ע.א. 588/81 - אריה ציזיק נגד דבורה הורוביץ ואח'
*נכסים השייכים לעזבון בחלוקה בין היורשים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. במאי 1974 נפטר המנוח יצחק יהלום ויורשיו הם ילדיו, המערער, המשיבה הראשונה ועוד שלושה משיבים. בין היורשים נתגלתה מחלוקת באשר לחלק מנכסי המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע ביחס לארבע חלקות כי בחלקן הן שייכות לבתו של המנוח (המשיבה), אחת שייכת לנכדו של המנוח בנה של המשיבה ובחלקו קבע שיש למשיבה זכויות מסויימות. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לאחת מחלקות המחלוקת (חלקת המטע) נחתם זכרון דברים בין המנוח לבין המשיב השני (להלן: הנכד) העוסק בחקלאות. בזכרון דברים זה נאמר "לפי בקשתו של הנכד למסור לו השטח לעיבוד והזכות בבעלות על השטח הנ"ל. אני מסכים לבקשתו...". על זכרון דברים זה חתומים המנוח והנכד והוא כתוב בכתב ידו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכרון הדברים משקף את רצונו של המנוח להקנות לנכדו בעלות בחלקת המטע וממצא זה מעוגן בחומר הראיות. זכרון הדברים מתיימר להוות מתנה מוגמרת בין הסב לבין נכדו. דא עקא שהקניית בעלות במקרקעין בדרך של מתנה מוגמרת רק ברישום ועל כן אין לראות בזכרון הדברים משום הענקת בעלות במקרקעין. עם זאת יש לראות בו "התחייבות לעשות עיסקה", כלומר, התחייבות המנוח להקנות הבעלות במקרקעין בדרך של מתנה לנכד. נכון שבמסמך עצמו אין לשון התחייבות, אך אין בכך ולא כלום. ההתחייבות נובעת לא מרצונם של הצדדים לערוך התחייבות אלא מהוראת החוק ההופכת עיסקה במקרקעין שלא נסתיימה ברישום להתחייבות לעשות עיסקה. על כן אין צורך לחפש בלשון המסמך לשון של התחייבות שכן ההתחייבות נובעת מהוראת הדין המטילה את משטרה על ההסכם בין הצדדים והופכת עיסקה ריאלית לעיסקה אובליגטורית. מעיסקה זו רשאי נותן המתנה לחזור בו, אך כח זה אינו נתון ליורשיו שלנותן המתנה. בזכרון הדברים ניתן לראות מסמך בכתב הדרוש להתחייבות ליתן מקרקעין במתנה כמו לעסקה אחרת במקרקעין.
ג. המחלוקת נוגעת גם לחלקה המכונה "קנטרה". במבנה של המנוח המכונה "קנטרה" קיימה המשיבה סוכנות דואר והתגוררה בו. לענין קנטרה הוצג מסמך שעליו מתום המנוח והקובע כי "אני מוסר... החדר שקוראים לו קנטרה... במתנה לבתי דבורה לנישואיה...". עפ"י מסמך זה נמסרה "קנטרה" למשיבה כדי שתגור בו לאחר שתנשא. היא השקיעה במבנה כספים רבים והפכה אותו ראוי למגורים. לדעת ביהמ"ש המחוזי יצרו פעולות השפוץ מנע והשתק כלפי התובעים והיא זכאית לסעד מן היושר לקבלת הבעלות על המבנה והקרקע שעליו הוא נמצא. המסמך נערך ב- 1948 ועפ"י דיני המג'לה שהיו אז נהוגים מתנה מושלמת במסירה ובנטילה. תנאים אלה התקיימו בענייננו ואולם עפ"י הוראות העברת קרקעות דאז, העברת מקרקעין, ודבר זה כולל בחובו העברת מקרקעין בדרך של מתנה, אינה תקפה בלא רישום ורישום לא נתקיים בענייננו. נמצא, כי מדובר לא בהעברה ממש אלא בהתחייבות ליתן מתנה. על התחייבות שכזו הרכיב הדין הישן את דיני היושר שעל פיהם אין אוכפים התחייבות ליתן מתנה ואיןמשתיקים נותן מתנה מלחזור בו מהתחייבותו גם אם מקבל המתנה השקיע בנכס משלו, והכל כל עוד לא נעשה הכל להשלמת המתנה. בענייננו לא נעשה דבר כדי לרשום את ההעברה ועל כן לפי הדין הישן לא ניתן לאכוף את ההתחייבות של המנוח ואין הוא מנוע מלחזור ממנה.
ד. יש לקבל את טענת המשיבה כי גם אם אינה זכאית לאכיפת ההתחייבות לקבל את הבעלות במתנה הרי זכאית היא להחזיק בקנטרה כבעלת רשיון בלתי הדיר וזאת מכוח ההשקעות והשיפורים שבוצעו במקום בהסכמת המנוח. הלכה פסוקה היא בדין הקודם כי יש ורשיון להחזיק מקרקעין הניתן במתנה הופך בלתי הדיר. המנוח מסר את קנטרה לבתו
כדי שתגור בה לאחר נשואיה ועל סמך זאת השקיעה המשיבה כספים רבים ועבודה רבה לשיפוץ המקום. היא גרה במקום 25 שנים וכל אלה הפכו את הרשות לבלתי הדירה ורשות זו מחייבת אף את יורשי המנוח.
ה. למנוח היו אדמות במרג' עיון שבלבנון ולאחר קום המדינה נבצר ממנו לעבד אדמות אלה. מצב זה היה מנת חלקם של איכרים רבים במטולה ועל רקע זה הוחכרו להם אדמות מינהל מקרקעי ישראל. המנוח קיבל חלקות אדמה (להלן: אדמות החולה). הקצאת המקרקעין מעוגנת במסמך האומר "הוחלט להחכיר לכל משפחה שפרנסתה על החקלאות שטח קרקע... שיוחזק על ידם כל זמן שלא תהיה להם אפשרות לעבד את אדמתם במרג' עיון". המערער טוען כי עם מות המנוח עוברת זכות החכירה לכל יורשיו. לעומתו גורסת המשיבה כי זכות החכירה שייכת לה, שכן היא היחידה ממשפחת המנוח שפרנסתה על החקלאות. ביהמ"ש קיבל את גירסת המשיבה ובדין עשה כך. הסדר החכירה לא הווה הסדר פיצויים שמהם עשויים אולי ליהנות כל היורשים. ההסדר בא לפתור את בעיית משפחות האיכרים שפרנסתן היתה על החקלאות. במסגרת הסדר זה נכלל המנוח עצמו ועמו המשיבה שהיוותה אותה עת חלק ממשפחתו החקלאית. עם מות המנוח ממשיך ההסדר לחול על המשיבה שהיא בגדר נוטלת מקורית של זכות החכירה ועם מות המנוח אין זכויותיו שלו עוברות ליורשיו אלא מתרבה זכותה של המשיבה. כך שזכות החכירה על אדמות החולה אינה שייכת לעזבון אלא למשיבה.
ו. מחלוקת אחרת נסבה על חלקת "עצי השזיף". בתחילת שנות ה- 70 נטעו המשיבה ובעלה עצי שזיף על קרקע שבבעלות המנוח וזאת בהסכמה בע"פ של המנוח. הקרקע היתה מזבלה והמשיבה ובעלה השקיעו בה מכספם ומכוחם ונטעו בה עצי שזיף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה זכאית להנות מפירות עצי השזיף כל ימי חיי העצים האלה וזכות זו איננה ניתנת לביטול. נגד קביעה זו מלין המערער והדין עמו. כל שהוענק למשיבה ולבעלה היא הזכות ההדירה לעלות על הקרקע, לטעת בה עצים וליהנות מפריים. מתוך הקשר הדברים שהובאו עולה כי אילו ביקש המנוח עצמו לחזור בו מההסכמה יכול היה לעשות כן וזכות דומה נשמרת ליורשים. לא ניתן לגלות בנסיבות המקרה כל כוונה של עיסקה במקרקעין או רשיון בלתי הדיר.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד פ. מעוז למערער, עו"ד שנקאור למשיבהולנכד. 2.2.86 1).
ע.א. 759/83 - חיים חצרוני נגד מוריס זוהר ואח'
*הסכם למכירת מניות וטענת ביטול ההסכם(הערעור נתקבל).
א. בשנת 1979 נעשה הסכם בין המשיב לבין המערער, שלפיו מכר המערער למשיב 10 אחוז ממניותיו בחברת ים המלח תור - הסעת תיירים בע"מ בסכום של 585,000 ל"י. המניות לא נרשמו על שמו של המשיב עד היום. החברה נכנסה לקשיים ובסוף יולי 1981 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי בה טען כי המערער הפר את ההסכם בכך שלא העביר לו את המניות ותבע החזרת הסכום ששילם. המשיב טען בכתב התביעה כי באפריל 1980 החזיר לו המערער 168,000 ל"י על חשבון הכסף ששילם ועתר לחייב את המערער לשלם לו את יתרת הכספים. המערער טען בהגנתו כי המשיב לא המציא תעודת יושר שהתחייב להמציא כתנאי מוקדם להעברת המניות על שמו ולכן לא הועברו המניות על שמו, אך המניות נמצאות בידי עורך הדין שטיפל בנושא ועומדות לרשות המשיב באם יקיים אחרי התנאי. המשיב לא הודיע למערער על ביטול ההסכם אך בית המשפט המחוזי ראה בהגשת התביעה ביטול ההסכם, סבר כי המערער הפר את ההסכם בכך שלא העביר את המניות למשיב וחייב את המערער לשלם למשיב את היתרה מעבר לסכום של 168,000 ל"י שכבר שולמו. הערעור נתקבל.
ב. לקראת סוף הדיון בבית המשפט המחוזי נתקבל כראיה מסמך שלא הוגש עד אז (להלן: המסמך) ובו צויינו בעלי מניות החברה שקיבלו סכומים שחולקו בין בעלי המניות ובכללם קיבל המשיב את הסכום של 168,000 ל"י וצויין עוד שיקבל %10 מכל סכום נוסף שיהיה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת המערער כי בקבלת הסכום של 168,000 ל"י מהחברה בא המשיב על סיפוק מלוא הזכויות שיש לו בחברה וכי לא נותרה לו זכות תביעה נגד חצרוני. בית המשפט טעה במסקנותיו בדבר משמעות התשלום שנעשה לפי המסמך. המשיב טען כי קיבל את הסכום הנ"ל מאת המערער אך הוא לא קיבל אותו מאת המערער אלא מאת החברה שמכרה מספר אוטובוסים וחילקה את הכספים שהיו בידיה בין בעלי המניות. ממכלול העדויות עולה שעל אף שהמניות לא נרשמו על שם המשיב ראו אותו כל הנוגעים בדבר כחבר שוה זכויות בחברה כשעור חלקו היחסי בהון המניות של החברה כאילו הפעולה הפורמלית של רשום המניות על שמו כבר בוצעה. לא היה גם כל מכשול אובייקטיבי לבצוע הרשום. המשיב עצמו גם הוא סבר שמעמדו בחברה הוא כבעל מניות ולא נגרע חלקו לעומת בעלי מניות אחרים. המשיב לא קיבל 168,000 ל"י על חשבון השבת הסכומים המגיעים לו מהמערער ואם לא היה המשיב חבר בחברה ובעל מניות אז אין להבין בזכות מה ובתוקף מה השתתף בחלוקת כספי החברה.
ג. קבלת הכספים על ידי המשיב מאת החברה אינה עולה בקנה אחד עם בטולו של ההסכם שבינו לבין המערער. מה לו למשיב ולחלק בכספי החברה אם ביטל את ההסכם לרכישת המניות וכל זכויותיו מתמצות בזכות השבה ופצויים מהמערער. לא יתכן על כן בטול החוזה עם המערער לפני ההסדר שבמסמך, והבטול לא יכול להעשות אחרי ההסדר, שכן המשיב איננו יכול מצד אחד לנהוג כמי שרואה את ההסכם כמקויים ולקבל חלק מרכוש החברה כאילו היה בעל מניות ומצד שני לראות עצמו כנפגע בשל הפרת ההסכם על ידי אי רשום המניות. בהצטרפו להסדר שבמסמך העיד המשיב על עצמו כי השלים עם ההפרה של אי העברת המניות משהוברר לו כי החברה מתפרקת ואין לרישום המניות בשמו כל חשיבות מעשית כשהחברה וחבריה מכירים בו כחבר.
ד. אפילו נראה באי רישום המניות על שם המשיב הפרה יסודית של ההסכם, אין ההסכם בטל מאליו. למשיב היתה זכות לבטל את ההסכם תוך נקיטת הצעדים לפי חוק החוזים, אך ביטול לאחר קבלת הכסף מהחברה, קבלה שיש בה מימוש זכויותיו על פי ההסכם כאילו לא הופר והמניות הועברו על שמו, אינו ביטול תוך זמן סביר. הרעיון לטעון לביטולו של הסכם על ידי עצם הגשת התביעה, הינו פרי מחשבה מאוחרת אשר לא יצלח.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. חגבי למערער, עו"ד י.קרמר למשיב. 31.1.86)
ע.א. 92/83 - אליעזר שמש נגד מנחם בר-דוד ואח'
*חיובו של המזיק לשלם לנזוק הפסד שכר למרות שהמעביד שילם לו את שכרו בתקופת העדרו(ערעור וערעור נגדי-הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער נפגע במאי 1973 בתאונה שהיו מעורבות בה שתי מכוניות. האחת היתה נהוגה בידי בר דוד אשר יחד עם מעבידתו וחברת הביטוח מהווים את קבוצת המשיבים הראשונה, והשניה היתה נהוגה בידי ציון לוי אשר יחד עם מעבידתו וחברת הביטוח מהווים את קבוצת המשיבים השניה. המערער שותף עם אחיו בעסק משפחתי המעביד של ציון לוי (מקבוצת המשיבים השניה) והוא גם שכיר של גוף משפטי זה בתור מנהל ייצור. שתי הקבוצות הסכימו להתחלק ביניהן באחריות לתאונה ביחס של %75 לקבוצה הראשונה ו- %25 לקבוצת המשיבים השניה.
ב. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער היה רתוק לביתו כמחצית השנה ורק אז שב לעבודה כשעודנו מהלך על קביים. אעפ"כ לא פסק לו פיצוי בגין תקופה זו, באשר המערער המשיך לקבל את משכורתו ממעבידתו - העסק המשפחתי. לטענת המערער היו התשלומים שקיבל תשלומי - חסר המטילים עליו לפחות חובה מוסרית להחזירם לעסק המשפחתי ומכאן שיש לחייב בסכום זה את המזיקים. כאמור היתה קבוצת המשיבים השניה חייבת לשלם %25 מהנזקים ולפיכך %25 מהתשלום ששולם למערער בתקופה שלא עבד מהווים למעשה פיצויי על הנזק שנגרם לו ו- %75 מהווים תשלומי- חסד. בית המשפט המחוזי לא חייב, כאמור, את המשיבים בתשלום כל שהוא למערער והערעור על כך נתקבל.
ג. לפי החוק לתיקון דיני נזיקין (הטבת נזקי גוף) המטיב, בענייננו העסק המשפחתי, הוא בעל זכות התביעה בין אם התשלומים בוצעו בהתנדבות ובין אם על פי הסכם. ניתן לראות את זכותו של המשיב כזכות שהומחתה מכח הדין ולגבי %75 מהסכום ששילם העסק המשפחתי אפשר לראות את העסק המשפחתי בגדר נמחה על פי דין ואין המוטב (המערער) רשאי כדבר המובן מאליו לתבוע סכום זה לעצמו. יחד עם זאת מטיב יכול לחזור ולהמחות את זכותו לאחר והנמחה של המטיב. יכול שיהיה הניזוק עצמו ויכול שיהיה זה אדם אחר ואפילו המזיק. לעיתים משתמעת מהקירבה בין הניזוק למטיב "המחאה" של המטיב לניזוק. במקרה כזה הניזוק יכול לתבוע את הפיצוי בגבול ההטבה לעצמו אם כי הוא צריך לטעון ולהוכיח שזכות השיפוי הומחתה לו במפורש או במשתמע, ולעתים משתמעת מהקירבה בין הניזוק למטיב "המחאה" לטובת הניזוק. בענייננו, כאשר נמנע העסק המשפחתי מלתבוע השבה מאת קבוצת המזיקים הראשונה, מתבקשת המסקנה שלא נסתרה כי הזכות הומחתה חזרה במשתמע למערער.
פסק הדין ניתן מפי המשנה לנשיא והסכים עמה השופט חלימה. השופטת נתניהו הגיעה לאותה מסקנה בדרך שונה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא בן פורת, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד י. אלמוג למערערת, עו"ד ב. יקותיאלי לקבוצת המשיבים הראשונה, עו"ד מ. סטוביצקי לקבוצת המשיבים השניה. 21.1.86).
בג"צ 588/84 - ק.ש.ר. סחר אזבסט בע"מ נגד יו"ר המועצה לפקוח על הגבלים עסקיים ואח'
*התנגדות לאישור הסדר כובל(ערעור על החלטת המועצה לפקוח על הגבלים עסקיים - הערעור נדחה).
א. המשיבות 3- 5 חתמו על הסדר כובל בענף ייצור ושווק לבידים והמועצה לפקוח על הגבלים עסקיים אישרה את ההסדר הכובל. כבסיס לדיון בפני המועצה היה הסכם שנכרת ביום 3.7.83. ראשיתה של ההתקשרות עוד בשנת 1978 כאשר המשיבות התאגדו יחד בכל הנוגע לייצור ומכירת לבידים כשההסדר כולל ייבוא חומרי גלם, ייצוא, ייצור עפ"י מכסות קבועות, קביעת מחיר וכן תנאי אשראי והנחות שיהיו אחידים לכל חברות ההסדר. קביעת המחירים כפופה לפיקוח ועדת המחירים הממשלתית. ב- 1981 אושר לראשונה הסדר הכובל, לאחר שניתנו היתרים זמניים, ואז לא היתה התנגדות. המועצה מצאה שיש יתרונות להסדר המצדיקים את אישור ההסדר ואילו המערערת טוענת כי המשיבות לא הצליחו להוכיח שההסדר במהותו משרת את טובת הכלל. נקודת המוצא והבסיס העיקרי להשגות המערערת בכך שמחיר המוצר בשוק המקומי מסבסד את המחיר לייצוא ולדעתה אין הדבר משרת את טובת הכלל.
ב. טענתם המקדמית של המשיבים היא כי לערעור זה, המוגש מבחינת סדרי הדין בצורת בג"צ, אין להתייחס, שכן לפי חוק ההגבלים אין ערעור על החלטת המועצה אלא ב"שאלת דין" משמע בסוגיות משפטיות הקשורות או הנובעות מהדרך שבא הפעילה המועצה שיקול דעתה או מטעמים שקשורים בפרשנות החוק, ובענייננו השגות
המערערת הן כנגד הקביעות העובדתיות של המועצה וכנגד המסקנות שנקבעו על פיהן בטענה שהמועצה הפעילה שיקול דעתה שלא כהלכה. לטענת המשיבים שיקול הדעת הוא של המועצה ואין להתערב במסקנות שנקבעו עפ"י שיקול דעת זה. טענה זו אין לקבל. ביסודו של דבר הערעור דנא מתרכז במסקנות המשפטיות שהוסקו מתוך העובדות שעליהן השתיתה המועצה את החלטתה ליתן אישור להסדר כובל. הערעור נדחה.
ג. תחרות בריאה וחופשית בין יצרנים מבטיחה לצרכנים את המוצר בעל האיכות הטובה ביותר והמחיר הסביר ביותר והתארגנות חברות בקרטל נותנת להם כח כלכלי רב ושוללת את היתרון שצומח לצרכן מתחרות חופשית. עם זאת יתכנו יתרונות בהסדר כובל שכן ניתן להשיג מכוחו יעילות וחסכון, התייצבות לתחרות בשווקים כגוף אחד ורב עוצמה, יכולת התחרות בשווקים מפותחים ומתקדמים בייצוא לחו"ל. חוק ההגבלים העיסקיים אינו רואה את התחרות החופשית כגורם בלעדי שעל פיו תקבע טובת הכלל ובהחלט מאפשר הוא שקילת גורמים אחרים המשפיעים על טובת כלל הצבור במובנו הרחב. הוא מבקש להשיג איזון בין האינטרסים השונים - היתרונות שמעניקה התחרות החפשית לצרכן לעומת הצורך במתן אפשרות פעולה לקרטלים כאשר מוכח שהם מועילים ומעניקים יתרונות למען טובת הכלל.
ד. יש לאבחן בין הסדר כובל הבא להסדיר את הייצור, השווק והמכירה של המוצרים בשוק המקומי בלבד, לבין הסדר כובל הבא להסדיר כל אלה בהיקף רחב הרבה יותר, דהיינו קביעת הסדרים הנאותים שיהיו טובים לשוק המקומי אך יחד עם זאת יעודדו ויאפשרו ייצוא של מוצרי המפעלים בחו"ל. יתכנו מקרים בהם ניתן להתייחס לכל אחד משלוחות ההסדר הכובל כהסדר כובל העומד בפני עצמו, ואז ראוי לבחון מהי טובת הכלל מבחינת כל אחד מההסדרים האלה, אך יש ושתי השלוחות של ההסדר הכובל שלובות וכרוכות זו בזו ואין לאחת זכות קיום ללא האחרת. בענייננו לא ניתן להפריד בין ההיבט המקומי להיבט של הייצוא ובהתחשב בכל הנתונים יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד דן כהן לעותרת, עו"ד א. שלוש לשותפים בהסדר, עו"ד נ. ארד לממונה על ההגבלים העסקיים. 19.1.86).
בג"צ 449/85 - אעהד עבדל ראדאר נגד מדינת ישראל ואח'
*גירוש מחבל שהסתנן (העתירה נדחתה).
העותר היה בעבר תושב אזור יו"ש ובספטמבר 1967 יצא לירדן ושב וחזר לאזור במאי 1968 יחד עם חוליית מחבלים מזויינת. הוא נעצר ונדון לתקופת מאסר ארוכה. לפני חודשים מספר שוחרר מכלאו במסגרת ההסכם לשחרורם של החיילים הישראליים. בעיני השלטונות נחשב העותר כמסתנן ולפיכך ביקשו להפעיל לגביו צו גירוש שהוצא בשעתו וחודש לאחרונה. העותר טוען כי הוא אמנם הסתנן ב-1968, אך משלא גורש בשעתו מנועים השלטונות מלבצע עתה את הכוונה שאותה זנחו בשעתו. הוא טוען עוד כי אחרי שחרורו מהכלא התירו השלטונות את שרותו באזור תוך הטלת הגבלות מינהליות וגירושו אינו אלא שינוי מדיניות ולכן צריכים להיות טעמים כבדי משקל שאינם קיימים כאן. העתירה נדחתה.
משהסתנן העותר לאזור ונדון למאסר לא היה בכליאתו כדי לשנות מעמדו למי שנמצא באזור כדין. אי ביצועו על אתר של צו הגירוש לא היה בכוחו להעניק לעותר מכללא היתר שהייה באזור. נקיטת שיטה שלפיה המסתנן מגורש לעולם באופן מיידי מבלי שידרש לרצות את ענשו, עלולה להסיר כל כוח מרתיע מן הענישה ולצמצם את הסיכון שבהסתננות בעיקר לכך שהמסתנן יוחזר למקום ממנו הוא בא. מעמדו של אדם כמסתנן נובעת מהמעשה שאותו עשה ומהעדרו של היתר שהייה כדין והפעולה המינהלית של הגירוש נותרת כאמצעי חוקי כל עוד לא שונה מעמדו של המסתנן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. אלוני לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 10.2.86).
ע.א. 423/83 - אורי אבנרי ואח' נגד חיים קורפו
*גובה הפיצוי ושכ"ט בהוצאת דיבה (הערעור נדחה).
בשבועון העולם הזה פורסמה כתבה, כאשר המשיב היה יו"ר הקואליציה בכנסת, שלפיה המשיב "סידר חוזה שמן למלונאי חבר המפלגה". בגוף הכתבה יוחסו למשיב מניע פסול ומעשה שחיתות בכך שהמשיב התקשר עם בעל מלון, חבר מפלגתו, כדי לשכן את חברי הכנסת במלונותיו וכדי לתת מתנה לידידו בעל המלון על חשבון חברי הכנסת. המניע הוכח כבלתי נכון וביהמ"ש המחוזי כתב כי הדברים שנתפרסמו חמורים כאשר מייחסים לאיש ציבור מעשים של שחיתות ציבורית. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים לשלם למשיב ביום 24.5.83 פיצויים בגובה 200,000 שקלים וכן שכר טרחת עו"ד של 50,000 שקלים. הערעור הוגש מלכתחילה על עצם פסה"ד ולבסוף צומצם ע"י המערערים לענין גובה הפיצויים ושכר טרחה. הערעור נדחה. אין לומר כי הסכום שנפסק כפיצויים או כשכ"ט חורג מהסכומים שביהמ"ש רשאי היה לפסוק. אשר להוצאות בביהמ"ש העליון - המערערים הודיעו שהם חוזרים מהערעור על עצם החיוב רק בישיבת ביהמ"ש כשפרקליט המשיב צריך היה להתכונן לשמיעת הערעור כולו. ענין זה צריך למצוא ביטויו גם הוא בקביעת שעור ההוצאות. נפסק תשלום שכ"ט של 3,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. עו"ד יוסף ברד למערערים, עו"ד שפאר למשיב.5.2.86).
ע.פ. 838/85 - מאיר יעקובי נגד מדינת ישראל
*עבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בהחזקת כ-150 גרם חשיש במקומות שונים בדירה ברעננה ובעיסקה שבמסגרתה מכר לעד התביעה אמסלם 200 גרם חשיש וכן בעבירות נוספות של החזקת כ- 2 גרם חשיש והחזקת מטבע זר של 1200 דולרים. המערער נדון לחמש שנים מאסר שמתוכן שנתיים וחצי בפועל וכן חולטו הדולרים שנתפסו. הערעור מתייחס להחזקת 150 גרם חשיש בדירה וכן למכירת הסם לאמסלם. באשר לעבירה הראשונה נדחה הערעור ובאשר לעבירה השניה נתקבל הערעור והעונש הועמד על ארבע שנים שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל.
לענין החזקת הסמים בדירה - הדירה שייכת לעדת התביעה גב' חורי שבה היא מתגוררת ביחד עם שני ילדיה ועם אחיה גואטה. המערער היה במשך שנים חברה הטוב של הגב' חורי וגם התגורר עמו באותה דירה. בחיפוש שערכה המשטרה בדירה נתגלו כלים לעישון סמים וכמויות של חשיש שהוסתרו במקומות שונים בדירה. המערער היה נוכח בדירה בעת עריכת החיפוש, שבמהלכו הופיע גואטה. על גופו של שהמערער נתגלה סם במשקל של כ- 2 גרם. גואטה הודה במשטרה כי סם שנמצא במקום אחד בדירה שייך לו, אך ביחס ליתרת כמות הסמים טען שהיא שייכת למערער. גב' חורי מסרה למשטרה שראתה במו עיניה כי המערער מחביא את הסמים בדירה והודעתה במשטרה הוגשה כראיה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. השופט השתכנע שהמערער ידע על המצא הסם בדירה וגם חלק ממנו מכר המערער עצמו לאחרים ובשל כך הרשיעו ובכך אין להתערב. באשר לעיסקה עם אמסלם - הלה טען כי רכש את הסם מאת המערער וביהמ"ש נתן אמון בדבריו. השאלה היתה אם מדובר בשותף לעבירה שעדותו טעונה סיוע או במעורב בדבר עבירה וביהמ"ש המחוזי סבר כי מדובר במעורב בדבר עבירה בלבד. ביהמ"ש סבר כי העד היה תלוי תלות אישית במערער והיו אלה יחסים בין צורך סמים (העד) לבין סוחר סמים (המערער). במעמדו זה יש לראות בעד, כך קבע ביהמ"ש, רק מעורב בעבירה ולא שותף בעבירה. מסקנה זו אין לקבל. עפ"י החומר מתבקשת המסקנה שהמערער מזה והעד מזה פעלו יחדיו כשווה עם שווה בהספקת הסמים לאחרים. אין כאן מקרה של צורך סמים שנזקק למוכר על מנת שיספק לו סם לצרכיו האישיים אלא בשניים שעסקו בצוותא בהפצת סמים. לפיכך יש צורך בסיוע לדברי אמסלם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גם
אם צריך סיוע יש סיוע בחומר הראיות אך הסיוע שביהמ"ש המחוזי הסתמך עליו אינו מהווה סיוע ולפיכך יש לזכות את המערער מההרשעה בענין העיסקה עם אמסלם. עם הזיכוי מעבירה זו הוחלט להקל בעונשו כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 11.2.86).
ב.ש. 1011/85 - סלון עצמאות בע"מ ואח' נגד מגדל בנין בע"מ
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה למתן ארכה להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
פסה"ד נשוא הבקשה ניתן ביום 12.7.85 ורק ביום 23.10.85 הגיעה הודעת ערעור לביהמ"ש העליון. המזכירות הודיעה לעורך דין רייס, ב"כ המבקשות, כי הערעור הוגש באיחור ושעליו להגיש בקשה להארכת מועד. תוך מספר ימים נתקבלה הבקשה להארכת מועד כשזו איננה נתמכת בתצהיר. הנימוקים בטענת ב"כ המבקשות הם כי האיחור הוא רק של 11 יום (מנין ימי הפגרה אינו נכלל במסגרת 45 ימים של הגשת הערעור); ב"כ המבקשות מטפל לבדו בבנו הקטין ובתקופת הפגרה ותחילת שנת הלימודים והחגים שהה עם בנו רוב שעות היממה ולא התפנה לעבודתו, ובנו נפגע בידו לאחר חג הסוכות ונאלץ להשאר בבית ולסעוד אותו במשך שבוע ימים; לא יגרם למשיבה שום נזק באם הערעור יקובל לרישום. בדיון טען ב"כ המבקשות כי האיחור נגרם בגלל ענייניו האישיים ולא בגלל מחדל הקשור עם לקוחותיו. לטענתו לא צירף לבקשה תצהיר, כי כל הטיעונים בבקשה הם אישיים שלו והיה מוכן להעיד עליהם. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
101 יום חלפו מאז שניתן פסה"ד ועד שהוגשה הבקשה להארכת מועד. נכון שמתוך אותם ימים יש לנכות את 45 ימי הפגרה ו- 45 ימים שעומדים לזכות המערער לשקול אם להגיש ערעור כך שהאיחור הוא של 11 יום, אולם גם אם תתקבל טענת ב"כ המבקשות שהאיחור אינו איחור גדול, אין להתעלם מהתקופה הארוכה שעמדה לו לשם הגשת בקשה להארכת מועד. עמדו לרשותו שלושה חדשים והוא ידע שמשרדו איננו מתנהל באופן סדיר ותקין וכן היה עליו לצפות את האפשרות שיתכן ויחול שיבוש בסדר הימים שלו ולהיות ער לכך שבגלל מצבו המיוחד עשויים ענייני לקוחותיו להפגע. עליו היה לעמוד על המשמר ולא להמתין ולנצל את כל המנין הימים ורק בסוף התקופה להתעורר ולמצוא שאיחר בהגשת הערעור. עורך דין במצבו חייב להזדרז בהגשת הערעור ואם רואה הוא שאינו יכול להגיש את הערעור במועד עליו לבקש הארכת מועד בתוך התקופה. כאן הוגשה בקשה רק לאמר שהמזכירות הפנתה תשומת לבו של עורך הדין וגם אז לא תמך את הבקשה בתצהיר כפי שדורשות התקנות. הטענה כי היות והנימוקים בבקשה הם אישיים פטור הוא מהגשת תצהיר אינה יכולה להתקבל.
(בפני: סגן הרשם גילון. עו"ד רייס למבקשות, עו"ד דר למשיבה. 13.2.86).
בר"ע 3/86 - אמירים... בע"מ נגד יהודה כרמלי והסוכנות היהודית
*הצטרפות כנתבע לאחר שהתביעה נגד המצטרף נדחתה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב הגיש בשעתו תביעה נגד המבקש ונגד הסוכנות וביום שנקבע לדיון לא התייצב המשיב ועל כן דחה ביהמ"ש את תביעתו, אך עשה זאת רק בכל הנוגע למבקש ואילו בכל הנוגע לסוכנות נמשך הדיון במסגרת אותו תיק עצמו. כיון שכך עתר המבקש להצטרף כנתבע כדי שהדיון ינוהל גם בנוכחותו אך בקשתו נדחתה מהטעם שהתביעה נגדו כבר נדחתה ולא יתכן לצרף בעל דין בנושא אשר בכל הנוגע אליו כבר הוכרע. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
טעה ביהמ"ש כאשר דחה את התביעה עקב אי התייצבות התובע רק נגד אחד מבין שני הנתבעים וצריך היה לדחות את התביעה נגד שני הנתבעים כאחד. ברם, בנסיבות שנוצרו עקב הפיצול, שהיה כאמור מוטעה, מעדיף המבקש לוותר על דחיית התביעה
נגדו, ואין מניעה שיעשה כן, על פני העדרות מן הדיון נגד הסוכנות ויש להבין לרוחו. יתירה מזו, משנדחתה התביעה נגדו לא היתה לו גם אפשרות לערער כבעל דין מקופח. לפיכך יש לקבל את הערעור ולצרף את המבקש כנתבע שני כאילו לא נדחתה בשעתו התביעה נגדו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד דורון רז למבקש, עו"ד י. טל למשיב, עו"ד דביר לסוכנות. 14.2.86).
בר"ע 43/86 - הוצאת עתון הארץ בע"מ נגד אבי שוהם ואח'
*מפעל תעשייתי" לצרכי קביעת שכר דירה (הבקשה נדחתה).
השאלות שעלו בבקשה הן, האם המבקשת היא בגדר "מפעל תעשייתי" לצרכי קביעת דמי שכירות כדייר מוגן, ואם כן כיצד יש להצמיד את דמי השכירות. הבקשה לרשות ערעור בנדון נדחתה. לענין השאלה אם הוצאת העתון הינה בגדר "מפעל תעשייתי" - התשובה היא חיובית. קבלת מאמרים או כתבות, עריכת נוסחן, קביעת סדר עדיפות ביניהן, הענקת כותרות וכדומה הם מסממני הייצור התעשייתי במישור ההוצאה לאור ואין אלא להסיק שאמות מידה אלה הוחלו נכונה על המקרה שבפנינו כשנפסק שמדובר במפעל תעשייתי. אשר לגובה דמי השכירות - בענין זה אין להעניק רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד נתן ריבון למבקשת, עו"ד רפאל ינאי למשיבים. 12.2.86).
ע.א. 154+190/82 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד מנחם אדלשטיין ואח'
*המועד להטלת ריבית פיגורים לפי חוק מס שבח (הערעורים נדחו).
לפנינו שני ערעורים מאוחדים הדנים בשאלה זהה, והיא המועד להטלת חיוב בריבית פיגורים לפי חוק מס שבח מקרקעין תשי"ג (החוק העיקרי) וחוק מס שבח מקרקעין - תיקון מס, 8 (התיקון לחוק). המשיבים בשני הערעורים התקשרו עם חברה קבלנית בחוזים לרכישת דירות בבית משותף בתל אביב. ההתקשרות היתה בדצמבר 1979 ובאותו מועד העיסקה היתה פטורה מתשלום מס רכישה בהתאם להוראת סעיף 51(2) לחוק העיקרי. ביום 16.1.80 הודיעו המשיבים למערער על עריכת ההסכמים עם החברה הקבלנית והסבו תשומת לבו לכך כי רק בדצמבר 1980 יתקיים התנאי האמור בסעיף 51(2) היינו תשלום העולה על %50 מהמחיר. ביום 10.7.80 נכנס לתוקפו התיקון לחוק ובתאריך 1.2.81 הוציא המערער לכל אחד מן המשיבים שומה לתשלום מס רכישה וריבית פיגורים בעד התקופה מיום 9.8.80 (שלושים יום מיום פרסומו של התיקון לחוק) ועד ליום 22.2.81. עם קבלת השומה סילקו המשיבים את חובם , הגישו השגה ולאחר מכן עררו לועדת העררים. הועדה קיבלה את הערר והערעורים על כך נדחו.
בתשובה לסיכומי המשיב חזר בו המערער מדרישתו לתשלום ריבית פיגורים מתאריך 9.8.80 והגביל דרישה זו לתקופה מיום 16.12.80 הוא היום ה- 15 לאחר שנתקיים התנאי לפי סעיף 51(2), היינו תשלום העולה על %50 מהמחיר. בדחותו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון כי סעיף התחולה של מס שבח על כל סעיפיו הקטנים אינו חל על קונה מקרקעין וכל מקרה של מס רכישה שמועדו קודם לתיקון או בזמן התיקון יוכרע עפ"י החוק העיקרי כפי שקדם לתיקון ואילו במקרים שתחילתם לאחר התיקון לחוק יחול החוק המתוקן בחוק העיקרי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד ד. רוטברג למשיבים. 6.2.86).
ב.ש. 855/85 - רוני יונה נגד ממ'ר חברה לבנין בע"מ
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בימ"ש מחוזי החליט ביום 6.6.85 לבטל פסק בורר משום שהבורר לא נתן את הפסק במועדו. צד הרואה עצמו נפגע מהחלטה כזו, צריך להגיש בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון תוך 30 יום. ב"כ
המבקש איחר בהגשת הבקשה ורק ביום 30.8.85 הגיש בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור. הבקשה נדחתה. נטען כי המבקש היה בשירות מילואים ולכן לא הגיש בא כוחו את הבקשה לרשות ערעור. נימוק זה אין לקבלו. הבקשה להארכת המועד הוגשה בסוף חודש אוגוסט, היינו קרוב לשלושה חדשים מאז שהמבקש השתחרר ממילואים. למרות שימי הפגרה אינם מובאים בחשבון הרי שהגשת בקשה במועד כה מאוחר אינה מעידה על זריזות מצד ב"כ המבקש בהגשת עתירתו להארכת המועד. שירות מילואים של בעל דין איננו נימוק להארכת מועד ואילו לפחות הוגשה הבקשה להארכת המועד לפני שתמו שלושים הימים שעמדו לרשות המבקש להגשת בקשה לרשות ערעור כי אז יתכן ואפשר היה לראות בנימוק של שירות המלואים טעם מיוחד להארכת המועד, אם כי גם במקרה כזה קיימים ספקות, ומאחר והבקשה לא הוגשה בתוך התקופה הקצובה להגשת בקשת רשות ערעור אין צורך לדון בשאלה זו. המבקש חיכה קרוב לשלושה חדשים עד שהגיש את הבקשה ועובדה זו אינה מגלה זריזות יתירה. כבר נפסק כי על המבקש הפונה לבית המשפט להארכת מועד להראות שהגיש בקשתו מיד לאחר שנתגלתה לו הסיבה שבעטיה נגרם האיחור.
(בפני: סגן הרשם גילון. עו"ד ד. שרון למבקש, עו"ד ד. רוטשילד למשיבה. 24.1.86).
ב.ש. 57/86. - מיכאל בן אטרה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לשוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של נסיון לשוד, בכך שניסה באלימות לחטוף ארנק מידיה של אשה מבוגרת. על פי עיסקת טיעון הודה העורר בעבירות של נסיון לגניבה ותקיפה והורשע. בשל היותו של העורר צעיר בן 18 הזמין ביהמ"ש דו"ח שרות המבחן אודותיו, אך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. התובעת עמדה על האופי המכוער של העבירות בהן הורשע העורר ועל כך שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של ששה חדשים שהינו בר הפעלה כעת. הערר נתקבל.
החוק קובע כי אין להטיל מאסר על נאשם בגיל פחות מ- 21 מבלי שביהמ"ש יקבל דו"ח שרות המבחן. מכאן כי אין להחזיק צעיר כזה במעצר, אלא אם כן ישנה סיבה מיוחדת המצדיקה זאת, שכן קיימת אפשרות כי שירות המבחן ימליץ שלא לשלוח את הנאשם למאסר ושביהמ"ש יפעל עפ"י המלצה זו. גם העובדה שתלוי ועומד נגד העורר מאסר על תנאי אין בה כדי להכריע את הכף, שכן לא מן הנמנע ששירות המבחן ימליץ על הארכת התנאי לתקופה נוספת. זאת במיוחד לאור העובדה שהעורר משרת כעת בצה"ל ושרותו עשוי אולי להוות גורם חיובי בתהליך שיקומו. לפיכך יש לשחררו בערבות.
(בפני: השופט בך. עו"ד זילברשטיין לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 24.1.86).
ב.ש. 99/86 - קאיד ריאש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לשוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ושניים נוספים הואשמו בנסיון לשוד והתביעה ביקשה לעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הראיה שהנאשמים ביצעו עבירה של נסיון לשוד כלפי המתלונן קלושה אם כי בידי התביעה ראיות לכאורה לכך שהמתלונן הותקף על ידם. הוא החליט לשחרר את שני הנאשמים האחרים בערבות, אך הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בציינו כי העורר הוא בעל עבר עשיר בעבירות אלימות והוא מסוכן לציבור. הערר נתקבל. בטיעוניה בביהמ"ש העליון ביקשה התובעת לסתור את הערכת השופט לענין משקלן של הראיות בעבירת הנסיון לשוד. גם אם נניח שניתן היה להגיע להערכה שונה מזו של ביהמ"ש המחוזי, הרי עפ"י הערכת ביהמ"ש המחוזי שוחררו שני הנאשמים האחרים שהיו נעצרים אף הם אילו היתה הערכת ביהמ"ש שונה באשר לראיות בענין הנסיון לשוד. בנסיבות אלה אין מקום
לשנות מסברתו של ביהמ"ש המבוססת על נימוקים שבהגיון. כיון שכך נותרה נגד העורר ראיה נסיבתית בדבר היותו מעורב במעשה התקיפה וראיה זו קלושה היא. לפיכך, על אף עברו הפלילי העשיר של העורר, יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד בלום לעורר, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 13.2.86).
ב.ש. 68/86 - מחמוד איברהים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם, יחד עם נאשמת בשם אילנה לב ושני ילדיה, בעבירות של קבלת דברים במירמה ובהוצאת שיקים ללא כיסוי. בכתב האישום מייחסים לאילנה 12 פרשיות של הוצאת סחורות בדרכי מרמה מתוחכמות והעורר מואשם בתור שותף לשש פרשיות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של אילנה ושל העורר עד תום ההליכים, בעוד ילדיה של אילנה שוחררו בערובה כי לא נתבקש מעצרם. עררה של אילנה נדחה בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון ועררו של העורר נדחה עתה. יתכן ויש לראות באילנה את הדמות הדומיננטית בביצוע העבירות, אך בהתחשב ברקע היחסים שבין שני הנאשמים יש לראות בהם לכאורה שותפים לעסקי המירמה. לאחר שנדחה עררה של אילנה אין מקום לתת בשלב זה החלטה שונה ביחס לעורר. העובדה שילדיה של אילנה לא נעצרו אין ללמוד ממנה דבר. התפקידים שמולאו על ידי הילדים היו משניים וחוץ מזה אחד מהם משרת בצה"ל ומדובר בצעירים מתחת לגיל 21 אשר אין לדונם למאסר ללא דו"ח שרות המבחן. רק נסיבות מחמירות יוצאות מן הכלל היו מצדיקות איפוא את מעצרם של הילדים והתביעה לא ראתה בתיק זה נסיבות כאלה.
(בפני: השופט בך. עו"ד שמואל בירגר למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 30.1.86).
ב.ש. 63/86 - אברהם ממן נגד בנימין קעטבי ואח'
*בקשה לתיקון כתב ערעור (בקשה להרשות תוספת טיעון בערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי התנהלה תביעה שהגיש המערער נגד המשיבים בעקבות תאונת דרכים. נגרמו למערער מספר פגיעות שאחת מהן היא פגיעה בכליותיו, אשר בעקבותיה נזקק לטיפול בדיאליזה. בביהמ"ש המחוזי התעוררה השאלה אם זקוק המערער לטיפול בדיאליזה והשתלת כליות בחו"ל או שניתן להסתפק בטיפול רפואי זה בארץ. בענין זה קבע ביהמ"ש המחוזי שניתן להסתפק בטיפול בארץ. המערער הגיש ערעור על פסק הדין והעלה בו טענות שונות. עתה מבקש המערער לתקן את כתב הערעור ולהוסיף נמוק ערעור שעיקרו חיוב המשיבים בהוצאותיו הרפואיות כל מקום בו יימצא בארץ ובחו"ל. הוא אומר בתצהירו שבמהלך הדיון בביהמ"ש דלמטה לא עלה על דעתו שירצה לנסוע לחו"ל שלא לצורך טיפולים רפואיים, אך כיום, לאחר נישואיו, מבקשים הוא ואשתו לנסוע לחו"ל ושוקלים שהייה ארוכה שם, ולכן יתכן שיזדקק לטיפול בחו"ל במהלך הטיול. הבקשה לתיקון כתב הערעור נדחתה.
ביהמ"ש מוסמך להתיר תיקון כתב ערעור ובמסגרת זו מוסמך הוא לאפשר הוספת נימוק ערעור ולאו דווקא תיקון נימוק קיים. ברם, זאת כשמדובר בתיקון נימוק ערעור ולא בתוספת החורגת מהמסגרת העובדתית שנפרשה והוכחה בביהמ"ש דלמטה. ניתן לתקוף פס"ד בערעור בנימוקים שונים מאלה שהועלו בביהמ"ש קמא, אך על יסוד העילה והעובדות שנטענו והוכחו באותו בימ"ש. בענייננו, הצורך בטיפולים רפואיים שוטפים במהלך טיול בחו"ל לא רק שלא עמד לדיון בביהמ"ש המחוזי ולא הובאו לגביו ראיות, אלא הוא נולד לראשונה לאחר הגשת הערעור לביהמ"ש העליון.
(בפני: הרשם צור. עו"ד י. טלמור למבקש, עו"ד ש. ילינק למשיבים. 2.2.86).
בר"ע 387/85 - אברהם בינשטוק ואח' נגד שיכון עובדים בע"מ
*פירוש סעיף ריבית בהסכם (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבה מכרה דירה למערערים ובחוזה נקבעו מחיר ומועדי התשלומים. בסעיף 7 לחוזה נאמר כי "נוסף לתשלום מחיר הדירה מתחייב הרוכש כדלקמן:... לשלם לחברה לפי דרישתה הראשונה לפני תאריך המסירה 7.5 אחוז ריבית שנתית בנוסף להפרשי הצמדה... לגבי כל תשלום שהרוכש חב בו מהיום שתל בו פרעונו עפ"י החוזה ועד לסילוקו בפועל...". מסתבר שהמערערים אחרו בביצוע 3 תשלומים בשנת 1980. בהודעות הזיכוי המתייחסות לתשלומים אלה, כאשר שולמו באיחור, נאמר ש"התשלום הוא על חשבון מחיר הדירה ומע"מ על מחיר זה". רק בספטמבר 1982 באה הדרישה הראשונה לתשלום הפרשי ההצמדה והריבית. דרישה זו התבססה על חישובים לפיהם פרעו בזמנו המערערים לא את קרן מחיר הדירה אלא הפרשי הצמדה וריבית תחילה, ורק העודף נזקף על חשבון הקרן. בימ"ש השלום דחה את התביעה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והערעור על כך נתקבל.
דרישת המשיבה מתעלמת מהגדרת מחיר הדירה בסעיף 3 לחוזה המכר שלפיה "הצדדים קבעו את מחירה הבסיסי של הדירה... בסך 8,940,000 ל"י... (להלן מחיר הדירה)...". ברור איפוא שמחיר הדירה לפי ההסכם הוא מחיר הקרן בלבד. אם עדיין נותר ספק בדבר הרי ברישא של סעיף 7 הדן בהפרשי הצמדה וריבית נאמר כי "נוסף לתשלום מחיר הדירה מתחייב הרוכש כדלקמן...". מכאן שהפרשי ההצמדה והריבית אינם חלק ממחיר הדירה, וחלותם מותנית בדרישה הראשונה מצד המוכרת. עד לדרישה לא היתה חובה על המערערים לשלם הפרשי הצמדה וריבית ולכן כאשר בוצעו שלושת התשלומים הם בוצעו על חשבון הקרן. המוכרת לא היתה זכאית כלל לזקוף תשלום כלשהו לכיסוי הריבית והפרשי ההצמדה בגין הפיגורים, שכן החובה לשלם את הריבית והפרשי הצמדה טרם התגבשה. מכאן שלא נותר שום פיגור בכל הנוגע למחיר הדירה וממילא לא נותר סכום קרן שטרם סולק והעשוי לשאת ריבית והפרשי הצמדה. הדרישה הראשונה לתשלום ריבית היתה בספטמבר 1982 ורק מאז קמה החובה לשלם הפרשי הצמדה וריבית לתקופת הפיגור של התשלומים שבאיחור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד ע. בן פורת ודורות למבקשים, עו"ד ר.גרוס למשיבה. 4.2.86).
בר"ע 6/86 - איתן ירון ואח' נגד אלן גילבי
*סירוב להקדים דיון בתיק בביהמ"ש המחוזי (הבקשה נדחתה).
זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת נשיא ביהמ"ש המחוזי כי "תיק זה צריך לחכות לתורו ואין נימוק להקדים אחד לעומת השני". מדובר בתביעה על סך 75,000 דולר שהוגשה ע"י המבקשים כנגד המשיב. לצורך הבטחת התביעה נתן ביהמ"ש המחוזי צו עיקול וצו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב. העיקול המרכזי רבץ על יאכטה שעגנה בעכו וזו הוברחה מחוץ למימי החופים של ישראל. המשיב ברח מן הארץ, ובא כוחו עו"ד מינטוס ביקש להשתחרר מתפקידו. באשר למקום המצאו של המשיב אמר עורך הדין כי אפילו ידע היכן נמצא שולחו הוא מנוע מטעמי חובת סודיות כלפי לקוחו לגלות זאת. רשם ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את עורך הדין מינטוס מיצוגו של המשיב. בכך נתפס הרשם לטעות. דווקא לאור העובדות הנ"ל צריך היה להימנע משחרור עורך הדין, לפחות כל עוד לא מונה אחר במקומו, כדי שהמבקש לא ימצא עצמו בפני שוקת שבורה. לאור המצב שאליו נקלעו המבקשים עקב הפרת צוי ביהמ"ש, הגישו בקשה להורות על קביעת התיק לשמיעה בהקדם והבקשה נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הקשר בין עורך דין מינטוס לבין המשיב, ספק קיים ספק אינו קיים, אם כי את ההודעה על הבקשה הנדונה מסר עורך דין מינטוס ללקוחו עפ"י החלטת ביהמ"ש העליון. במצב דברים זה, כאשר הקשר בין עורך דין מינטוס לבין המשיב ספק קיים ספק אינו
קיים והסתום מרובה מהקבוע ועומד, תטיב נשיא ביהמ"ש המחוזי לעשות אם תחזור ותשקול הקדמת הדיון מחוץ לתור הרגיל.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד חיים עדיני למבקשים. 10.2.86).
בג"צ 683/85 - רדואן רמדאן משתהא נגד המפקד הצבאי ברצועת עזה
*בקשה לרשות ביקור בשטחים כשתלויה ועומדת בקשה לאיחוד משפחות (העתירה נדחתה).
העותר הוא תושב עזה שנישא לתושבת מצרים. הוא הגיש בעבר בקשה לאיחוד משפחות שנדחתה ולאחרונה הגיש בקשה חדשה וטרם ניתנה בה החלטה. במקביל הגיש העותר בקשות ביקור עבור אשתו והבקשות לא נענו. עפ"י הנוהלים שקבעו לעצמם השלטונות אין מתירים ביקור באזור למי שלגביו הוגשה במקביל גם בקשה לאיחוד משפחות, וזאת עד למתן ההחלטה בבקשה לאיחוד משפחות. השלטונות חוששים כי ביקור יהיה בו כדי ליצור עובדות מוגמרות. עתירת העותר נדחתה. השאלה היא אם יש פסול היורד לשרשו של ענין בנוהל שלפיו פועלות רשויות הממשל הצבאי בחבל עזה והתשובה היא שלילית. הבקשה לאיחוד משפחות תדון בקרוב אך קיימת אפשרות תיאורטית שהענקת אשרת ביקור בשלב זה תכביד על ההכרעה החפשית של הרשויות הדנות בבקשה לאיחוד משפחות. בקשה להתרת שינוי מקום מושב קבע היא בגדר הנושאים הנדונים בקפידה ברוב ארצות העולם ומבחינה זו אין כל הגיון שדווקא באזור הנתון לממשל צבאי ינהגו בנושא זה בדרך שונה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' פליציה לנגר לעותר, עו"ד רנאטו יאראק למשיב. 10.2.86).
ע.א. 721/83 - שיבלי פרח נגד בנק דיסקונט לישראל
*טענה של רשלנות בטיפול בחשבון עו"ש ע"י הבנק (הערעור נדחה).
בסוף 1979 הופקדו בחשבון המערער בבנק 16,000 דולר. ביום 4.4.80 פנה לבנק וביקש להוציא את כספי הפקדון בדולרים ולאחר שהוסבר לו כי הדבר בלתי אפשרי הורה להמיר את הכסף לשקלים. למערער נמסר כי פעולת ההמרה בוצעה. נשלחו לו מספר פעמים חשבונות שלפיהם נשארה לו זכות של כ- 70,000 שקלים בחשבון העו"ש שלו וכן הוזמן מספר פעמים לבנק להתייעצות בקשר להשקעותיו אך הזמנות אלה לא נענו על ידו. התוצאה היתה כי היתרה בשקלים הושארה בחשבון העו"ש של המערער ללא כל תנועה. בתביעה בבית המשפט המחוזי האשים המערער את הבנק ומנהליו בהתנהגות שלא כהלכה, באי מילוי הוראותיו וברשלנות בטיפול בכספי פקדונותיו ותבע לשפותו על נזקים שנגרמו לו. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה.
בית המשפט המחוזי העדיף את גירסות עדי הבנק באשר להודעות שנמסרו למערער בדבר המרת הכספים על פי הוראותיו וכן באשר להזמנות שנשלחו לו לבוא להתייעצות ובכך אין להתערב. המערער טוען כי מכל מקום לא פעל הבנק לטובתו כפי שנאמן על כספי אחרים צריך לפעול וכי חובה היתה על פקידי הבנק להעמיד את המערער במפורש על כך שכספו מונח בחשבונו בשקלים ואינו מוגן בפני האינפלציה הדוהרת. כנגד טענה זו קבע בית המשפט המחוזי שהבנק פעל בצורה סבירה כאשר שלח למערער דפי חשבון, הודעות על המרת המטבע לשקלים והודעות בהן הוזמן המערער לבנק לשיחה. תהא מהות היחסים בין הבנקים ולקוחותיהם אשר תהא, ובין שיגדירו יחסים אלה כיחסי לווה- מלווה גרידא ובין שיראו יחסים אלה כמורכבים יותר, אין חובה על הבנק, בהעדר הסכם מיוחד בענין זה, לספק מידע וייעוץ ללקוח מעבר למה שעשה הבנק במקרה דנן. קיים נוהג בבנקים רבים להרחיק לכת במתן שרות ללקוחות ולנקוט באמצעים מיוחדים לרבות התקשרות טלפונית עם הלקוחות, אך אמצעים אלה מקובלים מתוך כוונה כנה לשמור על אינטרס הלקוח ואין הם מהווים נורמה מחייבת אשר יש לראות באי קיומה משום מעשה רשלנות או הפרת חובה כלפי הלקוח.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד פ. סלמאן למערער, עו"ד ע. אטיאס למשיב. 30.1.86).
בר"ע 27/86 - שושנה כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*התערבות ביהמ"ש המחוזי בפס"ד בימ"ש השלום לשינוי גיל (הבקשה נדחתה).
פסק דינו של בימ"ש השלום בענין קביעת הגיל של המבקשת לא כלל נימוקים כלשהם ובנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לשוב ולבדוק את חומר הראיות. משנוכח לדעת כי הראיות בפני בימ"ש השלום אינן תואמות זו את זו אלא מציגות בנקודה הקובעת תיזות השונות זו מזו, רשאי היה להכריע בענין כפי שעשה. אין בכך כדי למנוע דיון חדש בבקשה, אם ביהמ"ש ישוכנע כי נמצאות בידיו ראיות חדשות וטובות יותר, אך אין לתת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' צפורה שרעבי למבקשת, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבים. 29.1.86). בר"ע 30/86 - פ.א.ב. שרותים בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*שימוש בקרקע ליצור חקלאי" לצורך קבלת רשיון בניה (הבקשה נדחתה).
סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה קובע כי "לא יינתן על ידי ועדה מקומית... היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם... מטרה לא חקלאית, בסעיף זה - בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי...". השאלה הניצבת כאן הינה מהי המשמעות של הביטוי "שימוש בקרקע הדרוש במישרין לייצור חקלאי". טענת ב"כ המבקשים היא כי ניהול עסק של אחסון חומרי הדברה לחקלאות ולביצוע הדברה בשדותיהם ובשדות חקלאים אמרים, אף הוא בגדר שימוש בקרקע הדרוש במישרין לייצור חקלאי. לדבריו יש לראות את החקלאות בהתקדמותה המדעית והטכנולוגית המודרנית ולהפליג בפרשנותו של כל הקשור לייצור חקלאי אל מעבר לתפיסה השמרנית והצרה של מושג זה. פירושם של המבקשים נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מה שדרוש לייצור חקלאי זוהי ההדברה עצמה אך לא ניהול עסק של הדברה. בדומה, מה שדרוש לחקלאות ולייצור החקלאי זהו החריש והקציר, אך מכאן אין ללמוד כי ניהול עסק של מכירת טרקטורים או מכונות חקלאיות הוא שימוש הדרוש במישרין לייצור חקלאי. המבקשים שימוש של איתסון חומרי הדברה צריכים הסכמה של הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ואין הרשיון מסור בידי ועדת התכנון המקומית או המחוזית.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יהושע באום למבקשים, עו"ד אברהם פורז למשיבה. 5.2.86).
בר"ע 39/86 - בלומה גליק נגד אברהם גליק
*רשות להתגונן בתביעת פינוי (בקשה לרשות ערעור שנדונה, בהסכמת בעלי הדין, כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת התגוררה עם בעלה בדירה פלונית ואחרי זמן מה - לפני כשנה - העביר הבעל את הדירה על שם בנו כמכר- ללא- תמורה. הבעל עזב בינתיים את הדירה כי נפל סכסוך בין בני הזוג. האשה ממשיכה להתגורר בדירה והבן מבקש עתה את סילוק ידה מאחר והוא רואה בה בת- רשות שהרשאתו: נתבטלה ותו לא. בימ"ש השלום נתן לאשה רשות להתגונן נגד התביעה, ביהמ"ש המחוזי קיבל ערעורו של המשיב ודחה את הבקשה לרשות להתגונן. הערעור נתקבל.
בענין מתן רשות להתגונן הכלל הוא שדי לנתבע שיראה הגנה אפשרית ולו רק בדוחק. בנסיבות שלפנינו היה בנסיבות העניין כדי להניח את הדעת שלכאורה אין הצדקה לדחיית הגנת המערערת על הסף. אין להביע כאן דעה לגוף הענין שיהיה נושא שביהמ"ש יצטרך לדון בו, אך אין לומר שהענין הוא כה פשוט וברור עד כי אין מקום להקדיש לו דיון בו תשמע גם הגנת הנתבעת ואשר בה יתאפשר לה ביצועו של כל מהלך דיוני נוסף כל שהוא שיש בו כדי לפרוש בפני ביהמ"ש את התמונה במלואה. לפיכך הומלט להחזיר את התיק לבימ"ש השלום להמשך הדיון על יסוד הרשות להתגונן שהוענקה שם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה שפירא למבקשת, עו"ד סלפו למשיב. 29.1.86).
ע.א. 470/85 - עובדיה דואק נגד אלברט שרהבני ואת'
*הודעה לצד ג' לשיפוי בתביעת מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה השניה התגרשו ובמהלך המו"מ לגט נכרת הסכם שהסדיר יחסי הממון ותשלום מזונות המשיבים השלישי והרביעי שהם ילדיהם הקטינים של בני הזוג. לאחר ההסכם נחתמה תוספת (להלן: התוספת הראשונה) שבה התחייבה המשיבה לשפות את המערער אם יחוייב בתשלום מזונות של ילדיו מעבר לסכום שנכלל בהתחייבות הבסיסית, והמשיב שהוא אביה של האשה ערב להתחייבות האשה. לאחר כריתת "התוספת הראשונה" חזרו בעלי הדין לשלום בית והסכם בקשר לכך קיבל תוקף של פסק דין. לאחר מכן נחתמה "תוספת שניה" להסכם ובה שוב התחייב המערער לתת גט לאשתו וזו התחייבה לשפותו. בסופו של דבר סירב הבעל לתת גט במועדים שנקבעו על ידי בית הדין ורק לאחר חודשים רבים ניתן הגט. לאחר מכן הגישו הקטינים תביעת מזונות והאב הגיש הודעת צד ג' נגד האשה ואביה. הודעת צד ג' נדחתה והערעור על כך נדחה.
אשר לאבי האשה - ניתן ללמוד מן הממצאים שההסכם התקף האחרון שעליו הושתת מתן הגט ביטויו בתוספת השניה אשר המשיב הראשון לא היה צד לו. לאור הנסיבות העובדתיות אין אלא להסיק כי המערער גם לא קיים בשעתו את תנאיה של התוספת השניה, אך אין בכך כדי להפוך הסדר חוזי זה לבטל שהרי לא בוטל בשעתו לפי האמור בחוק החוזים. ברם, אי בטלותה של התוספת השניה אינו מרחיב כשלעצמו את תחומיה ואת היקף תחולתה ואינו מצרף אליה את אבי האשה שלא היה צד להסכם השני מעיקרו. אשר לחיובה של האם - אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי הנשענת על הראיות שהובאו בפניו כי השיפוי על ידי האם פירושו פגיעה בקטינים ולפיכך אין לחייבה בשיפוי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בני דון יחיא למערער, עו"ד ציון סמוכה למשיבים. 25.2.86).
ע.א. 531/83 - זילברשטיין טקסטיל בע"מ נגד הני מיסטר די בע"מ ואח'
*טענה שסחורה שנמכרה לפושט רגל שייכת למוכר עד שתשולם תמורתה
(הערעור נדחה).
המערערת מכרה בדים למשיבה ועתה היא מבקשת שבית המשפט יצהיר שעל המשיבה להחזיר לה בדים אלה. הסיבה לנקיטת ההליכים הנדונים הינה מינוי כונס נכסים למשיבה כאשר בעלי חוב רבים נושים אותה ותובעים תשלום חובותיה. המערערת סברה כי פתוחה לפניה דרך לצאת ממצבה הביש על ידי כך שבמקום לתבוע את חובה בשקלים ותהיה נושה כמו נושים אחרים, תדרוש החזרת הבדים שסיפקה למשיבה. היא סמכה תביעתה על הטענה שהבדים סופקו למשיבה במסגרת הסכם שלפיו כל עוד לא תשולם התמורה לא תעבור זכות הקנין בבדים לידיה של המשיבה. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערת באשר לא קיבל גירסתה בדבר ההסכם האמור והערעור נדחה.
סעיף 33 לחוק המכר קובע כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר...". מכאן שעל המערערת הנטל להוכיח שבנסיבות המקרה הצדדים הסכימו "על מועד אחר". זכותו של המוכר להתנות על עיכוב העברת הבעלות עד לסילוק מלא של המחיר, אך דבר זה לא הוכח כאן. אין כל נימוק שיצדיק התערבות בקביעות בית המשפט המחוזי שכן אין כל מסמך שנעשה בין הצדדים והמערערת השליכה את יהבה על עדותו של מנהלה. דא עקא שהשופט לא קיבל את גירסתו ודחה אותה באמרו כי שוכנע שהיה זה מכר רגיל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ר ג. שילר למערערת, עו"ד י. בנטוב למשיבה. 16.2.86).