ע.א. 81/83 - עקיבא בר נגד מאיר הבר
*תביעה בסדר דין מקוצר* אי התייצבות מצהיר לחקירה(הערעור נדחה בעיקרו).
המשיב הגיש נגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר, בה טען כי בעלי הדין היו בעלי מניות ומנהלים בחברה פלונית וכי סוכם ביניהם כי המשיב ימכור למערער את כל מניותיו. נערכו הסדרים כספיים ובגדרם מסר המערער למשיב המחאה על סכום של 1,600,000 שקלים. נטען בכתב התביעה כי כאשר הגיע מועד הפרעון ביקש המערער ארכה והתחייב כי סכום ההמחאה יוצמד לדולר. צויין בכתב התביעה כי על חשבון החוב שילם המערער למשיב כ- 500,000 שקלים ונשאר חייב 51,000 דולר. לחילופין נתבקש ביהמ"ש לחייב את המערער לשלם 1,400,000 שקלים בצרוף הפרשי הצמדה מיום 1.6.82. המערער הגיש בקשה לרשות להתגונן ולבקשה צורף תצהירו של המערער. הבקשה הגיעה לדיון לפני הרשם ביום 18.10.82 ולקראת הישיבה הגיש פרקליטו של המערער בקשה לדחות את מועד הדיון בשלושה חודשים או לחילופין לתמוך את הבקשה בתצהירה של אשת המערער, תצהיר שצורף לבקשה, שבו טענה שכל העובדות ידועות לה מידיעה אישית הבקשה היתה מבוססת על הטענה שהמערער נמצא במקום סתר מפאת איומים רציניים על חייו ע"י עבריינים ועל כן אינו יכול להתייצב בביהמ"ש להחקר עלתצהירו. אשת המערער נחקרה על תצהירה ומסתבר שלא הוגשה למשטרה תלונה בקשר לאיומים. הרשם החליט לדחות את הדיון בבקשה לרשות להתגונן לשלשה שבועות בישיבה הנדחית טען פרקליט המשיב כי אשת המערער שיקרה בכך שאמרה שאינה יודעת היכן נמצא המערער, כאשר למעשה נפגשה עמו בחו"ל. הרשם החליט להתעלם מהתצהיר של המערער והורה על הגשת סיכומי טענות בכתב. בסופו של דבר דחה הרשם את כל טענות המערער וחייב אותו לשלם למשיב סכום השווה ל- 51,000 דולר. הערעור נדחה פרט לשינוי בסכום החיוב.
ב. השאלה אם להתיר את המרת תצהירו של המערער בתצהיר של מאן דהוא אחר, במקרה דנן אשתו של המערער, נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש או הרשם המבררים את הבקשה, ולטענת פרקליטו של המערער לא עשה הרשם שימוש נאות בשיקול דעתו. טענה זו אין לקבל. הרשם סבר כי הנימוק שהועלה להמרת התצהיר נמצא כוזב וסברתו היתה כי המערער מתחמק מלבוא ולהחקר על התצהיר. אין להתערב בשיקול דעתו של הרשם בענין זה, כאשר מערכת הנסיבות מעידה שהמערער נסע לחו"ל כדי להתחמק מנושיו.
ג. אשר לטענה כי המשיב לא צרף לכתב התביעה עותק מלא של ההמחאה הואיל ובנספח לכתב התביעה לא הופיע צילום של גב ההמחאה - הרשם סבר שהענין בא על תקנו בצרוף גב ההמחאה לסיכום טענותיו של המשיב, אך בין אם כך ובין אם לאו, הרי שעיון בצילום שצורף לכתב התביעה מגלה שמדובר בהמחאה שנמשכה ע"י המערער לפקודת המשיב, ואין לומר שהמחאה זו כמות שהיא אינה מגלה עילה לחיובו של המערער.
ד. טענה אחרת העלה המערער באשר לכשירותה של התובענה להתברר בסדר דין מקוצר. לטענתו צרף המשיב בכתב התביעה עילה הכשירה להתברר בסדר דין מקוצר - עילת ההמחאה - יחד עם עילה שאינה כשירה להתברר בדרך זו - עילת העיסקה המקורית טענה זו אין לקבל. נסוחו של כתב התביעה אינו ברור כל עיקר וקשה להעלותממנו אם התובענה מבוססת על עילת ההמחאה או על ההסכם היסודי בין בעלי הדין או על שתי עילית אלה. פרקליט המשיב הצהיר בביהמ"ש המחוזי כי התובענה מבוססת על עילת ההמחאה לבדה, ומכל מקום אם כי העילה הנוספת או החילופית לא נוסחה בצורה מושלמת, עדיין אפשר להעלות ממנה שמדובר בהסכם לתשלום סכום קצוב עקב פרישתו של המשיב מתפקידו כמנהל בחברה, ותובענה על יסוד עילה כזו, כשהיא לעצמה, כשירה
להתברר בסדר דין מקוצר, כשההמחאה משמשת לה ראיה בכתב. כבר נפסק שניתן לתבוע בסדר דין מקוצר על יסוד כמה עילות, בין ביחד ובין לחילופין, כשכל אחת מהן, כשלעצמה, כשירה להתברר בסדר דין מקוצר.
ה. טענה אחרת של המערער היא שאין ראיה בכתב באשר להסכם בע"פ המצמיד חיובי ההסכם הקודם לדולר. השאלה שעשויה להתעורר היא אם הסכם בע"פ המצמיד חיוב של הסכם קודם לדולר טעון, הוא כשלעצמו, ראיה בכתב, בנפרד מן הראיה המתייחסת להסכם המקורי. בעיה אחרת היתה עשויה לעלות על הפרק עקב העובדה שבכתב התביעה לא צויין מתי שילם המערער למשיב את הסכום של 500,000 שקלים. ברם, פרקליט המשיב הודיע שהוא מוכן להסתפק בחיוב המערער בתשלום 1,100,000 שקלים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ובכך בא הענין על תקנו.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד גולדברג למערער, עו"ד א. נחאס למשיב.13.1.86).
ע.א. 130/85 - כהן סבן נסים נגד שמעון כהן קטין וקלמנטין כהן
*מזונות(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות המשיבים, בנו ואשתו, בסכום של 6,500 שקלים צמודים למדד שפורסם ביוני 1982 כשהסכום מתעדכן מדי חודש. ביהמ"ש המחוזי לא פרט את ממצאיו ועל כן היה על ביהמ"ש העליון ללמוד על הממצאים, במידה רבה, מתוך מה שמשתמע מן הקביעות הקצרות של הערכאה הראשונה וכן מתוך החומר עצמו. בכך יש כדי להכביד על הדיון בערכאת הערעור וגם כדי לפתוח פתח לויכוחים בין בעלי הדין על מה שסוכם או הוסכם בערכאה דלמטה. ברם כיון שניתן ללמוד מתוך הראיות למה כוונו הדברים לא הוחזר התיק לערכאה הראשונה והערעור נדחה.
ב. תביעת המשיבים היתה למזונות, מדור והחזקת ילדים, ועפ"י כתב התביעה מיוני 1982 נתבעו 9,000 שקלים לחודש צמוד למדד. צויין בכתב התביעה כי המשיבים זקוקים למזונות של 15,000 שקלים לחודש, אך נתבע סכום נמוך יותר מאחר והמשיבה התכוונה לקזז מסכום המזונות את הכנסתה נטו. לצורך הוכחת הכנסות המערער הוגש חשבון שומה סופי של שלטונות מס הכנסה לגבי 1980 המצביע על הכנסה שנתית של 125,000 שקלים והאשה השתכרה לפי הדו"ח של רשויות המס כ- 36,000 שקלים לאותה שנת מס. בינתיים עזב המערער את הארץ ומתגורר בארה"ב. חקירת האשה על תצהירה לגבי הכנסות בעלי הדין לא חידשה דבר. תשובות האשה היו מתחמקות וביהמ"ש קצב את סכום המזונות על פי הזיקה ההגיונית בין שיעור ההכנסה של הבעל והצרכים הסבירים של המשיבים ואין לאמר שהסכום מופרז בשיעורו במידה המצדיקה התערבות בו.
ג. על בתי המשפט לצמצם את הנטייה לתת תשובות סתמיות וחמקניות של הצדדים בכל הנוגע לצרכים הרלוונטיים. האשה היתה התובעת ועליה היה להוכיח את טענותיה. הטענה שאינה שומרת קבלות או אינה רושמת ההוצאות אינה טענה כלל. מאז שהגישה את התובענה היא יכלה להתחיל לבצע רישומים. בענייננו בנויה הקביעה של שיעור המזונות ע"י ביהמ"ש המחוזי על הערכה סבירה, אך אין לשלול את האפשרות שבמקרה אחר תדחה תביעה רק בשל אי הוכחה נאותה ומדוייקת של הצרכים וההוצאות אין הצדקה לכך שביהמ"ש יחוייב לעסוק בהשערות, הנחות וניחושים כשמדובר על תביעה כספית שחייבים להוכיח ותביעת מזונות אינה שונה מבחינה זאת מכל תביעה אחרת.
ד. אשר לטענת המערער כי האשה ויתרה על תביעה למזונותיה וכל שנותר לדיון הם מזונות הקטין - גם טענה זו יש לדחות. בין היתר ביקש פרקליטו של המערער ללמוד מדברים שהוא עצמו אמר באחת הישיבות כי למעשה "השאלה היחידה הדרושה הכרעה שיפוטית היא דמי המזונות עבור הקטין..."או כי "עכשיו האשה ויתרה על מזונותיה, חזרה בה מתביעתה למזונות לכן יש לקזז את הסכום". לטענתו, פרקליט המשיבים לא
הגיב על דברים אלה בשלב האמור. ביהמ"ש המחוזי לא מצא ממש בטענה שהאשה זנחה את תביעת מזונותיה ואין להתערב במסקנתו. בתום הדיון, לפני מתן פסה"ד, אמר ב"כ המשיבים בסיכומיו כי לא היה ויתור על הוצאות האשה, לא על מדור ולא על מזונות האשה. משמע כי עם תום הדיון הוכחש שהיה ויתור. פרקליטו של המערער אינו יכול לחייב את המשיבה ע"י הצהרה של ויתור המושמעת על ידיו. הצהרה של ויתור היתה צריכה להיות מושמעת ע"י פרקליטה של המשיבה או ע"י המשיבה עצמה. בנושא כגון זה אל לו לביהמ"ש להסתמך רק על הודעות של הצד שכנגד אשר לא באה עליהן הסכמה מפורשת של הצד, המוותר כביכול, ואין גם להסיק מסקנות מתוך נוסחאות מעורפלות ודו משמעותיות. יצויין עוד כי כאשר פרקליט המשיבים הכחיש את הויתור עם תום הדיונים לא באה על כך תגובה מצד פרקליטו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יגאל יהלומי למערער, עו"ד מרדכי שורר למשיבים. 20.1.86).
ע.א. 387/85 - אבישי יורב נגד אוריה יורב ואח'
*מזונות(הערעור נתקבל).
א. ביהמ"ש המחוזי דן בתביעה להגדלת שיעור המזונות שמשלם המערער עבור שלושת ילדיו הקטינים, המשיבים, שהם במשמורתה של אמם שנתגרשה מהמערער בשנת 1976. בפני ביהמ"ש המחוזי הוכחה מהי משכורתו של המערער, תנאי המדור וההשתכרות של האם ושל שלושת המשיבים. האם גם העידה על הוצאותיה עבור שלושת הילדים ונקבה בסכום של 130,000 שקלים לחודש כהוצאותיה עבור הילדים, ולכאורה, לפחות, יש להניח כי התכוונה להוצאות ביום מתן עדותה, היינו 29.4.85. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת פרקליטם של המשיבים שהאם לא דייקה כאשר תיארה את הוצאותיה עבור שלושת ילדיה ועל כן ביקש כי ביהמ"ש יפסוק סכום של 250,000 שקלים לחודש. ביהמ"ש המחוזי פסק בסופו של דבר סכום של 100,000 שקלים צמוד למדד ספטמבר 1984 והערעור נתקבל.
ב. לא מחוור איך יכול היה פרקליטם של המשיבים להתנער מן העדות היחידה שהובאה מטעמו ולבקש שביהמ"ש יתעלם מדברי העדה. המערער אמר בעדותו כי הוא מוכן לשלם מדי חודש סכום של 150,000 שקל צמוד למשכורתו ולכאורה גבוה סכום זה מן הסכום שנקבה האם כאשר סיכמה את צרכי הקטינים. פרקליטם של המשיבים לא יכול היה לתבוע בסיכומיו יותר מן הסכום המוצמד אותו תבע בכתב התביעה, ונוסף לכך לא יכול היה לחרוג מעבר לסכום אשר דרוש לפי דברי העדה היחידה שהביא לביהמ"ש. על כן השאלה המתעוררת איננה, כפי שהעלו אותה ב"כ הצדדים, אם ביהמ"ש רשאי היה למלא את החסר על יסוד ידיעתו השיפוטית, אלא אם יכול בעל דין לזכות בסכום העולה על מה שנתבע על ידו בתביעה כספית או אם הוא יכול לזכות בתביעת מזונות בסכום העולה על הצרכים למזונות אשר אותם הוכיח במשפט.
ג. אין זה ברור מתוך פסה"ד אם הסכום של 100,000 שקלים כפי שנפסק עולה על מה שהציע המערער ואם לאו. אין פירושו של דבר כי ביהמ"ש הפוסק מזונות בסכום בסיסי הצמוד למועד פלוני גם חייב לתרגם סכום זה, על אתר, לשיעור המלא שאליו מגיע הסכום ביום מתן פסה"ד. ברם, במקרה שבפנינו אין זה ברור כלל אם ביהמ"ש סטה מן הסכום שאותו הציע המערער, ואשר היה לכאורה גבוה יותר מן הסכום אשר אותו תבעה האם. מאחר ונותרה אי בהירות באשר לזיקה בין מה שנתבע, מה שהוכח ומה שהוצע, ובקשר לצרכים הקונקרטיים, יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשם הבהרת כוונתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רחל גרשוני ניגן למערער,עו"ד מיכאל ארן למשיבים. 27.1.86).
ע.א. 133/84 - ש. רכטמן עו"ד נגד רחל זיסמן ואח'
*קיום צוואה(הערעור נתקבל) .
א. המערער, עו"ד, ביקר בביתה של המנוחה דבורה גרבסקי ז"ל כדי לערוך צוואתה. הביקור נערך עפ"י בקשת בעלה אשר ערך אותה עת צוואה ואשר הדריך את המערער מראש באשר לתוכנן של שתי הצוואות. באשר לצוואתה של המנוחה קבע ביהמ"ש המחוזי כי עוה"ד ווידא את הפרטים ע"י כך ששאל את המנוחה מה היא רוצה שיעשה ברכושה והיא השיבה שהכל יעבור לבעלה וכששאל אותה עורך הדין מה יעשה בכסף לאחר מות הבעל השיבה "בית הכנסת". עורך הדין ווידא כי היא יודעת על מה היא חותמת. ביהמ"ש המחוזי ציין עוד כי מצבה הגופני של המנוחה היה באותה עת בכי רע, היא התקשתה בפעולות היומיומיות הפשוטות ביותר והיתה תלויה בבעלה בכל. לאור ההכוונה של הבעל באשר לתוכן הרצוי של הצוואה וחלקו בעריכתה, העיר ביהמ"ש כי בכל מקרה היה מבטל את החלק של הצוואה שהתייחס להורשה לבעל, אילו נשאר הבעל בחיים אחרי מות אשתו, וזאת משום שלדעת ביהמ"ש נטל הבעל חלק בעריכתה של צוואת המנוחה. ברם, הבעל נפטר לפני המנוחה, כך שהשאלה היא אם תופסת ההוראה המזכה את בית הכנסת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם הוראה זו בטלה בשל קיום השפעה בלתי הוגנת של הבעל על המצווה. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי פסל את הצוואה בהסתמכו על סעיף 30 לחוק הירושה אשר לפיו הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, או השפעה בלתי הוגנת בטלה. ביהמ"ש סבר כי היתה כאן השפעה בלתי הוגנת של הבעל. המערער טוען כי השפעה בלתי הוגנת היא זו המוליכה למעשה או למחדל שתוצאתו מבחינת המצווה היא מזיקה, ואילו כאן לא הוכחו נסיבות כאלה שהרי לזוג לא היו ילדים והמטרה לדאוג להנצחת שמה היתה מטרה הוגנת. טענה זו אין לקבל. ההשפעה הבלתי הוגנת מכונה כך לאו דווקא בשל מטרת המעשה או התוצאה שמבקשים להשיג, אלא בשל אופיה של מערכת יחסים שבין המשפיע לבין המושפע, היוצר השפעה אשר הבלתי הוגן שבה יכול גם להתבטא בנסיבות הפעלתה. אין בוחנים שאלת הבטלות בגין השפעה רק לאור מטרתו של בעל ההשפעה. יתכן ומי שהשפיע השפעה בלתי הוגנת על אחר יתכוון לטובתו של המצווה אך אין בכך כדי להכשיר את המעשה.
ג. חובת ההוכחה כי צוואה נערכה תחת השפעה פסולה מוטלת על מי שטוען לקיומן של הנסיבות יוצאות הדופן שביטויין בהשפעה הבלתי הוגנת. ביחסיהם של של בני זוג בינם לבין עצמם רגילה ומקובלת עריכתה של צוואה לפי עקרון ההוותרות בחיים. הדבר נעשה בהסכמה הדדית ומבטא את מציאות החיים. מי שטוען כי צוואה נגועה בפסלות לפי סעיף 30 עליו הראיה, ולא די בכך שהוא מצביע על כך שהבעל היה היוזם של הצוואה ההדדית, כי אף בכך אין רבותא. טבעי הוא כי בני זוג נדברים ביניהם על עיקריהן של הצוואות ההדדיות ומוסרים הנחיות בהתאם לעורך הדין. עפ"י הראיות הבינה המנוחה היטב במה המדובר, מה יהיה תוכן הצוואה ומה השלבים החילופיים מבחינת ההורשה. היא אמנם היתה חולה אך אין סימן לכך שבמועד בו נערכה הצוואה כבר היתה במצב הפוסל את עשיית הצוואה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד צבי מנדל למשיבות. 20.1.86).
ע.א. 786/82 - אליל טרבלסי ואח' נגד שמואל אמרוסי
*טענת שותפות בנכס שנקנה ע"י הנתבע וששולם בחלקו ע"י התובע(הערעור נדחה).
א. המערער היה דייר מוגן בנכס בצפת שבבעלות רשות הפתוח. בראשית שנות הששים הציעה לו הרשות לרכוש את הנכס, והמשיב, שהוא גיסו וקבלן בנין במקצועו, שכנע את
המערער בכדאיות העסקה לאור אפשרויות הבניה הטמונות בנכס. במרץ 1963 נעשה הסכם מכר בין רשות הפתוח לבין המערער לפיו התחייב המערער לרכוש את הנכס תמורת 7500 ל"י. הנכס לא נרשם עדיין על שם המערער. אין מחלוקת שהמשיב נתן למערער 4000 ל"י לתשלום חלק ממחיר הנכס. המערער טוען כי הסכום הנ"ל ניתן לו ע"י המשיב כהלוואה והמשיב גורס שהיתה זו השתתפות מצדו בהשקעה אשר הוסכם שתקנה לו חלק בנכס וכי הוא זכאי למחציתו. ביהמ"ש המחוזי דחה הן את גירסת ההלוואה והן את גירסת ההשקעה בשותפות והעלה גירסה משלו, היינו כי המשיב קיבל מהמערער אופציית ברירה להקים בשותפות עם המערער בנין חדש כאשר המשיב צריך היה להשקיע בבנין גם את מיומנותו כקבלן בניין. לדעת ביהמ"ש בשלב שבו טרם הוחל בתכנון ובבניית הבנין החדש לא רכש המשיב כל זכות של בעלות או זכות דומה בבית אלא אופציית ברירה.
ב. בתקופה מסויימת לאחר הסכם הרכישה עם רשות הפיתוח עשה המשיב נסיונות להשיג רשיונות בנייה כדי לאפשר את ניצול הנכס אך ללא הצלחה. בשנת 1971 פינה המערער את הנכס. בשנת 1977 נכנס בנו של המערער (המערער השני) לתמונה לאחר שסיים למודי כלכלה והחליט לפעול להשיג רשיון בניה לנכס. בסופו של דבר הוא הביא לחתימת מסמך בין אביו, בינו ובין המשיב בדבר שותפות שווה של 1/3 לכל אחד בבניית הבניין, אך גם הסכם זה לא יצא לפועל. בשנת 1978 עמד רשיון הבניה שהושג לפוג ואז התקשר המערער עם חברה קבלנית, העביר לחברה את המקרקעין והחברה התחייבה להקים בניין ובתמורה להעביר מבנים מסויימים וכן תמורה כספית למערער. המשיב הגיש תביעה לביהמ"ש להצהרה כי הוא בעל זכויות בנכס בשעור של שליש ולחילופין בעל זכות בעלות בשליש מהתמורה שהמערער זכאי לה עפ"י ההסכם עם החברה. ביהמ"ש המחוזי החליט להעניק למשיב את הסעד העיקרי בתביעתו. ביהמ"ש המחוזי סבר שהוא מעניק סעד של אכיפה עפ"י חוק החוזים למשיב. הערעור נדחה אם כי לא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. שני הצדדים אינם מקבלים את ההנחה של ביהמ"ש המחוזי כי ניתנה כאן אופציית ברירה. ביהמ"ש לא חייב לאמץ איזו מהגירסאות או הטענות המועלות בפניו כאשר אין הוא משוכנע באמיתותן, ורשאי הוא לאמץ גירסה אחרת שלא נטענה ובלבד שיש לה תימוכין בראיות במקרה דנן לא כך הדבר. הגירסה שאימץ השופט בנויה על הנחה ובכך אין די. דחיית גירסתו של המשיב בדבר שותפות נבעה מכך שהשופט ייחס לדברי המשיב משמעות שאינה נמצאת בם, וסבר כי גירסתו התמוטטה תחת לחץ החקירה הנגדית. ברם, מדברי המשיב בחקירתו עולה רק שהסכים שהמערער הוא שיעשה את ההסכם עם רשות הפיתוח, אך דבר זה אינו עומד בסתירה לגירסתו כי השתתף במחיר הרכישה וכי בינו לבין המערער נוצר הסכם בדבר שותפות בבעלות בנכס. דחיית גירסתו של המשיב נבעה משיקולים מוטעים, ואילו גירסת ההלוואה של המערער נדחתה כבלתי נאמנה ובצדק.
ד. במצב דברים זה כשגירסת הלוואה נדחתה וכשלא היתה מחלוקת כי המשיב נתן למערער 4000 ל"י לרכישת הנכס, היה מקום להנחה כי הכסף ניתן לרכישת הנכס והאדם שעל שמו נרשם הנכס הוא נאמן בלבד. החזקה לכאורה כי הכסף ניתן. לרכישת בעלות לא נסתרה ע"י המערער וקיבלה חיזוק ע"י מכלול נסיבות רכישת הנכס ועדותו של המשיב. אותו זמן היה המערער דייר מוגן בנכס ורשות הפיתוח הציעה לו לרכוש את הנכס ואין ראיה כי הרשות היתה מוכנה למכור נכס מנכסיה לכל דיכפין. לפיכך הסכימו השניים כי הסכם הרכישה יערך עם המערער ובשמו ומחצית הנכס תהיה של המשיב. הסכם כזה יצר יחסי נאמנות עפ"י דיני היושר האנגליים שנתקבלו ע"י המשפט שלנו ומכוחם זכאי הנהנה לעקוב אחרי כל נכס שבא במקום כספו עקב פעולותיו של הנאמן שנעשו בו תוך הפרת חובת הנאמנות.
ה. לא היה פה מקום לתת צו אכיפה שכן עילתו של המשיב בתביעה אינה הפרת הסכם. אכיפה היא תרופה בשל הפרת התחייבות אובליגטורית ואילו הצהרה בדבר בעלות הינה הכרה בזכויות קנייניות. זאת ועוד, אילו היה מדובר באכיפה לא היה מקום להצהרה כי המשיב הנו הבעלים של התמורה בעין על פי ההסכם שבין המערער לחברה, שכן להסכם לא היה המשיב צד, ואותה "אופציית ברירה" שהשופט הסיק על קיומה לא היה בכוחה להקים למשיב עילה שתזכה אותו בהצהרה שהוא הבעלים של שליש מהתמורה. לסעד כזה אכן זכאי המשיב אך מטעם אחר. כבר בשלב הראשון נוצרו יחסי נאמנות בינו לבין המערער כאמור. היקף הזכויות צומצם בשלב השני בהסכם המשולש לשליש. חוק המקרקעין מכיר בזכויות כאלה שנרכשו בטרם נכנס החוק לתוקף והמשיב זכאי היה להצהרה כי הוא הבעלים כדי שליש בזכויות הנכס. זכויות אלה הקנו לו זכות עקיבה אחר כל נכס אחר שבא למערער כתוצאה מפעולות שעשה תוך הפרת חובת הנאמנות שחב למשיב. זכות העקיבה ממשיכה להתקיים גם אחרי כניסת חוק המקרקעין, שהרי עפ"י סעיף 166 ממשיך הדין הקודם לחול על הזכות שביושר ובכלל זה גם הזכויות והתרופות הנגזרות ממנה.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. אמסטר למערערים, עו"ד ד. אלדור למשיב. 31.12.85).
ע.א. 410/85 - אייל חמד ואח' נגד עזר חמד
*סמכות דיון בענייני מזונות ילדים (הערעור נתקבל).
א. המשיב ואמם של המערערים הגישו בינואר 1984 תביעת גירושין לביה"ד הרבני והתביעה לא פרטה מאומה בענין מזונות הילדים. שני הילדים גם לא היו צד לדיונים, יהיה זה באופן פורמלי או באופן ענייני. בטיעונה של האשה בפני ביה"ד הרבני בתביעת הגירושין אמרה האם "אני דורשת סכום 25,000 שקל עבור מזונות הילדים כולל ביגוד ודיור, חשמל... צמוד לתוספת היוקר המשתלמת לשכירים במדינה...". הבעל הודיע כי הוא מסכים שינתן פס"ד למזונות מאותו יום (5.3.84) בסכום של 25,000 שקלים. שאר הטענות של בעלי הדין במסגרת הדיון סבו על עניין הגירושין. באותו יום ניתן פס"ד האומר "על הנתבע... לשלם לתובעת... 25,000 שקל לחודש למזונות הילדים... ובנוסף לכך תקבל האשה קצבת ילדים מהבטוח הלאומי". עתה הגישו המערערים (הילדים) תביעת מזונות נגד המשיב וביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה באשר סבר כי כבר נפסק בעניין זה בפסק דינו של ביה"ד הרבני. הערעור נתקבל.
ב. כפי שעולה מהפרוטוקול נתקיים דיון לפני שלושה דיינים ואילו פסה"ד חתום ע"י שני דיינים בלבד. כך שפסה"ד נערך בניגוד להוראות סעיף 8(ה) לחוק הדיינים ולוקה על כן מבחינת תוקפו. החתימות מייצגות שמותיהם של אלו שהחליטו בענין והעדרה של החתימה השלישית משמעה כי הדיין השלישי לא נטל חלק בהכרעה. ההוראה שבסעיף 8(ה) הנ"ל אינה מתייחסת רק לשלב של הדיון בנוכחות בעלי הדין, אלא, לא פחות מכך, לשלב ההכרעה השיפוטית. לאור זאת לא היתה כל הכרעה שיפוטית תקפה שהיתה יכולה למנוע את ההתדיינות מטעם הקטינים שנפתחה בביהמ"ש המחוזי.
ג. במקרה דנן לא הוגשה כל תביעה ע"י הילדים או בשמם, ועיקרו של דבר לא נתקיים דיון שבו ניתן היה לקבוע את צרכיהם. לא נאמר אלא משפט אחד ומבלי שביהמ"ש בחן יסודו, הרכבו ומהותו, פסק על פיו סכום ששיעורו אין בו לכאורה כדי להניח את הדעת ואשר שב ומבטא בכך את העובדה שלא נדון במידה המינימלית הראויה. בנסיבות אלה יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר את התיק להמשך הדיון בפניו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר ורטהיימר למערערים, עו"ד מ. אהרוני למשיב. 26.1.86).
ע.א. 239/85 - עמיצור מירה ואח' נגד עמיצור אורי ואח'
*מזונות(הערעור נתקבל).
א. בני הזוג נישאו בשנת 1978 ומיד לאחר נישואיהם נסעו לארה"ב ללימודים ושם שהו כחמש שנים ולבני הזוג נולדה בת. שניהם עבדו למחייתם והשתכרו כ- 1,100 דולר לחודש כל אחד. הם שבו ארצה וכחודש לאחר מכן פרץ ביניהם סכסוך. בני הזוג גרו בדירה ברמת אביב השייכת לאמו של המשיב (המשיבה השניה), המערערות פינו את הדירה והמשיבה השניה נותנת להן תשלום לשכירת דירה למשך מספר שנים ועד אז ענין המדור מוסדר. נותרה תביעת המערערות נגד המשיב למזונותיהן. עד להגשת התביעה לא עבדה האשה ואילו המערער התחיל לעבוד שבועיים לאחר הגשת תביעת המזונות. המשיב שסיים לימודי ארכיטקטורה בארה"ב החל לעבוד כסוכן מכירות בחברת ישראבטון ושכרו בנובמבר 1983 היה 38,000 שקל נטו ועלה בדצמבר ל- 220,000 שקל. ביום 8.4.84 קבע השופט מישר תשלום מזונות זמניים וביום 4.3.85 קבע השופט הגין תשלום מזונות סופיים והורה כי ההפרשים שבין המזונות הזמניים למזונות הסופיים יוחזרו ע"י המערערות למשיב בתשלומים, אם כי לא קבע שאלה יהיו צמודים. הערעור נסב על שיעור המזונות הסופיים שנפסק וערעור נגדי של המשיב באשר לכך שהשיעורים שנפסקו להחזרה לא הוצמדו. ערעורם של המערערים נתקבל וערעורו של המשיב נדחה.
ב. כאשר ניתן פסה"ד למזונות זמניים עדיין לא עבדה האשה ואילו כשניתן פסה"ד הסופי היא כבר עבדה וכשנעדרה מהבית היו לה הוצאות החזקת הבת במעון. הסכום שנפסק למערערות למזונות זמניים היה 48,000 שקל צמוד למדד שפורסם בפברואר 1984 וכן הוצאות שונות להחזקת הבית הסכום של 48,000 שקל כשהוא צמוד כאמור מגיע ליום פסה"ד נשוא הערעור ל- 242,000 שקל. בפסק הדין הסופי הופחתו המזונות ע"י השופט הגין. הוא חילק את שתי המשכורות לידות ופסק לבעל שתי ידות, לאשה שתי ידות ולבת ידה אחת, כשבידה שפסק לבת חייב את האשה להשתתף בשעור של %30. את הידות חילק לאחר שהוריד עבור מעון 63,000 שקל. תוצאות פסה"ד הן כי מזונות האשה פחותות מהסכום שהאשה משתכרת. כך שלמעשה לא הבעל נושא במזונותיה, אלא היא נושאת במזונות הבעל. הכלל הוא שזכאי הבעל לומר לאשה "צאי מעשי ידיך במזונותיך" אך אין הבעל זכאי לדרוש מהאשה שתתרום את מעשי ידיה העולים על מזונותיה. אך אין זו הטעות היחידה בפסק הדין. אופן קביעת המזונות על ידי חלוקת ההכנסה לידות ללא בחינת צרכיהן של המערערות ויכולתו של המשיב, הנו פגום. כן פגום החיוב של האשה להשתתף במזונות הקטינה שהיא בגדר "קטני קטנים" מבלי להבחין בין צרכיה החיוניים שחיובם על האב לבין צרכיה מעבר לכך שחיובם מדין צדקה על האב ועל האם גם יחד ואין לחייב בם את האם מבלי לקבוע תחילה שיכולה היא להשתתף בם ושעור יכלתה זו.
ג. האשה זכאית למזונותיה עפ"י צרכיה ברמה לה הורגלה בבית בעלה, ויכלתו של הבעל לשאת במזונות אלה אינה נקבעת רק עפ"י הכנסתו אלא עפ"י יכלתו למצות את כישוריו ולהגדיל הכנסתו. האשה בקשה להבנות מתאור רמת חיים גבוהה שבני הזוג ניהלו בארה"ב, אך בכך אין היא צודקת. הם לא חיו ברמה גבוהה מהכנסותיהם, אלא מהשתתפות אבי הבעל בהוצאות מחייתם. מכל מקום, כאשר החליטו בני הזוג לחזור ארצה, ברור שרמת החיים שבה חיו בארה"ב לא היא הקובעת את שיעור המזונות, אלא רמת החיים הסבירה שלה יכלו לצפות בישראל. למעשה יכול היה המשיב לעבוד במקצועו כארכיטקט ולהשתכר יותר, ואם כי לא הוכח כמה עשוי היה להשתכר, סביר להניח שהיה מגיע לשכר גבוה במידה ניכרת מהשכר שקיבל בחברת ישראבטון. סברה זו העלתה השופטת נתניהו, אך השופט אלון, בפסק דין נפרד, העיר כי אין סבירות שאמנם עשוי היה להשתכר כארכיטקט שכר גבוה יותר.
ד. האשה טענה כי למשיב נכסים שגם הם מקור שממנו ניתן לחייבו בתשלום המזונות ובכך צדקה. מתברר שלמשיב דירה שאותה הוא יכול להשכיר וכן חשבון בנק המראה תנועה של סכומים לא מבוטלים, כאשר המשיב לא גילה עובדה זו בהצהרת הפרטים שצרף לכתב הגנתו. באין ממצא בדבר אפשרויות המשיב להגדיל הכנסתו, יש להעזר בהחלטה של המזונות הזמניים ולהצמיד את הסכומים-כפי שנקבעו למצב דהיום. סכום זה כשהוא צמוד עמד על 250,000 שקל, מתוכם 150,000 שקל לאשה ו- 100,000 שקלים לבת, ומכיון שהאשה בינתיים משתכרת יעמוד סכום החיוב על 100,000 שקל למזונות הבת למועד פסה"ד.
ה. גם לענין ההסתמכות על שיעור המזונות הזמניים והצמדתם חלק השופט אלון על השופטת נתניהו. השופט אלון סבר שחלה שחיקה בשכר השכירים, שכן השכר עלה בהתאם לתוספת היוקר ולא בהתאם למדד, ואילו השופטת נתניהו סברה כי השחיקה מתאזנת ע"י כך שהצמדת המזונות נעשית אחת לכמה חודשים ולא מדי חודש בחודשו. בנוסף לכך משכורת הבעל כאמור אינה מבטאת, לדעתה, את פוטנציאל ההשתכרות שלו ובכל מקרה יש לך מקורות כספיים אחרים ובאין ראיה לסתור הנחה היא שכספיו מושקעים בהשקעה סבירה הצמודה למדד.
ו. אשר לערעור הנגדי - משנתקבל הערעור ממילא אין סכומים להחזרה, אך במקרה והחישוב יראה שיש סכומים להחזרה, הרי ענין ההצמדה הוא בשיקול דעתו של ביהמ"ש בהתאם לנסיבות, ובמקרה זה אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי שציווה על ההחזר לפי השווי הנומינלי.
ז. כאמור ניתן פסה"ד ע"י השופטת נתניהו, והשופט אלון חלק על ההצמדה למזונות הזמניים, בציינו שהמזונות הזמניים יכולים להוות דגם לאופן החלוקה, היינו שיש להשאיר היום בידי הבעל סכום שיהווה אחוז ממשכורתו שאינו נופל מאחוז המשכורת שנותרה בידיו עפ"י פסה"ד למזונות הזמניים. ברם, מכיון שבינתיים התחילה האשה לעבוד וגם לפי פסיקת השופטת נתניהו סכום המזונות שהוא ישלם יהיה 100,000 שקל כאמור, הרי הוא מסכים לפסה"ד של השופטת נתניהו. והיה והאשה תפסיק להשתכר מעבודתה, לא ישמשו הסכומים שנפסקו לגבי העבר כהנחיה, וביהמ"ש יצטרך לדון בגובה סכום המזונות.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד צ. סמוכה למערערים, עו"ד ב. הוכמן למשיבים. 20.1.86).
ע.א. 594/82 - דר' חיים טל נגד עזבון המנוח אברהם פרנקל ז"ל ואח'
*תביעת נזיקין משני מעוולים כאשר התובע נפגע בשתי תאונות בזו אחר זו(הערעור נדחה).
א. המערער רכב על טילון ונפגע בתאונת "פגע וברח". כאשר הובהל באמבולנס לביה"ח אירעה תאונת דרכים נוספת בה היה מעורב האמבולנס ובה נהרג אדם שנהג במכונית האחרת. שתי התאונות אירעו בתקופה עליה אינו חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי יש לייחס את נזקי הגוף שנגרמו למערער לתאונה הראשונה וכי אין ראייה של ממש שנזק כלשהו נגרם גם בתאונה השניה שבה היה מעורב האמבולנס. הנזק בתאונה השניה נראה בעיניו של ביהמ"ש כאפשרות אקדמית שלא היתה לה אחיזה כלשהי בחומר הראיות לפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעתו של המערער לפיצויי נזיקין מאת המשיבים. הערעור נדחה.
ב. המערער טען כי צריך היה לחייב את האחראים לתאונה השניה בפיצויים. לאור מערכת הנסיבות העובדתית מדובר במקרה דנן, מבחינה תאורטית, בטענה כי מי שגרם לתאונה הראשונה ומי שגרם לתאונה השניה, היו יחד מזיקים נפרדים. אולם מזיקים נפרדים יכול שיהיו משני סוגים עיקריים - הסוג הראשון הם המזיקים אשר מעשי העוולה שלהם אמנם נפרדים אולם הם גורמים לנזק אחד, והשני, הם המזיקים אשר
מעשי העוולה הנפרדים שלהם גורמים לניזוק נזקים נפרדים ועצמאיים. הטענה היתה כי כל אחת משתי קבוצות המזיקים, אלו שפגעו במערער ברכבו על קטנוע ואלו שפגעו בו כאשר הובל באמבולנס, אחראים בנזיקין וחייבים לפצותו על הנזק שנגרם לו. המערער מעגן טעונו בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 22/75 (פד"י ל(1) 721).
ג. המקרה שבפנינו שייך בעליל לסוג השני של המקרים. כפי שהוסבר בע.א. 22/75 מתעורר הקושי העיקרי במקרים אלה מתוך כך שיתכנו מצבים בהם מעשי העוולה הנפרדים אמנם גרמו נזק שהוא כביכול נפרד, אך קביעת חלקו של כל מזיק בנזק וזקיפת כל מרכיב של הנזק לחובתו של מזיק פלוני יוצרת קשיים מעשיים רבים. נוצר קושי בייחוסו של חלק מוגדר של הנזק לכל אחת מן התאונות ולכל אחד מן המזיקים. הלכה והתגבשה ההשקפה כי כל מקום אשר בו חלקיו השונים של הנזק אינם ניתנים להבחנה מבחינת ייחוסם למזיק מסויים, אין גם מקום להבחין בין מעוולים ביחד, מזיקים במקביל או מזיקים בנפרד. על כן יש לאמץ את ההשקפה שהאחריות הסולידרית, יחד ולחוד, מן הראוי שתחול בכל מקרה בו לא ניתן להפריד ולאבחן את הנזק לחלקיו בדרך סבירה ויעילה. לענין החבות לנזק, הרי בכל אותם מקרים בהם הנזק הסופי שזור ומשולב יחד ואינו ניתן להפרדה, נושאים המעוולים באחריות סולידרית גם אם מדובר בנזק שנגרם בשלבים וגם אם חלקו נגרם ע"י מעשה העוולה הראשון לפני שהוגבר ע"י מעשה העוולה השני.
ד. אולם אין בכך כדי לפתור בעייתו של המערער, כי אין פירושם של הדברים הנ"ל כי ניתן להתעלם לחלוטין מן ההוכחה של קשר כלשהו בין מעשה ומחדל שהם עוולה מחד גיסא, לבין נזק אשר מתגלה אצל מי שטוען כי הוא קרבן העוולה, מאידך גיסא. אין הנחה חלוטה לפיה התוצאה הנזקית הסופית המתגלית בעקבות שורה של תאונות היא לעולם תולדה של כל אמת מהתאונות או נגרמה בחלקים שווים בכל אחת מן התאונות יכול לנבוע מן הראיות כי תאונה א' גרמה לנזק בו בזמן שתאונה ב' לא גרמה לכל נזק, והוא שאירע במקרה דנן. לא היתה בפני ביהמ"ש תמונה של נזק שלא ניתן לאבחנה המתגלה אחרי שתי תאונות שבאו בזו אחר זו, אלא ממצא בדבר מהות הנזק אחרי התאונה הראשונה והעדר כל סימן של תוספת נזק אמרי התאונה השניה. למסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה אחיזה בראיות ואין להתערב בממצאיו.
ה. המשיבים הגישו ערעור שכנגד על מיעוט ההוצאות שפסק ביהמ"ש המחוזי, אך גם בכך אין להתערב. צודקים המערערים שכנגד כי לא הובא כל טעם סביר לכך מדוע לא נקבעו הוצאות עפ"י התעריף המינימלי וניתן לשער שביהמ"ש המחוזי לא ראה זאת כודאי שהקרן המפצה, בעקבות תאונות שהאחראי להן לא ידוע, אכן תאמץ את אמות המידה שהוצעו ע"י ביהמ"ש בכל הנוגע לשיעור הפיצויים. אין לשלול נימוק זה כבלתי סביר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהודה מצא למערער, עו"ד י. מלמן ונוינברג למשיבים. 20.1.86).
ע.א. 466/83 - אג'מיאן שאהה נגד יגישה דרדריאן
*תביעת נזיקין בגין "לשון הרע" כאשר התובע הואשם בשיתוף פעולה עם שלטונות ישראל(הערעור נדחה) .
א. המערער הינו תושב ירושלים ואזרח ירדני ומכהן כארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים. בתובענה שהגיש בביהמ"ש המחוזי תובע הוא את המשיב, המכהן כפטריארך של אותה כנסיה, בעילה של הוצאת לשון הרע כנגדו. לטענתו, הוציא המשיב את דיבתו רעה בשני פרסומים שלפיהם התובע משתף פעולה עם ממשלת ישראל ותומך במדיניותה ובפעולותיה בשטחי יהודה ושומרון. לטענת המערער שני הפרסומים כוזבים הם ומהווים הוצאת לשון הרע בכך שמייחסים לו פעולות והתנהגות העלולים לעשותו מטרה לשנאה הן בקרב חלק מתושבי יהודה ושומרון והן בקרב חלק מתושבי ארצות ערב, ובמיוחד ירדן.
ב. ביהמ"ש המחוזי החליט, עוד לפני שהחל הדיון לגופם של דברים, כי אין בפרסום משום הוצאת לשון הרע והתובע לא הקים עילת תביעה ודין תביעתו להמחק. השאלה שהציג לעצמו ביהמ"ש המחוזי היתה אם הדברים שבהם רואה המערער לשון הרע כלפיו יכולים בכלל להחשב ככאלה בעיני בימ"ש ישראלי. בהנחה כי בעטיים של מעשים אלה אמנם יהיה מטרה לשנאתם של חלק מהתושבים ביהודה ושומרון ובמדינות ערב, הרואים בשתוף פעולה עם ממשלת ישראל מעשה הראוי לגינוי ולשמצה, השאלה היא, לדעת השופט, אם בימ"ש בישראל יראה את הדברים כדברי לעז והוצאת דיבה. תשובת השופט היתה שלילית והערעור נדחה.
ג. בשלושה פסקי דין נפרדים הגיעו שלושת שופטי ההרכב לכלל מסקנה שדין הערעור להדחות אם כי הנימוקים היו שונים במקצת מן האחד לשני. שלושת שופטי ההרכב סקרו את הפסיקה בישראל, בארה"ב ובאנגליה בכל הנוגע להוצאת לשון הרע בכלל והוצאת לשון הרע כאשר בעיני רוב הצבור אין הפרסום מהווה לשון הרע ואילו בחוגו הקרוב של מי שהדברים מתייחסים לו אמנם רואים בפרסום לשון הרע. נסקרו המקרים השונים שבהם ניתן יהיה לראות בפרסום משום לשון הרע כאשר חלק מן הצבור רואה בזה לשון הרע ומקרים אחרים שבהם לא יראו לשון הרע במקרה כזה. בסיכומו של דבר, כאמור, הגיעו שלושת השופטים לידי מסקנה כי במקרה דנן, על כל פנים, אין לראות בפרסום משום לשון הרע.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. עו"ד ש. תוסייה כהן למערער, עו"ד א. לוי למשיב. 9.1.86).
ע.פ. 916/84 - ישעיהו יעקובי נגד מדינת ישראל
*הרשעת יועץ מס בעבירות מס שביצע עקב הגשת דוחו"ת כוזבים מטעם לקוחו(הערעור נדחה).
א. המערער, יועץ מס, הורשע בשתי עבירות - האחת לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה (בקשר עם סעיף 224 לפקודה), בכך שערך עבור לקוח הצהרת הון והשמיט ממנה סכום של כ- 580 אלף ל"י, והשניה לפי סעיף 217 לפקודה (בקשר עם סעיף 224 לפקודה), בכך שכלל באותו דו"ח חוב בסך של 219 אלף ל"י שלא היה קיים במועד הקובע. האישום הראשון מתייחס לפקדון ניירות ערך של הלקוח, כשבמקום להצהיר על ערך הקניה שלהם רשם המערער את ערכם הנקוב, והאישום השני מתייחס לרישום חוב כאשר החוב לא היה קיים ביום הקובע אלא בתאריך מאוחר יותר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר בפועל לחדשיים, מאסר על תנאי של 13 חודש וקנס של 9,000 שקל. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. עפ"י לשונו של סעיף 217 לפקודה אין עניינה של העבירה רק בנישום עצמו אשר ללא הצדק סביר ערך דו"ח לא נכון, אלא גם בכל אדם שמסר ידיעות לא נכונות בנוגע לכל עניין המשפיע על חיובו במס של אדם אחר. תנאי להרשעה בעבירה זו כי המעשה נעשה "ללא הצדק סביר". מבחנו של "הצדק סביר" הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו שאם הנישום הוא הנאשם השאלה היא אם נישום סביר היה פועל כפי שפעל הנאשם בנסיבות הענין, ואילו אם מדובר ביועץ מס תוצג השאלה אם יועץ מס סביר היה נוהג כך באותן הנסיבות. מכאן שאף אם נפלה טעות בעריכת הדו"ח שהוגש אין הטעות פוטרת את הנאשם כל עוד לא עמדה במבחן האובייקטיבי של הצדק סביר. סעיח 220 לפקודה אף הוא רחב בניסוחו והוא חל על אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס, עוזר לאדם אחר להתחמק ממס, בכך שהשמיט הכנסה מדו"ח של אחר או מסר בדו"ח כזה תרשומת כוזבת.
ג. בענייננו, המערער הודה כי כתב את הערך הנקוב במקום ערך הקנייה של ניירות הערך מתוך מודעות מלאה. מכאן יש להסיק כי היה ער למטרה שבגללה נדרשה הצהרת ההון, וכי בשעה שרשם בהצהרת ההון את ערך הקנייה של ניירות הערך הוא עשה זאת
במזיד ובכוונה לסייע ללקוחו להתחמק ממס, אף כי שלא על דעתו של הלקוח. על כן יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לממצא העובדתי בענין קיום הכוונה והזדון הנדרשים לפי סעיף 220. אשר לאישום השני - התגונן המערער בכך כי טעה טעות בתום לב בעת שהכין את ההצהרה, ואולם אין בטעותו של המערער, שנעשתה מתוך רשלנות מקצועית, כדי להוות הצדק סביר הפוטר מהרשעה לפי סעיף 217. כאמור, מבחן ההצדק הסביר הוא אובייקטיבי ועל כן טענת טעות כשלעצמה, דהיינו ללא הוכחת סבירותה, אינה מגעת כדי הצדק סביר וקיומו של תום לב אינו מצביע על קיומו של הצדק סביר. המסקנה היא שהמערער מסר בפועל ללא ידיעת לקוחו וללא הצדק סביר ידיעה מוטעית המשפיעה על חיוב המס של הלקוח, ובכך עבר ישירות גם את העבירה של סעיף 217 לפקודה כמו סעיף 220 כאמור.
ד. המערער הורשע בכל אחת מן העבירות בזיקה לסעיף 224 לפקודה, הקובע כי מי שסייע לאחר לערוך דו"ח וכו' כשהוא ידע שאותו דו"ח אינו נכון יראוהו כאילו הוא הגיש את הדו"ח הלא נכון. לטענת הסניגור לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירות כמסייע לפי סעיף 224, שכן הלקוח זוכה. לטענתו יש להטיל על המסייע לפי סעיף זה את הלכות הסיוע הכלליות שבדיני העונשין, שעל פיהן אין להרשיע אדם כמסייע באין מבצע עיקרי של אותה עבירה. טענה זו בדבר פרשנות סעיף 224 אין צריכים לדון בה בענייננו, משהוכחו כלפי המערער יסודותיה של כל אחת מן העבירות כעבירה עצמאית שביצע.
ה. אשר לעונש - אין להתערב במידתו. גם אם לא הפיק המערער טובת הנאה ישירה ממעשיו, הרי שהשיקול המכריע בגזירת הדין בעבירות של העלמת הכנסות הוא הצורך לתקוף את התופעה ע"י ענישה מרתיעה ואף כואבת יש לצמצם את ממדי "הנורמה" שהשתרשה וצורך זה הוא שצריך להנחות את ביהמ"ש. גישה זו ראויה לא רק כלפי הנישום עצמו, אלא גם כלפי כל מי שנותן ידו לעשוק את קופת המדינה, ועל אחת כמה וכמה כלפי מי שעיסוקו לשמש פה לנישום.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ד. שכנאי למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 12.1.86).
ע.פ. 249/85 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בילדה) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער המתין לילדה קטנה בת 7 בצאתה מבית ספרה, לקח אותה בכח למקום מבודד ושם עשה בה מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי, בבואו לגזור את הדין, עמד על הנסיבות החמורות שבהן בוצעה העבירה, הפגיעה הנפשית העשוייה ללוות את הילדה בעתיד וכן עברו של המערער שכבר הורשע בעבר בנסיון לאנוס בתרמית, בארבעה מקרים של מעשה מגונה בכח בקטינים, בחבלה ובתקיפת שוטרים. לפיכך גזר למערער שבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר שנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף ולא מצטבר.
הסניגור טוען כי ראוי היה לאשפז את המערער בבית תולים לחולי נפש, או לטפל בחולשתו הנפשית בדרך אחרת, וכי המאסר אינו מהווה פתרון לבעיה האומללה. אכן, מצבו של המערער קשה באשר אינו מצליח לשלוט במידה מספקת ביצריו ואין ספק שאם ניתן היה לסייע למערער להתגבר על חולשותיו ע"י טיפול פסיכיאטרי וכדומה כי אז היה טוב יותר למערער וטוב יותר לחברה. אולם, בשלב זה אין פתרון מניח את הדעת באופק. נותרה עובדה מדאיגה שהמערער מהווה סכנה חמורה לצבור ואיום מתמיד על קטינים. חובה על ביהמ"ש להגן על הצבור מפני פגיעתו של המערער ומפני אנשים כמותו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. בכר למערער, עו"ד בן אורלמשיבה. 24.12.85).
ע.א. 427/83 - סלימאן חשאן נגד מדינת ישראל
*בקשה לביטול רישום בלוח זכויות (הערעור נדחה).
חלקה פלונית נרשמה בלוח הזכויות על שם מדינת ישראל והמערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש שרישום החלקה יבוטל והחלקה תרשם על שמו. המערער טען כי למדינה אין זכות בחלקה מפני שהיא שייכת לו ולאביו, כי הוא קיבלה בירושה מאביו, וכי בנה בית שבחלקו עומד על החלקה, וביתרת החלקה נטע עצים שמפריים הוא אוכל. ביהמ"ש המחוזי לא שוכנע מגירסתו של המערער ודחה את הבקשה. הערעור נדחה.
מדובר בקרקע אשר לפני שהתחילו פעולות ההסדר לא היתה רשומה בפנקסים, היינו קרקע בלתי מוקצית לכן, על מנת לזכות בבעלות בחלקה, היה על המערער להוכיח כי החזיק בחלקה ועיבד אותה תקופה העולה על תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. המדינה הגישה תביעתה למחלקת. ההסדר בשנת 1962 ודי בהגשת התביעה כאמור כדי שמרוץ ההתיישנות לטובת הצד שכנגד ייפסק. המערער לא הוכיח כי עד לתאריך הנ"ל הספיק אביו להשלים את תקופת ההתיישנות. הדברים אמורים הן באשר להחזקה בחלקה והן בנושא העיבוד. בנושא ההחזקה לא היו עדויות על ההחזקה אלא מן השנים האחרונות, ובנושא העיבוד - אחוזי הסלעים בחלקה הגיעו לכדי %60 ואחוז כה גבוה של סלעים אינו מאפשר לקבל את טענת העיבוד, וזאת אף עם המחזיק עיבד טלאים טלאים בין הסלעים. כשמגיעים למסקנה הנ"ל אין צורך להתייחס לעובדה שהמערער לא העלה כל סיבה מדוע שקט על שמריו ולא הגיש את תביעתו למחלקת ההסדר עד אשר עברו כל המועדים הקבועים בפקודה. כאשר אין סיבה שתצדיק את האיחור יש באיחור כשלעצמו כדי לגרום לדחיית הבקשה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד כ. קאסם למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 23.1.86).
ע.א. 399/83 - עבו בנג' ואח' נגד רשות הפתוח
*בקשה לביטול רישום בלוח זכויות (הערעור נדחה).
במסגרת פעולות הסדר נרשמה חלקה פלונית ע"ש רשות הפתוח והמערערים הגישו בקשה כי הרשום יבוטל והחלקה תרשם על שמותיהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה.
מוסכם כי עם הכרזת ההסדר באזור נתבעה החלקה על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ושום תביעה נוגדת שמתייחסת לחלקה לא נרשמה במחלקת ההסדר. במהלך פעולות ההסדר העביר האפוטרופוס את זכויותיו בחלקה לרשות הפיתוח. עפ"י עובדות אלה ברור שהמערערים לא תבעו את החלקה במועד כלשהו מאלה הקבועים בפקודה, ורק כאשר פורסם לוח הזכויות, שהוא השלב הסופי בפעולות ההסדר, התעוררו והגישו את בקשתם. נוכח מחדל זה היה על המערערים לנמק את מחדלם ולהסביר מדוע נאחזו בשתיקתם המתמשכת ולא הזדרזו לתבוע את הזכויות שהם תובעים היום. הם לא עשו כן ואין לגלות נימוק בבקשתם שיסביר את האחור המתמשך. כבר משום כך רשאי היה ביהמ"ש לדחות את הבקשה.
ברם, גם לגופם של דברים צדק ביהמ"ש כשדחה את התביעה. ביהמ"ש הטיל ספק במהימנות העדויות שהיו בפניו ובמהימנות הסיפור שהעלו העדים בהיותם על דוכן העדים בדבר בעלית משפחת המערערים על החלקה ובכך אין להתערב. גם אם צודקים המערערים כי לא צריך היה להחמיר במשקל דברי העדים כאילו היה האפוטרופוס צד במשפט וכי על ביהמ"ש להתייחס לענין במידת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי רגיל, גם אז אמר ביהמ"ש בצורה מפורשת כי העדויות לא עמדו במבחן המהימנות אפילו לפי אמת מידה במשפט אזרחי רגיל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ס. כמאל למערערים עו"ד י. כהן למשיבה. 23.1.86).
ע.פ. 628/85 - מרדכי בוזגלו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביצע בחודש בפברואר 1982 עבירה של סחר בסמים ודינו נגזר ביוני 1985 לששה חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הורה ביהמ"ש על הפעלת מאסר על תנאי של שנה שהיתה תלויה ועומדת נגד המערער, אך הורה כי שני העונשים יהיו חופפים. הסניגור טוען כי חלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירה עד לגזירת העונש יש בו כשלעצמו כדי להצדיק אי הטלת מאסר לריצוי בפועל. מאחר וביהמ"ש המחוזי הורה על עונשים חופפים, ביקש הסניגור כי יבוטל המאסר והפעלת המאסר על תנאי תדחה ע"י הארכת תקופת התנאי. הערעור נדחה.
מדובר בסחר בהרואין, וחלוף הזמן אינו מפחית בנסיבות אלה מן החומרה עד כדי להצדיק המנעות מהטלת כל מאסר, היינו מאסר בפועל או מאסר על תנאי. למערער הרשעות קודמות אשר אינן כוללות עבירות סמים ומאידך מספרן אינו מועט והן משתרעות על פני תקופה של מספר שנים. גם מבחינה זו לא ניתן לראות את המקרה מתאים להארכת המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 23.1.86).
ע.פ. 728/85 - אמנון שחיבר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת נכסים שהושגו בפשע) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקבלת נכסים שהושגו בפשע, כשמדובר בתכשיטים בחלקם משובצים באבני מן ויהלומים ובחלקם תכשיטים שאבני החן נעקרו מתוכם. תכשיטים אלה נשדדו מנהג מונית שעסק בהעברת תכשיטים ממקום למקום. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ששה חדשים מאסר בפועל ו- 12 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס אותו ב- 750 אלף שקל. הסניגור הבהיר כי בדרגה הראשונה התביעה עצמה לא התייחסה בחומרה למקרה דנן והראיה שהיתה מוכנה להגיע עם המערער להסדר של הודאה בעובדות והסתפקות במאסר על תנאי, וגם כשהמערער לא היה מוכן לעסקה כזו לא ביקשה המדינה אלא מאסר לתקופה קצרה וקנס כספי. לטענתו, יותר מאשר היתה פה עבריינות לשמה, היה פה כשלון בעסקה מסחרית שהמערער נכנס אליה בקלות דעת. כמו כן טוען הסניגור כי יש להתחשב בכך כי המקרה ארע ב- 1983 וההליך הסתיים ב- 1985 ועוד נסיבות מקילות אחרות. הערעור נדחה.
בדרגה הראשונה גילתה התובעת מתינות בהתייחסות לעבירה הנדונה - מתינות שלא במקומה. מדובר בתכשיטים גנובים, שהמערער ידע כי הושגו בפשע. העסוק הבלתי חוקי בתכשיטים וביהלומים רק מעודד עבירות חמורות יותר כגון מעשי שוד, פריצות וגניבות. על כן יש להתייחס לעצם העבירה בחומרה וכשבאים לגזור את הדין, יש לתת משקל רב להיבט ההרתעתי של העונש, למען יהיה ברור כי מי שיורשע ישלח למאסר. 6 חודשי מאסר בפועל בנסיבות דנן אינם מהווים עונש חמור וביהמ"ש אכן נענה להצעת המדינה להטיל עונש מאסר לתקופה קצרה וקנס כספי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד יפתח למערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 30.12.86).
ע.פ. 25/86 - יצחק אלרג'ם נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
כאשר שניים מואשמים בכתב אישום אחד, כפי שמתיר חוק סדר הדין הפלילי, יכול ויקרה כי ההרשעה בדין או הזיכוי של כל אחד מן הנאשמים לא יהיה בו זמני, באותו שלב של הדיון, כי החוק מתיר הכרעה נפרדת ואף דורש בנסיבות מסויימות גזירת עונש נפרד. הן בעת הכרעת הדין והן בעת גזירת העונש עלול ביהמ"ש לכלול בדבריו הערות הנוגעות לנאשם האחר. אכן, יש לצמצם ככל האפשר התייחסות לנאשם אחר שטרם הוכרע דינו, אך לפעמים מדובר על מעשים או
מחדלים כה שלובים עד שמן הנמנע הוא שביהמ"ש לא יגע בדבריו מכל וכל בנאשם שמשפטו טרם נסתיים. זהו הכרח בל יגונה ואין הוא מהווה עילה לפסילה שופט. מצב כמתואר מתעורר גם כאשר המשפט מתנהל בחלקו בצוותא ובחלקו בנפרד. על כן יש לדחות את הערעור על סרוב פסילה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ישעיהו לוין למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 14.1.86).
ער"מ 3/85 - יחזקאל ציטיאט נגד עירית תל אביב
*סרוב למלא הוראות הממונים (הערעור נדחה).
המערער היה עובד מעבדה בבית החולים איכילוב בת"א ועבד שם מאז 1982 כמנהל ענף "קבלה ומיון דמים". בשלב מסויים הוא נדרש פעמים חוזרות לעבור לעבודה בביתן החיות הנסיוני, תוך שמירת מעמדו ושכרו, הוא סירב לעשות כן. טענתו היתה כי התפקיד החדש הוא למטה מרמתו וממעמדו וכי ההוראה ניתנה לו שלא כדין. ביה"ד למשמעת הרשיע את המערער בדינו וגזר לו פיטורין על תנאי וכן הפקעת משכורת אחת במשך ששה חדשים, ששית כל חודש. ביה"ד הסתמך בהכרעתו על ער"מ 1/82 (פד"י ל"ז (3) 583) הקובע את חובתו של עובד להשמע להוראות הממונים עליו. הערעור נדחה.
מחובתו של המערער היה לקיים את ההוראה שניתנה לו ע"י מי שמוסמך לכך ומשנמנע מלעשות כן, ולא קיים הוראה שלא היתה בלתי חוקית באופן ברור וגלוי, חטא בכך בעבירת משמעת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה ח. כהן למערער, עו"ד גב' ברכה סמי למשיבה. 20.1.86).
ע.א. 700/82 - חאתם עמרור נגד סלאח פדילה
*פיצויים בתאונת עבודה (הערעור נדחה).
תביעת נזיקין של המערער נגד המשיב בגין פגיעה בשעת עבודה נדחתה ע"י ביהמ"ש שקבע כי הסכום המהווה של דמי הבטוח הלאומי אשר להם זכאי המערער עולה על סכום הפיצויים בהם הוא עשוי לזכות לפי דיני הנזיקין. המערער זכאי מן המוסד לבטוח לאומי אחרי היוון, לכ- 1,3 מליון שקלים (ליום 16.5.82) ועשוי לזכות לפי פסק הדין נשוא הערעור לסכום של כ- 860,000 שקלים בלבד. פרקליטו של המערער טוען כי יש להגדיל את שיעור הפיצויים שכן ביהמ"ש לא הביא בחשבון את אבדן כושר ההשתכרות של המערער בעתיד וכן שגה באומדן חישוב ההשתכרות עד למועד מתן פסה"ד, ועיקרו של דבר, אחוז הנכות שהוכר למערער נופל, לטענתו, במחצית משעור האחוזים שצריך היה לקבוע. הערעור נדחה.
במקרה כגון זה בו קיים פער משמעותי לרעת המערער בין הסכום של הפיצויים בו הוא יזכה בשל העוולה שהוכחה לבין הסכום בו הוא זוכה בגין הפגיעה בעבודה מהביטוח הלאומי, יהיה שינוי במסקנות הערכאה הראשונה בעל משמעות רק אם יוגדל סכום הפיצויים בשיעור העולה על כ-440,000 שקלים, שהוא ההפרש בין שני הסכומים. כזאת לא מסתבר מן החומר שבפני ביהמ"ש. נכות פונקציונלית בשיעור %50 כפי שטוען המערער לא הוכחה ואינה מסתברת מן החומר שבתיק. המערער ביקש כי ביהמ"ש העליון יסיק שיעור הנכות מאופייה של הפגיעה, היינו אבדן עין אחת, אך גם אם ביהמ"ש יהיה נכון לראות באבדן עין כשלעצמה פגיעה פונקציונלית מבלי שהובאה חוות דעת מקצועית בקשר לכך, אין עדיין ללמוד מכך, ללא חוות דעת תומכת, כי שיעור הפגיעה הוא דווקא כנטען ע"י המערער. אשר לאבדן השתכרות בעתיד - ביהמ"ש לא התעלם מאבדן ההשתכרות והמחלוקת היא על ההיקף ועל סוגי התחומים של העבודה שהובאו בחשבון בהקשר זה. מנתוני היסוד עולה שאין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אוריאל גניהר למערער, עו"ד מאיר מיינון למשיב. 20.1.86).