בג"צ 759/84 - יגאל כהן נגד ראש עירית רחובות ואח'
*הצעת נציגי עיריה בחבר נאמנים בניגוד להחלטת מועצת העיריה(העתירה נדחתה).
א. העותר, חבר מועצת עירית רחובות, הינו אחד משלושת נציגי העיריה בחבר נאמנים של הקדש ציבורי ע"ש מאיר ויסגל (להלן: ההקדש). חבר הנאמנים מונה תשעה חברים ובכללם שלושה נציגי העיריה והם העותר, ראש עירית רחובות והמשיב השלישי. בעתירתו ביקש העותר צו המורה לנציגי העיריה להמנע ממתן הסכמתם לשינויים המוצעים בכתב ההקדש באשר לזכות העיריה להחליף נציגיה. אחד הסעיפים בכתב ההקדש אומר כי עירית רחובות זכאית בכל עת להחליף את נציגיה בחבר הנאמנים ע"י מסירת הודעה. בנוסח החדש המוצע נקבע כי החברים החדשים שעליהם תודיע העיריה יהיו מועמדים בלבד עד לאחר שיאושרו ע"י חבר הנאמנים ואילך אם לא תאושר הצטרפותם תציע העיריה מועמדים חדשים. עפ"י כתב ההקדש, שינוי או תיקון יהיה בר תוקף רק אם יאושר ע"י %75 מכלל הנאמנים ומכאן שאם נציגי העיריה לא יצביעו בעד התיקון לא יתקבל. העותר התנגד לשינוי ואילו שני נציגי העיריה האחרים הסכימו לשינוי. בישיבת ההנהלה של העיריה נתקבלה החלטה התומכת בעמדת העותר נגד השינוי והחלטה זו אף אושרה במליאת מועצת העיריה. העותר טוען כי המשיבים כנציגי העיריה בחבר הנאמנים אינם יכולים לקבל החלטות הפוגעות במעמד העיריה והם חבים חובת נאמנות לעיריה ובמיוחד יפים הדברים כשהמועצה החליטה החלטה מפורשת המתנגדת לשינוי. העתירה נדחתה.
ב. נציגי העיריה מונו לכהן בחבר הנאמנים למען ישקלו טובתו של ההקדש והטלת חובת אמון על נציגים כלפי העיריה לא תאפשר פעולתם היום יומית בהקדש ותעמיד אותם במקרים רבים במצב של ניגוד אינטרסים וחבויות סותרות. כדי שיוכל ההקדש להגשים את המטרות החיוביות והחיוניות שלשמם הוקם עליו ליהנות מעצמאות פעולה ומחוסר תלות בגורמים חיצוניים ושיקולים זרים. הכרה בקיומה של חובת אמון של שלושת נציגי העיריה לגוף זר עשויה לפגוע בצורה חמורה ביסודות הנאמנות הבלעדית להקדש.
ג. אשר לטענה כי התמיכה בשינוי ע"י ראש העיר תהיה בלתי חוקית - סעיף 140 לפקודת העיריות קובע כי ראש העיריה אחראי לכך שהחלטות המועצה יבוצעו כהלכה ועניינו של סעיף זה בהחלטות שקיבלה מועצת העיריה כדין וחובתו של ראש העיריה במסגרת תפקידו הציבורי. בענייננו לא היה בכוחה של המועצה לכפות על נציגי העיריה קו פעולה בגדר ההקדש וראש העיר לא יפר את הוראות הסעיף האמור אם לא יפעל למימוש ההחלטה.
(בפני השופטים: ש. לוין גולדברג, וייס. החלטה - השופט לוין, הוסיף השופט גולדברג. העותר לעצמו,עוה"ד מ. חשין וד. צור למשיבים. 18.9.85).
ע.א. 58/82 - משה קנטור נגד דר' שלום מוסייב ואח'
*אחריות רופא ברשלנות שגרמה לשיתוק(הערעור נתקבל).
א. המערער, יליד 1923, מהנדס במקצועו, חש ביום 1.4.78 כאבים ברגליו, עבר צילומי רנטגן ולא נתגלה דבר. בתאריך 16.4.78 חש בכאבים קשים וביום 19.4.78 פנה לפרופ' פארין בבי"ח ממשלתי שבדק אותו. משלא נמצאו סימנים ניאורולוגיים הפנהו פרופ' פארין למרפאת קופ"ח והמליץ על טיפול שמרני. בו ביום פנה התובע לדר' מוסייב במרפאת קופ"ח וקיבל טיפול במניפולציות (משיכת הגפיים) . למחרת היום, ב- 20.4.78 חזר התובע לרופא ובפיו תלונות על כאבים עזים. התובע קיבל שנית אותו טיפול. ביום 26.4.78 עבר המערער ניתוח בגבו ומאז הוא לוקה בשיתוק חלקי בשתי רגליו. באשר לאירועים מיום 20.4.78 ועד יום 26.4.78 חלוקות הגרסאות של הצדדים. עפ"י גירסת
המערער התייצב אצל דר' מוסייב והגיש לו את מכתבו של פרופ' פארין, המשיב לא בדק אותו כלל והסתפק בטיפול במיניפולציות וזריקת הרגעה ושלח אותו לביתו. אותו טיפול חזר על עצמו גם למחרת היום והמשיב הורה לו לבוא גם ביום 21.4.78. אז כבר חש המערער הרעה ניכרת במצבו וכשהגיע למרפאה לא היה מסוגל ללכת והובל לחדרו של הרופא על כסא גלגלים. המשיב לא בדק אותו, הורה להתקין לו גבס, ולצורך התקנת הגבס היה על המערער לעמוד זמן ממושך למדי והוא נעזר ע"י עובדי קופ"ח. הוא הובל בכסא גלגלים החוצה והוסע במונית לביתו. עד ליום 26.4.78 היה מרותק למיטה כשהוא סובל כאבים עזים, משולל יכולת תנועה ולא היו לו יציאות מפי הטבעת. ביום 22.4.78 התקשר למשיב וכך עשה מדי יום עד יום הניתוח כשבכל פעם התלונן על כאבי תופת וכן על כך שאין לו תחושה ברגלים ואין לו יציאות. תשובת המשיב חזרה על עצמה בכל השיחות שלא יתפנק וימתין עד ליום 26.4.78.
ב. מאידך, גירסת המשיב היא כי בדק את המערער בדיקה יסודית בכל הביקורים. בבדיקות אלה לא נערך רישום רפואי, באשר לטענת המשיב לא עבר המערער דרך המשרד ולכן לא הוכנס אליו הכרטיס של המערער. גם לגירסת המשיב התקיימו שיחות טלפון בינו לבין המערער, אלא שבשיחות אלה לא התלונן המערער לא על חולשה ברגלים ולא על הפרעה ביציאות, אלא סבל כאבים ועל כן לא ראה מקום לשנות את אבחנתו המקורית ולהמליץ על טיפול אחר. מוסכם על בעלי הדין כי ביום 26.4.78 הובא המערער במצב קשה למרפאת קופ"ח ומיד לאחר שראה את המערער החליט המשיב לשלחו לבית חולים לשם ניתוח בעמוד השידרה. ניתוח זה לא היה בו כבר כדי להושיע. מתברר כי היתה התפרצות של ריקמת הדיסקוס לתוך חלל עמוד השדרה ונגרם נזק שאינו ניתן לתיקון לעצבים השולטים על יכולת התפקוד של הגפיים התחתונות.
ג. המחלוקת המשפטית היא, האם התרשל המשיב בדרך בה טיפל במערער ואם יכול היה המשיב, אילו הקדיש יותר תשומת לב למצבו של המערער, להבחין בתופעות שונות כגון שיתוקים או חוסר יכולת תיפקוד של הגפיים או העדר יציאות שאליבא דכל המומחים הרפואיים מהווים אותות אזהרה המדליקים נורה אדומה להחמרה במצב המחייב אשפוז דחוף וברוב המקרים ניתוח, או שמא לא היתה רשלנות מצד המשיב והטיפול השגרתי היה הטיפול הראוי והמתאים וההתפתחויות שחלו היו בלתי צפויות ולא ניתנות לאבחון בבדיקות ובתחקירים.
ד. המערער הגיש תביעה נגד המשיב וקופ"ח ואלו שלחו הודעת צד ג' לפרופ' פארין ולמדינת ישראל המעסיקה שלו. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי בשאלות העובדתיות גרסת המשיב מהימנה עליו יותר וקבע שהמשיב לא התרשל בכל מהלך הטיפול. לסברת השופט הנזק שנגרם למערער היה בלתי צפוי ולדעתו אין למצוא דופי בטיפול שעליו המליץ המשיב. עוד המליץ כי אין יסוד בתביעת המשיבים נגד צד ג' שכן לא מצא דופי בבדיקה שבדק פרופ' פארין את המערער ובהמלצותיו באשר להמשך הטיפול. הערעור באשר לאחריותם של המשיב וקופ"ח נתקבל.
ה. אשר לממצאים העובדתיים - הלכה היא כי אין ביהמ"ש העליון מתערב בדרך כלל בקביעות עובדתיות אלא אם כן מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיות או שגיאה עקרונית היורדת לשורש הדברים בהערכת הראיות. מטעם זה אין להתערב בעיקרי העובדות שנקבעו. ברם, יש להתייחס למחדל של המשיב שביהמ"ש המחוזי לא התייחס אליו. המשיב לא עשה כל רישומים בנוגע לבדיקות שבדק את המערער או לממצאיו ומחדל זה אינו דבר של מה בכך. ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים הנעשים ע"י רופאים המטפלים בחוליהם. חשיבותם בכך שהם מציגים בפני הרופא המטפל בחולה ובפני כל מי שיתבקש להושיט לו סעד רפואי תמונת מצב על המחלה וכל שלב של התפתחות המחלה והשתלשלות הדברים. מקום שצריך לעשות רישום רפואי אך
הרישום לא נעשה, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום, אל כתפי הרופא או המוסד במסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים. בענייננו, אחת השאלות המרכזיות והמכריעות השנויות במחלוקת היא אם המערער נבדק ע"י המשיב כשבא למרפאה ומה היו ממצאי הרופא, ודברים אלה ניתן היה לבררם עפ"י הרישומים. הסברו של המשיב מדוע לא ערך את הרישומים אינו מתקבל על הדעת.
ו. כאשר מייחסים לרופא רשלנות בטיפול בחולה תבחן מידת האשם עפ"י השיקולים והמבחנים המנחים את ביהמ"ש באשר להתנהגות בעלי מקצוע המיומנים במלאכתם. על ביהמ"ש לתת את הדעת מהו מבחן הצפיות הצריך להנחות כשבאים לקבוע אם מתקיימים שני ההיבטים של מבחן חובת הזהירות, היינו אם מוטלת על הנתבע חובת זהירות ואם עמד בחובת הזהירות. הצפיות בה אנו עוסקים במקרה כזה אינה רק צפיות טכנית אלא צפיות מהותית, דהיינו, הצורך לצפות לא רק היכולת לצפות הוא הקובע את נקודת המוצא בבחינת השאלה העקרונית שהיא חובת הזהירות והעמידה בחובת הזהירות.
ז. אפילו לא יתערב ביהמ"ש העליון בעובדות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי, הרי המסקנה המתחייבת היא שהמשיב לא קיים כלפי המערער את חובת הזהירות שנדרשה ממנו בנסיבות הענין. הכאבים שפקדו את המערער הלכו והחריפו מיום ליום ובשלב מסויים נפגעו הסוגרים ולא היו לו יציאות. ביום הביקור האחרון במרפאה ב-21.4.78 התקשה המערער ללכת ולעמוד בכוחות עצמו עד שהיה צורך להשתמש בעגלת גלגלים. כל אלה הם סימני אזהרה מובהקים שחייבו את המשיב לנקוט בטיפול נמרץ שונה ולא שמרני, היינו טיפול של ניתוח. המשיב אומנם טוען כי בשיחות טלפוניות לא אמר לך המערער שאין לו יציאות, אבל אפילו כך הדבר, היה זה מחובתו הוא לצפות התפתחות אפשרויות כאלה ולהציג למערער את השאלה המתחייבת כגון אם יש לו יציאות ואם לאו. המשיב לא הציג שאלה כזו ואין אנו יודעים כלל, בהעדר רישומים, מה בחן ומה דרש בשיחות אלה. המשיב גם לא התייחס בתשומת הלב הראויה לעובדה שהמערער נזקק לכסא גלגלים ביום 21.4.78. אפילו קיים בדיקה ועל פני הדברים לא גילה סימפטומים מעוררי דאגה, הרי לא היה זהיר במידה מספקת כאשר לא ראה צורך לחזור ולבדוק את המערער באופן אישי כשזה חזר שוב ושוב בקריאותיו הטלפוניות ואמר כי כאביו גוברים.
ז. בפתח הדיון טען ב"כ המשיבים שיש לדחות את הערעור על הסף משום שהמערער לא צרף במועד את מי שהיו צד ג' בביהמ"ש המחוזי. טענה זו דינה להדחות משלושה טעמים: הפגם הזה תוקן עוד בטרם החל הדיון בערעור; בסופו של דבר צד ג' היה צד לדיון בערעור וזכותו של איש לא נפגעה כתוצאה מכר שצירוף המשיבים נעשה באיחור וללא קבלת רשות מוקדמת של ביהמ"ש; ההודעה ששלחו המשיבים לצד ג' היתה חסרת יסוד ובדין נדחו טענות המשיבים כנגד צד ג' ע"י ביהמ"ש המחוזי. ברור לחלוטין כי פרופ' פארין בדק את המערער כראוי והמליץ על הטיפול הנכון ליום הבדיקה ואין לבוא בטרוניה כלפיו.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, וייס. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. בנימין למערער, עו"ד ארגוב למשיב ולקופ"ח, עו"ד סטובייצקי לפרופ' פארין ומדינת ישראל. 6.8.85).
ע.פ. 203+205/85 - חסונה ומסילתי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש(הערעורים נדחו).
א. חסונה הורשע בייבוא ק"ג הרואין ארצה בשיתוף עם אחד נסרי וכן הורשע בייבוא 3 וחצי ק"ג הרואין שהשותפים לו היו נסרי הנ"ל ומסילתי. בפרשה השניה הורשע גם מסילתי. ביהמ"ש המחוזי דן את חסונה ל- 10 שנים מאסר בפועל ואת מסילתי לחמש שנים מאסר בפועל וכן למאסרים על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. אף אחד מהנאשמים לא העיד והגנתם היתה שיש לפסול את ההודעות שמסרו במשטרה ובמקרה כזה אין ראיות נגדם. באשר לחסונה מתברר שבשלבים כלשהם של הדיונים הורו בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי כי תלונותיו יחקרו אך החקירה מתנהלת בעצלתיים. כיוון שהחקירה לא נסתיימה חייב הדבר את ביהמ"ש לבדוק היטב את הראיות שהובאו בפניו וכך אמנם נהג ביהמ"ש, לא התעלם מסתירות של ממש בעדויות אנשי המשטרה שטיפלו במערער, אך לבסוף החליט לקבל את ההודעות. בכך אין להתערב. השופט ביסס את מסקנתו בענין קבילות הראיות לא רק נוכח התרשמותו השלילית מגירסתו של חסונה, אלא גם על יסוד מספר רב של חיזוקים לכך. כך למשל התלונה בדבר מכות ועינויים הובאה לראשונה בפני ביהמ"ש רק בפעם השלישית בה הובא להארכת מעצרו למרות שכבר לפני כן היה מיוצג ע"י פרקליט וכן המערער הכחיש את ענין המכות כשנערכה פגישה בינו לבין אביו בנוכחות איש משטרה, וכדומה.
ג. אשר למסילתי, נטען כי מסר את ההודעות השונות לאמר שהוטעה ע"י המשטרה להאמין שהוא עומד לקבל מעמד של עד מדינה, אך גם אם כך הדבר הרי קיימת הקלטה של דברי מסילתי שיש בה כדי להפלילו וזאת נעשתה לפני הפגישה שבה לטענת מסילתי הוטעה להאמין כי הוא עומד להיות עד מדינה. הועלו טענות שונות נגד קבילות המוצגים אך המערער לא עלה על דוכן העדים כדי להזים את האמור בהקלטה או להסבירה ולא היה מנוס מהרשעתו של מסילתי.
אשר לעונש - לנוכח הכמות הגדולה של ההרואין שמדובר בה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד כ. חנוך לחסונה, עו"ד מ. סרגובילמסילתי, עו"ד שלומית אריאל למדינה. 25.8.85).
ע.פ. 394+530/85 - לנקרי נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד לנקרי ומועלם
*מידת העונש (תלונות שווא ואלימות) (ערעורו של לנקרי נדחה ושל מדינת ישראל על קולת העונש נתקבל).
לנקרי ומועלם פרצו למפעל פלוני כדי לגנוב סוכר ונתקלו במתלוננים עבדאללה ונאסר וחששו שאלה זיהו אותם. כיון שכך כפתו את המתלוננים והביאום לתחנת המשטרה הקרובה. שם טענו הנאשמים כי המתלוננים עמדו לבצע מעשה התפרצות. לנקרי הכה קשות את עבדאללה עד שדמו זב ממנו ומועלם הכה מכות קלות את המתלוננים. מטרת האלימות וההשפלה היתה לאלץ את המתלוננים להודות בהתפרצות שלא ביצעו. המתלוננים נכבלו באזיקים שהיו ברשות לנקרי ששימש כשוטר במשמר האזרחי. ביהמ"ש המחוזי גזר ללנקרי ארבעה חדשים מאסר בפועל וארבע חודשים מאסר על תנאי ועל מועלם ששה חדשים מאסר על תנאי, חייב את לנקרי לשלם פיצויים למתלונן אחד 200,000 שקל ואת מועלם למתלונן השני 120,000 שקל וכן פיצוי של 100,000 שקל למדינה על שהנאשמים הטריחו את המשטרה לחקור חשדות שווא. לנקרי ערער על חומרת העונש וערעורו נדחה ואילו המדינה מערערת על קולת העונשים והערעור נתקבל.
זו פרשת דברים קשה וחמורה ביותר וחורגת ממעשה פלילי רגיל. אכן, קיים שוני מהותי בין מעשיו של לנקרי לבין מעשיו של מועלם ושוני זה צריך למצוא ביטויו במידת העונש. צדק ביהמ"ש המחוזי שהביא בחשבון שלשני הנאשמים אין עבר פלילי והם עובדים לפרנסתם, אך הוא הפריז בקולא שנהג כלפי הנאשמים במידה כזו המחייבת התערבות במידת העונש. הסניגור טען כי ענישה מטרתה תיקון העבריין ותיקון כזה הושג בעונשים שהושתו וכן ציין את המצב המשפחתי של לנקרי. אכן, תיקון העבריין וחזרתו למוטב היא אחת המטרות של הענישה, אך מטרה נוספת היא להביע שאט נפש וסלידה ממעשים אכזריים וסדיסטיים ושיקול זה לא הובא בחשבון כדבעי במקרה שלפנינו. יש לציין עוד כי מועלם שילם את הפיצויים שהושתו עליו ולנקרי לא עשה כן. היה מקום להטיל עונש מאסר משמעותי על לנקרי ואף על מועלם אילו היה ביהמ"ש העליון יושב לדין כערכאה ראשונה, אך מאמר ואין ביהמ"ש שלערעור ממצה את כל מידת העונש,
הוחלט כי העונש של לנקרי יועמד על 16 חודשים מאסר שמהם 8 חודשים יהיו מאסר בפועל ומועלם ידון ל- 12 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט אלון. עו"ד גיפס לנאשמים, עו"ד גב' י. טפיירו למדינת ישראל. 26.8.85).
בג"צ 59/85 - בוני הבירה בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*בקשה לעכב הליכי מכרז למכירת מקרקעין (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת היא חברה פרטית הרשומה בישראל ולבקשתה הוצא צו על תנאי נגד מינהל מקרקעי ישראל לעכב הליכי מכרז המתייחס למקרקעין מסויימים. טענת העותרת היתה כי קיבלה הבטחות מהרשויות המוסמכות, ובכללן משרדי ממשלה ומינהל מקרקעי ישראל כי המקרקעין שמדובר בהם יימכרו לעותרת ללא מכרז. העתירה נדחתה.
עפ"י החלטת מועצת מקרקעי ישראל הכלל הוא כי מקרקעין יימכרו בתנאי מכרז פומביים ולכלל זה כמה חריגים. אחד מהם נוגע לקרקעות שתמסרנה לפרוייקטים של משקיעים מחו"ל, הנמצאים בטיפול של רשות ההשקעות. העותרת הסתמכה על הבטחה מינהלית שלטענתה ניתנה לה בתחילת שנת 1984, ברם, מן החומר עולה כי ההבטחה ניתנה בעת שהעותרת הודיעה כי קיימים משקיעים מחו"ל שישקיעו ברכישת המקרקעין, ולבסוף העותרת בלבד היא שהיתה אמורה לשלם עבור המקרקעין. העותרת טענה כי בעלי המניות שלה הם תושבי חוץ אך בכך לא די. כל המשקיעים שעמם נפגשו אנשי הרשויות המוסמכות נעלמו. גם הסכום שמדובר בו ירד מ- 35-30 מליון דולר לששה מליון דולר ולא לתוכנית כזו ניתנו הבטחות נציגי הרשויות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד מרידור ורחמני לעותרת, עוה"ד ע. פוגלמן, קרמר וחיים בלס למשיבים השונים. 11.9.85).
בג"צ 454+456/85 - ווליד בסראווי ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*גירוש מהארץ של מחבלים ששוחררו במסגרת ההסכם עם ארגונו של ג'יבריל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם מחבלים ששוחררו במסגרת ההסדר שאליו הגיעו השלטונות בקשר לשחרור החיילים הישראליים שהוחזקו בידי אירגונו של אחמד ג'יבריל. מתברר כי העותרים הגיעו לשטחים כמסתננים ולפיכך הוחלט לגרשם מהארץ. טענתם לבג"צ היתה כי במסגרת ההסדר הנ"ל אסור לגרשם מהארץ. עתירתם נדחתה.
ההסדר שהעותרים טוענים לו לא הוגש לביהמ"ש ולא הונח היסוד הראייתי לטענה כי יש בהסדר כדי להעניק לעותרים זכויות משפטיות שבכוחן להקנות להם משענת בדיון המשפטי. מה שהוגש לבג"צ היתה הודעה מטעם ארגונו של ג'יבריל המופנית למחבלים ושבה מוסברים פרטי ההסדר אך אין במסמך זה כדי לשמש בסיס ראייתי לטענה כי הוסכם על הסדר שיש לו השלכה משפטית במעמדו של מי שנטען כלפיו שהוא מסתנן. ממילא אין צורך לבחון את השאלה אם הסכם בין הממשלה לבין גורם זר מקנה זכויות כלשהן לפרט במידה היכולה ליצור בסיס לפנייתו לבג"צ.
מן החומר שהוגש לבג"צ עולה כי העותרים נכנסו לישראל כמסתננים. עפ"י הדינים החלים בשטחים אין מניעה לכך כי מסתנננים יגורשו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיף השופט ש. לוין. עוה"ד גב' לאה צמל ופליציה לנגר לעותרים, עו"ד ראנטו יאראק למשיב. 12.9.85).
ע.פ. 364/85 - מדינת ישראל נגד גבי גבאי
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעשיית עסקה של רכישת 7 ק"ג חשיש מתושב לבנון שהיה מבקר בקרית שמונה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 36 חודשי מאסר שמתוכם 16 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 24 חודשים מתוך 36 חודשי המאסר.
ביהמ"ש המחוזי נימק את העונש הקל בכך כי המשיב הביע חרטה כנה, כי זו הרשעתו הראשונה בעבירת סמים, כי נסחף לפיתוי לעסוק בסם בשל התנאים ששררו באותם ימים באיזור מגוריו של המשיב בקרבת לבנון, כי מדובר בחשיש ולא בהרואין וכן נסיבותיו האישיות של המשיב. התובעת מעלה לעומת זאת את העובדה כי אין זו הפעם הראשונה שבתי המשפט מפריזים לקולא בעונשים שהם גוזרים בעבירות סמים ובכך הם יוצרים נורמה לא רצויה המחלישה את מרכיב ההרתעה הנדרש בעבירות אלה.
אכן, עומדות למשיב נסיבות מקילות כפי שפורטו ע"י ביהמ"ש המחוזי, אך אין בכל אלה משום "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה קיצונית מנורמת הענישה בעבירות סמים. גם אם יש תקווה שהמשיב לא ישוב לסורו אין להסיח את הדעת מן החובה המוטלת על בתי המשפט לתרום את תרומתם המרתיעה במלחמה הנמשכת בנגע הסמים האוכל כל חלקה טובה בחברתבו. אם יאושר העונש כפי שנגזר למשיב תקבע בכך נורמת ענישה שאין בה כדי להרתיע. ראוי היה שההתערבות בעונש תהיה מרחיקת לכת, אך אין ביהמ"ש שלערעור נוהג למצות את הדין עד תום כשהוא מחמיר בעונש. לפיכך הועמד העונש כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת,עו"ד הרמלין למשיב. 5.9.85).
ע.פ. 923/84 - מירב חננאשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת ספרי תורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין שתי עבירות של התפרצות לבתי כנסת וגניבת ספרי תורה ודברים נוספים גזר ביהמ"ש המחוזי למערער מאסר בפועל של שלוש שנים וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים. כן הטיל על המערער מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים וחצי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות הן חמורות ובוצעו כשמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגד המערער.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 22.9.85).
ע.פ. 462/85 - משה ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף דו"ח עבירת תעבורה ע"י שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהיה שוטר ערך זיוף בדו"ח עבירת תעבורה, הורשע ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 200,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ביסס טענותיו בין היתר גם על כך שביהמ"ש העלה תוך כדי הדיון לפני ההודאה בעובדות מעין הבטחה להקל בעונש שהשפיעה על המערער להודות. בפרוטוקול לא היה ביטוי לכך והסניגור ביקש לתקן את הפרוטוקול אך ביהמ"ש המחוזי לא אימץ את הגירסה הניסוחית שהציע הסניגור, אם כי ניתן ללמוד מדברי ביהמ"ש שהיה איזכור כלשהו של הליך משפטי אמר והעונש הקל יחסית שנגזר בו. יש לקבל את נוסח הדברים כפי שהביא ביהמ"ש בהחלטתו, אך יחד עם זאת יכול היה להיווצר הרושם שביהמ"ש מאזכר את ההליך הפלילי האחר כדי שיהיה בכך משום רמז על העונש הצפוי במקרה דנן. רמז כזה פסול כפי שפסול כל נסיון מצד ביהמ"ש להשפיע על הנאשם כאשר הוא שוקל אם להודות בעובדות שבאישום או להתכחש להן. ברם, אין מקום לטרוניה על העונש כי הוא אינו מופרז לחומרא בהתחשב במעמדו של המערער בעת שביצע את העבירה. מדובר בשוטר שעשה מעשה מרמה וזייף דו"ח עבירת תעבורה. הסניגור הבהיר שהדו"ח מתייחס לסכום מזערי של קנס בקשר לחנייה אסורה, אולם עובדה זו אין בה כדי לשנות ממהותו של הענין. שוטר משרת בתפקיד הדורש הקפדה מלאה על קיום החוק וטוהר ההתנהגות. בנסיבות אלה אין הצדקה להתערבות במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. חכמון למערער, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 23.9.85).
ע.פ. 295/85 - דהוד מגוג' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סרסרות לזנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סרסרות למעשי זנות וביהמ"ש דן אותו לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. סרסרות למעשי זנות מהווה סחר בגופה של אשה שניתן לסווג יחד עם סחר העבדים של ימים עברו. קל וחומר כשמדובר במי שהיתה בעבר יצאנית והצליחה לחלץ עצמה ממצבה ולעלות על דרך חיים תקינה. עתה חזרה והידרדרה כתוצאה מהמעשים של המערער. זו תופעה מבישה שיש לבלום אותה ע"י עונש הולם. מדובר באדם נשוי ואב לילדים ואין לגלות הסבר למעשיו אלא בהידרדרות מוסרית. (בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אבו גוש למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 18.8.85).
ע.פ. 742+747/84 - חיים ברמנסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בין המערער ואדם נוסף שהיה שותף לו בדוכן למכירת פירות וירקות (להלן 'בטטה') בשוק הכרמל בתל אביב לבין אביו של המנוח ואחיו (משפחת משיח) פרץ סכסוך ואירעו מספר תקריות שבהן ניסה כל אחד מן הצדדים לאחוז באותה 'בסטה' ולעשות שמחם בה בכוח הזרוע. באחת התקריות שקדמה לאירוע הנדון אף עשה המנוח שמוש בנשקו. בארוע נשוא דיון זה באו בני משפחת משיח ותפסו חזקה ב'בסטה' לאחר שזו עברה למערער ושותפו על פי הסדר פנימי שלא מומש. הפעם באו בני משפחת משיח בצו מניעה שניתן לבקשתם במעמד צד אחד ואשר על פיו נאסר על המערער להשתמש ב'בסטה' ולהחזיק בה. המערער הביא למקום קבוצת אנשים כדי להוציא את ה'בסטה' מידי משפחת משיח. הוא לקח עמו אחד שתפקידו היה להוציא את הנשק מידיו של המנוח שהיה חייל. כשהחל הקרב בין הצדדים לא הצליח שותפו של המערער להוציא את הנשק מידי המנוח ואז נטל סכין שהיתה מונחת על ה'בסטה' ודקר את החייל דקירה בחזה שגרמה למותו. בית המשפט המחוזי גזר למערער ולחברו מאסר לשש שנים והערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר בעשיית דין עצמית, העדפת דרך האגרוף והסכין כפתרון לבעיות. דרך זו ראויה לגינוי חריף ומחייבת נקיטת אמצעים עונשיים חמורים. העונש אינו חמור וכל שראוי היה להלקח בחשבון כנסיבות מקילות כבר זכה להתחשבות ע"י בית המשפט המחוזי, בעניינו של המערער יש טעם מרכזי אחר המצדיק דחיית הערעור. בתשובה לטענת הסניגור בדבר עברו הנקי של המערער הפנתה התובעת את תשומת לבו של בית המשפט העליון כי בינתיים הורשע המערער בעבירת סמים והוא שפוט למאסר. בתגובה לדברים אלה גילה הסניגור כי המערער אכן הורשע בעבירת סחר בחשיש והרואין ונדון לחמש וחצי שנים מאסר שמתוכן ארבע שנים חופפות את המאסר שנגזר בעניין דנן. נמצא שבפועל ירצה המערער בגין המקרה דנן שתי שנות מאסר, שהרי יתר תקופת המאסר נבלעת בעונש שהוטל בגין עבירות הסמים.
בית המשפט העליון הביע מורת רוחו מאי גילוי עובדה מכרעת זו ע"י הסניגור בשלב מוקדם. חובתו של המייצג בעל דין בפני בית המשפט לסייע בידי השופטים להגיע לתוצאות צודקות ונכונות על פי מידע מלא ואמין המוצג בפניהם, עורך דין שאינו נוהג כך ונמנע מלגלות לבית המשפט עובדות כה חשובות ורלבנטיות אינו נאמן לתפקידו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. קדר למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 11.9.85).
ע.פ. 191/85 - יגאל בראזני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשר ל- 8 מקרים של שמוש במרמה בכרטיסי אשראי ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי
וביהמ"ש הורה כי מתוך המאסר בפועל יהיו ארבעה חודשים חופפים למאסר שהמערער ריצה אותה שעה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מסתבר כי בעת גזירת העונש ריצה המערער מאסר של שלוש שבים שהוטל עליו בגין עבירת שוד מזויין. הסניגור טוען כי ביהמ"ש לא נתן משקל נאות לעיסקת טעון שנערכה בין התביעה לבין הסניגוריה עובר להרשעה ואשר לפיה יפנו הצדדים לביהמ"ש ויבקשו לגזור עונש מאסר בפועל החופף ברובו לעונש שהמערער ריצה אותה שעה. לטענת הסניגור ההוראה כי שמונה חודשים יצטברו אינה תואמת את העיסקה ויש בכך משום סימן שביהמ"ש לא נתן דעתו לעיסקה. אין לקבל טיעון זה. היה ברור לכל הנוגעים בדבר שביהמ"ש אינו קשור בעיסקה בין התביעה לבין הסניגוריה. יתירה מזאת, לנוכח העונש שנגזר למערער במקרה דנן נראה שביהמ"ש נתן דעתו לעיסקה ואף נתן לה משקל, שאם לא כן היה גוזר עונש חמור יותר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשוא שמגר. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 26.9.85).
ע.פ. 914/84 - אליעזר אייזנשטין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהוא יליד 1953 הסתכסך עם אשתו וזו ביקשה להתגרש ממנו ואף פתחה בהליכים משפטיים בקשר לכך. לבני הזוג ארבעה ילדים וכפי שעולה מחומר הראיות נהג המערער כלפי אשתו באלימות. באחד הימים ירה המערער באקדח מטווח קרוב באשתו והרג אותה ולאחר מעשה זה ניסה לשלוח יד בנפשו, ירה יריה בראשו והתעוור. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה ודן אורן ל- 12 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הנסיבה המקילה העיקרית שהעלה הסניגור היא עיוורונו של המערער ואין ספק שמצבו הנוכחי קשה ואף אומלל. אולם, מול מערכת הנסיבות האישית שאליה הגיע המערער עקב מעשיו, ניצבת החומרה המפליגה בקפוח חיי אדם. ביהמ"ש המחוזי כבר הביא את מצבו הנוכחי של המערער בחשבון שיקוליו כשקבע את העונש. מסקנה זו עולה הן מסיכום הנתונים בגזר דינו של ביהמ"ש והן מן העונש שנגזר בשל מעשה שהוא בין החמורים מאלה שבאים בגדרו של סעיף 298 לחוק העונשין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד הרצל חבקוק למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 26.9.85).
ע.פ. 8/85 - יעקב הלוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש מרמה וזיוף ע"י עו"ד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הוא עו"ד שניצל לרעה את מעמדו המקצועי וביצע כ- 20 מעשים של מרמה וזיוף אשר התוצאה הכוללת שלהם היא שליחת יד בכספם של אחרים בסכום של כ- 700,000 אלף דולר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שש שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. אין ספק כי התוצאות העונשיות שבאו על המערער ואשר הן מעל ומעבר לעונש המאסר כפשוטו הן רבות, אולם מעשיו החמורים לאור מעמדו המקצועי ולנוכח הפגיעה החמורה בה נפגעו קורבנותיו, אשר חלק מהם איבד כל כספו, אינם מצדיקים התערבות במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. שפרן למערער, עו"ד טל למשיבה. 23.9.85).
ע.פ. 833/84 - דוד אטרגי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השלכת רימון רסס למועדון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער יזם גניבת שמונה רימוני רסס ע"י חייל ולאחר שקיבלם הטיל רימון אחד לתוך מועדון מתוך כוונה לגרום להריסתו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שש שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על חמש שנים ושנה אחת מאסר על תנאי.
ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת העבירה וכן למערער עבר פלילי חמור למדי ולכאורה עונש מאסר של שש שנים לא היה מצדיק התערבות בו. ברם, נטען כי לא נשמר פער ענישה ראוי בין המערער לבין החייל שגנב את הרימונים ושנדון לשלוש שנות מאסר בלבד. אין ספק שקיים פער משמעותי בין השניים המעורבים בפרשה, שכן החייל היה צעיר מן המערער ולא נרשמו לחובתו עבירות קודמות, אולם ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו כי החייל תרם לגילוי המלא של הפרשה ע"י שיתוף פעולה עם אנשי המשטרה ודברים אלה אינם מדוייקים כל צרכם. שיתוף הפעולה נעשה במידה מסויימת על כרחו של החייל ולפיכך קשה להגדיר את הנסיבות שהוכחו כתרומה לגילוי המלא של הפרשה האמורה. בנסיבות אלה מתעורר ספק שמא היה המערער זוכה להקלה מסויימת אילך סבר ביהמ"ש שלא היה שיתוף פעולה מלא בין החייל לבין אנשי המשטרה. לפיכך נתקבל הערעור והוחלט כאמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 22.9.85).
ע.פ. 517/85 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער תקף יחד עם נאשם נוסף שתי סטודנטיות שטיילו על חומת העיר העתיקה בירושלים וביצע בגופן מעשים מגונים ואף ניסה לגררן למקום נסתר כדי לבצע מעשה מיני חמור יותר. שתי הסטודנטיות השתחררו מן התקיפה רק אחרי התגוננות ממושכת ואחרי ששני העבריינים ברחו מן המקום בשל החשש שיגלו אותם. תוך כדי התקיפה גם שדדו סכומי כסף משתי הסטודנטיות. המערער הורשע בביצוע מעשה מגונה בכפייה בנסיבות מחמירות ובשוד בנסיבות מחמירות, ונדון לשלוש שנים מאסר שמתוכן שנה אחת לריצוי בפועל. כן הוטל עליו קנס של 300,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער טען כי לא צריך היה להרשיע בדין, אלא היה מקום לעשיית שימוש בהוראות חוק הנוער כדי להטיל עליו דרכי טיפול בלי להרשיעו. בהקשר זה הועלתה הצעה לשלוח את המערער למעון. אולם העבירות הן חמורות לפי אופיין ונסיבותיהן והמנעות מהרשעה וגזירת עונש היתה עלולה שלא לשקף את מה שמתחייב בנסיבות הענין הן מבחינת הרתעתם של אחרים והן מבחינת הרתעת המערער עצמו. יש לייחס משקל מיוחד לעובדה שלא מדובר במעשה עבירה שביצועה כהרף עין אלא בתקיפה ממושכת, כאשר המערער חבר יחד עם אחר ולא הירפה מן המעשה עד שעלה חששו מפני התערבות אחרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. נאסר למערער, עו"ד ש. וסרקרוג למשיבה. 12.9.85).
ע.פ. 792/84 - מיכאל ספיאשולי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד,התפרצות וגניבת ספרי תורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות המתייחסות לשלוש פרשיות: התפרצות לבית תפילה וגניבת שלושה ספרי תורה; פריצה וגניבה ועבירות עושק ואיומים; כניסה לדירת נכה ובצוע שוד שהיה מלווה בהכאת הנכה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים לריצוי בפועל וכן מאסר על תנאי והפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מאז עלותו ארצה היה המערער יוצא ובא בבית הסוהר ולחובתו נרשמו הרשעות קודמות מרובות. את העבירות נשוא הערעור ביצע כשמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו. נוכח חומרת העבירות וביחוד השוד של הנכה בנסיבות שבוצעה העבירה וכן גניבת ספרי תורה אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 10.9.85).
ע.פ. 17/85 - מחמוד אבו סנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתת שדה חטים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הצית שדה חיטה של אחד הקיבוצים הגובל בכפר מגוריו ונשרפו כ-200 דונם. הסבריו של המערער למעשה הם במדה לא מעטה סותרים וכולם תמוהים ובלתי סבירים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן פיצוי של 930,000 שקל לקבוץ. הערעור על חומרת העונש נדחה. חרף גילו הצעיר של המערער, שהוא כבן 20, הרי העונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אשל למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 4.8.85).
ד.נ. 14/85 - ראש עיריית תל אביב נגד עזרא אבי
*הסדרת מקומות רחצה בים (העתירה נדחתה).
ביהמ"ש" שדן בבג"צ 467/84 סבר כי מערכת החיקוקים שעניינה הסדרת מקומות רחצה בים מצביעה על כך ששעות הרחצה כוללת גם את שעות אחר הצהריים בימי חול ואת ימי המנוחה וכי בשעות הרחצה הללו יש להציב מצילים במקומות הרחצה. הבקשה לדיון נוסף נתמכת בטענה כי הפרשנות שנתגבשה בבג"צ הנ"ל יוצרת מעמסה תקציבית שאין העירייה יכולה לעמוד בה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. אם הפרשנות של המצב המשפטי הקיים מטילה עומס תקציבי רב מדי על הרשות המקומית, הרי הכוח והרשות בידי הגורמים המופקדים על החיקוקים הרלבנטיים, לצמצם את שעות הרחצה ע"י חקיקה מתאימה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד טלמור לעותר, עו"ד עודד צוקר למשיב. 19.8.85).
בג"צ 427/85 - חיים... רובינשטיין בע"מ נגד ערים... וסולל בונה
*זכייה במכרז לבצוע עבודות (העתירה נדחתה).
המשיבה פרסמה מכרז והמשיבה השניה (להלן: סולל בונה) זכתה בו. טענת העותרת היא כי הצעתה היתה הזולה ביותר וכי בחירת סולל בונה נבעה מתמרון פסול בנתוני המכרז. בעת הדיון בהצעות השונות עשתה המשיבה שימוש בזכותה לספק בעצמה חמרים הדרושים לעבודה ועקב זאת פחת המחיר הכולל ובאשר לפריטים שאינם כוללים את החומרים היתה הצעת סולל בונה הזולה ביותר. העתירה נדחתה.
לטענת העותרת הבחירה בהספקה עצמית של חמרים היא מעשה פסול מאחר והדבר נותן למזמין אפשרות לנווט ענייניו באופן שבחירת החמרים אותם יספק תביא גם כתוצאה נגזרת לבחירת מציע מסויים ובכך נפגם עקרון השוויון שבמכרז. ברם, המשיבה שמרה לעצמה את זכות ההספקה העצמית במסמכי המכרז ומכאן שהיה ידוע מראש לכל המשתתפים כי המשיבה תוכל להודיע שבחרה לספק חמרים פלונים. אם מי מהמשתתפים סבר כי עצם קביעתה של זכות כאמור נוגדת את כללי המכרז, יכול היה להלין על כך מעיקרו, ולהביא השגותיו לערכאות. אולם משתתף אינו יכול לפסוח על שני הסעיפים ליטול חלק במכרז למרות שהוא מגלה פגם בתנאיו ולדחות את ההחלטה בדבר העלאת השגותיו לשלב שאחרי ההכרעה במכרז.
אין גם לקבל את טענת העותרת שלא עצם הכללת התנאי הוא המעשה הפסול אלא הדרך בו נעשה השימוש בו. גישתה של העותרת היא כי תחילה צריך היה להחליט מי מבין המשתתפים הוא הזול ביותר לגבי ההצעה בכללותה ורק לאחר מכן להחליט על הספקת החומרים. גישה כזו תביא להרעת מצבו של המזמין שכן במקרה כזה עשוי הוא לבחור דווקא בהצעה היקרה יותר, כי הוא יספק את החומרים ואילו מחיר העבודה יהיה יקר יותר בהצעה שזכתה במכרז.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין ,ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ש. בירן וד. נווה לעותרת, עוה"ד נ. אבולוף ופ. צדוק למשיבה, עוה"ד מ. ארגוב וג.כנפי לסולל בונה. 9.9.85).
בג"צ 248/85 ואח' - ארגון יבואני... ואח' נגד שר התעשיה והמסחר ואח'
*בקשה לאישור העלאות מחירים ביחס לעליית שער המטבע (ארבע עתירות - שלוש נדחו ואחת נתקבלה).
ארבע עתירות שהוגשו מתייחסות לדרישת העותרים שיאשרו להם העלאות מחירים ביחס עליית שער המטבע שבו נרכשים המוצרים המיובאים על ידם. בעתירה אחת העותרים הם יבואנים של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה לצרכים ביתיים, עתירה אחרת היא של יבואנים של כלי רכב ושתי עתירות הן של יבואנים של חלפים לרכב. אחת מן העתירות היא של יבואנים, שמוטלת עליהם חובה עפ"י דין לייבא חלפים למכוניות שהם מייבאים. לכל העותרים טרוניות כנגד אי העלאת מחירי המוצרים המיובאים על ידם והתאמתם לשער המטבע לפני 1.7.85 עת פורסמו תקנות שעת חירום ויציבות מחירים במצרכים ובשירותים. שלוש עתירות נדחו ועתירה אחת נתקבלה, זו שבה מוטלת חובה עפ"י דין על העותרת לייבא חלפים.
באשר לטענה בדבר העלאת המחירים לפני הצו - עפ"י התקנה מביאים בחשבון את המצב העובדתי שהיה קיים עת פורסם הצו ואין לקרוא בנוסח הצו מה שאין בו, כאילו התכוון מתקין הצו למחיר מירבי שמן הראוי היה לקבוע להבדיל ממחיר שהיה קיים בפועלן לפיכך אין מנוס מלקבוע שדרכי התקיפה שעמדו לפני העותרים לפני כניסת הצו לתקפו אינן קיימות עוד ודרך תקיפה יחידה העומדת בפני העותרים היא באמצעות בקשה לפי התקנות עצמן. נוכח המדיניות הכלכלית של הממשלה, אין לומר שהמשיבים שקלו שיקולים בלתי סבירים כאשר הוציאו צו לתקופה מוגבלת של שלשה חודשים, אף אם נגרמו לעותרים הפסדים בעטיו.
שונה המצב בעתירה של איגוד יבואני הרכב בישראל. העותרים בעתירה זו חוייבו לייבא את חלקי החילוף נשוא הצו. אין זה סביר שיגרם לעותרים הפסד כלכלי בעטיו של הצו כל עוד מוטלת עליהם חובה משפטית לייבא את החלפים. הנתונים שהובאו בפני בג"צ אינם מאפשרים לברר אם אמנם סובלים עותרים אלה הפסד ריאלי. לפיכך ניתן צו כללי המצהיר שכל עוד חל חיוב על עותרים אלה לייבא חלפים, לא יפחת המחיר שייקבע להם מהעלות המסחרית הקיימת לפי חישוב ענפי לגבי חלפים אלה, למעט רווח שלעניינו ניתן שיקול למשיבים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ש. לוין, עוה"ד ש. תוסית כהן, ח. שטרובס, י. לשם וח. שטנגר בעתירות שנדחו, עוה"ד ח. שטרובס וי. לשם בעתירה שנתקבלה, עוה"ד עוזי פוגלמן וגב' נילי ארד למשיבים 26.8.85).
בג"צ 318+417/85 - חאלד מוצטפא דאוד נגד ראש המינהל האזרחי של אזור יו"ש
*היתר יציאה לירדן (העתירה נדחתה).
העותר ביקש היתר לנסוע לירדן כשמטרת הנסיעה היא, לדבריו, ענייני עבודה וביקור משפחתי. פרקליטות המדינה הבהירה כי הוחלט שלא להתיר את יציאת העותר לארץ ערבית שכנה מאחר ובידי מפקד האזור מידע כי העותר קשור לארגון אצעיקה ומנצל את נסיעותיו לקיום הקשרים בין פעילי הארגון באזור לבין מפעיליו מחוץ לאזור. המידע שלאורו הגיע מפקד האזור למסקנתו חסוי בשל אופיו הסודי ועפ"י בקשת פרקליטו של העותר עיין בג"צ בחומר שבידי מפקד האיזור. העתירה נדחתה.
לאחר עיון במכלול הנתונים העובדתיים אשר עליהם ביסס מפקד האזור את החלטתו, המסקנה היא שאין לקבל את עתירת העותר. הובאו ראיות משכנעות ומהימנות לטענות המשיב, ראיות במידה הנדרשת על ידי בג"צ גם כאשר מדובר בפגיעה בחרויות יסוד, ולא רק בהיתר נסיעה משטח ממשל צבאי אל ארץ אוייב, נסיעה הנחשבת כזכות יתר ולא כזכות יסוד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ש.לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צבי גור לעותר, עו"ד שמואל צור למשיב. 5 18.9.8) .
בג"צ 230/85 - ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נגד שר האוצר ואח'
*מינוי דירקטור מקרב עובדי חברות ממשלתיות (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
סעיף 17 לחוק החברות הממשלתיות מסמיך את שר האוצר, בהתייעצות עם גורמים אחרים, בין השאר, לקבוע בתקנות כללים שלפיהם יקבע נציג נבחר מקרב עובדי החברה כדירקטור וסוגי החברות שבהן יכהן. מכח הסמכות האמורה התקין שר האוצר את תקנות החברות הממשלתיות (כללים לקביעת נציג נבחר מקרב עובדי החברה כדירקטור) ונקבע כי נציג נבחר כאמור יהיה רק בחברה המעסיקה לפחות 100 עובדים. בסעיף 10 לכללים נכתב כי 'השרים ביחד עם ארגון העובדים היציג יקבעו... את המועד להקמת ועדת בחירות בחברה פלונית שבה טרם כיהן דירקטור...". העותרת, שהיא ארגון העובדים היציג לענין הכללים, פונה מזה שנים לשרי האוצר המתחלפים, בדרישה להפעיל את הכללים לגבי החברות הממשלתיות שעליהן חל כלל 10 אך היא לא נענתה. היא פנתה לבג"צ ועתירתה נתקבלה.
השאלה היא אם מכח החוק והכללים מוטלת חובה על המשיבים לעשות שמוש בסמכותם, או שמא מדובר בסמכות שבשיקול דעת ורשאים השרים לעשות שימוש בשיקול דעתם אך לגבי מקצת מהחברות הנוגעות בדבר ולא לגבי אחרות. פרקליטי המשיבים טוענים כי קיים למשיבים שיקול דעת כפול: שיקול דעת לשרים לגבי עצם הפעלת המנגנון של המינוי ושיקול דעת לגבי מינוי דירקטור פלוני. אין צורך לחוות דעה אם ניתן לשרים שיקול דעת לעשות מינוי פלוני, לאחר שהופעל המנגנון של כלל 10. הלשון הברורה והפשוטה של כלל 10 מלמדת שמוטלת חובה על השרים, ביחד עם ארגון העובדים היציג, להפעיל את המנגנון הכלול בכלל זה, ואם לא נחה דעתם של המשיבים מההסדר התחוקתי האמור יכולים הם לעשות לשינוי הכללים מבחינה חוקית.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. קלמרו לעותרת, עו"ד ש. טננבאום למשיבים. 18.9.85).
בג"צ 585/84 - אליהו פרטוש נגד מנהל אגף הדייג - משרד החקלאות
*דחיית עתירה כאשר העותר ממשיך בעיסוק ללא רשיון (העתירה נדחתה).
העותר מבקש צו שיחדשו את רשיונו לדוג דגים בים כנרת ובירדן. העתירה נדחתה באשר העותר המשיך לעסוק בדייג למרות שלא היה לו רשיון לכך. הוגשו תצהירים מטעם העותר ומטעם המשיב באשר לשאלה אם עסק העותר בדייג למרות שלא היה לו רשיון ובג"צ קבע על יסוד התצהירים כי יש להעדיף את גירסת המצהירים מטעם המשיב.
בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. יבור לעותר, עו"ד ש. צור למשיב. 18.9.85).
ע.א. 32/80 - ד.א.נ.א. חברה להשקעות בע"מ נגד שמואל ניאון
*החלטה לתקן שם נתבע חלה על כל ההליכים בתיק (הבקשה נדחתה).
בתובענה בבית המשפט המחוזי שהגישה המבקשת צויינה כנתבעת חברה בשם ניהום והמערערת ביקשה באותו תיק המצאה של כתב התביעה לנתבעת בחו"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ובית משפט העליון קיבל את הערעור והורה על המצאת המסמכים לחו"ל. התביעה לגופה התבררה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ולפני מתן פסק הדין ניתנה החלטה לתקן את שם הנתבע מהחברה לשמו של המשיב, כאשר לפי ממצאי בית המשפט המחוזי המשיב נחשב ע"י בעלי הדין מהרגע הראשון כנתבע וכך התיחסו אליו בעלי הדין. עתה עותרת המבקשת לתקן בהתאם את פסק הדין שבערעור הקודם בבית המשפט העליון ולקבוע כי הליכי ההמצאה בחו"ל מתייחסים למשיב. הבקשה נדחתה. אין צורך בתיקון פסק הדין בערעור שכן משתיקן בית המשפט המחוזי את שם הנתבע בכתב הטענות, ממילא משתרעת החלטתו על כל ההליכים שבתיק זה, לרבות הליכי המצאה מחוץ לתחום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ז. קובלר למערערת, עו"ד מ. שליט למשיב. 11.8.85).
ע.א. 732/83 ואח' - מנהל מס שבח מקרקעין נגד אלברט אלקוני ואח'
*תשלומי ריבית על חיובי מס שבח (הערעורים נדחו).
השאלה המשפטית שהתעוררה בערעורים אלה היא תוקף תחולתו של סעיף 94(א) לחוק מס שבח מקרקעין כפי שתוקן בתיקון מס, 12 סעיף 2 בשנת 1982. עד שנת 1980 החיוב במס שבח או בתוספת מס חל רק לאחר הוצאת שומה, אם כי הדיווח היה חייב להיות תוך שבעה ימים מיום עשיית העיסקה. ב- 1980 שונה החוק ולפיו חלה חובת התשלום, וממילא גם ריבית, תוך 30 יום לאחר עשיית העיסקה, או תוך 45 יום אם הוגשה שומה עצמית, אולם אם חלו על המכירה סעיפים 51 או 52 של החוק החל החיוב בתוך שבועיים מהיום שנתמלאו התנאים עפ"י סעיפים אלה. בשנת 1982 נקבע כי החיוב, ובעקבותיו תשלום ריבית, חל תוך 30 יום או תוך 45 יום כאמור גם אם על המכירה חלים סעיפים 51 או 52. התעוררה שאלה באשר לעיסקאות שנעשו לפני 1982 וחלים עליהם הסעיפים 51 או 52, האם חלה על עיסקה כזו, לפי התיקון משנת 1982, ריבית מיום העיסקה או לפחות מיום תחילת החוק, או שמא צודקים המשיבים כי מדובר בחיוב ריבית שהוא חיוב מהותי ואין להחילו באופן רטרואקטיבי על פעולות שנעשו לפני תחילת התיקון של החוק ושלא היו חייבים במס. וועדות הערר סברו כי התיקון אינו חל על עסקאות שנעשו לפני תחילת התיקון וממילא במקרים כאלה אין ריבית אלא לאחר שיתקיימו התנאים לפי הסעיפים 51 או 52 והערעור על כך נדחה.
בפסק דין מקיף הגיע השופט וייס לכלל מסקנה כי החיוב בריבית הוא חיוב מהותי, כי למשיבים היתה קנויה הזכות שלא לשלם ריבית וכי לחיקוק הנדון אין אופי רטרואקטיבי ואין להחילו למפרע על עיסקות שנעשו לפני תחילת התיקון ואשר לא היו חייבות במס בעת תחילת התיקון.
המשנה לנשיא גב' בן פורת הוסיפה כי דעתה מאז ומתמיד שהוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה הינן דיוניות ולא מהותיות, ברם הואיל וההלכה בדבר סיווג הוראות אלה הינה מסוג ההלכות בהן אחדות הפסיקה חשובה מכל שיקול אחר, ומכיון שכבר נקבע נחרצות בכמה פסקי דין כי הוראות אלה הינן הוראות מהותיות, לכן צרפה דעתה לדעת חבריה בסוגיה זו במקרה קודם. ברם, במקרה דנא גם אם החיוב בריבית באופן כללי אינו מהותי. הרי התיקון דנא הינו הטלת חיוב ריבית על חוב שטרם התגבש כלל ועיקר, כי עד אז חלו סעיפים 51 או 52 ולפי סעיפים אלה כלל לא היה חיוב וממילא אין ריבית. לכן יש לראות את התיקון כתיקון מהותי של הדין הקודם ולא כשינויה של הוראה דיונית גרידא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, וייס. עו"ד לאה מרגלית למערער, עוה"ד א. שולביץ, ת. גלפר ואיתן מונרוב למשיבים. 4.8.85).
ע.א. 326/85 - פלונית נגד מדינת ישראל
*היתר נישואין (הערעור נדחה).
המערערת, שעוד לא מלאו לה 17 שנה, הרתה לפלוני ובקשה היתר נישואין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. בפני ביהמ"ש דלמטה הובא תסקיר של פקיד סעד ותסקיר נוסף הובא בפני ביהמ"ש העליון ובשניהם המלצות חיוביות למתן היתר נישואין למערערת. אעפ"כ לא ניתן ההיתר. מתברר שהבחור שבו מדובר הינו עבריין והוגש נגדו כתב אישום נוסף על אלה הקיימים מכבר בעניין החזקת סמים. בנוסף לשנים המרובות שכבר ישב במאסר, יתכן ושוב ייאסר ונמצא שהמערערת תהיה עגונה סמוך לאחר הלידה. ביהמ"ש אינו צריך לסייע לאפשרות קשה זו שאולי צפויה למערערת, ולמענה ולטובתה יש לדחות את הערעור. כשבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין ימלאו למערערת 17 שנה ואז היא עצמה תוכל לחזור ולעיין במצבה ובמצב הבחור אבי הילד שיבוא לעולם ותחליט לפי הנסיבות שיהיו באותה שעה.
(בפני השופטים: אלון, ד.לוין, בן דרור. החלטה - השופט אלון. עו"ד י. שרף למערערת, עו"ד י. בן אור למשיבה. 8.8.85).
ב.ש. 770/85 - צבי בן ליאור נגד מדינת ישראל
*מעצר לצרכי חקירה (קבלת כספים במרמה) (ערר על מעצר לצרכי חקירה - הערר נדחה).
העורר שהינו עורך דין נעצר ביום 28.7.85 כחשוד בקשירת קשר לביצוע עבירות של חיבור מסמכים כוזבים וקבלת כספים במירמה בנסיבות מחמירות. מדובר בניפוח משמעותי של מחירים ששולמו עבור דירות שנרכשו ע"י בדואים באיזור הדרום, ובניצול זכות הקונים לקבל משכנתאות באופן שהסכומים ששולמו עלו בהרבה על אלה שהגיעו לזכאים. חקירת המשטרה מורכבת, מסועפת, משתרעת על מקומות רבים בישראל ומתייחסת לסכומים המגיעים למליוני שקלים. העורר אינו מכחיש שטיפל כעורך דין בעריכת הסכמים כאלה, אך לטענתו לא היה שותף למעשי המרמה. העורר הובא בפני שופט שלום והמשטרה ביקשה לעצרו ל- 15 יום, אך שופט השלום, אם כי לא התעלם מחומרת העבירות,ואם כי היה מודע לכך שמדובר בראיות העומדות במבחן החשד ההתחלתי המצדיק מעצר לצרכי חקירה, סבר שאפשר להבטיח את המשך החקירה מבלי שהעורר יהיה במעצר והורה לשחררו בערבותביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצר העורר ל- 12 יום. הערר נדחה.
מדובר בעבירות חמורות ביותר ויש לאפשר למשטרה לנהל חקירתה בתנאים אופטימליים ככל שהדבר ניתן; החקירה מסובכת, מורכבת ומסועפת וגם מבחינה זו צריך להעניק למשטרה את האפשרות לחקור בצורה יעילה; יש בשלב זה ראיות לחקירה התחלתית המצדיקות מעצר החשוד; העורר מוחזק במעצר רק 9 ימים וזוהי תקופה קצרה יחסית בהתחשב בהיקף החקירה הדרושה; השותפים לקשר נתונים במעצר; אם כי יש הכבדה רבה בהחזקתו במעצר של עורך דין, הרי יש להתייחס בחומרה מיוחדת כלפי חשוד כזה, אשר קיימות נגדו ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירות שיש עמן קלון תוך מילוי תפקידו כעורך דין, ובשום אופן אין להפלות לטובה אדם כזה לעומת חשודים אחרים; אין בתנאי השחרור בערובה שהוטלו על העורר ע"י שופט השלום כדי לוודא שיימנע מהעורר להכביד על המשך החקירה. לפיכך יש לקיים את צו המעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד שלמה שגב לעורר, עו"ד זלוצובר למשיבה. 85'.6.8).
ב.ש. 880/85 - דני בוזגלו נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר (חשוד ברצח)
(ערר על הארכת מעצר - הערר נדחה). בימ"ש השלום החליט להאריך את מעצרו של העורר, החשוד בעבירת רצח, לצורך המשך חקירה. בעת הגשת הבקשה היה העורר כבר עצור מעל ל- 30 יום. ביהמ"ש המחוזי דחה ערר על החלטת בימ"ש השלום והערר לביהמ"ש העליון נדחה.
אין חולק כי לבקשת הארכה זו דרושה היתה חתימתו של היועץ המשפטי וטענת הסניגור היתה כי בקשה חתומה כך לא היתה בפני ביהמ"ש, כיון שהבקשה נשאה חתימתו של מר מאיר גבאי שקיבל כתב מינוי מאת שר המשפטים למלא את מקומו של היועץ המשפטי. לפי סעיף 23 של חוק שירות המדינה (מינויים) השר היה מוסמך להטיל את התפקיד על מר גבאי באם נבצר מהיועץ המשפטי למלאו משום שנעדר מהארץ, או היה נטול יכולת מחמת כל סיבה שהיא למלא את תפקידו. הסניגור טוען כי במועד המינוי לא נעדר היועץ המשפטי מהארץ, אולם, חזקה על השר שהשתמש בסמכותו כדין והטענה העובדתית שהיועץ המשפטי לא נעדר מהארץ לא הוכחה.
התעוררה שאלה בדבר הבסיס שלפיו הוצא צו המעצר, אך יהא הבסיס למעצר אשר יהא, ברור שלא נפלה טעות משפטית בהחלטת ביהמ"ש המחוזי אשר לאחר עיון הגיע למסקנה שיש צורך במעצר כדי לאפשר המשך חקירה יעילה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד שפטל לעורר, עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבה. 13.9.85).