ע.א. 356/83 חנניה - צברי נגד לה נסיונל חברה לביטוח
*אחריות בנזיקין בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
א. המנוח פליקס קונן (להלן - המנוח) היה נהג חדש, קנה מכונית ויצא לדרך בכביש החוף מנתניה לתל- אביב. מאחר שהמנוח לא היה בטוח עדיין בנהיגה הוא ביקש מן המערער, שהיה מורהו לשעבר לנהיגה וידידו, להילוות אליו לנסיעה והמערער אכן ישב ליד המנוח בשעת הנסיעה. בדרך ירדה המכונית ללא סיבה מוכחת לשוליים הימניים של הכביש וצנחה מגובה של 1.40 מטר לתעלה. המנוח נפגע ונפטר והמערער. ניזוק ותבע את חברת הביטוח בגין נזקיו. המערער טען כי לאחר הסטייה התנהל "מאבק" בינו לבין המנוח בשולי הכביש ולאורך התעלה כשהמנוח מונע בעדו מליישר את המכונית, והשערת המערער היתה שהמנות נרדם וכשהתעורר לפתע איבד את עשתונותיו. דא עקא, השופט לא היה מוכן לסמוך על דברים אלה שראה בהם שיחזור בדיעבד של נסיבות התאונה. לא ניתן הסבר לסטייה הראשונית של המכונית לימין הדרך והשופט סבר שזו לא היתה סטייה פתאומית. כל שהעלה בית המשפט מעדותו של המערער, שלאחר הסטייה "השתלט" המערער על ההגה והשתלטות זו ניתקה את הקשר הסיבתי שבין הסטייה לבין התאונה. כן קבע השופט כי התנאים להחלת חזקת סעיף 41 לפקודת הנזיקין לא נתקיימו. לפיכך דחה את התביעה. הערעור נתקבל.
ב. בהעדר ראיות אמינות אכן קיים קושי להעריך את המסקנות המשפטיות העולות מן הנסיבות אם כי גישתו של השופט אפשרית, הרי הנסיבות מעלות אפשרות מסתברת של קיומה של חבות הנהג ולצדה רשלנות תורמת. לא הוכח מה גרם לסטיית המכונית לשולי הדרך, ובהעדר הסבר אחר יש לייחס את הסטייה לאופן נהיגתו הרשלנית של המנוח. משאיבד המערער את הכרתו עובר לתאונה שוב לא ניתן היה לקבוע, לפי כללי הסתברות נאותים, שהמערער "השתלט" על ההגה, אם כי ניתן לקבוע שהיתה מצדו "התערבות" בנהיגה. אין לקבוע כי התערבות זו בנהיגה ניתקה את הקשר הסיבתי בין התרשלות המנוח לבין התאונה וכל שניתן לקבוע הוא שעקב ה"חטא הקדמון" היינו, ההתרשלות בסטייה, החלה שרשרת של אירועים שפרטיהם אינם ידועים ואשר נסתיימה בתאונה. בלי קשר לסעיף 41 ולתחולתו, מעידות הנסיבות יותר על קיומה של רשלנות מצד המנוח מאשר על העדרה.
ג. אילו היה המערער נוסע תמים ניתן היה לקבוע כי המנוח חב ללא כל אשם במערער, שהרי התערבות כאמור עשויה להיגרם מכורח הנסיבותי אך המערער הלה מורהו לנהיגה של המנוח והמנוח ביקש שיתלווה אליו ועליו סמך. לפיכך מותר לקבל שהיתה על המערער חובה מיוחדת לעשות הכל כדי למנוע את התאונה. מה עשה המערער אין יודעים מעבר לעובדה שהתערב בנהיגה. לכאורה המנוח חב עקב הסטייה והמערער חב משום שהתערבותו לא היתה יעילה. בנסיבות המקרה יש לחלק את הרשלנות בשיעור של %50 על כל אחד מן הצדדים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד מזור למשיבה. 16.1.85).
ע.א. 708/83 - שלב הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ נגד בלהה גרין ואח'
*שערוך מניה בקואופרטיב(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) היא אלמנתו של יצחק גרין שנפטר במאי 1978 והיה חבר במערערת. המנוח היה זכאי לקבל תמורה עבור שלוש מניות הקואופרטיב והמחלוקת בין הצדדים היא על דרך החישוב של הסכום לו היה זכאי המנוח על יסוד המניות. שלב היא אגודה שיתופית וברשותה רכוש הכולל, בין היתר, מאות משאיות. באגודה היו בעת מותו של המנוח כמאה חברים שהיו בעלי מניות ולחלק מהם, הותיקים, היו שלוש מניות. בקשות המשיבה בביהמ"ש המחוזי היו: כי ינתן פס"ד הצהרתי שהיא
זכאית לקבל משלב את שווי המניות של המנוח ביום פטירתו, עפ"י שיערוכו בהתאם לכלליים ולעקרונות לקביעת ערך פדיון מניה באגודה שיתופית, שנתפרסמו ע"י רשם האגודות השיתופיות ב- 1969; כי ההוצאות של עריכת השערוך יוטלו כולן על שלב ולא יחולקו בינה לבין המשיבה לאחר שברית הפיקוח קבעה כי ההוצאות יחולקו בינה לבין שלב; כי השערוך לא יבוצע ע"י ברית הפיקוח שבה חברה גם שלב אלא ע"י ב"כ של המשיבה שימונה כונס נכסים של שלב או בידי שמאי או מעריך שימונו לצורך זה בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את שתי בקשותיה הראשונות של המשיבה ועל כך ערעורה של שלב ודחה את הבקשה השלישית ועל כך הערעור שכנגד. הערעורים נדחו.
ב. שלב טענה כי קביעת ערכה של מניה הוא ע"י מכפלה של כל מניה ב- 15.5 חודשי משכורות בשלב, וזאת בהתאם להחלטת האסיפה הכללית היוצאת מן הכלל של חברי שלב מפברואר 1977. כך שערך המניות של המשיבה יהיה שליש פעמים 15.5 משכורות בשלב. לעומת זאת טענה המערערת כי קביעת ערך המניה צריך להיות ע"י שערוך כלל נכסיה של שלב כדי למצוא את שווי רכושה ותשלום החלק היחסי ברכוש זה כביטויו במניות. חלופה זו מעוגנת בפרשנות של המונח "אגודה לתחבורה" לפי תקנה 11 לתקנות האגודות השיתופיות. לענין זה נתקבלה גישתה של המשיבה ע"י ביהמ"ש המחוזי וגישת זו אומצה ע"י ביהמ"ש העליון, תוך הסתמכות ופירוש התקנות השונות וסעיפי פקודת האגודות השיתופיות.
ג. לענין קביעת דרך שיערוך המניות התעוררה שאלה אם שלב היא "אגודה לתחבורה" והוחלט כי איננה אגודה כזו לצורך התקנות השונות. אין לייחס חשיבות רבה מדי להגדרות שבתקנות האגודה ובתזכירה, ועוד פחות מכך למשמעות המילולית של מונח זה או אחר. המשקל של תקנותיה של חברה כראייה לעיסוקה בפועל אינו החלטי. ומכל מקום הוא תלוי בנסיבות הענין. זאת הן לגבי חברה והן לגבי אגודה שיתופית. על כן אין חשיבות לכך שהתזכיר איפשר לשלב גם הולכת נוסעים ביום מן הימים, כאשר בפועל שלב לא הוליכה נוסעים אף פעם. לענין המשמעות המילונית - ביהמ"ש אינו כבול להגדרה מילונית או אנציקלופדית זו או אחרת כאשר הוא ניצב מול נוסח אותו יש לפרש לפי הקשרו. נתונים אחרים כגון הגיונם של הדברים, תולדות החיקוק, תוצאות הפרשנות הנבחרת כמו גם משמעות המילים בהן עשה המחוקק שימוש, כל אלה מתארים את המכלול אשר בו מצויים היסודות המדריכים את ביהמ"ש בבואו לפרש את הדין.
ד. אשר לטענת המערערת כי תיקון התקנות בשנת 1984 מלמד שגישתו של מתקין התקנות היתה שונה לפני כן - תיקון בחיקוק מיועד בדרך כלל לשנות מצב משפטי נוהג, אך יש והתיקון מטרתו הבהרת מצב משפטי שהוא תולדה של ניסוח לקוי בחיקוק קיים או של שינוי נסיבות שהזמן גרמן. התיקון במקרה דנן הוא תיקון מבהיר הבא להסיר ספק ולא תיקון שקיומו מצביע על שינוי בנורמה משפטית.
ה. אשר לטענת המערערת כי אפילו צריכה התקנה המיוחדת בתקנות האגודות השיתופיות באשר לשיערוך לפי ערך הרכוש לחול על שלב הרי באה החלטת האסיפה הכללית והתנתה על תקנה זו, ולפיכך יש לחשב את שוויה של המניה לפי החלטה זו ולא לפי התקנות - גם אם החלטת האסיפה הכללית יכולה להתנות על הכלל שבתקנות האגודות השיתופיות, הרי הדרך לעשות כן היא שינוי תקנות האגודה וכאן לא נעשה הדבר. כמו כן, באסיפה הכללית היוצאת מן הכלל שבה הוחלט שערכה של מניה זהה ל- 15.5 משכורות חודשיות, לא כלל סדר היום את ענין קביעת שווי המניה, ובהעדרו של הסעיף בסדר היום יש כדי לשלול את תוקפה של החלטת התיקון מכל וכל. לכך מתווסף נימוק נוסף והוא שעפ"י התקנות יש להמציא לרשם תוך 180 יום בקשה לרישום תיקון התקנות בצרוף מסמכים שונים ותוקף התיקון בתקנון האגודה יהיה מיום הרישום ע"י הרשם. בהיות הרישום קונסטיטוטיבי הרי בהעדרו אין להחלטה כל תוקף. מכאן כי
התקנון המקורי של האגודה שריר וקיים במתכונתו המפנה את ענין השערוך לפקודת האגודות השיתופיות.
ו. לטענת המערערת,כי המשיבה מנועה מלטעון כנגד "מנהג" - ראשית, יש לאבחן בין מניעות לבין מנהג. בטענה לקיומו של מנהג אין ולא כלום עם יכולתו של צד לנסות ולכפור בקיומו כפי שלהקמתה של טענת מניעות אין צורך במנהג דווקא. כדי שצד יהא מנוע מהעלאת טענה, עליו לדעת ידיעה ממשית את העובדות במלואן, או שצריך שיהא בידו לגלותן אלמלא התרשל. תנאים אלה לא נתמלאו. אשר לענין המנהג - אין לקבל את הגירסה בדבר התגבשותו של המנהג תוך 15 חודש בסך הכל, היינו מיום קבלת ההחלטה באסיפה הכללית ועד פטירתו של המנוח. לא זו בלבד שלא הוכחו הנסיבות החריגות שיבססו מנהג בזמן כה קצר, אלא שלא הונחה תשתית עובדתית שתבסס התגבשותו של מנהג. לא הוכח לגבי תקופה זו כי חברים באגודה נפטרו או אפילו פרשו סתם. אשר להוצאות השערוך - מדובר בהוצאות גדולות מאוד וברית הפיקוח קבעה שאלה יתחלקו בין שלב לבין המשיבה ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההוצאות יוטלו של שלב בלבד. גם בכך אין להתערב.
ז. הערעור שכנגד של המשיבה מופנה כנגד החלטת השופט כי קביעת ערכה של המניה תמסר לידי ברית הפיקוח, וזאת למרות התנהגותה המקפחת כלפי המשיבה במשך כל הדיונים. אכן, קביעות ביהמ"ש המחוזי מצביעות על התנהגות בלתי מניחה את הדעת של ברית הפיקוח. אופן פעולתה של ברית הפיקוח שנקטה עמדה חד צדדית לטובת הגוף הנתון לפיקוח, אשר לא קיים חובותיו, אינו סביר כלל ועיקר. ברם, לאחר שביהמ"ש הטיל על ברית הפיקוח לבצע את השיערוך יש להניח כי תבצע אותו כדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אלכסנדרטל למערערת, עו"ד אריה קמר למשיבה, עו"ד י. אשל לברית הפיקוח 23.1.86).
ע.א. 214/81 - מדינת ישראל נגד קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים ואח'
*התנאים לחיוב קרנית בתשלום פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה).
א. במרץ 1978 נהג חייל ברכב צבאי. הוא אמור היה לנסוע מיחידתו למוסך אך במקום זאת סטה לביתו. סטייה זו היתה ללא רשות. לאחר מכן יצא חזרה לדרכו, אסף שתי נוסעות ולאחר זמן קצר אירעה תאונה בה נפגעו השתיים. הן תבעו פיצויים עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מאת החייל, מדינת ישראל, והקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית). בהסכמת הצדדים שילמה המדינה לתובעות את סכומי הפיצויים והשאלה שנותרה להכרעה היא מי צריך לשאת בחובת הפיצויים - מדינת ישראל או קרנית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חובת תשלום הפיצויים מוטלת על המדינה והערעור נדחה.
ב. אחריותה של קרנית קבועה בסעיף 12(א) לחוק הפיצויים. סעיף זה קובע כי תפקידה של הקרן לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים ואין בידיו לתבוע פיצויים מאת מבטח. בענייננו זכאיות היו התובעות לפיצויים לפי חוק הפיצויים וכן המצב הוא כי כלי הרכב של מדינת ישראל לא בוטחו ועל כן לא היה לחייל ביטוח לפי פקודת הביטוח. השאלה הצטמצמה לכך אם יש בידי הנפגעות "לתבוע פיצויים מאת מבטח". אם התשובה על כר בחיוב, אין קרנית אחראית לפי סעיף 12 לחוק הפיצויים ואם התשובה היא בשלילה אחראית קרנית לכאורה, משלא הוצא ביטוח לפי פקודת הביטוח, ממילא אין בידי הנפגעות לתבוע פיצויים מאת מבטח ועל כן מוטלת האחריות על קרניתדא עקא, שפקודת הביטוח קובעת בסעיף 6(ו) כי במקרים מסויימים פטורה המדינה מחובת הביטוח, ומקום שהמדינה פטורה מחובת הביטוח, עליה ליתן פיצוי שמבטח היה חייב לתיתו אילו היתה קיימת פוליסת הביטוח. במקביל נקבע בחוק הפיצויים כי "מבטח" כולל מי שפטור מחובת ביטוח לפי סעיף 6, ומכאן שאם המדינה פטורה מחובת הביטוח,
ואם אמנם מוטלת עליה חובת הפיצויים, שוב אין לומר כי אין בידן של הנפגעות לתבוע פיצויים מאת המבטח ואז קרנית פטורה והמדינה חייבת.
ג. ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את הסעיפים השונים בחוק הפיצויים ובפקודת הביטוח כדי לבחון את השאלה האם המדינה פטורה כאן מחובת הביטוח והיא חבה כמבטח וכן התעכב על היקף האחריות של המדינה כאשר במקרה הספציפי החייל סטה מדרכו ללא רשות ביהמ"ש הגיע למסקנה כאמור כי ביהמ"ש המחוזי צדק בחייבו את המדינה לשאת בתשלום לתובעות.
בפני השופטים:ברק,ש.לוין,גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' א. ראב למערערת, עו"ד י. הדר לנפגעים. עוה"ד ב. שגיא וח. קינן לקרנית. 14.1.86).
ע.א. 225/84 - מנהל מס שבת מקרקעין נגד סילביו הכט
*פטור ממס רכישה על הוצאות פיתוח ששולמו למינהל(הערעור נדחה).
%. המשיבה חתמה על חוזה עם מינהל מקרקעי ישראל, שלפיו תועמד חלקת מקרקעין לרשות המשלב, בגדר בר רשות לתקופה של 36 חדשים לשם פיתוח החלקה ובניית מבנים עפ"י תוכניות שנקבעו. לאחר מילוי כל תנאי החוזה ע"י המשיב עמד המינהל, עפ"יהחוזה, להחכיר את החלקה למשיב לתקופה של 49 שנים. התמורה נקבעת בסעיף 4 לחוזה בו נאמר: "תמורת התחייבויותיו של המינהל ישלם - היוזם למינהל... תשלום חד פעמי בסך... תשלום זה יחשב כתשלום בשעור %80 מערך המגרש היסודי". בסעיף 22 לחוזה תחת הכותרת "תנאים מיוחדים" נאמר כי "כל הוצאות הפיתוח יחולו על החוכר... היזם שילם למינהל סך... על חשבון הוצאות הפיתוח. התעוררה השאלה האם יש לראות בהוצאות הפיתוח סכום החייב במס רכישה. ועדת הערר קבעה כי אין לכלול את הוצאות הפיתוח בסכום המשמש לצורך חישוב המס והערעור על כך נדחה.
ב. עפ"י סעיף 9 לחוק מס שבח מקרקעין חייב הרוכש במס רכישה בשיעור משווי המכירה או בסכום קבוע לפי סוג המכירה או המקרקעין. אין חולק כי המונח "מכירה" בהקשר לקביעת "שיעור משווי המכירה" כולל גם הענקת זכות לקבל זכות במקרקעין. מאחר והחוזה דיבר על הענקת זכות לקבל זכות ניתן היה לראות את העיסקה כעיסקת מכירה בתמורה המחייבת בתשלום מס. בענין משמעותו של המושג "שווי המכירה" ניתן להיזקק למונח "שיעור של זכות פלונית" היינו "הסכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות על ידי מוכר מרצון לקונה מרצון...". בע.א. 610/78 (פד"י ל"ג (2) 196) נדון מקרה שבו מגרשים הוגרלו ע"י המינהל ועירית באר שבע. העיריה נטלה על עצמה לבצע עבודות תכנון ופיתוח עפ"י הסכם עם המינהל ואת התמורה עבור הוצאות הפיתוח עמדה העיריה לגבות מן הזוכים בהגרלה. נפסק שם ע"י ביהמ"ש העליון כי הסכום שמשלם הרוכש לעיריה אינו בא בחשבון שווי המכירה לצורך תשלום מס. מנהל מס שבח מבקש לאבחן בין המקרה ההוא לבין המקרה דנא שכן שם שולמו הוצאות הפיתוח לעיריה ואילך כאן שולמו הוצאות הפיתוח למינהל, וכיון שהתשלום הוא למי שמכר את הזכות יש לראות לדעת המערער את הסכום כולו כחלק משווי המכירה. טענה זו אין לקבל.
ג. הזכות הנמכרת הוגדרה בחוזה. שנכרת בין המינהל לבין המשיב. החוזה גם פרט מה התמורה להתחייבויות המינהל וענין זה מצא ביטוי מפורש בסעיף 4. לו היו רואים את העיסקה כמכירתה של חלקה מפותחת, או לו היו רואים את הפיתוח כחלק מן העיסקה העיקרית ולא כתנאי מיוחד ונפרד, היו כוללים את הוצאות הפיתוח במסגרת תמורת ההתחייבות ולא בתנאים מיוחדים. לא מדובר כאן בעיסקה בין שני אנשים המבקשים להערים על שלטונות המס ומנסים לפרק באופן מלאכותי את התמורה. מדובר בחוזה סטנדרטי עם המינהל שנערך ע"י המינהל ואשר בו ענין הוצאות הפיתוח לא הווה חלק מן התמורה עבור ההתחייבות.
ד. החוק מדבר על הסכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכרת שנרכשה עפ"י החוזה. הזכות שנרכשה במקרה דנן אינה כוללת את הפיתוח שטרס בוצע. הפיתוח היה בגדר תוספת אשר לא השתלבה מעיקרה עם ההתחייבות העיקרית היינו עם התמורה שנקבעה בו. אין פירושו של דבר כי לא ניתן לבנות מערכת חוזית אחרת המוליכה למסקנה שונה. כל מקרה ונסיבותיו וכל חוזה ותנאיו. אין צורך להביע דעה בשאלה מה יהיה הדין אם סעיף כדוגמת סעיף 4 דנא ינוסח בדרך אחרת ואם הזכות הנמכרת תוגדר בדרך אחרת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עוזי חסון למערער, עו"דראובן אבירם למשיב. 26.1.86) .
ע.א. 141/84 - שלמה סופר נגד מנהל מס שבח
*יום הרכישה" לצורך מס שבח(הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביום 14.6.82 נחתם חוזה חכירה בין המערער לבין מינהל מקרקעי ישראל לגבי שטח של 6,600 מ"ר, בדמי חכירה מהוונים למשך תקופת החכירה, בסך 1,428,000 שקל. תוך פחות משנה מכר המערער 1000 מ"ר מתוך שטח זה במחיר של 950,000 שקל. בשומו את מס השבח קבע המשיב את שווי הרכישה ואת שווי הרכישה בהתבסס על חוזה החכירה שנכרת ביום 14.6.82 וראה את השבח כולו כשבח ריאלי בהתאם לאמור בסעיף 48(א) של חוק מס שבח. בשומתו הזמנית הראשונה קבע המשיב את שווי הרכישה של השטח שנמכר בסכום של 216,000 שקל, שהוא יחסית כששית משווי הרכישה של כלל השטח. המערער הגיש השגה על שומה זו בטענה כי יש לראות את יום הרכישה לא בתאריך חתימת חוזה המכירה אלא בחודש דצמבר 1973, שכן כבר אז רכש, לטענתו, זכויות שביושר במחצית החלקה. עוד בטרם נתן המשיב החלטה בהשגה זו, הוציא שומה זמנית שניה שאף היא מבוססת כולה על שבח ריאלי. בשומה זו הוקטן שווי הרכישה לגבי השטח שנמכר מ-216,000 שקל ל- 116,000 שקל ולא ניתן כל הסבר לשינוי זה. לאחר מכן נתן המנהל החלטה בהשגתו של המערער ובנימוקי החלטתו נאמר כי יום הרכישה ושווי הרכישה נקבעו בהתאם לחוזה הרכישה שבין המערער לבין המינהל. גם בהחלטה זו לא ניתן כל הסבר לשינוי בשווי הרכישה שנעשה בשומה השניה לעומת הראשונה. המערער הגיש ערר לועדת הערר והועדה דחתה את טענתו כי יום הרכישה הוא בחודש דצמבר 1973 ואילו באשר לטענה בדבר שינוי בלתי מוצדק שנעשה בשומה השניה לענין שווי הרכישה לא התייחסה כלל ולא החליטה בה דבר. הערעור באשר ליום הרכישה נדחה ובאשר לשינוי בשומה הזמנית נתקבל.
ב. לענין יום הרכישה - טען המערער כי רכש זכויות שביושר בנכס כבר בדצמבר 1973 וזאת על סמך מכתב של המינהל שנשלח אליו. מסתבר שהמערער החזיק בקרקע עוד לפני אותה תקופה. החזקתו היתה בסכסוך בינו לבין המינהל ולבסוף הוצע לו כמחצית מהשטח תמורת תשלום מסויים במכתב מדצמבר 1973. אך במכתב הנ"ל נדרש המערער במפורש לחתום עם המינהל על הסכם תוך 45 יום שאחרת תפקע הסכמת המינהל ויהיה על המערער לפנות בבקשה חדשה שתידון מחדש ע"י המינהל. המערער לא חתם על הסכם חכירה עם המינהל עד לחתימת חוזה החכירה ב- 1982. בהליכים משפטיים חוייב המערער לפנות את הקרקע כנגד תשלום פיצוי ולבסוף לא פינה והפיצוי נוכה מהסכום שאמור היה לשלם בעת החתימה על חוזה חכירה ב- 1982. הועדה קבעה כי בנסיבות אלה אין לומר כי המערער רכש זכויות שביושר בקרקע כבר בדצמבר 1973 ובכך אין להתערב.
ג. אין צורך להחליט בשאלה אם זכויות שביושר שחוק המקרקעין 1969 אינו מכיר בהן עוד, יכולות להרכש לאחר שנכנס לתקפו החוק, למטרה הספציפית של קביעת יום הרכישה לצורך חוק מס שבח. לכאורה לא נראית אפשרות זו ויתכן כי יש לפרש את סעיף 37(3) לחוק מם שבח כמתייחס רק לזכויות שביושר שנרכשו לפני חוק המקרקעין. ברם,
אין צורך לדון בכך כי בנסיבות הענין לגופן צדקה ועדת הערר שהמצב מ- 1973 עד 1982 היה של החזקת המערער בשטח שחוייב לפנות, וניהול מו"מ עם המינהל ואין לומר כי נרכשו על ידו זכויות שביושר.
ד. אשר לשינוי בשומה השניה בענין שווי הרכישה - בערעור הוסבר השינוי בכך שהתברר למשיב שהשטח שנמכר הוא מגרש ללא מבנה לעומת השטח המוחכר למערער שכלל מבנה ליצור בלוקים. מטעם זה, לטענת המשיב, שינה את שווי הרכישה בשומה הזמנית השניה. ועדת הערר כלל לא דנה בנושא זה שהועלה כנימוק בערר, ונכונה טענת המערער כי התשובה הניתנת עתה היא עובדתית מובהקת ואינה יכולה לבוא לראשונה בערעור ללא שהונחה לה תשתית ראייתית קודמת. המשיב לא הצליח לבסס תשובה לטענתו, הנכונה לכאורה, של המערער, ולפיכך יש לקבל את הערר בנושא זה, לבטל את השומה הזמנית השניה ולהחזיר את השומה הזמנית הראשונה על כנה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. בן חיים למערער, עו"דש. וסרקרוג למשיב. 26.1.86).
ע.א. 55/84 - עלי אחמד חסין נגד מדינת ישראל
*טענת התיישנות בהסדר קרקעות(הערעור נדחה).
א. חלקה פלונית שבמחלוקת נמצאת באזור אשר עוד בזמן המנדט הוכרז כאזור שבהסדר. הוגשו למחלקת ההסדר תביעות מטעם הנציב העליון כנאמנה של ממשלת המנדט בפברואר 1943, ושל מורישם של המערער ביום 19.10.44. הסכסוך הועבר להכרעת ביהמ"ש המחוזי. שהחליט לחלק את החלקה לשני קטעים. חלק אחד נרשם בשמה של מדינת ישראל בשלמות והקטע השני נרשם על שמם של מורישי המערער. נושא הערעור הוא הקטע שנרשם על שם מדינת ישראל והערעור נדחה.
ב. טענת התובעים היתה כי הם החזיקו בחלקה בשלמותה וגם עיבדו אותה למשך תקופה העולה על תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. הקרקע הינה מסוג מירי בלתי מוקצית (בלתי רשומה) ולכן, על מנת לזכות בבעלות בה, חובה שיתקיימו בקרקע דרישות סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, לאמור - על התובע להוכיח חזקה ועיבוד גם יחד למשך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. בירור הסכסוך מתחיל בהגשת התביעות במחלקת ההסדר ועד אז צריכה לעבור תקופת ההתיישנות. מצבה של החלקה בתאריך הרלבנטי עולה מעדותו של מודד מטעם המדינה, שהסתמך על תצלומי אויר שנעשו בשנת 1945 ע"י חיל האויר הבריטי. עפ"י תצלומים אלה שטחי הסלעים בחלקה מגיעים לכדי %70 מהשטח הכללי ורק ב- %30 הנותרים נראתה צמחייה. מצב עובדתי זה היה ביסוד חלוקת החלקה לשני קטעים המשקפים את אחוזי הסלעים בכל קטע. רק עיבוד שמגיע לכדי %50 משטח החלקה יכול להחשב לעיבוד שמזכה את התובע בתביעה. ביהמ"ש המחוזי שיווה לנגד עיניו את מצב העיבוד בחלקה עפ"י החומר שהיה בפניו ולא שוכנע באמינות העדים שהעידו מטעם התובעים ועל כן העדיף את הממצאים האובייקטיביים המתבקשים מתצלומי האויר. בנושאי מהימנות אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. כיון שכך צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר חילק את החלקה לשני קטעים בשים לב למידת העיבוד בכל אחד מהם.
ג. הוגש לביהמ"ש אישור תשלום מס כפר משנת 1935 המתייחס לחלקה, אך אין במוצג זה כדי לשנות מהתוצאה בנושא העיבוד. מסמכים מסוג זה יכולים לשמש הוכחה על החזקה אך לא על עיבוד, וכאמור לא תועיל לתובעים כל תקופת החזקה בחלקה כאשר עליהם להוכיח גם חזקה וגם עיבוד למשך תקופת ההתיישנות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד צ. אלחאג' למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 86. 23.1).
ע.א. 127/84 - טיבור הורן ואח' נגד האגודה למען החייל ואח'
*קיום צוואה(הערעור נדחה).
א. המנוחה אלזה הכט ערכה צוואה, מספר ימים לפני פטירתה, בה ציוותה את כל רכושה. הסעיף הראשון בצוואה אומר "זו צוואתי האחרונה וכל צוואה אחרת הקודמת לה בטלה בזה". לאחר מכן בא סעיף 2 האומר "מצווה על כל רכושי... את דירתי... וכל המטלטלין אשר נמצאים בדירה כמו כן כל הכספים אשר נמצאים על שמי... יקבלו אחרי מותי בחלקים שווים: הועד למען החייל בחיפה; ואילשיק פוליו - מוסד לילדים מפגרים בחיפה". לאחר מכן באו 20 סעיפים קצרים נוספים שכללו רשימה שלפיה מצווה המנוחה לאנשים שונים פריטים אלה או אחרים מרכושה או סכומי כסף מוגדרים. את הצוואה ערך עו"ד גרל שהיה מכרה משכבר הימים של המנוחה. הוא נקרא אליה והיא הסבירה לו בשפה הונגרית בה נהגו לשוחח מה רצונה שיכתב בצוואתה. עפ"י שיחה זו ערך את הצוואה בעברית ושב אליה בלווית מכרה נוספת, תרגם למנוחה את תוכן הצוואה שערך והחתים אותה עליה. לאחר פטירת המנוחה נתבקש קיום הצוואה ושלושה מקרוביה התנגדו לקיום. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות והערעור על כך נדחה.
ב. המתנגדים לקיום הצוואה טענו כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה בעת שנערך המסמך. הם לא הביאו עדות ישירה של מי שהכיר את המנוחה או טיפל בה, אלא העידו פסיכיאטר שביקש לשכנע את ביהמ"ש על יסוד התרשמותו מנוסח הצוואה בלבד כי המנוחה היתה מנותקת מהמציאות ומבולבלת וכושר השיפוט שלה היה לקוי. מול עדות זו עמדה עדות רופא שטיפל במנוחה במשך שנתיים עד לפטירתה והלה ציין כי המנוחה טבלה ממחלת לב, אך עד למותה היתה שפויה בדעתה וצלולה והבינה את אשר עשתה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אינו שולל את האפשרות שרופא מומחה יחווה את דעתו על חולה שלא ראה אותו אלא יסתמך על מסמכים, ובעיקר מסמכים רפואיים, אך במקרה שלפנינו לא מצא כל ממש בדעה שהתבססה אך ורק על נוסחה של הצוואה.
ג. המערערים טענו כי צריך היה להחיל כאן את הוראות סעיפים 33 ו- 34 לחוק הירושה, כי לא ניתן היה לראות מתוך הוראות הצוואה למי ציווה המצווה או מה ציווה ולא ניתן להבין את משמעות הצוואה. יתירה מזו, לטענתם, ביצוע הוראות הצוואה גם בלתי אפשרי. הטענה מסתמכת על כך כי סעיף 2 בצוואה מוריש את כל הרכוש לשני יורשים ולאחר מכן באה רשימה שלפיה מורישה המצווה פריטים שונים וסכומי כסף שונים לאנשים מוגדרים. טענת המערערים היא כי יש סתירה בין שני חלקי הצוואה, שכן אם המנוחה מורישה את כל כספיה ומטלטליה לשני המוסדות הנ"ל אין הדבר מתיישב עם הורשת פריטים לאנשים מוגדרים. שאלה זו נפתרה עפ"י עדותו של עורך הדין שהסביר כי המנוחה נתנה לו הוראות כיצד לחלק את כל רכושה והוא, בגלל משגה, רשם את שני המוסדות הנהנים בסעיף 2 לצוואה במקום לקבוע קודם מי מקבל דברים מוגדרים ורק היתרה להוריש בסוף הצוואה לשני המוסדות הנ"ל. כאשר הופכים את הסדר כאמור אין כל אי בהירות בצוואה אלא נוצר נוסח שמקובל בצוואות רבות. ביהמ"ש המחוזי הפעיל על כן את סמכותו לפי סעיף 32 בחוק שלפיו אם נפלה בצוואה טעות סופר או טעות אחרת בתאורו של אדם, בתהליך וכדומה, ואפשר לקבוע בברור את כוונתוהאמיתית של המצווה יתקן ביהמ"ש את הטעות. במקרה דנן מתבטא התיקון בכך שיש לקרוא את סעיף 2 לצוואה כאילו נאמר בו שהכוונה ליתרת העזבון אחרי חלוקת המנות או הפריטים הספציפיים. מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי נכונה היא.
ד. טענה נוספת הופנתה נגד איזכור גוף שתואר כ - "אילשיק פוליו, מוסד לילדים מפגרים". גם כאן לא התחוור אם מדובר בטעות של המצווה או של עורך הדין, אך ברור כי המדובר באילבשיל פוליו. אמנם אין זה מוסד לילדים מפגרים אלא לילדים מוכי שיתוק, אך לא יכול להיות ספק כי כאשר נקבו בשם שנקבו נתכוונו לאילנשיל פוליו. גם
כאן קבע ביהמ"ש המחוזי שהיתה טעות וזאת בהסתמכו על סעיף 32 לחוק ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד אור חן למערערים, עו"ד אהוד כהן משיבה. 26.1.86).
ע.א. 28/85 - פיתוח יהודה בע"מ ואח' נגד עזבון המנוח יהודה זיס ואח'
*מחיקת תביעה על הסף מחוסר עילה (הערעור נתקבל).
א. בתביעה שהגישו המערערות נגד עזבון המנוח והמשיבה השניה צויין כי בין המערערת לבין העזבון נערך הסכם שבמסגרתו הועברו למערערת הזכויות בחלקת קרקע. בכתב התביעה נטען כי בניגוד למוסכם איפשר העזבון תפיסת החזקה במקום ע"י אחרים שניהלו את עסקיהם בקרקע, ולפיכך נתבקש ביהמ"ש לתת את הסעדים דלהלן: לחייב את הנתבעים ליתן דין וחשבון מאומת על כל ההכנסות וההוצאות שנתקבלו מתאריך מסויים ועד להגשת התביעה; למנות כונס נכסים שיפקח על ההכנסות וההוצאות שהופקו ושיופקו; לחייב את הנתבעים לשלם לתובעות את הסכומים שנתקבלו כתוצאה מהשכרת השטח; לחילופין, לחייב את הנתבעים לשלם לתובעות שכר ראוי בגין השטח. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף באשר סבר כי הסעד העיקרי שהוא נתבקש לתיתו הינו מתן חשבון גרידא, מבלי שנתלוותה לסעד זה בקשה לסעד נוסף כגון תשלום הכסף המגיע למערערות עפ"י החשבונות. בנסיבות אלה, סבר ביהמ"ש, אין התביעה מגלה עילה ועל כן החליט למחקה על הסף בשלב קדם המשפט. הערעור נתקבל.
ב. אמנם רגיל ומקובל שתביעות למתן חשבונות תלווה בתביעה לחיוב כספי על יסוד החשבונות, אך תוספת זו איננה אלא תוצאת מימושה של התרופה הנעוצה בחיוב לתת חשבונות. התרופה האחת היא המטרה האמיתית שנושא לנגד עיניו התובע בבקשו את התרופה אחרת. עתירה למינוי כונס נכסים במסגרת תובענה למתן חשבונות ללא תוספת סעד אחר. לתשלום כלשהו, עלולה להידחות, אך תובענה למתן חשבונות אין לדחותה, שהרי העילה מתגבשת במסגרת הסעד למתן חשבונות ואילו החיוב הכספי אינו אלא סעד נלווה. ההחלטה למחוק את התובענה על הסף לא היתה מחוייבת המציאות שכן ניתן לזכות את התובע (המערערים) בסעד לקבל חשבונות ובכך היה המשפט בנקודה זו תם.
ג. יתירה מזו, ניתן היה להציל את התובענה אם ביהמ"ש היה נותן לתוכן הדברים שבבקשת התרופות את הערך הראוי. כאשר קוראים את כל התביעות לסעדים עולה כי התובענה מכילה סעד לתשלום כספים שיגיעו לתובע עפ"י החשבון שיערך. זאת ועוד, כתב התביעה מכיל סעד חליפי לחייב את המשיבים בשכר ראוי וסעד זה לא היה מקום למחקו.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ר. שנקר למערערים, עו"ד א. עברון למשיבים. 23.1.86).
ע.א. 384/85 - שרל בן יאיר נגד רחל בן יאיר ואח'
*כריכת מזונות בתביעת גירושין" לצורך טענת סמכות(הערעור נדחה).
א. הצדדים נשואים ולהם שני ילדים. האשה עזבה את הבית ועברה לגור בבית הוריה והמערער חזר לגור עם הוריו ובגלל מצוקת המגורים של המשיבה ויתרה על החזקת הילדים ואלה גרים עם המערער. ביוני 1984 הגיש המערער נגד המשיבה תביעה לגירושין, ביולי 1984 הוגשה ע"י המערערת תביעת גירושין, המערער חזר ופנה אל בית הדין הרבני בתביעת גירושין ביום 14.8.84 והפעם כרך גם את שאלת מזונותיה של האשה בהוסיפו את העתירה כדלהלן: "יתבקש כבוד ביה"ד לדון ולהכריע בענין מזונותיה לאור התנהגותה ומעשיה". יומיים לאחר מכן הגישה המשיבה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי בשמה ובשם ילדיה ובקשר למזונותיה התנגד המערער לסמכות השיפוט של ביהמ"ש
וטען כי לאור כריכת הנושא בתביעת הגירושין נתונה סמכות השיפוט בידי בית הדין הרבני בלבד. בית המשפט המחוזי קבע שיש לו סמכות לדון במזונות האשה והערעור נדחה.
ב. מזונות האשה אינם ענין הכרוך "מעצם טיבו וטבעו" בתביעת הגירושין. דרושה כריכה מפורשת של נושא זה כדי להקנות סמכות יחודית לבית הדין הרבני. לשם הכרה בכשרות כריכת הנושא דרוש קיומם של שלושה תנאים: תביעת הגירושין היתה כנה; ענין המזונות נכרך בתביעת הגירושין כדין; כריכת המזונות בתביעת הגירושין היתה אף היא כנה. בית המשפט המחוזי לא הטיל ספק בקיומם של שני התנאים הראשונים אך סבר כי המערער לא הוכיח שכריכת המזונות היתה כנה, ומאחר שהכריכה לא היתה כנה ומטרתה הבלעדית היתה למנוע מן האשה הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי למזונותיה, מוסמך בית המשפט לדון בתביעת המזונות.
ג. המערער טען כי משנמנעה המשיבה מלהגיש תצהיר נגדי לבקשתו ולתצהירו, חייב היה בית המשפט לקבל את טענתו כי הסמכות היחודית בעניין המזונות הוא בידי בית הדין. טענה זו אין בה ממש. הנכון הוא שבהעדר תצהיר מטעם המשיבה אסור היה לבית המשפט שלא להתחשב בעובדות ספציפיות שנטענו בתצהירו של המערער, ולא רשאי היה לראות עובדות אלה כמופרכות. אולם כאן הסיק בית המשפט את חוסר כנותו של המערער מהנסיבות האובייקטיביות, מחקירתו הנגדית של המערער וכן על פי הרישום בפרוטוקול של בית הדין הרבני. הימנעות המשיבה מלהגיש תצהיר אין בה כדי לפגום במסקנה זו של בית המשפט המחוזי. נטל ההוכחה בדבר כנות כריכת נושא המזונות בתביעת הגירושין מוטל על הבעל.
ד. בעניין הכנות הדרושה אין קושי בהבנת התנאי של הכנות בהגשת תביעת הגירושין עצמה. אם מתברר למשל שאין בדעת הבעל להתגרש מאשתו ושהגיש את התביעה לגט רק מטעמים טקטיים, אז ברור שאין התביעה כנה, ואילו אם אין ספק שנחושה החלטת הבעל להתגרש, כי אז תביעת הגירושין היא כנה. ברם, באשר לחוסר הכנות בכריכת נושא המזונות בתביעת הגירושין שהיא עצמה הוגשה בכנות, קשה לקבוע גבולות. ניתן לקבוע בסוגיות כנות הכריכה את הנקודות המנחות הבאות: בית המשפט יכריע על פי כל החומר העומד לרשותו וכולל הפרוטוקולים של ביה"ד הרבני ויתר הנסיבות האופפות את התביעה נשוא הדיון; העובדה שהבעל כרך בתביעת הגירושין גם את שאלת המזונות של אשתו על מנת למנוע הגשת תביעה בענין זה בבית המשפט המחוזי והתדיינות בפני ערכאות שונות היא כשלעצמה אינה מצביעה עדיין על חוסר כנות מצדו; אי ציון סכום מסויים המוצע כתשלום מזונות בבקשת הכריכה אין בו משום הוכחה על העדר כנות מצד הבעל, אולם הצעת סכום סביר עשויה לעתים לשמש הוכחה פוזיטיבית בדבר קיום הכנות מצד הבעל המציע, ואילו הצעת סכום אשר בעליל איננו סביר עלול להוליך אל מסקנה הפוכה; טענת הבעל, בבקשת כריכת שאלת המזונות, כי אין האשה זכאית למזונות כלל, בשל עילה אשר לכאורה מצדיקה מסקנה כזו, אף היא אינה מצביעה על חוסר כנות מצדו; על הבעל מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט שהוא כרך את שאלת המזונות בתביעת הגירושין לא רק במטרה לסכל את נסיון האשה להביא את בעיית מזונותיה להכרעה בפני בית המשפט המחוזי, אלא מתוך מאמץ כן להגיע להתדיינות יעילה ולפתרון צודק ומעשי בנושא זה.
ה. בעניננו, עומדת החלטת בית המשפט בקריטריונים הנתונים. השופט התבסם על התרשמותו מהמערער בעת מתן עדותו שאין תשובתו כנה כשאמר שהוא מוכן לשלם מזונות לאשתו, לדעת השופט מעשיו ותשובותיו של הבעל מודרכים על ידי תכסיסנות לוגיסטית ולא מרצונו הכן לקבוע את גובה המזונות, המערער הגיש מספר משפטי גירושין ורק בתביעה האחרונה כרך את נושא המזונות, הוא התעלם בעדותו מהתביעה
הראשונה שהגיש בענין גירושין שבה לא הוזכרו מזונות ורק לאחר שהוצג בפניו המסמך הוא כאילו נזכר גם בתביעה זו. ביהמ"ש קיבל את טענת ב"כ האשה שהתביעה הראשונה שבה לא נכרכו המזונות היא שהיתה תביעה כנה, ואילו התביעה המאוחרת שבה נכרך ענין המזונות לוקה בחוסר כנות. טוען ב"כ המערער כי טעה ביהמ"ש ביחסו משקל רב לעובדה שהמערערת כרכה את נושא המזונות רק בתביעה האחרונה לגירושין וטענה זו אין לקבל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד א. שגיא למערער, עו"ד י. טלמורלמשיבים. 26.1.86).
בג"צ 692/85 - מרדכי אש נגד ביה"ד הצבאי לערעורים
*טענת אי חוקיות צו קריאה למילואים (העתירה בוטלה).
לעותר, מהנדס וסטודנט לרפואה ששירת כקצין מילואים בדרגת סרן, נשלח באוגוסט 1984, צו קריאה לשירות מילואים פעיל לצורך "תעסוקה" למשך חודש ימים. לפני המועד הקבוע להתייצבותו הגיע העותר למשרדי יחידתו ומשנמסר לו כי הוא אמור לצאת ללבנון קרע את הצו ועזב את המשרד. הוא לא התייצב לשירות המילואים והוכרז כעריק. כעבור שנה נעצר, הועמד לדין, הורשע בעבירות של העדרות משרות והתנהגות שאינה הולמת דרגתו, ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל והורדה לדרגת טוראי. ביה"ד הצבאי לערעורים דחה את ערעורו ואז עתר לבג"צ שהחליט כי העתירה אין בה ממש וטוב לה שלא הוגשה משהוגשה.
העותר טען כי לצווי הקריאה שנמסרו לו אין תוקף חוקי מאחר ואינם מראים על פניהם שהוצאו ע"י קצין שהוא מפקדו של העותר, בהיותם חתומים ע"י קצינת הקשור בדרגת רס"ר ולא ע"י קצין שהוא מפקדו. בטענה זו אין ממש. ההחלטה על זימונו של העותר למילואים ניתנה ע"י סרן המשרת כראש מדור כח אדם מילואים במפקדת קצין רפואה ראשי והוא בגדר מפקדו של העותר לענין צו הקריאה. אין חובה שהמפקד יחתום בעצמו על צו הקריאה או שהזימון יבוצע בפועל על ידיו באופן אישי. הזימון יכול וייעשה בכל דרך שימצא לנכון ואשר על כן זימונו של העותר באמצעות צו קריאה החתום בידי קצינת הקישור, שהוצא לפי הוראת מפקדו, הנו תקף וחוקי. ב"כ המדינה ביקש להטיל על העותר הוצאות לדוגמה באשר הטריח את כל האינסטנציות השיפוטיות האפשריות בטענות סרק, שנדחו וחזרו ונדחו. העותר אמנם חזר בו מן העתירה, אך בקשת ב"כ המדינה בנסיבות המקרה בדין יסודה. לפיכך הוחלט לקבל את העתירה ועל העותר הוטל לשלם לאוצר 750 שקלים חדשים הוצאות.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט אלון. העותר לעצמו, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 16.1.86).
ע.א. 365/84 - נאוה בודל ואח' נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ
*גובה הפיצויים בתאונת הדרכים (הערעור נתקבל).
מורישם של המערערים נהרג בתאונת דרכים. המערערים, אשתו וילדיו של המנוח, הם חברי קיבוץ. לפי ממצאי ביהמ"ש היה המנוח עד לפטירתו נהג משאית בקיבוץ אשר התברך בחריצות בלתי רגילה, עבד 17-16 שעות ביממה וכאשר היה משרת במילואים מילאו שני נהגים את מקומו. ביהמ"ש פסק למערערים הפסד תמיכה עד ליום פסה"ד 1,750,000 שקלים, הפסד תמיכה בעתיד 7,000,000 מליון שקלים, פחות גימלאות משוערכות של המוסד לביטוח לאומי כ- 5,200,000 שקלים, כך שחייב את המשיבה לשלם כ- 3.5 מליון שקלים. הערעור נסב על מיעוט הנזקים והוגבל להפסד התמיכה בעתיד. בפני ביהמ"ש באו ראיות לגבי השתכרות נהג משאית בקואופרטיב, אך השופט לא פסק נזקים לפי החישוב שהומצא לו ונתן מספר טעמים לדבר, ובכללם חוסר הוודאות שהמנוח היה נקלט דווקא בסוג העבודות שעליהן נמסרה העדות; אין להניח שהמנוח היה ממשיך לעבוד בצורה כה אינטנסיבית עד לפרישתו; לא
נזקף דבר עבור תשלומיו הפרוספקטיביים של המנוח בעד התשלומים הסוציאליים. מטעמים אלה פסק ביהמ"ש הפסד התמיכה בעתיד לפי שיטת האמדן הגלובלי. הערעור נתקבל.
אין יסוד להשגות המערערים על עריכת חישוב גלובלי בנסיבות המקרה, אך הסכום שנפסק נמוך עד כדי הצדקת התערבות ביהמ"ש שלערעור. בבסיבות שהוכחו צריך שעור הפיצוי לעלות במידה משמעותית על החישוב המבוסס על השכר הממוצע במשק בהתחשב באופי עבודתו של המנוח כפי שהיא משתקפת מן הראיות. גם אם מביאים בחשבון את נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי היה מקום להגדיל את הסכום במידה משמעותית. לפיכך הוחלט להעמיד את סכום הנזק בעד הפסד תמיכה בעתיד על 9,000,000 שקל במקום 7,000,000 שקל ושכר הטרחה בביהמ"ש המחוזי הועלה ל- 1,5 מליון שקלים במקום מליון שקלים. בביהמ"ש העליון נפסק שכר טרחה של 3,000 שקלים חדשים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד מלצר למערערים, עו"ד לבנון למשיבה. 28.1.86) .
ע.פ. 365+456/85 - שלמה ורון ויונס אבו רקייק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק מצה"ל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעזה התארגנה קבוצה של מוסלמים דתיים במטרה להילחם ביהודים בנשק שישיגו. אחד סמרה, חבר אותו ארגון, פנה למערער יונס, ערבי ישראלי, וביקשו להשיג נשק תמורת כסף. יונס פנה למערער ורון שאותו הכיר והמערער פנה לאחד שפרושה ששירת אותה עת במילואים. שפרושה שם לב שמחסן נשק מסויים אינו שמור כראוי ולאור מידע זה תוכננה פריצה למחסן. ורון לבש מדי צה"ל אעפ"י שלא היה אז בשירות, הוא ושפרושה פרצו למחסן ואילו יונס נשאר בחוץ. מתוך המחסן נגנבו ששה רובי סער. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת העבירות, חומרה הבולטת גם על פני הדברים. המערער ורון, יהודי תושב המדינה, ידע שמזמין הנשק הוא ערבי וכי מההזמנה לנשק בכמות כזאת עולה חשד רציני שהוא עלול להגיע לידיים עויינות. בהתחשב בכך גזר ביהמ"ש למערערים עונש של 9 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביצוע מעשים כמתואר, במצב בו נתונה המדינה, הוא חמור במידה המחייבת הטלת עונש כבד למען ישמעון וייראון. העובדה ששפרושה נדון בבית דין צבאי לשמונה שנות מאסר בפועל אינה מחייבת הפחתה דומה מעונשם של המערערים. בהודעתו של ורון במשטרה נאמר כי שפרושה התענין לדעת אם הנשק מיועד לערבים ונענה בשלילה, משמע שלא היה מוכן להרחיק לכת ולבצע את מעשה הפריצה והגניבה אילו ידע את האמת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד י. חודורוב וי. גסר למערערים, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 27.1.86).
ע.פ. 386+397/85 - כמאל חאג' ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אונס) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים של שני מערערים נדחו ושל המערער השלישי נתקבל).
שלושת המערערים חברו יחדיו, גררו את המתלוננת אל מטע זיתים, וכל אימת שאחד מהם בעל אותה ניצבו שני רעיו במקום סמוך כדי להבהיר שלא יהיה טעם או סיכוי להתנגדות מצדה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער הראשון חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולמערערים השני והשלישי ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים של שני המערערים הראשונים נדחו ושל השלישי נתקבל.
ביהמ"ש הטיל על המערער הראשון עונש חמור יותר בשל טעמים רבים ובכלל זה
העובדה שמערער זה היה ראש החבורה ומעשיו היו הרבה יותר חמורים מאלה של האחרים. גם אילו העונש שהושת עליו היה גבוה יותר לא היה ביהמ"ש מתערב בכך. הוא הדין לגבי המערער השני. העונש שהוטל עליו קטן מזה שהושת על המערער הראשון, אך גם כאן התחשב ביהמ"ש בחלקו ובנסיבותיו האישיות של המערער ואין להתערב בעונש שהוטל עליו. הקושי היחידי מתייחס למערער השלישי. קושי זה אינו נובע דווקא מעמדת ב"כ המדינה בביהמ"ש המחוזי כי חלקו של מערער זה היה שולי יחסי ומכאן ניתן היה להבין כי יש ליצור פער גדול יותר בין העונשים שהוטלו על שני הנאשמים האחרים לבין עונשו, גם לא היה מקום להתערב בעונשו מן הנימוק שהודה מתחילת הדברים והביע חרטה גדולה, וגם שאלה היא אם העובדה שחלקו מבחינה מעשית היה קטן יותר מצדיקה התערבות בעונשו. אם הוחלט להתערב במידה מסויימת בעונשו הרי זה משום שבעת ביצוע המעשה היה בן 15 וחצי ונגרר לעבירה ע"י שני חבריו הגדולים ממנו. גיל צעיר זה לא קיבל את המשקל היאות בעת שביהמ"ש בא לגזור את דינו. אכן, גם חבריו אינם גדולים ממנו בהרבה בשנים, אך בתקופה זו של החיים יש להפרשים של שנה וכיוצא בזה הבדל וההשפעה והבדלים אלה מצדיקים התערבות לפיכך הוחלט כי העונש יועמד על שלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד אשל למערער הראשון, עוה"ד חטיב למערער השני, עו"ד גזאוי למערער השלישי, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 86. 20.1) .
ע.פ. 518+528/85 - חסן אבו סמרה ואח' נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (נסיון לרצח על רקע חבלני) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
במהלך חודש ספטמבר 1984 הקימו המערערים חוליית חבלה שבראשה עמד המערער הראשון ושמטרתה לשחרר את "האדמות הכבושות" ולחסל אנשים אשר בעיני המערערים נחשדו כמשתפי פעולה עם השלטונות הישראליים. המערערים החליטו להרוג אחד בשם אבו חמדאן שנחשד על ידם כמשתף פעולה ולשדוד ממנו את אקדחו. התכנית היתה להמלט לאחר בצוע המעשה לירדן ולהצטרף שם לארגון המחבלים אל פתח, כדי לשוב לאחר מכן לישראל למטרות פיגועים. המערער הראשון הורה לשני המערערים האחרים לבצע את הרצח. הם באו לביתו, שלפו סכינים, דקרו אותו 12 פעמים במטרה להרגו. הם היו סבורים שנפטר אך למרבה המזל החלים הקרבן במרוצת הזמן מפצעיו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער הראשון תשע שנים מאסר ולשני המערערים האחרים שבע שנים מאסר ובעוד המערערים ערערו על חומרת העונש ערערה המדינה על קולת העונש. הערעורים נדחו.
אין חולקין כי מעשה העבירה בוצע על רקע חבלני ושהמערערים תכננו לא רק את הריגת אבו חמדאן אלא גם לשוב ארצה לאחר בריחתם לירדן כדי לבצע פיגועים. חומרת העבירה לא נעלמה מעיני ביהמ"ש המחוזי אך דעת הרוב היתה שיש להביא בחשבון את גילם הצעיר של המערערים וכן את רקע הדלות, המצוקה והתסכול שעליו גדלו. לפיכך סברו שופטי הרוב שיש להטיל את העונש כפי שצויין לעיל ולעומת זאת סבר שופט המיעוט כי העונש הראוי למערערים הוא מאסר לתקופה של 18 שנים. אין ממש בערעורים של המערערים. המעשה כשלעצמו חמור והוכחה כוונת הקטילה מצד המערערים. מאידך רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להתחשב במידה מסויימת בגילם הצעיר של המערערים שהם בני 22- 20 שנים. יתכן שאילו ישב ביהמ"ש העליון בערכאה הראשונה היה מחמיר עם המערערים יותר מאשר החמירה עמם דעת הרוב, אך לאחר שיקול הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי העונש שהוטל אינו קל עד כדי הצדקת התערבותו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד אבו עטא למערערים, עו"ד ר. גב' ר. סוכר למשיבה.20.1.86).
ב.ש. 47/86 - גרשון אגבאבא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהשתתפות בשלוש עיסקאות של מכירת הרואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
קיימות בתיק התביעה ראיות מספיקות לכאורה לביסוס האישומים נגד העורר. אמנם אין לעורר עבר פלילי אך כשמדובר במעורבות בסחר בסמים מסוכנים, ובמיוחד במכירת סם קטלני מסוג הרואין, ישנו אינטרס צבורי מכריע בשיבוש המערכת של הפצת הסם ע"י החזקתם במעצר של כל אלה שלקחו חלק פעיל בביצוע אותן עבירות, ובתנאי, כמובן, שמובאות נגדם ראיות בעלות משקל. זה המצב במקרה דנא.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' סוזי שלו לעורר, עו"ד י. כהן למשיב 22.1.86).
בר"ע 723/85 - אסתר גביש נגד קצין התגמולים
*טענה שמוות ממחלה לאחר השירות נבע משירות צבאי (הבקשה נדחתה).
סעיף 2ב' לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה קובע כי "לענין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". השאלה שעלתה בביהמ"ש המחוזי הינה אם חל האמור בסעיף 2ב' גם על מי שחלה בשירות, שוחרר ממנו והלך לעולמו אחרי שפסק להיות חייל בשרות סדיר או חייל מילואים בשירות פעיל. ביהמ"ש המחוזי פסק כי ההנחה שנוצרה מכוח האמור בסעיף 2ב' חלה אך ורק על "חייל בשירות". הערעור נדחה.
המונח חייל מוגדר כ"אדם בשירות צבאי" ואין מדובר על מי שנמנה על כוחות המילואים אלא על שירות פעיל ממש. נוסחו של סעיף 2ב' מתייחס בהנחה שנוצרה בו, רק לחייל שמת ולא למי שמת כאזרח אחרי שנחבל או חלה בזמן היותו חייל. משמע, תנאי לתחולת ההנחה הוא שהפטירה אירעה בזמן שהנפטר היה חייל. פרשנות זו היא גם סבירה כי רק פטירה בתוך השירות יכולה להצדיק קביעתה של הנחה בדבר זיקה סיבתית עם שירות. בכל נסיבה אחרת, לא ראה המחוקק טעם והצדקה לכריכתה של הפטירה לשירות דווקא, אלא אם היו לפחות ראיות לכאורה על קשר סיבתי כאמור. ב"כ המבקשת העלה גם טענות לגבי הכרעת ועדת הערעור לגופה של תביעת התגמולים, אך לאור מהותה של הטענה מן הבחינה העובדתית ומן הבחינה המשפטית אין בה כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ר.וייס למבקשת. 9.1.86).
בר"ע 739/85 - ישראל רוזאן נגד מדינת ישראל
*זיכוי נאשם עקב אי התייצבות התובע למשפט (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום זיכה את המבקש בשל כך שהתובע לא התייצב למשפט וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור על כך וביטל את פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי במקרה כגון זה קיים מצד אחד האינטרס הצבורי שמשפט פלילי שהוגש יתברר ונאשם לא יזוכה מבלי שהאשמה נגדו תתברר לגופה, ומאידך, ואף זה מאינטרס הצבור, כי זמנו של ביהמ"ש לא יבוזבז לריק, ושלא יגרם ללא סיבה מספקת עינוי דין לנאשם. לא תמיד קל להכריע בין שני אינטרסים אלה וההכרעה מושפעת מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כולל טיב העבירה וחומרתה. בענייננו, קבע ביהמ"ש המחוזי, היתה התרשלות מצד התביעה וזו גרמה לכך שהתובע לא הופיע בזמן למשפט, אך יחד עם זאת אין מדובר בעבירה קלת ערך ומן הראוי שהאשמה תתברר לגופה. לפיכך החליט לקבל את הערעור ולבטל את הזיכוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. שיקוליו של ביהמ"ש המחוזי נכונים ויכול היה ביהמ"ש לשקול את הנושא לאור מכלול הנסיבות ולהגיע למסקנה כי ראוי היה שהערכאה הראשונה תדחה את הדיון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד טל שחר למבקש, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 14.1.86).
בג"צ 569/85 - פלוני נגד מדינת ישראל
*גירוש נער מכת הכושים העבריים (העתירה נדחתה).
לפני כשנתיים וחצי הגיעו העותר והוריו לארץ, עפ"י אשרת תייר לתקופה של 20 יום. לעותר ולהוריו דרכון אמריקאי. ההורים עזבו את ישראל בתום התקופה הקבועה באשרה והשאירו את העותר, בהיותו בן 13 וחצי, בחברתם של אנשי כת הכושים העבריים. מאז לא שפר עליו גורלו של העותר ולאחרונה נתפס במעשה גניבה בסופרמרקט ונעצר על ידי המשטרה. משרד הפנים הוציא נגד העותר צו גירוש והעתירה נגד הצו נדחתה.
הוראת הגירוש בנסיבות שבפנינו בדין יסודה ולשר הפנים שיקול דעת מוחלט בהוצאתה. כך נפסק לא אחת בענין צוי גירוש אחרים שניתנו נגד חברי הכת של העותר. הקושי בענייננו הוא אופן ביצועו של הצו, מאחר ומדובר בקטין ויש לדאוג לא רק שיגורש אלא גם שיוחזר לבית הוריו או למקום מתאים אחר בארה"ב. במשך זמן ניכר לא עלה בידי הפרקליטות להשיג את שמו האמיתי של העותר, רק לאחרונה הצליחה הפרקליטות בכך, ועתה נעשים סידורים כדי שהעותר ישוב לארצו, למולדתו ולבית אביו. גירושו של העותר מתחייב לא רק לפי מידת הדין אלא גם מטובתו של העותר הוא לחזור ולהתחנך בבית הוריו.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד יצחק דוד לעותר, עו"ד מזוז למשיבה. 16.1.85).
ע.א. 517/81 - ישראל בלך נגד ארגון נכי צה"ל ועירית חיפה
*פסיקת הוצאות כאשר המערער ביטל את הערעור
(דיון בענין פסיקת הוצאות - נפסקו הוצאות נגד המערער).
ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת המערער להצטרף כתובע וכמבקש נוסף בתביעה אזרחית מסויימת ובגלל ספיקות באשר לסופיות החלטת הדחייה הגישה באת כוח המערער בקשה לרשות לערער ובמקביל גם את הערעור דנא. מ"מ הנשיא החליט בשעתו שלא ליתן רשות ערעור ודחה את הבקשה מבלי שפסק הוצאות למשיבים. באת כוח המערערת ביקשה לבטל את הערעור, המשיבים ביקשו הוצאות ואז החליטה שלא לבטל את הערעור והפקידה ערבון. בסוף פברואר 1984 החליטה בכל זאת לבטל את הערעור ואכן הרשם ביטל את הערעור וקבע כי על הצדדים לטעון לענין ההוצאות ע"י הגשת סיכומים בכתב. עתה ניתנה החלטה בענין ההרצאות והוחלט לחייב את המערער בתשלום הוצאות לכל אחד מהמשיבים בסכום של 150 ש"ח.
כשביהמ"ש בא לדון בענין הוצאות לאחר שהצדדים הסכימו על חיסול ההליך ביניהם, עליו לקחת בחשבון באיזה שלב של ההליך מבקשים את הביטול; האם הגשת הערעור היה בה משום גרימת הוצאות למשיב; האם כתוצאה מההליך נגרם נזק למשיב; העובדה שביטול הערעור ע"י המערער חוסך מהמשיב את הצורך להתכונן לדיון בערעור. בענייננו התלבטה באת כוח המערער בשאלה אם צריך רשות ערעור או צריך להגיש ערעור והגישה את שניהם. עם דחיית הבקשה לרשות ערעור היא לא ביטלה מיד את הערעור אלא המתינה שלוש שנים עד שהגישה את הבקשה לביטולו. נכון שבמשך תקופה זו לא היה על המשיבים לעשות שום פעולה בקשר לערעור, אך העובדה שהערעור היה תלוי ועומד חייבה אותם לעמוד על המשמר. עירית חיפה היתה צריכה לשכור שירותיו של עורך דין לצורך הופעה בערעור ונגרמו לה הוצאות, אם כי הגשת הערעור עצמה לא הסבה למשיבים נזקים. המשיבים טוענים כי כל ההליך מטרתו היתה ניצול הליכי ביהמ"ש כדי להפריע בבניית בנין ציבורי שחשיבותו איננה מוטלת בספק. ביהמ"ש המחוזי כבר פסק נגד המערער תשלום הוצאות גבוהות. בכל הנסיבות לא נגרמו למשיבים שהם גופים ציבוריים הוצאות ממשיות מעצם הגשת הערעור ולכן אין לפסוק הוצאות לדוגמא. לפיכך הוחלט לפסוק הוצאות כאמור.
(בפני: סגן הרשם גילון. 9.1.86).