בג"צ 113/84 - חגית בנקובסקי נגד בית הדין הרבני ואביהו בנקובסקי
*סמכות בי"ד רבני לאחר שקבע כי גיורו של אחד המתדיינים אינו גיור(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות.).
א. העותרת נישאה למשיב השני (להלן: המשיב) בנובמבר 1984, חיי הנישואין לא עלו יפה והם פתחו בהליכי גירושין בבית הדין הרבני. המשיב הגיש תביעה לגירושין וכרך בה את חלוקת הרכוש בין בני הזוג. סמוך לאותה תקופה הגישה העותרת תביעה בבית משפט השלום בהתאם לחוק יחסי ממון. ביום 14.2.80 נתן בית הדין הרבני החלטה בה נאמר כי לאחר ששמע עדויות בדבר התנהגות האשה שמעשיה הינם מעשים מכוערים ביותר (עדויות על ניאוף), יש להוציא את האשה בגט פיטורין. כן נתן בית הדין צו לחלוקת הדירה בין שני בני הזוג ע"י מכירתה. ביום 18.5.80 נתן בית הדין פסק דין משלים שלפיו כל הכספים, חסכונות בבנקים, זכויות מטלטלין וכו' שייכים לבעל ולא לאשה. כמו כן התרה בית הדין באשה שאם לא תאות לקיים החלטות בית הדין ידון במתן היתר נשואין לבעל. על שתי ההחלטות ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול. הערעור על ההחלטה המחייבת את האשה לקבל גט נדחה והערעור על ההחלטה בענין הרכוש נתקבל וביה"ד קבע כי על האשה להגיש לבית הדין האיזורי פירוט תביעותיה על רכוש הבעל.
ב. העותרת הגישה לבית הדין האיזורי פירוט תביעותיה הכספיות בית הדין נתן החלטה הדוחה את עתירת האשה לחלוקת הרכוש וחזר וקבע שיש מקום לחלק רק את הדירה המשותפת. להלן המשיך בית הדין כי הוא מחייב את הצדדים "להתגרש זה מזה בגט פיטורין לחומרה - בהקדם...". בית הדין החליט גט לחומרה לאחר שהציג לאשה שאלות והיא ענתה כי נולדה לאם נוצריה ולאב יהודי ולאחר שעלו ארצה התגיירה האם וגם היא גויירה. היא הוסיפה ואמרה כי היא אוכלת טריפה, לא הולכת למקוה ולא שומרת שבת. בית הדין נתן שלושה נימוקים לדחיית התביעה הכספית של האשה ואחד מהם כי התברר לבית הדין מדברי האשה עצמה כי כל גיורה היה למראית עין בלבד ומה שקיבלה על עצמה והתחייבה היה במירמה ועל כן "גיורה בטל ומבוטל" והנישואין שנערכו בינה לבין בעלה בטלים ומבוטלים ומכאן שאין לה שום זכות בממון עקב כך שאין כאן נישואין.
ג. בהליך שלפני בית משפט השלום בענין חלוקת הרכוש ביקש הבעל למחוק את התביעה מחמת חוסר סמכות, באשר הענין נדון בבית הדין הרבני ובית המשפט קיבל את בקשת הבעל. כיוון שכך פנתה העותרת לבג"צ וביקשה לבטל את פסק הדין של ביה"ד הרבני בענין הרכוש באשר ניתן בחוסר סמכות זאת משום שבית הדין קבע שהעותרת אינה יהודיה וממילא אין לבית הדין סמכות דיון במחלוקת שבינה לבין בעלה. עתירתה נתקבלה ברוב דעות השופטים ברק ובך בפסק דין מפי השופט ברק כנגד דעתו החולקת של השופט וייס.
ד. השופט וייס, בדעת מיעוט, סבר כי מאמר שהחלטת בית הדין בענין הרכוש היתה מבוססת על שלושה נימוקים הרי הקביעה שהגיור אינו גיור היתה רק קביעה אגב אורחא ולכן הקביעה הזו לא שללה את זכותו של בית הדין לדון בנושא. שונה היתה החלטת הרוב מפי השופט ברק. לדעת הרוב אין לומר על הקביעה שהיא אגב אורחא, ועל כל פנים לאחר שבית הדין קבע באופן מוחלט שהגיור איננו גיור והנישואין אינם נשואין, שלל בכך את סמכותו לדון בגופו של הסכסוך שבין הצדדים.
(בפני השופטים: ברק, בך, וייס. עוה"ד חיים גלזר ועדנה פינגלגרין לעותרת, עו"ד אברהם פייגנבויםלמשיב. 29.8.85).
ב"ש 915/85 - משה פרוסמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מס,שוחד,והברחות מטבע)(ערר על מעצר עד תום הליכים - הערר נתקבל).
א. העורר שהוא בעל חברות העוסקות ביבוא מוצרי חשמל ואלקטרוניקה הואשם בעבירות חמורות של מתן שוחד בשווי רב (מאה ארבעים אלף דולר ושמונים אלף דולר) לעובד שקם, הברחת מט"ח לחו"ל בסכום של למעלה ממליון דולר ועבירות על חוקי
המכס, מס קניה ומע"מ בסכום העולה על מליארד שקל. בית המשפט המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים בקבעו כי הוא רואה עצמו "אנוס ע"פ הדיבור" להורות על מעצר משום שזוהי עמדת בית המשפט העליון כפי שמתבטאת בפסיקה האחרונה על מעצר עד תום ההליכים בגלל חומרת העבירה בלבד. ב"כ המדינה הצהירה כי אין נימוק אחר לבקשת המעצר אלא חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר שהסכומים המעורבים בהן כה גבוהים. הערר נתקבל.
ב. אין לדבר כאן על "עמדה" של בית המשפט העליון בשאלת המעצר בשל חומרת העבירה בלבד. יש ניואנסים שונים והדגשות שונות בפסיקה בנושא זה. מעצרו של נאשם עד תום ההליכים אינו ענין שבשיגרה. הנאשם הוא בחזקת זכאי וככלל אין לשלול את חרותו. המעצר נועד להשיג מטרה מסויימת ורק אז יש לו צידוק. יש והמטרה היא למנוע שיבוש הליכי משפט, יש ומטרת המעצר להבטיח את התייצבותו של הנאשם לדין, ולעתים יש בנסיבות המקרה עצמו כדי להעלות את החשש שהנאשם ישבש את הליכי המשפט ויש ועצם טיבה של העבירה יש בה יסוד לחשש כזה. יש והמעצר דרוש כדי להגן על הצבור מפני הנאשם כשקיים חשש שהוא מהווה סכנה לצבור, ואף במקרים כאלה יש והחשש עולה מנסיבות המקרה עצמו ויש והוא נובע מעצם טיבה של העבירה. כך גם חומרתה של העבירה יש בה לעתים כדי לשמש אינדיקציה לסכנה הנשקפת מן הנאשם, כגון סחר בסמים מסוכנים שאם הנאשם יתהלך חופשי עשוי הוא להמשיך בעיסוקו ולסכן את שלום הצבור, או פורץ נועז או אנס שקיים חשש שימשיכו במעשיהם אם לא ייעצרו, ויש שעצם חומרת העבירה והעונש הכבד הצפוי לנאשם נותנים יסוד לחשש של השפעה על עדים או החלטות מאימת הדין. במקרים כאלה חומרת העבירה כשלעצמה מצדיקה את המעצר. לא כן כשאין נשקפת סכנה מהנאשם ואין חשש שישבש הליכי המשפט או יברח מלתת את הדין. חומרת העבירה עצמה אין בה כדי להצדיק את מעצר הנאשם.
ג. היו פסקי דין של בית המשפט העליון כי במקרים מיוחדים, כשהעבירה מופלגת בהיקפה ונסיבותיה, ניתן לעצור את הנאשם בשל חומרת העבירה בלבד. הלכה זו הוחלה עד כה בעבירות של מעילה באמון, מרמה ושוחד והנימוק לה הוא באספקט הצבורי של שחרורו של נאשם "בעל מעמד מיוחד בצבור" המחייב כי נאשם כזה שעבר עבירות כאלה, לא יתהלך חופשי עד לבירור דינו. בענין שלפנינו העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות והיקפן הכספי רב, אך העורר אינו אלא בעל חברות מסחריות פרטיות, אין לו כל מעמד צבורי רם ונישא, אינו נושא בכל תפקיד המעורר יחס אמון מיוחד בצבור או בחלק ממנו. אין כל מטרה שאותה ישרת מעצרו של העורר ואין לראות במה יצא הענין הצבורי נשכר ממעצרו. נטען כי מאחר ומקבל השוחד נעצר צריך להיות כך גם דינו של העורר. ברם, יש הבדלים משמעותיים בין השניים. מקבל השוחד הוא פקיד צבור ובנוסף ללקיחת השוחד הואשם גם במעשי מירמה והפרת אמונים בתאגיד ובגניבת כספי מעבידו וזיוף מסמכים בקשר לכך.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ד. אבי- יצחק לעורר, עוה"ד גב' יוספה טפיירו ודוד בנג'ימין למשיבה.24.9.85 ).
ב.ש. 854/85 - מדינת ישראל נגד אברהם אורניאס
*שחרור בערובה (סמים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם כי מכר לסוכן סמוי 6 מנות הרואין תמורת למעלה מ- 200,000 שקל והתביעה ביקשה מעצרו עד תום ההליכים. בפני בית המשפט המחוזי היו ראיות לכאורה לאשמת המשיב המתבטאות בהודעה חד משמעית של הסוכן הסמוי, הקלטת השיחה בין הסוכן הסמוי ובין המשיב וכן מסדר זיהוי בו זוהה המשיב ע"י הסוכן. השופט היה ער לכך שמדובר בעבירה חמורה מאוד, אך בכל זאת החליט לשחרר את המשיב בערובה ונימוקו
כי למשיב אין עבר פלילי, אין לראות בו אדם המסוכן לציבור בכלל או עקב מעורבות בסחר בסמים בפרט וכי מדובר בעסקה ראשונה כאשר הכמות שנמכרה היא מזערית. כן הסתמך השופט על מקרה אחר שהובא בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק אחר, ושם שוחרר הנאשם בערובה כאשר גם אותו נאשם נעצר על סמך עדותו של אותו סוכן סמוי. התביעה לא ערערה באותו מקרה ומאחר ואין להפלות לרעה את המשיב לעומת הנאשם בתיק השני החליט לשחרר בערובה גם את המשיב. הערר נתקבל.
ב. הסחר בהרואין נמנה עם העבירות החמורות ביותר שכן הפצת הסם מסכנת את שלום הצבור ואת בריאותו ואלפי אנשים נופלים קרבן לשמוש בסם. יש הצדקה לעקרון שנקבע בשורה של החלטות בית המשפט העליון כי יש בדרך כלל, בהיווצר נסיבות מיוחדות, להחזיק את הנאשמים בעבירות מן הסוג הנדון במעצר, לא רק בשל חומרתן המירבית של אותן עבירות. קיים אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה בכך שיעשה כל מאמץ כדי לשבש מערכת הפצת הסם בציבור. מעצרם המיידי והחזקתם במעצר עד תום משפטם, של אנשים המועסקים ע"י מרכזי הפעילות הנפשעת לצורך הפצת הסם, ואשר בלעדיהם המערכת כולה אינה מסוגלת לפעול, הוא אחד האמצעים שבהם יכול בית המשפט לתרום לשיבוש הפעילות האסורה.
ג. אין להסכים לקביעת בית המשפט המחוזי כי המשיב אינו אדם מסוכן לציבור בכלל או עקב מעורבותו בסחר בסמים בפרט. נסיון החיים מלמד כי בפעילות כה מסוכנת אין סוחרי הסמים העיקריים והמרכזיים מפעילים אנשים תמימים אשר באופן מקרי מבצעים את הפצת הסם בתור מעשה בודד. מכל מקום, נוסח השיחה כפי שהוקלטה בין הסוכן הסמוי לבין המשיב, מצביע על כך שהמשיב מעורה בכל ההיבטים של הסחר בסמים. אין לייחס חשיבות רבה לעובדה שכמות הסם שנמכרה לא היתה גדולה, שכן מדובר על כל פנים במכירת מספר מנות הרואין, והעיקר הוא שהנסיבות מצביעות על יכולתו ונכונותו של המשיב לספק הרואין לכל מבקש.
ד. ההסתמכות על המקרה שנדון בביהמ"ש המחוזי אין בה כדי להועיל למשיב. אמנם על בית המשפט לא רק לשאוף במידת האפשר לאחידות העונשים בעבירות דומות, אלא גם למנוע הפלייה בהליכי הביניים לרבות החזקת נאשמים במעצר עד תום ההליכים, אולם זאת כאשר מדובר באנשים שהואשמו בכתב אישום אחד או ביחס לעבירה אותה ביצעו במשותף. מטבע הדברים שאין כמעט אפשרות לוודא שוויון בין ההחלטות הניתנות בכל בתי המשפט לגבי כל הנאשמים ביחס לעבירות דומות. אין המשיב והנאשם שאליו מתייחס הדיון במשפט השני מואשמים כשותפים באותה עבירה אלא שהסוכן הסמוי שהביא למעצרם הוא אותו סוכן סמוי. זאת ועוד, הנאשם בתיק השני היה נרקומן ובית המשפט נוטה לעתים להתייחס בסלחנות יתר לנאשמים שהם בעצמם קורבנות הפעילות הפלילית של הסחר בסמים.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רות רבין לעוררת, עו"ד רבינוביץ למשיב. 1.9.85).
ע.א. 555/84 - חיים פוקס נגד עדנה (פוקס) עמנצ'יק ואח'
*השינויים שחלו במצב ושניתן להביאם בחשבון בדין על אכיפת פסק חוץ למזונות(הערעור נתקבל) .
א. המערער והמשיבה נישאו בשנת 1974 ומנישואין אלה נולד להם בשנת 1975 בנם. בשנת 1979 התגרשו בני הזוג בקנדה וביהמ"ש הקנדי נתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין שלפיו הבן יהיה בחזקת אמו ונקבעו הסדרי ביקורים ותשלום מזונות. המערער חוייב לשלם למשיבה ולבנם הקטין למזונותיהם 450 דולרים קנדיים. ביום 8.9.82 עזבה המשיבה יחד עם בנה את קנדה ועלתה לישראל והמערער בא בעקבותם לשני ביקורים ולבסוף העתיק את מקום מגוריו לישראל. בבואו ארצה נכרת הסכם בינו לבין המשיבה שבו נקבע כי הבן ימשיך להיות בחזקת המשיבה וכן נקבע שהמערער ישלם למשיבה דמי
מזונות 175 דולרים קנדיים לחודש כל עוד מתגורר המערער בישראל. המערער לא עמד בתשלום, לא על פי מה שנקבע בפסק החוץ ולא על פי ההסכם, והמשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה להכריז על פסק הדין הקנדי כאכיף על פי חוק אכיפת פסקי חוץ. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה בקבעו כי במסגרת הדיון אם לאכוף את פסק החוץ ואם לאו יש לשקול את הנתונים כפי שנתקיימו בעת מתן פסק הדין בקנדה בלי להתחשב בשינוי הנסיבות לאחר מכן. הערעור נתקבל.
ב. בא כוח המערער טען כי מאז מתן פסק הדין בקנדה השתנו הנסיבות: מקום מגוריהם של הצדדים השתנה והמערער משתכר בארץ רק כרבע מהשתכרותו בקנדה, צרכיהם של המשיבה והבן קטנו בארץ ובנוסף לכך. נכרת בינו לבין המשיבה הסכם המבטל את פסק הדין הקנדי. לדעת המערער צריך היה ביהמ"ש להביא בחשבון את שינוי הנסיבות ולהתחשב בהן.
ג. הסוגיה המשפטית המתעוררת היא אם ביהמ"ש רשאי להתייחס לאירועים ולעובדות שהתרחשו לאחר שניתן פסק הדין הזר, או שמא עליו להביא במסגרת שיקוליו רק את מצב הדברים כפי שהתקיים בעת מתן פסק הדין בחו"ל ועליו להתעלם לחלוטין מהמציאות הקיימת בעת הדיון בפניו, אשר אפשר ותהיה שונה לחלוטין בעובדותיה ובהשלכותיה. התשובה היא כי ביהמ"ש רשאי וגם צריך לתת דעתו לנסיבות כפי שהן בעת שהוא דן בבקשה לאכיפת הפסק. אכן, אין להתחשב ולתת משקל לשינויים בנסיבות כגון שינוי מקום מגורים ורמת ההשתכרות, שכן שינויים אלה יצדיקו נקיטת הליכים לשינוי תפסק לאחר שיאכף בישראל. מאידך, צריך ביהמ"ש להתחשב בשינויים אחרים בנסיבות כגון פרעון הסכום נשוא החיוב על פי פסק החוץ, או ויתור על אותו חיוב או שינוי של החיוב בהסכם. בענייננו ראוי לתת את הדעת להסכם שנערך בין הצדדים ושקבע הסדר שונה מזה שהוסכם עליו בחו"ל באשר לתשלום המזונות. הסכם זה שהוא נושא להתדיינות נוספת בביהמ"ש המחוזי מהווה למעשה ויתור על חלק מהחיובים שנקבעו בפסק הדין הזר ולכן פסק הדין הקנדי כמות שהוא אינו ניתן לאכיפה ככתבו וכלשונו. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד.לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד משה ברטל למערערת, עו"ד יצחקי למשיבה. 5.9.84).
ע.א. 216/83 - אסתר יפת נגד בצלאל נהרי ואח'
*אכיפת חוזה מכר דירה(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חוזה מכר דירה שנכרת בין המערערת והמשיבים הוא בעל תוקף מחייב וכי על המערערת לקיימו וכן כי על המשיב לשלם למערערת את יתרת סכום החוב שהוא כ- 5,560 דולר לפי השער היציג ביום התשלום בפועל. הערעור נדחה.
ב. בחוזה המכר תואר הממכר "דירה בת שתי קומות הכוללת שלשה חדרים". המשיבים ביססו עצמם במידה רבה על יכולתם לקבל הלוואות, אך בעת בדיקת הנושא במרשם המקרקעין הסתבר כי הדירה רשומה כבת חדר אחד בלבד ועל כן לא ניתן היה להשיג הלוואות ממשרד השיכון. המשיבים עשו מאמצים רבים וממושכים כדי להשיג הלוואות ממקורות חילופיים ולמרות שאיחרו במידת מה במועדים קיבלה זאת המערערת בשעתו ללא התנגדות, משמע, תוך ויתור על טענות משפטיות שיכלו לעמוד לה בעקבות האיחורים בנסיבות רגילות. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לבצע את ההסכם בתנאים שסוכמו מעיקרו ומאחר והמערערת החזיקה במשך הזמן הן בדירה והן בכספי התשלומים של המשיבים במשך זמן לא מועט נדחתה תביעתה לפיצויים בשל האיחור בביצוע העיסקה.
ג. המערערת העלתה טענה דיונית נגד החלטת ביהמ"ש שלא לדחות את מועד הדיון למרות שעו"ד קודם של המערערת שהוזמן על ידה כעד, לא התייצב. עובדה זו אין בה כדי לשמש עילה להתערבות בפסק הדין. לא הוכח שהעד הוזמן כדין, ועיקרו של דבר
דחיית מועד הדיון היא בראש ובראשונה בשיקול דעת ביהמ"ש השומע את המשפט. קורה אצלנו לעתים קרובות מדי שביהמ"ש נאלץ לדחות את הדיון בשל אי התייצבותו של בעל דין או של עד ואזי נפגעים אלו שנענו והתייצבו, המינהל השיפוטי חייב לשוב ולזמן את הצדדים לדיון, המלאכה היא כפולה ומשולשת וההליכים הולכים ומתמשכים. לחוסר ההקפדה על קיום חובת ההתייצבות תרופות אחדות ואחת מהן היא בגישה קפדנית יותר של ביהמ"ש בכל הנוגע לבקשות לדחיית מועדים. בעניננו נטלה המערערת את המשימה לזמן בעצמה את העד ועליה היה לוודא שהעד יופיע. אין לראות פתרון יעיל לרעה המתוארת בהטלת הוצאות בלבד.
ד. ביהמ"ש בחן את הגירסאות הנוגדות ורשאי היה לבסס מסקנתו על אמינות העדים שהיא בשיקולה של הערכאה הרואה את העדים ויכולה להתרשם מדבריהם. גם הנסיבות האובייקטיביות תמכו בגירסת המשיבים שלפיה לא נאמר להם מעולם שהמערערת סבורה כי החוזה הופר, ואכן ניתן היה לצפות לביטול מפורש וכתוב של החוזה בשל האיחור הראשון או השני אילו היתה המערערת בוחרת בשעתו בדרך זו. ברם, היא נאותה לקבל את התשלומים ובכך יש נתון אובייקטיבי התומך בדברי המשיבים.
ה. אגב, יש לציין כי בהערכת פעולות המערערת אין להתעלם מכך כי נהגה שלא בתום לב במשא ומתן שכן צד למשא ומתן חייב בגילוי העובדות הבסיסיות שהן בתחום ידיעתו ושעשויות להיות בנות חשיבות בעיני הצד השני. מעמדה של דירה מבחינת המירשם או צורת הרישום שלה היא בגדר נתונים בסיסיים ואדם סביר חייב היה להעריכם בתור שכאלה ולמסור פרטים עליהם לצד השני. המערערת לא עשתה כן ולכן נודע למשיבים על רשום הדירה כדירת חדר רק לאחר כריתה החוזה.
ו. אשר לפיצויים בגין הפרת חוזה כפי שדרשה המערערת - ענין זה תלוי בהכרעת ביהמ"ש השומע את המשפט אם ארעה הפרה המזכה בפיצויים ואם ממצאיו של ביהמ"ש מוליכים לכיוון אחר אין מקום לדיון בפיצויים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד.לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. פסי למערערת, עו"ד א. ארליך למשיבים. 5.9.85).
ע.א. 130/84 - אריה קרונברג נגד רואי קרונברג קטין ויעל קרונברג
*חובת שיפוי של האם בתביעת מזונות נגד האב(הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
א. המערער והמשיבה השניה נתגרשו ולקראת הגט ערכו הסכם גירושין שאושר על ידי בית הדין הרבני. לפי ההסכם הועברה דירת בני הזוג, שהיתה בבעלותם המשותפת, לבעלותה הבלעדית של המשיבה וכן הועברה לאשה כל תכולתה של הדירה לרבות מכשירים חשמליים ביתיים. נקבע כי על המערער לשלם למזונות בנו הקטין אלף לירות לחודש מפברואר 1979 כשהסכום צמוד למדד וביום פסק הדין הסתכמו המזונות ב- 4,000 שקלים לחודש בערך. האשה התחייבה לשפות את הבעל אם סכום המזונות יוגדל. הקטין תבע בבית המשפט המחוזי את הגדלת מזונותיו והאב שלח הודעת צד ג' כדי לתבוע מאשתו שיפוי. ביהמ"ש המחוזי הגדיל את סכום המזונות והעמידו על 11,500 שקלים לפי המדד של דצמבר 1983 ויתרת מזונותיו של הקטין שהוערכו בסך 18,000 שקלים יכוסו על ידי האם. אשר לשיפוי - קבע ביהמ"ש המחוזי שאמנם על האשה לשפות את הבעל אך השיפוי יופעל לכשתעשיר. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא שלל את חיוב האם לשפות את האב, אך דחה את מועד קיומו "עד שתעשיר" והמשמעות המעשית של החלטה זו היא בשלב זה בגדר פטור של האם מן החיוב. עיכוב חובת השיפוי משמעו כי תניות בהסכמים הקובעים הסדרי תשלים מזונות והסדרי שיפוי הופכים לאות מתה ללא קשר לנסיבות שהולידו את החיוב החוזי וליתר ההסדרים החוזיים שנכללו בהסכם הגירושין. יכול ויווצרו נסיבות בהן הופכת הגבלת סכום המזונות של האב למעשה לפריקת עול ולהתנערות מן החיוב העולה מן הדין ובכך
ניתן לראות פגיעה בתקנת הציבור. אולם, מקרה כגון זה שלפנינו אינו דומה מבחינת יסודותיו למקרים בהם משתחרר האב מחובתו כאמור. כאן לווה הסכם השיפוי בהעברה של דירה לאם כאשר דירה זו מושכרת עתה על ידי האם ושכר הדירה מועבר לה. אולי היתה מחצית הדירה תועבר לקטין, או אילו התגורר הקטין בדירה, לא היה מקום לשוב לענין זה שהרי הקטין זכאי למדור, אך המחצית השניה של הדירה הועברה לבעלות האשה והושכרה על ידה וביהמ"ש לא ערך חישוב כלשהו של גודל ההכנסה ושל שווי הנכס תוך זיקה לתשלומי המזונות החדשיים.
ג. ביהמ"ש המחוזי בחן את שאלת האפשרות של האב לשלם את סכום המזונות שפסק, אך אין בכך כדי להשיב לטענה שהועלתה בענין השיפוי. השאלה היתה אם מחובת המשיבה לקיים התחייבות השיפוי החוזית ואם אין לחשב ערכה הכספי של מחצית הדירה שקיבלה לבעלותה כאשר בוחנים משאביה הכספיים. במצב רגיל בו מתגוררת האם עם בנה בדירה שבבעלותה אין משמעות כספית לבעלות זו שהרי לא תוכל למכור את הדירה כדי לכסות הוצאותיה, כי הקטין זקוק למדור ומכירת הדירה תשלול ממנו את המדור. אולם כאן עברה המשיבה עם ארוסה לדירה אחרת וגובה שכר דירה מהדירה שהשכירה. בשל כך לא היה מקום להגיע למסקנה סופית כי חובת השיפוי אינה בת ממוש וכי הפכה לאות מתה. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיבדוק בדיקה יסודית את עניין דחיית מועד בצוע ההתחייבות לשיפוי.
ד. המערער גם העלה טענה כי לא הוכח שינוי מהותי בנסיבות אך טענה זו אין לה השלכה שכן התביעה הוגשה ע"י הקטין שאינו קשור להתדיינות שהיתה בפני בית הדין הרבני לפני הגירושין. גם כלל ההמשכיות אין בו כדי להשפיע על הקטין והוא נוגע אך ורק לתביעתה האפשרית של האם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אהרן מילשטיין למערער,עו"ד יוסף שטרסלר למשיבים. 5.9.85).
ע.א. 428/83 - "אורט" ישראל בע"מ נגד בנימין מזרחי ומדינת ישראל
*תשלום הוצאות משפט(הערעור נתקבל) .
א. המשיב שנפגע בתאונה הגיש תביעה לפצויים נגד המערערת ונגד מדינת ישראל. התביעה התבססה על שתי עילות חלופיות: האחת - נגד מדינת ישראל על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והשניה - נגד המערערת ונגד המדינה בנזיקין. ביהמ"ש המחוזי דן תחילה בשאלת האחריות ונתן החלטה הדוחה את התביעה נגד המערערת, ואילו נגד המדינה נדחתה התביעה בעילת חוק הפצויים לנפגעי תאונות דרכים ונתקבלה בעילת הנזיקין. למרות דחיית התביעה נגד המערערת לא פסק לה השופט הוצאות. את החלטתו, שבכל הנוגע למערערות מהווה פסק דין סופי, נימק בכך שהמערערת לא דרשה בסיכומיה לחייב את התובע בהוצאות ולפיכך ישא כל צד בהוצאותיו. הערעור נתקבל.
ב. המערערת מצביעה על טעות שטעה השופט שכן בסיכומי המערערת נאמר במפורש כי ביהמ"ש מתבקש לחייב את התובע או את המדינה לשאת בהוצאות ובשכ"ט עו"ד של המערערת, בהתחשב בעובדה כי כבר במהלך המשפט היה ברור לתובע שאין לו עילת תביעה כנגד המערערת ואעפ"כ לא מחק את התביעה נגדה. מאידך טוענים המשיבים נגד העובדה שהוגש ערעור רק לעניין הוצאות.
ג. גם אם נכונה טענתם של המשיבים כי אין דרכו של בימ"ש שלערעור להתערב בשקול דעת הערכאה הראשונה לענין הוצאות, ובמיוחד לא יראה בעין יפה ערעור על הוצאות בלבד, הרי כל זאת כאשר הערכאה הראשונה נתנה דעתה לנסיבות ושקלה אותן בטרם הגיעה למסקנה. אולם ביהמ"ש שלערעור יתערב במקרים נדירים בהם נפלה
טעות משפטית או פגם או פסול בשקול הדעת של הערכאה הראשונה וכבר נאמר כי ההלכה המנדטורית שאין ענין ההוצאות עילה לערעור אינה מקובלת על ביהמ"ש העליון. בעל דין שזכה זכאי בדרך כלל לקבל הוצאותיו שלא יצא שכרו בהפסדו. הנימוק היחידי להחלטה ששללה מהמערערת את ההוצאות המגיעות לה, יסודו בטעות שטעה השופט בסברו שהמערערת אינה מבקשת הוצאות. משנפל נמוק זה זכאית המערערת לכאורה להוצאותיה. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישקול אם יש לפסוק הוצאות למערערת וכן יעריך את סכום ההוצאות וכמו כן ישקול על מי מהמשיבים יש להטיל את החיוב בהוצאות המערערת.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד שמילוביץ למערער, עו"ד דב פרומר למשיב, עו"ד צבי כספי למדינת ישראל. 11.9.85).
ע.א. 182/82 - ג'ינג'ט בע"מ נגד ברקליס בנק... לונדון
*המצאת מסמכים אל מחוץ לתחום השיפוט לבנק שנתן כתב אשראי דוקומנטרי(הערעור נתקבל).
א. המערערת, יצרנית מוצרי אופנה, התקשרה בחוזה מכר עם קונה בחו"ל. בהתאם למוסכם פנה הקונה לבנק המשיב בלונדון וזה פתח לטובת המערערת אשראי דוקומנטרי בלתי הדיר על סכום של כ- 8,000 דולר. כתב האשראי הוצא בתאריך 12.3.80 ובין היתר קבע כי התשלום על פיו מיועד להתבצע בלונדון כנגד הצגת המסמכים הרלבנטיים. בעקבות סכסוך בין המערערת לבין הקונה הציגה המערערת את המסמכים לתשלום בבנק, אך הבנק סרב לפרוע את האשראי מנימוקים שונים. בעקבות זאת פנתה המערערת לבימ"ש השלום בתביעה בסדר דין מקוצר וקיבלה רשות להמצאת מסמכי בית דין אל מחוץ לתחום השיפוט. הערעור ברשות לביהמ"ש המחוזי נתקבל והצו המרשה מסירה בחו"ל בוטל. הערעור נתקבל.
ב. בימ"ש השלום נתן מספר נימוקים לקביעתו שניתן להמציא את המסמכים בחו"ל ובין היתר כי תוקפו המחייב של כתב האשראי נוצר עם הגיעו לארץ, ולכן יש לראות בו חוזה שנעשה בישראל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור ונתן מספר טעמים לכך ובין היתר כי כתב האשראי קובע שמקום הפרעון הוא בלונדון ולכן ההפרה הקשורה לאי פרעון נעשתה בלונדון, כי לפי הסווג העיוני של האשראי הדוקומנטרי יש לראות בו ערבות הנוצרת בהודעת הערב שניתנה לנושה, כך שהחיוב של הבנק נכנס לתוקף עם שיגור כתב האשראי לנהנה בעוד כתב האשראי נמצא בלונדון ולכן החוזה לא יערך במדינת ישראל ולבסוף הוסיף ביהמ"ש כי גם מבחינת מאזן הנוחיות של הצדדים ובעיקר מבחינת נוחיותו של הבנק היה מקום להימנע מלאפשר המצאת ההזמנה לחו"ל.
ג. נעשו נסיונות שונים כדי להציע פתרון נאות לשאלת סווגו המשפטי של האשראי הדוקומנטרי, אך אין צורך להכריע כאן בשאלה זו ודי בקביעה המקובלת כיום על מרבית העוסקים בנושא כי אופיו של החיוב הנוצר ע"י התחייבותו החד צדדית והבלתי הדירה של הבנק הוא חוזי ביסודו. השאלה הנשאלת עתה היא היכן נכרת החוזה בין הצדדים. אין להקיש לענין אשראי דוקומנטרי מסוגי חוזים אחרים, אלא יש לבחון את הדינים החלים על האשראי הדוקומנטרי עצמו. בחינת כללים אלה מראה כי האשראי הדוקומנטרי הבלתי הדיר מחייב את הבנק מבחינת משפטית ברגע בו נמסר לידיו של המוטב. כריתת החוזה מתבצעת, איפוא, עם מסירת כתב האשראי לידיו של המוטב, ובמקרה דנן בארצו של היצואן. מכאן שמתקיימים תנאי תקנה 500(4)(א) לתקנות סדר הדין המעניקה סמכות לבימ"ש בישראל לאשר המצאה מחוץ לתחום השיפוט.
ד. התוצאה האמורה בדבר הסמכות של בימ"ש ישראלי מתבססת לא רק על קיומה של העילה הפורמלית, אלא גם על שיקולי מדיניות הקשורים למהותו של כתב האשראי. מדובר בהתחייבות בנק שמטרתה הענקת בטחון ליצואן ע"י הבטחת תשלום מוחלטת. יתרונך בכך שהיצואן השולח סחורה לארץ אחרת יכול להיות סמוך ובטוח כי אם יעמוד
בתנאיו של כתב האשראי יקבל לידיו את התשלום במהירות ללא צורך לרדוף אחרי כספו בארצו של הקונה. נתונים אלה מתיישבים עם מתן אפשרות ליצואן לתבוע את הבנק בארצו של היצואן ולא להיזקק לניהול הליכים בארץ אחרת במקרה שהבנק מסרב לשלם.
ה. המשיב הסתמך על כך שהתשלום עפ"י כתב האשראי היה אמור להתבצע בלונדון, דבר שקושר את כתב האשראי לאנגליה ומהווה לטענתו מעין "תניית שיפוט" המחייבת את הצדדים להשפט בבימ"ש אנגלי. טענה זו אין לקבל. העובדה שסכום האשראי מיועד לתשלום בלונדון יוצרת אמנם זיקה מסויימת לאנגליה, אך קיום זיקה זו איננו משפיע על קביעת מקום השיפוט, כי יש להתחשב גם בשאר הזיקות העובדתיות בענין ברירת הדין. הזיקה של כתב אשראי לביהמ"ש הישראלי, היינו העובדה שכתב האשראי בוצע לטובת יצואן ישראלי, שוללת מסקנה מרחיקת לכת של שלילת השיפוט מבימ"ש ישראלי שקנה סמכות מכח תקנה 500. באשר לקיום תניית שיפוט - המשיב הוא זה שניסח את כתב האשראי ולו רצה בכך יכול היה לנסח תניית שיפוט מפורשת המעניקה סמכות לבימ"ש אנגלי בענין כתב האשראי (אגב, גם אז לא היה בכך כדי לשלול סמכותו של בימ"ש ישראלי לדון בתביעה - אולם ענין זה איננו מתעורר במקרה שלפנינו). בודאי שאין בניסוח שאינו מכיל תניית שיפוט מפורשת כדי להוות תחליף מחייב לתניית שיפוט במובנה הרגיל וכל ספק בענין זה פועל כנגד המשיב שניסח את כתב האשראי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. רייזינגר למערערת,עו"ד מיכאל ד. דעואל למשיב. 29.9.85).
ע.א. 363/83 - חברת חלקות... בע"מ ואח' נגד אברהם לרמן
*תשלום דמי תיווך בעקבות חתימת זכרון דברים שבוטל לאחר מכן(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב הוא מתווך שיצר קשר בין הקבלן עובדיה לוי לבין המערערים לשם בניית בנין על קרקע של המערערים תמורת חלק מן הדירות ואף נחתם זכרון דברים בין הצדדים. בזכרון הדברים התחייב הקבלן לבנות 90 חדרים על הקרקע ובאשר לתמורה נקבע שהקבלן יקבל %52.5 מן הדירות או, לפי ברירת המערערת, תמכור המערערת את הדירות והקבלן יקבל %52.5 מן התקבולים כשהחלוקה תהיה בסופו של כל חודש. בעקבות זכרון הדברים נחתם נספח בו נאמר "כמו כן מתחייב הקבלן... לתת למר יעקב קריבוס (המערער השני - מנהלה של המערערת) בתור הלוואה מיד... סך של מאה אלף דולר ארה"ב ותוך חודשיים עוד סך של חמישים אלף דולר...". טענת המערערים היתה כי זכרון הדברים לא נכנס לתוקף מאחר והתנאי שנכלל בנספח לא קויים. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש לראות בזכרון הדברים הסכם מחייב שהכיל את כל התנאים, והעובדה כי בשלב מאוחר יותר התקשרו בנספח אין בה כדי להוסיף או לגרוע. אשר לקביעת שווי העיסקה לצורך דמי תיווך, העריך ביהמ"ש כי כל אחד מ- 90 החדרים שעתידים היו להבנות שוויו 20,000 דולר ועל כן השווי לצורך העמלה הוא %2 מ- 52.5 אחוזים של 1,800,000 דולר, אך המשיב דרש עמלה רק על יסוד 47.5 אחוזים מן השווי של הפרוייקט ולפיכך קבע עמלה של 17,000 דולר. הערעור נדחה.
ב. הנספח לא יצר תנאי מתלה אלא הוסיף לחוזה תנאי יסודי. הפרתו של החיוב שעלה מן הנספח יכול היה לשמש עילה לביטולו של החוזה על ידי מי שנפגע מן ההפרה, אך לא היה בו כדי לגרוע מתוקפו של החוזה שהשתכלל לפני שהתנאי היסודי (ההלוואה) הופר. זאת ועוד, זכרון הדברים כשלעצמו היה שלם, בשקפו גמירת דעתם של בעלי הדין כי קיבלו על עצמם התחייבויות מוגדרות. התוספת של התנאי הנוסף בשלב מאוחר יותר לא ביטלה תוקפו של החוזה שהשתכלל לפני כן.
ג. אין גם להתערב בעניין קביעת שווי העיסקה לצורך דמי התיווך. אשר לטענת המערערת שדמי העמלה בעסקות גדולות הם %1 בלבד - המערערת רשאית היתה להביא
ראיות לכך, אך משנמנעה לעשות כן אין היא יכולה להלין אלא על עצמה, כי ביהמ"ש אינו יכול לעצב כלל כאמור מכוח עצמו בלי שיש תשתית ראייתית לכך. הערעור שכנגד נסב כל כולו על ענין מס ערך מוסף, אך ביהמ"ש המחוזי לא דן בנושא לאור מערכת הראיות שהיתה בפניו ואין מקום לכך שביהמ"ש העליון ידון בכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עדיאל חשין למערערים, עו"ד משה ולירו למשיב. 26.9.85).
ע.א. 327/83 - עזבון המנוח נסים כהן ואח' נגד תהילה גובס ואח'
*בקשה לבטל רישום מקרקעין שניתן במתנה (הערעור נדחה).
המנוח נסים כהן ואשתו המנוחה בדיה כהן חתמו על תצהירים ביום 12.11.75 המיועדים, כאמור בם, להצגה בפני רשם המקרקעין. בכל אחד מהתצהירים נאמר שהחותם הוא בעלים של חלק מנכס מסויים וכי הוא מעביר את זכויותיו בנכס לבת תהילה ולבעלה גדעון גובס וכי ההעברה היא ללא תמורה. כמו כן חתמו המנוחים בפני עו"ד יהושע פורר על שטר מכר להעברת חלקיהם ע"ש המשיבים ללא תמורה, ועפ"י שטר המכר נרשמה החלקה על שם המשיבים. לקראת סוף שנת 1979, בעוד שני המנוחים בחיים, הוגשה בשם שניהם תביעה לבטל את הרישום שנעשה ע"ש המשיבים ולהצהיר כי המנוחים הם בעלי החלקה. המרצת הפתיחה נתמכה על ידי תצהירה של המנוחה בלבד בעוד שהמנוח לאי נתן כל תצהיר שהוא. הגירסה שהועלתה ע"י התובעים היתה כי החתימות הוצאו מהם במירמה וע"י מצג שווא. כנגד הטענות של התובעים אשר לא העידו עליהן, פרט לעדותה של המנוחה לפני מותה בפני מתמחה של ביהמ"ש, העיד עו"ד פורר כי הבהיר לחותמים את תכנם של המסמכים וחתמו בהסכמה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התביעה לא הוכיחה מאומה, ולדעתו, המנוח לא הופיע להעיד ולא נתן תצהיר באשר לא היה מוכן לתת יד פעילה לממש הבנות האחרות של בני הזוג שהיו הרוח החיה מאחורי התביעה. ביהמ"ש נתן אמון מלא בעדותו של עו"ד פורר כי המנוחים חתמו בהסכמה מלאה על המסמכים, לאחר שהסביר להם את משמעותם. השופט גם עיין בפרטיכל גביית העדות של המנוחה והגיע למסקנה שלא ניתן לסמוך עליה. כיוון שמדובר בעדות שביהמ"ש לא שמע אותה בעצמו אין יתרון לערכאה הראשונה על ערכאת הערעור בענין עדות זו וביהמ"ש העליון עיין אף הוא בעדותה מלאת הסתירות ועשירת הדמיון הפרימטיבי.של המנוחה והגיע למסקנה שביהמ"ש רשאי היה להעדיף את עדותו של עו"ד פורר. לפיכך נדחה הערעור.
ביהמ"ש המחוזי העיר כי התביעה היתה קנטרנית ונדונה לכשלון מלכתחילה ולפיכך, כתב השופט, "החמיר במידת מה עם התובעים בכל הנוגע להוצאות". על כך קובלות המערערות וטוענות כי אין לפקוד עליהן את עוון המנוחים. טענה זו אינה ראויה להישמע. המערערות היו חופשיות להסתלק מהתביעה לאחר פטירת כל אחד מהמנוחים אך הן לא עשו זאת אלא לקחו חלק פעיל בנהול המשפט והאריכו בעדויות מבלי שהיתה להן ידיעה ישירה על העובדות. הן גם היו הכוח המניע מאחורי הגשת התביעה וניהולה. יתירה מכך, כלל הוא שאין ביהמ"ש שלערעור מתערב בפסיקת הוצאות על ידי הערכאה הראשונה. התעריף המינימלי הוא קנה מידה מחייב לקביעת הוצאות אך לביהמ"ש שקול דעת לסטות ממנו בנסיבות מתאימות ובמקרה זה פרט השופט את הנסיבות שהצדיקו בעיניו "החמרה במדת מה" עם המערערות ואין לומר שהנסיבות לא הצדיקו זאת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין , גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד אילן דמארי למערערים, עו"ד מ. קריצמן למשיבים. 11.9.85).
ע.א. 272/83 - מעוף נתיבי אוויר בע"מ ואח' משרד התחבורה
*בקשה לרשיון טיסה ליעדים כ"טיסות מחוץ לנתיב" (הערעור נדחה).
המערערות ביקשו פסק דין הצהרתי כי בידיהן אישורים תקפים לטוס ליעדים שונים כאשר טיסות אלה מוגדרות כ"טיסות מחוץ לנתיב". בקשתן נדחתה
והערעור על כך נדחה. הרקע לבקשת אישורים לטיסות בקווים שבד"כ הם קווים "בנתיב" הוא כי בתקופה הנדונה, בעת שביתת אל על, ניתנה להן אפשרות לטוס בנתיבים שבהם טסה אל על וזאת במסגרת "טיסות מחוץ לנתיב". בינתיים נפסקה השביתה באל על והשאלה שהתעוררה היתה אם יש להמשיך לתת למערערות אישורים כאלה ואם חילופי מכתבים מסויימים מהווים אישורים כאלה ואם לאו. ביהמ"ש דלמטה ובעקבותיו ביהמ"ש העליון הגיעו לכלל מסקנה שאין בידי המערערות אישורים תקפים לטוס ליעדים כמבוקש וכי בנתונים שהיו קיימים צדק משרד התחבורה שלא ראה ביעדים אלה "טיסות מחוץ לנתיב".
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חנן מלצר למערערות, עו"ד גב' נעמי לנדאו למשיבה. 29.9.85).
ע.א. 127/85 - יסמין במברון ואח' נגד ויקטור במברון
*הצורך בקביעת ממצאים עובדתיים לענין סכום מזונות (הערעור נתקבל בחלקו והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
המערערות הן אשתו ובתו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב במזונותיהן בסכום של 150,000 שקלים לחודש, 100,000 לאשה ו- 50,00 לבת, צמוד למדד של אוקטובר 1984 ומעודכנים מדי חודש. המשיב חוייב במזונות הבת עד למועד סיום לימודיה בבית הספר התיכון, מעבר לגיל 18. הערעור מופנה נגד שיעור המזונות וטענת המערערות היא שהסכום שנפסק נמוך מדי בהתחשב בצרכיהן ובהשתכרותו של המשיב. כן הופנה הערעור נגד ההפרש לרעת המערערות שנוצר בין סכום המזונות הזמני ששעורו היה נמוך יותר ובין סכום המזונות הקבוע. הערעור נתקבל בחלקו.
ביהמ"ש המחוזי צדק כשחייב את המשיב לשלם לבתו מזונות אם כי כבר הגיעה לגיל 18 וזאת עד תום לימודיה שסיומם התאחר במעט. אין מקום לדיון מוזר בהפרשים בין המזונות הזמניים לבין המזונות הסופיים. הפרש כאמור נוצר לא אחת בשל פסיקת מזונות זמניים עם תחילת הדיון ופרט לנסיבות יוצאות דופן אין הצדקה לדיון חוזר בערכאת הערעור בהפרש שנוצר.
מאידך יש קושי מסויים בקביעת עמדה לענין מזונות האשה. ביהמ"ש ציין כי ההכרעה בענין המזונות תתבסס על צרכי הזכאית ויכולת ההשתכרות של החייב, דא עקא, שבנושא זה לא הובא כל ממצא, היינו קביעת העקרונות לא תורגמה לנתונים קונקרטיים. לא ניתן על כן לנקוט עמדה לגבי המזונות של האשה. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע ממצאים בשתי הנקודות הנ"ל ויחליט לאורם על שעור המזונות לאשה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יאדגר אמנון למערערות, עו"ד גדליהו פלג למשיב. 29.9.85).
ע.א. 332/84 - עמי ובת שבע בבלי נגד חברת גוש... בע"מ
*פירוש זכרון דברים שנועד לשנות תנאי תשלום שנקבעו בחוזה (הערעור נדחה).
המשיבה מכרה דירה למערערים ביום 25.1.76 וכעבור מספר חדשים, ביום 30.5.76, נחתם בין הצדדים זכרון דברים שנועד לשנות סעיפים מסויימים בחוזה הנוגעים בעיקרם למועדי התשלומים וחלוקתם בהשוואה לאלה שנקבעו בחוזה המקורי. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלת התשלום האחרון בסכום של כ- 40,000 ל"י. בחוזה המכר נאמר כי סכום זה צמוד לשער הדולר ואילו בזכרון הדברים לא נאמר כי הסכום צמוד. המחלוקת היא אם זכרון הדברים שינה מן המוסכם בחוזה המכר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סכום זה נשאר צמוד כפי שהיה בחוזה המכר, בציינו כי אין ספק שמטרת הסעיף המקורי היתה לשמור על ערך יתרת מחיר הדירה עד למועד תשלומו על ידי הצמדתו לדולר, והעובדה שבזכרון הדברים לא חזרו על כך הצדדים אין כה כדי לפגום בסעיף המקורי. לדברים אלה של ביהמ"ש המחוזי ניתן להוסיף כי יש לקרוא את שני
המסמכים, חוזה המכר וזכרון הדברים, יחדיו כשהם משלימים זה את זה. בהתאם לכך ישתנו מועדי התשלום אך לא התנאים הנלווים.
לפנינו התקשרות שבה שני הצדדים ערים לירידת ערכו של המטבע ומבקשים להבטיח כי יתרת הסכום תהיה צמודה. אין צורך לחזור על כך בכל סעיף ובכל הזדמנות, כאשר רצונם של הצדדים להבטיח את התשלומים על ידי הצמדה הובע במפורש וכדרוש. ודאי שאין לומר שדי בשתיקת זכרון הדברים כדי לבטל את עקרון ההצמדה שעליו הסכימו שני הצדדים. העובדה שבזכרון הדברים הוסכם שהמערערים יפקידו שיק על הסכום שבמחלוקת בידיו של עו"ד עד למועד התשלום אין בה כשלעצמה להוכיח הסכמה לביטול ההצמדה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור, הוסיף השופט לוין. עו"ד ש. ברעלי למערערים, עו"ד פ. נוימן למשיבה. 12.9.85).
ע.א. 360/83 - סטרוסקי בע"מ ואח' נגד גלידת ויטמן ואח'
*הגנה על זכות יוצרים (הערעור נתקבל).
עניינו של ערעור זה בזכות יוצרים אשר המערערים, גרפיקאים במקצועם, טוענים לה, בגין שלט פרסומת שעיצבו עבור המשיבות ואשר שימש להכנת שלטים נוספים כדוגמתו. ביהמ"ש המחוזי קבע שהשלט שעוצב על ידי המערערים הינו יצירה אמנותית מקורית הראויה להגנה ע"פ חוק זכות יוצרים ואעפ"י כן דחה את תביעת המערערים שעילתה בהפרת זכות היוצרים ע"י המשיבות. זאת מן הטעם שהשלט מהווה "פיתוח" במובן סעיף 5(1)(א) של חוק זכות יוצרים, ועפ"י הוראת אותו סעיף, המשיבות, שהשלט הוכן עפ"י הזמנתן בתמורה, הן בעלי זכות היוצרים עליו, בהעדר הסכם המורה אחרת. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון דן בהרחבה בשאלות שונות הנוגעות לענין ובכללן אם השלט הינו יצירה מקורית הראויה להגנה על פי החוק, ואם היא יצירה אמנותית או יצירה ספרותית לצורך החלת סעיף 5(1)(א) של החוק, והאם היא יצירה אמנותית האם היא מהווה "פיתוח" במובן סעיף 5 הנ"ל, האם הפרו המשיבים את זכות היוצרים של המערערים, האם השלט ראוי להירשם כמדגם וכיוצא באלה נושאים, והגיע למסקנה שדין הערעור להתקבל. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בסעדים המבוקשים ע"י המערערים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. צור למערערים, עו"ד א. לוין למשיבים. 8.9.85).
ע.א. 304/83 - תמרת אגודה שיתופית בע"מ ואח' נגד עדנה וישראל זכאי
*הצעה וקבלה" בהתכתבות בין אגודת התיישבות לבין המועמדים להתיישבות (הערעור נדחה).
עניינה של התביעה נשוא הערעור היא הרשמה לקבלת חברים להתיישבות במושב תמרת. בעקבות פניות בכתב וראיון של ועדת קבלה קיבלו המשיבים הודעה בכתב מאת תמרת כי הנהלת האגודה דנה במועמדותם על סמך הנתונים שמסרו ועל סמך פגישה שקויימה עם המשיבים ועל יסוד הנ"ל "הוחלט לאשר את קבלתכם לאגודה ולישוב תמרת. פרטים נוספים נודיעכם בהמשך". ההודעה הנ"ל נשלחה למשיבים ביום 25.4.80 אולם ביום 10.10.80 נשלח מכתב למשיבים שלפיו נתקבל אצל האגודה מידע חדש לגבי המשיבים ולאור זאת הוחלט על ביטול מועמדותם. עקב הודעת הביטול זנחו המשיבים את כוונתם להתיישב בתמרת, אך תבעו פיצויים בטענה כי התיישבות אחרת בתנאים דומים תהיה כרוכה בהוצאה כספית רבה יותר והם זכאים לפיצוי בשל ההפרש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה וחייב את המערערים לשלם למשיבים 255,000 שקלים. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי דן בשאלה אם נתקבלו המשיבים כחברים, היינו אם נקשרה התחייבות חוזית בת תוקף שהיה בה כדי להקנות למשיבים זכות חברים באגודה
השיתופית. ביהמ"ש דן גם במינוח ששימש בהתכתבות בין המערערים לבין המשיבים שנקטו חליפות במטבעות הלשון "חבר" ו-"מועמד". מסקנת ביהמ"ש היתה כי לאור מהות היחסים המשפטיים שבעלי הדין ביקשו ליצור ביניהם היה ברור כי ההודעה מיום 25.4.80 היתה בה כוונה ברורה של קבלת ההצעה של המשיבים להיות חברים באגודה. ביהמ"ש דחה את התיזה של המערערים כי מדובר בתהליכים תלת שלביים, היינו שבתחילה היו המשיבים בגדר מבקשים, אחר כך נתאשרו כמועמדים ורק בסוף היתה עולה שאלת האישור של חברותם ממש. במסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב. כאשר בוחנים שאלת היווצרותם של יחסים חוזיים תקפים, יש להתייחס למהותה של ההצעה ולמהותו של הקיבול ומותר לבדקם על רקע מכלול הנתונים העובדתיים המתארים את הצגת ההצעה ואת קבלת התשובה החיובית. הטענה שנתכוונו לפיצול מהלכים כביכול לשלב המועמדות ולשלב החברות אינה משתלבת בנתונים כפי שהוצגו מעיקרו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אל. ירון למערערים, עו"ד ר. רויטגרונד למשיבים. 5.9.85) .
ע.א. 475/82 - דסקולו סברה קבלנית לבניה בע"מ נגד סלים נימר היבי ואח'
*התערבות בממצא עובדתי של ביהמ"ש המחוזי (הערעור נדחה).
המערערת היא חברה קבלנית שנשכרה ע"י רשות הפיתוח להרוס מספר מבנים בכפר שעב. המבנים שהיו מיועדים להריסה סומנו אך המשיב מספר 2, שהיה עובדה של המערערת, הרס גם בית שלא סומן כשהוא נוהג בטרקטור השייך למערערת. בית זה היה ביתו של המשיב הראשון ותביעתו כנגד המערערת נתקבלה בבימ"ש תשלום בחיפה והערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי מטעם המערערת נדחה ברוב דעות. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי דן רק בשאלה אם המשיב השני ביצע את מעשה ההריסה תוך כדי עבודתו ואם יש לראות את מעשהו כנעשה למטרות עצמו ולא למטרות המעביד. בביהמ"ש העליון צומצמה המחלוקת עוד יותר. הכל מודים שאם בוצעה הריסה ע"י המשיב השני בטעות - חבה המערערת, ואילו אם נכונה הגירסה שהמשיב השני הרס את הבנין לפי בקשות שכניו של המשיב הראשון דין הערעור להתקבל. השאלה היא איפוא ביסודה שאלה שבעובדה. התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית. כששוקלים את כל החומר הראייתי המסקנה היא כי כפות המאזניים הן שקולות. לפיכך אין להתערב במסקנת הערכאות הקודמות.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עו"ד סופר למערערת, עו"ד חטיב למשיבים. 9.9.85).
ע.פ. 677/83 - שמואל בורוכוב נגד זאב יפת
*קובלנה פלילית בגין הוצאת שם רע (הערעור נדחה).
המערער שימש בתפקיד עוזר למנכ"ל המועצה לשווק ירקות והמשיב שהוא עתונאי פירסם בעתון כתבה שהיה בה משום הוצאת שם רע על המערער. הלה הגיש נגד המשיב קובלנה פלילית עפ"י סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע האומר כי "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע... דינו מאסר שנה אחת". התעוררה השאלה מה משמעות המילים "בכוונה לפגוע". בימ"ש השלים זיכה את המשיב בקובעו, בין היתר, כי לא הוכח שהלה פרסם את הכתבה "בכוונה לפגוע", ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור לביהמ"ש העליון נדחה. בפסק דין מקיף ניתח ביהמ"ש את האפשרויות השונות של פירושים שאפשר לתת למונח "בכוונה לפגוע" והגיע למסקנה כי אכן צדק בימ"ש השלום שלא הוכחה הכוונה לפגוע.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטות - השופטים גולדברג וברק. עוה"ד מ. כספי וע. פלס למערער, עו"ד מ. מוזר למשיב. 1.8.85).
ע.פ. 447/85 - שלמה קריספין ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים קריספין ובירו הורשעו בעבירות סמים. ביחס לבירו מדובר בכמות של 1500 ק"ג חשיש שנרכשו בלבנון, וביחס לקריספין מדובר ב- 1200 ק"ג חשיש, וכן סוגי סמים נוספים לרבות אופיום בכמות של למעלה מ- 2 ק"ג. ביהמ"ש המחוזי דן את בירו לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 70 מליון שקל ואילו קריספין נדון לשליש שנים מאסר בפועל וחמש שנים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של שלושה מליון שקל. כן נדון קריספין לשנה מאסר מצטברת בגין עבירות של מתן שוחד, תקיפת שוטר והתחזות לאדם אחר. שני הנאשמים ערערו אך בשלב הערעור ביטל בירו את ערעורו לאחר שהוסכם כי תשלום הקנס ידחה ב- 45 יום ואילך ערעורו של קריספין נדחה.
ביהמ"ש המחוזי שקל כהלכה את מכלול העובדות ובין השאר את העובדה ששני הנאשמים קשרו קשר לביצוע עיסקת סמים רצינית, העובדה שהחשיש הוטען על גבי מכונית והערך המופלג של הסמים שהיו מעורבים בפרשה. הכמות הגדולה של סמים שקריספין היה מעורב בה הצדיקה הטלת עונש חמור בהרבה מאשר הושת עליו בפועל ואין זאת אלה שנסיבותיו האישיות הניעו את ביהמ"ש להסתפק בעונש כאמור. התעוררה שאלה באשר לחילוט המכונית שבה הוטענו הסמים וגם לענין זה יש לדחות את הערעור. השיקול של חילוט כלי הרכב המעורב בעבירת סמים הוא אחד האמצעים למלחמה מן הסוג הנדון והשופט הביא בחשבון את החילוט כאשר הטיל על קריספין קנס קטן יחסית. רק לענין המאסר על תנאי הוחלט, להעמידו על שליש שנים ולא חמש שנים. את הענין הזה עורר ביהמ"ש העליון מיוזמתו.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, חלימה. עוה"ד זיו ודבר למערערים, עו"ד טפיירו למשיבה. 26.9.85).
ע.פ. 74/85 - לודוביץ גולשטיין וגרברד גרינהולץ נגד מדינת ישראל
*הכרזה על המערערים כברי הסגרה (ערעור על החלטה כי המערערים הם ברי הסגרה ויש להסגירם לגרמניה - הערעור נדחה).
המערערים היו בשנת 1981 בעלי אזרחות צרפתית ובאו לישראל בתחילת שנת 1982. המערער גולדשטיין נרשם כעולה והוא בעל תעודת זהות ישראלית והמערער גרינהולץ ביקש להעניק לו אשרת עולה. למערערים מיוחסים מעשי עבירה שכללו זיופי מסמכים והסכומים שמדובר בהם מגיעים למליוני מרקים. השניים נמלטו לישראל והוגשה בקשה להסגירם. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת היועץ המשפטי לממשלה והכריז על השניים שהם ברי הסגרה. הערעור נדחה.
טענתם הטרומית של הסניגורים היא כי בקשת ההסגרה היא מוקדמת, שכן טרם הוגש נגד המערערים כתב אישום ע"י שלטונות התביעה בגרמניה ולפיכך אין הם עדיין בגדר "נאשמים" לצורך חוק ההסגרה. אין לקבל טענה זו. המונחים "נאשם" או "האשמה" ניתנים לפירושים שונים והכל תלוי בהקשר בו נעשה בהם שימוש. בענייננו אין צורך שכבר יוגש כתב אישום נגד אנשים שמבקשים להסגירם ודי בכך שהתביעה מייחסת להם ביצוע עבירות.
כמו כן די שיש בידי התביעה הוכחות לכאורה לביצוע העבירות ואין צורך ביותר מאשר ראיות לכאורה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עוה"ד א. בן שחר וז. סגל למערערים, עו"ד י. בן אור למשיבה. 8.8.85).
ע.פ. 534/84 - אסתר אריה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י מורשה (הערעור נתקבל).
המערערת הועמדה לדין בכתב אישום המייחס לה עבירות חמורות של הונאה, קבלת כספים במרמה וכדומה. עפ"י כתב האישום הציעה המערערת לשלושה
אזרחי ארה"ב להשקיע כספים ברכישת דירה ולאחר שרכשה את הדירה לא העבירה אותה ע"ש שלושת המתלוננים. עבירה זו חמורה היא, אלא שבמהלך המשפט התברר שאין כלל יסוד לאישום בעבירות החמורות, אלא שמדובר באשה שתכננה להתחתן עם אחד אילן קוזלובסקי מארה"ב והלה שלח לה 10,000 דולר כהשתתפות ברכישת דירה כדי שיהיה להם היכן לגור לכשיתחתנו. לבסוף, בלי להודיע לה, התחתן עם אחרת ושלח את אביו ואת שותפו כדי להוציא אישור כלשהו מהמערערת שהוא שותף בדירה. משנודע למערערת על מעשהו של אילן היא מכרה את הדירה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי כל שנאמר בכתב האישום אין לו יסוד, אך החליט להרשיע את המערערת בכך שלא גילתה לאילן מה המחיר שקיבלה עבור הדירה ושילמה לו סכום נמוך ממה שקיבלה. כיון שכך הרשיע ביהמ"ש את המערערת בגניבה בידי מורשה ודן אותה למאסר על תנאי ולתשלום קנס של 50,000 שקלים. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון מתאר את נתיב היסורים שעברה המערערת במהלך האירועים, הן כאשר סברה כי היא עומדת להנשא לאילן, הן כאשר נחקרה בצורה קשה ע"י חוקרי המשטרה שהוטעו ע"י המתלוננים, והן במהלך המשפט כאשר התביעה עמדה עד סוף המשפט על גירסתה. ביהמ"ש העליון קבע גם כי יש להשתמש בצורה זהירה בסמכות להרשיע בעבירה שהנאשם לא הואשם בה. בענייננו, למעשה מה שמתקבל מהעדויות הוא שקיים סכסוך אזרחי בין המערערת לבין אילן אם היא צריכה להחזיר לו רק את סכום ההשקעה שלו, היינו 10,000 דולר, או שהוא הפך לשותף בדירה וצריך להחזיר לו חלק מהתמורה שנתקבלה עבור הדירה. בנתונים אלה המסקנה היא שהמערערת לא עברה את העבירה המיוחסת לה ויש לזכותה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד א. בנימין למערערת, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 12.8.85).
ע.פ. 96/85 - אברהם ודוד נסימוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערים הם שני אחים שהורשעו בעבירה של החזקת סמים. דוד נדון לשתי שנים מאסר בפועל והופעל במצטבר מאסר מותנה של שלושה חדשים ואברהם נדון לשלש שנים מאסר בפועל ושתי שנים מאסר על תנאי. ערעורם על ההרשעה נדחה בשעתו ולענין העונש הוחלט כי שרות המבחן יגיש תסקיר משלים ולאחר שהוגש התסקיר הוחלט להקל בעונש באופן שהעונש יחפוף את תקופת המאסר ששני האחים כבר ריצו. האח דוד היה עצור 5 חודשים והאח אברהם היה עצור 14 חודשים והעונש הועמד על תקופות האלה.
התסקיר שהוגש ביחס לדוד הוא חיובי ומעורר תקוות לשקומו. מסתבר שהחליט לשנות את אורח חייו ולעבור לנתיב חיים נורמטיבי. ההחלטה התבטאה בצעדים של ממש כאשר מכר דוכן שהיה לו בשוק הכרמל על מנת להרחיק עצמו מהשפעת חברים מן העולם העברייני. עתה הוא עובד באופן מסודר ובאורח תקין ואם יוחזר לכלא עלול להיקטע בעודנו באיבו כל המאמץ שהשקיע כדי לחזור לדרך הישר. תוצאה כזו יש למנוע לא רק מן הבחינה האישית, אלא גם מההיבט של האינטרס הצבורי יש לסייע לו להנתק מעולם הפשע. אין ספק שעבירות סמים הן מן החמורות שבעבירות שיש להטיל בגינן עונש מרתיע, אך יש לדון כל מקרה לפי נסיבותיו. אשר לאברהם - אמנם מדובר באדם שעברו רצוף עבירות רבות וחמורות, אך גם הוא החל להשתקם מאז שוחרר וישנו הרושם שלמד את הלקח, זנח דרך החיים העברייני, הקים לעצמו משפחה ובסיס כלכלי איתן. העברתו לכלא תהרוס במחי יד את ניצני הסיכוי לשיקומו. לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופטת שטרסברג- כהן. עוה"ד ג. רייך וא. לנדשטיין למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 12.9.85).