ע.א. 476/82 - תדהר נגריה קואופרטיבית בע"מ בפירוק נגד צבי מרקוביץ
*ניגוד גרסאות בחוזה * קיזוז * פיצוי מוסכם(הערעור נדחה).
א. המערערת היא קואופרטיב, אגודה שתופית, העוסקת בנגרות, והמשיב היה אחד מחבריה הותיקים. בשנת 1978 נקלעה המערערת למשבר הן בשטח העסקים והן בשטח היחסים הפנימיים בין חברי המערערת שהיו אז ששה במספר. הועלו רעיונות שונים לפתרון הקשיים, הפתרונות לא התבצעו ואז הציע המשיב לרכוש את הנכס היחידי שהיה למערערת, מגרש בבת ים ובו מפעל המערערת. התמורה היתה צריכה לשמש לפדיון מניותיהם של החברים העוזבים. נחתם הסכם להעברת זכויות המערערת במגרש למשיב תמורת 750 אלף ל"י כאשר תנאי התשלום הם: במועד מתן יפו"כ נוטריוני 500 אלף ל"י,עד סוף חודש אוקטובר 1978 200,0000 ל"י, ועם המצאת האישורים להעברה בטאבו 50 אלף ל"י. כן נקבע פיצוי מוסכם במקרה של הפרה בסך 200 אלף ל"י. בד בבד נחתם זכרון דברים בין הצדדים שלפיו המשיב ישכיר את המגרש ובו המפעל למערערת. עד יום 31.10.78 שילם המשיב למערערת 500 אלף ל"י וקיבל יפוי כח בלתי חוזר שבו צויין כישולמה מלוא התמורה. המחלוקת בין הצדדים התעוררה לאחר מכן כאשר המערערת ביקשה לבטל את המכירה וטענה כי המשיב לא שילם את הסכום של 200 אלף ל"י, ואשר לטענת המשיב כי הוא צריך לקבל סכום זהה של 200 אלף ל"י כדמי פרישה עבור מניותיו, טענה המערערת כי לא היה הסכם שגם המשיב יפרוש ויקבל תמורה עבור מניותיו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב היה אמור גם הוא להמנות על החברים הפורשים ולפיכך לא צריך היה משלם את הסכום של 200 אלף ל"י שכן בו ביום צריך היהלקבל מהמערערת 200 אלף ל"י. לפיכך חייב את המערערת לבצע את העברת הנכס ע"ש המשיב ולשלם לו פיצויים של 200 אלף ל"י בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. כן חייב את המשיב לשלם למערערת סכום של 50,000 ל"י שנותר חייב אך את הסכום הזה לא הצמיד ביהמ"ש. הערעור נדחה פרט לכך שהוחלט כי הסכום של 50,000 ל"י יהיה צמוד.
ב. במחלוקת בין הצדדים אם גם המשיב היה אמור לפרוש ולקבל סכום של 200,000 ל"י עבור מניותיו, קיבל ביהמ"ש המחוזי את גירסת המשיב ובכך אין להתערב. ביהמ"ש סבר כי הסכום המגיע למשיב קוזז מהסכום המגיע ממנו וטענתו המרכזית של ב"כ המערערת היא כי דבר הקיזוז אינו מופיע בשום מקום בכתובים וכי ההלכה היא כי חזקהעל הסכם כתוב וחתום שהוא כולל את כל שהסכימו עליו הצדדים. אם דבר הקיזוז לא נזכר בהסכם סימן הוא שלא היה הסכם קיזוז. ברם, אין בכך כדי להושיע את המערערת. זאת משום שביום 31.10.78 היה המשיב חייב למערערת סכום של 200 אלף ל"י ובאותו יום היתה המערערת חייבת למשיב סכום של 200 אלף ל"י והמשיב בחר לשלם את חובו על דרך הקזוז וזאת היה רשאי לעשות, במסגרת סעיף 53 של חוק החוזים שכן נתמלאו כלהתנאים שבאותו סעיף. נתקיים התנאי הראשון של חיובים כספיים, החיובים הכספיים היו קצובים, הגיע מועד קיומם ונותרה שאלה אם נתמלא התנאי כי נמסרה הודעת קיזוז לצד שכנגד. טענת ב"כ המערערת היתה שלא ניתנה הודעת קיזוז כדין. יש לציין כי בחומר הראיות מצוי מכתב בכתב ידו של המשיב מיום 31.10.78 ובו נאמר כי מגיע למשיב מן המערערת 200 אלף ל"י לתשלום בתאריך 31.10.78 וכי סכום זה יכולה המערערת לזקוף על חשבון תשלום סך 200 אלף ל"י המגיע ממנו עבור רכישת הנכס. במכתב זה רואה ב"כ המערערת לא קיזוז אלא רק הצעת קיזוז למערערת, הצעה שנדחתה על ידיה. ברם, אין צורך בהצהרה מפורשת של קיזוז ודי בהבעת רצון המשתמעת מכללא,כגון האמירה שהמצהיר אינו חייב עוד דבר לצד שכנגד, או שהוא דורש ממנו את תשלוםההפרש בלבד.
ג. אשר לחיוב המערערת בתשלום סכום הפיצויים המוסכם של 200 אלף ל"י - טוען ב"כ המערערת כי פיצוי כזה מתוך סכום 750 אלף ל"י הוא בגדר קנס וביהמ"ש רשאי
להפחית או לבטל את הפיצוי כאשר המשיב לא טען ולא הוכיח נזק ממשי. כמו כן לא טען המשיב שיש לפסוק על סכום זה רבית והפרשי הצמדה וביהמ"ש פסק כך. הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה ומה גם שנקבע כי תשלום הפיצוי הוא בנוסף לזכות הביצוע בעין של החוזה. אם הסכימו הצדדים מראש על שעור הפיצויים יהיו הפיצויים כמוסכם עפ"י סעיף 15 של חוק החוזים (תרופות), ללא הוכחת נזק, אך ביהמ"ש רשאי להפחיתם אם מצא שנקבעו ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. אין די בטענה בעלמא כי הפיצוי גבוה מדי אלא על הטוען זאת להראות על יסוד הראיות כי הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק. המערערת לא עמדה בנטל זה ומכאן שדין הטענה להדחות. אשר לשערוך סכום זה ע"י הצמדה וריבית - גם בהעדר טענה בכתבי הטענות בענין פסיקת ריבית והצמדה, מדובר בסעד כללי שבימ"ש מוסמך לתתו בכל מקרה לפי שיקול דעתו ובכך אין להתערב. יש לציין כי המשיב תבע דמי שימוש ראויים בשל השימוש בנכס ע"י המערערת אך תביעתו נדחתה מאחר שנזקו של המשיב שנגרם ע"י ההפרה נבלע בפיצויים שנפסקו, ועל כך אין ערעור.
ד. נותרה לדיון קובלנת המערערת שביהמ"ש חייב את המשיב בתשלום 50,000 ל"י למערערת ללא הצמדה ובכך צודקת המערערת. קיימת פסיקה עניפה של ביהמ"ש העליון באשר לתשלום צמוד כשאוכפים ביצוע הסכם ואין כל הצדקה שלא להצמיד כאן את הסכום הנדון. טענת המשיב שהחלטת ביהמ"ש המחוזי היא צודקת כיון שלא זכה לדמי שכירות או דמי שימוש עבור הנכס אינה מבוססת, מאחר שנזק זה כבר נכלל במסגרת הפיצוי המוסכם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד ר. בלוךלמערערת, עו"ד צ. ברספלד למשיב. 18.7.85).
ע.א. 444/82 - בנק קונטיננטל לישראל בע"מ נגד נחום שייקביץ
*שירטוט שיק "למוטב בלבד" * היסב מגביל * כשלון תמורה(הערעור נדחה).
א. המשיב משך שיק לפקודת הנפרעת, השיק שורטט ונקבע בו כי הוא "למוטב בלבד". הנפרעת הסבה את השיק לבנק המערער כשההיסב היה בזו הלשון: "נא לשלם לפקודת בנק קונטיננטל לזכות חשבון 11455". חשבון זה הינו חשבונה של הנפרעת בבנק המערער. השיק חולל והמערער ביקש להפרע מהמשיב. ניתנה למשיב רשות להתגונן ובימ"ש השלום קבע כי: המערער קיבל את השיק מהנפרעת לבטחון חובותיה של הנפרעת למערער ולא לצרכי גביה בלבד; כי המשיב לא קיבל מהנפרעת את התמורה שהובטחה לו וכי התמורה נכשלה לחלוטין; כי אין להתייחס אל ההיסב כאל היסב מגביל וכל כולו לא בא אלא לצרכי זיהוי בלבד. כיון שכך קבע בימ"ש השלום כי המערער הוא האוחז כשורה וזכאי להפרע מהמשיב שאינו רשאי להעלות כנגד המערער טענה בדבר כשלון תמורה מלא. ביהמ"ש המחוזי שאליו ערער המשיב קבל את הערעור ברוב דעות. דעת הרוב היתה כי ההיסב הוא היסב מגביל ועל כן אין המערער אוחז בשיק כשורה ורשאי המשיב לעורר נגדו טענה בדבר כשלון התמורה. הערעור נדחה.
ב. לצורך הערעור יש לדון בהיסב מגביל השולל את בעלותו המלאה של הנסב בשטר. הנסב הוא אוחז בשטר ואחיזתו בו היא כדין אך אין לו בעלות מלאה בשטר. בעלותו אינה מלאה שכן אוחז הוא בשטר מכוח הרשאה של המסב ועליו לעשות בשטר כפי שהורשה. לעתים יהיה האוחז שומר בשטר כגון בהיסב במשמרת, לעתים יהיה שלוח של הנסב, כגון בהיסב לגוביינה ולעתים נאמן של המסב וכיוצא בכך. על כל פנים אינו הבעלים המלא של השטר, אלא מחזיק בשטר כדין מכח בעלותו של המסב. בהיסב רגיל מוטלת חבות אישית על המסב וכן בהיסב רגיל מעביר המסב את הבעלות המלאה בשטר. שתי תכונות אלה חסרות בהיסב המגביל. במקרה כזה אין המסב חב עפ"י השטר כלפי הנסב שכן
הסבת השטר לא באה להעניק לנסב קניין מלא בשטר. מכאן, שהיסב מגביל דומה להיסב ובו "תנייה מפורשת" שאין המסב חב עפ"י השטר. כן אין הנסב רשאי להסב את השטר אלא אם הורשה לכך במפורש, שכן זכות הבעלות היא בידי המסב. הנסב בהיסב מגביל בא מכוחו של המסב ומטעמו ואין לו משלו ולא כלום. על כן לא יוכל הנסב לרכוש מעמד של אוחז כשורה בזכות עצמו. אם בענייננו ההיסב הוא מגביל כי אז אין לו למערער יותר משהיה לה לנפרעת ודין טענתו של המשיב להצליח.
ג. המבחן להיותו של היסב מגביל הוא אם מלשונו עולה שאין הנסב רוכש בעלות מלאה בשטר אלא רוכש כח לעשות בשטר כמצוות המסב. מבחן זה צריך למצוא ביטוי בלשון ההיסב. אין היסב מגביל בע"פ. אם לשון ההיסב מבטא את ההגבלה, אין לשנות מכך כלפי העושה ע"י הוכחה כי כוונת המסב והנסב לא היתה להיסב מגביל וכל עוד לשון ההיסב לא שונתה כדין ממשיך ההיסב להיות מגביל. כאשר ביהמ"ש ניצב בפני מקרה גבולי, נקודת המוצא צריכה להיות שההיסב הוא "רגיל" וכי מטרתו היתה להעביר קנין מלא בשטר.
ד. ההיסב בענייננו הוא היסב מגביל. מלשון ההיסב נובע כי בנק קונטיננטל אינו רשאי לעשות בשטר כרצונו אלא עליו לזכות בדמיו את חשבונה של הנפרעת. אמת שמבחינת היחסים הפנימיים שבין הנפרעת למערער, יתכן ומטרת הזיכוי אינה אלא להשיב למערער הלוואה שנתן לנפרעת, אך דבר זה אינו גלוי על פני השטר. לא את סיבת העיסקה מבטא ההיסב אלא את מהותה, ומהות זו היא מתן הרשאה למערער לגבות את השטר ולזכות בדמי השטר את חשבון הנפרעת.
ה. כיון שהמסקנה היא שמדובר בהיסב מגביל והמערער אינו נהנה ממעמד של אוחז כשורה ואין הוא יכול מכח מעמדו להתגבר על טענת כשלון התמורה, אין צורך לבחון את השאלה אם אין מקום להגיע למסקנה דומה בשל עצם העובדה כי השיק נושא שרטוט "למוטב בלבד". לכאורה ניתן לומר כי שרטוט זה מהווה הוראה לבנק הגובה להעביר את כספי הפדיון לנפרע, ומכאן שבעלותו המלאה של הבנק הגובה מוגבלת, ואין הוא יכול להיות מטעם זה אוחז כשורה. שאלה זו נכבדה היא, אך אין היא מחייבת פתרונה כאן וניתן להשאירה בצריך עיון.
ו. ב"כ המערער העלה טענה נוספת, כי הנפרעת הסבה את השיק למערער בטרם נכשלה התמורה ועל כן אין לעורר כנגד המערער, אפילו אינו אוחז כשורה, טענת כשלון תמורה מאוחר יותר. טענה זו מעוררת בעיות לא קלות באשר לתחולת ההלכה על היסב מגביל, אך נראה כי אין צורך לדון בה, שכן לא הונחה לה תשתית ראייתית ראויה, היינו שסיחור השטר מהנפרע אל הנסב קדם לכשלון התמורה.
(בפני שופטים: ברק, ש. לוין, וייס. החלטה - השופט ברק. עו"ד דב פישלר למערער, עו"ד דניאל ריםלמשיב. 30.7.85).
ע.א. 790/81 - אמריקאן מיקרוסיסטאנס נגד אלביט בע"מ
*רשלנות בהספקת רכיבים פגומים למחשבים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערערת היא חברה בארה"ב המייצרת רכיבי זכרון למחשבים. המשיבה רכשה ממנה רכיבי זכרון למחשבים שהיא מייצרת בישראל. בדרך כלל סופקו למשיבה רכיבים מסוג מסויים באריזת קרמיקה. בשנת 1975 עברה המערערת לייצור אריזה שונה לרכיבים וב"כ המערערת היה בישראל ושכנע את המשיבה בדבר תקינות הרכיבים מהסוג החדש. המשיבה רכשה רכיבים מסוג זה והתברר כי קיימת רטיבות בתוך הרכיבים ונגרמו נזקים רבים למשיבה. זו הגישה תביעה נגד המערערת בגין נזקיה כשהיא מבססת את התובענה על דיני חוזים ודיני נזיקין. העילה בדיני חוזים מבוססת על קיומו של תנאי מפורש או תנאי מכללא שעל פיו התחייבה המערערת כי הרכיבים יהיו שימושיים לביצוע ייעודם כרכיבי זכרון במחשב, ולחילופין על תנאי מכללא בדבר השמישות
והסחרות של הרכיבים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה בהתבססו על העילה של הסכם מכללא ודחה את עילות התביעה בנזיקין. כפי שהסכימו הצדדים יש להחיל מבחינת קיומה של עילה בנזיקין את הוראות הדין הישראלי ובהתאם לכך קבע ביהמ"ש כי עילת תרמית לא הוכחה ובענין זה אין ערעור. ביהמ"ש גם דחה את עילת הרשלנות הנובעת מהיצג רשלני. טענת אלביט בענין זה היתה שהמצג של המערערת בענין פתרון בעיית הקורוזיה ברכיבי הזכרון היה היצג רשלני. ביהמ"ש לא קיבל טענה זו בהסתמכו על כר שבמצב הידע בענין הקורוזיה ברכיבים לא היתה זו רשלנות אם חשבו מומחי המערערת שהתגברו על הבעיות שעמדו בפניהם בענין זה. על יסוד העילה של הסכם מכללא חייב ביהמ"ש המחוזי את המערערת לשלם למשיבה סכום השוה ל- 1,112,000 דולר בצרוף ריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום פסק הדין. ערעור וערעור נגדי נתקבלו בחלקם.
ב. המערערת ביקשה לקעקע את הבסיס לחיובה על יסוד הסכם או הסכם מכללא אך ביהמ"ש העליון החליט שאין צורך לדון בשאלה זו שכן לא צדק ביהמ"ש המחוזי לענין עילת הרשלנות שהעלתה אלביט. כשבוחנים קיומה של עילת רשלנות בגין היצג רשלני במהלך מו"מ יש לבחון אם הוכח היצג של עובדות, אם ההיצג לא היה מהימן, או האם בזהירות ובשקידה ראויים היה על מציג העובדות לדעת שההיצג אינו מבוסס, האם היה עליו לצפות כי הצד האחר למו"מ יסתמך על דבריו ויפעל, ואם יפעל כך האם עלול להגרם נזק, האם בפועל הסתמך הצד השני על ההיצג הרשלני וכתוצאה מכך נגרם לו נזק. כשבוחנים את הנושא בענין שלפנינו המסקנה היא כי היה היצג רשלני המקים עילת נזיקין במקרה דנא. יש לקבל את הערעור הנגדי בענין ריבית כאשר ביהמ"ש פסק ריבית על הסכום שחייב מיום הגשת התביעה ויש לפסוק את הריבית מיום הוצאת ההוצאות. מאידך יש לקבל את הערעור של המערערת לענין גובה ההוצאות בביהמ"ש המחוזי ולהקטינן במקצת (נפסקו 500 אלף שקלים ע"י ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון הפחית את הסכום ל- 400 אלף שקלים נכון ליום פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי).
ג. לענין הסכום שנפסק עשו ב"כ הצדדים את החישובים שלפיהם ניתן לבסס את התביעה והתברר בחישובים ההדדיים כי אין המערערת חייבת אלא כ-700 אלף דולר. על כן הוקטן הסכום שחוייבה בו המערערת.
(בפני השופטים: ש.לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד נבט למערערת, עו"ד ר. בכרלמשיבה. 18.7.85).
ע.פ. 614/85 - חיים לואיס וייל נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה(ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
א. החלטתו של ביהמ"ש לקבל ראיות נוספות או לדחות בקשה לקבלת ראיות כאלה אינה מולידה עילה לפסילתו של השופט. תהליך קבלת הראיות עומד לביקורת ערכאת הערעור, אם מוגש ערעור, ובדומה למהלכים דיוניים אחרים אין להעלותו בהקשר לבקשה לפסילת שופט. על אחת כמה וכמה כשמדובר במשפט שנסתיים ואשר פסק הדין עומד להינתן כבר. ביהמ"ש נהג בדרך הנכונה כאשר סרב לעיין בראיות לפני שדן בבקשה לגופה. ביהמ"ש אינו צריך לקבל לידיו את הראיות הנוספות שקבלתן מתבקשת, בטרם החליט על קבלתן, שהרי אחרת יהיה מודע לתוכן הראיות לפני שהחליט לקבלן.
ב. הסניגורית התרעמה על כך שביהמ"ש נהג כבעל דין לאורך כל הקו, אך כשנתבקשה להדגים את טענתה הכללית הסתבר כי כל שיכלה ליחס לביהמ"ש הוא כי החליט מעת לעת בענין הרלבנטיות של שאלה זו או אחרת ובענין הרלבנטיות של עדות פלונית. דברים אלה הם בתחומו של ביהמ"ש ובאחריותו. לא כל דבר שמבקש עד להשמיע בביהמ"ש נוגע להליך שמתנהל אותה שעה וביהמ"ש רשאי להקפיד על כך שזמנו של
ביהמ"ש יוקדש לנושא שלפניו. מכל מקום, לו גם היתה מתעוררת השאלה אם בדין נפסלה שאלה פלונית לא היה בכך כדי להצביע על עילה לפסלות השופט. זו שאלה דיונית וניתן לבחון אותה ע"י ערכאת הערעור.
ג. הועלתה טענה כללית שביהמ"ש נהג כביכול באופן עויין אך מי שבודק את החומר אינו מוצא סימוכין לטענה האמורה . עצם העובדה שטענה זו הועלתה רק עם גמר המשפט יש בה כדי לערער אמינותה. טענת פסלות יש להעלות, לפי החוק, מיד לאחר שנודעה לבעל הדין עילת הפסלות. ברם גם ללא קשר להגבלה הדיונית עפ"י החוק יש בהשהיית העלאתה של הטענה משום ערעור אמינותה. המערער לא ויתר על שום צעד אפשרי שבעזרתו יוכל לקדם את עניינו בביהמ"ש, וזו זכותו, ועל כן אין להבין מדוע יראה לוותר על העלאת טענה בדבר משוא פנים אם נתקל בתופעה זו באמת ובתמים.
ד. הסניגורית טענה כי ביהמ"ש גילה משוא פנים במנותו אחד מהפרקליטים בפרקליטות המדינה כמתרגם למערער. גם טענה זו צריך היה להעלות בזמן המתאים כשהמערער נוכח לדעת שנעשה מינוי כאמור. מבחינה עניינית יש גם לראות בכך טענה דיונית שאינה קשורה כלל לשאלת משוא הפנים ולא כאן המקום להעלותה אם בכלל. אכן, מובן שפרקליט של בעל הדין שכנגד איננו צריך לשמש כמתורגמן, אך במקרה שלפנינו היה המערער מיוצג ע"י מי שדובר את לשונו, וגם הוא עצמו כנראה אינו זר לחלוטין לשפה העברית. משלא התייצב מתורגמן במועד פלוני, התנדב אחד הפרקליטים, שלא הופיע באותו משפט, לשמש כמתורגמן והמערער קיבל זאת אז בסבר פנים יפות. העלאת נושא זה כעילת פסלות בשלב הנוכחי בתום המשפט, מבלי שניתן להצביע על פגם בתרגום עצמו, היא בגדר שימוש לרעה בהליכי המשפט.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מארא וולפיש למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 7.8.85).
בג"צ 81/85 - חסיד אליהו נגד מינהל מקרקעי ישראל
*ביטול מכרז למכירת מקרקעין ע"י המינהל(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותר נטל חלק במכרז למכירת מקרקעין של המינהל ולדבריו הגיש את הצעת המחיר הגבוהה ביותר ולמרות זאת לא זכה במכרז. עמדת המינהל היתה כי אף אחד מן המשתתפים לא זכה במכרז מאחר והמחיר שהציעו היה נמוך במידה לא מועטה מן ההערכה של השמאי הממשלתי. לטענת העותר לא ניתן היה להסתמך על הערכת השמאי הממשלתי שכן זו לא פורסמה מראש כפי שהיה נהוג בעבר במכרזי המינהל, ונוסף לכך אם הוחלט שלא לפרסם את הערכת השמאי לפני המכרז גם לא צריך היה להסתמך עליה לאחר פתיחת המכרז. העתירה נדחתה.
ב. בעבר היה נהוג לפרסם את הערכת השמאי לפני המכרז ואילו במכרז הנדון ובמכרזים נוספים שפורסמו באותה עת לא פורסם המחיר, מאמר והמשיב סבר שאין לקבוע מחירי מינימום, עקב המדיניות שביטויה בתקנות שעת חירום (יציבות מחירים במצרכים ושירותים). בין אם התחייב הדבר מן התקנות ובין אם לאו, אין לגלות באי פרסום מחיר מינימלי פגם הפוסל את המכרז. פרסום ההערכה אינו מיסודות המכרז או מן העקרונות הבאים להבטיח ניהול תקין של המכרז. אי הבאת המחיר בשל טעמי מדיניות כלליים אין בו על כן סטיה מנורמה הקובעת חוקיות או הגינות המכרז.
ג. אשר לטענת העותר כי אם הוחלט שלא לפרסם את הערכת השמאי לא צריך היה להסתמך עליה - יש שוני בין פרסומו של מחיר שיש בו השלכה על רמת המחירים והיוקר לבין הערכה עניינית של בעל רכוש השוקל אימתי ובאלו נסיבות עליו למכור רכושו. הסתמכות על הערכת השמאי נובעת מן הרצון לשמור על רכוש הצבור ולנהלו כנאות, וכפי שהעותר לא היה מוכר רכושו בלי לבדוק מחירו בשוק, כך גם אין חובה על הצבור להעביר את רכוש הכלל לידיים פרטיות בלי לבדוק אם הדבר נעשה במחיר ראוי.
ד. העותר העלה טענה מרחיקת לכת שעניינה פגיעה בהגינות המכרז. לדבריו לא הוגשה ההערכה של השמאי אלא לאחר שנפתחו המעטפות ע"י ועדת המכרזים, וההערכה היתה איפוא בגדר חרושת שמועות שלאחר מעשה, שנבנתה באופן מלאכותי כדי לשלול מן המתחרים את הסיכוי לזכות במגרש. מתברר כי טענה זו מופרכת מיסודה והועלתה כניחוש ללא בדיקה עניינית מוקדמת כפי שמתחייב כאשר עורך דין מבקש להעלות בפני בג"ץ טענה חמורה ומרחיקת לכת. עפ"י התצהיר שהוגש מטעם המשיב הושמה הערכת השמאי לתיבת ההצעות במועד גמר התחרות ונפתחה יחד עם המעטפות של המציעים, כך שלא היתה לשמאי ידיעה מה המחיר שהציעו המשתתפים במרכז. ראוי שלשכת עורכי הדין תתן דעתה אל הצורך לדון במסגרת כללי האתיקה שלה בשאלה מה הבדיקה המקדמית המתחייבת או מה היסוד המינימלי הדרוש לפני שפרקליט מעלה האשמה במעשה מרמה נגד בעל הדין השני.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהושע קרמר לעותר, עו"דמנחם מזוז למשיב. 29.8.85).
בר"ע 439/85 - מדינת ישראל נגד איתן רז
*התערבות ביהמ"ש בעונש פסילה שלנהג עבריין(הבקשה נדחתה).
א. המשיב הואשם בנהיגת רכב משא בדרך שאינה עירונית במהירות של 91 קמ"ש, הוא הודה בעובדות וביקש כי יצרפו שני תיקים נוספים של עבירות תנועה שהיו תלויים ועומדים נגדו. ביהמ"ש לתעבורה גזר למשיב קנס של 50,000 שקלים, פסל אותו מנהיגה לחמש שנים והפעיל באופן חופף פסילות על תנאי שהיו תלויות ועומדות נגדו. ביהמ"ש המחוזי שאליו ערער המשיב נתן דעתו להרשעות הקודמות המרובות של המשיב וציין מפורשות כי תוך השנתיים האחרונות הורשע המשיב בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, עקיפה כשהדרך לא פנוייה ועוד, והוטלו עליו פסילות לתקופות קצרות ואף פסילות על תנאי שחלקן הופעל עתה באופן חופף, אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי עונש הפסילה של חמש שנים חורג בחומרתו מרמת הענישה המקובלת וכי חריגה זו מצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. לפיכך החליט להעמיד את הפסילה בפועל על שנתיים ושלוש שנים נוספות תהיינה פסילה על תנאי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה תוך שביהמ"ש העליון ציין כי ביהמ"ש המחוזי טעה בהחלטתו.
ב. המשיב עובד בנהיגה ועל כן הוא חשוף יותר לפקוח ולביקורת אכיפת דיני התעבורה, אך יש באופיין של העבירות שנעברו על ידיו בעבר כדי להצביע על כך שהוא חטא פעמים רבות בנהיגה בלתי זהירה. בימ"ש השלום רשאי היה לאבחן בין מי שעובר עבירה כלשהי לראשונה לבין מי שרשימה ארוכה של הרשעות קודמות מאחוריו. ביהמ"ש גם צריך להביא בחשבון כי אמצעי הענישה שננקטו בעבר לא השפיעו את השפעתם המרסנת וכי דרושים אמצעים חריפים יותר כדי לנסות ולהשפיע על דרך התנהגותו של המשיב בעת שהוא נוהג ברכבו.
ג. ערכאת הערעור אינה מופקדת על תיקונו של כל עונש השונה מזה שאותו היתה מטילה ערכאת הערעור עצמה אילו ישבה כערכאה ראשונה. אי די בכך כי ערכאת הערעור סבורה שהעונש חורג במידה זו או אחרת ממה שנראה לה כהולם. רק סטיה מהותית מן המידה הסבירה או התעלמות ממרכיב משמעותי שצריך היה להביא בחשבון היא שעשויה להצדיק את התערבות ערכאת הערעור. במקרה זה ראה בימ"ש השלום להטיל עונש חמור יותר מן הרגיל והמקובל, ודי בנסיבותיו העובדתיות של המקרה כדי להסביר מדוע נקט את דרך הענישה המתוארת ומדוע יש בהתערבות של ביהמ"ש המחוזי כדי להחליש באופן מהותי את הכוח המרתיע של הענישה בתחום עבריינות התנועה.
ד. ביהמ"ש המחוזי ביקש להקפיא את רמת הענישה במתכונת מקובלת כביכול, מבלי לתת דעתו לכך שיש לאבחן בין מקרה למקרה וכי יש ועולה הכרח לנקוט באמת מידה
מחמירה יותר, כאשר מתברר שהעונשים הפכו לשיגרתיים או כי מיצו את עצמם ואינם משיגים את האפקט הדרוש. בתי המשפט לתעבורה הוקמו כדי לנסות ולהשפיע על רמת ההתנהגות בדרכים והתגובה העונשית חייבת לנבוע באופן תמידי ושוטף מהתייחסות למשמעותו של העונש לאור המציאות בתחום התעבורה בה אנו חיים. מידת העונש המתאימה מושגת ע"י שקילת כל הנתונים הרלבנטיים וככל שחומרת העבירה עולה כך גם נסוג המשקל היחסי של נסיבותיו האישיות של הנאשם. קיים כוח מרתיע רב בפסילה בפועל המרחיקה נהגים בלתי זהירים מהכביש ובמקרה כגון זה שבפנינו יש לשוב ולהדגיש כי אין דנים בנתונים סטטיסטיים יבשים אלא במאמץ חיוני שנועד ליצור מחסומים יעילים בפני התנהגות המסכנת את המשתמשים בדרכים. הרחקתו של נהג בלתי זהיר מן הכביש הוא אמצעי חמור, אך הוא מבטיח תוצאה מיידית לענין משקלו המרתיע של העונש יש להביא בחשבון לא רק את מה שנגזר בעבר אלא גם מה יביא לתוצאות הדרושות בהווה ובעתיד.
ה. לאור הנ"ל לא היה מקום להתערבות ביהמ"ש המחוזי במידת העונש, אך הדגשתם ופירוטם של הנימוקים בהחלטה זו יש בהם כדי להבהיר את עמדת ביהמ"ש העליון בנושא גם מבלי שהענין יבוא בפני ערכאה נוספת לדיון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה מרגלית למבקשת, עו"ד ריבה ניב למשיב. 15.8.85) .
בג"צ 574/82 - ריימונד אל נאוואר נגד שר הבטחון ואח'
*תפיסת רכוש של אש"פ ע"י צה"ל בלבנון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עתירה זו עניינה הציוד, המכונות והמלאי של מפעל לייצור מוצרי פלסטיק שפעל בכפר נעמה שבלבנון, ואשר נתפסו ע"י כוחות צה"ל בעקבות מבצע של"ג. העותר הוא תעשיין בענף הפלסטיקה ולטענתו רכש את תכולת המפעל. מסתבר כי המפעל היה שייך לארגוני המחבלים הפלשתינאיים, היה ממוקם בבנין שבו היו למחבלים מפעלים נוספים, ולמעשה נחתם הסכם הרכישה ביום 7.8.82, היינו לאחר שכבר נתפס המקום ע"י צה"ל. המסמך הראשון שבידי העותר נושא תאריך של יום 25.6.82, היינו כשלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה ובו אכן מדובר על קשיים כלכליים של המפעל. צה"ל תפס את הרכוש כרכוש אוייב והעותר טען כי הוא רכש אותו ויש להחזירו לו. עתירת העותר נדחתה.
בג"צ דן בשאלה העובדתית מתי החל המו"מ בין העותר לבין הבעלים של המפעל, מה היה מעמדו העובדתי של הרכוש בעת שהעותר ביקש לרכוש אותו כטענתו, כללי המשפט הבינ"ל הפומבי באשר למעמדו המשפטי של השטח בו נמצא הרכוש, ומה הזכויות של כוח צבאי לגבי מטלטלין בשדה קרב ובשטח כבוש, וכן נדונו בבג"צ המסקנות המשפטית בעקבות יישומם של כללי המשפט הבינ"ל לעובדות שבשטח. בג"צ הגיע למסקנה שלא נוהל מו"מ בקשר למכירת המפעל לפני תחילת מבצע של"ג, וכי כאשר העותר התיימר לרכוש את המפעל כבר חלש צה"ל על המבנה כולו שהיו בו שניים ממפעלי ארגון החבלה. כן הגיע בג"צ למסקנה כי צה"ל יכול היה לתפוס מפעל תעשייתי שבבעלות אש"ף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, בייסקי ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ירון רבינוביץ ואביגדור פלדמן לעותר, עו"ד ראנטו יאראק למשיבים. 11.8.85).
בג"צ 348/85 - מפלסות ניניו בע"מ ואח' נגד מחלקת עבודות צבוריות ואח'
*ביטול מכרז לביצוע עבודות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה הוציאה מכרז ובהתאם לתנאיו רשאית היתה לבטל את המכרז כולו או מקצתו "לפי שיקול דעתה". המשיבה אכן ביטלה את המכרז ועתירת העותרת לבג"צ נדחתה. מע"צ נטלה על עצמה סמכות רחבה לביטול המכרז ואין פירוש הדבר שמותר למע"צ להשתמש בסמכות זו בדרך פסולה או בחוסר סבירות קיצוני. ברם, ועדת המכרזים החליטה על ביטול המכרז הואיל וכל ההצעות,
לרבות הצעת העותרים שהיתה הזולה מכולם, עולות על האומדן בשיעור של יותר מ-%25. הצעת העותרת עולה על הגבול שהציבה לעצמה המשיבה ולפיכך אין לבוא בטרוניה עם המשיבה שביטלה את המכרז.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, בן דרור. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת.עו"ד לוי לעותרת, עו"ד צור למשיבה. 27.8.85).
בג"צ 174/85 - גאלב חאג' עלי חסן נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש ואח'
*סמכות לעצור שופט המכהן באזור יו"ש (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר, נשיא ביהמ"ש לערעורים באזור יו"ש, נעצר בחשד לעבירות שוחד. מעצרו הוארך על ידי ביהמ"ש הצבאי ובעתירה מבקש העותר לשחררו, שכן לדעתו חל על מעצרו החוק הירדני בדבר אי תלות השיפוט, שלפיו אין לעצור שופט אלא לאחר קבלת אישור מהמועצה השיפוטית. המשיבים סברו כי על הנושא חל סעיף 78 בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) המעניק סמכות מעצר לחייל ולבית משפט צבאי, והצו אינו מסייג את סמכות המעצר כשהנעצר הוא שופט. בג"צ קבע שעל הענין חל הצו בדבר הוראות בטחון ודחה את העתירה.
הצדדים חלוקים ביניהם אם קיימת סתירה בין הוראת הבטחון לבין חוק אי תלות. ב"כ העותר סבור כי כל עוד ניתן ליישב בין שני דברי החקיקה אין לעמת ביניהם, ולדעתו שתי ההוראות יכולות לדור בכפיפה אחת. לעומתו סבור ב"כ המשיבים כי בין שתי ההוראות קיימת סתירה ועל כן יד תחיקת הבטחון על העליונה. הכל מסכימים כי הצו בדבר הוראות בטחון כוחו עמו לשנות את חוק אי תלות השיפוט אך השאלה אם הוא עשה כן. חוק אי תלות השיפוט חל על פי פירושו על כל מעצר וכולל מעצרו של שופט ויהא מקור הסמכות לכך אשר יהא, והשאלה היא אם תחיקת הבטחון צמצמה במשתמע את תחולתו של חוק אי תלות השיפוט למעצרים אזרחיים בלבד. על שאלה זו יש להשיב מתוך עיון בלשון הצו ועל רקע מטרתו, ואם בודקים את הרקע התחיקתי של הצו עולה שאכן הוא בא לצמצם את חוק אי תלות השיפוט והוא חל גם על שופטים.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, וייס . החלטה - השופט ברק. עוה"ד א. רמתי מ. חשין וצ. אגמון לעותר,עוה"ד רנטו יאראק למשיבים. 12.8.85).
ב.ש. 542/85 - רבקה פומרנץ ואח' נגד קרדומיס דוד
*בקשה כי ביהמ"ש העליון יאכוף פס"ד (בקשה לאכיפת פסק דין - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש העליון קיבל ערעור המבקשות על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והורה על הריסת קיר מריבה. עתה הגישו המבקשות בקשה לכפות על המשיב במאסר או בקנס ביצוע פסק הדין והבקשה נדחתה. דינה של הבקשה להתברר בביהמ"ש המחווי. בקבלו את הערעור עשה ביהמ"ש העליון את מה שביהמ"ש המחוזי צריך היה לעשות והליכי אכיפה על פסה"ד צריכים להתברר בבימ"ש קמא.
(בפני השופטים: ש לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד ר.לב למבקשים, עו"ד שידלובר למשיב. 8.8.85).
ב.ש. 786/85 - בוני לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בקשירת קשר ליבוא מספר ק"ג הירואין מטורקיה לישראל כאשר חלק מהכמות אמנם יובא. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העותרת עד תום ההליכים והערר נדחה. בידי התביעה ראיות מספיקות לכאורה לביסוס האישומים נגד העוררת. עבירות של יבוא וסחר בסמים מסוכנים, ובמיוחד סם קטלני כמו הרואין, מצדיקות ומחייבות בדרך כלל מעצר הנאשמים עד תום ההליכים כשיש ראיות לכאורה נגדם. לפיכך, למרות שאין לעוררת עבר פלילי בדין נקבע דבר מעצרה.
(בפני: השופט בך. עו"ד אורי רון לעוררת, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 22.8.85).
ב.ש. 804/85 - מחמוד ופואד עיטא נגד מדינת ישראל
*דיון במעצר עד תום ההליכים ללא הופעת סניגור בעבירה המחייבת מינוי סניגור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש).
העוררים הואשמו בעבירות חמורות שאחת מהן היא שוד, עבירה המחייבת התייצבות סניגור המגן על הנאשם. הדיון בבקשת המעצר התקיים שלא בנוכחות סניגור. בינתיים מונה לעוררים סניגור שבפיו השגות וטענות באשר להליכי החקירה, מסדרי הזיהוי, ומשקלן של הראיות המצויות בידי התביעה, כאשר לדעת הסניגור היה בראיות כדי להכריע את הכף לטובת העוררים ולהביא לשחרורם. טענות הסניגור כבדות משקל הן וראוי היה שתתלבנה באופן ממצה בפני הדרגה הראשונה. השופט היה מטיב לעשות אילו לא דן בבקשת המעצר לגופה לפני שהעוררים יוצגו על ידי סניגור. בדיעבד, מסתבר כי העדר סניגור פגם ביכולת העוררים להציג את גירסתם. אי לכך הוחלט להחזיר את הדיון לביהמ"ש דלמטה כדי שהבקשה תדון מראשיתה. במסגרת דיון זה שאיננו בבחינת עיון מחדש על המגבלות הכרוכות בכך, יוכל הסניגור לפרוש את יריעת גירסתו ולטעון את טענותיו במלואן.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שרון לעוררים, עו"ד כהן למשיבה. 20.8.85).
ב.ש. 799/85 - אברהם סקאפי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחר בסמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלושה נאשמים הואשמו בסחר בהרואין ובעוד העורר נעצר עד גמר ההליכים שוחררו שני הנאשמים האחרים. טענת העורר היא כי יש לשחררו באשר אין ראיות הקושרות אותו לעבירה, ובעיקר משום שהופלה לרעה בהשוואה לאחרים. הערר נדחה.
ביהמ"ש דלמטה סבר כי בפניו מערכת ראיות שיש בה כדי להרשיע את העורר בעבירות שיוחסו לו, ואין הצדקה להתערבות ביהמ"ש העליון בענין זה. אין גם בסיס לטענת ההפלייה, שהרי טענה זו יכולה להשמע כאשר נקבע דין שונה בין שווים מכל הבחינות. לעורר 10 הרשעות קודמות בגין מספר רב של עבירות שביצע ובכללן עבירות סמים ואילו לנאשמים האחרים עבר נקי פרט לאחד שיש לו הרשעה קודמת יחידה בעבירה קלת ערך משנת 1977. כתב האישום מייחס לעורר מעורבות בשלושה מקרים של סחר בסמים בעוד הנאשמים האחרים מעורבים רק בחלק מהמעשים. די בהבדל זה כדי להשמיט את הבסיס מטענת האפלייה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שאול לעורר, עו"ד י.כהן למשיבה. 20.8.85).
ב.ש. 729/85 - אררט חברה לבטוח בע"מ נגד אברהם כץ
*בקשה להעברת דיון מבאר שבע לתל אביב (בקשה להעברת דיון מביהמ"ש המחוזי בב"ש לביהמ"ש בתל אביב - הבקשה נדחתה).
מקובל על ביהמ"ש העליון בצוק העתים כי אין להעביר תיקים תלויים ועומדים מבית משפט שתעסוקתו היחסית מועטת יותר, לבימ"ש אחר בו יהיה משך הזמן בו יצפה התיק לטפול, רב יותר במידה ניכרת. בשל טעם זה אין להיענות לבקשה להעביר את התיק דנא מביהמ"ש המחוזי בב"ש לביהמ"ש המחוזי בתל אביב.
מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, יש לציין כי צד המבקש לטעון שמאזן הנוחות נוטה לטובת בקשתו בשל כך שעדיו הם תושבי אזור אחר, חייב לפרט שמות העדים ומקום מגוריהם או מקום עבודתם לפי הענין.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. רסלר למבקשת, עו"ד דן מור למשיב. 21.8.85).
ע.פ. 50/85 - יצחק דוידוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על סמך עסקת טיעון הציעה פרקליטות המדינה כי יוטל על המערער מאסר ל- 3 חודשים בלבד וכן מאסר על תנאי באשמה של השמטת הכנסות משך כמה שנים. יחד עם זאת ביקשה התביעה שביהמ"ש יטיל על
המערער קנס מירבי. המערער הודה בהשמטות המפורטות בכתב האשום והוא נדון לשלושה חדשים מאסר כאמור וכן לתשלום קנס של 20 מליון שקל. עתה טוען סניגורו כי למעשה, לאחר בדיקה יסודית, מתברר שההשמטות בפועל נמוכות בכ-%20 מהסכומים בהם הודה המערער ועל יסוד זה הוא מבקש להסתפק בקנס של 16 מליון שקל שאותו כבר הספיק לשלם ולוותר על העודף המגיע לכדי ארבעה מליון שקל. הערעור נדחה. לא היה מה שימנע בעד המערער לשקול היטב את צעדיו בטרם הודה. על ידי העיסקה השיג הישג נכבד שהתבטא ב- 3 חודשי מאסר בלבד שאותם ריצה בעבודות חוץ. שלטונות המס לא השתכנעו שיש אמת בגירסתו החדשה של המערער. אין הוא יכול ליהנות מחלק של העיסקה ולתקוף בשלב זה את חלקה האחר, היינו גובה הקנס.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בן דרור. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נשר למערערת, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 12.8.85).
ע.פ. 526/85 - משה חיון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
ביום 15.5.84 הורשע המערער בעבירה של התפרצות ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המערער הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והופעל בחופף מאסר של שנתיים שהיה תלוי ועומד נגד המערער. ביהמ"ש המחוזי הניח כי המערער עומד לפתוח דף חדש בחייו ולפיכך הקל בעונשו כאמור. כתוצאה מכך החליטה ועדת השחרורים לשחרר את המערער ברשיון ביום 6.7.85. מתברר שנגד המערער היה תלוי ועומד תיק נוסף שהוגש בשנת 1981 בעבירה של התפרצות וגניבה שבוצעה עוד בנובמבר 1980. בגין עבירה זו נדון המערער לשנתיים מאסר שמתוכן שנה אחת לריצוי בפועל. הערעור נתקבל.
הסניגור אומר כי בטעות לא צורף התיק הנדון להליך בתיק הפלילי האחר ומאחר ומדובר בעבירה ישנה, יש להניח שביהמ"ש לא היה מטיל על המערער עונש חמור יותר משהוטל עליו לו צורפה העבירה הנוספת לתיק ההוא. בנסיבות המיוחדות של המקרה יש מקום לאמץ את טענות הסניגור ולא להכשיל את הנסיון לאפשר למערער לפתוח דף חדש בחייו. בנסיבות אלה נתקבל הערעור ותקופת המאסר בפועל שהוטלה על המערער תהיה חופפת את תקופת המאסר שהוטלה בתיק השני.
(בפני השופטים: ש.לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' יוספה טפירו למשיבה.13.8.85).
עש"מ 5/85 - מדינת ישראל נגד ג'ון מגדלני
*טענת התיישנות (הערעור נתקבל).
סעיף 64 לחוק שרות המדינה (משמעת) קובע כי לא יינקטו אמצעי משמעת נגד עובד מדינה על עבירה שנודעה לשר, למנכ"ל או לנושאי תפקיד נוספים שנה או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני הגשת תלונה לפי סעיף 22 לחוק. הוראת חוק זו קובעת תקופת התיישנות קצרה יותר מזו המקובלת על פי דיני העונשין הכלליים, ותחילת מרוץ הזמן, היא מסירת הידיעה על העבירה למישהו מבין נושאי תפקיד כאמור. במקרה שלפנינו נמסרה הודעה על העבירות לנושא תפקיד מינהלי שאינו בין המנויים בסעיף 64, והלה אף הגיש תלונה תוך התקופה הקבועה בחוק, אך לדעת הרוב בבית הדין למשמעת לא היה במסירת הידיעה לנושא התפקיד הנ"ל משום העברת מידע למי שנקבע לכך בחוק והטיפול בענין ע"י מי שלא היה מוסמך לכך חוסם מראש כל פעולה ע"י נושא תפקיד המוסמך לכך כאשר הענין יוודע לו. כיוון שכך, סבר ביה"ד שאין לדון בקובלנה. הערעור נתקבל. החלטת ביה"ד אינה מתייחסת להתיישנות אלא למניעה להגיש תלונה בשל אי מסירת הידיעה לאחד מאלה המנויים בסעיף 64, אך גישה זו אין לקבל.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה מרגלית למערערת, עו"ד א. לפידות למשיב. 16.8.85).
בר"ע 442/85 - שמעון פרץ ואח, נגד אורה פרץ ואח'
*התייחסות לחוות דעת שניתנה במשפט שהופסק ע"י התובע , בתביעה חדשה שהגיש (הבקשה נדחתה).
משהורשתה המשיבה הראשונה (בשעתה - התובעת) לחזור בה מתביעתה הקודמת, יש לראות אותה תביעה כמחוקה לכל דבר וענין. אכן, אם אחד העדים שהעידו שם יעלה על דוכן העדים, או שתוגש חוות דעת של מומחה, ניתן יהיה להשתמש בחומר הקודם בחקירת שתי וערב כדי לגלות סתירות ולערער מהימנות. כמו כן יתכן שניתן לתקוף את היקף התביעה על דרך השוואה עם מה שנתבע בהזדמנות קודמת. אולם, לעיצומו של ענין מדובר עתה בתביעה חדשה לחלוטין ולפיכך אין יסוד לטענה כאילו יש להחזיר על כנה את חוות הדעת של המומחה מטעם בימ"ש השלום בתביעה שנמחקה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 16.8.85).
בר"ע 359/85 - טרזה קוך ואח' נגד ברוך קוך
*טענה נגד הסכם ממון בין בני זוג שאושר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
ספק אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג ע"י שופט, דיין או עורך נישואין, בלי שערערו על פגם שנפל בהליך האישור, יכול בן זוג להישמע בטענה שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, שלא מרצונו הטוב והחפשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה הבא לפי עצם טיבו וטבעו להבטיח שבני הזוג יבינו היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון. ברם אין ההכרעה בשאלה זו חיונית כדי לפסוק בערעור ולכן אין להעלותה.
תפקידו של נותן האישור, ויהא זה שופט, דיין או עורך נישואין, הוא פורמלי גרידא. פגם בהליך של האישור, כגון שלא הוסבר לצדדים תוכן ההסכם וכדומה, הוא ענין לערעור בפני ערכאה גבוהה יותר של אותה מערכת שנתנה את האישור. אולם ערעור כזה לא הוגש כאן. אם רוצה בעל דין בהכרזה שההסכם בטל חרף הליך האישור התקף, פתוחה בפניו הדרך לפנות לכל ערכאה שיפוטית בעלת סמכות, לדון בעילות עליהן הוא משתית את עתירתו. יתכן שבמקרה מסויים ידובר בהפרת תנאים המצויים כולם בתחום המעמד האישי ואשר הצדדים הסכימו במפורש או מכללא שיתבררו בבית הדין הרבני דווקא או בביהמ"ש המחוזי, ובמקרה כזה די בהסכמתם כדי להעניק לבית הדין הרבני את הסמכות לדון. במקרה דנא אין הדבר כך. העילות שהועלו בתביעת המשיב לביסוס בטלותו של ההסכם רבות ומגוונות, והן חורגות בחלקן מתחום המעמד האישי. יתירה מזו, אין גם יסוד מספיק לקבוע כי הוסכם בין בעלי הדין שאפילו בתחום המצומצם של המעמד האישי יערך הדיון בפני ביה"ד הרבני דווקא.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. שירר למבקשים, עו"ד י. פלוסקונוס למשיב. 6.8.85).
בר"ע 451/85 - עדין חברה לשיווק בע"מ נגד שמואל פלאטי שרון
*צו עיכוב יציאה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב חוייב לשלם למערערת 151,000 דולר ועל כך הוגש ערעור ע"י המשיב. החוב טרם סולק ולבקשת המערערת ניתן צו עיכוב יציאה נגד המשיב. צו העיכוב הוארך מדי תקופה ולאחרונה הוארך עד 18.6.85. בעוד בקשה להארכת הצו לאחר אותו מועד תלויה ועומדת, הגיש המשיב בקשה לאפשר לו לצאת את ישראל ל- 20 יום לרגל עסקים דחופים. המערערת התנגדה ולטענתה יש חשש שהמשיב לא יחזור לישראל ואין לו נכסים בישראל שאפשר לגבות את החוב מהם משום שנכסיו רשומים ע"ש אמו או בני משפחה אחרים וחברות. ביהמ"ש המחוזי סרב לעכב את יציאת המשיב ובלבד שאמו תתחייב לשלם את החוב הפסוק אם לא ישוב ארצה. ערעור על החלטה זו נתקבל.
עיכוב יציאה פוגע בחירות הפרט ונקיטה בצעד כזה מחייבת שיקול זהיר עפ"י נסיבות כל מקרה ומקרה. שיקול הדעת מסור לביהמ"ש ובעת הפעלתו צריכה הבדיקה להערך עפ"י המבחנים שבתקנה 376 לתקנות סדר הדין האזרחי, היינו אם הנתבע עומד לצאת
מהארץ "לצמיתות או לתקופה ממושכת והעדרו מן הארץ עלול להכביד על ברור המשפט או על ביצוע פסה"ד". באשר לתנאי כי הנתבע עומד לצאת מהארץ דרושה עפ"י ההלכה הוכחה כלשהי לכאורה לא רק שהחייב עומד לצאת את הארץ, אלא גם לכך שהוא עומד "לעזוב לצמיתות או לתקופה ממושכת". ההוכחה יכולה להיות לאו דווקא ישירה כי אם נסיבתית בהתחשב בחומר הראיות ובנסיבות הענין קיימת ראייה נסיבתית כלשהי לכאורה. בקשת העותרת נשענת על פסק הדין שבו חוייב המשיב לשלם 151,000 דולר. אכן, העובדה לבדה שניתן פס"ד כזה נגד נתבע אינה מספיקה בדרך כלל כבסיס לעיכוב יציאה מהארץ, אך יתכן ואופי החיוב בפסק הדין וממדיו יובילו למסקנה שהחייב עומד לעזוב לתקופה ממושכת את הארץ, מה גם שדי בראיה כלשהי לכאורה. ברם, הבקשה סומכת גם על כך שתלויה ועומדת נגד המשיב בקשת הסגרה וכן בקשת ההסגרה גם מצביעה לכאורה על כך שהמשיב יודע לחמוק ממדינה שלא נוח לו להשאר בתחומה.
לאור קיומו של פסק הדין שטרם כובד נתקיים גם התנאי שהעדרו של המשיב מהארץ תהווה הכבדה מוחשית על ביצוע פסק הדין, בהעדר נכס הרשום כאן על שמו. יש לתת את הדעת גם לחשד הסביר לכאורה כי יש למשיב נכסים מוסווים בישראל ורצונה של המערערת לגלות נכסים אלה. זכותו של כל תובע הרוצה לבצע פס"ד שניתן לטובתו לרדת לנכסי הנתבע ולצורך זה לאתר את עצם קיומם. העקיבה אחר נכסי המשיב בישראל אינה בגדר ענין נפרד המנותק מפסק הדין לפיכך יש לעכב את יציאת המשיב מהארץ אלא אם כן ימלא תנאים מסויימים באשר לערבויות לתשלום הסכום הפסוק אם לא ישוב המשיב ארצה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד דינרי למבקשת, עו"ד י. לאלו למשיב. 15.8.85).
בר"ע 432/85 - גדעון רומנו נגד מדינת ישראל
*בקשה להטיל מבחן ללא הרשעה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בשורה של מעשי גניבה וזיוף ונדון לשלושה חדשים מאסר על תנאי. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי על חומרת העונש וטען כי יש להטיל עליו מבחן ללא הרשעה. ביהמ"ש המחוזי דן בטענה זו באריכות ודחה אותה אחרי שבחן את שיקולי בימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש ביהמ"ש בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. המחוקק קבע את מינימום התנאים שעל ביהמ"ש להביא בחשבון והם נסיבות הענין, אופיו של הנאשם, עברו, תנאי ביתו וכדומה, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה אחרת. בדרך כלל כשהוכחה העבירה יש להרשיע את הנאשם. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה לבין חומרת העבירה, נוקט ביהמ"ש בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. בתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירת הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות הענין נשקל היטב ע"י הערכאה דלמטה ואין לתת רשות ערעור. (בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ג. גרינברג למבקש, עו"ד גב' נ.בן אור למשיבה. 21.8.85).
בר"ע 405/85 - ארל אוריינט שיפינג קומפני נגד דלק חברת הדלק... בע"מ ואח'
*גביית עדות בחו"ל (הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה לגבות בחו"ל, בתובענה שבין הצדדים, עדותו של עד תביעה וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבוע כי אין הסבר מתקבל על הדעת לסרובו של העד לבוא לישראל. האמירה שסרובו הוא "בנסיבות הקיימות" היא סתומה. ואף בלתי מובנת. אם בתאריך פלוני אין הוא יכול לבוא, כנובע מהתצהיר שהוגש, היה על המבקשת להבהיר שבמועד מתאים אחר הוא מוכן לבוא. דא עקא שמהבקשה עולה כאילו העד מסרב לבוא בכל מועד שהוא, כנראה מחמת "נסיבות" שלא ניתן לעמוד על טיבן. אם טענת סירוב סתמית תתקבל כנמוק לגביית עדות בחו"ל, תהיה זו מדיניות בלתי רצויה ובלתי סבירה. המבקש
גביית עדות של פלוני בחו"ל חייב להראות שאי בואו של פלוני לכאן נובע מסיבה טובה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות המשפט דנא קיימת חשיבות להתרשמות ביהמ"ש מהעדים. יתירה מזו, בכגון דא מקפידים יותר עם עד התובע שעליו כ"מוציא מחברו" הראייה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ר. וולפסון למבקשת, עו"ד י. שניצר למשיבות. 20.8.85).
בר"ע 414/85 - שלום דרורי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת תנועה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של אי ציות לרמזור אדום וביהמ"ש לתעבורה פסל אותו מנהיגה למשך חמש שנים וגזר לו קנס כספי בסך 20,000 שקלים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות והבקשה לרשות ערעור נדחה. אין הצדקה כלשהי להבאת הענין בפני ערכאת ערעור נוספת. למבקש כששים הרשעות קודמות בתחום עבריינות התנועה, בתוכן עבירות מאותו סוג בו הורשע הפעם ועבירות תנועה אחרות נוספות וכנסיבות אלה העונש שנגזר למבקש היה הולם. אמנם היתה בביהמ"ש דעת מיעוט שדי בשלוש שנות פסילה, אך בעלת דעת המיעוט נתפסה לכלל טעות באשר לאופי הבחינה המתקיימת בשלב הערעור. השאלה הניצבת בפני ערכאת הערעור אינה מה העונש שאותו היה גוזר השופט אילו היה יושב על מדין בערכאה הראשונה ודן בענין מעיקרו, אלא אם קיים טעם מן הטעמים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בענין שנפסק בערכאה הראשונה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ז. קליר למבקש, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 14.8.85).
בר"ע 418/85 - פרץ רוקינשטיין נגד מדינת ישראל
*בקשה לבטל פס"ד בעבירת תנועה שניתן ללא התייצבות הנאשם לדין (הבקשה נדחתה).
המבקש הוזמן לדין בביהמ"ש לתעבורה בעבירה של חציית צומת באור אדום. ההזמנה נמסרה לו ששה ימים לפני המשפט אך הוא לא הופיע למשפט וביהמ"ש גזר לו קנס של 120,000 שקלים ופסל אותו לנהיגה למשך 18 חודשים. הוא ביקש כי הדיון שהתקיים שלא בנוכחותו יבוטל, בקשתו נדחתה, הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מקרי אי ההתייצבות הם רבים מדי מכדי שטענת שכחה כפשוטה תהפוך לעילה מספקת לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נאשם. טוען הסניגור כי בכך נשללת מהמבקש הזכות שיהיה לו יומו בביהמ"ש, ברם, זכות זו לא קופחה במקרה דנן. אין מדובר בזכות אבסולוטית ויכול והתנהגות הנאשם תותיר את ביהמ"ש ללא ברירה, כך שיצטרך לדון בעניינו של הנאשם גם בהיעדרו והמחוקק אף צפה מערכת נסיבות כאמור מראש. יש לא מעטים מבין הנאשמים בעבירות תנועה הבוחרים שלא להתייצב מטעמים שונים ואף זאת זכותם אם הם מקיימים את התנאים שנקבעו לכך בחיקוקים הרלבנטיים. כאן גם התפתחה השיטה של ברירת המשפט הנוהגת עתה ואשר בנויה כל כולה על קיום הדיון שלא בנוכחות הנאשם אלא אם זה האחרון בוחר בכך מפורשות משקיבל הנאשם את ההודעה על מועד המשפט, ניתנה לו בכך ההזדמנות שיהיה לו יומו בביהמ"ש, ואם שכח את מועד המשפט אין לו אלא להלין על עצמו. השכחה אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב או של הרשלנות וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האיכפתיות.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד בן דור וי. רז למבקש, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 14.8.85).
ע.א. 449/85 - משה רבאון נגד ל. גליקמן בע"מ
*טענת "פרעתי" בפני יו"ר ההוצל"פ (הערעור נתקבל).
המערער עבד אצל המשיבה ולאחר שהפסיק עבודתו התנהלה בוררות בין בעלי הדין. בגדר תביעה שהוגשה ע"י המערער נתבעו תשלומים שונים שלטענתו הגיעו לו מהמשיבה. זו גם מסרה למערער מכונית שלגבי תנאי מסירתה היתה
מחלוקת בין בעלי הדין, ובגדר התובענה עתר המערער לשלם לו הפרש בין מחיר המכונית שברשותו לבין מחיר מכונית חדשה ואילו המשיבה טענה שהמכונית היא בבעלותה ותבעה את השבתה. הבורר דחה את תביעת המערער לקבל הפרש המחיר ודחה את תביעת המשיבה להשיב לה את המכונית. הבורר מצא כי הוסכם בין בעלי הדין שהמכונית תמסר לשימושו של המערער שיוכל להעבירה לשמו בבוא העת וכך עשה. כן חייב הבורר את המשיבה לשלם למערער סכום כסף מסויים. פסק דינו של הבורר אושר בבית המשפט והמערער החל לממשו באמצעות ההוצל"פ. המשיבה הגישה לראש ההוצל"פ בקשה לפי סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל ובה טענה כי פרעה סכום של 105,000 שקל מן החוב. כיצד היה הפרעון לטענתה - בכך ששווי המכונית שהועברה לבעלות המערער היה 175,000 שקל ובגין העברת הבעלות היה על המשיבה לשלם מס הכנסה 105,000 שקלים, ולדעתה יש לנכות סכום זה מן החוב שהיא חבה למערער על פי פסק הבורר. ראש ההוצאה לפועל דחה את הטענה וקבע כי אין מקום לנכות את הסכום הנ"ל מהחוב, בית המשפט המחוזי קבל את ערעורה של המשיבה וקבע שיש לנכות סכום זה מן החוב והערעור נתקבל.
לפי סעיף 19(א) לחוק הנ"ל, נתונה לראש ההוצל"פ סמכות לבדוק טענות החייב שהוא מילא או אינו חייב למלא אחר פסק הדין, ואין ראש ההוצל"פ מוסמך לפסוק בתביעות אחרות שיש לחייב נגד הנושה. במקרה דנא נדחו ע"י הבורר תביעות הדדיות של בעלי הדין בקשר למכונית ועילת החיוב נעוצה בפרטים אחרים שהיו כלולים בתביעת המערער. אמנם בעבר נפסק, בע"א 386/80 (פ"ד ל"ה (2) 148), כי ראש ההוצאה לפועל רשאי להיזקק לטענה בדבר חובת הניכוי של מס על פיצויים שנפסקו, ואולם אין המקרה דנא דומה לענין ההוא, שהרי במקרה שלפנינו לא יצר ענין המכונית עילת חיוב. אם יש למשיבה טענות לענין הניכוי עליה לעוררן בתובענה נפרדת.
(בפני השופטים: ברק, ש.לוין, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד מנחם וקסמן למערער, עו"ד גיורא אדרת למשיב. 19.8.85).
ע.א. 450/84 - החברה לפתוח שכונות ביו"ש בע"מ נגד דלתא בע"מ ואח'
*בקשה לפס"ד הצהרתי כשניתן לבקש סעדי ערר
(הערעור נדחה).
המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים וביקשה, בין היתר, כי ביהמ"ש יצהיר כי היא רכשה זכויות מסויימות בקרקע נשוא התביעה. המשיבים ביקשו למחוק את התביעה על הסף וביהמ"ש נעתר להם. בין היתר ציין ביהמ"ש כי אין בידו להצהיר על זכויות המערערת בקרקע האמורה, מן הטעם שהצהרה כזו תהיה סתמית, כללית ובלתי מבוססת. נאמר בהסכם כי הנכד מוכר את זכות אביו בקרקע הרשומה על שם הסב. לא ידוע מה נמכר, כיון שלא ידוע כמה בנים היו לסב ומי יורשיו ואין צו ירושה, לכן לא ידוע מה המחיר ואין יודעים כמה דונם הם חלקו של האב. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי מתוך הנחה שיש הסכם מכר מקרקעין, הרי העילה המשפטית היא אכיפת ההסכם. ביהמ"ש לא יתן פסק דין הצהרתי ערטילאי על קיומו של הסכם מכר כשאפשר לתבוע את הסעד גופו. הערעור נדחה.
בתיק זה נצטברו שני נימוקים כבדי משקל שאותם הביא ביהמ"ש בחשבון. הנימוק הראשון כי כל הצהרה על פי הנתונים שבכתב התביעה, תהיה חסרת משמעות עניינית, לא תקדם ולא תפתור דבר. הנימוק השני שבהחלטת ביהמ"ש דן באפשרות הפתוחה לפני המערערת להביא את עניינה האמיתי והנכון ע"י תביעת סעד של אכיפה בהתדיינות ישירה וקניניית על הנושא אשר עליו סבה המחלוקת. ההצהרה שנתבקשה ע"י המערערת היתה נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי וב"כ המערערת לא העלה כל נימוק שיצדיק התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק, בך, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד אבנר בנימין למערערת, עוה"ד א. סוכובולסקי וש. קלינמן למשיבים. 19.8.85).