהם פירוט העובדות אשר המצהיר מבקש לאשר, אלא נכלל בו איזכור מסמך אחר, כגון כתב התביעה. שנית, תוכן כתב התביעה אינו מאומת בתצהיר. כל שנאמר בתצהיר הוא כי כתב התביעה מצורף אליו אך לא נאמר כי תכנו של כתב התביעה אמת הוא. טעם זה בלבד דיו לדחות הערעור.
ד. ניתן להוסיף, מאחר והענין הועלה בסיכומים, כי הגשת התביעה לפיצויים, אינה צריכה להכשיל את זכות הקיזוז. המערערים אמנם לא הביעו בכתב תביעתם נכונות להפחית מסכום התביעה את הסכומים שבהם יזכו על דרך הקיזוז, אך קיומם של הליכים נפרדים בשל אותה עילה אין בו כשלעצמו כדי לשמש טעם לסרוב להעניק רשות להתגונן.
ה. אין צורך לדון בשאלה אם הדין המהותי מכיר בזכות קיזוז כעילת הגנה בתביעה על פי שטר, כמו גם בשאלה, אם הקיזוז יכול להעשות על דרך ההגנה ללא הודעה מוקדמת. שתי שאלות משפטיות אלה יש להן פנים לכאן ולכאן וטרם נקבעה בהן הלכה. בכך היה טעם להצדיק מתן הרשות להתגונן אלמלא נדונה הבקשה להכשל מהטעם הדיוני כאמור לעיל. אך אפילו נקבל כי די לקיזוז בלא הודעה, וכי קיזוז הינו הגנה אפשרית בין צדדים מידיים בתביעה עפ"י שטר מכח דיני החוזים, הרי שהגנה כזו חייבת להיות מוגבלת לקיזוז של סכום קצוב. אם לא תאמר כן תגרור הגנת הקיזוז את תביעת השטר, שנועדה להתברר בדרך מהירה ומקוצרת, לדיון ארוך וממושך.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ע. מלקוביץ נירקר למערערים, עו"ד ח. ריש רוטשילד למשיבה. 31.12.85).
ע.א. 773/82 - מרים אהרוני ואח' נגד מוריס שלמה לוי ואח'
*אחריות בתאונת דרכים של אב שלא נקט אמצעי זהירות שהבן לא ינהג בטרקטור(הערעור נתקבל).
א. ביוני 1971 ארעה תאונה בכביש הפנימי של מושב פתחיה שבה היו מעורבים שני טרקטורים. הטרקטור האחד היה נהוג בידי המשיב הראשון, נער כבן 16, שלא היה בידו רשיון נהיגה, והיה בבעלותו של המשיב השני, אביו של המשיב הראשון. הטרקטור האחר היה נהוג בידי המנוח אהרוני וכתוצאה מאותה תאונה נהרג המנוח. בתביעת המערערים, התלויים במנוח, קבע ביהמ"ש כי הבן גרם לתאונה ברשלנותו וכי המנוח תרם ברשלנותו כדי %20. הוא דחה את המשך הדיון להוכחת נזקי התלויים. בתביעתם תבעו התלויים גם את האב. הם ייחסו לאב הן אחריות שילוחית למעשי בנו והן אחריות ישירה בשל מחדלו הרשלני שהתבטא באי הטלת איסור על בנו לנהוג בטרקטור ובאי נקיטת אמצעים שיהיה בהם כדי למנוע ממנו לעשות כן. ביהמ"ש קבע כי הנהיגה הנדונה בוצעה ללא ידיעתו והרשאתו של האב וכי לא ניתן לומר כי הסכים במפורש או מכללא לנהיגה שבמהלכה ארעה התאונה. על כן דחה את התביעה נגד האב. על כך הוגש ערעור והערעור נתקבל.
ב. ממצאו של השופט כי הנהיגה שבמהלכה ארעה התאונה נעשתה שלא בידיעת האב מעוגנת בראיות. האב ישן אותה שעה וביהמ"ש יכול היה לקבוע שהוא לא נתן הסכמתו לא במפורש ולא מכללא לנהיגת הטרקטור על ידי הבן בכביש המושב. עפ"י הראיות היה הבן רגיל לעזור לאביו ולאחיו המבוגרים גם תוך שמוש בטרקטור, אך האב הורה לו לנהוג בטרקטור רק בשדה ורק בנוכחות האב או האחים המבוגרים ואילו התאונה ארעה בכביש כשהבן נהג לבדו.
ג. ברם, השאלה היא אם די היה בהטלת האיסור כדי לפטור את האב מאחריות. התשובה לכך היא שלילית. על האב היה לצפות שהבן ינהג בכביש המושב למרות האיסור שהטיל עליו וללא פיקוח. הטרקטור מהווה פיתוי לנער צעיר בן 16, בן מושב שהתנסה כבר בנהיגה בשדה, רכש בטחון ומרגיש שהוא שולט בנהיגתו. הוא חייב היה לצפות זאת במיוחד נוכח העובדה שנערים בגילים שונים נהגו טרקטורים במושב הן בשדות והן בכבישים. האב חייב היה לנקוט באמצעים שימנעו מהבן את השמוש בטרקטור ואת זאת לא עשה.
ד. במהלך הדיון בביהמ"ש העליון הובאה לידיעת ביהמ"ש העובדה כי התביעה נגד הבן נמחקה ע"י ביהמ"ש המחוזי בהעדר הופעה בישיבה שנקבעה להוכחת הנזק. הודעה זו הפתיעה את ב"כ המערערים אשר לא ידע על המחיקה והודיע כי יבקש את ביטול החלטת המחיקה (בסופו של דבר אכן בוטלה המחיקה). ברם, בערעור אין חשיבות לעובדה שהתביעה נגד הבן נמחקה. טענת ב"כ המשיכים כי תוצאות המחיקה היא שאין עתה כל ראיות על אשמו של הבן - משוללת כל יסוד. הראיות קיימות ומחיקת התביעה אינה מוחקת אותן ואינה עושה אותן לאין. גם ראיות שנגבו ע"י ערכאה חסרת סמכות אינן תמיד כאין וכאפס וכלא היו. משנמחקה התביעה נופלת עמה אמנם ההחלטה
המטילה על הבן אשם בגרימת התאונה, אך פסק דין או החלטה נגד הבן אינם תנאי מוקדם להטלת אחריות על האב. רשאי הנזוק לתבוע את מי שאחראי באחריות שילוחית לרשלנותו של האחר מבלי לתבוע את אותו אחר, ובוודאי רשאי הנזוק לתבוע את מי שנושא באחריות ישירה בגין מעשיו של אחר מבלי לתבוע את אותו אחר. הראיות נשמעו בתביעה שהאב היה צד לה ועל פיהן קבע ביהמ"ש כי הבן התרשל. בכך נוצר הבסיס העובדתי לרשלנות הבן לצורך הטלת האחריות על האב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופטת נתניהו, הוסיפההמשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. גלעד למערערים עו"ד א. הכט למשיבים. 26.12.85).
ע.א. 318/83 - אגוזי שפע בע"מ ואח' נגד אוגניון שיבר ואח'
*זכות עדיפה בעסקות נוגדות במקרקעין(הערעור נדחה).
א. המערערת היתה בעלים של מקרקעין ובדצמבר 1972 התקשרה עם אחד יצחק אדלי בחוזה למכירת החלקה (להלן: החוזה הראשון). בחוזה זה נקבע כי באר שעל החלקה ושטח הרצוף לה, אינם נכללים במכר ונשארים בבעלותה המוחלטת של המערערת, ושהבאר והחלקה יופרדו מן החלקה ויירשמו כחלקה עצמאית ונפרדת בבעלות המערערת. על אף התחייבות המערערת לרשום בפנקסי המקרקעין תכנית חלוקה עד יולי 1973, התוכנית לא נרשמה. ביולי 1973 נחתם חוזה (להלן: החוזה השני) שלפיו נמכרה החלקה ע"י אדלר לחברת בן יהודה ובחוזה נאמר כי נמכרת החלקה "למעט הבאר והאדמה שמסביב לה". בהתאם לחוזה זה השאיר אדלר בבעלותו 500 מטר מתוך 24 הדונמים של החלקה. אחרי מספר ימים נרשמה הבעלות בחלקה כולה על שם אדלר ולאחר מכן נרשמה על שם חברת בן יהודה פרט ל- 500 מטר שאדלר השאיר לעצמו.
ב. באוקטובר 1973 מכרה חברת בן יהודה חלקים מתוך החלקה לרוכשים שונים, ביניהם המשיבים בערעור. בחוזים בין חברת בן יהודה והרוכשים לא אוזכרו הבאר והסייג שהיה קיים בחוזי המכר הקודמים ולא נרשמה כל הגבלה בין הצדדים. נקבע שכל אחד מהקונים רוכש את הקרקע כשהיא חופשית מכל עיקול, שעבוד, משכנתא, חוב או תביעה כלשהי. זכויות הרוכשים נרשמו בפנקסי המקרקעין כבעלים משותפים של חלקים בלתי מסויימים בחלקה. ב- 1977 הגישה המערערת בקשה בדרך של המרצת פתיחה נגד אדלר, ובהסכמתו של אדלר נפסק כי זכות השימוש הבלעדית בבאר שייכת למערערת. בהסתמך על החלטה זו נרשמה,לראשונה הערת אזהרה ביחס לבאר בפנקסי המקרקעין. משנודע למשיבים, שלא צורפו כצד להמרצת הפתיחה, על דבר רישום הערת האזהרה, הגישו תביעה בדרך המרצה בה ביקשו כי תוכרע שאלת זכות השימוש כבאר ובין היתר ביקשו שביהמ"ש יצהיר כי המערערים אינם זכאים לעשות שימוש בלעדי בבאר. בימ"ש השלום דחה את תביעת המשיבים, ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור המשיבים וקבע שאין למערערת זכות שימוש בלעדית בבאר והערעור על כך נדחה.
ג. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי ביססו מסקנתם ביחס לזכויות המשיבים על הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין הקובע כי "התחייב אדם לעשות עיסקה במקרקעין, ולפני שנגמרה העיסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר בעיסקה נוגדת... אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעיסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב זכותו עדיפה". ביהמ"ש המחוזי סבר כי המשיבים אשר לטובתם נרשמו חלקים בלתי מסויימים של החלקה פעלו בתום לב ובתמורה ולכן זכותם עדיפה על פני כל התחייבות קודמת שניתנה ע"י אדלר למערערת לרשום את הבאר על שמה, התחייבות שלא באה לידי רישום. המערערת טוענת העדר תום לב מצד המשיבים. אין מחלוקת כי המשיבים רכשו זכויותיהם במקרקעין מבלי לדעת על קיום הבאר ולטענת המערערת ניתן לראות את חוסר תום לבם של המשיכים בעמידתם על זכויותיהם בבאר, כאשר ברור שלא התכוונו לרכוש באר במסגרת עיסקת המקרקעין שערכו עם חברת בן יהודה. טענה זו אין לקבל. עמידתם של
המערערים על זכויותיהם אין לראות בה חוסר תום לב. זאת ועוד, תום לב לענין סעיף 9 מתייחס למועד רכישת הזכויות ורישומן ולא למועד מאוחר יותר שבו מבקשים לממש את הזכות בהליכים משפטיים. אין מחלוקת כי בעת הרכישה ורישום הזכויות פעלו המשיבים בתום לב וזהו המועד הרלוונטי לבדיקת קיום תנאי תום הלב.
ד. המערערים תקפו תום לבם של המשיבים גם בכך כי הללו לא ירדו לשטח לפני קניית המקרקעין כדי לבדוק אותו והסתפקו ברישום בלבד. לטענת המערערת היתה בהתנהגות זו של המשיבים משום עצימת עיניים. אין ממש בטענה זו. נכון ש"עצימת עיניים" עשויה לשלול תום לב, אולם על הטוען זאת להוכיח כי "עוצם העיניים" עשה כן בשל החשש שבעיניים פקוחות ילמד עובדות שעשויות להיות לו לרועץ. במקרה דנן אין כל רמז לכך שהמשיבים נמנעו מלבקר בשטח בשל חשש כי בעת הביקור יגלו דבר העלול לפגום בזכויותיהם באותה חלקה. הם היו רשאים להסתמך על הרישום בספרי המקרקעין ללא צורך לרדת לבדיקת השטח.
ה. טענה אחרת היא כי מתן התמורה האמור בסעיף 9 הינו תנאי מהותי וכאן שילמו המשיבים עבור החלקה ולא ידעו כלל שקיימת באר ולכן אין לומר כי שילמו תמורה עבור הבאר. אכן, דרישת התמורה המופיעה בסעיף 9 היא דרישה מהותית שאין להקל עמה ראש, אך רכישת הזכויות בבאר ובמימיה לא היתה צריכה להיעשות בתמורה נפרדת, שכן רכישה זו היא פועל יוצא של רכישת זכויות במקרקעין נשוא הדיון כשהן חופשיות מעיקול, שעבוד, תביעה וכו'. הידיעה או אי הידיעה על דבר קיום הבאר אינה מעלה ואינה מורידה. התמורה אינה חייבת להיות שוות ערך לזכות שהוענקה בעדה.
ו. המערערים העלו בסיכומיהם טענה כי הענקת זכות שימוש בבאר ובמימיה למשיבים תהיה עבור המשיבים בגדר עשיית עושר שלא במשפט, שכן הם לא התכוונו לרכוש זכות בבאר ולא ידעו כלל על קיום הזכויות. גם טענה זו אין לקבל. אכן אין לדחות את הטענה על הסף, כטענת המשיבים, באשר הועלתה רק בסיכומי המערערים, שכן מדובר בטענה משפטית שאין בה משום שינוי מהותי של חזית הטעון. כמו כן ניתנה למשיבים אפשרות מלאה להשיב על הטענה והתייחסו אליה לגופה בסיכומיהם שלהם, אולם, לגופו של ענין אין העקרונות והכללים האמורים יכולים להועיל למערערים. בכללים של עשיית עושר ולא במשפט אין מדובר על התעשרות "בלתי צודקת" אלא על קבלת טובת הנאה "שלא עפ"י זכות שבדין". כאשר טובת הנאה שנטען לגביה שהיא בלתי צודקת נובעת מזכות שבדין, כמו במקרה שלפנינו, אין ליישם לגביה את כללי הדין המעין חוזי של עשיית עושר ולא במשפט.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. החלטה - השופט בך, הוסיפה השופטת בן פורת. עו"ד ש. לברון למערערים, עו"ד א. פסי למשיבים. 27.11.85).
ע.א. 19/83 - חברת שלמה כרמל בע"מ נגד בריח חברה לייצור בע"מ
*תשלום נזקים של מסיג גבול במקרקעין(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבה רכשה באפריל 1971 נכס באזור התעשיה בפתח תקוה, תפסה חזקה בשטח וגידרה חלק ממנו. המערערת טענה לזכות משלה בשטח, פרצה את הגדר, תפסה חזקה בנכס והשכירה אותו. במקביל אף הגישה המערערת נגד המשיבה תביעה לפינוי הנכס. המשיבה מצדה הגישה תביעה דומה נגד המערערת. בימ"ש השלום קיבל את תביעת המשיבה והורה על המערערת לסלק ידה מן הנכס. לאחר שצו סילוק היד הפך לסופי, הגישה המשיבה תביעה נגד המערערת לקבלת דמי שימוש ראויים בנכס וביהמ"ש חייב את המערערת בתשלום דמי שימוש. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת נגד קביעת ביהמ"ש כי היא הסיגה את גבולה של המשיבה ואולם אין יסוד לטענה זו. המסקנה כי המערערת היא מסיגת גבול נקבעה בשרשרת הדיונים הקודמת שבין הצדדים והרי זה מעשה בית דין שאין לעוררו מחדש. אשר לטענת
המערער כי כל ההתדיינות הממושכת נגרמה בגלל מחדליה של המשיבה אשר רשאית היתה לפעול לפי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין ולא עשתה כן וטעותה של המשטרה שנמנעה מלפעול כראוי - ביהמ"ש המחוזי התייחס לעובדה שהמשיבה לא עשתה דין לעצמה כפי שמותר לה עפ"י סעיף 18 והגיע למסקנה כי אין בכך כדי להטיל מעין אשם במשיבה, ובוודאי שהמנעותה מפעולה לפי הוראות החוק הנ"ל אינה משפיעה על החיוב של המערערת בדמי שימוש.
ג. הטענה העיקרית של המערערת היא כי לנוכח ההתדיינות והתלונה למשטרה שמנעה משני הצדדים להשתמש בנכס אין היא חייבת בדמי שימוש. לטענתה חייב מסיג גבול לפצות את הבעלים רק כאשר מסיג הגבול עשה שימוש במקרקעין שלא כדין מאחר ותביעת שכר ראוי מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט. גם טענה זו אין לקבל. החיוב במקרה דנא אינו מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט אלא מכח דיני הנזיקין. המשיבה יכלה לתבוע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אם סבלה ע"י כך נזק ממון והיא הוכיחה כי נגרם לה נזק בכך שלא יכלה להשכיר את הנכס במשך כל התקופה. אין גם לקבל את טענת המערערת כי לא היה מקום לפסוק תשלום הפרשי הצמדה בגין שכר ראוי עבור התקופה שלפני הגשת התביעה. פסיקת הפרשי הצמדה איננה מכשיר הבא להעניש את החייב אלא יש בה כדי לשמור על ערכו הריאלי של הכסף. אין סיבה מדוע לא יפוצה הניזוק באורח ממשי על הנזק שנגרם לו ואם אין מקום או צידוק לשערך את הפיצוי ליום פסק הדין ואין גורמים מייחדים שבגינם יש לשלול זאת, מן הראוי לזכות את הזוכה בהפרשי הצמדה מיום העילה ועד התשלום.
ד. בערעור שכנגד קובל ב"כ המשיבה על כך שביהמ"ש לא פסק לטובתו ריבית חוקית בשיעור %3 בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה וכן על כך שהסכום שנפסק לטובתו נושא הפרשי הצמדה וריבית רק מעת חלוף 30 יום ממועד מתן פסק הדין ולא מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. הטענה הראשונה לענין ריבית על הסכום שנפסק עד למתן פסה"ד נדחתה ואילו הטענה בדבר ההצמדה מיום פסה"ד נתקבלה. ביהמ"ש המחוזי גילה דעתו במפורש שאינו רואה מקום להוסיף ריבית לסכומים הנדונים שנקבעו עפ"י אמדן ואין להתערב בשיקול דעת זה. מאידך, אין הסבר לכך מדוע לא יישא הסכום שנפסק לטובת המשיבה הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין נשוא הערעור ואילך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי י. רפלר למערערת, עו"ד מרדכי זוכוביצקי למשיבה. 16.12.85).
בר"ע 711/85 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד אברהם אלגזיר ואח'
*תביעת בנק להשבת כספים ששולמו בטעות לאחר שהודיעו על ביטול השיק. *אי הגשת ערעור נגד בעל דין "חילופי" כאשר בעל הדין השני שנגדו זכו הגיש ערעור(הבקשה נדחתה)
א. המשיבים השני והשלישית (להלן: המשיבים) הוציאו שני שיקים לזכות המשיב הראשון (להלן המשיב) במסגרת עיסקה לרכישת רכב. לאחר מכן נתברר למשיבים כי המשיב הסתיר מפניהם נתון עובדתי יסודי בקשר לרכב והודיעו לבנק על ביטול השיק. הם גם מסרו למשיב על כוונתם לבטל את השיק. מפאת תקלה בבנק נפרע השיק והבנק תבע בבימ"ש השלום את השבת הכסף מידי המשיב ולחילופין ביקש לחייב את המשיבים בהשבת הכסף, אם התביעה נגד המשיב תדחה. בימ"ש השלום קיבל את התביעה נגד המשיב באשר לדעתו התשלום בטעות יסודו. הבנק אמנם התרשל אך בכך לא היה כדי לפגום בזכות ההשבה, ועיקרו של דבר, לדעת בימ"ש השלום, המשיב ידע על הטעות של הבנק. ביהמ"ש דחה את גירסת המשיב כי לא קיבל כל הודעה מראש על ביטול השיק.
ב. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי בטענה כי היה כשלון תמורה חלקי בלבד ועל כן לא היה מקום לשלול זכותו לפרעון השיק, וגם לא היה מקום להסתמך על כללי עשיית עושר ולא במשפט. הבנק ביקש שלא להתערב בממצאי בימ"ש השלום ולחילופין ביקש כי אם הערעור נגד המשיב יתקבל יחוייבו המשיבים בהשבה, למרות שלא הגיש ערעור על
החלטת בימ"ש השלום שלא לחייב את המשיבים בהשבה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב. לדעתו לא היה מקום להסיק כי המשיב פעל שלא בתום לב והמשיבים גם לא דרשו ביטול העיסקה. בנסיבות העובדתיות לא צריך היה המשיב לייחס לדברי המשיבים משמעות מעשית או תכליתית. אשר לתביעה נגד המשיבים, קבע ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, כי מאחר ולא הוגש ערעור על ידי הבנק אין לדון בתביעה נגד שני המשיבים הללו. ביהמ"ש לא התעלם מהוראת תקנה 462 לתקנות סדר הדין, אך סבר שיש להפעיל סמכות זו בזהירות ובצמצום ובמקרה זה אין להסתמך על התקנה האמורה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנותיו ככל שהדבר מתייחס למשיב. ביהמ"ש אכן רשאי היה להסיק בנסיבות הענין כי מדובר רק בכשלון תמורה חלקי. יתירה מזאת, העובדה שצדדים לחוזה מטיחים אחד כלפי השני כי יבטלו שיק אין בה עדיין כדי להצביע על כך שהמעשה נעשה ואין בה כדי לחייב את מי שפונה לבנק לפדות את השיק להודיע לבנק כי יש לברר תחילה אם השיק לא בוטל. כאשר מדובר על כשלון תמורה חלקי בלבד אין להלין על המשיב על כי נשען על זכותו עפ"י השטר. הרשלנות שנתגלתה בפעולותיו של הבנק אינה יכולה להיות מועברת אל כתפיו של המשיב.
ד. אשר לתביעה החילופית של הבנק נגד המשיבים - צדק שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי כי צריך להפעיל את סמכותו של ביהמ"ש עפ"י תקנה 462 הנ"ל. אין לראות פגם בכך שהבנק לא ערער לביהמ"ש המחוזי בענין דחיית תביעתו נגד המשיבים. אחרי שהבנק זכה בערכאה הראשונה בתביעתו נגד המשיב לא היה מקום לערעור של הבנק על דחיית התביעה נגד המשיבים, שהרי תביעה זו היתה מעיקרה חילופית. עצם הגשת הערעור של המשיב אמנם יצרה את האפשרות התיאורטית שערעורו יתקבל ותעלה מחדש השאלה אם יש יסוד לתביעת ההשבה נגד המשיבים, אך בנסיבות כגון אלה אין להתנות את הדיון בתביעה החילופית בהגשתו מראש של ערעור. תקנה 462 נועדה לאפשר פתרון בנסיבות כגון אלו, כי היא מאפשרת את התאמתו של הדיון להתפתחויות שחלו בשלב הערעור, ואשר יש בהן כדי לשנות את התוצאה של ההליכים שנוהלו בערכאה הראשונה. האפשרות להשתמש בתקנה זו עדיפה על הצגת דרישה החלטית כי בכל מקרה יוגש ערעור שיתייחס גם לתביעה חילופית שנדחתה.
ה. בדרך כלל יוצא בעל הדין המעונין ידי חובתו אם הוא מבטיח שכל מי שהיה בעל דין בדרגה הראשונה ואשר אינו מערער, יהא בפני ערכאת הערעור בגדר משיב. בכך יש גם כדי לאפשר את הפעלת תקנה 462 במידת הצורך. בענייננו, צורפו המשיבים גם בביהמ"ש המחוזי כמשיבים, ואם ביהמ"ש המחוזי לא ראה מקום לדון בעצמו בתביעה החילופית, יכול היה להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום. ברם, בכך אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. גם אם ביהמ"ש המחוזי שגה אין הצדקה לקיים דיון בערכאה נוספת. במקרה שלפנינו ניתן למצוא פתרון דיוני פשוט יותר לסכסוך הבסיסי מבלי להביאו בפני ערכאה שלישית אשר יתכן ואף לא תרצה לשמש כערכאה אחרונה אלא תחזיר הדיון לבימ"ש השלום.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. בן שחר למבקשת, עו"ד יוסף אסולין למשיב, עו"ד א. לבקוביץ למשיבים. 3.1.86).
ע.א. 166/82 - פלונית נגד פלונית
*בקשה לבטל מסמך המהווה מתנה של אם לבנותיה(הערעור נדחה).
א. המערערת, אשה זקנה כבת 86, הגישה לביהמ"ש המרצת פתיחה בה ביקשה לקבוע כי המסמך שעליו חתמה, ושבו הסכימה להעמיד את רכושה להכרעת בוררים כדי שיצורפו ויחולקו בין שתי בנותיה, שהיו מסוכסכות, בטל ומבוטל משום שבעת החתימה
היתה חולת נפש ולחילופין באשר היתה זו מתנה שיכלה לחזור ממנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה והערעור נדחה.
ב. המערערת לא היתה הרוח החיה מאחורי נקיטת ההליכים נשוא הערעור אלא בעלה של אחת משתי בנותיה. בין שתי הבנות היו סכסוכים רבים ובינואר 1977 נחתם ביניהן שטר בוררין שעל פיו מסרו את כל המחלוקות שביניהן להכרעתם של שלשה בוררים. המערערת רצתה בהצלחת הבוררות שנועדה להוביל לידי התפייסות הבנות, ולכן הצטרפה לבוררות וחתמה על "הוראות בלתי חוזרות" המופנות לבוררים, והסכימה להעמיד את רכושה להכרעת הבוררים כדי שיחלקוהו בין שתי הבנות. כשחתמה על המסמך היתה בת 78. יחד עם רצונה למצוא פתרון למחלוקת בין שתי הבנות ציינה באותו מסמך כי היא מבקשת להבטיח קיומה ופרנסתה בצורה מכובדת עד ליום מותה והבוררים התבקשו להקים קרן למחייתה. טענת ב"כ המערערת היתה כי בעת שחתמה על המסמך לא היתה שפויה בדעתה. הוא הגיש שני מסמכים רפואיים, האחד שמתייחס לתקופה של שנים רבות לפני חתימת המסמך והשני מתייחס למספר שנים לאחר חתימת המסמך וביהמ"ש המחוזי קבע כי ממסמכים אלה אין ללמוד על מצבה של המערערת בעת חתימת המסמך. בכך אין להתערב.
ג. אשר לטענת המערערת כי מדובר במתנה שנתנה לבנותיה ומכיון שהנכסים לא נרשמו על שם הבנות הרי המתנה היא בגדר של התחייבות והיא רשאית לחזור בה ממנה - אין לומר על הצטרפותה של המערערת לבוררות עפ"י המסמך הנ"ל כי מדובר בהקניית נכס ללא תמורה. מניסוחו של המסמך עולה שהמערערת ביקשה להבטיח קיומה השוטף ובטחון צרכיה היום יומיים על פני בעלות על רכוש וזאת ע"י הקמת קרן שתספק את צרכיה. זאת התמורה שהיא קיבלה בהחלטת הבוררים. אלה דאגו להקמת הקרן וקבעו שהבנות יתמכו באם מעבר להכנסות הקרן ככל שיהא צורך, ובכך מילאו את האמור במסמך שחתמה האם.
ד. פסק הדין ניתן ע"י השופט בן דרור והשופטת נתניהו הוסיפה והסתייגה ממספר קביעות בפסק דינו של השופט בן דרור. לדעת השופטת נתניהו, החלטת האם לא נבעה מן הרצון ליצור לעצמה קרן שכן בעלה היה עתיר נכסים ובפטירתו דאג להקמת קרן שיהא בה כדי לספק את צרכיה ולקיימה בכבוד עד אחרית ימיה. דעת השופטת נתניהו היא כי המערערת הקנתה את רכושה לבנות ללא תמורה, אלא היתה זו מתנה על תנאי שתוקם הקרן שהיא קבעה במסמך הנדון, ומשהוקמה הקרן אין היא יכולה לחזור בה ממתן המתנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד ארביב למערערת, עוה"ד באיער, אסטרייכר, בלום ולוי פיקהולץ למשיבים. 7.11.85).
ע.א. 631/83 - המגן חברה לבטוח בע"מ ופלתרוס בע"מ נגד מדינת הילדים בע"מ
*תביעה עפ"י פוליסת ביטוח נגד הפסדים בגין אירוע שאין למבוטח שליטה עליו(הערעור נתקבל).
א. המשיבה היא מפיקת מופעי בדור לילדים ובמשך מספר שנים הפיקה במגרשי התערוכה בת"א מופע שכונה בשם "מדינת הילדים". במסגרת המופע קויימו בשטח גני התערוכה מופעי חברה ובדור שונים, בחלקם בתוך אולמות סגורים ובחלקם תחת כיפת השמיים. ההפקה כרוכה בהשקעות כספיות ניכרות והמשיבה נהגה לבטח את עצמה בפני הפסדים. בשנת 1980 התקשרה המשיבה לצרכי הביטוח עם המגן (להלן - המערערת) באמצעות סוכנת שלה שהיא חברת פלתורס (להלן - פלתורס). הביטוח נעשה לתקופה 10.4.80-21.3.80 כאשר המופע עצמו התקיים בימים 7.4.80-1.4.80. המערערת, באמצעות פלתורס, התקשרה עם המשיבה בשני ביטוחים שונים, שאחד מהם, נשוא המחלוקת, מתייחס לסיכונים העלולים להסב נזק בשל ביטול המופע, הפסקה של אירוע
או צמצום במספר המבקרים במופע, כתוצאה מארוע שיצר את אחד הסיכונים האמורים ובתנאי שהארוע אינו בשליטת המבוטח.
ב. בפגרת הפסח של שנת 1980 התקיים המופע כמתוכנן, הוא לא בוטל וההצגות לא הופסקו ובתום שבעת ימי המופע הסתכם מספר המבקרים ב- 110 אלף איש. לטענת המשיבה מדובר במספר מבקרים מועט ושלא כבשנים קודמות הסתיים המופע מבחינת עיסקית בהפסדים כבדים. המשיבה דרשה מהמערערים לפצותה על הפסדיה עפ"י ההתחייבות בפוליסה. היא ביססה את תביעתה על הסעיף שבהסכם הבא להגן עליה מפני הסיכון שבמיעוט מספר המבקרים. לטענתה נפל מספר המבקרים במופע מהצפוי בשל ארועים שלא היו בשליטתה, היינו מזג האויר בכל ימי המופע היה הפכפך וקשה, בחלק מהימים העיק על הציבור שרב כבד ובחלק מהימים ירד גשם ונשבו רוחות סוערות, וכן קרה באותם ימים פיגוע חבלני טרגי במשגב עם שבמרומי הגליל, ודבר זה גרם לכך שמבקרים צפויים הדירו רגליהם מן המופע. המערערות בכתב הגנתן טענו שלא התרחש כל אירוע שגרם, אם בכלל, למיעוט במספר המבקרים ולטענתן בכלל לא נפל מספר המבקרים במופע, באופן יחסי, ממספר המבקרים במופעים זהים שהתקיימו בשנים קודמות. כמו כן טענו המערערות כי המבוטח זכאי לשיפוי רק בגין הנזק שיוכח כי הוא נובע ממעוט ממבקרים שכן הפוליסה לא נועדה לשפות את המבוטח בשל הפסדים שאינם תוצאה מאירוע כאמור.
ג. בשלב מוקדם של הדיונים בתובענה נמחקה פלתורס מהתביעה עפ"י בקשתה ונתקבלה טענתה שאין לראות בה מבטחת החבה עפ"י הפוליסה, אלא רק סוכנת שטיפלה בקשירת קשר הבטוח בין הצדדים. משנמחקה פלתורס מהתובענה הגישה תביעה עצמאית נגד המשיבה לתשלום פרמיות הבטוח בסכום של כ- 13 אלף דולר שהמשיבה לא שילמה לה. הדיון אוחד בשתי התובענות ובסיומו של הדיון המאוחד קיבל השופט את תביעת המשיבה נגד המערערת ואת תביעת פלתורס נגד המשיבה, בציינו כי הוא מחייב את הנתבעות הדדית (היינו את המערערת ואת פלתורס) לשלם למשיבה סכום של 770 אלף שקלים לפי השער היציג של הדולר במאי 1980, פחות כ- 13 אלף דולר שחייבת המשיבה לשלם לפלתורס. הערעור נתקבל.
ד. צודקת המשיבה כי יש לפרש את כתב הפוליסה עפ"י המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה של המלים שבהן השתמשו מנסחי הכתב וכי בכל מקרה של אי בהירות יש לפרש את כתב הפוליסה כנגד מנסחה ובדרך כלל מנסח כתב הפוליסה הוא המבטח. כללים אלה נכונים אך לא החלטיים וגם לא הקובעים. הם חלק מתוך מערכת נרחבת של כללי פרשנות אשר מנחים את הפרשן כל אימת שהוא נדרש להתחקות אחר משמעות הטקסט. מערכת הכללים היא רחבה הרבה יותר ויש להתייחס אל הניסוח הכולל ולכוונת המתקשרים בראיה כוללת ומעמיקה החודרת אל מטרת דבר החקיקה או כתב ההסכם ולתכלית שביקשו להשיג. בענייננו, אין לקבל את הפירוש שנתן ביהמ"ש המחוזי לפוליסה.
ה. לענין אירוע חיצוני - עצם קיום מזג אויר לא יציב כלשעצמו אינו מביא למסקנה המתחייבת שבשל גורם זה התמעט מספר המבקרים. יתירה מזו, אפילו התמעט מספר המבקרים מגורם זה, עדיין יש להוכיח מה מידת ההשפעה של אירוע זה על שעור ההפסד שנגרם. לפיכך, בנושא זה יש להחזיר את הדיון להשלמה במובן זה שהשופט שידון בענין מחדש יתייחס לחומר הראיות ויקבע על פיו את העובדות והממצאים בשאלת הקשר הסיבתי בין ההפסד שנגרם לבין האירוע שהתרחש והיקפו של ההפסד הנובע מהאירוע שהתרחש. משהוחזר הדיון להשלמה יצטרך השופט להדרש לנושא שעלה בערעור שכנגד מצד המשיבה, היינו עניין חישוב שיעור השיפוי שאותו יש לעשות על בסיס גלובלי עפ"י הנאמר בכתב הפוליסה. לענין זה טוענת המשיבה נגד המועד שקבע השופט דלמטה לענין המרת הדולרים עפ"י השער היציג.
ו. יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לפלתורס שכן היא נמחקה מכתב התביעה של המשיבות ולכן אין לחייבה בחיוב כלשהו כלפי המשיבה, ומאידך זכתה היא בתביעתה לתשלום פרמיות ויש לחייב את המשיבה לשלם לה את הפרמיות ללא כל קשר לדיון שבין המערערת לבין המשיבה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד פ. שרון למערערים, עו"ד מ. קפלנסקי למשיבה. 5 8.12.8).
ע.פ. 476/84 - פרג' דבס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין שיש לקבל את הערעור חלקית).
א. המערער הורשע בעבירות של יבוא הרואין, סחר בהרואין והחזקת הרואין וביהמ"ש גזר לו מאסר של שבע שנים בפועל ושלוש שנים על תנאי וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי שבחלקם מצטברים באופן שעל המערער לרצות מאסר בפועל של תשע שנים ושבעה חדשים. הערעור סב על ההרשעה ובעוד השופט לוין בדעת מיעוט סבר שיש לזכות את המערער מעבירה של ייבוא 400 גרם הרואין וניתן להרשיעו רק בהחזקת 17 גרם הרואין שנמצא בכרית בדירתו, סברו שופטי הרוב, בפסק דין מפי השופטת נתניהו, כי יש בחומר כדי לבסס את ההרשעה ביבוא הסמים.
ב. בחיפוש שנערך בדירת המערער, הסמוכה לדירת הוריו כשפרוזדור מפריד ביניהן, נמצאה כמות של 17 גרם הרואין בתוך כרית. בדירה היו אותה שעה קרובי משפחה של המערער וכן אחד אלחאג' אזרח לבנון שלפי טענתו בא להתארח בבית משפחת המערער במטרה להתרפא בידי רופא ישראלי. לאחר מכן מסר הודעה במשטרה שלפיה הביא בארבע פעמים הרואין מלבנון, בכל פעם 100 גרם, ומכר את ההרואין למערער. שבעה ימים לאחר מעצר העורר באו שני שוטרים לבית המערער ומצאו את אחיו ריזק. הם הציגו עצמם כצרכני סמים שבאו לבצע עיסקה עם המערער ואז מכר להם ריזק 200 גרם הרואין. לאחר שהציגו עצמם כשוטרים ועצרוהו טען ריזק כי מצא את ההרואין בתוך חפירה בחצר באומרו "ההרואין לא שייך לי ואני לא מתעסק בזה. אני עובד, בטוח שייך לאחי (המערער) ולא לי...". כן הוא הזכיר עוד מספר פעמים את המערער בקשר להרואין. כאשר הובא ריזק לביהמ"ש להארכת מעצרו טען כי הדברים הרשומים בהודעתו אינם נכונים וכי ההרואין שנמצא שייך לו ולא לאחיו. ריזק הורשע עפ"י הודאתו במכירת 200 גרם הרואין לשוטרים ואלחאג' הורשע במכירת 400 גרם הרואין למערער. גם אלחאג' וגם ריזק העידו במשפטו של המערער וטענו כי אין לו קשר לסמים, אך ביהמ"ש קיבל את הודעותיהם במשטרה מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות ומצא חיזוק להודעות אלה ועל יסודן הרשיע את המערער.
ג. השופט לוין, בדעת מיעוט, סבר כי באימרה של ריזק במשטרה אין משום ייחוס הסמים למערער, אלא הנחה של ריזק כי הסמים שייכים למערער משום שהמערער נעצר. כמו כן דעתו היתה כי עצם העובדה שביהמ"ש קבע כי ריזק שיקר בעדותו, אין בה, כשלעצמה, כדי לקבוע שהוא לא שיקר בהודעתו במשטרה. עוד סבר השופט לוין שאין מדובר בשאלה של מהימנות שבה אין ערכאת הערעור מתערבת. ככל שביהמ"ש התרשם מן העדים שהופיעו בפניו וקיבל או דחה גירסתם עוסקים אנו בשאלה של מהימנות, אך השאלה אם די בדחיית הגירסה של פלוני בביהמ"ש כדי לקבל כנכונה את אימרתו של אותו איש במשטרה, ענין היא להסקת מסקנה שבקשר אליה אין לערכאה הראשונה כל יתרון על פני ערכאת הערעור. דחיית גירסת עד במשפט יכולה, אך לא חייבת, להביא לאימוצה של אימרתו במשטרה כמשקפת גירסת אמת. בסופו של דבר הגיע השופט לוין למסקנה כי אימרתו של ריזק אינה מסבכת את המערער בהחזקת הסמים שנמכרו
לשוטרים המוסווים, כי אלחאג' שיקר ובהתחשב באישיותו לא די בחיזוק רגיל לעדותו אלא צריך חיזוק מיוחד עד כדי סיוע של ממש לעדות, וסיוע כזה לא היה. על כן יש לזכות את המערער מעבירה של יבוא וסחר ב- 400 גרם הרואין, ומאידך ניתן להרשיעו בהחזקת 17 גרם הרואין בכרית בחדרו.
ד. השופטת נתניהו, בדעת הרוב, סברה כי אימרתו של ריזק יש בה כדי הפללת המערער בהחזקת הכמות שריזק מכר לשוטרים, וכי לאימרתו של אלחאג' יש חיזוק מספיק כדי שביהמ"ש יוכל לבסס עליה את ההרשעה של יבוא 400 גרם הרואין. השופטת נתניהו ציינה כי ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה אם אימרת עד העונה על הוראות סעיפים 10א'(א), 10א'(ג) ו- 10א'(ד) יכול שלא יהא בה די לביסוס הרשעה ויידרש לה חיזוק במידה גבוהה מהדרישה שבסעיף 10א'(ד) או אף סיוע. שאלה היא אם יש מצב ביניים בין עדות המספקת להרשעה לאחר שנמצאה קבילה לפי סעיף 10א'(א) ונמצא לה חיזוק לפי סעיף 10א'(ד) לבין עדות שדרוש לה משהו נוסף.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד י. וינרוט למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 17.12.85).
ע.א. 649/85 - יהודית לבבי פולק ואח' נגד פלד יעקב צבי ואח'
*פסיקת הוצאות כאשר המשיבים הסכימו שערעור יתקבל (בקשה לפסיקת הוצאות ושכ"ט עורך דין - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי ניתן פס"ד בתובענה בין המשיבים 1 עד 13 לבין המשיבים 14, 15 והמערערות לא היו צדדים לדיון זה. משניתנה החלטה באותו דיון ביקשו המערערות שפסק הדין לא יחול עליהן וביהמ"ש המחוזי דחה את פנייתן והן הגישו על כך ערעור. כשהחל הדיון להתברר בפני השופט חלימה הוברר למשיבים כי יש סיכוי שהערעור יתקבל ושמבחינה משפטית אין פסה"ד יכול לחייב את המערערים. על כן הסכימו כי הערעור יתקבל והתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון לגופו ואילו ענין ההוצאות יידון בפני הרשם. סגן הרשם דן בנושא ופסק כי על המשיבים לשלם למערערים הוצאות ושכר טרחה בסכום של 400 אלף שקל.
נכון שהמשיבים הסכימו לקבלת הערעור והחזרת התיק לביהמ"ש המחוזי, אך זאת רק לאחר שב"כ המבקשות החל את טענותיו. צודקים המשיבים שביהמ"ש העליון מעודד בעלי דין להגיע לפשרה ובדרך כלל כשמושגת פשרה מסכימים בעלי הדין לוותר על הוצאות, אך אינה דומה פשרה המבטלת הליך שמשמעותה השארת פסק הדין שעליו מערערים על כנו, לפשרה שבה מוכן המשיב שהערעור יתקבל והתיק יוחזר לביהמ"ש דלמטה לצורך דיון מחודש בנושא. שיקוליו של המשיב שהביאוהו להסכמה לקבלת הערעור אינם רלבנטיים לענין ההוצאות, כי עצם הסכמתו מרמזת שהוא חושב שהיה יסוד להגשת הערעור והסכמה לפשרה בשלב כה מוקדם גם אם כרוכה היא בתשלום הוצאות, חוסכת את התשלום שביהמ"ש נוהג לפסוק בתום הדיון אם נתקבל הערעור. בכל הנסיבות הוחלט לפסוק שכר טרחת עו"ד כאמור לעיל.
(בפני: סגן הרשם גילון. עו"ד י. מוריץ למערערות, עוה"ד ז. אופק וא. וירניק למשיבים. 10.12.85).
ע.א. 32/82 - דוד גרייפמן נגד חתמי ללוידס ואח'
*תשלום עפ"י פוליסה לביטוח משלוח יהלומים (הערעור נדחה).
המערער ביצע משלוח יהלומים אשר בוטח ע"י המשיבה בסכום החשבון של מחיר היהלומים בתוספת %10. המשלוח נזוק בחלקו ע"י החלפת חלק מהיהלומים, והמוביל, אשר בחוזה ההובלה עמו צויין סכום החשבון כגבול אחריותו, ללא תוספת %10, קיבל על עצמו אחריות לנזק בשווי החשבון בלבד, אולם התנה את תשלום הנזק "בעסקת חבילה" באופן שהוא ישלם את שווי החשבון של כל המשלוח, למעט תוספת של %10, ויקבל לידיו את המשלוח כולו. המערער קיבל הצעה זו, מסר את כל משלוח היהלומים לידי המוביל, קיבל את מלוא סכום החשבון למעט תוספת %10, ותבע
מחברת הבטוח את נזקו שהוא לטענתו %10 משווי כל המשלוח. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמבוטח זכאי ל- %10 רק מהחלק הנזוק של המשלוח. הערעור נדחה.
נזקו של המערער איננו בגדר נזק לרכוש המבוטח שחברת הביטוח אחראית לו, אלא הפסד שנגרם למבוטח בגין העיסקה שעשה עם המוביל המזיק לאחר קרות הנזק, עיסקה שאינה קשורה באופן ממשי בנזק שנגרם לחלק מהמשלוח. גם בביטוח כל הסיכונים צריך שהנזק יהיה נזק לרכוש המבוטח. את מלוא סכום הנזק החלקי, למעט %10, קיבל המבוטח מהמוביל במסגרת הסכום הכולל שקיבל ו-%10 של הנזק החלקי נפסקו לו בביהמ"ש המחוזי. בכך פוצה המבוטח באופן מלא על הנזק שנגרם לו בפועל בקשר לאותו חלק מהמשלוח שהוחלף.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. מורק למערער, עו"ד מ. עליאש למשיב. 23.12.85).
ב.ש. 1217/85- מדינת ישראל נגד דניאל שושן
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערעור נדחה).
בנובמבר 1985 נתפסה במכונית כמות של 34 ק"ג חשיש שהיה מוחבא מתחת למושב הנהג, הוא המשיב שלפנינו. במכונית נמצא גם אחד סויסה שאף נגדו הוגש כתב אישום בעניין הסמים. הכל מודים שמציאות הסמים במכונית קושרת לכאורה את שני היושבים בה לעבירת החזקת הסם, אך השופט סבר שקיים חומר ראייה השולל בשלב המעצר את קיומה של החזקה או מפחית ממשקלה. לא זו בלבד שהעורר כופר בידיעתו על קיומו של הסם, אלא שסויסה מסר בהודעתו שאין לעורר כל חלק בסם וכי הוא קשור להחזקתו בלבד. העורר טוען כי עזב את המכונית למשך זמן של כמחצית השעה ובפרק זמן זה היתה הזדמנות לסויסה לטמון את הסם במכונית. המשיב נהג במכונית משום שרשיון הנהיגה של סויסה נשלל ובעוד שלסויסה רשימה של הרשעות קודמות, הרי עברו של העורר הוא ללא רבב. לפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי שאין לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. הערר נדחה.
הנמקתו של השופט היא בעלת משקל, אך בנסיבות המיוחדות של המקרה אין צורך להחליט אם די בה כדי להחליש את החזקה העולה מתפיסת הסם במכונית או לאזן אותה. זאת משום שביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה ביום 23.12.85, והערר הוגש רק שבוע לאחר מכן ובינתיים התהלך המשיב חופשי. בנסיבות אלו אין בטענות העורר משקל כה רב עד כדי הצדקת מתן החלטה המחזירה את המשיב לבית המעצר.
(בפני: השופט ש. לוין עו"ד גב' ראובן לעוררת, עו"ד זילברמן למשיב. 2.1.86).
ב.ש. 1138/85 - עומר חבישי נגד מדינת ישראל
*שחרור ממעצר לאחר שמועד שמיעת המשפט נדחה
(בקשה לבטול החלטת מעצר עד תום ההליכים - הבקשה נתקבלה).
העורר נעצר ביום 30.4.85 בחשד שסחר בהרואין וביום 24.5.85 הוגש נגדו כתב אישום וביהמ"ש הורה על מעצר עד תום ההליכים. ביום 19.8.85 הורה ביהמ"ש, בין היתר, כי אם לא יחל משפטו של העורר תוך חדשיים וחצי, כי אז ישמש הדבר נסיבות חדשות לדיון בשחרור בערובה. מאז אמנם החל משפטו של העורר, אך עוכב במהלכו משום שעל התביעה להשמיע עד מרכזי העומד לדין בקשר לאותו ענין לפני שופט אמר. משפטו של אותו עד נקבע לשמיעה רק ליום 9.2.86. התוצאה הבלתי נסבלת היא שהעורר יושב במעצר עד בוש כשדבר אינו נעשה במסגרת המשפט המתנהל נגדו, ורק סמוך למלאת שנה מיום מעצרו אפשר שיחודש משפטו. אכן, אילו ההליכים במקרה זה היו מתנהלים כתקנם לא היתה עילה לשחרר את העורר מן המעצר, אך בנסיבות המתוארות לעיל נגרם לעורר שלא לצורך וללא טעם ראוי עינוי דין והמשך המצאותו במעצר לא יהיה מוצדק. לפיכך יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ת. אולמן לעורר, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 1.1.86).