ע.א. 395/83 - אריה שלום נגד יכין חק"ל בע"מ
*בקשה לבטל הסכם פיצויים עם חברת ביטוח (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער נפל מסולם בעת שעבד כפועל חקלאי בקטיף תפוזים, נחבל ברגליו ובמשך כמחצית השנה מעת התאונה המשיכה המשיבה לשלם את שכרו על יסוד אישורים רפואיים. התאונה אירעה בדצמבר 1981 ובחודש יוני 1982 הוזמן המערער למשרדי חברת הביטוח הסנה במכתב בו נאמר כי הוא מוזמן לברור סיום תביעתו וכי עליו להביא עמו תעודות רפואיות שברשותו וכן קבלות על הוצאות והפסדי שכר אם היו כאלה. המערער בא לחברה ושם הציג אישורים למיניהם בפני אחד יעקב מן, התנהל מו"מ ונחתם הסכם לפיו הסכים המערער לקבל סכום של 10,000 שקלים לשם חיסול סופי, מלא וגמור של כל תביעותיו מכל עילה שהיא, שהיו שישנם או העלולים להיות לך כלפי המעביד או כלפי מישהו אחר בקשר לתאונה, פרט למוסד לביטוח לאומי. המערער חתם על קבלת הסכום ואישר פעם נוספת שאין לו כל תביעות כלפי המשיבה. ביום 17.10.82 כתבה פרקליטתו של המערער למשיבה ולחברת הסנה כי המערער הוחתם על ההסכם ועל הקבלה מתוך טעות או הטעייה או עושק וכי סבר שהתשלום של 10,000 שקלים אינו אלא תשלום ביניים על חשבון הפיצויים שישולמו לו. עוד נאמר במכתב כי המערער רואה את ההסכם כבטל. לאחר מכן הוגשה תביעה בה נטען, על יסוד חוות דעת רפואית שהוגשה מטעם המערער, כי הוא סובל מנכות צמיתה של %28. המשיבה הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותו של מן כי הסביר למערער את תוכן המסמכים ומשמעותם ודחה את הטענות בדבר הטעייה, טעות או עושק ועל כן דחה את התביעה. עם זאת לא פסק הוצאות לטובת המשיבה. המערער ערער על דחיית תביעתו והמשיבה ערערה על כך שלא נפסקו הוצאות לטובתה. הערעורים נדחו.
ב. הטענה המרכזית של המערער היתה כי ההסכם בטל בשל עושק. מי שטוען טענה כאמור עליו נטל ההוכחה ועל כן יש לבחון אם המערער עמד בחובתו האמורה ככל שהדבר מתייחס ליסודותיו של העושק כמוגדר בסעיף 18 לחוק החוזים. ביטול חוזה בשל עושק הוא בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול ומשבוטל החוזה חייב כל צד לפי האמור בסעיף 21 לחוק החוזים להשיב לצד השני את מה שקיבל עפ"י החוזה. סבירותו של הזמן לצורך מסירת הודעת הביטול איננה נמדדת עפ"י אמות מידה כלליות ומופשטות המנותקות מההקשר העובדתי אלא נבחנות בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו, אם כי יש תקופות שהן כה ארוכות עד שהן בלתי סבירות בכל הנסיבות. במקרה שבפנינו חלפו כשלושה חדשים וככל הנראה היה צורך בהתייעצות עם עורך דין והמדובר בתקופת פגרה וחגים. על כן אין לומר כי חלפה תקופה מעל לסביר.בנסיבות הענין גם אין לתת משקל יתר לעובדה שהמערער לא החזיר את מה שקיבל כנדרש לפי סעיף 21.
ג. ברם, לא הוכח כי בהתקשרות בין המערער למשיבה היה ניצול של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר נסיון. נכון כי אפשר לתאר נסיבות ארעיות שמשקלן והשפעתן יכריעו את שיקולו החופשי של צד לחוזה, אך מכל מקום מדובר בקושי בעל משקל ואין לראות את המצוקה באי נוחות הנגרמת עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים שאין בהם חומרה מיוחדת. יש לזכור כי המערער קיבל באותה עת שכר מלא מהחברה המשיבה וכעובד ותיק וכמי שלא נפגע לראשונה בתאונת עבודה ידע גם כי שמורות לו בכל מקרה זכויותיו מן המוסד לביטוח לאומי.
ד. עניין זכויותיו של המערער כלפי המוסד לביטוח לאומי הוא גם בעל משמעות כשבודקים את תנאי החוזה. לא הובאה כל טענה שממנה ניתן להבין במה האשם של המשיבה בקשר לנפילתו של המערער. אין דנים כאן בתאונת דרכים שהאחריות היא מוחלטת אלא בתאונת עבודה ולהבדיל מן התביעה מן הביטוח הלאומי צריך היה המערער לבסס תביעהו על עילת הרשלנות אם רצה לקבל מן המשיבה תשלום מעבר למה
שמגיע לו מן הביטוח הלאומי. כדי להסיק שתנאי החוזה היו גרועים מהמקובל אין להשוותם למה שמשולם בעקבות תאונות דרכים למי שלקה בנכות של %28, שהרי אין בפנינו סוגיה בה חלה אחריות אבסולוטית. על כן אין לקבוע כי הסכום ששולם למערער נופל מן המקובל עפ"י אמת מידה כלשהי בלי להתייחס לנסיבות התאונה, ובלי שנדע אם לא היתה רשלנות תורמת מצד המערער. אין גם מקום להסקת המסקנה כי הפער ההשכלתי בין המערער לבין העד מן היה בו כשלעצמו כדי להצביע על נסיבות של עושק.
מאידך גם אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא פסק הוצאות למשיבה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מירון קין למערער, עו"ד יצחק יהב למשיבה. 15.7.85).
ע.א. 302/83 - חשולי הכרמל בע"מ נגד נסחלהשווילי משה
*ביטול תביעה לאחר שנתקבלה חוות דעת רפואית לרעת התובע(הערעור נתקבל) .
א. המשיב הגיש תביעת נזיקין וצירף חוות דעת רפואית. המערערת הגישה חוות דעת רפואית השונה באשר לאחוזי הנכות. ביהמ"ש מינה מומחה רפואי וחוות דעתו של המומחה סטתה בצורה ניכרת מחוות הדעת שהוגשה ע"י המשיב ואף היתה גרועה יותר מבחינת המשיב מחוות הדעת שהוגשה קודם לכן מטעם המערערת. בשלב האמור ביקש המשיב להפסיק את התובענה בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין וציין כי יחדש תביעתו בעוד מספר שנים. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה מבלי לצרף לכך תנאים כלשהם, תוך פסיקת הוצאות לטובת המערערת, הנופלות מאלו להן היתה זכאית לפי התעריף המינימלי. הערעור נתקבל.
ב. המשיב הגיש בינתיים תביעה חדשה וצירף אליה חוות דעת רפואית חדשה טובה מבחינתו מזו שניתנה ע"י המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש. ההיענות לבקשה לפי תקנה 154 נתונה לשקול דעתו של ביהמ"ש. בדרך כלל נוטה ביהמ"ש להיענות לבקשה להפסיק הליכים ואין בכך כלום שהתובע עלול לחדש את המשפט. עילה לסרב הפסקת תביעה היא אם עקב כך היה הנתבע מפסיד יתרון בו זכה כבר, כגון ממצא לטובתו שנקבע במהלך הדיון. אף אז, יהיו נסיבות בהן אין הכרח לסרב הפסקת התובענה אם הבקשה מועלית בשלב מוקדם ואם ניתן להגן על זכויותיו של הנתבע ע"י קביעת תנאי שיבטיח הכללתה של הראיה הפועלת לטובת הנתבע בין אלו שיובאו בפני ביהמ"ש בהליך האחר אם יחודש הדיון. ביהמ"ש שלערעור נוטה בדרך כלל לכבד החלטת ביהמ"ש קמא להפסקת תובענה אלא אם כן ההחלטה נוגדת באופן ברור את המקובל בכל הנוגע ליישום תקנה 154.
ג. הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשמוש לרעה בהליכי משפט ואין להתיר שתקופח זכות מהותית או דיונית אחרת אותה רכש הנתבע. מה שאירע כאן עולה כדי קפוח זכות אותה רכש הנתבע. יש לאבחן בין חולשתה של ראיה שהובאה ע"י התובע ואשר אותה הוא מבקש לחזק ע"י ראיה אחרת, וגם אז על ביהמ"ש בדרך כלל להתנות כי בכל הליך חדש תובא גם הראיה שהובאה בפני ביהמ"ש בדיון הקודם, לבין ראיה שלגביה נוצרו סייגים דיוניים שאותם מבקש הנתבע עתה לעקוף. אם הוחלט על הזמנת מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש חלות על הענין הוראות תקנה 130 לתקנות סדר הדין שלפיה אין בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לענין הנדון, אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים שיירשמו. ע"י הפסקת ההליכים והגשת תביעה חדשה ביקש התובע לא רק לשחרר עצמו ממשקלה והשפעתה של הראיה שהוגשה, אלא גם ממעמדה המיוחד שבטויו בסייג לגבי הבאת ראיות נוספות. בכך פגע מהותית בזכות שרכש הנתבע עקב החלטת ביהמ"ש להזמין מומחה רפואי מטעמו. בנסיבות כגון אלה לא היה מקום להתיר הפסקת ההליכים. לפיכך הוחלט לבטל את ההחלטה בדבר הפסקת הדיון והתיק הוחזר לביהמ"ש להמשך הדיון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אילן ירון למערער, עו"ד ב.שיפמן למשיב. 14.7.85).
בג"צ 325/85 - ח"כ מוחמד מיערי ואח' נגד יו"ר הכנסת ואח'
*התערבות בהליכי ועדת הכנסת בענין הסרת חסינות(העתירה נדחתה).
חבר הכנסת מיכאל איתן הגיש, עפ"י ההליכים שנקבעו בחוק חסינות חברי הכנסת, ליו"ר הכנסת, בקשה כי תוגבל חסינותו של ח"כ מיערי. יו"ר הכנסת העביר את הבקשה, כמתחייב מן החוק, לועדת הכנסת, וועדת הכנסת דנה בנושא והחליטה להמליץ בפני מליאת הכנסת לקיים דיון ולהגביל את חסינותו של העותר. העותר פנה לבג"צ שיורה ליו"ר ועדת הכנסת, להמנע מלפעול עפ"י המלצת הועדה וכן להורות לועדה כי תבוטל החלטתה וכי לא תובא המלצה בפני הכנסת. העתירה נדחתה.
ב. בפסק דינו עמד הנשיא שמגר על סמכויות בג"צ להתערב בהליכי ועדות הכנסת, בציינו כי הביקורת השיפוטית בבג"צ חלה גם על פעולותיהן של רשויות הכנסת שכן הרשות המחוקקת אינה פטורה מעולו של החוק. ברם, יש לאבחן בין עצם קיומה של סמכות בג"צ לבין דרך הפעלת הסמכות. אין ניגוד בין הקפדה על שלטון החוק לבין המנעות מדעת מן הכניסה לפרטי פרטים של הליכי הביניים הפנים פרלמנטריים, שהם רק שלבים מוקדמים לקבלתה של החלטה סופית תקפה ומחייבת. התחקות מתמדת אחרי כל שלב ביניים, כאשר הרשות השופטת כאילו מתלווה לכל הליך פרלמנטרי שאין לך הוצאות לוואי כלשהן, תהפוך את סדרי העבודה של הכנסת לשדה תימרונים בהם יתלווה לכל הליך גם המרוץ אחרי צווי ביניים שיפוטיים כדי לעכב השלמת המהלך הפרלמנטרי.
ג. במקרה שלפנינו הפקיד המחוקק את הסמכות להגבלת החסינות בידי המליאה. אמנם קיימים שלבים ראשוניים שהם תנאי לדיון במליאה, אך אין להם משמעות פרט לכך שהם בגדר גורם מניע לקיום הדיון במליאה. אין הצדקה לכך שבג"צ יכנס לפרטי הדיונים המוקדמים כדי לבחון חוקיותו של כל תג וסבירותה של כל אמירה. הענין נועד להגיע למליאה ושאלת הזכויות והחסינויות תידון על ידה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. פלדמן וד. חנין לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 1.8.85).
בג"צ 680/83 - מ. פרלמן... בע"מ נגד משרד המסחר והתעשיה ואח'
*דחיית עתירה מחמת אי מסירת פרטים מלאים בעתירה(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא בעלת מפעל לעיבוד גרוטאות וכן עוסקת במסחר בגרוטאות של מתכות שונות ובכללן נחושת, ונירוסטה. בעתירה טוענת העותרת נגד חוסר סבירותם של התנאים שקבעו המשיבים למתן רשיונות ליצוא פסולת וגרוטאות נירוסטה ונחושת מישראל. ב"כ המשיבים העלה שתי טענות לדחיית העתירה: כי הנוהלים וההסדרים נשוא העתירה קיימים מזה תקופה ארוכה ועל כן יש לדחות את העתירה מחמת השיהוי בהגשתה; בעתירת העותרת יש משום מסירת מידע מוטעה ולא מדוייק המצדיק כשלעצמו דחיית העתירה על הסף. העתירה נדחתה.
ב. לענין טענת השהוי - אכן נקבע ההסדר הנוגע ליצוא גרוטאות נירוסטה כשנה לפני שהוגשה העתירה והנוהל הנוגע למתן רשיונות ליצוא גרוטאות נחושת נכנס לתוקפו שלוש שנים לפני הגשת העתירה, אך לא זו בלבד שבמשך התקופה האמורה ניהלה העותרת התכתבות עם המשיבים כדי לשכנעם בצדקתה, אלא, וזה העיקר, הזמן שחלף לא פגע במשיבים וכתוצאה מהשיהוי לא שינה איש את מצבו. אם צודקת העותרת ומן הדין כי מדיניות הייצוא תשונה הרי ששינוי זה יחול ממילא מכאן ולהבא.
ג. לא כן הם פני הדברים באשר לטענה השניה. הצגת העובדות ע"י העותרת בעתירתה לא היתה מלאה ושלמה והתמונה העולה מעובדות אלה אינה משקפת את הדברים כהוויתם. לא מדובר באי דיוקים גרידא, דבר שהוא חמור כשלעצמו, אלא באי מסירת מידע בעניינים שהם מהותיים לעתירה ואשר יש בהם כדי להשפיע על תוצאותיה. כיון
שכך אין העותרת ראויה לסעד עקב אי נקיון כפים.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. טויסטר לעותרת, עוה"דמ. מזוז וצ. רשף למשיבים. 1.8.83).
ע.א. 469/84 - אדורם הדרי נגד פלונית
*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיבה היא בתו הקטינה של המערער שנולדה בשנת 1979 מחוץ לנישואין. המשיבה תבעה מזונות מהמערער, וביהמ"ש קבע כי עליו לשלם למשיבה מזונות של 1,500 שקל לחודש בתוספת דמי טיפול של 500 שקל לחודש החל ביום 16.2.81 כשהמזונות צמודים למדד שפורסם באותו יום; לשלם סכום חד פעמי בגין דמי טיפול לתקופת נובמבר 1979 עד 15.2.81 בסך 12,000 שקל צמוד; לשלם הוצאות מיוחדות בחופשות הקיץ בסך 12,000 שקל לשנה צמוד למדד של 15.6.84 וכן לשלם סכום חד פעמי לכיסוי הוצאות מיוחדות בעת הוולדה של הקטינה בסך 3,700 שקל צמוד למדד של 15.11.79. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי שהמזונות יותאמו למדד אחת לשלושה חדשים עד ליום 16.7.84 ומאותו יום ואילך יותאמו אחת לחודשיים. הודעת צד ג' של המערער נגד אם הקטינה נדחתה באשר מדובר בקטינה פחות מגיל שש שהאב חייב במזונותיה. ערעורו של המערער הוא נגד שעור המזונות ונגד החיובים האחרים שהוטלו עליו, ובערעור שכנגד נטען כי לנוכח האינפלציה במדינה יש לעדכן את שיעורי המזונות אחת לחודש. ערעורו של המערער נתקבל בחלקו וערעורה של המשיבה נדחה.
ב. מדובר בילדה מחוננת שיש לה הוצאות רבות העולות על הוצאות ילדה רגילה ולדוגמא יש לה כשרון מוסיקלי והיא לומדת נגינת צ'לו, שעלה 10,000 שקל לחודש באותו זמן. המערער הוא בעל זכויות בשורה ארוכה של חברות שהן חברות בת של חברת דסה מיכון בע"מ שהוא ממיסדיה ובעלי מניותיה, והוא בעל זכויות בחוילה הנמצאת בהרצליה שעומדת ריקה. מאידך טען המערער כי הוא חי ממשכורת שהוא מקבל מחברת דסה ובשלהי 1983 השתכר סכום של 110,000 שקל לחודש בלבד, וכן כי הוא מתגורר בדירה שכורה בת 3 חדרים ומשלם דמי שכירות 300 דולר לחודש. ביהמ"ש המחוזי לא ראה צורך לסכם מכלול רכושו של המערער ורמת הכנסותיו האמיתיות, וכן ציין כי אין לו צורך לקבוע מה רמת הכנסותיה של אם הקטינה. השופט הסתפק בקביעה כי המערער הוא איש אמיד ויש לו הכנסה, רכוש ויכולת וגם פוטנציאל לספק את מלוא צרכיה ומזונותיה של בתו הקטינה ולהעניק לה רמת חיים גבוהה כפי שהורגלה. עם זאת קבע ביהמ"ש שגם אם הקטינה לא חסר לה דבר אך כיון שהבת טרם הגיעה לגיל שש אין צורך לקבוע מה מצב הכנסותיה של,האם, שכן אין היא חייבת להשתתף במזונות הקטינה. יש לציין כי באשר למדור הקטינה ויתרה האם והיא נושאת בהוצאות המדור של הקטינה. לאחר שקילת מכלול צרכי הקטינה והערכת הוצאותיה למזונותיה במובנם הרחב ביותר, אך לא כולל הוצאות המדור הפיזי, קבע ביהמ"ש את הסכומים האמורים.
ג. אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בגובה סכום המזונות שנפסק ע"י הערכאה הראשונה, אלא אם מתגלית מחומר הראיות סטיה המחייבת התערבות. השאלה היא אם זה המקרה המחייב התערבות ביהמ"ש העליון, לנוכח טענת המערער שמדובר בסכום מזונות מעל ומעבר לכל המקובל וכאשר יכולת התשלום של המערער לא נבדקה די הצורך ואילו יכולת אם הקטינה להשתתף במזונות הקטינה לא נבדקה כלל. לענין כושר השתכרותו של המערער - נכון שביהמ"ש לא ערך בדיקה מדוקדקת לענין זה, אך ישנם מקרים בהם מגיע ביהמ"ש, על סמך חומר הראיות הכללי, למסקנה שהאב משתכר כדבעי וכי מדובר באדם אמיד שיש ביכולתו לעמוד בסכום המזונות שהוטל עליו. בהערכה הכוללת שלו לא החטיא ביהמ"ש המחוזי את המטרה ולא סטה מן הסביר במדה ויהיה מקום להתערבותה של ערכאת הערעור.
ד. גם לגבי סכום המזונות צדק ביהמ"ש המחוזי. נכון שמדובר בסכום מזונות גבוה יחסית אשר עולה על המקובל ואשר מגיע לפי המדד שפורסם ביום 15.7.85 ל- 270,000 שקל בקירוב, אך אעפ"כ אין להתערב בסכום שנפסק שכן מדובר בילדה כשרונית ואין סיבה שלא לפתח את כשרונותיה ולהעניק לה רמת חיים שאליה הורגלה.
ה. מכאן לשאלה בדבר חובת האם להשתתף במזונות הקטינה במידה ויש לה יכולת לכך. עד גיל שש חייב האב לספק את צרכיה ההכרחיים של הקטינה, אך כל סכום העולה על הצרכים ההכרחיים החובה היא מדין צדקה בלבד, ובאשר לכך מוטלת חובה על האם כפי שמוטלת חובה על האב ובתנאי שהאם יש לה האפשרויות לכך. במקרה דנא הסכום שנפסק הוא מעבר לצרכים ההכרחיים של הקטינה, ויש בו ללא ספק חלק שהוא חיוב מכוח דין צדקה, אשר לגביו דין האם כדין האב, במידה ויש ביכלתה לתת מזונות מדין צדקה. כיון שכך יש לבדוק את יכלתה הכספית של האם כדי לקבוע אם ובכמה היא יכולה להשתתף במזונות הקטינה החורגים מהצרכים ההכרחיים. לצורך זה בלבד יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי והיה וביהמ"ש ימצא שאין ביכלתה של האם להשתתף באותו שעור המזונות שאותם יקבע כמזונות מדין צדקה, כי אז ישאר חיובו של המערער כפי שנקבע בפסק הדין.
ו. אין ממש בטענות ב"כ המערער לגבי יתר החיובים שהוטלו עליו שהם סבירים ואינם חורגים מהמקובל. אשר לגובה ההוצאות שהוטלו על ידי ביהמ"ש המחוזי - לאור תוצאות הערעור יעמדו ההוצאות על מחצית הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ז. אשר לערעור שכנגד לענין העדכון שיהיה מיום 16.7.84 אחת לחודשיים - הטענה היא כי לאור האינפלציה יש צורך בעדכון חדשי ולא דו חדשי. מאידך טען ב"כ המערער שיש לעשות את העדכון אחת לארבעה חדשים אך לא הביא כל ביסוס לטענה זאת. מקובל על ביהמ"ש העליון שעדכון דמי המזונות ייעשה אחת לשלשה חדשים ואין עדיין צורך לשנות ממדיניות זו. כיון שכך דין הערעור שכנגד להדחות ודין טענת המערער בערעורו בנקודה זאת להתקבל בחלקה כך שהעדכון ייעשה אחת לשלושה חדשים.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד מ. בר שלטון למערער, עו"ד מ.הוכמן למשיבה. 4.8.85) ,
ע.א. 757/82 - חברת החשמל בישראל בע"מ נגד שפיר דוידוביץ
*פירוש סעיפי תשלומים בחוזה שנחתם בעקבות מכרז(הערעור נדחה) .
א. המשיב זכה במכרז שהוצא ע"י המערערת להקמת שובר גלים בתחנת הכח בחדרה. העבודות החלו באפריל 1977 והחל מיוני 1977 היה הקבלן מגיש לחברה מדי פעם חשבונות חלקיים והחברה שילמה לו %90 מכל חשבון לאחר אישורו. %10 הנותרים היו מעוכבים בידי החברה בהתאם לחוזה עד לאישור החשבון הסופי. בספטמבר 1979 הסכימה החברה לשלם לקבלן מחצית סכום הפקדון שנצטבר עד אז, אך הסכום שולם ללא תוספת הפרשי הצמדה. המערערת ביקשה שהמשיב יחתום ויתור על הפרשי הצמדה אך הוא סרב לחתום. יתרת הפקדון שנצטברה שולמה לאחר אישור החשבון הסופי באפריל 1981 ללא תוספת הפרשי הצמדה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי ההסכם בין הצדדים מזכה את המשיב בהפרשי הצמדה עבור כל הסכומים המגיעים לו עפ"י ההסכם וכי את החשבון הסופי יש לערוך כשהוא מקיף את כל ההתייקרויות לפי הפרשי המדד בין מדד חודש הגשת הצעת המשיב לבין מדד חודש אישור החשבון הסופי ומסכום החשבון הסופי יש להפחית את סכומי המפרעות ששולמו לפי החשבונות החלקיים, %90 תחילה ו- %5 בספטמבר 1979 בשערוך עפ"י אותו עקרון. הערעור נדחה.
ב. ב"כ המערערת טוען כי ביהמ"ש המחוזי חרג מתחומי התובענה, בה לא נתבקש כלל לקבוע אופן עריכת החשבון הסופי והצמדתו, וכי המחלוקת נסבה על הצמדת יתרת החשבונות החלקיים שעוכבה בידי הקבלן. כן טוענת המערערת שביהמ"ש טעה בכך
שבהוראותיו בדבר אופן עריכת החישוב לא נתן ביטוי לקביעתו הקודמת כי המשיב ויתר על הפרשי הצמדה של %5 מכספי הפקדון ששוחררו בתאריך 9.79. בענין זה קובל גם ב"כ המשיב בטענה שלא היה מקום לקבוע כי ויתר על הפרשי הצמדה של אותם %5, אך מאחר ולקביעה בדבר ויתור אין בטוי בסוף פסק הדין, בו נקבע אופן עריכת החשוב, לא הוגש ערעור שכנגד. ערעור המערערת נדחה ומאידך החליט ביהמ"ש העליון לבטל את הקביעה כאילך המשיב ויתר על הצמדת אותם %5.
ג. לטענת המערערת כי האופן שנודע ע"י ביהמ"ש לחישוב ההצמדה אינו זהה לחישוב שהציע הקבלן בתובענה יש להשיב בשתיים: ראשית, ביהמ"ש נתבקש בתביעה להצהיר על זכאות הקבלן לקבל הפרשי הצמדה על סכומים שלא שולמו לך עפ"י החוזה ונטען במפורש כי "שכר החוזה" כולו צמוד ועל הסכומים שלא שולמו יש לשלם הפרשי הצמדה ממרץ 1977. בכך רחבה היריעה דיה כדי שהפירוש שנתן ביהמ"ש לחוזה יבוא בגבולותיה. שנית, כשפונה צד לביהמ"ש ומבקשו לפרש חוזה על דרך של פסק דין הצהרתי, אין ביהמ"ש מוגבל לדרכי הפרשנות המוצעות ע"י הצדדים, אלא מוסמך הוא לפרשו עפ"י החומר שלפניו, לפי מיטב הבנתו, ולאור שיקולים משפטיים ראויים. כך עשה השופט ובכך אין להתערב.
ד. צדק ביהמ"ש בקבעו כי הסעיפים הרלבנטיים לענייננו, בחוזה שהוכתב ע"י המערערת ונתקבל ללא מו"מ ע"י המשיב כחלק מהמכרז, נוסחו בצורה לקויה ובלתי ברורה וכי הדבר פועל לרעת המנסח- המערערת. הסעיפים הרבלנטיים הם אלה הדנים בהצמדת שכר החוזה וחישוב החשבונות החלקיים וכדומה. הקביעות העובדתיות לגבי הסעיפים המנוסחים בצורה לקויה נקבעו עפ"י תצהירים ועדויות שהיו בפני ביהמ"ש ואין להתערב בקביעותיו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטת - השופטת שטרסברג- כהן. עו"ד משה ליפשיץ למערערת, עו"ד יוסף ישורון למשיב. 1.8.85).
בג"צ 357/85 - תייסיר סלאמה נגד שר המשטרה ואח'
*בקשה להמיר מאסר של 3 חדשים בעבודת עונשין(עבודות חוץ)(העתירה נדחתה).
א. העותר הורשע בעבירות מס הכנסה ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ולתשלום קנס של 300,000 שקל. כן הופעל מאסר על תנאי של שלושה חדשים חופף למאסר החדש. העותר ביקש כי המשיבים יעשו שימוש בסמכותם לפי פקודת עבודת עונשין וימירו את תקופת המאסר בפועל בעבודת עונשין (עבודת חוץ), בקשת העותר נדחתה, שר המשטרה דחה ערר של העותר וזאת לרגל הרשעותיו הקודמות של העותר וחומרת העבירה. עתירת העותר לבג"צ נדחתה.
ב. עיקר טענת העותר היא כי המשיבים צריכים היו לשקול את טובת הצבור ונסיבותיו האישיות של העותר לאחר גזר הדין ולאורו, ולא את את אשר אירע לפני העמדתו לדין, ואשר על כן בהביאם בחשבון את חומרת העבירות והרשעותיו הקודמות של העותר חרגו מסמכותם ונזקקו לשיקולים שלא מן הענין. טענה זו בטעות יסודה. מי שנגזר עלי עונש מאסר בפועל שאינו עולה על שלושה חדשים רשאי לבקש להמיר עונש זה בעבודות חוץ, אך בידי הגורמים המוסמכים נתונה הרשות לא להיענות לבקשה. חומרת העבירה ועברו הפלילי של המבקש הם מן השקולים שמותר להביאם בחשבון כששוקלים את הבקשה. במקרה דנן שקלו הגורמים המוסמכים את חומרת העבירות בהן הורשע העותר, את הרשעותיו הקודמות בעבירות אלה גופן ובעבירות אחרות, ואת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד העותר, והחליטו כי לאור כל אלה אין להענות לבקשה. בדין החליטו כך ובג"צ לא יתערב בשיקול דעתם והחלטתם של המשיבים.
ג. דברי הנמקת ביהמ"ש כי הוא דוחה מועד ביצוע המאסר כדי לאפשר לעותר לפנות בבקשה לעבודות חוץ, מוטב היה שלא ייכתבו. רמז כגון זה עלול לעורר בלב מי שהורשע
את הרושם המוטעה כאילו זכותו היא לבקש ולקבל עבודות חוץ במקום המאסר בפועל וניסוח זה תרם במידת מה לעתירה דנן. העותר חוייב לשלם למדינה הוצאות בסכום של מליון שקל.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, בן דרור. החלטה - השופט אלון. עו"ד אריאלי לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 14.8.85).
ב.ש. 727/85 - אברהם שאול בפש"ר נגד עו"ד חלד הנאמן על נכסי... ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעכוב בצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
הכרזתו של המערער כפושט רגל בוטלה מן הטעם כי ההכרזה לא הביאה כל תועלת, וכי במשך השנים שחלפו מאז 1982 לא עשה פושט הרגל דבר במסגרת הכרזתו כפושט רגל פרט למתן הבטחות שלא מומשו. בנסיבות אלה סבר ביהמ"ש כי המערער מוצא מחסה בהכרזתו ורואה בה "עיר מקלט" כנגד הנושים. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה לבטל את צו פשיטת הרגל ובקשתו לעכב את ביצוע פסה"ד נדחתה. הדין הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסה"ד, ובתיק זה לא העלה כל נימוק המצדיק עיכוב ביצוע. להיפך, אילו עוכב ביצוע פסה"ד היה בכך כדי לתת למערער את הסעד שביקש ולא קיבל בביהמ"ש המחוזי, לאמור - ששוב יוכל לחסות בצל פשיטת הרגל.
(בפני: השופט בן דרור. עו"ד חריש למבקש, עוה"ד חלד וקליבץ למשיבים. 21.8.85).
ב.ש. 754/85 - האחים בראשי נגד דליה לוי
*החלפת מקום דין מקצרין לטבריה (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
לבימ"ש השלום בקצרין הוגשה תובענה של המשיבה נגד המבקשת ועניינה דירה שהושכרה ע"י המשיבה למבקשת ואי קיום חיובים כספיים שנבעו מן ההסדר החוזי שבין בעלי הדין. המבקשת הגישה בקשה להעביר את הדיון מבית משפט השלום בקצרין לבימ"ש השלום בירושלים ובמהלך הדיון בפני הנשיא שמגר הסכימו בעלי הדין כי המשפט יועבר לבימ"ש השלום בטבריה. הבקשה נדחתה. עניינה של התביעה חיובים כספיים שקמו בקצרין ונזקים כספיים אשר לפי הטענה נגרמו בקצרין. אלו עניינים אשר לפי מהותם יכולים להיות נדונים בבימ"ש השלום בקצרין ואין סיבה להעמיס אותם על בימ"ש אחר שתעסוקתו מלאה. קיומו של המשפט בקצרין הוא בגדר הכבדה על בעל דין זה או אחר שאינו תושב המקום, אך בכך אין כדי להצדיק העברת התיק לבימ"ש אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. מוסק למבקשת, עו"ד י. קורין למשיבה. 21.8.85).
ב.ש. 774/85 - האשם סמארה נגד מדינת ישראל
*בקשה לשינוי החלטה של מעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
העורר הואשם, ביחד עם אחר, בתקיפה וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. הרקע הוא תקיפת המתלונן מחמת סרובו להשתתף בחגיגה נלהבת שהתקיימה בכפר טירה לרגל שחרורו של אחד המחבלים במסגרת החילופין שבוצעו לאחרונה. ההתכתשות בין שני הנאשמים והמתלונן ארעה בשני שלבים ויש ראיות לכאורה כי לפני השלב השני חיפשו הנאשמים את המתלונן כאשר הם מזויינים בסכינים, וכשנתקלו בו דקרו אותו והסבו לו חבלה חמורה. ביום 20.6.85 החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את הנאשמים עד תום משפטם ובסיפא של ההחלטה נאמר כי הנאשמים יוכלו לחזור ולפנות לביהמ"ש בבקשה .לעיון חוזר לפני ה- 15.7.85. ההזדמנות לבקש עיון חוזר נוצלה ע"י העורר בלבד ובקשתו נדחתה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לא חל כל שינוי מאז מתן ההחלטה למעצר עד תום ההליכים, פרט לכך שמו"מ לעריכת סולחה לא הניב פירות. הערר נדחה. הטענות העיקריות של הסניגורית הינן כי אין לעורר עבר פלילי, כי התיק קבוע לשמיעה רק בחודש נובמבר וכי החזקת העורר במעצר עלולה לסכל סיכוייו לממש תוכניתו ללמוד בטכניון בחיפה. אין בטעונים אלה עילה להתערבות בהחלטת ביהמ"ש
המחוזי. העבירות הינן חמורות מאוד עפ"י מהותן, והרקע המכוער לביצוען משווה להן גוון רציני ביותר. בנסיבות המקרה, ובמיוחד לאור כשלון הנסיון להגיע לסולחה, קיימת הסכנה כי שחרור הנאשמים עלול להביא לסיכון שלום הצבור.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' כרמלה חנוך לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 18.8.85).
ב.ש. 788/85 - יחזקאל בטש נגד מדינת ישראל
*בקשה לשינוי החלטה של מעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של התפרצות לדירה וגניבת תכשיטים, מצלמות ושני אקדחים. ביום 4.6.85 החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים ועל החלטה זו הוגש בשעתו ערר והערר נדחה. ביהמ"ש החליט אז כי יש בהודעת השותף לעבירה של העורר יחד עם תמליל של שיחה מוקלטת בין העורר ובין השותף כדי להוות ראיה לכאורה מספקת לביסוס האישום נגד העורר. כן התחשב השופט בעברו הפלילי של העורר. בינתיים נשמעו הראיות בתיק וניתן היה להביא במהרה לסיום המשפט, אלא שהתברר כי קרתה תקלה במשטרה וכתוצאה ממנה צורפו לתיק החקירה רק קלטת אחת ותמליל אחד המתייחסים לשיחה בין העורר והשותף לעבירה, בו בזמן שהשיחה השתרעה על פני מספר שעות וקיימות לפחות עוד שתי קלטות שלא פוענחו. בגין עובדה זו נדחה המשפט והעורר ביקש עיון מחדש בהחלטת המעצר. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא חל שינוי המצדיק שחרור העורר והערר נדחה.
אין לומר כי חל שינוי דרסטי במצב התיק המצדיק התערבות בהחלטות הקודמות שניתנו בענין המעצר הן ע"י ביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון. השותף לעבירה העיד בביהמ"ש ועמד על גירסתו הקודמת כי העבירה בוצעה על ידו יחד עם העורר וכן הוגשו ראיות נוספות שיש בהן לכאורה סיוע וחיזוק לעדות תשותף. מהות העבירה ועברו הפלילי של העורר מצדיקים החזקתו במעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד חיים משגב לעורר, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 15.8.85).
ב.ש. 738/85 - מחמוד סלימאן נגד מדינת ישראל
*בקשה לשינוי החלטה של מעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
העורר עצור מיום 12.4.85 בקשר לאישומים בעבירות של קשר לפשע והחזקת נשק. ביום 25.5.85 הורשע עפ"י הודאתו ומתן גזר הדין נדחה ליום 28.6.85. באותו יום לא התייצב הסניגור מסיבות רפואיות וביהמ"ש דחה את מועד גזר הדין ליום 1.9.85. בקשתו של העורר לעיון חוזר בענין המעצר לא נענתה והערר נדחה. משניתנה הזדמנות להקדמת מתן גזר הדין לחודש יוני והיא לא נוצלה, אין העורר יכול לקבול על דחיית מתן גזר הדין ליום הראשון שלאחר הפגרה. קביעת מתן גזר הדין לאותו תאריך אין בה משום התמשכות ההליכים יתר על המידה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד חדד למבקש, עו"ד בן אדר למשיבה. 30.7.85).
ב.ש. 641/85 - מדינת ישראל נגד אחמד אשעל ואח'
*שחרור בערובה (גרימת חבלות חמורות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל לגבי שלושת המשיבים הראשונים ונדחה לגבי המשיב הרביעי).
על רקע של חשד בפגיעה מילולית בכבוד אחותו הצעירה של המשיב התנפלו, לטענת התביעה, שלושת המשיבים הראשונים על המתלונן הכוהו ורדפו אחריו כשהם מצויידים במקלות, במוט ברזל ובסכין. כל ארבעת המשיבים פרצו אחרי המתלונן לביתו ואחד המשיבים דקר אותו במותנו ושני משיבים אחרים המשיכו להכותו בעוד המשיב הרביעי אוחזו בידיו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות חמורות והוא אושפז במצב קשה בבית חולים ונותח. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימת תשתית ראייתית למעשה, אך סרב לעצור את המשיבים ללא סייג מאחר שסבר כי אין נשקפת מהם סכנה לצבור ושיש לתת משקל לגילם הצעיר, בני 16 עד 19, לעברם הנקי ולרקע של ביצוע העבירה. הערר נתקבל ביחס לשלושת המשיבים הראשונים ונדחה באשר למשיב הרביעי.
ביהמ"ש העליון ביקש תסקיר שירות המבחן כדי ללמוד יותר על רקעם של המשיבים והסכנות לצבור הנשקפות מהם אם בכלל. מתברר שארבעת המשיבים הם פנים מוכרות למשטרה. אין לומר בוודאות שסכנה של המשך העימותים בין המשפחות הנוגעות בדבר אינה קיימת, גם אם יורחקו שלושת המשיבים הראשונים למקום אחר לפי החלטת ביהמ"ש דלמטה. לכך מתווספות חומרת הפגיעה והעבירה של הדחה בחקירה בה מואשם אחד המשיבים. לפיכך יש יסוד למעצר שלושת המשיבים עד תום ההליכים. שונה המצב לגבי המשיב הרביעי שהוא אמנם המבוגר שבין המשיבים אך חלקו בפרשה קטן יותר, הוא התערב בריב בשלב מאוחר, הוא מסודר בעבודה קבועה ומעבידו מוכן לקבלו בחזרה לעבודה אם ישוב מיד. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי באשר למשיב הרביעי.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד רומנוב למבקשת, עו"ד זכריה למשיבים. 11.7.85).
ב.ש. 757/85 - מדינת ישראל נגד יוסף גאבר ואח'
*שחרור בערובה (נסיון לרצח ולשוד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
במרץ 1985 פרצו שלושה אנשים רעולי פנים לחנות תכשיטים בנצרת למטרת שוד ולאחר כשלשה חדשים נעצרו שלושת המשיבים והואשמו בעבירות של נסיון לרצח, נסיון לשוד מזויין והחזקת נשק שלא כדין. המדינה ביקשה מעצר המשיבים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי הורה של שחרורם תוך הגבלות שונות ונימוקו כי התשתית הראייתית שבידי המדינה אינה איתנה כדי לבסס עליה החלטת מעצר. הערר נתקבל.
שלושה חדשים לאחר אירוע המעשה נעצר אחד עטאף בן דודו של המשיב הראשון בחשד שהיה מעורב בביצוע העבירות הנ"ל. תחילה הכחיש כל מעורבות בפרשה, אך לאחר מכן שינה גירסתו וסיפר כי ביום המקרה בשעת בוקר מוקדמת באו לביתו שלושת המשיבים וסיפרו לו שהשתתפו בשוד בחנות התכשיטים וכי ירו בבעל החנות והוא נפגע. עוד סיפר עאטף כי המשיב השני מסר לידיו אקדח ועטאף הפקידו בידי דודו בחיפה. מסתבר כי אותו אקדח אכן שימש לביצוע השוד. בידי המשטרה מצויה הודעה נוספת של בחורה שסיפרה כי לפני ביצוע השוד פנו אליה שניים מהמשיבים ולפי בקשתם הכינה להם ציפיות של פרצוף וכמסתבר אכן בוצע השוד כשהשודדים רעולי פנים. כן היו ראיות נוספות התומכות בעדות של עטאף. לפיכך יש לקבל את הערר ולעצור את המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד רומנוב למבקשת, עו"ד פרג', נאסר ושחאדה למשיבים. 1.8.85).
בר"ע 396/85 - חברת מרכבה תעשיית מעליות בע"מ ואח' נגד חברת נ.א. בע"מ
*החלטת בורר להאריך את התקופה לסיום הדיון בפניו (הבקשה נדחתה).
מדובר בהחלטת בורר להאריך את התקופה לסיום הדיון לפניו. לצורך זה אין מקום להעמיק בשאלות שמעוררים המבקשים הנוגעים לעיצומם של דברים. כל הטענות הללו, לרבות הטענה שהחוזה המכיל את סעיף הבוררות נגוע באי חוקיות, יהיו שמורות להם לעת מצוא. עובדה היא שהבורר קבע שתי ישיבות אלא שהמבקשים לא התייצבו לדיון ואילו בבואם לישיבה השלישית טענו שסמכותו של הבורר פקעה משום שהסתיימה התקופה הקבועה בתוספת לחוק הבוררות. המבקשים לא הופיעו בפני הבורר תוך המועד כדי להעלות טענות נגד סמכותו וגם לא פנו לערכאות כדי למנוע את הבירור בפניו, אלא השתיתו טענתם בפני הבורר אך ורק על עבור הזמן. בנסיבות אלה אין פסול בכך שהבורר ולאחריו בית המשפט החליטו להאריך את תקופת כהונתו של הבורר.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אריה לוי למבקשים, עו"ד שמואל פאר למשיבה. 20.8.85).
בג"צ 352/85 - עבדאללה דואבה ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש ואח'
*הריסת בתים של חשודים בפעילות חבלנית (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה צו שניתן-להריסת בתים של העותרים לפי תקנה 119. הנימוק לעתירה הוא הזמן הרב שעבר מאז ביצוע המעשים המיוחסים לעותרים ועד להוצאת הצו בדבר הריסת הבתים לפי תקנה 119. אכן, חלפו שנתיים מעת ביצוע המעשה אך הדבר נבע מכך שהחשודים נעצרו רק לאחרונה. העובדה שהצליחו לברוח ולמנוע מהשלטונות למצות את הדין עמם אינה יכולה לשמש נמוק שלא לנהוג עמם כפי שהחוק מורה לנהוג לגבי אלה שלא הצליחו להערים על השלטונות. לחשודים מיוחסת פעילות חבלנית חמורה ביותר, שהביאה לרצח ולפציעת אנשים, והשלטונות עמלו רבות כדי לעלות על עקבות החשודים. לפיכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, בן דרור. עו"ד נעמנה לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 14.8.85).
בג"צ 354/85 - שעבאן אבו נצירה ואח' נגד ראש המינהל האזרחי חבל עזה
*איחוד משפחות (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה איחוד משפחות - מתן היתר לעותר ולעותרת וששת ילדיהם לגור בחבל עזה. העתירה נדחתה. העותר עזב את חבל עזה מרצונו ביולי 1967, בשנת 1973 בא לחבל עזה ונשא לאשה את העותרת. מרכז חייו של העותר בלוב, שם סיים לימודיו האוניברסיטאיים ושם הוא עובד עד היום. אף העותרת, חלק מהתקופה מאז נישואיה, התגוררה עם העותר בלוב, ושם אף נולדו ארבעה מתוך ששת הילדים. הבקשה לאיחוד המשפחה הוגשה לראשונה לגורמים המוסמכים כעבור עשר שנות נישואין ואין מקום להתערב בהחלטתם לדחות את הבקשה.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד גור צבר לעותרים, עו"ד רנאטו יראק למשיב. 20.8.85).
ע.פ. 129+174/85 - גהאד וטארק אלגאפר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הודעות סותרות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערים מסרו הודעות למשטרה כי אחד בשם פאיז נהג במכונית פלונית שהתהפכה ואחד מנוסעיה נהרג. הלה הועמד לדין ובמשפטו העידו המערערים כי המנוח הוא שנהג במכונית. בגין עבירה של מסירת הודעות סותרות נדונו המערערים לשנתיים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירה חמורה באופיה ומה גם שניתנה למערערים הזדמנות לשנות עדותם במשפט של פאיז אך הם לא ניצלו אותה. בסופו של דבר הורשע פאיז בעבירות שיוחסו לו. חרף אופייה של העבירה ונסיבותיה נראה כי ביהמ"ש החמיר עם המערערים יתר על המידה. לפיכך יועמד העונש על שנה אמת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד טאזן דעאט למערערים, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 13.8.85).
ע.פ. 519/85 - יעקב יחזקאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונה ובתוך מעיל עור שהיה מונח על האלונקה בה נמצא המערער נתגלו 26 מנות הרואין. ביהמ"ש הרשיע את המערער בהחזקת ההרואין ודן אותו לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה יכול היה ביהמ"ש לקבל עדותו של שוטר כי המערער לבש את המעיל בו נמצא הסם, למרות שענין זה לא נזכר בזכרונות הדברים שהשוטר כתב לאחר המקרה. העדות מתחזקת על ידי שקרי המערער שהציג עצמו כטרמפיסט במכונית שבבעלותו. אשר לעונש - אמנם מדובר במאסר ראשון של המערער אך מאידך מדובר בעבירה של החזקת כמות מסחרית של הרואין ואין מנוס מהטלת עונשי מאסר משמעותיים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד דן מור למערער, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה.13.8.85).
ע.פ. 530/84 - אלכסנדר פליגל נגד מדינת ישראל
*זיוף שיקים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער קיבל פנקס שיקים של אדם אחר שהושג בגניבה וטען כי לא התכוון להשתמש בשיקים לביצוע מעשי מרמה, אך ביהמ"ש הרשיעו בעבירה שעניינה כוונה להשתמש בשיקים לביצוע מעשי מרמה וכן הרשיעו בזיוף שיקים מתוך הפנקס הנדון. המערער נדון לחמש שנים מאסר שמתוכן שנתיים וחצי בפועל והן חופפות מאסר על תנאי שהופעל. הערעור נדחה.
לענין קבלת הפנקס, בידיעה שהוא גנוב, על מנת לזייף שיקים, היו ראיות מספיקות להרשיעו בכך ואין להתערב בענין זה. אשר לזיוף השיקים שהיו בפנקס - גם לכך היו ראיות מספיקות. אין לקבל את הטענה כי אדם החותם את שמו האמיתי על שיק שאינו שלו אינו מזייף בכך מסמך במובן סעיף 414 לחוק העונשין. החתימה משמעותה שזהו שיק המתייחס לחשבונו של מי שחתם בבנק הנקוב בשיק ולפי המספר המוטבע בו או כמורשה הבעלים. לפיכך נתקיימו הרכיבים של סעיף 414, היינו "עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות". אין זה משנה שמבחינת דיני השטרות המספר המצויין בשיק אינו מהווה רכיב מרכיביו. אשר לעונש - למערער עבר פלילי עשיר ואין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד בית הלוי למערער, עו"ד ש.וסרקרוג למשיבה. 15.8.85).
ע.פ. 510/85 - אריה מזרחי נגד מדינת ישראל
*מתן גזר דין החמור מהצעת התביעה בעיסקת טעון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
כלל הוא שאין ביהמ"ש כבול לעסקת טיעון בין נאשם לפרקליטות, אם כי עסקה כזו מובאת בחשבון ונשקלת בכובד ראש. במקרה זה מצא השופט, ובצדק, שהפרקליטות הרחיקה לכת כאשר הסכימה לבקש חפיפה מלאה של עונש מאסר על תנאי לששה חדשים שהופעל עם העונש שיגזר על המערער בגין העבירות בתיק שבפנינו. מדובר בעבירות חמורות ועל כן רשאי היה השופט להורות כי מתוך ששה חדשים שנגזרו על המערער, המחצית תהיה מצטברת למאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. קרמר למערער, עו"ד י. רבין למשיבה. 4.8.85).
ע.פ. 471/84 - דוד ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (דקירת גרושתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער דקר את גרושתו בעיניה. המניע היה נעוץ בלחצים רגשיים שזו הפעילה עליו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. אין חולק כי מדובר במעשה חמור ואעפ"כ הזמין ביהמ"ש העליון את שירות המבחן כדי לבדוק שמא נוצרה בינתיים הנתקות רגשית כך ששוב אין חשש מהפחתה בעונש שהוטל על המערער. נטייתו זו של ביהמ"ש העליון נבעה מהחשיבות לשמור על קשר טוב בין האב לילדיו וכן מהנסיבות המיוחדות של המקרה. דא עקא ששירות המבחן לא שינה עמדתו כי חשוב שהמערער ירצה את עונשו כדי שתקופה זו תביא לכלל הינתקות בין המערער לגרושתו. בנסיבות אלה אין דרך להפחית מן העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. קרמר למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 5.8.85).
ע.פ. 245/85 - יוסף יחיא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה בדקירה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער דקר אדם בסכין קפיצית. מדובר בסכסוך בין עבריינים אשר פרטיו ורקעו לא התבהרו במשפט. ביהמ"ש המחוזי דן
את המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. היה כאן שימוש בכלי מסוכן ביותר במסגרת חשבונותיהם של עבריינים זה עם זה ואין לומר שהעונש מופרז לחומרא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר,בך, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד בן אור למשיבה. 11.8.85).
ע.פ. 95/85 - אסעד אשור נגד מדינת ישראל
*התחשבות בנאשם ששיתף פעולה עם המשטרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי נימק כראוי את דרוג העונשים בין המערער ושאר המעורבים באישומים נשוא כתב האישום וגם היה ער לעובדה שעוד לפני מעצרו שיתף המערער פעולה עם המשטרה והסגיר אנשים אחרים שהיו מעורבים בפרשה. עם זאת נראה כי לעובדה זו לא ניתן משקל מספיק בפסק הדין. המערער נדון בינתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ובהתחשב באמור לעיל הוחלט כי העונש יועמד על 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד מסבאח קבאני למערער, עו"ד גב' יסכה טפיירו למשיבה. 13.8.85).
ע.פ. 398/85 - יחיאל יניב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהדחה בחקירה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער דרש מאחד לוינסון שניהל מזנונים בקמפוס של אוניברסיטת חיפה שיחזור בו מתלונות שהגיש למשטרה נגד ניסים דהאן. זה האחרון פעל יחד עם המערער בהנהלת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה ותלונת לוינסון היתה קשורה בתשלום ששילם בקשר למזנונים ואשר לגביו טענו דהאן והמערער כי לא נתקבל בידי אגודת הסטודנטים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הדחה בחקירה ודן אותו לשלושה חדשי מאסר ולתשלום קנס של 750,000 שקל והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה בעיקרה על דברי העד לוינסון וראיות נוספות והסביר כי אינו רואה בדרך כלל מקום להסתפק בעדות יחידה, תהיה אמינה ככל שתהיה, וכי הוא רואה על כן צורך בחיפוש תמיכה, חיזוק או סיוע ואת אלה מצא במכלול הנסיבות. דיני הראיות אינם מחייבים גישה כה מצירה כפי שהציג ביהמ"ש המחוזי, אך שאלה זו אינה דרושה להכרעה כאן כי אליבא דכולי עלמא יש תמיד משום תועלת אם ישנן ראיות מעל ומעבר לעדות היחידה. עיקרו של דבר, ביהמ"ש רשאי היה לבסס ממצאיו על דברי לוינסון ורשאי היה למצוא את החיזוק בנסיבות האחרות. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' תמר אולמן למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 19.8.85).
ע.פ. 276/85 - חמאדה בן מוחמד חמאדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד נהג מונית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ושניים מחבריו הזמינו מונית לנסיעה ליעד מסויים ושם אילצו את הנהג באיומי אקדח לסטות מהדרך כדי לשדוד אותו. הם התאכזרו לנהג והותירו אותו כפות לעץ, נטלו את המונית ונהגו בה ללא רשיון וללא ביטוח. הם הוסיפו שאילו הנהג לא היה ערבי היו הורגים אותו. ביהמ"ש גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר ששה חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש לחפוף את המאסר על תנאי שהופעל לעונש החדש, אך כלל הוא שמאסר על תנאי מופעל במצטבר, אלא אם כן קיים שיקול לסטות מכלל זה ובענייננו אין שיקול כזה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד זאב זילברשטיין למערער, עו"ד ש.וסרקרוג למשיבה. 15.8.85).
ע.פ. 331/85 - אילושה דוידאשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף דולרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על קשירת קשר לזייף שטרי כסף דולריים ונסיון לזייפם נדון המערער לשליש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המעשים הם חמורים וגם עברו של המערער רצוף הרשעות מרמה וזיוף עד שהשופט ראה לציין שכנראה בחר במעשים אלה כאורח חיים. אעפ"כ אין ביהמ"ש רואה דרך, למורת רוחו, אלא לצעוד לקראת המערער וזאת באשר היוזם והמתכנן את המעשים הללו נדון למאסר בפועל של שנתיים וחצי בחופף למאסר על תנאי לאותה תקופה ממש שהופעל. הפער הזה נומק בשניים: כי השני הודה תוך כדי חקירתו הנגדית ואילך המערער כפר באשמה מכל וכל והעלה גירסאות מגירסאות שונות, כוזבות וסותרות; כי עברו של הנאשם האחר פחות חמור. אין באלה כדי להצדיק את הפער, לאור מנהיגותו של האחר מזה והטעמים הפועלים לרעת המערער מזה. לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל של המערער על שנתיים וחצי במקום שלוש שנים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בן דרור. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 12.8.85).
ע.פ. 565/85 - יחיא נפטו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תצהיר כוזב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בבחירות שנערכו בשנת 1978 לראשות המועצה המקומית כפר קמא הגיש אחד המועמדים ערעור בחירות בו טען כי המערער זכה בראשות המועצה הודות להסכם רוטציה שערך עם מועמד נוסף אשר לפיו התחייב המערער להתפטר מכהונתו זמן מה לאחר הבחירות לטובת המועמד השני. בתצהיר נגדי כפר המערער בקיומו של הסכם רוטציה והמשיך בכפירתו גם בעת שנחקר על התצהיר בביהמ"ש. כתוצאה מכך נדחה ערעור הבחירות של יריבו והמערער זכה להיות ראש המועצה של כפר קמא. גם בבחירות שנערכו בשנת 1982 זכה המערער בתפקיד זה ואין עוררין שבחירתו השניה היתה כדין. מתברר כי עדותו של המערער היתה עדות שקר וביהמ"ש המחוזי גזר למערער 18 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין ספק כי מדובר בעבירות חמורות, וחומרה מיוחדת נובעת מכך שהעבירות נעברו ע"י איש צבור, שאף לא מצא לנכון להביע חרטה במהלך משפטו. ביהמ"ש העליון לא היה נוטה להתערב בגזר הדין אלמלא התברר כי כתב האישום הוגש לאחר קרוב לארבע שנים מעת ביצוע העבירות ולא ניתן כל הסבר סביר להשהייה האמורה. בינתיים נבחר המערער כאמור שוב לראשות המועצה ואילו הוגש כתב האישום במועדו היתה הבחירה נמנעת. כששוקלים את חומרת העבירה וטובת ההנאה שהמערער הפיק מביצועה ומאידך את עינוי הדין שנגרם למערער עקב ההשהיה ושאר הנסיבות נראה שיש מקום להקל בעונש בצורה ניכרת. לפיכך יעמוד המאסר על 18 חדשים שמתוכם תשעה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ד. ליבאי למערער, עו"ד ל. ליבוביץלמשיבה. 12.8.85).
ע.פ. 33/85 - שאול חיון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
סיור שוטרים עצר מכונית שבה נהג המערער ולידו ישב אחד הידוע כמשתמש בסמים. השוטרים ביקשו מהמערער להזדהות ואז הבחינו כי הוא מחזיק בידיו דבר מה. התפתח מאבק עם השוטרים ותוך כדי התגוששות השליך המערער את מה שהחזיק. שלושה שוטרים שהיו במקום ראו את הזריקה ובחיפוש במקום מצאו גליל ובו 5 גרם הרואין וכן נתגלה בין השיחים חפץ ובתוכו כ- 20 גרם הרואין. המקרה היה בשעה 9
בערב. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות ההגנה כי המערער לא זרק דבר ולחילופין כי הסמים שנמצאו אינם מה שזרק. ביהמ"ש הרשיע את המערער בהחזקת הרואין ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון ניתח את הראיות שהובאו הן באשר לשאלה אם זרק המערער דבר מה והן באשר לשאלה אם בהתחשב במרחקים שבהם נמצאו הסמים אפשר שהמערער זרק אותם, והגיע לכלל מסקנה כי צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו. אשר לעונש - חומרת המעשה וכמות הסמים שנתפסה מצדיקים את העונש שהוטל על המערער. עבירות הסמים הפכו למכת מדינה ויש חובה להלחם במבצעיהן בכל חומרת הדין.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד רסלר למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 18.8.85).
ע.פ. 108/84 - שושנה ירמיהו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ויבוא סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת הודתה שהיתה שותפה ליבוא כחצי ק"ג הרואין לישראל וביהמ"ש המחוזי גזר לה חמש שנים מאסר בפועל כאשר על שותפה למעשה גזר שבע וחצי שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן, העונש הוא על צד החומרה, שכן אין למערערת עבר פלילי של ממש וזהו לה מאסרה הראשון, אולם כבר נאמר פעמים אין ספור מה גדולה הסכנה הטמונה בסם הרואין ומה גדול הצורך לעקור את הנגע שפשה בחברה ע"י הטלת עונשים הולמים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גורן למערערת, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 4.8.85).
ע.א. 358/82 - חברת אלקו בע"מ נגד פקיד שומה
*הכרה בהוצאות משפטיות כהוצאה לצרכי מס
(הערעור נדחה).
המערערת היא חברה בישראל העוסקת בעיקר ביצור מכשירים אלקטרו- מיכניים. היתה בארץ חברה בשם פויכטונגר שעסקה בהנדסת חשמל וקבלנות לעבודות חשמל. מניות פויכטונגר התחלקו לשתי קבוצות: %68 הוחזרו בידי חברה אנגלית בשם סקוט ו-%32 בידי פויכטונגר. בשעתו נעשתה עיסקה בין המערערת לבין סקוט בדבר רכישת מניות סקוט ע"י המערערת. קבוצת פויכטונגר שהיא המיעוט חששה כי לאחר שתבוא המערערת במקום סקוט תפעל בצורה שתפגע במיעוט ותגרום לעושק המיעוט והגישה תביעה לצו מניעה המונע העברת המניות למערערת ובמשך זמן הדיון הצליחה קבוצת פויכטונגר לרוקן את החברה מנכסיה. בשעתו התעוררה מחלוקת בין פקיד שומה לבין המערערת אם הוצאות המשפט של המערערת נגד קבוצת פויכטונגר ניתן לנכותן מהכנסות המערערת וביהמ"ש פסק כי ההוצאות המשפטיות שהוציאה המערערת הן הוצאות הוניות כי באו להשלים את רכישת הזכויות במניות ולא לשמור על ערך המניות שכבר רכשה וזכתה בהן. בינתיים ביטלה המערערת את הסכם רכישת המניות מסקוט וזו הגישה תביעה נגד המערערת. התעוררה מחדש המחלוקת אם ההוצאות שהוציאה המערערת במשפט עם סקוט ניתן לראותן כהוצאות לצורך ניכוי ממס הכנסה ושוב סבר פקיד שומה כי ההוצאות הוצאו במסגרת רכישת זכויות וסרב להכיר בהוצאות לצורך ניכוי ממס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערת והערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש הגיע למסקנה שאין לראות בהוצאות האמורות הוצאות שהוצאו לצורך שמירה על נכס קיים אלא לפנינו מקרה של הוצאות משפטיות שהוצאו בקשר לעיסקה הונית שהמערערת חזרה בה ממנה, ומכיון שמדובר בעיסקה הונית אין לראות את ההוצאות כהוצאות שיצאו בייצור ההכנסה של המערערת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג, הוסיף השופט לוין. עו"ד ג. רוזנבלום למערערת, עו"ד גב' אורית אפעל גבאי למשיב. 1.8.85).