בג"צ 653/83 - מבע מוציאים לאור בע"מ נגד נציבות מס הכנסה ואח'
*שימוש בשיקול דעת לפטור מריבית והצמדה על חוב מס הכנסה(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרת עוסקת בהוצאה לאור של עתונים ומכירתם בארץ ובחו"ל. היא נהגה להפקיד בחשבונות מטבע חוץ בבנקים סכומים שהגיעו לידיה במטבע חוץ. את חשבונותיה ניהלה לפי השיטה המסחרית והיתה מדווחת לפקיד שומה בדו"ח השנתי גם על הפרשי שער שהצטברו בחשבונות מטבע חוץ ושילמה את המס בגינם עפ"י השיטה המצטברת. ביוני 1980 ניתן בביהמ"ש המחוזי בירושלים פסק דין בערעור מס של דפוס מרכז נגד פקיד שומה ובו נקבע כי הפרשי שער שנצטברו בחשבונות כאמור ייחשבו כהכנסה חייבת במס רק עם מימושם בעת המרת המטבע שבפקדונות למטבע ישראלי. בעקבות פסק הדין הנ"ל וההלכה החדשנית שנקבעה בו סברה העותרת שאינה חייבת במס על הפרשי השער. בדוחו"ת מס הכנסה שהגישה לגבי שנות המס 1979, 1980 ו- 1981 ציינה הפרשי השער שנצטברו בפקדונות, אך לא כללה אותם בהכנסה החייבת. העותרת לא קיבלה שומה נוגדת או דרישה לתשלום המס על הפרשי השער בשנים האמורות. בנובמבר 1982 ניתן בביהמ"ש העליון פסק דין בערעור בענין דפוס מרכז והלכתו של ביהמ"ש המחוזי בוטלה. ביהמ"ש העליון קבע כי הפרשי שער מצטברים בפקדונות מטבע חוץ חייבים במס הכנסה לפי קצב הצטברותם בכל שנת מס, גם אם הפקדונות לא מומשו והכסף לא הומר למטבע ישראלי. עם קביעת ההלכה בביהמ"ש העליון תיקנה העותרת את הדוחו"ת שלה לשנים הנדונות ושילמה את מלוא המס בגין הפרשי השער שנצטברו בפקדונות. לאחר התשלום חוייבה העותרת בתשלום ריבית והפרשי הצמדה עפ"י סעיף 187 לפקודה.
ב. העותרת סברה שאין לחייבה בתשלומי הצמדה וריבית ופנתה למשיב כי יפעיל סמכותו עפ"י סעיף 192 לפקודה ויבטל את החיוב. סעיף 192 אומר כי "הנציב רשאי להקטין את שעור הריבית או הפרשי ההצמדה וריבית... או לוותר עליהם לחלוטין, אם הוכח להנחת דעתו כי הפיגור שגרם לחובת התשלום לא נגרם ע"י מעשה או מחדל התלויים ברצונו של הנישום...". פקיד השומה סרב לבטל את החיוב בנימוק כי על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בענין דפוס מרכז הוגש ערעור ועל כן לא היתה צריכה העותרתלהסתמך עליו. לדעתו, ההימנעות מתשלום המס מהווה מחדל רצוני כמשמעותו בסעיף 192 לפקודה; העותרת גרמה במו ידיה, מתוך שיקולים מוטעים, לחוב של המס; היא לא היתה רשאית לשנות את השיטה שבה נהגה בשנים קודמות; והפחתת הריבית והפרשי הצמדה פירושה הפחתה ממשית במס המגיע מן העותרת בתקופת אינפלציה דוהרת. הערעורים של העותרת לביהמ"ש המחוזי נדחו ובג"צ הוציא צו על תנאי שהורה למשיב ליתן טעם מדוע לא ישתמש בשיקול דעתו בהתאם לסעיף 192 לפקודה ויפטור את העותרת באופן מלא או חלקי מתשלום ריבית והפרשי הצמדה.
ג. העותרת טוענת בעתירתה כי: סעיף 192 לפקודה מטיל על המשיב חובה לשקול את הבקשה ולהחליט בה לגופה; בנסיבות המקרה לא היה מוצדק לראות בהמנעות העותרת מתשלום המס משום "מחדל" כמשמעותו עפ"י סעיף 192; במסגרת סמכותו, בהפעילו את שיקול דעתו, היה על המשיב להביא בחשבון את העובדה כי העותרת הסתמכה על פסק דין עקרוני של בימ"ש מוסמך והסתמכות זו הינה מובנת ומוצדקת שכן ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא לפי מהותה בעלת תחולה רחבה; יש להמנע מלתת תוקף רטרואקטיבי להלכה חדשנית העולה מפירוש שונה וחדש להוראה של חוק וזאת על מנת לצמצם את הפגיעה בצבור שנהג עפ"י הפירוש הקודם.
ד. הסמכות שנתן המחוקק בסעיף 192 לפקודה לנציב מס הכנסה איננה סמכות שברשות אלא סמכות שבחובה והיא מטילה על המשיב חובה להפעיל את סמכותו בכל מקרה הבא בד' אמותיו של הסעיף. עליו לבחון כל מקרה לגופו, לשקול ולהחליט אם
בנסיבות המיוחדות של אותו מקרה יש מקום להפחית את שיעורי הריבית וההצמדה או לבטלם כליל. בענייננו לא צדק המשיב כשסבר שהמקרה אינו בא בגדר ד' אמותיו של הסעיף. אין לראות בהמנעות מתשלום מס, כשלא מוטלת על אותו נישום כל חובה שבדין לשאת בתשלום זה, מחדל רצוני המשחרר את נציב המס מהפעלת שיקול הדעת עפ"י הסעיף הנ"ל. אין די בעצם העובדה שהתשלום לא שולם במועדו כדי שייאמר כי היה "מחדל" כאמור בסעיף 192. יש לבחון תחילה אם היתה חובת תשלום ורק אם יתברר כי חובה כזו היתה קיימת תבחן השאלה הנוספת אם המחדל היה תלוי או לא תלוי ברצונו של הנישום. כל עוד הלכת ביהמ"ש המחוזי היתה קיימת ולא שונתה בביהמ"ש העליון יכלה העותרת לסמוך על הלכה זו ועל כן אין לראות באי תשלום "מחדל" רצוני מצדה. כאשר מתעוררת מחלוקת משפטית בין בעלי דין באשר לפרשנותו של חוק ואין בפניהם הלכה ברורה ומחייבת מאת ביהמ"ש העליון, אלא מצויה בפניהם הלכה בנושא זה מאת בימ"ש מחוזי, מותר להם להנחות עצמם באותה הלכה ולראות בה פסיקה עקרונית המשקפת נאמנה את המצב המשפטי לאשורו. לפיכך יש להחזיר את התיק לפקיד שומה על מנת שיפעיל שיקול דעהו ויחליט במקרה לגופו אם יש לבטל את הריבית וההצמדה ואם לאו.
פסק הדין ניתן מפי השופט ד. לוין והוסיפו פסקי דין קצרים השופטים בך והגב' נתניהו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד יובל לוי למערערת, עו"ד א.בן טובים למשיבים. 1.7.85).
ע.א. 486/84 - עזבון המנוח ניסים כהן ואח' נגד גרשון שוימר ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל) .
א. המנוח ניסים כהן נהרג בתאונת דרכים ע"י מכונית בה נהג המשיב והנתבעים הם המשיב וחברת הביטוח שלו. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הפיצויים של העזבון בקבעו כי לא היתה רשלנות במעשיו של המשיב והערעור נתקבל.
ב. התאונה ארעה בדצמבר 1973 בשעה 8.30 בערב באזור חשוך. המשיב הכיר את המקום מכיוון שנסע בו לעתים מזומנות וידע על כן כי במקום מצויה תחנת אוטובוס, וממול, בצדו השני של הכביש, תחנת דלק. רוחב הכביש במקום הוא 7.20 מ' והוא מחולק לשני נתיבים המופרדים בקו הפרדה מרוסק. רוחב רכבו של המשיב 1.60 מ', כך שנתיב נסיעתו הותיר לתנועתו מרווח שהיה לפחות פי 2 מרוחב הרכב ואף למעלה מזה. לדברי המשיב היתה תנועה רבה ממולו והוא סונוור מרכב שבא ממול, הוא ראה את הנעשה על הכביש לפניו, מימינו, אולם ככל שהדבר מתייחס לשמאלו לא ראה את הכביש בבהירות. לפתע הבחין באשה שעמדה בקצה הימני בנתיב נסיעתו. את האשה ראה כשהיה במרחק של 5 מ' ממנה. כאשר היה ממש ליד האשה הבחין במנוח שעמד על הכביש במסלול נסיעתו מול הכנף השמאלי הקדמי של המכונית. לטענתו ניסה לסטות ימינה אך לא יכול לרדת לשוליים מאחר והאשה עמדה שם. הוא פגע במנוח אשר היה בשלב של חציית הכביש מימין לשמאל וגרם למותו.
ג. בהתנהגותו של המשיב יש לגלות מספר פגמים אשר משקלם המצטבר מבטא רשלנותו בעת הנהיגה. הסינוור החל כשהמשיב היה במרחק 40 מ' ממקום הפגיעה ונסע במהירות של 70 קמ"ש. בית המשפט המחוזי ציין כי המשיב נהג במסגרת המהירות המותרת, אולם השאלה איננה אם עבר המשיב על המהירות המותרת בשטח פתוח, אלא אם נהג במהירות שהיתה סבירה בנסיבות הענין. יכולות להיווצר נסיבות בהן אין הנהג רשאי למצות את מלוא המהירות המותרת ועליו להתאים עצמו לתנאי הדרך ולנהוג יותר לאט. משסונוור המשיב התחייבה בלימה, ולפחות האטה מהותית.
ד. יש לציין כי המשיב ראה את האשה כשהיה במרחק 5 מ' ממנה וראה את המנוח כשהיה ממש לידו. מעובדות אלו עולה אחת מהשתים: אם הסינוור גרם לקיצור מהותי
בטווח הראיה שהיה זה מחובתו של המשיב להאיט באופן ניכר, ואילו אם הסינוור לא גרם לכך שהמשיב לא ראה את האשה ואת המנוח, הרי שלא נתן דעתו במידה מספקת לנעשה לפניו, שכן בקרן האור של מכוניתו היה כדי ליצור שדה ראיה של 30 מ'. לפי כל הסימנים נסע המשיב בחלקו השמאלי של הנתיב במקום לימין הדרך, ובהתחשב במהירות הנסיעה ומקום הנסיעה על הכביש הרי אלה צמצמו גם יחד את כושר התימרון שלו. אילו היה מאיט כפי שהתחייב ע"י הסינוור היתה לו שליטה מספקת ברכב כדי לסטות חצי מטר ימינה, גם אם לא יכול היה לעצור על אתר, ובכך היה די כדי לעקוף את המנוח. משמעות הדבר כי אילו היה המשיב מאט את מהירות נסיעתו כפי שהתחייב לאור תנאי הדרך, התאורה והכרת המקום, היה מרחק העצירה מתקצר, היתה כל מכה אפשרית נחלשת והיה נשמר לו כושר התימרון בכביש כדי לסטות סטיה קלה ולהימנע מהתאונה.
ה. בכל הנסיבות יש לקבוע כי המשיב התרשל בנהיגתו, ומכיון שגם המנוח התרשל, בכך שחצה את הכביש במקום שאין בו מעבר חציה, בלילה חשוך, ובלי לתת את הדעת לתנועה שהתנהלה במקום, יש לחלק את הרשלנות %50 על כל צד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דב לוין למערערים, עו"ד עמנואל ישראלי למשיבים. 5.8.85).
ע.א. 572/83 - יעקב וחסיה אדיב נגד רפאל צבי
*הפרת חוזה מכר ע"י פירוק מתקנים בדירה האיחור בהעברתה(הערעור נדחה).
א: המערערים מכרו למשיב דירה בירושלים. ההסכם נחתם בנובמבר 1978, אחרי שהמשיב ובני משפחתו ביקרו בדירה וראוה. בחוזה התחייבו המערערים "למסור את החזקה בדירה לקונה כשהדירה במצב שאינו נופל ממצבה כיום... לא יאוחר מיום 22.4.79". בסעיף אמר בחוזה נקבע כי עם מסירת החזקה בדירה "ישאירו המוכרים בדירה את ארונות המטבח, מנורות שעל הבאר ואת ציפוי העץ הדקורטיבי המותקן בסלון הדירה". עוד נאמר בחוזה כי "כל צד שיפר הסכם זה הפרה בסיסית ויסודית היורדת לשורשו של ההסכם ישלם... פיצוי קבוע ומוסכם מראש בסך 300,000 לירות... מבלי לפגוע בזכויותיו של הצד המקיים... לדרוש ביצוע בעין...". המערערים פירקו, לפני מסירת החזקה בדירה, את מערכת ההסקה בדירה פרט לצנרת שבתוך הקירות וכן פירקו מרפסת סגורה ע"י הסרת התריסול והסירו ציפוי עץ דקורטיבי מהקיר ליד הכניסה. המערערים גם לא השלימו את רישום הדירה על שם המשיב למרות שעד מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי חלפו 4 שנים ומעלה מהמועד שבו אמורים היו לבצע את הרישום. המשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי והמערערים טענו כי הפחיתו את מחירה של הדירה מן הסכום הראשוני שדרשו, היינו במקום מליון וארבע מאות חמישים אלף לירות, נדרש הסכום שננקב בחוזה והוא מליון ושלוש מאות אלף לירות, וזאת תמורת ויתורו של המשיב על מערכת ההסקה והתריסול. לחילופין, טענו המערערים כי גם בהעדר הסכם רשאים היו לפרק את מערכת ההסקה והתריסול מאחר ואין לראות באלה מחוברים אלא מטלטלין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה העובדתית בדבר הסכמה מראש לביצוע הפרוק וכן את הטענה המעין משפטית בדבר סיווגם הקנייני של הרדיאטורים ויתר מתקני ההסקה ושל חלקי התריסול. בקביעת סכום הפיצויים התבסס ביהמ"ש על מה שהוסכם בחוזה. לפיכך קבע ביהמ"ש שעל המערערים לרשום את הדירה על שם הקונה וכן לשלם לקונה 300,000 לירות בשל הפרת החוזה. הערעור נדחה.
ב, בעלי הדין התייחסו בחוזה למכירת הדירה במצב שאינו נופל ממצבה ביום כריתת החוזה. מערכת הרדיאטורים הדירתית היא חלק מן הדירה ולא חלק מהריהוט. זאת ועוד, הסקה דירתית נפרדת כפי שהיתה מותקנת בדירה איננה בגדר ספח שולי וחסר חשיבות כשמדובר על דירה בירושלים, מקום בו מהווה הסקה חלק מהותי מהערכת ערך הדירה
ושמישותה. כשבעלי הדין פרטו שעסקת המכר מעבירה את הנכס במצבו ביום עריכת החוזה, צריך לפרש דברים אלה כפשוטם עפ"י משמעותם בעיני האדם הסביר, וזה האחרון לא היה סובר כי מצבה של דירה אינו משתנה ממצבה הקיים אם מפרקים את הרדיאטורים ויתר מתקני ההסקה. ההסקה היא בגדר חלק מן הדירה כמו תקעים ושקעים ומתקנים כיוצא באלה. הוא הדין בתריסול המורכב במרפסת והופך אותה למקום הניתן לסגירה. מובן שבעלי הדין יכלו להסכים על פירוק מתקן זה או אחר אך אין לקבל את התיזה כאילו משתמעת רשות כזו מכללא מעצם השתיקה בענין. נהפוך הוא, איזכור מצב הדירה ביום שבו נכרת החוזה, מחזק את הגירסה שהקונה לא היה ער לכל פירוק צפוי ולא הסכים לו.
ג. סעיף הפיצויים דן בהפרה בסיסית ויסודית של ההסכם וטענת המערערים היתה כי ההפרות שמדובר בהן אינן מן הסוג המחייב את תשלום הפיצויים. גם טענה זו אין לקבל. פירוק ההסקה הוא לגבי דירה, בירושלים לפחות, מבין הנושאים המהותיים והבסיסיים היורדים לשורשו של ההסכם, והוא הדין, בכל מקרה, בכל הנוגע לביצוע ההעברה שבאה להקנות את הבעלות לרוכש.
ד. שיעור הפיצויים נקבע מראש ורק בשלב הערעור העלו המערערים טענה כי ביהמ"ש צריך היה להפחית את הפיצויים בהתאם לסמכותו לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). לטענתם הפיצויים נקבעו ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. ברם, מי שמבקש להפחית את סכום הפיצויים כאמור, צריך להעלות טענה זו בערכאה הראשונה, ועליו הנטל לשכנע את ביהמ"ש בצדקת גירסתו. המערערים לא קיימו את המוטל עליהם בענין זה: הם ביקשו להסתמך על עדותה של אחת העדות שדיברה על מחיר התקנת ההסקה מחדש, אך סעיף 15 אינו דן בנזק שנגרם הלכה למעשה, אלא בנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה. אין גם מקום להלין על הצמדת הפיצויים מיום ההפרה. ביהמ"ש לא שיערך את סכום הפיצויים המוסכמים מראש כפי שנקבעו בחוזה אלא הטילם כפי שנקבעו בחוזה אך הצמידם מיום ההפרה ואילך ובכך אין פסול.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף שפירא למערערים, עו"ד י. שוסטר למשיב, 29.8.85)
ע.פ. 317/83 - אלן גודמן נגד מדינת ישראל
*טענת דחף לאו בר כיבוש(הערעור נדחה) .
א. המערער, יליד 1944, עלה מארה"ב לישראל לאחר שביקר כאן מספר פעמים. במרץ 1981 הפך לאזרח ישראלי ושנה לאחר מכן גוייס לצה"ל ונשלח לבסיס טירונים. במרוצת השנים התפתחה אצל המערער שנאה עזה כלפי המיעוט הערבי, טען כי כל הערבים אשמים באירוע של אוטובוס הדמים ו"הרגיש צורך" בביצוע מעשה נקם. באפריל 1982 הגיע לאיזור רחבת הר הבית ירה ופצע מספר אנשים ולבסוף הרג את השומר כשניסה לסגור בפניו את שער מסגד עומר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח ודן אותו למאסר עולם בגין עבירה זו וכן הרשיעו בגין מספר נסיונות לרצח ודן אותו ל- 40 שנות מאסר שמתוכן 20 חופפות את המאסר עולם ו- 20 מצטברות. הערעור באשר להרשעה נדחה ובאשר לעונש הוחלט שכל המאסר הנוסף יהיה חופף את המאסר עולם.
ב. אין הסניגוריה חולקת היום שהמערער ביצע את המעשים המיוחסים לו, אך טענתה היא כי ההגנה הוכיחה קיום דחף לאו בר כיבוש שבעטיו אין לראות את המערער כאחראי למעשיו. בפני ביהמ"ש המחוזי באו מספר חוות דעת מטעם התביעה ומספר חוות דעת מטעם ההגנה. בחוות הדעת מטעם התביעה נקבע שההפרעות הנפשיות בהן לוקה המערער אין בהן אלא משום תופעה המכונה "הפרעת אישיות גבולית עם קוים
פרנואידים" שזוהי תופעה נוירוטית, להבדיל ממחלת נפש. מאידך, חוות הדעת מטעם הסניגוריה היו כי המערער סובל ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה פראנואידית ועל כן, לדעת הסניגוריה, יש לקבל את הטענה כי המערער היה נתון לדחף לאו בר כיבוש. על מנת לקבל טענת דחף לאו בר כיבוש צריכים שלושה תנאים מצטברים: בשעת מעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות; עקב שלילת כח רצונו או החלשתו במידה ניכרת; בשל השפעת המחלה הנפשית ממנה סבל אותה שעה. ביהמ"ש המחוזי העדיף את חוות הדעת של התביעה וקבע כי המערער העמיד פנים בחלק מן הזמן על מנת שיאמינו לו כי הוא חולה נפש.
ג. תפקידו של ביהמ"ש כשהוא צריך לקבל הכרעה ולקבוע ממצאים ביחס לתחום המעורפל שבין פגמים חמורים שבאישיות ובהפרעות נוירוטיות מחד, ובין מחלת נפש והתקף פסיכוטי מאידך, אינו מן הקלים. עם זאת, אין הבדל עקרוני בין קבלת החלטות בנושא זה ובין קביעת ממצאים והסקת מסקנות לגבי נקודות קשות אחרות המובאות בפני ביהמ"ש להכרעה. על ביהמ"ש לבדוק בקפדנות חוות הדעת של המומחים, תוך התחשבות בחומר הראיות בשלמותו וכך להגיע אל המסקנה מהי הדעה המדעית ומהי הדיאגנוזה אשר תואמות את עובדות המקרה. בענייננו נהג כך ביהמ"ש המחוזי ואין להתערב במסקנותיו.
ד. בשלב מסויים של בדיקותיו ע"י הפסיכיאטרים השמיע המערער דברים על שליחות אלוהית וכדומה המצביעים על תופעות אופייניות לחולים במחלת הנפש, אך ביהמ"ש המחוזי התרשם שדברים אלה נאמרו ע"י המערער בצורה מגמתית ומכוונת כאשר התברר לו שבדרך זו הוא עשוי להנצל מן הצורך לשאת באחריות עבור מעשיו. בקביעה זו של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב.
ה. אשר לתכנון המבצע ע"י המערער - צודקת הסניגורית כי כושרו של המערער לתכנן את ביצוע המעשה בצורה מדוקדקת אינה שוללת את האפשרות שהוא סובל ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה פראנואידית. אולם ביהמ"ש המחוזי לא ביסס החלטתו על ענין זה אלא קבע כי אין הוא צריך לקבוע עמדה בשאלה אם העובדה שהמעשה תוכנן שוללת את האפשרות של סכיזופרניה פראנואידית לאחר שהגיע למסקנה שהנאשם אינו סובל ממחלה זו.
ו. הטענה החילופית של ההגנה כי יתכן שהמערער נתקף ביום האירוע בהתקף פסיכוטי כלשהו, אפילו אם אין הוא סובל מסכיזופרניה פראנואידית ואפילו ניתן להגדיר את מצבו הנפשי הכללי רק כבעל "הפרעת אישיות גבולית", הינה ספקולטיבית ואין כל ראיה של ממש בצדה.
ז. לענין דחף לאו בר כיבוש - גם המומחים מטעם התביעה דיברו על דחף פנימי כפייתי שהיה קיים אצל המערער בעת ביצוע המעשה הנדון, אך קיים הבדל חד בין דחף פנימי כפייתי שבכל זאת ניתן לריסון לבין דחף לאו בר כיבוש שאינו ניתן לשליטה. אין ספק שעבירות רבות מבוצעות בשל דחפים כפייתיים חזקים המשפיעים על המבצע, כאשר זה אינו מפעיל מנגנוני הגנה מספיקים כדי להתגבר על דחף זה. זהו דחף שהנאשם לא התנגד לו, להבדיל מדחף לאו בר כיבוש שבו הדחף שנבע ממחלת נפש ניטרל את מנגנוני ההגנה של הנאשם לחלוטין ומנע שליטה ממשית על מעשיו, הגנה של דחף לאו בר כיבוש ניתן לבסס רק על מחלת נפש מוכרת. בענייננו אין ספק כי המערער פעל בהשפעת דחף חזק שלא עמד בו. היה זה דחף שנבע משינאתו העזה את הערבים ומאישיותו המופרעת והנוירוטית, אך לא היה זה דחף לאו בר כיבוש שנבע מהתקף פסיכוטי.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' ליאורית דניאל למערער, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 29.8.85).
ב.ש. 845/85 - מדינת ישראל נגד פלוני
*שחרור בערובה של קטין(שוד)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. המשיב, נער בן 17, הואשם בשוד בנסיבות מחמירות בכך שביחד עם אחר תקף אשה ברחוב מאה שערים בירושלים וגנב ממנה שרשרת זהב שאותה משך בכוח מעל צוארה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות הוכחות לכאורה הקושרות את המשיב למעשה התקיפה. עם זאת סבר השופט כי אין ראיות מספיקות לכאורה להוכחת העבירה של גניבת השרשרת, ועל כן אין הוכחה מספקת לביצוע השוד. לפיכך החליט, על אף חומרת עבירת התקיפה, לשחרר את המשיב בערובה וזאת תוך כדי התחשבות גם בגילו הצעיר של המשיב. הערר נדחה.
ב. הנמקת ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. המתלוננת העידה בצורה חד משמעית שהאנשים שתקפו אותה שדדו ממנה שרשרת, והמסקנה מכך כי אם סבר השופט שקיימות הוכחות לכאורה לביסוס אישום של תקיפה, משמע שהוכחה לכאורה נגד המשיב גם עבירת השוד. זאת ועוד, העבירה חמורה מאד מבחינת מהותית ובשל נסיבותיה. המתלוננת הותקפה בברוטליות רבה, הוטלה ארצה והתוקפים בעטו בה וגרמו לשבר באפה ולחבלות נוספות. לכך יש להוסיף כי לנאשם הרשעה קודמת בשל תקיפה בתנאים מחמירים ובנוסף לכך הצורך להילחם בתופעות הבריונות המתפשטות בצורה מדאיגה. כל הנסיבות היו מחייבות במקרה רגיל מעצר הנאשם עד תום ההליכים.
ג. אעפ"כ, לא בלי היסוסים, נראה שאין לקבל את הערר ואין להחזיר את המשיב למעצר, וזאת אך ורק מפאת גילי הצעיר. ביהמ"ש מנוע מלשלוח נאשם בגיל זה למאסר, גם לאמר שיורשע בדינו, אלא לאחר קבלת דו"ח שרות המבחן. אז יוכל ביהמ"ש לשקול את האינטרס הציבורי על כל היבטיו, את חומרת העבירה והצורך בהטלת עונשים מרתיעים מצד אחד כנגד העובדות המפורטות בדו"ח קצין המבחן מצד שני, ולהגיע לתוצאה מאוזנת וצודקת. דו"ח כזה עדיין אין בפנינו, לפני שנתקיים המשפט לגופו, ובמצב כזה חייב ביהמ"ש לנהוג בזהירות מיוחדת לפני שיחליט להחזיק את הנאשם במעצר. כמובן, אם קיים חשש שהנאשם עלול לברוח או להשפיע על עדים, כי אז אין מנוס מלצוות על מעצרו גם אם הוא קטין. אולם כשאין בפי התובע טענות כאלה, והמעצר מתבקש רק בשל חומרת העבירה, אזי על ביהמ"ש להיעתר לבקשה כזו רק בנסיבות חריגות ומיוחדות אין לומר כי קיימות נסיבות כאלה במקרה דנן, בפרט כשלוקחים בחשבון שהמשיב שוחרר בינתיים ממעצרו, שחלק מעדויות התביעה כבר נשמעו ושהתיק קבוע להמשך השמיעה בקרוב.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' נאוה בן אור לעוררת, עו"ד בן מלך למשיב. 5 30.8.8) .
ב.ש. 821/85 - אסתר דיטלאשוילי ונזני פיסחובה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררה של אסתר נתקבל ושל נזני נדחה).
א. בחודש מאי 1975 נעצרה נזני יחד עם בעלה של אסתר, שלוה דיטלאשוילי, בנמל התעופה בן גוריון שעה שהגיעו בטיסה מתורכיה. במזוודה שהוחזקה ע"י נזני נמצאו 518 גרם הרואין. שלווה ונזני יצאו לתורכיה יחדיו כששלווה מסדיר את כל סידורי הנסיעה לרבות רכישת כרטיסים ותשלום עבורם. כשחזרו ארצה באה אסתר לקבל את פני בעלה ונזני. כל השלושה נעצרו והואשמו ביבוא הסמים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את השלושה עד גמר ההליכים, בעיקר בשל חומרת העבירה וכן לנוכח עיסוקם השיטתי של הנאשמים בעבירות סמים ומשום שבשחרורם יהיה כדי לסכן את שלום הצבור. שלווה לא הגיש ערר על מעצרו, עררה של אסתר נתקבל הערר של נזני נדחה.
ב. ככל שמדובר בנזני - היא באה ארצה יחד עם שלווה כשבמזוודה שהחזיקה היתה כמות גדולה של הרואין. הסניגור טוען שאין ראיות אפילו לכאורה נגד נזני וכי נסיעתה
היתה תמימה ובעיקר מנסיבות אישיות ויחסי קירבה. ברם, העבירה המיוחסת לנזני חמורה ביותר והראיות שבידי התביעה מספיקות לכאורה להרשעתה אם ימצאו אמינות ומקובלות. אין כל נסיבות אישיות המצדיקות סטיה מהמדיניות המקובלת כי בנסיבות מעין אלה יש להחזיק את העבריין במעצר עד גמר המשפט.
ג. שונה המצב באשר לאסתר, אשתו של שלווה. לכאורה יש ראיות שעל פיהן יש מקום לשקול החזקתה במעצר. אולם קיימת נסיבה מיוחדת שיש לשקול אותה בכובד ראש. לשלווה ולאסתר בן יחיד בגיל 13 אשר עם מעצר שני ההורים נמצא ללא בית, ללא גואל ומושיע כשהוא נזקק למסדי שכנים כדי שתהיה לו קורת גג. שופט ביהמ"ש המחוזי שהחליט על מעצר עוררת זו נתן דעתו לענין זה, אך סבר שבשל חומרת העבירה עליו לעצור את האם בנוסף לאב, כשהוא מעלה אפשרות שביהמ"ש שידון בעניינה ינהג עמה סלחנות ורחמנות בשל מצבה המשפחתי המיוחד. אפשרות כזו אכן קיימת ויש להביאה בחשבון. אם אפשר שלאחר ההרשעה, בגלל הנסיבות האישיות, לא ימוצה הדין עמה והיא תשוחרר כדי להציל את הילד בתקופת התבגרותו ממצבו האומלל, אין סיבה מדוע לא ילקח ענין זה בחשבון כבר בשלב זה כשטרם הוכרע דינה של עוררת זו. אין ראיה לכך ששחרורה יסכן את שלום הצבור ונראה עפ"י מכלול הראיות כי העוררת נגררה אחרי בעלה ועשתה את מצוותו ומשנעצר הבעל אין חשש שתוסיף ותעסוק בעסקי סמים. לפיכך יש לשחררה בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. 27.8.85).
ע.א. 438/82 - עזבון המנוח מוחמד כנאני נגד מדינת ישראל ואח'
*טענת מעשה בית דין(הערעור נתקבל).
א. חלקה פלונית עברה הליכי הסדר קרקעות ולגביה הוגשו לפקיד המסדר שתי תזכורות תביעה. האחת הוגשה ע"י מדינת ישראל, והשניה הוגשה ע"י ארבע תובעות אחיות על התובענה חתמו רק שתי אחיות אם כי צויינו כל הארבע כתובעות. המחלוקת הועברה להכרעת ביהמ"ש המחוזי וכיום שנקבע לשמיעת ההוכחות, מרץ 1963, לא הופיע איש מטעם התובעות. הוברר לביהמ"ש כי ההודעה על מועד הדיון נשלחה לתובעות ונמסרה לאחת משתי האחיות החתומה גם על התביעה. ביהמ"ש דן בנושא בהעדר התובעות שמע את הוכחות המדינה והחליט לחלק את החלקה לשתי חלקות משנה כאשר אחת מהן נרשמה בלוח הזכויות בשמותיהן של האחיות, וחלקת המשנה השניה נרשמה על שם מדינת ישראל. פסק הדין הומצא לביתה של אחת האחיות החתומות על התביעה והודבקה על הדלת באשר לא נמצא איש בבית. ביולי 1977 הגיש עזבונו של המנוח כנאנה המרצה לביהמ"ש המחוזי בה טען כי קנה את החלקים השייכים לשתי אחיות, אלה שלא היו חתומות על התובענה המקורית, במרץ 1957, היינו לפני שהוגשו תזכורות התביעה ע"י המדינה וע"י האחיות. בהסתמך על קניה זו עתר העזבון לבטל את פסק הדין הראשון שניתן בהעדר התובעות וכן לתקן את לוח הזכויות שפורסם בינתיים, כך שהחלקים שהיו שייכים לשתי האחיות המוכרות ירשמו על שם העזבון. ביהמ"ש דחה את העתירה לבטל את פסה"ד הראשון באשר העזבון לא היה צד בהתדיינות הראשונה וכן באשר הדבקת פסה"ד על דלת ביתה של אחת התובעות מחייבת את כל הצדדים ונימוק נוסף כי בקשת העזבון לא נתמכה בתצהיר. לעומת זאת קבע ביהמ"ש שפסק הדין הראשון אינו מהווה מעשה בית דין לגבי העזבון ועל כן הרשה לעזבון להתדיין עם המדינה וכך התחיל השלב השני של ההתדיינות ונשמעו ההוכחות. בתום שמיעת הראיות לא התייחס כלל ביהמ"ש לראיות אלא קיבל את טענת ב"כ המדינה כי יש לראות את העזבון כממשיכן של שתי האחיות המוכרות ולפיכך מהווה פסה"ד הראשון מעשה בית דין גם לגבי העזבון. הערעור נתקבל.
ב. עפ"י תקנה 24 לתקנות הסדר זכויות במקרקעין (הליכי הסדר וסדרי דין) התייצבות של אחד הבעלים השותפים בחלקה אחת כמוה כהתייצבות כולם. אולם, שתי אחיות, שלא היו חתומות על התובענה, מכרו את חלקיהן למנוח לפני הגשת תזכורת התביעה ומשמעות הדבר כי שתי האחיות החתומות על התזכורת לא יכלו באותו מועד לפעול מטעם שתי האחיות האחרות, באשר באותו מועד לא היו שתיים אלה שותפות. על ידי ששתי אחיות אלה הציגו את עצמן כפועלות גם בשם שתי האחיות המוכרות שללו מאת המנוח את הזכות להופיע בביהמ"ש ולהשמיע טענותיו נגד תביעת המדינה. לפיכך לא תועיל כאן ההסתמכות על התקנה האומרת כי התייצבות אחד הבעלים השותפים בחלקה אחת כמוה כהתייצבות כולם; שכן שמו של המנוח לא הוזכר כשותף בתזכורת התביעה. לכן, החתימות על ההזמנות ועל אישורי המסירה אינן מחייבות את כנאנה וכל מה שנקבע בפסק הדין הראשון נגד שאר השותפים אינו יכול לשמש מעשה בית דין נגד המערער. העובדה שהמדינה רשאית להעלות נגד עזבונו של כנאנה כל הטענות שהיו לה נגד שתי האחיות המוכרות אינה מעלה ואינה מורידה. טענות אלה מתייחסות בעיקר לחוק המהותי ואילו כאן מדובר בשאלה דיונית טהורה ותו לאו. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיתן פס"ד לגופו של ענין עפ"י הראיות שהובאו בפניו.
ג. נטען ע"י המדינה כי מי שפונה לביהמ"ש מכוח סעיף 59 ומבקש לבטל את הרישום בלוח הזכויות עליו לשכנע את ביהמ"ש שקיימת סיבה שבגינה ובגללה לא טרח לתבוע את זכויותיו בתוך המועדים הקבועים בפקודה וכזאת לא עשה העזבון. טענה זו נכונה ביסודה אך טענת הגנה כזו היורדת לשורש הסכסוך היתה חייבת למצוא ביטוי בכתבי הטענות בפני הערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד צובחי אלחאג'ל מערער, עו"ד י. כהן למדינת ישראל. 18.8.85).
ע.א. 156/82 - הדסה אידה לפקין נגד דור הזהב בע"מ ואח'
*זכות השבה לפי חוק התרופות כאשר מקרקעין כבר הועברו בטאבו(הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיבה עשו חוזה למכירת מקרקעין. הנכס הועבר על שם המשיבה והמערערת ביטלה את החוזה עקב הפרתו ע"י המשיבה. התעוררה שאלה אם זכאית המערערת להשבתו בעין של הנכס על שמה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה, ביהמ"ש העליון קבע כי בנתונים של תיק זה אין המערערת צודקת בתביעתה להשבה בעין של הנכס על שמה ובכך דחה את הערעור.
ב. ביהמ"ש העליון לא קיבל את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי זכות ההשבה שבחוק התרופות אינה יכולה להתקיים לגבי עיסקה במקרקעין שנסתיימה ברישום. ביהמ"ש העליון קבע כי מסקנה זו אינה מתחייבת מהוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין ומעקרון סופיותו של המרשם. ברם, גם אם אין מניעה עקרונית להשבה בעין במקרקעין שנרשמו ע"ש הקונה, הרי במצב שנוצר במקרה זה יש לדחות את הערעור, מהטעם החילופי של ביהמ"ש המחוזי, היינו, שהצדדים היו רשאים להתנות, והיתנו, על ההשבה. אכן, בשום מקום לא הותנה במפורש שהמערערת מוותרת על זכות ההשבה, אך די בויתור כזה המשתמע מן העובדות בצורה ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים.
ג. בשאלה אם ההוראה בדבר ההשבה היא דיספוזיטיביות או קוגנטיות היו חילוקי דעות בין השופטת נתניהו שכתבה את פסק הדין העיקרי, ואשר לדעתה ההוראה בדבר ההשבה היא דיספוזטיבית וניתן להתנות על ההשבה בכלל, לבין מ"מ הנשיא שהסתייגה מכך וקבעה כי ההוראה היא קוגנטית, אך ניתן לוותר על ההשבה בעין כאשר הצד המוותר משאיר לעצמו את האפשרות לתבוע את ההשבה של שווי המקרקעין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. עו"ד י. חורש למערערת, עו"ד ש. סמואללמשיבים. 21.7.85).
ע.א. 345/82 - ויקטור נוי, עו"ד, מנהל עזבון המנוח ביסטרי ואח' נגד יהודה פדובה
*טענה של הפרת חוזה(הערעור נתקבל).
א. ביום 5.10.71 נחתם חוזה בין המשיב והמנוח אברהם ביסטרי (להלן: החוזה הראשון) שבו התחייב המשיב, שהיה בעלים של חלק מחלקת קרקע, להעביר לביסטרי את זכויותיו בנכס תמורת 25,000 ל"י. על הנכס האמור עומד בית שדירת מגורים שבה היתה תפושה בידי המשיב וכן קיימות בנכס ארבע חנויות שבאחת מהן מחזיק המשיב. סמוך לאחר חתימת החוזה הראשון חתמו הצדדים על חוזה שני (להלן: החוזה השני) שעל פיו התחייב ביסטרי לבנות על הנכס בניין שיירשם כבית משותף ושאחת הדירות שבו תרשם על שם המשיב. כן התחייב ביסטרי בחוזה השני להעביר על שם המשיב, לאחר שייבנה הבנין, את החנות המוחזקת ע"י המשיב וכן לבנות חנות נוספת ולמכור אותה למשיב. ביום 29.4.76 הגיש המשיב תובענה לפסק דין הצהרתי כי שני החוזים בטלים עקב הפרתם ע"י ביסטרי וכן עתר למתן צו לרשם המקרקעין לחזור ולרשום על שמו את הזכויות שהיו לו בנכס, ושהעביר אותם לביסטרי. כן תבע המשיב פיצויים בשיעור הפיצויים המוסכמים בחוזים. התובענה הוגשה לאחר שהמשיב הודיע לביסטרי בכתב כי הוא מבטל את החוזים עקב הפרתם. המשיב טען כי ביסטרי לא שילם לו את כל המגיע לו עפ"י החוזה הראשון אך טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. מאידך, בכל הנוגע לחוזה השני לא היתה מחלוקת כי ביסטרי לא קיים את חיוביו ולא בנה את הבנין שכן הועדה המחוזית לתכנון ולבניה הקפיאה בחודש אוקטובר 1975 מתן היתרי בניה באזור בו מצוי הנכס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מאחר שבחוזה השני לא נקבע מועד לקיומו, יש להחיל את הוראת סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע כי חוזה כזה יש לקיים זמן סביר לאחר כריתתו, במועד עליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש. השופט קבע כי אין ספק שכאשר נכרת חוזה שעיקרו התחייבות לבנות בנין ולמסור בו דירה וחנות, בשנת 1971, אי אפשר לומר שלא הגיע הזמן הסביר לביצועו ב- 1976, מועד הגשת התובענה. ברם, במקרה זה צריך היה ביסטרי לרכוש את חלקיהם של יתר הבעלים כדי שיוכל לבנות והמשיב היה מודע לכל השלבים של המו"מ וצריך על כן למנות את הזמן רק מהמועד שבו כל הנכס היה בבעלות ביסטרי, היינו, חודש מאי 1975. לפיכך הסיק השופט כי בנסיבות המיוחדות ספק אם ניתן לומר כי עבר הזמן הסביר לביצוע התחייבות ביסטרי עד להגשת התביעה. כן קבע השופט כי המשיב לא הוכיח כי הודיע לביסטרי על מועד שבו צריך לקיים את החיוב, ההודעה שצריכה להנתן זמן סביר מראש. על כן קבע השופט כי לא היתה הפרת חוזה ע"י ביסטרי במחדלו לבנות. אעפ"כ קיבל ביהמ"ש את תביעת המשיב שכן לדעת ביהמ"ש טען ביסטרי בכתב הגנתו טענה חילופית שאפשר לראות אותה כטענת סיכול, שהרי ביסטרי טען בכתב ההגנה שטרם התחיל לבנות משום מניעה מטעם רשויות התכנון. ביהמ"ש המחוזי נדרש לשאלת סיכול החוזה לפי סעיף 10(א) לחוק החוזים, בשילוב עם הפרה צפויה לפי סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), והגיע לכלל דעה כי שני החוזים מהווים למעשה מקשה אחת וכי אי מתן רשיון הבניה עולה כדי "סיכול" ועל כן החליט כי שני החוזים בטלים. הערעור נתקבל.
ב. אין לקבל את הקביעה המושתתת על שילוב "הפרה צפויה" ו"סיכול". לא זו בלבד שהמשיב לא טען כלל להפרה צפויה לפי סעיף 17 לחוק התרופות ולא סמך את הביטול על טעם זה, אלא שגם סיכול חוזה אינו בגדר תרופה שחוק התרופות מעניק לצד הנפגע ו"אין הסיכול כשלעצמו מביא לבטלותו או לנפסדותו של החוזה". כאשר קיים "סיכול" והצד הנפגע דורש אכיפת החוזה או פיצויים אז יכול הנתבע להסתמך על טענת הסיכול בתור הגנה יעילה. עוד יש לומר כי תנאי לטענת סיכול של הנתבע, היא כי הוכחה "הפרת החוזה" ואילו בענייננו נקבע כי המשיב לא הוכיח הפרה של החוזה.
ג. אשר לטענת המשיב כי יש לדחות את הערעור מהטעם כי אי קבלת היתר הבניה על ידי ביסטרי מהווה תנאי המפסיק את החוזה - על תנאי כזה להתרחש תוך הזמן שנקבע לו בחוזה ובהעדר קביעה כזו - תוך זמן סביר. מכאן שאפילו נאמר שאי קבלת היתר הבניה היה תוך זמן סביר, הרי שגם אז הודיע המשיב, לטענתו, לביסטרי במכתבו מיום 25.12.75 כי הוא נדרש להתחיל בבניה תוך חודש ימים, ואין לומר כי הארכה כזו לשם קבלת היתר בניה והתחלת בניה הינו בגדר קציבת זמן סביר.
ד. אין גם לקבל את השגת המשיב על קביעת ביהמ"ש המחוזי כי החוזה לא הופר באשר לא עבר זמן סביר לקיומו. מסקנת ביהמ"ש כי בנסיבות המקרה הנדון לא עבר זמן סביר לקיומו של החוזה עד להודעת הביטול מעוגנת היטב בראיות ואין להתערב בה. ברם, גם אם טעה ביהמ"ש בכך, שהרי עפ"י הסיפא לסעיף 41 לחוק החוזים על החייב לקיים את החוזה לא רק בזמן סביר לאמר כריתת החוזה, אלא במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש. לפיכך צריך היה המשיב לתת לביסטרי ארכה סבירה ומועד של חודש ימים אינו יכול להחשב בנסיבות המקרה כהודעה לחייב זמן סביר מראש.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ליואי ונוי למערערים, עו"ד א. שטינמץ למשיב. 11.8.85).
בג"צ 136/84 - המועצה הישראלית לצרכנות נגד יו"ר המועצה להגבלים עסקיים ואח'
*אישור הסדר כובל(ערעור על החלטת המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים - הערעור נתקבל).
א. המועצה הישראלית לצרכנות מערערת, לפי סעיף 36 לחוק ההגבלים העסקיים, על החלטת המועצה להגבלים עסקיים (להלן: המועצה) בבקשתו של איגוד חברות הביטוח בישראל (להלן: האיגוד) בה אישרה המועצה לשנתיים הסדר כולל בענף הביטוח, בכפוף לתנאים מסויימים. סעיף 2 להסדר הכולל מאפשר לאיגוד לקבוע לחבריו "קוי פעולה בכל הנוגע לתוכניות ביטוח, תנאי ביטוח, דמי ביטוח ותשלומים אחרים הנגבים מהמבוטחים בכל ענף ביטוח". האישור ניתן כפוף לתנאים הקובעים, בעיקרו של דבר, כי כל קו פעולה של האיגוד מותנה בהסכמתו של המפקח על עסקי ביטוח. כמו כן נקבע, בין היתר, כי יש להמציא כל קו פעולה לממונה כדי שירשם במרשם הפתוח לעיון הציבור וכד'. המועצה לצרכנות ערערה על ההסדר הנ"ל בפני בג"צ וערעורה נתקבל.
ב. לפי סעיף 2 לחוק ההגבלים העיסקיים, הסדר כובל הוא הסדר הבא למנוע או להגביל את אחד הצדדים להסדר באחד העניינים הבאים: המחיר שיידרש, הרווח שיושג, העיסוק, תנאיו, דרכיו, כמותו, איכותו או סוגו וכו'. סעיף 4 לחוק קובע כי "קביעת קו פעולה ע"י חבר בני אדם... לחבריו... בענין מהעניינים המפורטים בסעיף 2... יראו אותה כהסדר כובל...". טוען ב"כ המועצה לצרכנות כי כל קו פעולה עתידי מכוח ההסדר הכולל הינו "הסדר כובל" כהגדרתו בחוק ודרוש לכל קו פעולה כזה אישורה של המועצה עפ"י שיקול דעתה היא. לטענתו ההסדר הכולל מהווה רק הסכם מסגרת ובתור שכזה לא ניתן היה לאשרו. לעומת זאת סבורים ב"כ המשיבים שאין להתייחס לקוי הפעולה העתידיים כאל "הסדרים כובלים" וכי מותר היה למועצה לאשר את ההסדר הכולל כמות שהוא.
ג. מסעיפי החוק עולה כי כל קו פעולה עתידי הדן בעניין מהעניינים המפורטים בסעיף 2 לחוק הוא "הסדר כובל" ואין זה משנה שמדובר בהסדר כובל המבוסס על הסדר כובל אחר. ברור כי בהסדר הכולל שאושר קיימים קוי פעולה עתידיים אשר יהיו בהכרח בגדר "הסדר כובל" היינו יהיו בעניינים המפורטים בסעיף 2 לחוק. מכאן המסקנה כי קוי פעולה אלה טעונים אשור המועצה. ע"י אישור ההסדר הכולל, סמכה המועצה ידה על כל "קו פעולה" שיאושר ע"י המפקח ללא שיובא לידיעת המועצה לשיקולה ולהחלטתה. לשון אחרת, שיקול הדעת אם לאשר את קוי הפעולה העתידיים או לא נמסר למפקח. עפ"י סעיף 25 לחוק לא תאשר המועצה הסדר כובל אלא אם היא סבורה כי
ההסדר הוא לטובת הכלל. החוק הסמיך את המועצה, ואותה בלבד, לאשר הסדר כובל ובעשותה כן צריך להנחות אותה המבחן של טובת הכלל. באין הוראת דין לסתור, הרי רשות שהוסמכה לבצע פעולה שיש עמה שיקול דעת חייבת להפעיל את שיקול הדעת בעצמה ולא ע"י שליח או העברה לזולת. אכן, מבדילים בין ביצוע פעולות מסויימות באמצעות אחרים לבין העברת התפקיד שאותו חייב למלא מי שהחוק הסמיכו לכך. בשאלה מהי העברת סמכות ומה היא העברת ביצוע גרידא קשה להחליט, והתשובה תלויה בגורמים משתנים בהתאם לכל מקרה ונסיבותיו. בענייננו, העברת הסמכות לממונה היא גורפת מדי ויש לפסלה. החוק אוסר על המועצה לאשר הסדר כובל אלא אם היא סבורה שהוא לטובת הכלל, והוא אף קובע כיצד ועפ"י אלו קריטריונים על המועצה לשקול טובת הכלל מהי, והעברת שיקול דעת כזה בקשת רחבה של עניינים לממונה אינה בגדר העברת הביצוע הטכני גרידא אלא בגדר העברתה של סמכות השקילה שהחוק העניק למועצה בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. אברמזון למערערת, עוה"ד נ. ארד, ש. ברזל וא. חיות למשיבים. 4.8.85).
בג"צ 73/85 - סיעת "כך" נגד שלמה הלל יושב ראש הכנסת
*העלאת הצעות אי אימון ע"י סיעת יחיד בכנסת(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרת היא סיעה בת חבר אחד בכנסת ה - 11. היא הגישה הצעת אי אמון בממשלה ויו"ר הכנסת הודיע לעותרת כי "סיעת יחיד מנועה מלהגיש הצעה להביע אי אמון בממשלה". הבקשה היתה להעלות את ההצעה לדיון ביום 8.10.85 כאשר באותו תאריך הועלו הצעות נוספות לאי אמון בממשלה. טענת העותרת היא כי המניעה חלה על ח"כ יחיד ולא על סיעת יחיד. לפיכך פנתה העותרת לבג"צ וביקשה כי יו"ר הכנסת יבטל החלטתו בענין הגשת הצעת אי אמון בממשלה ע"י סיעת יחיד. העתירה נתקבלה.
ב. ב"כ המשיב טען כי הסעד שמבקשת העותרת שוב אינו אקטואלי שכן העתירה התייחסה להצעת אי אמון שאמורה היתה לידון יחד עם הצעות אחרות ואלה כבר הועלו ונדחו ואין בג"צ דן בשאלות אקדמיות. טענה זו נדחתה. אכן אין בג"צ דן בשאלות שאינן אקטואליות, אך כלל זה אינו חל במקום שטבעו של האירוע נשוא העתירה הוא כזה, שהכרעה שיפוטית בו עשויה לבוא לאחר שהאירוע התרחש, אך תוך קיום הסתברות סבירה כי אירועים דומים יתרחשו בעתיד. במקרים אלה, מן הראוי שבג"צ ידון בעתירה, שאם לא כן לא ידון בה לעולם, שכן מעצם מהותה היא תהא לעולם מוקדמת מדי או מאוחרת מדי. מטבע הדברים שהחלטת יו"ר הכנסת הנדונה היא החלטה "קצרת מועד" אשר לרוב חדלה להיות אקטואלית לפני שיהיה בידי בג"צ ספק לדון בה לגופה. עם זאת, ההחלטה היא בעלת אופי עקרוני ותופעל הלכה למעשה גם במצבים עתידיים בהם תתבקש הצעת אי אמון ע"י סיעת יחיד. הסתברות התרחשותה של בקשה זו היא סבירה ועל כן יש לדון בענין לגופו.
ג. להלן קבע בג"צ כי "סיעת יחיד" היא בגדר "סיעה" אשר לפי סעיף 36(א) לתקנון הכנסת רשאית להגיש הצעת אי אמון. בג"צ רשאי לפרש את תקנון הכנסת ופירושו עדיף על פני הפירוש של יו"ר הכנסת או ועדת הכנסת. החלטות ועדת הכנסת שאין סיעת יחיד בגדר סיעה לענין זה וכן הנוהג הפרלמנטרי המושרש בכנסת לענין זה אינם עדיפים על פירושו של בג"צ לסעיף בתקנון.
ד. להלן דן בג"צ בשאלת השפיטות של הנושא והתערבות בג"צ בפעולות הכנסת והגיע למסקנה כי במקרה הנדון הענין הוא שפיט ומצדיק את התערבות בג"צ בהחלטת יו"ר הכנסת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. שכטר לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיב. 1.8.85).
ב.ש. 713/85 - אדרי מכלוף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, חבלה בכוונה מחמירה, החזקה ושימוש בסם מסוג אדולן, אספקת סם כזה וקבלת דבר במרמה. הוא נעצר ביום 7.5.85 עד לסיום ההליכים נגדו. העבירות המיוחסות לעורר נעברו במחצית הראשונה של שנת 1984 אך העורר היה בחו"ל ונעצר עם שובו ארצה בפברואר 1985. ביוני 1985 עתר העורר לעיון חוזר בהחלטת המעצר, באשר, לטענתו, משפטו עשוי להתארך יתר על המידה משום שטרם התחיל משפטו של שותפו העיקרי, אחד פרטוש, שצריך להעיד במשפט העורר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה באשר סבר כי מוקדם לומר כי משפטו של העורר יתארך יתר על המידה. הערר נתקבל.
כאשר ביהמ"ש המחוזי נתן את החלטתו היה משפטו של העורר אמור להתחדש ביום 1.9.85 וביום 9.7.85 אמור היה פרטוש להיות מובא לביהמ"ש להקראת כתב האישום נגדו. ברם, ישיבת ההקראה לא נתקיימה בתאריך האמור ונדחה ליום 1.9.85. בנסיבות אלה ברור שלא ניתן יהיה להביא את פרטוש כעד למשפטו של העורר ביום 1.9.85 וקיימת סבירות נמוכה שניתן יהיה לסיים את המשפט של העורר תוך זמן סביר. בנסיבות אלה אין מנוס אלא לשחרר את העורר בערובה ובהגבלות תנועה מסויימות. (בפני: השופט ש. לוין. עו"ד זילברמן לעורר, עו"ד וסרקור למשיבה. 29.7.85).
ע.פ. 257/85 - ויקטור דיין ורחמים נחום נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בסחר בסמים כשהאישום מתייחס לכמות של 68 מ"ג הרואין לגבי המערער הראשון ו- 48 מ"ג לגבי המערער השני. המערער השני הורשע גם בהחזקת 4 גרם חשיש. המערער הראשון נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי והמערער השני נדון ל- 30 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי דן במפורט בכל הטענות שהעלה הסניגור בערעור, התחשב בהן וגזר מה שגזר. מדובר בסם מהסוג החמור והקטלני ביותר והעונש אינו חמור כל עיקר. שני המערערים הם בעלי הרשעות קודמות ולמערער השני יותר הרשעות מאשר לראשון. הסניגור ביקש לקזז תקופת מעצר של שני המערערים בגין תיק פלילי אחר שהוגש נגדם כשלבסוף יצאו באותו תיק זכאים. קיזוז כזה של מעצר בגין עבירה פלילית עם תקופת מאסר בגין הרשעה בעבירה אחרת אין לה מקום מבחינה משפטית לפי החוק המצוי וכך צריך להיות גם מבחינת החוק הרצוי. המחוקק נתן דעתו לסוגיה זו בסעיף 80 לחוק העונשין וקבע את ההסדר הרצוי והנכון. גם טענת אחידות העונשים אין לה מקום, שכן קיים הבדל מהותי בין שני המערערים הן מבחינת מספר העבירות שבהן הורשע כל אחד והן מבחינת ההרשעות הקודמות של כל אחד.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט אלון. עו"ד יעקב קמר למערערים, עו"ד גב. רות רבין למשיבה. 17.7.85).
ע.פ. 622/84 - רוני אליהו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הרעה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה.) המערער הורשע בעבירות של הריגה ובידוי ראיות ונדון ל- 12 שנים מאסר בפועל שמתוכן 10 שנים בגין עבירת ההריגה ו- 4 שנים שמתוכן שתיים חופפות בגין העבירה של הדחה בחקירה. המערער הודה שהשתתף יחד עם אחד בשם ניסים כהן בהריגתו של מיכאל בורמד. כתב האישום כלל אישום ברצח שהוחלף להריגה, וכן בוטל סעיף אישום בשוד. ביהמ"ש ציין בקשר לשינויים בכתב האישום כי התובעת ביקשה לתקן את כתב האישום כדי שהמערער יוכל להעיד בשני מקרים של שוד מלטשות יהלומים בנתניה. התובעת הוסיפה לי התביעה הרגישה
מחוייבות מוסרית מסויימת כלפי הנאשם כי הוא היה הראשון שהוביל את המשטרה לגופת המנוח. הסניגור טוען כי בנימוקים הנ"ל יש כדי להשפיע במידה רבה יותר על תקופת המאסר ולקצרה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מידת העונש נתונה לשיקולו של ביהמ"ש הדן בתיק ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב. ודאי שאין לומר כי בערעור דנא הועלה נימוק כלשהו שיצדיק התערבות כזו מצדו של ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד צ. אמיד למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 16.7.85).
ע.פ. 587+669/84 - בנימין בוכובזה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שהתנפל על אשה בת 76 שהלכה ברחוב, תקף אותה והוריד מצווארה בכח שרשרת זהב. הוא נדון לשש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות של התנכלות לקשישים וביצוע מעשי שוד ותקיפה כלפיהם רבו בתקופה האחרונה בצורה מדאיגה, ורק עונשים חמורים ומרתיעים יכולים להוות תגובה מתאימה לכך מטעם המערכת השיפוטית. כמו כן למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות, ברובן עבירות פריצה וגניבה, אך גם הרשעות של התנהגות פרועה וכן שוד. בינתיים הורשע המערער באישום נוסף בשל איומים וגניבה והוטל עליו עונש של מאסר חופף למאסר הנ"ל. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. עו"ד מלצר למערער,עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 23.6.85).
בג"צ 571+696/82 - יוסף מס ואח' נגד השופט בדימוס רובין ואח'
*פירוש סעיפים בחוק פינוי מפוני סיני (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה סמכויות של מורשים ליישובים חקלאיים לפי חוק פיצוי מפוני סיני וסמכות ועדת הערר כאשר שני המורשים לפי החוק אינם מגיעים לכלל הסכמה. מדובר בשאלה אם המורשים רשאים היו לנכות מתשלום מסויים את ההוצאה עבור עורכי דין ושמאים שמינו כלל יושבי היישוב כאשר העותרים סרבו להשתתף בהוצאות עורכי הדין והשמאי. השופט רובין, כועדת הערר, סבר שהענין נתון להכרעת המורשים וכשהם לא הגיעו לכלל הסכמה בדין הועבר הענין לועדת הערר, ולגופו של ענין סבר כי צדק המורשה שקבע כי יש לנכות מן הסכום את ההוצאות עבור עורך הדין והשמאי. עתירת העותרים לבג"צ נדחתה לאחר עיון ופירוש הסעיפים הנוגעים לענין.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד י. אלמוג ודורון לעותרים, עוה"ד חלמן וניארד למשיבים. 20.7.85).
בג"צ 731/84 - ד"ר עודד קריב נגד ועדת הכנסת ואח'
*החלטת ועדת הכנסת בערעור בחירות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שהוא בעל זכות בחירה לכנסת והצביע בבחירות לכנסת ה- 11 הגיש ערעור לכנסת על הוצאות הבחירות על יסוד סעיף 86 לחוק הבחירות לכנסת. טענתו היתה כי יש להחסיר מנדט אחד מסיעת הליכוד ולהוסיפו לסיעת תמ"י. בהתאם לנוהלים שנקבעו בתקנות לסדרי הדיון בערעורים על תוצאות הבחירות הועבר הדיון בערעור של העותר לועדת הכנסת. העותר הוזמן לועדה ובהופעתו העלה טענה דיונית מקדמית כי חברי הליכוד בועדת הכנסת צריכים לפסול עצמם מלדון בערעור מחמת האינטרס הישיר שיש להם בנשוא הערעור ובגלל פגיעה בכללי הצדק הטבעי וכן צריך לפסול עצמו נציג תמ"י בועדה. הועדה החליטה לדחות את טענת העותר ועתירתו לבג"צ נדחתה.
בג"צ קבע כי אין צורך להתייחס לשאלה אם יש לעותר מעמד בענין ואם רשאי בג"צ להתערב בפונקציה מעין שיפוטית של ועדת הכנסת. דין העתירה להדחות מן הטעם
שועדת הכנסת, כמוה ככנסת עצמה, הינה גוף פוליטי ואם צודק העותר שדין סיעת הליכוד להפסל שומה על בג"צ לקבוע שכל הסיעות המיוצגות בועדה, או רובן, פסולות מלדון בעניינו. לא זו בלבד שועדת הכנסת היא, לענין שמיעת הערעור, ידה הארוכה של הכנסת, אלא שלא ניתן להבחין בין סיעות המיוצגות בועדה שיש להן אינטרס ישיר בנשוא הערעור לבין סיעות שיש להן אינטרס עקיף בענין זה. לא מן הנמנע שבגלל שיקולים קואליציוניים ואחרים עשוי להפגע מבחינה פוליטית אינטרס של סיעה שעקב קבלת הערעור לא ינטלו ממנה מנדטים יותר מאשר אינטרס של סיעה שקבלת הערעור עשויה להשפיע על מספר המנדטים שלה.
(בפני השופטים: ש.לוין, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט לוין. העותר לעצמו, עוה"ד יאראק, גב' לויח. שטנגר וחזן למשיבים. 2.7.85).
ע.א. 519/82 - פקיד שומה נגד ישראל נחושתן
*קבלת ערעור מס הכנסה עקב אי הגשת נימוקי שומה ע"י פקיד שומה (הערעור נדחה).
ביום 3.1.82 הגיש המשיב ערעור מס הכנסה. המערער לא הגיש לביהמ"ש הודעה המפרטת את נימוקי השומה. והמשיב עתר ביום 12.3.82 לקבל את ערעורו. ביהמ"ש המחוזי הורה, באותו תאריך, על הזמנת בעלי הדין לדיון ועוד לפני שזה נתקיים, ביום 24.3.82, הגיש המערער את ההודעה המפרטת את נימוקי השומה. ביום 26.3.82 הגיש המשיב בקשה להארכת מועד להגשת ההודעה הנ"ל ובתצהיר שניתן כתמיכה לבקשה נטען כי המערער נזקק לצורך הכנת ההודעה לעותק הבקורת שנערכה ע"י אנשיו והעותק לא היה קריא ובינתיים חלף המועד. ביהמ"ש המחוזי סרב להאריך את המועד ונעתר לבקשת המשיב לקבל את הערעור. הערעור נדחה.
כשביקש המשיב לקבל את ערעורו, ביום 12.3.82, כבר חלף המועד להגשת הודעת נימוקי השומה והמשיב היה זכאי לקבל פסק דין המקבל את הערעור, כאמור בתקנה 7 לתקנות בתי המשפט (ערעורים בעניני מס הכנסה). בע.א. 329/81 החליט ביהמ"ש העליון ברוב דעות להחיל גם על ערעורי מס הכנסה את ההלכה שלפיה כל עוד לא ניתן פסק דין מחוסר הגנה, רשאי הנתבע להגיש כתב הגנה, אפילו עבר המועד להגשתו, ופסק דין לא ינתן נגדו. ברם, באותו ענין כבר נמצאו נימוקי השומה בתיק כאשר ביהמ"ש דן בבקשה לקבלת ערעורו של הנישום. כאשר עתר המשיב ביום 12.3.82 לקבלת הערעור קמה לו כבר זכות לקבלת הערעור מכח תקנה 7 לתקנות מס הכנסה וכשדן ביהמ"ש בבקשתו של המשיב כי הערעור יתקבל לא נמצאו בתיק נימוקי השומה. לפיכך צדק השופט בהחלטתו להתעלם מנימוקי השומה שהוגשו לאחר התאריך שבה עתר המשיב לקבלת פסק דין.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, וגב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין, הוסיפו השופטים ברק וגב' שטרסברג-כהן. עו"ד גב' א. אפעל-גבאי למערער, עו"ד ת. לרנר למשיב. 29.7.85).
ע.א. 662+663/83 - ד"ר יהודה שנהב ואסותא בע"מ נגד אלישע בע"מ
*מתן אימון בראיות
(הערעורים נדחו).
שני בתי החולים אסותא בע"מ ואלישע בע"מ היו בעלות המניות של חברת "אישפוז" שהיא חברה העוסקת בביטוח מחלות ותאונות והוקמה כמכשיר להפניית חולים לאישפוז בבתי חולים של בעלי מניותיה. לימים ביקשה אסותא להעביר את מניותיה וניהלה לוטם כך מו"מ עם אלישע. המחלוקת בין הצדדים היתה אם בשיחה מסויימת בין בעלי אסותא לבין בעלי אלישע סוכמה סופית העברת המניות תמורת סכום מסויים ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי קיבל כמהימנות את הראיות מטעם אלישע ודחה את העדויות מטעם אסותא וכן מטעם דר' שנהב שטען כי הוא רכש את המניות של אסותא בחברת אישפוז. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנתו לאחר ניתוח הראיות וההגיון שבהן וכן הנסיבות הכלליות של האירועים, וכמסקנותיו אין למצוא פגם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, טירקל. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מזרחי לשנהב, עו"ד י.כהן לאסותא, עו"ד ויסגלס לאלישע, עו"ד סלמון לאישפוז. 16.7.85).