תקציר סביר כרך כ"ו חוברת 6

בג"צ 411/85 אברהם שהרבני ואח' נגד שר החינוך ואח'

*ביטול תכנית השלמה ללימודי יהדות בבית ספר(העתירה נדחתה).

א. העותרים הם הוריהם של ילדים שלמדו בכיתה א-6 בבית הספר "מולדת" במבשרת ציון. בשנת תשמ"ה הונהגה בבית הספר תוכנית השלמה לתיגבור לימודי יהדות. לקראת שנת תשמ"ו החליטו גורמי המינהל הבכירים של משרד החינוך ומורי בית הספר לא להמשיך בתוכנית ההשלמה. עתירת העותרים נדחתה.
ב. העתירה אומנם הוגשה בשם 57 הורים, אך אלה אינם מהווים %75 של ההורים בדרגת כיתה אחת, לצורך האמור בתקנה 2 לתקנות חינוך ממלכתי (תוכנית השלמה ותוכנית נוספת). העותרים היו ערים לכך שמספרם היחסי מתוך כלל ההורים עלול להוות מיגבלה המשפיעה על יכולתם להעלות הצעה לתוכנית השלמה, ועל כן ביקשו לראות בתוכנית שכבר הונהגה לפני שנה כשרירה וקיימת ואשר על כן יש להתייחס אליה כאל נתון קיים.
ג. בג"צ אינו קובע מה תוכנית הלימודים העדיפה, אלא עולות בפני בג"צ שתי שאלות עיקריות: האם מתיישבת בקשת העותרים עם כללים המותווים בחוק; האם הרשות שנתבקשה להנהיג את תוכנית הלימודים פעלה כדין במסגרת חובותיה של רשות מינהלית הממונה על הפעלתו של החוק. המשיבים טענו כי לפני שנפלה ההחלטה לבטל את תוכנית ההשלמה, קיימו דיונים ממצים עם כל המופקדים על הנושא והפיקו לקחים מהביצוע של התוכנית בשנת תשמ"ה, ומסקנת השר היא כי הנהגת התוכנית גם בשנת תשמ"ו תפגע בבית הספר ובתלמידיו. לטענת המשיבים הופעלה התוכנית בשנת תשמ"ה כנסיון בלבד, כאשר הכוונה היא כי הענין ייבחן מחדש תוך מהלך שנת הלימודים. לדעת השר הפעלת התוכנית לא עלתה יפה והיא היתה לצנינים בעיני המנהלת וצוות המורים וההורים בביה"ס. לפי המבחן הפורמלי, רוב ההורים מתנגד להמשך קיומה של תוכנית ההשלמה, וממילא אין מספר ההורים המבקשים את הנהגת התוכנית מגיע לכדי %75 כנדרש בתקנות החינוך הממלכתי הנ"ל.
ד. אולם גם אם בג"צ היה בוחן את השאלה מתוך הנחה שהתוכנית קויימה בשנת תשמ"ה מבלי שהוגבלה מראש לשנה אחת - גם אז לא ניתן היה לשלול חוקיות פעולתו של משרד החינוך. החלטה במועד כלשהו אין פירושה שהרשות הציבורית אינה יכולה לשנותה או לסטות ממנה לעולם. לפעמים הנסיבות משתנות או עולים נתונים חדשים שלא ניתן היה לשקלם כשדובר על הפעלת התוכנית לראשונה. בחינה מחדש של תוכנית לימודים אחרי שנת נסיון היא סבירה בכל מקרה, היינו גם אם לא סוכם מראש כי השנה תהיה שנת נסיון בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. אמסטר לעותרים, עו"דגב' נ. ארד למשיבים. 8.8.85.).

בג"צ 63/85 - אינטרדקו... בע"מ נגד עירית קרית שמונה ואח'

*מכרז לרכישת מכונת טאוט(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. עירית קרית שמונה פירסמה מכרז לרכישת מכונת טיאוט, כולל שרות למכונית באיזור הצפון. הוגשו מספר הצעות ובכללן של העותרת ושל המשיב השני (להלן המשיב). העיריה החליטה כי המשיב זכה במכרז וזאת למרות שהמכונה שלו היתה יותר יקרה מאשר המכונה של העותרת. העותרת פנתה לבג"צ והמשיבה טענה בתשובתה כי העדיפה את הצעת המשיב מן הטעמים דלהלן: בעבר היה לה נסיון רע עם העותרת כאשר מכונת טיאוט שרכשה מהעותרת מתקלקלת לעתים תכופות; מכונת הטיאוט שהוצעה ע"י המשיב עולה בטיבה על המכונה שהוצעה ע"י העותרת, בעיקר במישור הבטיחותי, היא בעלת מערכת פיקוד כללית ויש בה מערכת טלויזיה במעגל סגור המאפשרת לנהג שדה ראיה בלתי מוגבל המגביר את הבטיחות בשעת העבודה; המכונה שהוצעה ע"י העותרת אמנם
זולה יותר מזו שהוצעה ע"י המשיב, אך אין היא הזולה ביותר, שכן השתתף במכרז מציע שלישי שגם הצעתו לא נתקבלה למרות העובדה שהיתה זולה יותר מהצעות כל יתר המתחרים; המכונה המוצעת ע"י המשיב נמצאת כבר בישראל ומועד אספקתה הוא מיידי, בו בזמן שמועד האספקה של מכונת העותרת הוא תוך 4- 6 חודשים, ואם כי לא נקבע במכרז זמן מדוייק לאספקת המכונה, הרי ברור שהעיריה זקוקה למכונה בהקדם האפשרי ותקופה של 4- 6 חודשים היא בלתי סבירה; הזמן הארוך שצויין בהצעת העותרת לאספקת המכונה, מכניס לגבי הצעה זו גורם של אי וודאות ביחס למחיר המוצע, שכן בהצעת העותרת נאמר שהמחיר מבוסס על שעורי המכס וההיטלים הקיימים כיום ועל אי חובת ההפקדה וכל שינוי יחייב את המזמין, ומכאן כי בתנאים הפיסקלים הנזילים בישראל, כאשר שעורי המכס וההיטלים עשויים להשתנות וחובת ההפקדה עלולה לחול לפתע, לא ניתן לקבוע מה יהיה המחיר שיידרש למכונה בסופו של דבר. עתירת העותרת נדחתה.
ב. עם כל החשיבות שיש לייחס במכרזים למחיר המוצע ע"י המשתתפים, אין זה השיקול היחידי, ושיקולים רלוונטים אחרים בעלי משקל יכולים לגבור עליו. עם זאת אין לומר כי כל אחת מההנמקות שניתנו ע"י המשיבים היה בה כדי להצדיק את העדפת הצעת המשיב על פני הצעת העותרת. אין לקבל את הנימוק כי לעיריה היה נסיון לא כל כך טוב עם מכונת הטיאוט שרכשה מן העותרת שכן העובדה שמכונה מסויימת אינה עונה על הדרישות, אין בה כדי להוכיח כי מכונה אחרת תאכזב גם כן. אין גם לייחס משקל מכריע לטענה בדבר המשתתף השלישי שהיה הזול ביותר ולא זכה במכרז, שכן מערער זה לא ערער על החלטת העיריה ואין יודעים מה הסיבה לפסילת הצעתו.
ג. אין גם לקבל את הנימוק שמכונת המשיב כללה מערכת בקרה מתוחכמת וטלויזיה במעגל סגור. אם אמצעי בטיחות אלה היו רצויים לעיריה, ויש להניח שקיומם של שיקולים כאלה היה ידוע למומחים בדבר, היה זה מחובתה של העיריה לכלול פריט זה בתנאי המכרז. יש להבחין בין תכונות נלוות ובין אביזרים נוספים מיוחדים למכונות המוצעות. אם, לדוגמה, תוך בדיקת הדגמים המוצעים מתגלה שמכונה מסויימת נוחה יותר לישיבה ולתפעול, או שקטה יותר או צורכת פחות דלק ובשל תכונות אלה רוצים להעדיפה, אין פגם בכך שתכונות אלה לא צויינו בפרטי המכרז. אלה הן תכונות הקובעות במידה רבה את טיב המוצר, אך ניתן לגלותן בעת בדיקתן המעשית של המכונותהמוצעות. אולם, כאשר קיימת במכונה מערכת מיוחדת, המשפרת את תפעולה או את תנאי הבטיחות, כגון מערכת טלויזיה כאמור, אין לייחס לגורם זה משקל מכריע, כאשר לא צויין בין תנאי המכרז. יש להניח כי גם יתר המשתתפים במכרז יכלו לדאוג להתקנת מערכת דומה, אילו ידעו כי העיריה מייחסת לכך חשיבות ושהיא מוכנה לשלם מחיר יקר יותר עבור הכללת מערכת כזו.
ד. מאידך, היתה העיריה רשאית להתחשב בפער בין שתי ההצעות בכל הנוגע למועד האספקה, ולאי הוודאות ביחס למחיר. כאשר לא צויין במכרז זמן לביצוע מסירת המוצר, ההנחה היא כי הכוונה היא לאספקה תוך זמן סביר התלוי בנסיבות. בענייננו תקופה של 4-6 חודשים היא ארוכה מדי. מכל מקום, כאשר היתה ברירה בין מכונה הנמצאת בארץ ושניתן לבדוק אותה ולהפעילה באופן מיידי לבין מכונה שתסופק רק כעבור חצי שנה, ושגם מחירה הסופי הוא בשל כך לא וודאי, אין להתפלא שהעיריה העדיפה את ההצעה הראשונה. לא העובדה שהמכונה המוצעת נמצאת בישראל היא הקובעת, שכן אם כך הדבר צריך היה לכלול תנאי כזה במכרז. לכן, לו, למשל, הציעה העותרת לספק את המכונה שלה תוך זמן קצר יחסי, כגון תוך חודש ימים, לא היתה הצדקה להתעלם בשל כך ממחירה הזול יחסי. אך לא זה היה המצב ובנסיבות הנתונות אין פסול במסקנת העיריה. (בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אריה בן ארי לעותר, עוה"ד אריה הרמלין ומרדכי פישלר למשיבים. 19.8.85).

ע.פ. 445/84 - עותמאן נבולסי וכדרו אדקידק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של רצח ושל נסיון לרצח(הערעור נדחה בעיקרו).

א. יומיים לפני האירוע נשוא ערעור זה נפגש המערער הראשון (להלן: עותמאן) עם אחד בשם מוסה וזה סיפר לו כי אחד בשם קדיו (להלן: המנוח) עושה לו צרות והציע לעותמאן סכום כסף עבור רציחתו של המנוח. גם לעותמאן, עפ"י הודאתו במשטרה, היה מניע אישי להתנקם במנוח. עותמאן הסכים לקבל את הצעת מוסה. הוא השיג אקדח וסכין ויצא אל ביתו של המנוח. בדרך פגש את המערער השני (להלן: כדרו) והזמינו להצטרף אליו כדי לבצע "סיפור של גיבורים". כדרו הסכים להצעה ואמר לעותמאן כי גם ברשותו אולר. המנוח לא היה בביתו ורק חברו חוואש נמצא בדירה. המערערים חיכו כמחצית השעה, כאשר חוואש אולץ לשבת עמם, ואז הגיע המנוח. התקיימה שיחה קצרה שבמהלכה החזיק עותמאן את אקדחו בידו. המנוח עשה כנראה נסיון להשתלט על נשקו של עותמאן ואז פתח הלה ביריות. את היריה הראשונה ירה לעבר חוואש, אחר כך ירה שלישה כדורים במנוח ושוב ירה שני כדורים שפגעו בחוואש. אותו זמן דקר כדרו שלוש ארבע דקירות את המנוח. על יסוד העובדות הנ"ל הרשיע ביהמ"ש המחוזי פה אחד את שני המערערים בעבירה של רצח וכן את עותמאן בעבירה של נסיון לרצח וברוב דעות הרשיע גם את כדרו בעבירה של נסיון לרצח. הערעור על הרשעת שני המערערים בעבירה של רצח ועל הרשעת עותמאן בעבירה של נסיון לרצח נדחה, ואילך הרשעת כדרו בעבירה של נסיון לרצח בוטלה והוא הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה.
ב. יש בעובדות הנ"ל כדי לספק את כל האלמנטים של העבירות שיוחסו לעותמאן. הוא התכוון לרצוח את המנוח, היה לו מניע כספי ורגשי לשם כך, הוא הצטייד בכלי נשק קטלני, ביקש מכדרו להתלוות אליו כדי להתגבר על התנגדות אפשרית ולאחר מכן ביצע את זממו. הוא ירה במנוח מספר כדורים, כאשר כל יריה די היה בה כדי להמית, ואין ספק שעשה זאת בכוונה לגרום למוות. אשר ליריות שנורו ע"י עותמאן לעבר חוואש כאשר זה עמד במרחק ממנו ולא התגרה בו ולא היה מזויין בנשק - גם בנקודה זו צדק ביהמ"ש המחוזי כי היריות נורו מתוך מטרה לגרום למותו של חוואש ואכן פגעו בלסתו ובבטן של הקרבן.
ג. אשר לערעורו של כדרו בענין הרשעתו בעבירה של רצח - כדרו נלווה אל עותמאן לפעולה הכוללת שימוש אפשרי בכלי נשק קטלניים. הוא המתין יחד עם עותמאן לבואו של המנוח שעה ארוכה כשבידו סכין וכשעותמאן כיוון את האקדח כלפי המנוח והלה ניסה לתפוס את ידו, חש כדרו לעזרתו של עותמאן ודקר את המנוח ובכך איפשר לעותמאן להחלץ מאחיזת המנוח ולהשתמש באקדחו. ברור שבכך ניתן לראות זהות המטרה והכוונה של שני המערערים ולפיכך בדין הורשע כדרו ברצח המנוח.
ד. שונה הדבר באשר להרשעת כדרו בנסיון לרצוח את חוואש. אכן, מבחינה אובייקטיבית סייעה התערבותו של כדרו בידי עותמאן לבצע גם את המעשה של נסיון לרצוח את חוואש, אולם אין די בכך כדי להרשיע את כדרו בתור שותף לאותה עבירה. אין להרשיע נאשם בעבירה של נסיון לרצח, אלא אם כן הוכח כי מעשהו הגלוי לווה בכוונה ממשית לגרום למות הקרבן להבדיל מכוונה קונסטרוקטיבית המספיקה להוכחת העבירה המוגמרת. כלל זה יש להחילו גם על נאשם המואשם כמסייע לעבירה של נסיון לרצח. בענייננו, על אף העובדה שהוכח מהנסיבות כי היתה לשני המערערים כוונה ממשית לגרום למותו של המנוח, אין לקבוע בביטחה כי היה בכוונת כדרו לפגוע גם בחוואש. יתכן כי ההחלטה לירות בחוואש גמלה בלבו של עותמאן תוך כדי שהיה בדירה, ואולי אף באופן ספונטאני.
ה. מאידך אין לזכות את כדרו מכל אשמה בקשר לפציעתו של חוואש. לענין זה יש ליישם את הוראות סעיף 28 האומר כי "שניים או יותר שחברו יחדיו כדי להשיג מטרה
בלתי חוקית, ובמהלך השגתה של המטרה נעברה עבירה שהיא לפי טבעה תוצאה מסתברת של אותו מהלך, יראו כל אחד מהם שנכח בשעת העבירה כאילו הוא עבר אותה". כאשר כדרו נכנס לדירת המנוח יחד עם עותמאן ומצא את חוואש, וכאשר ישב בדירה במשך חצי שעה יחד עם עותמאן שהיה מזויין באקדח והתכוון לפגוע במנוח, הרי שנקלע למצב בו כל אדם סביר היה מבין כי קיימת סבירות שגם חוואש עלול להפגע בעת ההתכתשות הצפויה. פציעתו של חוואש שנגרמה למעשה ע"י עותמאן היתה איפוא מעצם טבעה תוצאה מסתברת מתוכנית המערערים לפגוע במנוח ועל כן אחראי כדרו עפ"י סעיף 28 לגרימת חבלה חמורה בחוואש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד א.לוין לעותמאן, עו"ד מ. נאמני לכדרו, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 21.7.85).

ע.א. 495/82 - עמל הנגב בע"מ נגד ניסים מזור עו"ד

*הסכם לתשלום שכ"ט לעו"ד(הערעור נדחה) .
א. המשיב תבע מהמערערת, שהיתה לקוחתו, שכר טרחה עבור שירותים שנתן לה בניהול משפט. תביעתו התבססה על שכר מוסכם הנקוב בהסכם אלא שלטענתו ההסכם אבד. הוא אף הסביר כי בעת המשפט נלקח התיק לעיון מפעם לפעם ע"י אנשי המערערת ולאחר שהושגה פשרה במשפט נוכח כי ההסכם נעלם והוא העיד על תוכן ההסכם. המערערת הכחישה דבר ההסכם ולטענתה עליה לשלם סכום נמוך בהרבה מזה שתבע המשיב וזאת עפ"י הסכם אחר שנעשה בינה ובין המשיב. היא הציגה הסכם כזה שאינו חתום ע"י המשיב אלא ע"י המערערת, והמשיב טען כי אין להסכם זה ולעילת התביעה ולא כלום. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מדובר כאן במקרה של עדות מול עדות כשהתביעה מבוססת בעיקרה על עדותו היחידה של התובע שהוא בעל דין, אלא שלאור הנסיבות והראיות השונות והגיונן הדין עם המשיב. הערעור נדחה.
ב. המשיב ביקש מביהמ"ש שניים אלה: להוכיח שההסכם שבידי המערערת אינו נוגע לשכר טרחה שהוא תובע בתיק זה וכן להוכיח את תוכנו של ההסכם שאבד בראיה משנית, היינו ע"י עדות בע"פ. המערערת התנגדה וטענה כי דבר זה מנוגד להוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, הן משום שלטענתה הסכם לשכר טרחת עורך דין חייב להיעשות בכתב והן משום שאין לשמוע ראיות בע"פ שעה שקיים הסכם כתוב בידה. טענות אלה אין לקבל. המשיב אינו מבקש להסתמך על הסכם שנעשה בע"פ ולכן השאלה אם קיים מנהג לערוך הסכמי שכר טרחה בכתב איננה מתעוררת כלל. כך גם אין מניעה להביא עדות בע"פ להוכיח כי אין קשר להסכם שבידי המערערת ולעילת התביעה שבתיק זה. על מנת שעדות כזו תהיה פסולה עליה להיות מכוונת לשלול או לסתור את תכנו של המסמך ואילו המשיב לא ביקש להוכיח דבר העלול לפגוע בתכנו או בתנאי כלשהו המופיע בהסכם שבידי המערערת, אלא שההסכם אין לו שייכות לעילת התביעה שבמשפט זה. ביהמ"ש המחוזי הביא שורה ארוכה של שיקולים המוכיחים שאין בין האמור בטופס שבידי המערערת ובין תביעתו של המשיב ולא כלום ובכך אין להתערב. אשר להסכם הנטען ע"י המשיב ואשר אבד - ביהמ"ש החליט להעדיף את עדות התובע שהיה הסכם ואבד על פני עדות מנהל הנתבעת כי ההסכם שהוא הגיש הוא הסכם נכון וגם בכך אין להתערב. לעיקרון "הראיה הטובה ביותר" כמה חריגים ובענייננו נתקיים אחד מהם, לאמור שהמסמך המקורי אבד וביהמ"ש קבע עובדה זו להנחת דעתו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד מ.זליגמן למערערת, עו"ד טהר שחף למשיב. 29.7.85).

ע.א. 150/82 - מלון דבורה בע"מ נגד ג'רוזלם אנטרפרייזס

*טענה של הפרת תנאי הסכם(הערעור נדחה).

א. בין המערערת למשיבה נכרת ביום 17.4.81 חוזה למכירת נכס וכחלק מהתמורה היה על המשיבה לשלם 300,000 דולר. הוסכם כי סכום זה יימסר בנאמנות לעורכי הדין שיבולת (פרקליט המשיבה) וקולק (פרקליט המערערת). במעמד החתימה על ההסכם הפקידה המשיבה בידי הפרקליטים שיק על סך 300,000 דולר המשוך על בנק בארה"ב. הוסכם כי אם עד ליום 22.4.81 לא יוכח כי הסך 300,000 דולר הועבר ע"ש הפרקליטים, יוכל פרקליטה של המערערת להשמיד את החוזים שהופקדו בידיו, ואילו אם התשלום יבוצע יעביר עו"ד קולק עותק של החוזים לידי עו"ד שיבולת. השיק הופקד בחשבון משותף בבנק הבינ"ל וביום 21.4.81 נתקבל מברק אצל עו"ד שיבולת כי הכסוי הכספי מצוי בבנק בארה"ב. עו"ד שיבולת שלח לעו"ד קולק אישור כי ניתן למשוך את הסכום האמור ובעקבות מכתב זה העביר עו"ד קולק עותק של ההסכם לעו"ד שיבולת. ביום 27.4.81 ביקש עו"ד קולק מעו"ד שיבולת החזרת המסמכים בטענה כי העברת הסכום של 300,000 דולר לא הוכחה. יצויין, כי ביום 30.4.81 כתב הבנק הבינ"ל מכתב כי חמשה ימים לאחר הפקדת השיק לגביה אישר הבנק לעו"ד שיבולת שניתן למשוך את הסך 300,000 דולר או חלק ממנו מהחשבון המשותף הנ"ל. מסתבר כי אישור זה ניתן לפני שניתן אישור סופי מהבנק הנמשך. המערערת טענה כי החוזה לא נכנס לתקפו והמשיבה הגישה תובענה לפסק דין הצהרתי כי ההסכם תקף וכי על עו"ד קולק להמשיך ולשתף פעולה עם עו"ד שיבולת לביצוע פעולותיהם כנאמנים בביצוע ההסכם. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי המשיבה לא קיימה את התנאי של העברת הסכום של 300,000 דולר וכי נפלה טעות בזהותה של המשיבה ועל כן דין החוזה עמה להתבטל. לענין העברת הסכום - המערערת טוענת כי משמעות התנאי המתלה הוא כי השיק ייפרע עד ליום 22.4.81 ע"י הבנק הנמשך ואילו המשיבה טוענת כי משמעותו היא כי דמי השיק יעמדו לרשות הפרקליטים בין אם הבנק הנמשך יעביר את הסכום ובין אם לאו. ביהמ"ש המחוזי פירש את התנאי המתלה כמתייחס לזמינותו של הכסף ובכך קיבל את פירושה של המשיבה. פירוש זה הוא סביר ומעוגן בלשון ההסכם ומתיישב עם מטרתם המשותפת של הצדדים. זו היתה כנראה גם הבנתו של עו"ד קולק עצמו כאשר העביר את העתקי ההסכם לעו"ד שיבולת. אשר לטענה בדבר זהותה של המשיבה - בהסכם בין הצדדים תוארה המשיבה כשותפות מוגבלת ולעומת זאת מסתבר כי התאגיד שהוקם לפני כריתת החוזה לצורך העיסקה הינו חברה. ביהמ"ש המחוזי קבע כממצא עובדתי כי מנקודת מבטה של המערערת לא היתה חשיבות לצורת התאגדותה של המשיבה ועל כן מבחינה משפטית אין מקום לבטל את החוזה בשל טעות שנפלה בו. גם בממצא זה ובמסקנה המשפטית הנובעת ממנו אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד אליעזר חדד למערערים, עוה"ד אמנון שבולת, חיים סאמט ורות דולמן למשיבה. 30.7.85).

ע.א. 79/83 - היועץ המשפטי לממשלה נגד סוזן שוקרן

*הכרזתה של "ידועה בצבור" כיורשת של המנוח(הערעור נדחה) .
א. המנוח אריה לוי היה נשוי לאשה בשם אסתר אשר בעת נישואיה למנוח היתה גרושה ולה שני ילדים מנישואין קודמים. עם נישואיהם התגוררו בני הזוג בדירה הנמצאת ברחוב אנטיגונוס בתל אביב שהיתה רשומה בחלקים שוים על שם המנוח ואסתר. בשנת 1975 נפטרה האשה וכיורשיה נקבעו המנוח וילדיה של המנוחה. בעקבות צו הירושה, הבעלות בדירה היתה חמש שמיניות למנוח ושלוש שמיניות לילדים. לאחר מות האשה לא המשיכו הילדים לגור בדירה שברחוב אנטיגונוס. המנוח נפטר במאי
1979 והמשיבה ביקשה להכיר בה כיורשתו של המנוח עפ"י סעיף 55 לחוק הירושה הקובע כי "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם... רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש צווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה עפ"י דין אילו היו נשואים זה לזה...". היועץ המשפטי התנגד להכרזת המשיבה כיורשת, ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבה והכריז אותה כיורשת והערעור על כך נדחה.
ב. לענין סעיף 55 צריך שיהיו שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו והיסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות וכדומה, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה. כאשר ביהמ"ש בא לבחון את מערכת היחסים שבין בני זוג לא נשואים לענין סעיף 55, ראוי שבחינה זו תיעשה עפ"י קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו כיצד ראו בני הזוג, האיש והאשה, את מערכת היחסים שביניהם ואם ניתן לומר שהמנוח ראה באשה את יורשתו לאחר מותו. אין לגבש קריטריונים אובייקטיביים נוקשים לדיבור המופיע בסעיף 55 "החיים חיי משפחה" ולדבור "משק בית משותף". כל מקרה ראוי לו שיבחן על פי נסיבותיו, מתוך ראיה כוללת של העובדות וסקירת היחסים עפ"י מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם.
ג. בענייננו התקיימו במשך למעלה משלוש שנים יחסים קרובים בין המשיבה לבין המנוח, היא היתה מבלה עמו ימים וגם לילות והם נחשבו בעיני כל כבעל ואשה לכל דבר. הם קיימו ביניהם יחסי אישות וגרו יחדיו לפעמים בדירת המנוח ברחוב אנטיגונוס ולפעמים בדירת האשה. קרה שהיא שהתה בדירתה והוא בדירתו אך בדרך כלל התגוררו ביחד. לעובדה שהם שמרו על שתי דירות נתן ביהמ"ש הסבר מתקבל על הדעת. היו גם מספר ראיות חיצוניות לכך שהמנוח ראה במשיבה את אשתו, ובכללן כי המנוח רשם את המשיבה כנהנית היחידה בפוליסת החיים שלו במקום אשתו המנוחה, ומכאן שהוא ראה את הקשר שבינו לבין המשיבה כקשר רציני שיש בו מסממני קשר הנישואין ושראה בה כמי שראויה לבוא לענין זה בנעלי אשתו שנפטרה; הוכח שהמנוח העניק את תכשיטי אשתו המנוחה למשיבה והיא ענדה אותם בארועים שונים לעיני ילדיה של האשה המנוחה; הוגשו צילומים לפיהם המשיבה נטלה חלק באירועים משפחתיים של המנוח ושל בני ביתה של אשתו המנוחה. בכל הנסיבות יש לדחות את ערעור המדינה.
ד. המשיבה הגישה ערעור נגדי על כך שביהמ"ש דלמטה לא פסק לה הוצאות במשפט, וצודקת בכך המשיבה, שכן ניתן להניח שענין זה פשוט נשתכח מביהמ"ש בעת מתן פסה"ד. כשזכתה המשיבה בדינה ראוי היה לזכותה בהוצאות.

(בפני השופטים: ברק, ש.לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד.לוין. עו"ד מ. קליבץ למערער, עו"ד גד טואףלמשיבה. 11.7.85).

ע.א. 524/82 - חנניה צברי ואח' נגד סוזן שוקרי ואח'

*בקשה לקבוע כי "הצהרות" של המנוח מהוות צוואה(הערעור נדחה).

א. המנוח יוסף שוקרי נפטר בדצמבר 1980 והותיר אחריו, בין היתר, נכדים בני בתו המנוחה שהם המערערים דנא. בבקשה לצו ירושה ביקשה המשיבה, שהיתה אשתו הרביעית, לרשום במרשם המקרקעין את בעלותה בדירה מסויימת בנתניה. המערערים התנגדו לכך וטענו כי הדירה שייכת להם בחלקה. הם הסתמכו על מסמך שערך המנוח ב- 1976 בפני שופט שלום ואשר נוסחו היה "הצהרה בשבועה: אני הח"מ שוקרי יוסף... מצהיר בזה לאמור: שאני רושם את חלקה (הדירה) ע"ש ילדי והם... באופן שווה לארבעתם בתמורה שישרתו אותי למשך כל חיי...". ארבעת הילדים כללו את מורישתם
של המערערים. ששה ימים לאחר מכן נערך תצהיר נוסף ובו הוראה האומרת "הנני שוקרי יוסף ... חותם את כל הבנין... על שם ארבעת ילדי בתנאי שהכנסות של שכר דירה נזקפים לזכותי והרשות של הבנין עוברת לילדי רק בסוף חיי, וכמו כן לא תהיה זכות לאף אחד מילדי על...הבנין כל עוד שאני חי". מסמך זה ניתן בפני השופט ונחתם רק ע"י הבנים הנ"ל. בעת ההיא גם נחתמה הצהרה למס שבח, אך במשך ארבע שנים שחלפו עד לפטירת המנוח לא הושלמה ההעברה והנכס נשאר רשום על שם המנוח. טענת המערערים היתה כי יש לראות במסמך מיום 5.2.76 כתב מתנה ומשלא הושלמה העברת המתנה יש לראות בכך התחייבות למתנה ועל העזבון לקיים את התחייבות המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה הקניית מתנה, אלא הצהרה אשר לפי מהותה המשפטית לא שללה מנותן המתנה את החזרה הימנה. זאת ועוד, מדובר במתנה שצריכה היתה להתבצע רק אחרי מותו של המנוח ובתור שכזאת היתה בטלה עפ"י חוק הירושה. הערעור נדחה.
ב. הצהרת המנוח כפי שניתנה ביום 5.2.76 היתה בגדר התחייבות מותנית לתת מתנה. מאחר והמדובר במקרקעין לא ניתן היה להקנות את הבעלות אלא בדרך הקבועה בסעיף 7 לחוק המקרקעין. התנאי שבהתחייבות היה שזור בתוך נוסחה של ההצהרה שהרי נאמר בה "בתמורה שישרתו אותי למשך כל חיי". אם נותר ספק בדבר הכוונה לדחות מועד ההקניה עד לאחר מותו של המנוח, באה ההצהרה הנוספת מיום 11.2.72 והסירה אותר. לא הובא מידע אם התנאי התקיים, אך מכל מקום היה ברור שהעדר פעולה במשך ארבע שנים מדבר בעד עצמו שהרי אחת מן השתיים: אם היתה הכוונה הראשונית להעברת בעלות לאלתר הרי ארבע השנים מצביעות על כך שכוונה זו נתבטלה לאחר מכן; ואם היתה הכוונה למתנה שתמומש אחרי מות המנוח הרי היא בטלה לנוכח הוראות חוק הירושה.
ג. בדיון בערעור עלתה השאלה אם ניתן היה לראות את ההצהרה בשבועה כצוואה, אך גם טענה זו נדחתה. שתי ההצהרות והמשחי"ם מצביעים על כך שדובר בביצוע העברה ללא תמורה כפשוטה. אין לגלות כוונה להמיר את ההתחייבות המותנית לתת מתנה בצוואה ממש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד.לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם איזמן למערערים, עו"ד גב' רות פוגל למשיבה. 8.7.85).

ע.א. 451/83 - משה אחיטוב נגד מירטה דויסון ואח'

*הצמדת פיצויים שנקבעו בהסכם שהופר ושיעור שכ"ט עו"ד(הערעור נדחה).

א. בין הצדדים נערך הסכם שלפיו מכר המערער דירה למשיבים. ביום 23.4.80 נתנו המשיבים למערער המחאה ללא כיסוי. ביום 8.12.81 שלח המערער מכתב למשיבים בענין ביטול החוזה עקב ההפרה שביטויה איחור בתשלומים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים לשלם למערער 25,000 שקלים שצויינו בהסכם כפיצויים מוסכמים מראש, אך קבע הצמדה וריבית מיום 8.12.81, הוא יום משלוח מכתבו של המערער בענין ביטול ההסכם ולא מיום 23.4.80 היום בו ניתנה ההמחאה ללא כיסוי. כמו כן קבע ביהמ"ש שכר טרחת עו"ד של 10,000 שקלים. ערעורו של המערער מתייחס לענין הצמדת הפיצויים והוא מבקש כי הם יהיו מיום 23.4.80 וכן באשר לגובה שכר הטרחה. הערעור נדחה.
ב. מדובר כאן במקרים בהם הוענק שקול דעת לערכאה הדנה בענין ואשר בהם אין אמות מידה נוקשות מכוח הדין. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים בפיצויים המוסכמים מראש, אך רשאי היה להביא בחשבון כי החוזה קויים בחלקו הגדול והמשיבים חוייבו לפי החוזה בתשלום צמוד של יתרת התמורה עבור הדירה וכן בתשלום ריבית. לא הוכח הפסד כספי ממשי למערער ותוצאתו הכספית של האיחור תוקנה בדרך ההצמדה והריבית. ההפרה המתבטאת באיחור החלקי בתשלומים, אינה הפרה יסודית היורדת לשרשו של
ענין. בנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי חישוב ההצמדה יהיה מיום משלוח המכתב.
ג. אשר לשכר טרחת עורך דין - בדרך כלל יש לחייב את בעל הדין המפסיד בשכר טרחה שלא יפחת מהתעריף המינימלי, ואין הצדקה לכך שמי שזוכה במשפט יצא בחסרון כיס. ברם, במקרה דנן הסכימו בעלי הדין להשאיר את קביעת שכר הטרחה לשקול דעתו של ביהמ"ש, וכאשר מגיעים לידי הסכמה כאמור אין זה מקובל לערער על שיקול דעתו של ביהמ"ש, כל עוד לא סטה בפסיקת ההוצאות באופן קיצוני מהשכר הסביר וכל עוד אין לראות בכך משגה של ממש. בנסיבות הענין חוייב המערער בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אילן קרייטר למערער, עו"ד ישראל כהן למשיבים. 15.7.85).

ע.א. 233/85 - רשות שמורות הטבע נגד קבוץ בית אורן

*סלילת כביש בתחום שמורת טבע ללא היתר רשות שמורות הטבע (הערעור נדחה).

רשות שמורות הטבע זכתה בבימ"ש השלום בחיפה בצו האוסר על הקיבוץ לסלול כביש גישה מהקיבוץ אל פרדסיו העובר בתחומי שמורת טבע. ערעורו של המשיב לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ניתנה רשות לערעור נוסף והערעור נדחה. ביהמ"ש העליון אימץ את החלטת ביהמ"ש המחוזי כי משניתן היתר ע"י ועדת התכנון המחוזית לפי סעיף 158 לחוק התכנון והבניה אין עוד צורך בהיתר מרשות שמורות הטבע.
סעיף 158 קובע כי "לא ינתן היתר... לגבי קרקע... שבתחום גן לאומי או שמורת טבע אלא לאחר שניתנה הודעה על הגשת הבקשה למתן ההיתר... לרשות שמורות הטבע...". תקנה 18 לתקנות חוק שמורות הטבע קובעת כי "הרשות רשאית להתיר... ביצוע כל פעולה אסורה עפ"י תקנות אלה אם הדבר דרוש...". בעלי הדין נחלקו באשר ליחס הקיים בין הוראת סעיף 158 לבין תקנה 18. הרשות טוענת כי תקנה 18 היא הוראה מיוחדת הגוברת על הוראת סעיף 158 ואילו המשיב טוען כי אין לתקנה 18 תחולה כאשר יש היתר לפי חוק התכנון. מקום שבו קיימת חפיפה לכאורית בין שתי הוראות שונות של הדין מתעוררת בעיה של פרשנות. את הבעיה ניתן לנסות לפתור על יסוד בדיקת הוראותיהם הרלוונטיות של דברי החקיקה הנוגעים בדבר ולדלות מהם את כוונת המחוקק ועל יסוד בדיקה כזו דין הערעור להדחות.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, וייס. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד מנור למערערת, עו"ד ניסים למשיבים. 18.7.85).

ע.א. 648/84 - ישראל קלאצ'ק נגד עמנואל רובקין

*קיום צוואה (הערעור נדחה).

פלונית, שהיתה ערירית ובשנותיה האחרונות חולה ונזקקת לטיפול, צוותה את רכושה למשיב. הלה גר עמה יחד באותה דירה, ולא נתברר אם גם חיו חיי אישות, והיה סועד אותה יום יום. היא צוותה את רכושה למשיב ועתה טוענים קרוביה כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המשיב. לטענתם היתה קיימת תלות בין המשיב לבין המנוחה, מתוך כך נוצרו יחסי אמון ומכאן כי נוצרת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, חזקה שאינה נסתרת אלא בהוכחה נגדית המוטלת על הנהנה מן הצוואה. ביהמ"ש המחוזי קבע עפ"י עדותו של עו"ד שערך את הצוואה כי המנוחה ידעה והבינה כי הברירה בידה למי לצוות, והעובדה שהעדיפה את המשיב על פני משפחת אחיה ואחותה אינה מצביעה על כך כי המשיב כופף את כוח רצונה. כן נתברר לביהמ"ש שהיתה אפשרות למנוחה לשנות את הצוואה לאחר עריכתה. על כן קיים את הצוואה והערעור נדחה.
המערערים ביקשו לפסול את הצוואה מאחר שהעובדות שהוכחו יש בהן, לטענתם, כדי ליצור חזקה של השפעה בלתי הוגנת. אין צורך להכנס לפרטי טיעון זה. גם אם נוצרה
חזקה של קיום השפעה בלתי הוגנת, הרים המשיב את נטל ההוכחה המוטל עליו, ועלה בידו לסתור את החזקה ולהוכיח כי הצוואה נערכה מרצון המנוחה ולא מתוך השפעה בלתי הוגנת עורך הדין שערך את הצוואה ציין כי "היא לא יכלה ללכת, היא צלצלה אלי בעצמה שאבוא. את הוראות הצוואה מסרה לי כשבאתי אליה הביתה לשיחה... שאלתיה למי היא רוצה לצוות. היא הודתה שיש לה קרובים אך היא לא רוצה להוריש להם כי הם לא מתעניינים בה, אך יש יהודי (המשיב) שמטפל בי ואני רוצה להוריש לו את חלקי בדירה...". דברים אלא לא הוכחשו ולא הובאה נגדם ראיה כל שהיא, יש בהם בלבד כדי להרים את נטל הראיה, גם אם מוטל הוא על כתפי המשיב, ולהוכיח שהצוואה נערכה מרצון ומתוך הבנה והכרעה בין שתי אפשרויות.

(בפני השופטים: אלון, ברק, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עוה"ד יורם יוסיפוב ודפנה מרגולין למערער, המשיב לעצמו. 25.7.85).

ע.א. 284/84 - יצחק עזריאל נגד היועץ המשפטי לממשלה

*פסילת צוואה שהיתה חתומה ע"י עד אחד בלבד (הערעור נדחה).

המנוחה רחל קונפורטי (להלן: המנוחה) נפטרה ביום 3.8.83 והותירה אחריה מסמך הנושא כותרת "שואה" בה הותירה את נכסיה לארבעה אנשים ובכללם המערער. הלה טוען כי הצוואה נערכה ע"י עורך דין שמואל נחמיאס ונחתמה ע"י המנוחה בנוכחות עוה"ד ואשתו מרטה נחמיאס. בתחתית המסמך מופיע אישור העדים ובו נאמר "אנו... מאשרים וחותמים בזה... ושהמצווה רחל קונפורטי חתמה על הצוואה הנ"ל ברצון טוב וחפשי... אנו חותמים בזה בנוכחות המצווה ובנוכחות שנינו גם יחד". מתחת לפסקה האמורה מופיעה חתימה של גב' מרטה נחמיאס אך עו"ד נחמיאס לא חתם. הוא נפטר בחודש דצמבר 1979 והמערער קיבל את המסמך מאת גב' נחמיאס לאחר פטירת המנוחה והגיש בקשה לקיום הצוואה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער להזמין עדים ובכללם את גב' נחמיאס והיה בדעה שאין הצוואה תופסת מבחינה משפטית הערעור נדחה.
השאלה המתעוררת היא האם צוואה שנחתמה בפני שני עדים, הנושאת עליה אישור בחתימת ידו של אחד מהם, היא תקפה, והאם רשאי ביהמ"ש לקיימה, כשאין לו ספק באמיתותה, לפי סעיף 25 לחוק הירושה. לענין קיום צוואה לפי סעיף 25 יש להבדיל בין מרכיבים "סטטיים" לבין מרכיבים "דינמיים" הכלולים בסעיפים 23- 20, שרק פגם במרכיבים מן הסוג השני אינו מונע אישורה של צוואה אם ביהמ"ש שוכנע באמיתותה. כשניסח המחוקק את סעיף 25 לחוק הוא הבחין בין פגמים בחתימתם של המצווה או של העדים לבין פגם בהליכים שאינו כולל פגמים בחתימתה. כאשר חסרה חתימה כאמור אין להחיל את סעיף 25. גם לאחר התיקון בסעיף 25 כשמדובר בו גם על "חסר" בצוואה ולא רק על "פגם" סוייג התיקון לענין סעיף 19 לחוק בלבד. אין לקבל את הטענה כי כאשר חתם אחד העדים על הצוואה מדובר כבר בפגם ולא בחסר. לפי סעיף 20 לחוק דרושה חתימת אישור של שני עדים ואם חתם רק אחד מהם חסרה חתימתו של האחר.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד מ. מרידור למערער, עו"ד ז. בונה למשיב. 14.7.85).

ע.א. 356/84 - גולדה ואברהם שטינברג נגד ישראל ואפרים שטיינברג

*מזונות (הערעור נתקבל).

שני המערערים הם ילדיו של המשיב הראשון. המשיב השני הוא אביו של המשיב הראשון. ביום הגשת התובענה בפברואר 1983 היו המערערים בני 10 ו- 11. השניים תבעו מזונות בסך 10,000 שקלים כערכו של סכום זה ביום הגשת התובענה. המשיב הראשון הוא חסוי וגם נכה בשעור של %100. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב הראשון לשלם כמזונות %42 מקצבת הנכות המגיעה לו מהביטוח הלאומי ואת המשיב השני חייב בתשלום יתרת דמי המזונות שאותם העמיד על 7000 שקלים לחודש צמוד למדד פברואר 1984. הערעור על שעור המזונות-נתקבל.

המערערים טוענים כי אין בסכומים שנפסקו כדי לכסות את צרכיהם המינימליים ואינם מתיישבים עם אורח החיים שבו הורגלו בעבר, והם מבקשים להתאים את הסכום לנסיבות שהוכחו. עד לגירושין חיו בני המשפחה בדירה פרטית שאותה מכרו עקב הגירושין והמשיב הראשון קיבל את מחצית מחיר הדירה וסכום נוסף של 4,000 דולר. הוכח גם שביולי 1983 היה המשיב השני בעלים של שתי דירות, אחת בבני ברק ואחת בערד. את הדירה בבני ברק מכר וקנה דירה קטנה יותר ונשארו בידיו במזומנים יותר מ- 30,000 דולר כתוצאה מעיסקה זו. בנוסף לכך מקבל המשיב פנסיה חדשית בסך 20,000 שקלים כערכו של סכום זה ב- 1983. כמו כן מתברר שרמת החיים של המערערים נשחקה לאחר הגירושין לעומת מה שהורגלו. מאז הגירושין הם גרים בדירה שכורה וחלקם של המערערים בדמי השכירות החדשיים מגיע לכ- 100 דולר. דמי המזונות שנפסקו לטובת המערערים אינם עונים על צרכיהם המינימליים בהתחשב בגילם ובאורח חייהם. בכל הנסיבות הוחלט לקבל את הערעור ולהעמיד את דמי המזונות על 9,000 שקל במקום 7,000 שקל החל ממרץ 1984 כשהסכום צמוד. על המשיב השני לשלם את ההפרש.

(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ח. לוינגר למערערים, המשיב השני למשיבים.7.7.85)

ע.א. 466/84 - מריה חטיב ואח' נגד דר' שואקת חטיב

*מזונות (הערעור נדחה).

המערערת הינה גרושתו של המשיב ושני המערערים האחרים הם ילדיהם הקטינים. בעת גירושי בני הזוג נערך הסכם פשרה בו פורטו ההסדרים בקשר להחזקת הילדים, ביקורי ההורים והוראות כיוצא באלה. ההסכם אושר בביהמ"ש המחוזי וניתן לו תוקף של פס"ד. בענין מזונות הילדים נקבע בהסכם כי "האב מתחייב לשלם לשני הילדים את הסכום שביהמ"ש יקבע...". על יסוד דברי הסכמה אלה קבע ביהמ"ש ללא הנמקה סכום מזונות השווה ל- 350,000 לירטות איטלקיות כשהסכום מוצמד לשיעור האינפלציה באיטליה ומעודכן אחת לשנה. הערעור הוא על סכום המזונות ושני הילדים מבקשים כי המזונות יועמדו על סכום בלירטות השווה ל- 600 דולר לחודש.
בטעמי הערעור מבקש פרקליטם של המערערים לפתוח מחדש את ההחלטה בדבר קביעת סכום המזונות ומציין כי ביהמ"ש לא הסביר איך הגיע למסקנתו. עיקר הטענות מופנות נגד אי ההתחשבות המספקת של ביהמ"ש בהכנסות המשיב, כאשר חלק מהטענות בקשר להכנסה מעוגן בהשערות, כגון הטענה שהמשיב מרוויח הרבה יותר מאשר שכרו כרופא בבית חולים בחיפה ומול משאבי המערער מציבים המערערים את צרכיהם. הערעור נדחה.
בעלי הדין מסרו את קביעת סכום המזונות לידיו של ביהמ"ש והוא יצא ידי חובתו כאשר קבע את הסכום כפי שנתבקש ולא חייב היה להוסיף ולפרט מה היו השיקולים המונחים ביסוד ההחלטה. אין פירושו של דבר שערכאת הערעור אינה יכולה להתערב לעולם בקביעה כאמור. כאשר לפי הנסיבות מתברר שהחלטת ביהמ"ש היא בלתי סבירה באופן מהותי, יכולה ערכאת הערעור להתערב, לא בשל דחיית הטעמים המונחים ביסוד ההחלטה, שהרי אלה אינם ידועים, אלא בגלל מהותה של ההחלטה לגופה, היינו בשל שיעור המזונות שנקבע ואשר ייראה לפי הראיות כבלתי סביר. ערכאת הערעור לא תתערב רק בשל כך שהיא היתה נוטה לפסוק סכום אחר גבוה או נמוך יותר לו היתה דנה בענין מעיקרו. בענייננו לא ניתן לבסס החלטה חלופית כלשהי כי מדובר בהנחות או השערות וממילא לא ניתן לבחון את החלטת הערכאה הראשונה אלא עפ"י הראיות שהיו בפניה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. בן זמרה למערערים, עו"ד ע. עתמאנה למשיב. 8.7.85).

ע.פ. 381/85 - עבדאלטיף וותד ושריף וותד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש הצתת אוטובוסים ושימוש ברכב בלי רשות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערים הורשעו בהצתת שני אוטובוסים שחנו בכפרם, בהצתת מכונית פרטית וכן בשימוש ברכב בלי רשות. הם נדונו לתקופות מאסר שונות ומאסר על תנאי ועל כך אין הם מערערים שכן בימים אלה מסתיימת תקופת המאסר. ברם, אחד המערערים נדון לפסילת רשיון נהיגה למשך ארבע שנים ושני שיש לו כבר הרשעה קודמת של נהיגה ללא רשיון נדון לפסילה של חמש שנים והערעור על תקופת הפסילה נתקבל. העבירה של שימוש ברכב ללא רשות חמורה היא אלא שהנסיבות האישיות של המערערים כפי שהן עולות מתסקיר שירות המבחן וחיוניות רשיון הנהיגה לפרנסת המשפחה מצדיקים הפחתת תקופת הפסילה. לפיכך הוחלט כי לגבי אחד מהמערערים יהיו שנתיים פסילה בפועל ושנתיים פסילה על תנאי ואילך לגבי השני יהיו שלוש שנים פסילה בפועל ושנתיים על תנאי.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, בן דרור. עו"ד גושן למערערים, עו"ד חיים לירן למשיבה. 16.7.85).

ע.פ. 326/84 - אגד בע"מ נגד מדינת ישראל

*אי עצירת אוטובוס בתחנה (הערעור נדחה).

נהג אגד שהסיע אוטובוס בקו 641 מכוון נתניה לתל אביב סרב לעצור לנוסעת שרצתה לרדת בתחנת "גני עם". הוגש כתב אישום לבימ"ש השלום בכפר סבא ובו הואשמה אגד כי הפעילה שרות בנגוד לתקנה 385 לתקנות התעבורה ובנגוד לסעיף 2 לחוק הפקוח על מצרכים ושירותים. אותן האשמות הועלו גם נגד הנהג, אשר בנוסף לכך הואשם גם באי עצירה בתחנה, עבירה על תקנה 428 לתקנות התעבורה. הנהג הודה והורשע. באשר לאגד קיבל ביהמ"ש את עדותו של הנהג כי כנהג חדש בקו קיבל תדריך היכן עליו לעצור ובתדריך שקיבל קיימת תחנה בגני עם אלא שהוא טעה והטעות היא שלך ולא של אגד. בימ"ש השלום זיכה את אגד מחמת הספק, בקבעו שבמתן התדריך לנהג ובחיוב שחייבה את נהגיה להחזיק בתדריך זה יצאה אגד ידי חובה לנקיטה בכל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של החוק.
ביהמ"ש המחוזי קיבל פה אחד את ערעורה של המדינה. לענין תקנה 385 האומרת כי "לא יפעיל אדם שירות.. ולא יסיע באוטובוס אלא לפי רשיון... ובהתאם לתנאי הרשיון, קיבל את טענת ב"כ המדינה כי התקנה מטילה אחריות מוחלטת על אגד כמפעילת קו האוטובוס. לדעת ביהמ"ש המחוזי, במסגרת ההלכה שנפסקה בקשר לפירוש תקנת 399 לתקנות התעבורה (ע.פ. 222/78 פד"י ל'ג(1)566), נתקבל עקרון האחריות המוחלטת. צידוק להטלת אחריות מוחלטת בנושא מעין זה נעוץ בשיקול העליון של טובת הציבור, שאזרח ידע כשהוא עולה לאוטובוס כי האוטובוס יעצור בתחנה שבה הוא צריך לרדת. מבחינה עובדתית היתה עמדת ביהמ"ש המחוזי שאגד צריכה ויכולה היתה לנקוט בצעדי פיקוח טובים ויעילים יותר מאשר נקטה על מנת לוודא שהנהגים יעצרו את האוטובוסים בתחנות ההורדה הקבועות לדרישת הנוסעים. לענין העבירה לפי צו הפיקוח יכולה לעמוד לאגד ההגנה שלא ידעה שהנהג עבר את העבירה בה הורשע ושנקטה בכל האמצעים הסבירים להבטחת הפעלתו של קו 641 לפי צו הפיקוח, אלא שלפי קביעת ביהמ"ש המחוזי אגד לא נקטה בצעדים הדרושים כדי לוודא שהנהג מכיר את מיקומן של כל התחנות ובכך רשלנותה של אגד. ביהמ"ש התייחס לכל הנושאים שנדונו בביהמ"ש המחוזי ובכללם על מי מוטלת החובה של עצירה בתחנה, מהי האחריות המוחלטת במקרה כגון דא, אילו הן התקנות החלות במקרה שלפנינו ומה האחריות לפי תקנות התעבורה ולפי צוי הפיקוח, והגיע למסקנה שבדין הורשעה המערערת.

(בפני השופטים: ש. לוין ד. לוין, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד אורי ברימר למערערת, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 29.7.85).

ע.פ. 40/85 - אברהם דקל נגד מדינת ישראל

*הרשעה במעשים מגונים בקטינות (הערעור נתקבל).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי ברוב דעות במעשה מגונה תוך שמוש באיומים בשתי קטינות. עדויות שתי הקטינות נמסרו בפני חוקר נוער, הדא לא הרשה את העדת הקטינות בביהמ"ש, וההודעות נתקבלו כראיה במסגרת הוראות סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים). ביהמ"ש הרשיע על יסוד שתי הודעות אלה וסיוע הנדרש עפ"י החוק. בקבלו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון כי ראית הסיוע שביהמ"ש סמך עליהן אין בהן די, ולמרות החשד הכבד נגד המערער אין מנוס אלא לזכותו מן הספק.
לצורך ההרשעה יש לבדוק את אמינות ההודעות של הקטינות וכן אם מצוי בחומר הראיות סיוע מספיק. אין מדובר כאן בסיוע טכני במובן הצר של מושג זה, אלא בסיוע ממשי שיש בו כדי לספק לא רק סיוע פורמלי אלא גם לסלק כל ספק המתעורר מעצם הסיטואציה בו נבצר מביהמ"ש להתרשם אישית מהופעת העדים המרכזיים לפניו ועלי לקבל דבריהם מכלי שני באמצעות חוקר הנוער. הסיוע הנדרש הוא הן לגבי עצם ביצוע העבירה והן לגבי זהות המבצע. במידת האימון שניתן לייחס להודעות הקטינות נחלקו הדעות בביהמ"ש המחוזי, כאשר דעת הרוב היתה כי הקטינות דברו אמת בדבר מהות המעשים וזהות האיש שביצע אותם, וזאת חרף הסתירות וההפרזות שנתגלעו בעדויותיהם, ואילו שופט המיעוט סבר כי קיים חשש שמא ההודעה של אחת הקטינות באה תוך כדי אימוץ גירסתה של קטינה אחרת ובאשר לקטינה האחרת שמא דבריה לוקים בהפרזה, וכן שראיות הסיוע אין די בהן. ביהמ"ש העליון ציין כי להשגותיו של שופט המיעוט על מידת האמון שיש לתת לדברי הקטינות יש משקל רב, אך גם לשיטת הרוב שנתן אמון בהודעות, השאלה המכרעת היא אם מצוי בחומר הראיות סיוע ממשי כדרוש והתשובה לכך היא שלילית_

(בפני השופטים: ש. לוין, וייס, בן דרור. החלטה - השופט וייס. עו"ד צור למערער, עו"ד ליבנה למשיבה.4.7.85).

ע.פ. 305/85 - נביל גאבר ומוחמד קטיש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות וגניבת כלי נשק וחומרת העונש (הערעור נדחה).

שני המערערים הורשעו בהתפרצות למחסן שבמוסד קרית יערים וגניבת חמישה כלי נשק מסוג קרבין וכן כדורים ומחסניות. ביהמ"ש גזר למערער הראשון, שהוא בן 19, שלוש וחצי שנים מאסר ולמערער השני, שהוא בן 25, גזר ארבע וחצי שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - זו מבוססת על ראיות נסיבתיות וביהמ"ש הראה כיצד ראיות אלה שלובות ומוליכות למסקנה אחת שהמערערים ביצעו את העבירות המיוחסות להם. בכך אין להתערב. אשר לעונש - שיקול לחומרה שמצא ביהמ"ש הוא בכך שהנשק והתחמושת לא נמצאו עד היום ואין לדעת לאיזה ידיים יתגלגלו. הפער בעונש מוסבר בכך שהמערער השני הוא הבוגר מבין השניים ולפי התסקיר של שירות המבחן נגרר אחרי חברו המבוגר ממנו. המערערים אינם מכירים עד היום באשמתם ואינם משתפים פעולה בגילוי מקום הנשק. גזרי הדין מאזנים כראוי בין האינטרס הציבורי לבין הנסיבות האישיות של המערערים ואין להתערב בהם.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, בן דרור. עו"ד בלום למערערים, עו"ד חיים לירן למשיבה. 17.7.85).

ע.א. 462/85 - מילטון פרבשטיין נגד האפוטרופוס הכללי

*החזרת אגרה (בקשה להחזרת אגרה - הבקשה נדחתה).

לביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה להפחתת שכר האפוטרופוס הכללי שנגבה בעד ניהול נכס של נעדר, וזאת לפי סעיף 23(ב) לחוק האפוטרופוס הכללי. בביהמ"ש המחוזי הוערכה האגרה לפי תקנה 5(א) לתקנות ביהמ"ש
(אגרות), מתוך הנחה כי מדובר בהליך שהסעד המבוקש בו הוא מתן הוראות בקשר לניהול רכושו של נעדר. מכוחה של אותה תקנה רואים הליך כגון זה כבלתי ניתן לביטוי בכסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער להפחתת שכר האפוטרופוס הכללי ועל כך הוגש ערעור וכאן נדרש המערער לשלם אגרה עפ"י שווי הסעד המבוקש. המערער הגיש השגה וביקש את החזרת האגרה והבקשה נדחתה.
טענת המערער היא כי הערעור הינו הליך שהסעד המבוקש בו הוא מתן הוראות בקשר לניהול רכושו של נעדר וכמו בביהמ"ש המחוזי הוא מבקש גם כאן לראות את שווי ההליך כבלתי ניתן לביטוי בכסף. ברם, תקנה 5(א) לתקנות האגרות מתייחסת, בין היתר, להליך שבו הסעד המבוקש הוא למתן הוראות ע"י ביהמ"ש בקשר לניהול רכושו של נעדר, ואילו ההליך שלפנינו הינו בקשה הקשורה בשכרו של האפוטרופוס הכללי בעד מילוי תפקידו. בחוק האפוטרופוס קיימת אבחנה מפורשת בין שני עניינים אלה. העניין הראשון הוא בגדר סעיף 14 לחוק האפוטרופוס ואילו דרך קביעת השכר עבור מילוי תפקיד ע"י האפוטרופוס נקבע בסעיף 2 לחוק. על עניין זה לא חל סעיף 14 הנ"ל ולכן אין להחיל עליו את הוראות תקנה 5(א) הנ"ל. טעתה הגזברות של ביהמ"ש המחוזי בקביעתה את דרך גביית האגרה ותיטיב לעשות אם תגבה את יתרת האגרה בעד ההליך שהיה לפניה. (בפני: הרשם בר טוב. 9.8.85).

ב.ש. 765/85 - רגפורקר דוד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נתפס כשאקדח ברשותו ולטענתו מצא את האקדח סמוך לפני שנתפס והיה בדרכו למשטרה למסור את האקדח. אם גרסתו של העורר לא תתקבל כמעט ואין ספק שיורשע בדין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. עבירה של נשיאת נשק היא חמורה במהותה, אך לא תמיד תצדיק מעצר עד תום ההליכים. אולם, במקרה דנן מדובר בעבריין שיש לו 13 הרשעות קודמות וביניהן עבירות אלימות, תקיפת שוטר ונשיאת סכין. בשל חומרת העבירה והעבר הפלילי הוחלט לעצור את העורר ובכך אין להתערב. יש לציין גם כי המשפט כבר החל והדיון אמור להסתיים בתחילת חודש ספטמבר.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ש. סף לעורר, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 5.8.85).

ב.ש. 755/85 - מוחמד אבו ג'אבר נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח) (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נעצר בינואר 1985 בחשד של נסיון לרצח והחזקת שלושה כלי נשק וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. ערר קודם לביהמ"ש העליון נדחה ועתה עתר העותר לעיון חוזר בהחלטת המעצר ומשנדחתה בקשתו הגיש ערר לביהמ"ש העליון. הערר נדחה. העורר טוען כי נתגלה חומר ראיות חדש שיש בו כדי להחליש את התשתית העובדתית הראייתית נגדו, אך בטענה זו אין כדי לשנות מן ההחלטות הקודמות. הטענה השניה היא שהמשפט נתמשך יתר על המידה. מחמת עכובים שונים נדחתה שמיעת המשפט לחודש אוקטובר וביהמ"ש קבע חמישה תאריכים כמעט רצופים. העורר אמר שלא מן הראוי שישב במעצר תקופה כה ארוכה וביהמ"ש המחוזי התלבט בענין ויש להניח שנסיבות שאינן תלויות בביהמ"ש הן שהביאו לדחיית המשפט שהיה קבוע לחודש יוני. בהיסוס רב הוחלט שבשלב הנוכחי עדיפים השיקולים של חומרת העבירות והתשתית הראייתית על השיקולים של מעצר העורר לתקופה ממושכת טרם בירור משפטו. אם לא יסתיים המשפט תוך חמשת הימים שנקבעו לו תהיה לעורר עילה ממשית לעתור לביהמ"ש לעיון חוזר במעצר.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ילין למבקש, עו"ד כהן למשיבה. 4.8.85).

ב.ש. 750/85 - מדינת ישראל נגד משה בדש

*שחרור בערובה זיוף דולרים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בזיוף כמליון דולר והפצת 300 אלף דולרים מזוייפים וכן באי הצעת מטבע זר לאוצר המדינה. ביום 26.7.85, יום ששי בשבוע, בשעה 30:2 אחה"צ, נדחתה בקשת התביעה לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים וביהמ"ש המחוזי הורה שהמשיב ישוחרר בערובה, אך עיכב את השחרור ל- 48 שעות. עררה של המדינה הוגש רק ביום שני 29.7.85 ולטענת הסניגור הגיע לירושלים אותו בוקר ומשהתברר לו שהערר לא הוגש חזר לתל אביב ולפיכך נקבעה שמיעת הערר ליום 30.7.85. בישיבה באותו יום נתבקשו הפרקליטים להמציא תמליל עדותו המוקדמת של הגרפיקאי יאיר פרידמן שבידי התביעה ולפיכך נדחתה ההחלטה בדבר מעצר המשיב עד ליום 2.8.85 כאשר בינתיים המשיב משוחרר בערובה. אין חולקין שאם קיימת תשתית ראייתית מספקת לעובדות שבכתב האישום רשאי ביהמ"ש לעצור את המשיב בשל חומרת העבירה לבדה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אין בידו לקבוע אם קשור הנאשם לקשר הפלילי של זיוף הדולרים או שמא שימש לחברי הרשת כפתרון הצלה כדי להציל את נפשם ולזכות ביחס טוב. ביהמ"ש מוסיף כי אין בידו לקבוע עמדה ממשית ביחד לחפותו של הנאשם, ולכן כל עוד לא הוכחה אשמתו הרי הוא בבחינת חף מפשע ויש לשחרר אותו בערובה. גישה זו של השופט לתפקידו כשופט מעצרים אין לקבל.
בדונו בשלב המעצר אין תפקידו של ביהמ"ש לקבוע עמדה ממשית ביחס לחפותו של הנאשם או לאשמתו, שהרי דבר זה מוטל על ביהמ"ש השומע את המשפט. גם אם מורה ביהמ"ש על מעצר נאשם עד לסיום ההליכים הריהו בחינת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. תפקידו של ביהמ"ש הדן בענין המעצר הוא לבחון אם קיימת תשתית עובדתית מספקת לתמוך בה את החלטת המעצר אם לאו. גם אין על ביהמ"ש אותה שעה לקבוע עמדה המעדיפה סיעת עדים אחת על רעותה, אלא לבחון אם מכלול הראיות יוצרות לפי שיקולי הסתברות ראויים את התשתית הראייתית הנדרשת. בענייננו, די בראיות התביעה כדי לבסס את התשתית הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים. יש לציין עוד כי מחומר הראיות עולה כי מקצת מעדי התביעה חוששים מהמשיב בסברם שהוא קשור עם עבריינים ובנסיבות אלה אין לומר כי חששה של התביעה ששחרור המשיב עשוי להביא להשפעה על עדים הוא בלתי מבוסס. הסניגור טען כי מאחר שהערר הוגש רק ביום שני והמשיב שוחרר בינתיים בערובה אין זה מן הראוי להחזירו לבית המעצר. לענין זה - מקרה מקרה ונסיבותיו. האיחור בהגשת הערר לא היה רב והגשת התמליל מעדותו של פרידמן נבעה מטעמים אובייקטיביים. גורמים אלה אינם שקולים כנגד חומרת העבירה המיוחסת למשיב.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' א. ראב לעוררת, עו"ד מ. אלוני למשיב. 4.8.85).

בג"צ 366/85 - אגרקסקו חברה ליצוא חקלאי בע"מ ואח' נגד עירית לוד ואח'

*שיעורי ארנונה (העתירה נדחתה).

עירית לוד קבעה כי שעורי הארנונה על מלאכה ותעשיה יעלו בשנת המס 1985/6 באלף ומאה אחוז ועל כך קובלות העותרות- את עתירתן ביססו בעיקר על הטענה שבעת קבלת ההחלטה לא הפעילה המשיבה שיקול דעתה והחלטתה לוקה בחוסר סבירות כזו המצדיקה התערבות בג"צ. העתירה נדחתה. מפרוטוקול הדיון של המשיבה עולה כי חברי המשיבה שקלו בדבר והביעו דעתם באשר להעלאת שעורי הארנונה, יש שהציעו להגדילם ויש שהציעו להקטינם. הכלל הוא שאין שיקול דעתו של בג"צ בא במקום שיקול דעתה של הרשות המינהלית ואין סבירותו של בג"צ באה במקום סבירותה של הרשות המינהלית. כדי להצדיק התערבות בג"צ יש להצביע על חוסר סבירות במידה קיצונית היורדת לשורשו של ענין. אין זה מצב הדברים כאן.