ב.ש. 1/86 - מדינת ישראל נגד משה בדש
*שחרור בערובה (זיוף מטבע זר)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות של זיוף מטבע זר והפצתו, והחזקת מטבע זר שלא כדין ואי הצעתו לאוצר. ביולי 1985 החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב בערובה ועררה של המדינה נתקבל בביהמ"ש העליון. באותה החלטה קבע ביהמ"ש העליון כי אם קיימת תשתית ראייתית מספקת לעובדות כתב האשום רשאי ביהמ"ש לעצור את המשיב במקרה הנדון אך בשל חומרת העבירה לבדה. המחלוקת ניטשה לגבי קיומה של התשתית הראייתית ובנגוד לדעת ביהמ"ש המחוזי קבע ביהמ"ש העליון שקיימת תשתית כזו. לאחר זמן הגיש המשיב בקשה לשחרורו בערובה ובאותה בקשה דן שופט המעצרים ודחה אותה. בין נימוקי הבקשה נכלל גם הנימוק שבמהלך המשפט התערערה התשתית הראייתית עד כדי כך שאין צידוק להחזיק עוד את המשיב במעצר. על הדברים האלה העיר שופט המעצרים כי השופט השומע את המשפט הוא שצריך לתת דעתו לכך והוא יוכל להורות בדבר המשך המעצר מבלי שיהא בהחלטתו משום התחייבות לתוצאה הסופית במשפט. המשיב ערר לביהמ"ש העליון והערר נדחה, כאשר ביהמ"ש העליון קבע כי הסניגור יוכל לנסות להניע את השופט השומע את המשפט לשחרר את המשיב בערובה אם יתמלאו שני תנאים אלה: השופט ימצא כי התשתית העובדתית להחלטת המעצר נתערערה; כי אין קיימת סכנת השפעה על עדים. הודגש במפורש כי העילה צריכה להתייחס לשתי העובדות בכוחן המשולב.
ב. לאחר הדברים האמורים פנה המשיב לשופט היושב בדינו בבקשה לשחרור בערובה כשהעילה העיקרית היא התערערות התשתית העובדתית שעליה נסמכה מלכתחילה החלטת המעצר. השופט נתן את החלטתו לאחר שהראיות בתיק עצמו נשמעו כולן והתיק נקבע לסיכומים. השופט איזכר את טענת התביעה כי במידה ויעתר לבקשה יש לראות בכך החלטה המזכה את הנאשם מעונש ולא יהיה עוד טעם להגיש סיכומים בתיק העיקרי. עוד ציין השופט כי מלכתחילה לא היתה לו כל כוונה לחזור ולדון בעניינו שלהמשיב בקשר לשחרורו ממעצר, אך לאחר שהתברר כי לא יהא שום שופט המוכן לדון בבקשה הוא נאלץ להחליט בה. בהמשך החלטתו כתב השופט כי הוא מסרב להביע דעה לגבי התשתית העובדתית ששימשה יסוד להחלטת המעצר וכי לאחר שמיעת הראיות אין עוד סכנה של השפעה על עדים. לפיכך, קבע, השאלה היחידה שנותרה לדיון היא אם חומרת העבירה כשלעצמה יכולה לשמש עילה טובה להמשיך ולהחזיק את המשיב במעצר והגיע למסקנה כי אין לעצור את המשיב. הערר נתקבל.
ג. נכון שככלל אין זה רצוי ששופט ששמע בקשה למעצרו של נאשם ידון גם במשפט עצמו, אך עם זאת אין קיים כלל גורף האוסר על שופט ששמע בקשה כאמור לדון במשפטו של אותו נאשם. לפעמים מתעורר הצורך לדון בעניין מעצרו של נאשם תוך כדי מהלך הדיון ואז אין מנוס אלא שהבקשה תידון ע"י אותו שופט. קיימים מקרים לא מעטים שבהם מלכתחילה נראה לשופט המעצרים שיש לעצור את הנאשם ואילו השופט המברר את המשפט מגיע למסקנה כי לכאורה התשתית העובדתית נחלשה ולכן יש לשחרר את הנאשם. יכול השופט, ללא טעון מפורט ומבלי להזקק לחומר ראיות שאינו רלוונטי למשפט, להורות על שחרור הנאשם בערובה מבלי שהדבר גורע משיקול הדעת המלא שניתן לו כשיבוא לתת את הכרעת הדין. אם רואה השופט שיש לשחרר את הנאשם בערובה אין הוא חייב לתת החלטה מפורשת, אלא די לו בקביעה שעל יסוד העובדות שהובאו חל שינוי בנסיבות ויש לשחרר את הנאשם.
ד. במקרה דנן נמנע השופט במתכוון מלשקול את התשתית העובדתית האמורה, וזאת למרות שבהחלטה האחרונה של ביהמ"ש העליון נקבע כי אין לדון בשחרורו של העורר אלא אם גם התשתית העובדתית היא שונה מכפי שהיתה מלכתחילה, בנוסף לענין העדר
השפעה על עדים. אם אמנם התשתית העובדתית נותרה כמו שהיתה, או שהשופט לא היה מוכן לקבוע עמדה לגביה לענין המעצר, היה דין החלטת המעצר להשאר על כנה. במקום זאת דן השופט בשאלה המשפטית אם חומרת העבירה כשלעצמה מצדיקה מעצר נאשם ואם לאו, וזאת לאחר שביהמ"ש העליון קבע במפורש בעניינו של המשיב כי חומרת העבירה די בה כדי להצדיק את המעצר. לפיכך בוטלה החלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' לבאון למערערת, עו"ד אלוני למשיב. 3.1.86).
ע.פ. 711/85 - עודד ניר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הברחת מטבע)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בכך כי יחד עם הבעלים של חברה בשם "הבה נגילה" הבריח 2.5 מליון דולר אל מחוץ לישראל, באמצעות חשבון הבנק של המערער. נעשה שימוש בטלקסים כוזבים שבעזרתם הוטעה הבנק להאמין כי הסכום האמור נועד לביצוע עיסקה רבת היקף של רכישת רכיבים אלקטרוניים מחו"ל. כן הורשע המערער בכך כי הבריח לחו"ל 16.5 אלף דולר במטרה לרכוש מכונית מרצדס בגרמניה. גם הברחה זו בוצעה תוך שימוש בטלקסים פיקטיביים. בגין העבירות האמורות נדון המערער ל- 18 חודשים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס כספי של 30 מליון שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. יתכן שבעלי "הבה נגילה" הם עבריינים מנוסים יותר ובעלי היקף פעילות רחב יותר, אך ביחס לעבירה הספציפית מילא המערער תפקיד מרכזי. היה זה הוא שהגיש לבנק את המסמכים הפיקטיביים והוציא באמצעות חשבונו את הכסף לחו"ל. אין לקבל את הטענה שמבחינת מדיניות אחידות העונשים הוטל על המערער עונש חמור מדי, בהתחשב בעונשים שהוטלו על שותפיו לפשע, שאמנם היו יותר כבדים, אך בהתחשב בחלקם הגדול במעשה צריך היה להטיל עליהם עונשים יותר חמורים, ומה גם שהם עברו עבירות נוספות כאשר ביהמ"ש בא לגזור דינו של נאשם לאחר שהרשיעו במספר עבירות אין הוא דן בכל אחד מפרטי האישום בבידוד מוחלט, תוך התעלמות מיתר העבירות ומגזר הדין בשלמותו. העונש על כל עבירה נגזר תוך התחשבות בעונש הכולל המוטל על הנאשם, ובמיוחד בתקופת המאסר הכוללת שעליו לרצות בשל העבירות השונות שבאותו כתב אישום ועבירות נוספות הנלקחות בחשבון. מבט כולל זה על גזר הדין בשלמותו הינו לגיטימי ואין להתעלם מהיבט זה גם כאשר בוחנים את הפערים בין העונשים המוטלים על כל המעורבים בביצוע משימה עבריינית משותפת.
ג. המערער, נכה רגליים בשל מחלה מילדות והוא סובל ממגבלות לצמיתות של %100. כן הוגשה חוות דעת פסיכיאטר שהמערער סובל מדכאון חמור וכליאתו עלולה להביא לידי החמרה במצבו הנפשי. על אף אלה אין להתערב במידת העונש. מדובר בעבירות חמורות ביותר ולא יתכן כי מצב בריאות בלתי תקין יעורר בלבו של הנוגע בדבר את התחושה והבטחון שנהנה הוא ממעין חסיון, וכי יכול הוא לתכנן עבירות רציניות ומתוחכמות ולבצען מבלי לשאת בעונש משמעותי באם ייתפס בקלקלתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד זיו למערער,עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 19.1.86).
ע.פ. 212/84 - יוסף שמשיאשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה וחומרת העונש(הערעור נדחה) .
א. בינואר 1980 בשעות הערב אירע שוד בשתי דירות סמוכות בנתניה. בדירה אחת גרה משפחת קריבלי ובדירה הסמוכה גרה המנוחה שרה גנהשוילי אמה הקשישה של גב' קריבלי. האירוע החל בהופעת שלושה שודדים בדירת משפחת קריבלי כשהם לבושים מדי שוטרים ומצויידים בנשק. השודדים כבלו ידיהם של בני המשפחה ואטמו פיותיהם
בפלסטרים ושדדו כ- 10,000 דולר ותכשיטים בשווי של 10,000 דולר. כאשר השלושה סיימו את נטילת הטובין הופיע שודד נוסף שהודיע לחבריו כי האשה הזקנה (המנוחה) התעלפה ואז נמלטו כל השודדים. מסתבר כי השודד הרביעי כפת את הזקנה בידיה וברגליה וקשר סמרטוט סביב פיה. מעשה זה גרם למותה. בין שלושת השודדים שהיו בדירת קריבלי היה אחד בשם רומן והלה מסר למשטרה כי המערער היה אחד מן השלושה שהשתתפו בשוד. שלושה מהשודדים הורשעו בהריגה, אחד מהם נדון ל- 14 שנות מאסר ושניים ל- 10 שנות מאסר. משפטו של המערער התקיים באיחור מאחר והוא נמלט מן הארץ לגרמניה והוסגר לישראל ע"י שלטונות גרמניה. הוא הורשע ונדון ל-14 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. רומן מסר במשטרה הודעות המסבכות את המערער במעשה ואילו בביהמ"ש טען כי המערער חף מפשע. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הודעת רומן במשטרה לפי סעיף 10א' ומצא חיזוק לעדותו, בין היתר, בכך שהמערער זוהה ע"י הבת של קריבלי וכן כי המערער התאכסן במלון לפני ביצוע השוד כפי שהעיד רומן בהודעתו במשטרה. ביהמ"ש יכול היה לעשות שימוש בסעיף 10א' בהקשר לאימרותיו של רומן למרות שמדובר באימרת עד שהיה שותף לעבירה המיוחסת לנאשם. אין לקבל את הטענה כי רומן היה עד מדינה שעדותו טעונה סיוע ולא חיזוק בלבד. בפרשת הרישום ביומן בבית המלון בערב שלפני השוד טען המערער כי נלקחה תעודת הזיהוי שלו ולא הוא הופיע בבית המלון, אך ביהמ"ש לא קיבל גירסה זו ויש בעובדה הנדונה משום חיזוק להודעתו של רומן.
ג. אשר לעונש - הסניגור העלה ספק אם שופט דן יחיד יכול להטיל עונש מאסר מעבר ל- 10 שנים, אך אין מקום לספק בנקודה זו נוכח הוראות סעיף 4 לחוק בתי המשפט. אין גם לקבל את הטענה של סטייה מכלל אחידות העונשים באשר לעונשים שהוטלו על המערער ועל הנאשמים האחרים. גם האחרים נדונו לעונשי מאסר גבוהים ובמקרים שהעונשים היו יותר קלים הנסיבות של אותם נאשמים היו שונות (בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד א. קדר למערער, עו"ד גב' ד. גורנילמשיבה. 12.1.86).
ע.א. 257/82 - קומפוסט בע"מ והכורה חברה לעבודות עפר בע"מ נגד פקיד שומה
*פרשנות תקנה לענין ניכוי פחת במס הכנסה (הערעור נתקבל).
הערעור מוגבל למחלוקת בשני מקרים נפרדים לגבי פרשנותה של תקנה 3 לתקנות מס הכנסה (ניכוי התחלתי בעד מבנים ותעשיה ובעד ציוד לבניה). הדיון בשני המקרים אוחד בשל הזהות בבעייה המשפטית. התקופה הרלבנטית הינה לשנת המס 1978 במקרה אחד ושנת המס 1979 במקרה השני. המערערת הראשונה רכשה בשנת המס 1978 טרקטור ששוחרר מן המכס ביום 15.3.79 והופעל לראשונה ביום 25.3.79. המערערת השניה רכשה טרקטור בשנת המס 1979 והוא הופעל לראשונה בתחילת חודש נובמבר 1979. תקנה 3 הנ"ל המתייחסת ל"מתן ניכוי התחלתי בעד ציוד לבניה" קובעת כי אם "הוכיח קבלן... כי בתקופה בין... תש"ל לבין... תשל"ג... רכש ציוד חדש לעבודות בניה והשימוש בו החל לראשונה באותה תקופה יהא זכאי לנכות מהכנסתו, בנוסף על הניכוי לפי סעיף 21 לפקודה, סכום השווה ל- %200 מסכום הניכוי השנתי שהוא זכאי לו לפי סעיף 21 לפקודה בשל אותר ציוד בשנת המס הראשונה לשימושו". השאלה שהתעוררה היתה אם המערערים זכאים לניכוי הפחת של כל השנה כפול %200 או שזכאים הם לניכוי של הפחת המתייחס לאותו חלק מן השנה שבהם הופעל הטרקטור, במקרה הראשון כחצי חודש ובמקרה השני כארבעה חודשים, כפול %200 מסכום הניכוי. פקיד שומה וכן ביהמ"ש המחוזי סברו כי מדובר ב- %200 מאותו חלק של פחת המתייחס לחלק מן השנה שבה הופעל הטרקטור והערעור על כך נתקבל.
בשאלה אם מדובר על הפחת עבור חלקי שנה יחסיים או על הפחת השנתי כולו
התשובה היא, הן לפי נוסח התקנה והן לפי כוונת המחוקק, שמדובר על %200 מהפחת השנתי כולו ואין זה משנה מתי הופעל לראשונה הטרקטור באותה שנת מס.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק לוינסון למערערות, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיב. 20.1.86).
ב.ש. 38/86 - מדינת ישראל נגד צפורה רימר
*שחרור בערובה (מרמה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיבה הואשמה בשורה של עבירות מרמה, גניבה, זיוף ומשיכת שיקים ללא כיסוי. יש לה רשימה ארוכה של הרשעות קודמות הכוללות עשרות מקרים של משיכת שיקים ללא כיסוי. מעשי המרמה המיוחסים לה עתה היו מכוונים כלפי נכה, מוכה גורל, שהיה נתון לחסדיה כאשר היתה מועסקת אצלו כמטפלת. כמו כן תלויים ועומדים נגדה שני עונשי מאסר על תנאי שיש להפעילם במקרה שתורשע בעבירות נשוא כתב האישום. ביהמ"ש המחוזי החליט על שחרור המשיבה בערובה והערר נדחה.
התובע טוען כי יש למשיבה סטיה בלתי ניתנת לכיבוש להפיץ שיקים ללא כיסוי ולבצע מעשי מרמה ועושק ועל כן היא מהווה סכנה לצבור. טענה זו היא לכאורה בעלת משקל, אך עם זאת התעוררו ספקות אם יש הצדקה להורות על מעצרה עד תום המשפט. לפי ההתרשמות תתעורר לגבי רוב פרטי האישום שאלה מורכבת אם המעשים מהווים עבירות פליליות או שמא מדובר במעשים השייכים למישור האזרחי. לזאת יש להוסיף מצב בריאותה הבלתי תקין של המשיבה ואת האפשרות שהמשפט ימשך תקופה ניכרת. לפיכך הוחלט שלא לבטל את החלטת השופט קמא לשחרר את המשיבה בערובה, אך בהתחשב בהיבטים שצויינו לעיל הוחמרו תנאי השחרור.
(בפני: השופט בך, עו"ד יעקב כהן לעוררת, עו"ד ששי גז למשיבה. 19.1.86).
בר"ע 106/85 - שלמה מרדכי נגד גרנט הרצל ואח'
*תיקון כתב הגנה (הבקשה נדחתה).
הבקשה לרשות ערעור מתייחסת, בין היתר, לענין תיקונו של כתב הגנה של המשיב הראשי. מדובר על העלאתה של טענה כי המשיב השני לא פעל על פי הרשאתו של המשיב הראשון. בכך יש שינוי חזית, אך השינוי נובע, לטענת המשיב, מן האמור בפסק דינו של בימ"ש השלים בתביעה פלילית שהתנהלה שם נגד שני המשיבים בקשר לאותה עיסקה המשמשת גם עילה להתדיינות האזרחית ביהמ"ש נענה לבקשה לתיקון כתב ההגנה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבאת ההליכים הפליליים לידיעתה של הערכאה הדנה בהתדיינות האזרחית, מגמתה שישמשו בהתדיינות האזרחית כראיה, והשינוי בכתב ההגנה היה דרוש לדעת המשיב כדי לבטא את העיגון של הגנתו בתוצאות ההליכים הפליליים. בהתאם לגישה המקובלת נוטה ביהמ"ש, בדרך כלל, להתיר שינויים בכתבי דין במהלך הדיון, כדי לאפשר את בירור העובדות הנמצאות באמת במחלוקת, וכדי שהדיון יתמקד ככל האפשר בנושאים אשר בהכרעה בהם טמון הפתרון. אין בכך משום נקיטת עמדה כלפי טענת ההגנה ואין פרושו של דבר שהמבקש לא יכול לפרוש בפני ביהמ"ש במסגרת הוכחת תביעתו את התיזה שלו הנוגדת את התיזה של ההגנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שאול נבוני למבקש, עו"ד ר. שנקר למשיב. 1.1.86).
ע.א. 669/82 - דניאל רומן נגד נחמיה רומן ואח'
*פסיקת הוצאות בערעור שנמחק (פסיקת הוצאות בערעור שנמחק).
הערעור היה קבוע לדיון בפני הרכב ביום 19.11.85 וביום 13.11.85 הגיש ב"כ המערער בקשה למחיקת הערעור ללא צו להוצאות הוא נימק את בקשתו במצב בריאותו הלקוי של המערער שאיננו מעונין במאבקים
משפטיים עם בני משפחתו. ב"כ המערער הדגיש שלא ביקש עיכוב זמני של ההליכים לאחר שניתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, שבו קויימה צוואת אביהם המנוח של שני הצדדים, ולמשיבים לא נגרם שום נזק כתוצאה מהגשת הערעור. ב"כ המשיבים טען כי ההזמנה לדיון ביום 19.11.85 נמסרה לצדדים עוד בחודש יוני 1985 ובמשך 5 חדשים יכול היה המבקש להגיש בקשה למחיקה, אך למעשה זו נמסרה לב"כ המשיבים בכתב רק ביום 17.11.85. השהייה זו גרמה למשיבים הוצאות מיותרות שהיו כרוכות בהעסקת עו"ד שכבר הספיק להגיש את עיקרי הטעון ולבזבז את זמנו לריק בהכנות לקראת הדיון. זאת ועוד, למרות שלא היה צו לעיכוב ההליכים הרי עקב הגשת הערעור לא ניצלו המשיבים את זכויותיהם לפי פסק הדין, ואת זכותם לבנות ולשפץ את ביתם הם לא מימשו מחשש שמא יתקבל הערעור ואז יהיה עליהם להחזיר את המצב לקדמותו ודבר זה גרם להם נזק רב.
זכותו של המערער לבקש מחיקת או ביטול ההליך ויכול הוא לבקש את ביהמ"ש שיעשה זאת מבלי שיחייבו בהוצאות. הצד שכנגד איננו יכול להתנגד לעצם המחיקה המביאה לאישור סופי של פסק הדין, אך יכול הוא להתנגד למחיקה ללא הוצאות. עצם הגשת הערעור אינה גורמת להוצאות למשיב, שכן לפי התקנות לא מוטלות על המשיב שבחר שלא להגיש ערעור שכנגד שום מטלות לביצוע עד לשלב שבו הוא מוזמן לדיון או להגשת סיכומים בכתב. בדרך כלל ממשיך עורך הדין של המשיב לייצג את מרשו גם בערעור והחומר ברור ונהיר לו. שונה המצב כאשר המשיב מחליט להחליף את ב"כ כי אז על עורך הדין ללמוד את החומר שאינו מוכר לו והמשיב יהיה זכאי שביהמ"ש ישקול הטלת הוצאות על המערער. המשיב גם רשאי לבקש פסיקת הוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהשהיית ביצוע פסק הדין, גם אם לא ניתן צו זמני המעכב את ההליכים, כי לא תמיד יוכל בעל דין להוציא את פסק הדין לפועל מתוך חשש שמא יתקבל הערעור והוא יידרש להחזיר את המצב לקדמותו. בענייננו הוגשה בקשה למחיקת הערעור בשלב מאוחר מאוד, לאחר שב"כ המשיבים כבר הגיש את עיקרי הטעון והיה מוכן לטעון בערעור. בכל הנסיבות הוחלט לחייב את המערער בתשלום 150 ש"ח הוצאות.
(בפני: סגן הרשם גילון. עו"ד נ. מיכאלי למערער, עו"ד ש. דר זיו למשיבים. 3.1.86).
ע.פ. 483/85 - מאיר מסעוד סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע ביבוא כ- 35 גרם הרואין, שלא לצריכה עצמית ונדון לשלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור הוא על חומרת העונש והוחלט להקל במקצת בענשו. המערער הוא בעל עבר פלילי והעונש שהוטל עליו אינו כבד כלל ועיקר ואין בו כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור. אם בכל זאת הוחלט להקל במקצת הרי זה בגין המאמצים הראויים לשבח שעשה המערער בכלא, הוא נגמל מהדחף לסמים ועפ"י תסקיר שרות המבחן נפתח פתח מסויים לשיקומו. מטעמים אלה הוחלט לקצר את המאסר בפועל בשלושה חדשים ולהעמיד את המערער בהסכמתו לתקופת מבחן של שנה וחצי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. עו"ד ז. זילברשטיין למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 1.1.86).
ע.א. 591/84 - בן רחמים שלמה ובניו בע"מ נגד סחף חברה ישראלית לפיתוח בע"מ
*תשלום נזקים עקב גרימת נזק למחפר שהיה בתיקון (הערעור נדחה).
מחפר השייך למערערת נמסר למשיבה לצרכי תיקון הוא נפגע בשריפה שהיתה אצל המשיבה, וכתוצאה מכך הושבת המחפר ונגרמו נזקים למערערת ביהמ"ש המחוזי בדק את שעור הנזקים, תוך התחשבות בימי ההשבתה ומחיר של יום השבתה ועל חישובים אלה מלינה המערערת. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי בחן את הנתונים השונים וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בכך. ביהמ"ש ניכה מסכום ההפסד הוצאות שנחסכו, תוך שלקח בחשבון לא רק הוצאות שוטפות שנחסכו, כמו דלק ושמנים,
אלא גם הוצאות קבועות, ובדין נהג כך. הוא הדין באשר לחישובים של הערכאה הראשונה באשר לניכוי ימי הבטלה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד פרייליך למערערת, עו"ד גלזר למשיבה. 9.1.86).
ע.פ. 702/85 - אילן אבוזמיל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, יליד 1966, נטל חלק בקטטה שרקעה ופרטיה לא התבהרו די הצורך. בתום אותה קטטה נשא על גופו אקדח ומסיבה כלשהי נפלטו מהאקדח יריות שפצעוהו עד שנזקק לאישפוז וטפול בבית חולים. בגין העבירה של נשיאת נשק נגזרו למערער 10 חודשים מאסר בפועל ו- 14 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
עברו של המערער נקי ואעפ"כ אין לומר שהעונש אינו הולם את העבירה בה הורשע, בעיקר לנוכח העובדה שהמערער מסתיר את מקור הנשק שמקום הימצאו עתה גם הוא אינו ידוע. זהו שקול לחומרה המעמיד בספק את כנות חרטתו של המערער. אולם, המערער היה משוחרר בערבות אחרי גזר הדין ובתסקיר שירות המבחן מתוארת התנהגותו במסגרת שרותו הצבאי כחיובית בהחלט. בשלב זה הוא גם מביע חרטה על המעשה וכתוצאה מפעילותו במסגרת הצבאית יתכן שיוכל להשתלב לאחר תום השירות בעבודת הובלה גם בחייו האזרחיים. חרף החשש שמא עדיין לא למד המערער את לקחו, הרי מתוך רצון לעודדו לעלות על מסלול חיים תקין, ובהתחשב במשפחתו, ולאור הזמן הרב שעבר מאז תום מעצרו ותפקודו הטוב בתקופה זו, הוחלט לבטל את המאסר בפועל ולהעמיד את המאסר על תנאי על 20 חודשים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, חלימה. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד גב' י. טפיירולמשיבה. 8.1.86).
ע.פ. 320/82 - מדינת ישראל נגד משה כהן ואח'
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור וערעור נגדי - הערעור בוטל והערעור הנגדי נדחה).
המשיב (להלן: המערער) הורשע בהשמטת הכנסה בשנת 1977 כאשר השמיט מדו"ח שהגיש סכום של 100,000 לירות הכנסה ובעבירה של קיום פנקסי חשבון כוזבים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער בגין השמטת ההכנסה מאסר בפועל של שלושה חדשים וקנס כספי ובגין קיום פנקסי חשבון כוזבים חמשה חדשים מאסר בפועל ושלושה חודשים מאסר על תנאי והורה כי שתי תקופות המאסר בפועל יצטרפו זו לזו כך שהמאסר יהיה של 8 חודשים. המדינה ערערה על קולת העונש והמערער ערער על חומרת העונש. המדינה חזרה בה מערעורה ואילו ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה.
העבירות נעברו בשנות המס 1977, 1978 ו- 1979 ופסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ניתן באפריל 1981. עתה, משחלפו למעלה משש שנים נזקק ביהמ"ש העליון לערעור. נטען כי במסגרת החלוקה הפנימית בין הנאשמים השונים החמיר ביהמ"ש המחוזי יתר על המידה עם המערער. כן נמסר כי המערער הפסיק את עבודתו במאפיה בה נעברו העבירות ולאחרונה נולד לו בן ומבוקשו כי ביהמ"ש יורה על החפפת שני עונשי המאסר בפועל שהוטלו עליו. דינו של הערעור להדחות, שכן העבירות שבהן הורשע המערער חמורות בנסיבותיהן. מדובר בשיטה מתוחכמת למדי של רישומים כוזבים בחלוקת כספים שחורים בין שותפים. סכומי הכסף שבהם מדובר אף הם ניכרים. המערער הורשע גם בתיק אחר בעבירות מטבע ונדון לארבעה חודשים מאסר בפועל שריצויים יחל יחד עם ריצוי העונש בתיק זה ומשמעותו של דבר היא החפפת העונשים. בנסיבות אלה צדקה המדינה כשחזרה בה מערעורה ולא ביקשה החמרה בעונש, בעיקר בגין הזמן הרב שחלף, אך בנסיבות הענין אין בחלוף הזמן כדי להועיל למערער יותר ואין בו כדי להצדיק הפחתה בענשו, אשר כשלעצמו אינו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין גולדברג. עו"ד גב' ל. מרגלית למערערת עו"ד רוטמן למשיבים. 7.1.86).
בר"ע 2/86 - יוסף נקר נגד מדינת ישראל
*משמעות "עבירה ברכב" לצורך אחריות בעל הרכב כשאין יודעים מי נהג ברכב (הבקשה נדחתה).
השאלה העולה בבקשה זו היא מה משמעות הביטוי "נעשתה עבירה ברכב" שבסעיף 69ב' לפקודת התעבורה, במסגרת ההוראה בדבר אחריות בעל רכב למעשה עבירה שלא ניתן לגלות את מבצעו. הסניגורית טענה כי הביטוי מתייחס רק לעבירות המבוצעות בנהיגה ברכב ולא כאשר נוהג רכב המעורב בתאונה לא מסר לשוטר או לנוהג רכב אחר המעורב בתאונה את מספר רשיון הנהיגה וכו'. הטענה נדחתה בערכאות דלמטה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כשמאן דהו נוהג ברכבו של אחר ומסרב להזדהות בעקבות תאונה או נמנע מלדווח עליה יש לרשויות ענין בהטלת אחריות על בעל הרכב או מחזיקו, כל עוד לא גילה למשטרה למי מסר את רכבו. יש ענין בגילוי עברייני תנועה בכלל וגורמי תאונה בפרט ולשם כך הוחקו הסעיפים הנוגעים בדבר.
(בפני: הנשיא שמגר, עו"ד גב' מרים חרמון למבקש, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 8.1.86).
בר"ע 513/85 - שלומית ואברהם שפירא נגד חנה ונתן קרלין ואח'
*צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
אין יסוד להתערב במסקנתו של ביהמ"ש דלמטה שלא להעניק למבקשים צו מניעה זמני. לא הסיכוי הקלוש של התובענה הוא המדריך בשלב זה, אלא בעיקר העובדה שהמבקשים נקטו בדרך לא דרך במשך כארבע שנים, למן צו הפירוק של אחת המשיבות כדי לעמוד על זכויותיה. יתכן כי שיהוי מבחינת ישיבה בחיבוק ידיים אין בהתנהגותם, אך העדר נקיטה בצעדים ברורים המעידים על עמידה איתנה על זכויותיהם, יש ויש צריכה תגובתו של אדם הטוען לזכויות להיות חד משמעית ומהירה ולא כך נהגו המבקשים בענייננו. בנסיבות אלה נוצרו עובדות חדשות וגורמים שלישיים עלולים להיפגע אם צו המניעה הזמני ימשיך לעמוד בתקפו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד א. סוכובולסקי ומ. בורנשטיין למבקשים, עוה"ד א. שילה ומימון למשיבים. 17.1.86).
בר"ע 662/85 - ר.ס. קבלנים בע"מ נגד אגד בע"מ
*המדד המחייב כאשר מצמידים חוב "למדד התשלום" (הבקשה נדחתה).
בפסק בוררים במחלוקת שבין המבקשת למשיבה חייב את המשיבה לשלם למבקשת סכומי כסף שונים. הבורר קבע כי "הסכומים יהיו צמודים למדד תשומות הבנייה של חודש אוקטובר 1981 וישאו ריבית... מיום 17.2.84 ועד התשלום המלא". התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לדרך ההצמדה ולתשלום מס ערך מוסף. הסכום שולם ביום 14.8.84 וראש ההוצל"פ פסק כי התשלום צמוד למדד שהיה ידוע ביום התשלום וכי אין להוסיף מס ערך מוסף על הכספים ששולמו. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי והוא קבע כי כשמדובר על הצמדה עד לתשלום הכוונה היא למדד הידוע ביום התשלום, ולא, כטענת המבקשת, למדד של חודש התשלום האמור להתפרסם ביום 15.9.84, כשם שהבסיס הוא "מדד אוקטובר". הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הנוסח של החלטת הבורר אינו תומך בתיזה של המבקשים אלא היפוכו של דבר. הנוסח המפורש והברור בו ננקט לגבי תאריך התחלת המדידה של ההצמדה והעדרו של נוסח כאמור לגבי סיום חישוב ההצמדה מוליכים למסקנה אחרת מזו שטוענת לה המבקשת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. בירן למבקשת, עוה"ד מ. שליט וש. ברמה למשיבה. 13.1.84).
בג"צ 16/86 - יחיאל שינדלר נגד עירית בני ברק ואח'
*חריגה מתנאי מכרז (העתירה נדחתה).
העיריה פנתה במכרז לביצוע עבודות ובין הנענים היו העותר והמשיבה מספר 3 (להלן- המשיבה). ועדת המכרזים החליטה לבחור במשיבה. בדיוני הועדה נתברר כי העותר צרף להצעתו מכתב שלפיו הוא מבקש %40 מקדמה עם תחילת העבודה בתמורה לערבות בנקאית. הועדה ראתה בכך חריגה מתנאי המכרז ובשל טעם זה, ומטעמים נוספים, נדחתה הצעת העותר. העתירה נדחתה. ועדת המכרזים רשאית
היתה לדחות את הצעת העותר מן הטעם האמור. בין אם בקשת העותר יש בה משום שינוי בתנאי המכרז ובין אם לאו, חוסר בהירות באשר לעמדתו של העותר בוודאי יש בה, ורשאית היתה ועדת המכרזים שלא ליטול על עצמה סיכונה של חוסר בהירות זו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד לוינגר לעותר, עו"ד ויינטראוב לעיריה עו"ד לוי למשיבה. 16.1.86).
בג"צ 314/85 - כפר שמואל מושב עובדים נגד עירית לוד
*העלאת שיעורי ארנונה (העתירה נדחתה).
המושב מייצג חקלאים המאוגדים בו. 87 דונם מהאדמה החקלאית של חברי המושב מצויים בתחום השפוט של עירית לוד. בשנת המס 85/86 קבעה העיריה כי הארנונה על מחזיקי חלקות חקלאיות תהיה בשעור מסויים המהווה למעשה העלאה בשעור הארנונה של אלף אחוז לעומת השנה הקודמת. עתירת העותרת נדחתה. אין בג"צ שם שקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המינהלית ואין סבירות בג"צ באה במקום סבירות הרשות המינהלית כדי להצדיק התערבות בג"צ יש להצביע על חוסר סבירות קיצונית היורדת לשרשו של ענין, ואין זה המצב בענייננו. אכן, שיעורי הארנונה לאדמה חקלאית נראים על פניהם גבוהים, אך במכלול הדברים והשיקולים הראויים להלקח בחשבון ע"י רשות מינהלית אין לומר כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות במידה קיצונית.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד טלמון לעותרת, עו"ד בוסתן למשיבה. 9.1.86).
בג"צ 583/85 - אררט חברה לבטוח בע"מ ואח' נגד משרד החינוך ואח'
*טענת "מכרז" או "מעין מכרז" לצרכי ביטוח תלמידי בתי ספר (העתירה נדחתה).
העותרות הינן חברות ביטוח ובין המשיבים נמנים משרד החינוך, ארגון ההורים הארצי, עינבל חברה לבטוח ומרכז השלטון המקומי. עינבל היא חברה המנהלת את הקרן הפנימית לביטוחי ממשלה, שמבטחת את כלל רכושה וחבותה של המדינה. מאז 1975 קיים ביטוח צד שלישי שמכסה את אחריות המדינה והרשויות האחרות עבור פגיעה או נזק לתלמידים במוסדות החינוך, בנסיבות שבהן קיימת אחריות בנזיקין של המוסדות בגין הפגיעה. היו לחצים מטעם ארגון ההורים שהמדינה תרחיב את תחומי הביטוח שיכסה כל פגיעה של תלמיד גם מחוץ לכותלי בית הספר. בחודש ינואר 1985 הוחלט על מינוי ועדה בה יהיו נציגים של משרד החינוך, יו"ר ארגון ההורים ואח' לדון בנושא זה. לטענת העותרות פנה יו"ר ארגון ההורים אל סוכנים שונים של חברות הביטוח וביקש הצעות להסדר ביטוח לתלמידים כאמור, וכן פנתה חברת עינבל בבקשת פרטים. העותרות ראו בכך פנייה מוסמכת להגשת הצעות לביטוח ולטענתן מדובר היה "במכרז" או "כעין מכרז". המשיבים החליטו בסופו של דבר למסור את הביטוח לחברת עינבל והעתירה נגד החלטה זו נדחתה.
מדובר בעריכת ביטוח באמצעות כלים עצמאיים של המדינה שעינבל מייצגת אותם. ממילא היה קיים באותו פרק זמן ביטוח צד ג' המנוהל ע"י עינבל והביטוח המוצע רק מרחיב את המסגרת. לכן יצאה הועדה מתוך הנחה שהקשר עם חברת ביטוח ממשלתית עשוי להיות גמיש יותר ואף יביא לידי פישוט הטיפול בתביעות וימנע כפל תשלום. בנימוקי הועדה הנ"ל אין להתערב. עפ"י התשתית העובדתית ניתן לקבוע שלא היה מדובר במכרז לא במפורש ולא במרומז. העותרות פירשו את פניותיהם של יו"ר ארגון ההורים וחברת עינבל לגורמים מסויימים לצורך איסוף חומר אינפורמטיבי שיוכל לעזור בקביעת דמי ביטוח סבירים, פירוש שאינו מתיישב עם פניות אלה ועם הגוון האישי שאפיין אותן. לא הוכח שיו"ר הארגון הוסמך מטעם הועדה לאסוף את החומר או שעשה מה שעשה בשליחות הועדה.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד מ. חשין וצ. אגמון לעותרות עוה"ד ש. צורף וויסגלס למשיבים 8.1.86).
ב.ש. 3/86 - אילנה רבינוביץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת ביחד עם אחר, הועמדה לדין באשמת שורה של מעשי מרמה כאשר לשם מימושם קשרה קשר עם הנאשם האחר והפיצה שיקים בסכומים ניכרים אשר לא היה להם כיסוי. המעשים התבצעו ברצף של חודשים רבים כאשר העוררת התקשרה עם בעלי מפעלים תעשייתיים או בעלי בתי עסק, הציגה את עצמה פעם כסוכנת לממכר מוצרי הלבשה, פעם כיועצת יופי, פעמים כסיטונאית לממכר נעלים ופעמים כסוחרת בסיטונות בציוד לתינוקות או כבעלת מפעל ליצור נייר וכן הלאה. מדובר בסכומים המגיעים ל- 20 מליון שקל בקירוב. בשל היותה בעלת עבר פלילי ובשל חשש שתשפיע על עדים ומשום שאין לה כתובת מגורים קבועה הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העוררת עד תום ההליכים, אך ביסוד הנימוקים היתה החומרה העולה מן הנסיבות, ועברה הפלילי הכולל גם עבירות של אלימות והתנהגות פרועה. ביהמ"ש גם ייחס משקל לטענה כי בנה של העוררת ניסה להשפיע על אדם מסויים לבל יתלונן נגד אמו. הסניגורית מנסה להמעיט מחומרתן של העבירות, בגרסה כי בסך הכל מדובר במשיכת שיקים ללא כיסוי וכן כי העבירות הקודמות של העוררת היו בשנת 1973, ובקשר לתיק זה לא נעשה כל נסיון להשפיע על עדים והפנייה של הבן אל פלוני היתה כדי להסדיר חוב שמגיע לו ותו לא. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעוררת חמורות ומלמדות כי זו עשתה לה כדרך חיים וכעיסוק של קבע להונות בני אדם בטענות מטענות שווא. מדובר באשה שכאשר היא משוחררת בערובה היא מהווה סיכון לבעלי העסקים שבתמימותם קושרים עמה עסקאות ונופלים בפח. כמו כן אין מדובר במקרה חד פעמי אלא בשורה של מעשים והעוררת הורשעה כבר בעבר בסדרת עבירות מאותו סוג. כל אלה מצדיקים החזקת העוררת במעצר עד גמר ההליכים.
אשר לטענת הסניגורית כי לצורך הכנת ההגנה במשפט זה תצטרך העוררת לקיים סדרה של מפגשים עם הסניגורית ויהיה צורך לעיין בחומר רב שנתפס ובחומר המצוי בביתה של העוררת - בכך אין כדי להצדיק שחרור העוררת. יש בכך כדי להצדיק רק העמדת תנאים נאותים למפגשי הסניגורית עם העוררת לשם הכנת ההגנה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד א. ברתור לעוררת, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 9.1.86).
ב.ש. 1201/85 - עבדל רחמאן סבאח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר באשמת החזקה וסחר בסמים כאשר במקומות מסתור שהעורר הטמין בהם דברים נמצאו למעלה מ- 300 גרם חשיש. כשנתבקש להתלוות לשוטרים ונאמר לו שהוא עצור, הסתלק העורר ולא נתפס אלא לאחר חיפושים. משנעצר בשנית התפרע, תקף את השוטרים וניסה לחבל בעצמו. העורר הואשם בעבירות סמים וכן בעבירות של בריחה ותקיפה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הנימוק למעצר הוא חומרת העבירה והחשש שאם ישוחרר לא יתייצב לדין וייעלם. לחשש זה יש יסוד עפ"י העובדות המהוות את תשתית האשום השני. משפטו של העורר אמור להשמע בפברואר 1986, אך השיהוי בשמיעת המשפט לגופו אינו נובע אלא מכך שהעורר טען שהוא מפגר בשכלו ואינו מסוגל לעמוד לדין וטענה זו חייבה אשפוזו כדי לבחון את מצבו האמיתי. אין איפוא לטעון כי עבר זמן רב מהמעצר ועד לשמיעת המשפט, שהרי השיהוי נובע מהעמדות שנקט העורר. בנסיבות הענין אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בסן לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 7.1.86).
ע.פ. 165/85- מדינת ישראל נגד לזרי דרנקר
*זיכוי מאשמת זיוף רשיון נהיגה שהוצא בבריה"מ (הערעור נתקבל).
המשיב הועמד לדין בעבירה של קבלת רשיון נהיגה ישראלי על יסוד רשיון נהיגה מזוייף מרוסיה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב כאשר השאלות שהתעוררו היו שתיים: האם הרשיון זוייף והאם המשיב ידע על אודות הזיוף. לדעת ביהמ"ש המחוזי לא היה יסוד ראייתי מוצק לזיופו של רשיון הנהיגה שבמחלוקת. הערעור נתקבל.
באה ראיה לפני ביהמ"ש המחוזי כי הרשיון נשוא האישום והרשיון שנלקח כמודל להשוואה הודפסו על טפסים בסדרה שהוצאה בשנת 1972, ושכל רשיונות הנהיגה שהוצאו אז היו זהים. מנקודת מוצא זו היו ההבדלים עליהם הצביע המומחה בצלאלי בין שני הרשיונות כה משמעותיים עד שאין להסיק מהם אלא שהמסמך הנדון זוייף. אכן, כל מומחיותו של עד זה באה לו מן הנסיון של השוואת רשיונות נהיגה רוסיים, אך בהעדר ראייה לסתור, וכשלא כפרו ביושרו של העד, לא היה מנוס אלא לקבל את גירסתו. עוד טען הסניגור כי לא הוכח שהמשיב ידע על דבר זיוף הרשיון. השאלה אם עצם הגשת מסמך מזוייף לרשות יש בה כדי להעיד על קיום ידיעה בדבר הזיוף, תלוייה בנסיבות וביריעת המחלוקת כפי שהיא נפרשה במשפט. טענה כאילו "השתילו" שלטונות בריה"מ רשיון נהיגה מזוייף בידי המשיב, היא כל כך בלתי מתקבלת על הדעת עד שלא היה מקום לקבלה. כאשר לכך מתווספת העובדה שהיו סתירות משמעותיות בין עדות המשיב לבין עדות שני עדי ההגנה לגבי נסיבות קבלת הרשיון ברוסיה, שוב לא היה מנוס אלא לקבוע שהגנת המשיב נכשלה, וכי היתה לו ידיעה בדבר קיומו של הזיוף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' דבורהנחמני למערערת, עו"ד יאיר ברגר למשיב. 15.1.86).
ע.פ. 240/85 - סמי בירו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע במכירת 3 מנות הרואין תמורת 18,000 שקלים ודינו נגזר לשש שנים מאסר בפועל וחמש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל רק לגבי המאסר על תנאי שהועמד על שנתיים במקום חמש שנים.
לענין ההרשעה - העד משעלי, שקנה את הסם, עבר בדיקה של איש משטרה לפני צאתו לרכוש את הסם בשטרי כסף מסומנים ובליווי שוטר. הליווי נמשך כל הזמן הרלוונטי עד שהמערער מסר למשעלי, במכבסה שבניהולו של המערער, שקית שהכילה הרואין. השוטר הסמוי היה עד ראייה לכל שהתרחש. בנסיבות אלה, משהאמין ביהמ"ש לעדי התביעה, אין להתערב במסקנתו. יתירה מזו, את גירסת ההגנה כאילו החזיר המערער למשעלי שרשרת זהב תמורת אותם 18,000 שקלים שהיוו החזר הלוואה כנגד משכון זוג העלה המערער לראשונה במשפט גופו. כל אדם סביר, אילו היתה הגירסה נכונה, היה מספר על כך עם בוא המשטרה לעצרו, בתקווה שהשרשרת תתגלה אצל מי שהחשיד אותו. לפיכך אין להתערב בהחלטת ההרשעה.
אשר למידת העונש - תקופת המאסר על תנאי ארוכה מדי וכבר נקבע בביהמ"ש העליון שיש להימנע מהטלת מאסר על תנאי לזמן ארוך. לפיכך יש להעמיד את תקופת המאסר על תנאי על שנתיים במקום חמש שנים. אשר לעונש של שש שנים מאסר - למערער שש הרשעות קודמות בעבירות סמים ובעבירה האחרונה נדון לחמש שנות מאסר ואעפ"כ חזר לסורו. לפיכך אין תימה שביהמ"ש הכביד את העונש מעבר לעונש הקודם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. סרגובי למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 14.1.86).
ע.פ. 591/85 - אליהו מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נהיגה בתקופת פסילה) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בנהיגה בתקופת פסילה ונגזרו לו שלוש שנות פסילה וביהמ"ש המחוזי העמיד את תקופת הפסילה על שנתיים בפועל ושנה על תנאי. הערעור נתקבל במובן זה שהפסילה בפועל הועמדה על שנה וחצי והפסילה על תנאי על שנה וחצי. המערער טען, בין היתר, כי נפל פסול בהליכים מאחר ובקשתו לצרף יחד שלושה תיקים שהוגשו נגדו בעבירה של נהיגה בתקופת פסילה לא נענתה. הטיפול באיחוד הדיון בשלושת התיקים נערך באופן בלתי נכון. כשמדובר על שלושה תיקים שהוגשו לבתי משפט שלום שונים באותו מחוז צריך היה להפנות בקשה לנשיא בימ"ש השלום כדי שיפעיל סמכותו לפי סעיף 49 לחוק בתי המשפט. בקשה כזו לא הוגשה אלא נתבקש איחוד תיקים ע"י שופט השלום, אך הוא רשאי לצרף תיקים רק אחרי שלב ההרשעה כאשר הנאשם מבקש כל תיקים נוספים יובאו בחשבון לצורך גזירת העונש. בקשה כזו לא הוגשה ועל כן לא יכול היה שופט השלום לצרף את התיקים. עם זאת הוחלט להקל מעט עם המערער בהתחשב בכך שחל פיצול מסויים בדיונים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. גולן למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה, 2.1.86).
ע.פ. 974/85 - שמעון פרג'ון נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער טוען כי השופט שדן בעניינו הביע דעתו על עבירתו ואשמתו כאשר דן בגזר דינו של מי שהואשם יחד עמו בצוותא עפ"י כתב אישום אחד. כן טוען המערער כי השופט קיים את ההליכים אחרי שהמערער פיטר את סניגורו והמשיך בדיון מבלי להבטיח כנאות שתהיה למערער אפשרות לנהל את הגנתו בעצמו. ביהמ"ש התבקש לפסול את עצמו ודחה את הבקשה. הערעור נדחה.
ענין ההתייחסות בגזר הדין של הנאשם השני אל המערער היא פועל יוצא של ההאשמה בצוותא המותרת עפ"י הדין. כפי שהשופט יודע כי טענתה של התביעה בכתב האישום אינה תחליף לראיה הבאה להוכיח את אשמת הנאשם, כך גם חזקה עליו שהתייחסות לנתונים עובדתיים כלפי נאשם אחד העולים תוך מהלכו של אותו משפט אינם משפיעים, ככל שהדבר נוגע לנאשם אחר, אלא בכפיפות למגבלות שנקבעו בדיני הראיות. אשר להושטת סיוע למערער בהמשך ניהול משפטו - אין לגלות בנושא כגון זה עילה לפסילת שופט.
(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 8.1.86)
ב.ש. 1038/85 - בנק צפון אמריקה בע"מ נגד עומר גלבוע... בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה ניהלה חשבון אצל המבקשת ולימים לא שולם חוב של המשיבים למבקשת וזו הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה ומנהליה. לא הוגש כתב הגנה ורשם ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד בו חייב את המשיבה לשלם לבנק סכום של כ- 6 מליון שקל. ברם, בעוד שהבנק ביקש ריבית כנהוג בבנק, פסק הרשם הצמדה וריבית של %4, היינו תוספת רגילה של ריבית ולא כנהוג בבנק. למעלה משנה לאחר שניתן פסה"ד שמו לב בבנק כי פסה"ד בענין הריבית אינו זהה למה שביקש הבנק ולפיכך הגיש הבנק ערעור על פסק דינו של הרשם לביהמ"ש המחוזי ויחד עם זאת הגיש בקשה להארכת מועד להגיש ערעור. הגשת הערעור לביהמ"ש המחוזי הינו מהלך מוטעה שהרי פסק דינו של הרשם כמוהו כפסק דין של הערכאה בה הוא משמש כרשם ועליו ניתן לערער לערכאה שמעליה, היינו לביהמ"ש העליון. לפיכך הורה ביהמ"ש המחוזי על העברת הבקשה להארכת מועד לביהמ"ש העליון כמתחייב מסעיף 79 לחוק בתי המשפט.
המשיבים העלו שתי טענות מקדמיות האחת היא כי בינתיים ניתן צו פירוק נגד החברה המשיבה ולכן אין לפתוח בכל הליך או להמשיך בו אלא באישור ביהמ"ש המחוזי ואישור כזה לא נתבקש ולא ניתן. על טענה מקדמית זו התגברו הצדדים בכך שהסכימו כי הרשם ידון בענין הארכת המועד ואם יחליט להאריך את המועד תהא ההחלטה -כפופה לקבלת רשות מביהמ"ש המחוזי.
טענה מקדמית אחרת היתה כי לא מונחת בפני הרשם כל בקשה להארכת מועד, שכן הן הערעור והן הבקשה להארכת מועד הוגשו לביהמ"ש המחוזי ולא לביהמ"ש העליון. אין ממש בטענה זו. ההליכים הוגשו אמנם לביהמ"ש המחוזי, אך זה, שמצא שאין לו סמכות לדון בערעור על פס"ד של הרשם, הורה להעביר את הבקשה לביהמ"ש העליון כמצוות סעיף 79 לחוק בתי המשפט וצו ההעברה מקנה סמכות שיפוט לביהמ"ש הנעבר ומהווה מעשה בית דין לענין סמכותו.
לגופו של ענין אין להאריך את המועד שכן הטעות של הבנק ושל עוה"ד אינם מהווים טעם מיוחד להארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. 14.1.86).
ע.פ. 950/85 - עמוס רובין נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
טענת המערער הינה כי השופט העומד לדון בתיק החליט בשעתו גם בבקשת המעצר עד תום ההליכים וראה את רשימת ההרשעות הקודמות של המערער ולפיכך עליו לפסול את עצמו. השופט דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
יש לבחון את הבקשה לפי אמת מידה אחת ויחידה והיא אם נוצרה אפשרות ממשית למשוא פנים. אפשרות כזו אינה מסתברת כאן כלל. מדובר במערכת שיפוטית מקצועית ועל כן אין מקום לסברה שכל קטע של מידע המגיע לידיעת שופט פוסלת אותר מהמשך הדיון. בפסיקתו של ביהמ"ש העליון הובהר כי רצוי להמנע מהבאתו של הדיון בתיק בפני אותו שופט שדן במעצר, אך הכוונה היתה בעיקר שיימנע הדיון בפני שופט שעיין בחומר הראיות של התביעה המוגש לא אחת לשופט לפני מתן החלטתו בענין מעצר נאשם. לא נקבע איסור החלטי אלא ראו מקום לאבחנה בין ערי שדה בהם רצף בדיון כאמור הוא הכרח בל יגונה, לבין מקומות אחרים בהם פועלים בתי המשפט. מכל מקום, במקרה כגון זה שבפנינו בו לא היה דיון בתיק הראיות אלא הוכללה רשימת הרשעות, דבר שיכול להגיע לשופט ממילא גם כאשר כבר דן בעבר בעניינו של אותו נאשם בתיק אחר, אין עילה לפסילה. רצוי להמנע מן הדיון - הקרוב מבחינת המועד - במעצר מחד גיסא ובמשפט עצמו מאידך גיסא, אך הפסילה אינה פועל יוצא בכל מקרה והיא נבחנת לאור מכלול הנסיבות, כגון היקף העיון בחומר, משמעותו בנסיבות המקרה וכדומה.
(בפני: הנשיא שמגר, עו"ד דוד שפיגל למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 8.1.86).
ע.א. 483/85 - דניאל לב ואח' נגד דגם מערכות בע"מ
*צו מניעה זמני (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הורה למערערים בצו זמני "להמנע ממעורבות עסקית... ביצורם... או הפצתם של מוצרים שהיו מיוצרים... ע"י המשיבה, לרבות ניידת נגררת... בין בישראל ובין מחוצה לה". ביהמ"ש הורה כי הצו יעמוד בתקפו עד לתום ההליכים שבין בעלי הדין בתביעה גופה או עד ליום 12.6.86 הכל לפי המועד המוקדם יותר. הצו ניתן ביום 15.5.85. מדובר בסכסוך בין המשיבה שעיסוקה ביצור ושיווק ניידות הממלאות פונקציות של ציוד לבי"ס נייד, ספריה וכדומה. המערער הועסק ע"י המשיבה מיום 1.3.78 ועד 12.6.84 כממונה על יצור ופיתוח ענף הניידות. הוא חתם על התחייבות לשמירת סודיות ובנוסף לכך על הסכם עבודה בו התחייב לשמור על סודות המשיבה ולהמנע מכל עבודה או עיסוק שיש בהם משום תחרות עם המשיבה. ההתחייבות באשר
לשמירת סודיות נוגעת למהלך עבודת המערער אצל המערערת ושנתיים לאחר סיום עבודתו. המשיב כפר בטענה כאילו התחייב שלא להתחרות עם המשיבה. ביהמ"ש המחוזי, לאחר שעיין בתצהירים ובפרוספקטים וכן במסמכים האחרים שוכנע מבחינה עובדתית כי מדובר בעקרון זהה בין המוצרים שמייצרת המשיבה לבין אלה שהחל לייצר המערער, וכן קבע כי לאור הראיות לכאורה מן הדין לתת את צו המניעה הזמני. הערעור נדחה.
בעלי הדין דנו בסוגיות חופש העיסוק, חובת נאמנות ומידע סודי וכיוצא באלה, אך למעשה טרם הגיעה השעה לעיין בכל אלה. התביעה עוד לא נדונה לגופה ולא הובאו ראיות לכאן או לכאן. מה שעומד להכרעה אינו אלא אם נתמלאו התנאים הדרושים לשם מתן צו מניעה זמני. התנאי הראשון הוא מציאותן של ראיות לכאורה שלמבקש סיכוי טוב לזכות בדינו, ובענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש ראיות כאלה ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בכך. שיקול אחר שעל ביהמ"ש לשקול כשהוא נדרש להכריע אם לתת סעד זמני הוא בדיקת מידת הנזק העשוי להיגרם לבעל הדין האחד או לרעהו אם יינתן או לא יינתן הצו והשוואתם של שני הנזקים זה לזה. בענייננו, הנזק הנגרם למשיבה אם לא ינתן הצו אינו נופל מהנזק שייגרם למערער באם יינתן הצו, ומאחר והוכח לכאורה כי המערער העביר אליו לקוחות של המשיבה, אין מקום להתערב בשיקולי ביהמ"ש שהחליט לתת צו מניעה זמני כדי למנוע את הנזק המוסב למשיבה.
(בפני השופטים: אלון, ברק, בך. החלטה - השופט אלון. עו"ד פלס למערערים, עו"ד אהרון טמיר למשיבה. 5.1.86).
ע.פ. 949/85 - באשיר יתים נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
העורר הואשם בעבירות של החזקת נשק ושיבוש הליכי משפט ובמהלך משפטו שוחרר בערבות ביום שנקבע להקראת פסק הדין התיישב בתא הנאשמים, ליד המערער, שוטר שהוזמן לאחר שהשופטת ביקשה כי תהיה נוכחות משטרתית בזמן קריאת פסק הדין. אחרי השימוע של פסה"ד שאלה השופטת אם ניתנה ערבות מספקת, כי המשפט עמד להדחות למועד אחר בשל הצורך בהכנת תסקיר של שרות המבחן לגבי נאשמת שהואשמה באותו כתב אישום עם המערער. לטענת הסניגור אף שאלה השופטת אם התובעת שוקלת הגדלת הערבות בעקבות שני אירועים אלה ביקש הסניגור כי השופטת תפסול עצמה, בקשתו נדחתה והערעור נדחה.
ביהמ"ש ידע אל נכון כי הוא עומד להרשיע את המערער בעבירה חמורה ובנסיבות כאלה מתחייב אצלנו, לא אחת, שתהיה שמירה מוגברת. אין בכך שמץ של עילה לפסילת שופט, ואין בכך ביטוי למשוא פנים אלא לרצון לגיטימי למנוע מראש כל תופעה בלתי רצויה. השאלה של השופטת בענין הערבות אף היא אין בה כדי ליצור אפשרות של משוא פנים. רשאי השופט לתת דעתו לשאלה אם יש ערבות מספקת ושאלה כזאת עולה תדירות כדרך השיגרה כל אימת שמתבקשת דחיית המשך המשפט של מי שהורשע ומשוחרר בערבות אין להתפס לכל חשש וחשד כדי לנסות ולהפוך כל הערה של שופט למנוף פסילה. יסודה של הפסלות היא בהתגבשות מערכת נסיבות בהן מגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי נוצרה אפשרות ממשית, ולא רק חשש או פחד סובייקטיביים, למשוא פנים. קיומה של אפשרות כזו נבחנת לפי אמת מידה אובייקטיבית המתחשבת, בין היתר, בכך שמדובר בשופט מקצועי ולא בחבר מושבעים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מאיר זיו למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 8.1.86).
ע.פ. 870/84 - מרדכי אוחיון ופאול רוזנצוייג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים חדרו לסופרמרקט ברעננה כשהם רעולי פנים ונושאים עמהם כלי נשק וסכין. הם אילצו את המנהלת
לפתוח את הכספת ונטלו משם מזומנים, תוי קניה, שיקים ועוד. ביהמ"ש המחוזי גזר לכל אחד משני המערערים חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר במעשה חמור. למערער אוחיון גם עבר פלילי רציני ואילו למערער רוזנצוויג אמנם אין הרשעות קודמות אך למעשה עבר עבירות נוספות וביקש לצרף בתיק הנדון שמונה תיקים המתייחסים לגניבות ופריצות שבוצעו על ידו בשנת 1982. יש להרתיע עבריינים ממעשי שוד שהפכו למכת מדינה ולשרש נגע זה על ידי הטלת עונשים הולמים. העונש כפי שהוטל אינו חמור בנסיבות הענין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד ש. זכריה ואלטרש למערערים, עו"ד גב' ח. לירן למשיבה. 13.1.86).
ע.פ. 318/85 - יוסף קמאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדפסת דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער שהוא בעל דפוס הורשע בהדפסת כ- 4 מליון דולרים מזוייפים ובכך שהחל בהדפסת 8 מליון דולרים מזוייפים נוספים. ביהמ"ש גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והעונש הוקל במקצת והועמד על 40 חודשים מאסר בפועל והיתרה מאסר על תנאי.
מדובר בעבירות חמורות ביותר, אשר בעטיין עלול היה להיגרם נזק בל ישוער לצבור ולמדינה. אם בכל זאת הוחלט להקל במידה מסויימת בעונש הרי זה על יסוד המשקל המצטבר של הנימוקים דלהלן: בקשר לפרשה האמורה הוגשו כתבי אישום נגד 10 נאשמים אחרים שכולם הורשעו. משפטו של המערער הופרד ממשפטם של יתר התשעה שכן המערער עמד להעיד כעד תביעה במשפט של האחרים. התוצאה היתה שעל המערער הוטל מאסר בפועל לתקופה ארוכה יותר מהמאסרים שהוטלו על יתר הנאשמים, למרות שלא הוא שיזם את העבירות אלא פותה ע"י אחר; הובא בפני ביהמ"ש העליון מידע המתייחס אל המערער ומשפחתו במישור האישי, מידע שיש בו משום נסיבה מקילה בעלת משקל ואשר לא היה בידיעת ביהמ"ש המחוזי בעת שנגזר דינו של המערער; שרות המבחן ממליץ על הקלה בעונש המאסר בפועל וחוות הדעת שהגיש שונה באופן משמעותי מהדו"ח שהוגש ע"י שרות המבחן לביהמ"ש המחוזי. לפיכך הוחלט להקל בעונש כאמור.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד שוהם למערער, עו"ד ש. וסרקרוג למשיבה. 6.1.86).
ע.פ. 857/85 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין שורה של עבירות לפי חוקי מס הכנסה המשתרעות על כמה שנים הושתו על המערער שלושה חדשי מאסר בפועל וכן הופעלו במצטבר שלושה חדשי מאסר על תנאי שנגזרו לו בעבירה זהה לאחת העבירות בהן הורשע בתיק הנוכחי. כן הוטל עליו קנס של חמישה מליון שקלים תוך התחשבות בעובדה שמצבו הכלכלי הידרדר בינתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בצדק ראה ביהמ"ש בהפרת תנאי בו הותנה המאסר על תנאי אות וסימן שאין בעונש זה כדי להרתיע את המערער אלא כדי לעודדו במעשיו. ביהמ"ש היה ער לנמוק היחידי לקולא והוא מצב בריאותו המידרדר של המערער, אך לא שוכנע שיש בכך נימוק להימנע משליחתו למאסר בפועל, וגם בכך צדק. העונש כפי שהושת, ולו גם לאור עיסקת טיעון, הוא קל יחסית לעבירות החמורות שכמוהן כגזילת כספי הצבור, ובכך מוצתה ההתחשבות גם בנמוק הבריאותי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ד. מור למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 15.1.86).