ע.פ. 778/84 - שמעון פרץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים והפעלת מאסר על תנאי(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשני אישומים: סחר בהירואין; החזקת הירואין. המערער נדון לשנתיים מאסר שמתוכן שנה אחת לריצוי בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו לתקופה של שנתיים וחצי במצטבר. הערעור נתקבל באשר לאישום הראשון ונדחה באשר לאישום השני ובעקבות כך הוקל העונש וכן בוטלה הפעלת המאסר על תנאי.
ב. העובדות באשר לאישום הראשון הן כי בפברואר 1983 בשעות הערב נפגש המערער עם אחד קרוצ'י ליד מזנון בשכונת התקווה ובמפגש זה צפה איש המשטרה בוזגלו (להלן: בוזגלו) בעזרת משקפת ממרחק של 30 מטר. עפ"י דברי בוזגלו עצרה מוניתשממנה ירד בחור בשם קרוצ'י ומסר למערער כסף, המערער נכנס לרחוב הנמצא בקרבת מקום ולאחר מכן חזר ומסר לקרוצ'י דבר מה והלה חזר למונית שנסעה מהמקום. כח משטרתי עצר את המונית ובידי קרוצ'י נמצאה כמות קטנה של הרואין. קרוצ'י הצליח לעזוב את הארץ ולא בא להעיד. המערער לא נעצר בו ביום, למרות שזהותו היתה ידועה למשטרה, אלא כעבור 13 חודשים כאשר נעצר בקשר לעבירה אחרת, נשוא האישום השני. בגין העבירה האחרת הובא המערער למחלקת החקירות וכשנכנס השוטר בוזגלו למחלקה הבחין במערער וזיהה אותו כמי שהיה היעד לתצפית ומכר את הסם לקרוצ'י. השאלה היתה אם הוכחו עובדות מספיקות כי הסם שנתגלה בחזקתו של קרוצ'י נמכר ע"י המערער. ביהמ"ש המחוזי ענה על כך בחיוב. עפ"י עדות בוזגלו התבצעה בין קרוצ'י לביןהמערער עיסקה שכל נסיבותיה מלמדות שלא היתה זו עיסקה כשרה, שאם לא כן לא היה המערער משקר בדבריו כאשר הכחיש בהכחשה טוטאלית כל קשר לקרוצ'י. אולם לא די בשקריו של המערער וכדי להרשיעו יש למצוא הוכחה מוחשית יותר. הוכחה כזאת לא נמצאה.
ג. התביעה ביססה גירסתה גם על תגובת קרוצ'י כשנעצר כי את החומר קנה בשכונת התקוה. אולם הדברים שנרשמו מפי העציר היו דברי מעורב בעסקת עבירה שנמסרו לביהמ"ש מכלי שני ולא היתה אפשרות לחקור את אומרם מעל דוכן העדים. מדובר במעורב בעסקת עבירה ולא בשותף לעבירה מפני שהיחס בין צורך סמים לבין המוכר הינו תולדת זיקה של תלות אישית במוכר ומטעמי זהירות יש להתייחס לקוני הסמים לצורך שימוש אישי בלבד כאל מעורבים בעסקת עבירה ולא כשותפים. לעדותו של מעורב בעבירה בלבד יש להתייחס בזהירות ואם כי עדות כזו אינה טעונה סיוע במובן הטכני, יש צורך ב"דבר מה" נוסף על מנת שאפשר יהיה להרשיע על פיה. בכל הנסיבות לא יהיה זה בטוח להרשיע את המערער בעבירה נשוא האישום הראשון ויש לזכותו ממנה.
ד. אשר לאישום השני - יש לקבל את הראיות שלפיהן החזיק המערער 0,077 גרם הרואין שהשליך כשנתקל באנשי המשטרה. בכתב האישום צויין כי הסם נשוא האישום השני היה 0.077 גרם ומכאן שלא קמה הנחה שבדין שהסם הוחזק שלא לצריכה עצמית. המערער הכחיש החזקתו של הסם ולא טען שהחזיקו לצריכה עצמית. השאלה היא איפוא אם אפשר להשית על המערער עונש בגין החזקה שלא לצריכה עצמית או עונש בגין החזקה לצריכה עצמית. חרף העדר טענה מצד המערער בנושא הצריכה העצמית, רשאי היה המערער לצאת מהנחה שאין התביעה מתכוונת לבקש שיוטל עליו עונש כמחזיק סם שלא לצריכה עצמית. מסקנה זו מתבקשת מעצם הזכרת הכמות בכתב האישום, כמות שאינה מסחרית במובן הפקודה.
ה. אשר לעונש - כיון שהמערער זוכה מהאישום הראשון יש להקל בעונש וזאת למרות שהעונש שנגזר קל לאין ערוך לעומת המעשים שבגינם הורשע. בנסיבות המקרה יש
להעמיד את העונש בגין העבירה שבאישום השני על 10 חודשים מאסר בפועל בתוספת שנה מאסר על תנאי. נותרת השאלה אם יש מקום להפעיל את המאסר על תנאי, שכן הפעלת המאסר המותלה הותנתה בעבירה מסוג פשע ואילו העונש בגין האישום השני של החזקת הסם לצריכה עצמית הוא עונש מקסימלי של שלוש שנים. בפקודת הסמים בניסוח המקורי נאמר במפורש שכל העבירות המבוצעות עפ"י הפקודה הן מסוג פשע, כולל חלק מהעבירות שעונשן עד שלוש שנים, אולם בנוסח החדש של הפקודה הושמט הסעיף הנ"ל, וכיום עבירות סמים כמו כל עבירות אחרות כאשר העונש הוא פחות משלוש שנים העבירה היא עוון. לפיכך אין להפעיל את המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד א. שלנגר למערער, עו"ד א. נחליאלילמשיבה. 11.8.85).
ע.פ. 122/83 - חיים שטרית נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בעבירת רצח(הערעור נתקבל חלקית).
א. בנובמבר 1981 בשעות הצהרים הבחין העד דויטש בשני צעירים שנכנסו לדירת המנוחה וכניסתם עוררה חשדו. כעבור זמן יצאו שני צעירים מהדירה כשאחד מהם רעול פנים ופתחו בריצה. הוא רדף אחריהם, התגושש עם הצעיר גלוי הפנים ונדקר בסכין שהיתה בידו. בסופו של דבר, לאחר מאבקים נוספים הצליח גם הצעיר גלוי הפנים להמלט. על סמך מידע מודיעיני הצליחה המשטרה לעצור את המערער והוא זוהה ע"י דויטש כמי שהיה בדירה יחד עם עוד אחד. מסתבר כי שני הצעירים ביצעו שוד בדירה והמנוחה, אשה קשישה, הוכתה בצנור גומי שאורכו 30 ס"מ וכתוצאה מהמכות נפטרה לאחר מספר ימים. במשטרה הודה המערער כי היה בדירה אך טען כי הוא לא נגע בקשישה, כי השני הכה אותה וכשניסה למנוע זאת כבר היה מאוחר מדי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח המנוחה תוך כדי ביצוע השוד. הערעור על ההרשעה ברצח נתקבל וההרשעה הוחלפה לעבירת שוד ופציעה.
ב. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שהאמין לעד דויטש כי הוא מזהה את המערער בבטחון גמור והיו מספר חיזוקים לכך כי הצעיר גלוי הפנים שאחריו רדף דויטש הוא המערער דנא. כמו כן אין ספק, עפ"י סימני הפריצה בדירה והמצב בתוך הדירה, כי שני הצעירים שהיו בדירה ביצעו שם שוד.
ג. השאלה המרכזית הינה אם המערער השתמש בצנור אחרי הכניסה לדירה ואם לאו האם יש לראותו כמסייע לגרימת התוצאה הקטלנית בביהמ"ש הכחיש המערער כי היה בדירה ומשנדחו טענותיו עלולה לעלות המחשבה כי למערער לא נותרה הגנה. ברם, ביהמ"ש שוכנע על יסוד דברי החוקרים כי הדברים שנרשמו בזכרונות הדברים בדבר השיחות עם המערער שיקפו את הדברים ששמעו השוטרים מפיו של המערער, ובשיחות אלה אמר המערער כי הוא לא נגע בזקנה וכי כאשר צריך היה להתערב היה מאוחר מדי. אין כל ראיה כי הצינור הובא לדירה ע"י המערער או ע"י האדם השני ויתכן שהיה בתוך הדירה, אורכו של הצינור הוא 30 ס"מ בלבד כך שאם החבר הסתירו בין הבגדים אפשר שהמערער לא ידע כלל כי הלה לקח עמו צנור. יש לפרש את הספק בנושאים אלה לטובתו של המערער. הוא הדין באשר למכות שהוכתה המנוחה. אין לקבוע כי המערער הוא שהיכה את המנוחה כי טען למשטרה שהוא לא נתן את המכה. אין סיבה להתעלם מתוכן השיחות בין המערער לבין השוטרים ועל כן אין כל ראיה שהמערער נשא את הצינור או שהכה את המנוחה.
ד. המערער היה שותף לביצוע עבירת השוד והשאלה היא אם אין ללמוד מכך שהיה גם שותף כמסייע בביצוע הרצח. "מסייע" שהוא בבחינת שותף במובן חוק העונשין, הוא כל מי שאחת החלופות של סעיף 26 של החוק חלה עליו. הלכה היא שגם אצל המסייע צריכה להתקיים הכוונה הפלילית הדרושה לביצוע העבירה ע"י העבריין העיקרי. בענייננו, אין
ראיה ואין זה עולה מהסתברות הדברים שהמערער צפה בשעת מעשה את התוצאה הקטלנית או שידע על כוונת חברו לבצע את המעשה שהביא למות המנוחה. לגבי "מסייע" בעבירה כה חמורה של רצח יש להוכיח בראיות ישירות או נסיבתיות של ממש, שהיתה לו כוונה ספציפית, דהיינו הכוונה להרוג, וכוונה זו היא המשווה לעבירה זו את אופייה החמור במיוחד.
ה. עולה שאלה אחרת אם אין לייחס למערער אשמה באשר הסכים למעשי חברו כאשר ראה אותו ממשיך ומכה את המנוחה לאמר המכה הראשונה. גם זאת אין לומר לחובת המערער, שכן אין ראיה שהמערער ראה את פעולת חברו ובכל זאת החריש. כמו כן אפשר שהתוצאה הקטלנית באה מהמכה הראשונה ולא מהמכות שהיו לאחר מכן. כאשר השימוש בכלי מסוכן שנעשה ע"י אחד מהחבורה חורג מהמגמה המשותפת של בני החבורה לא יהיו האחרים אחראים למעשהו של האחד אם לא ידעו על המצאות הכלי המסוכן בידיו. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור לגבי הרשעת המערער ברצח ולהרשיעו בעבירת שוד ועבירת פציעה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 15.8.85).
ע.א. 763/81 - ישראל בשארי ואח' נגד נוגה זיו ואח'
*פינוי דייר מוגן עקב נטישה(הערעור נדחה).
א. אין חולק שהמערערים, שהתגוררו "בצריף ישן ונושן, רעוע ואשר הנוחיות הקשורה לאותו מושכר נמצאת בחצר שבור שופכין משמש אותו" (כאמור בפסק דינו של בימ"ש השלום) רכשו דירה חדשה ומרווחת, ואף עברו לגור בה. כל שטוענים המערערים כי התקופה בה עברו לדירה החדשה הסתכמה במספר חודשים בלבד, וזאת כדי לאפשר למערערת שמירת הריון בתנאים נאותים שאינם קיימים במושכר. בימ"ש השלום קבע כי הספיקות רבים הם ואלה פועלים לטובת הדייר, שכן חובת ההוכחה כי המערערים נטשו את המושכר היא על המשיבים והם לא עמדו בנטל להוכיח כי לא היתה בכוונת המערערים לחזור למושכר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי מתוך הראיות עולה שנטישת המושכר היתה סופית והחלטית. הערעור נדחה.
ב. אין מדובר כאן בהתערבות בימ"ש שלערעור בשאלת מהימנותם של עדים, שכן בימ"ש השלום נמנע מלקבוע עמדה בשאלה זו ולא הכריע בגירסה שהעלו המערערים שיש בה כדי להסביר את הנטישה וללמד על כוונתם לחזור למושכר. משנתנפצה גירסה זו לחלוטין נוכח חשבונות חשמל המעידים כי המערערים גרו בדירה החדשה לא רק בתקופה שבה טוענים הם כי המערערת היתה בשמירת הריון אלא הרבה זמן לפני כן, נסתרה ממילא הטענה כי שהותם בדירה החדשה היתה זמנית בלבד. נתברר גם שהמערערים רכשו רהוט חדש עבור הדירה החדשה ורהוט זה לא הועבר לצריף גם אחרי שהמערער (שבינתיים התגרש מהמערערת) חזר לצריף, כשם שלא הועבר הזרה לצריף חלק מן הרהוט שנלקח בשעתו ממנו לדירה החדשה.
ג. ב"כ המערערים לא ביקש בערכאות הקודמות סעד מן הצדק וגם בנמוקי ערעורו לא הזכיר בקשה כזאת, אך בטעונו בע"פ העלה לראשונה טענה כי יש להעניק למערערים סעד מן הצדק. ברור כי לא די בהעלאת הטענה לראשונה בביהמ"ש העליון כדי שביהמ"ש יזדקק לטענה האמורה. מכל מקום, אפילו נטענה הטענה כדבעי, לא היו המערערים ראויים לסעד זה. לא זו בלבד שלכל אחד מן המערערים דירה אחרת משלו, אלא שהמערער הסתיר מידיעת ביהמ"ש בתצהיר לגילוי המסמכים שנתן, את דבר קיומו של הסכם הרכישה של הדירה החדשה. המבקש סעד מן הצדק אינו ראוי לסעד כזה כשאין כפיו נקיות.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד צ. אלון וש. צברי למערערים,עו"ד ש. דרזנין למשיבות. 8.9.85).
ב.ש. 853/85 - מדינת ישראל נגד חמיד תאלד
*שחרור בערובה (החזקת נשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בהחזקת תת מקלע עוזי שנתפס במחסן בו הוא מתגורר. הלה טעו כי הנשק הושג ע"י אחיו שהוא חולה נפש וכי מסר לחוקריו את שמו של האדם שמסר את הנשק לאחיו. התביעה מאידך מסתמכת על הודעתו של עציר שהוחזק בתא המעצר יחד עם המשיב, כי המשיב סיפר לו שהנשק לא הושג ע"י אחיו וכן הודה המשיב בפני אותו עציר שברשותו כלי נשק נוספים. התובע סבור כי על ביהמ"ש להורות על החזקת הנאשם במעצר עד תום ההליכים, במיוחד כאשר למשיב הרשעות קודמות לרבות הרשעה של החזקת נזק שלא כדין. כנגד זה מביע המשיב תדהמתו מקו טיעון זה באשר לטענתו הוא משתף פעולה זה מזמן עם המשטרה בנושאים שונים וחוקרי המשטרה ביקשו ממנו לשוחח עם העציר ולדובבו כדי להשיג ממנו אינפורמציה עבור המשטרה, ובמסגרת זאת שוחח עם העציר ואמר לו גם דברים שלא היו ולא נבראו. על פני הדברים זוהי פרשה מוזרה המחייבת בדיקה יסודית מכל מקום לאור העובדות הנ"ל אין לקבל בשלב זה את הערר, אולם אם יתברר לאמר חקירה כי טענות המשיב בדבר שיוצף פעולה עם המשטרה כוזבות כי אז תוכל המדינה לחדש את בקשתה.
(בפני: השופט בך. עו"ד יעקב כהן לעוררת, המשיב לעצמו. 30,8.85).
ב.ש. 857/85 - אילנה ממן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררת הואשמה באיום על המתלונן שבא לביתה ושדידת כספו. היא עצורה מאז 5 באוגוסט ומשפטו של שותפה למעשה העבירה כבר התקיים והוא מצפה לגזר דינו. עם השותף נעשתה עיסקת טיעון והוא הואשם בתקיפה ובגניבה במקום בעבירת שוד. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים ועררה נתקבל.
ביהמ"ש דלמטה קבע בהחלטתו כי משפטה של העוררת ייקבע מיד עם תום הפגרה אך הדבר לא נתמלא ולא נקבע מועד לדיון. לעוררת ילד בן 7 שחסרה לו הדאגה של אמו והיא עצמה אושפזה לא מזמן ושוחררה ומצבה הבריאותי אינו שפיר. בביהמ"ש העליון הופיעו גם אחותה ואחיה המבוגרים של העוררת, גוללו את קורות חייה והבטיחו להחזיקה אצלם לאחר שבנה של העוררת כבר נלקח לביתה של אחותה. אמנם מדובר בעבירה חמורה ובדרך כלל מקובל לעצור בגינה עד תום ההליכים, אך גם לכך יש יוצאים מן הכלל. בנסיבות המקרה כאמור יהיה זה משגה להשאיר את העוררת עצורה ויש לשחררה בערבות ובהגבלות תנועה מסויימות
(בפני: השופט אלון. עו"ד פרץ לעוררת, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 5.9.85).
ב.ש. 870/85 - מדינת ישראל נגד שלמה מלול
*שחרור בערובה (פציעה ביריה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב נעצר באישום כי פצע אדם ביריה ובקשת המדינה לעצרו עד תום ההליכים נדחתה משני נימוקים: אין לשלול, בשלב זה, לחלוטין את גירסת ההגנה העצמית של הנאשם; קיימת סתירה בין הודעתו של אחד העדים לבין דברי המתלונן ואין בשלב זה לקבוע דברי מי עדיפים. עררה של המדינה נתקבל.
באשר לנימוק הראשון - לכאורה לא נראית גרסת ההגנה העצמית של המשיב מבוססת. עפ"י הודאתו חטף המשיב אקדח שהיה בידי המתלונן וירה בו מספר יריות וברח מן המקום. הטענה שהיה זה להגנה עצמית אינה מתיישבת לכאורה עם העובדה שנורו 6 כדורים. יתכן ובמהלך הדיון יצליח המשיב להוכיח טענתו אך בשלב זה אין בה טעם אף לכאורה. אשר לנימוק השני - אין עוסקים בשלב זה בהעדפת ראיות וטעה השופט במצאו בסתירה מסויימת בין העדויות טעם לשחרור בערובה.
נשאלת השאלה אם נסיבות המקרה מצדיקות מעצר המשיב עד תום ההליכים והתשובה היא חיובית. מדובר במסכת של סכסוכים אלימים בין הצדדים, גם לנפגע וגם למשיב עבר פלילי בעבירות הקשורות באלימות ולמשיב יש גם הרשעות קודמות בסמים. קיים חשש סביר שהמשיב עשוי להוות מקור סכנה אם יורשה להתהלך חפשי. הסכסוך טרם הגיע לקיצו וקיים חשש לאירועים נוספים. הסניגור הציע כי המשיב ישוחרר בערובה בתנאי שיתרחק ממקום מגוריו בבאר שבע וישהה בקיבוץ שפיים אך לא הובאה הסכמת הקיבוץ לקלטו שם. אם תגובש עמדה בנושא זה יוכל הסניגור לפנות בבקשה לעיון חוזר ובינתיים יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' אילנה ראב לעוררת, עו"ד משה קליין למשיב. 4.9.85).
ב.ש. 872/85 - זיאד רחמן ואחמד רחמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים מואשמים כי בצרו ללא רשות כמות גדולה של ענבים מכרם שלא שייך להם ומכרו אותם לעוברים ושבים בכביש. עובד בכרם דרש מהם להחזיר את הגזילה ואז תקפו אותו במכות וכשנמלט רדפו אחריו לתוך סופרמרקט כשבידיהם אולרים, שם היכו אותו ובעטו בו והעורר השני אף דקר אותו. בית המשפט המחוזי הורה לעצור את שני העוררים עד לגמר ההליכים ועררם נדחה.
אכן, העבירה אינה אולי מן החמורות, אך סממן מיוחד של חומרה נילווה אליה בעזות שבה רדפו העוררים אחר המתלונן ופגעו בו במקום צבורי קבל כל הנוכחים בסופרמרקט. מעשיו של העורר השני חמורים משל הראשון שכן הוא שדקר את המתלונן ומאידך לעורר הראשון עבירה קודמת של אלימות ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גנסין לעוררים,עו"ד גב' לוי רבקה למשיבה. 9.9.85).
ב.ש. 873/85 - מדינת ישראל נגד אליהו איטח
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב ועוד שלושה אחרים הואשמו בקשירת קשר לייבא ק"ג הרואין מהולנד ובית המשפט המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב, אך יחד עם זאת החליט שעל אף חומרת העבירה ניתן לשחרר את המשיב בערבות תוך הגבלות תנועה. הערר נתקבל.
אמנם חומרת העבירה לבדה, אף מופלגת, לא די בה כדי לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. ברם, כאשר מדובר בעבירה, שמעצם מהותה מעוררת חשש לשלום הציבור או לשיבוש הליכי משפט, ניתן לעצור את הנאשם אף ללא הוכחה ממשית בדבר קיומו של חשש זה. בין עבירות אלו נמנות עבירות סמים שנעברו בנסיבות חמורות. מדובר בכמות איומה של הרואין שהוא סם מוות, למשיב הרשעות קודמות ובכללן החזקת סמים מסוכנים, ובעבירת סמים קיים חשש שהנאשם יוסיף להוות סכנה לציבור. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אלון. עו"ד יעקב כהן לעוררת, עו"ד סמי יונה למשיב. 5.9.85).
ב.ש. 874/85 - מדינת ישראל נגד יוסף הרנוי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי בעבירת רצח (בקשה להארכת מעצר - הבקשה נתקבלה).
ביום 26.1.84 הוגש כתב אישום נגד המשיב בגין רצח. הוא נמצא במעצר מאז 20.12.83 ובתום שנה הוארך מעצרו בהסכמה לשלושה חדשים ולאחר מכן הוארך בשלושה חדשים נוספים. שוב נתבקשה הארכה לשלושה חדשים והשופט לוין החליט אז להאריך את המעצר רק עד יום 10.9.85. הסניגור מוכן להסכים להארכת המעצר ובלבד שינתנו למשיב כמה ימי חופשה בעוד שר המשטרה מסרב לאשר חופשה לעציר המואשם ברצח. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
אין בית המשפט העליון יושב בתיק זה כבג"צ בשאלה אם מן הראוי שיעתרו לבקשת הסניגור להאריך את המעצר לא מעת סיום המעצר הקודם אלא ממועד של כמה ימים לאחר מכן. לגופו של ענין, הנסיבות הקיימות עתה אינן שונות מאלה שהיו בעת שניתנה החלטת ההארכה אחרונה. החומר הוא רב, הסיכומים בלבד משתרעים על מאות עמודים וכבר נקבע מועד למתן פסק הדין. בהתחשב בהיקפו הרב של התיק ובחומרת העבירה וכן בכך שהתביעה מצדה לא גרמה לעיכובים בשמיעת המשפט, הוחלט להאריך את תקופת המעצר בשלושה חודשים.
בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' נאוה בן אור למבקשת, עו"ד כספי למשיב. 9.9.85).
ב.ש. 832/85 - יוסף אלג'רושי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פציעה ביריה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המערער ואחיו זאיד הואשמו בגרימת חבלה בכוונה מחמירה. לפי העובדות המיוחסות להם פרץ סכסוך בין שתי משפחות ובמהלכו נורו יריות באקדח לעבר המתלונן אשר נפגע ונזקק לטיפול רפואי. במעשה התקיפה השתתפו גם העורר וגם אחיו זאיד והשאלה שהעסיקה את בית המשפט היתה מי מבין השניים ירה. השופט התרשם מחומר הראיות כי יוסף הוא שירה כשזאיד משתף עמו פעולה. התביעה ביקשה לעצור את שני האחים עד תום ההליכים הן בשל חומרת העבירה והן בשל עברם הפלילי, שכן צרוף הגורמים הללו מעלה את החשש ששחרורם ייצור סיכון לשלום הציבור ולמתלוננים. בית המשפט הורה על מעצר היורה בלבד ועררו נדחה.
אין לקבל את טענת הסניגור כי בידי התביעה חומר ראיות שאינו מספיק לביסוס האשמה נגד העורר. אין גם לקבל את הטענה שבית המשפט היפלה בין העורר לבין אחיו זאיד. השופט עשה הבחנה בין השניים וראה לנכון להיות קפדן יותר עם מי שלכאורה עשה שימוש בנשק חם וירה במתלונן ופצע אותו לבין מי שרק עודד אותו למעשה. הבחנה זו עושה חסד מסויים עם האח, אך בשום פנים אין טענה זו מצדיקה לשחרר את העורר.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד ג. זילברמן לעורר, עו"ד כהן למשיבה. 2.9.85).
ב.ש. 826/85 - איתן שמידט נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הפצת דולרים מזוייפים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם, יחד עם אחד דדשוב בביצוע עבירה של החזקת דולרים מזוייפים והפצתם ועבירה של שיבוש הליכי משפט. נקודת המוצא בכתב האישום היא שהשניים היו מפיצים דולרים מזוייפים עבור אחד בשם בורוכוב שזייף 300,000 אלף דולר. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר השניים עד תום ההליכים וזאת בשל חומרת העבירות הפוגעות בכלכלת המדינה וככל שמדובר בדדשוב הצביע התובע גם על כך שיש לו הרשעות קודמות מאידך ככל שמדובר בעורר עברו נקי. בית המשפט המחוזי הורה על מעצר שני הנאשמים עד תום ההליכים. עררו של העורר נתקבל.
אילו הוגש ערר מטעם דדשוב הרי על פני הדברים נראה שלא היה מקום לשנות את החלטת בית המשפט המחוזי. גם לא היתה הצדקה להתערב בהחלטה זו ככל שמדובר בעורר, אילו היו בידי המדינה ראיות לכאורה שיהיה בהן להביא להרשעתו בשני האישומים המיוחסים לו ובמיוחד באישום השני. באישום הראשון מייחסת המדינה לעורר החזקת 2500 דולר מזוייפים ומכירתם תמורת %20 מערכם. באשר לאישום זה יש ראיות רבות עצמה נגד העורר, ברם, מעשה זה, אם כי הוא חמור כשלעצמו, הרי שמדובר במקרה אחד ובודד של מכירת דולרים מזוייפים. מאידך, ככל שמדובר באישום השני, אילו היו לאישום זה ראיות לכאורה נגד העורר כי אז ניתן היה לראות בו אחד מבין קבוצת מפיצי דולרים מזוייפים וכמי שנטל חלק בהחזקתם ובמכירתם של עשרות אלפי
דולרים כאלה. אך ככל שמדובר באישום השני מתבססות האשמות כלפי העורר על המשתמע מתוכנם של תמלילים ולאחר עיון קפדני בתמלילים אלה ובחומר הראיות עולה שקיימת אפשרות סבירה שחומר הראיות לא יהיה מספיק להרמת נטל ההוכחה בקשר לאישום השני. אי לכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בלן לעורר, עו"ד ש. כהן למשיבה. 4.9.85).
ב.ש. 724/85 - לוטפי חזקיה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ובנו הואשמו באשמות חמורות. הבן הואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, נעצר עד תום ההליכים ואין עניינו לכאן, ואביו, העורר, הואשם בסיוע לרצח. גם העורר נעצר עד תום ההליכים והערר נתקבל. מקרה זה קשה מבחינתו של העורר שהרי סימן ב' של חוק סדר דין הפלילי קובע את הכלל הרחב שהעבירה שבה הואשם העורר נופלת במסגרת עבירות שאין לשחרר עליהן בערובה. המסקנה העולה מסימן זה של החוק היא שיש להתייחס לנאשמים מסוג זה בהקפדה יתירה. עיון בכתב האישום אינו מלמד בצורה חד משמעית מה חלקו המדוייק של העורר באירוע שהתרחש כהרף עין ושבו דקר בנו של העורר את המנוח והביא למותו. השאלה היא אם על פי הנסיבות יש הצדקה לצוות על מעצר העורר עד תום ההליכים והתשובה היא שלילית לפיכך נתקבל הערר והעורר שוחרר.
(בפני: השופט בן דרור. עו"ד ש. זכריה לעורר, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 4.9.85).
ב.ש. 846/85 - חיים גנון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם בכך שהתפרץ לדירתה של שכנה בשעות הלילה, ובהיותה ישנה עשה בה מעשה מגונה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. קיימות הוכחות לכאורה לביסוס האישומים ובכללם עדות ברורה של המתלוננת המפלילה את העורר וגירסתו של העורר כי נכנס לדירת השכנה רק כדי לישון בה אינה משכנעת במיוחד. נשאלת השאלה אם ישנה בכל זאת הצדקה להחזיק את העורר במעצר בטרם הוכחה אשמתו והתשובה לכך היא חיובית המקרים של מעשי תקיפה המבוצעים כלפי נשים בודדות על רקע מיני רבו בתקופה האחרונה וישנה רגישות ציבורית מוצדקת ומובנת בנושא זה. כניסה לבית דירה באישון לילה כדי לבצע מעשה מגונה על אשה ישנה חסרת ישע היא עבירה מאוד חמורה ואין להתעלם מהאפקט הטראומטי של מעשה כזה כלפי קרבן התקיפה. לזאת יש להוסיף את העובדה שהעורר הורשע בעבר בעבירות חמורות ובכללן התפרצויות לדירות ותקיפה הגורמת מבלה של ממש. כמו כן המשפט קבוע למועד קרוב להקראת כתב האישום ויש לקוות ששמיעתו לא תיקח זמן רב מדי.
(בפני: השופט בך. עו"ד ביטון לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 6.9.85).
ב.ש. 905/85 - חיים לואיס וייל נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עד לערעור (בקשה לשחרור בערובה עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בסדרה של עבירות מרמה בנסיבות מחמירות ועבירות מטבע בכך שבחודשים ספטמבר 1983 עד ינואר 1984 עסק בפדיון מוקדם במרמה של אגרות בונצס שערכן הנקוב עלה על 200,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ותשלום קנס של 20 מליון שקל. המבקש עומד לערער לביהמ"ש העליון על הכרעת הדין ועל גזר הדין ובקשתו היא להשתחרר בערובה עד למתן ההכרעה בערעור או לחילופין למשך תקופת החגים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נדחה.
טענת המבקש היא כי בפסק הדין התעוררו נקודות משפטיות ועובדתיות חדשות, אשר טרם הוכרעו בפסיקה הישראלית, ולדעתו יש לו סיכויים טובים לזכות בערעור. כן הדגיש
המבקש שהיה משוחרר בערובה במשך רוב שלבי המשפט וכן כי מצב בריאותו אינו תקין. אין בטענות אלה כדי להכריע את הכף בשלב זה. כדי לזכות בשחרור בערובה אחרי הרשעה וכאשר הנאשם נדון לעונש מאסר ממושך, חייב המבקש להצביע, אם לא על סיכוי ודאי, הרי לפחות על סיכוי מאד ריאלי ומשכנע שערעורו יתקבל. אין זה המצב במקרה דנן.
העובדה שהמבקש היה משוחרר בערובה במהלך משפטו אין בה כדי לחייב את שחרורו לאחר ההרשעה. עד למתן פסק הדין הנאשם מוחזק בבחינת זכאי ועל התביעה להצביע על נימוק מיוחד המחייב מעצרו, ואילו לאחר ההרשעה אין יותר הנחה של חפות מפשע והנאשם ישוחרר רק בבסיבות יוצאות מן הכלל. אשר למצב בריאותו - ענין זה כבר נלקח בחשבון ע"י השופט המחוזי ולא מצא סיבה להמנע משליחת המבקש למאסר בשל נימוק זה.
(בפני: השופט בך. המבקש לעצמו, עו"ד רזניק למשיבה. 27.9.85).
ב"ש 869/85 - אורי רש נגד מדינת ישראל
*תנאי ערבות לשחרור ממעצר (ערר על תנאי הסדר ערבות לשחרור ממעצר - הערר נדחה בעיקרו).
העורר חשוד בעבירות מכס ובכללן זיוף חשבונות ספק, הגשת מסמכים כוזבים, הנמכת מחירים, הטעיית פקיד מכס והשתמטות מתשלום. מטרת הערבות המבוקשת על ידי המדינה היא בעיקר להבטיח שיתייצב למשפטו. לשם כך צריכה הערבות להיות בסכום משמעותי, שירתיע את העורר שלא להמלט מאימת הדין. מכאן הקשר שהמדינה טוענת לו, בין סכום הערבות ההולם לבין גובה הקנסות שלהם יהיה העורר צפוי אם יורשע בדין. בית המשפט המחוזי החליט שלא להסתפק בערבות עצמית של 50 מליון שקל כפי שקבע בית משפט השלום. הוא חייב את העורר, כתנאי לשחרורו, לתת ערבות נוספת על הערבות שבתיק האזרחי שנפתח נגד המבקש, בסכום של שקלים השווה לרבע מליון דולר ביום התשלום, בין בדרך של הטלת עקול על נכס בשווי מספיק, בין על ידי המצאת ערבות של עשרה ערבים, כל אחד על סך 25,000 דולר, שיתנו הסכמתם מראש שינתן נגדם צו עיכוב יציאה מן הארץ. הערר על התנאים הנ"ל נדחה בעיקרו.
העורר טוען כי בידי המדינה ערבויות בסכום השווה ל- 500,000 דולר שדי בהן לשמש ערבות גם בתיק השחרור בערבות. טענה זו אין לקבל. הסכום שמדובר בו הצטבר בפקדונות שהופקדו כדי לאפשר שחרור טובין שלגביהם התעוררה מחליקת בדבר גרעונות. הסכומים משמשים בידי המדינה כערבויות בתיק האזרחי שבו נדונה אותה מחלוקת. אם יתברר בהליך האזרחי שסכומי הגרעונות אכן מגיעים למדינה, לא תוותר ערובה להליך הפלילי.
לגופו של ענין, סכום הערבות שנקבע כאן מוצדק בנסיבות האמורות אך סיבה להכביד עם העורר ולהגביל את צורת הערבות דווקא לזו שקבע בית המשפט המחוזי. הערבות חייבת להיות ערבות טובה בכל דרך שתיראה מוצדקת בעיני רשם בית המשפט העליון ומכל מקום אין טעם מוצדק לחייב את הערבים להסכים מראש לעיכוב יציאתם מן הארץ.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אורי רון למבקש. 6.9.85).
ב.ש. 570/85 - יוסף מסטינג נגד ראשונטורס בע"מ
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש התנגדות לבצוע שטר וזו נדונה בפני רשם בית המשפט המחוזי. ההתנגדות לסכום העיקרי נדחתה ופרקליטו של המבקש סבר כי החלטת הרשם, בדחותו את ההתנגדות, היא בחינת החלטה אחרת של רשם, שניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם. בכך טעה שכן החלטה זו הינה פסק דין ודינה כדין פסק דין של אותו בית משפט שבו הוא משמש רשם.
לפיכך היה צריך להגיש בתוך המועד ערעור לבית המשפט העליון על החלטת הרשם ואילו הפרקליט הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. שם הובהר לו כי טעה טעות שבחוק, אך בינתיים חלף המועד להגשת הערעור לבית המשפט העליון. המבקש הגיש בקשה להארכת המועד ובקשתו נדחתה.
הלכה פסוקה היא כי טעות שבחוק של עורך דין שגרמה לאיחור אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק להארכת המועד. מקרה כגון זה שלפנינו גם לא נכלל במקרים היוצאים מן הכלל שבהם סטה בית המשפט מן הכלל האמור, כגון טעות בספירת ימי החודש, שגרמה לטעות של יום אחד. בכל הנסיבות אין למצוא בבקשה את "הטעם המיוחד" שעל המבקש להראות.
(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד א. סטמרי למבקש, עו"ד ש. לוין למשיבה. 4.9.85).
ב.ש. 464/85 - זהבה אלפרין ואח' נגד אהרון אלטשול
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 21.2.85 ניתן פסק דין. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה ביום 10.5.85. נטען כי פסק הדין ניתן בפני ב"כ המבקשים אך המבקשים לא נכחו במעמד מתן פסק הדין, וכן המבקש השני, שהוא בעלה של המבקשת הראשונה, היה עצור בתקופה האמורה ועדיין הוא עצור עד גמר ההליכים. המבקשת העתיקה מקום מגוריה ומכתב ב"כ בענין פסק הדין לא הגיע לידיה. טענה נוספת כי פסק הדין לוקה הן מבחינה עובדתית והן מבחינת הדין שהוחל בו. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
העדרם של המבקשים במעמד מתן פסק הדין אין בכוחו להצדיק התעלמותם מפסק הדין. ב"כ הוזמן כדין והיה נוכח בבית המשפט, הוא ידע שהמועד להגשת הערעור קצוב ואם סבר כי סיכויי המבקשים בערעור הם רציניים, חייב היה לפעול כדי לגלותם תוך המועד הקצוב. המבקשת לא גילתה כל ענין בפסק הדין ובסיכויי הערעור, אמרת היתה מודיעה לעורך דינה את כתובתה החדשה. המבקשים לא הצליחו להסביר את האיחור הרב בהגשת הערעור וגם הטענה שקיים סיכוי להצלחה בערעור אין בכוחה להעלות את ההסברים ל"טעם מיוחד" שעליהם להראות.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד גדעון היכל למבקשים, עו"ד ד. גנור למשיבים. 4.9.85).
ב.ש. 875/85 - ירון הרלינגר ואח' נגד אריה קניגסוין
*בקשה להחלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום דיון).
בקשה זו עניינה העברת דיון מכוח הוראות סעיף 78 מבית משפט השלום באשקלון לבית משפט השלום באשדוד. הטעם המרכזי לבקשה בכך שהתביעה היא תולדה של פעולת תיווך שלגביה נתבעים דמי תיווך הן מן המוכרים והן מן הקונים. בקשר לכך כבר הוגשה תביעה לבית משפט השלום באשדוד לדמי תיווך מהקונה ואילו התביעה באשקלון היא נגד המוכר. הבקשה להעביר את התיק מאשקלון לפי סעיף 78 לא נתקבלה ומאידך הוחלט לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי כי שתי התביעות תשמענה בבית המשפט באשקלון.
הנשיא שמגר ציין כי אינו רואה מקום להפעיל את הסמכות לפי סעיף 78 אך מאידך יש להפעיל את הוראות תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי אם הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות, יקבע נשיא בית המשפט העליון למי מבתי משפט אלה השיפוט ולאותו בית משפט יהיה שיפוט ייחודי והתובענות בשאר בתי המשפט תעוכבנה. כששוקלים מהו בית המשפט, שמן הראוי להעניק לו שיפוט בשתי התיקים נוטה המאזן לטובת בית המשפט באשקלון, שכן בתיק באשקלון כבר נקבע מועד לתחילת הדיון בעוד שבתיק באשדוד טרם נקבע מועד.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' עדי גיסיס למבקשים, עו"ד גב' דפנה זאך למשיב. 11.9.85).
ב.ש. 852/85 - הרצל דודזון ואח' נגד דוד ורמש ואת'
*בקשה להחלפת מקום דין (בקשה להחלפת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לבית המשפט המחוזי בנצרת. המבקשים טענו בכתב ההגנה כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בענין ויחד עם זאת פנו בבקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט לנשיא בית המשפט העליון להעביר את התובענה לבית המשפט בתל אביב. הבקשה נדחתה.
די בעצם העלאת הטענה בדבר חוסר סמכות כדי לשלול כל יסוד לדיון לפי סעיף 78 הנ"ל. ב"כ המבקשים הבהירה כי הטענה בדבר חוסר סמכות הועלתה רק למען הזהירות, שמא הבקשה לפי סעיף 78 תדחה. אין בהסבר זה כדי לשנות את אמת המידה המשפטית המקובלת על בית המשפט כי על המתדיין לבחור בין החלופות ואם הוא טוען חוסר סמכות אינו יכול לבקש העברה לפי סעיף 78.
גם לגופו של ענין אין להענות לבקשה. לאור המציאות בבתי המשפט אין נוהגים להעביר תיק שהוגש כדין בבית משפט פלוני כאשר מתבקשת העברה לבית משפט אחר שבו יחכה התיק לדיון במשך זמן רב ביותר. מכאן שאם יוצאים מתוך הנחה שלבית המשפט המחוזי בנצרת סמכות לדון בענין הרי שעומס התיקים באותו בית משפט פחות מזה שבתל אביב ומבחינתו של הנכה התובע פיצויים יש משמעות רבה לכך אימתי תשמע תביעתו. מבלי לפגוע מכלליות האמור לעיל ניתן להוסיף כי בקשר להעברת דיון בתיקי פיצויים של פגיעות גוף נוקט בית המשפט העליון באמת מידה זהירה באופן מיוחד כדי שהנוחות הדיונית לא תושג על חשבון סיכויי המתדיינים להגיע להכרעה מהירה ככל האפשר בעניינם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' רונית ניר ענבי למבקשים, עו"ד א. מלצר למשיבים. 13.9.85).
ב.ש. 894/85 (ע.א. 490/85) - מלחי יריחו בע"מ ואח' נגד מפעלי ים המלח ואח'
*בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המשיבה עוסקת מזה 10 שנים בפיתוח מלחי ים המלח והפיכתם למוצר מסחרי רפואי לשמוש ביתי. בארץ הוכר המוצר בשם "מלח ערד". המבקשת החלה לשווק מוצר בשם "מלחי אמבטיה של ים המוות" המופק בתהליך אידוי של מי ים המלח. עפ"י קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי משווקים המבקשים מוצר המורכב רובו ככולו ממלח בישול, חסר כל ערך רפואי, עפ"י תיאור של מלחי אמבט רפואיים ממי ים המלח, והתאור הנ"ל של המוצר כוזב ויש בשווקו משום הונאה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבים והורה למבקשים להמנע מייצורו ושיווקו של המוצר שלהם וכן למסור למשיבה דו"ח מאומת ע"י רואה חשבון על היקף מכירות המבקשת. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון וביקשו עיכוב ביצוע פסה"ד, לאחר שביהמ"ש המחוזי סרב לעכב את הביצוע. הבקשה נדחתה.
ניתן לומר שיש למבקשים סיכוי לזכות בערעורם, אך בכך בלבד אין כדי לחייב את עיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. כלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועה של החלטה שעליה מערערים. העילה העיקרית שיש בה כדי להצדיק עיכוב היא שאם יזכה המערער בערעור לאחר שיבוצו פסה"ד יהיה זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. בענייננו, אם ביצוע פסה"ד לא יעוכב והמבקשים יזכו בערעורם יגרם להם נזק שיהיה קשה עד למאוד לתקנו. מאידך, אם ביצוע פסה"ד יעוכב והערעור ידחה יפגע המוניטין של המשיבים כתוצאה מהחדירה לשוק של מוצרי המבקשים החסרים כל ערך רפואי. על כל אחד מהצדדים יקשה לקבל פיצוי ממוני נאות לתיקון נזקו.
כשכפות המאזניים מעויינות כך, כשאין לשלול סיכוי לערעור וכאשר לשני הצדדים עשוי להגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, גובר העקרון שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע
פסה"ד. לשיקול זה מצטרף שיקול נוסף כבד משקל, כי בין אם מעשיהם של המבקשים מקנים למשיבים עילת תביעה בנזיקין ובין אם לאו, הם מהווים תאור מסחרי כוזב ולכן עבירה פלילית לפיכך יש לדחות את הבקשה בכל הנוגע לעכוב פסה"ד האוסר על המבקשים לייצר ולשווק את מוצרם ואילו באשר למסירת דו"ח מאומת ע"י רואה החשבון - מכיוון שאין לשלול שלמבקשים סיכוי לזכות בערעור, הרי כל עוד לא אושרה זכותם של המשיבים בערעור אין לחייב את המבקשים לגלות ולפתוח חשבון זה בפני המשיבים. לפיכך יוכן דו"ח רואה חשבון כפי שהורה ביהמ"ש, אך הדו"ח יופקד בידי פרקליטם של המבקשים עד לאחר שמיעת הערעור.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אורגד למבקשים, עו"ד פריימן למשיבים. 19.9.85).
ע.פ. 84+2/85/899 - גרשון גוז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הצתה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירת הצתה ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנתיים. לענין ההרשעה - היתה עדות שוטרת שלפי התרשמותה אמנם היה המערער שיכור כשהובא לתחנת המשטרה, אך מסכת הראיות בקשר ליכולתו של המערער ליצור כוונה פלילית לא התמצתה בעדות זו. היו ראיות על התנהגות המערער לפני השריפה ומאלה עולה כי המערער ביצע את ההצתה. כן סתרו הראיות את הטענה בדבר מוסר יכולתו של המערער ליצור את הכוונה הפלילית. מאידך, לנוכח מכלול הנסיבות העונש שנגזר למערער חמור יתר על המידה לפיכך הועמד העונש על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר. גולדברג, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים שוורצברג למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 9.9.85).
בר"ע 441/85 - שמואל פלץ נגד ירדנה פלץ ואח'
*סמכות דיון במזונות (הבקשה נדחתה).
לאור התקופה הארוכה שעברה מאז אישור הסכם הגירושין ועד להגשת תביעת המזונות ע"י המשיבים בבית המשפט המחוזי, צדק בית המשפט ששוב אין מדובר בסמכות נמשכת, ולו גם על בסיס של כיבוד הדדי בין הערכאות. אשר למזונות הזמניים, אין זו מסוג ההחלטות שרשות ערעור ניתנת עליהן בקלות, ואין מדובר כאן במקרה יוצא דופן המצדיק סטיה ממדיניות זו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אלברט בכר למבקש, עו"ד אריאל שריג למשיבים. 26.9.85).
בר"ע 455/85 - אבי כץ נגד חדוה כץ
*הפרת הסכם והחזקת ילד (הבקשה נדחתה).
הדיון מי משני ההורים ראוי בנסיבות שנוצרו לגדל ולחנך את הילד של בני הזוג בביתו עודנו בעיצומו. דיון זה יסתיים בעתיד הקרוב. לשופט דלמטה היו לבטים, שכן הסכם יש לכבד ומה גם הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, וכל עוד לא שונה ההסכם חייב כל צד לפעול על פיו. זאת ועוד, מצוות החוק היא כי הילדים יתחנכו בדרך ששני ההורים הסכימו לה ואם אין הסכמה נתון הדבר להכרעת בית המשפט הבית הדין המוסמך. עד להכרעה כזו יש לכבד את פסק הדין ובענייננו, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין.
אולם, כל אלה הם שיקולים החייבים לסגת מפני המבחן של טובת הילד. כל עוד מצוי הקטין בבית אמו, האהוב של אמו ובנו, בחיי היום יום, נוטה לכאורה הכף לצד צביון חיים שיאפשר לו להתערות בסביבה בה הוא חי. העובדה שהאשה עשתה דין לעצמה והפרה הסכם שקיבל תוקף של פסק דין אינה פועלת לטובתה. גם אי הוודאות של המסגרת המעין- משפחתית בה מתנהלים עתה חייה מהווים חומר לשיקול רציני אם רצוי שהאם
ולא האב תמשיך לגדל את הילד בביתה. קיים מיגוון רחב של שיקולים בעניין זה שמן הראוי שבית המשפט יביא אותם בחשבון כאשר יחליט בדבר החזקת הילד. ברם, כל עוד נמצא הקטין בבית האם אין יסוד להתערבות בית המשפט העליון בהחלטה כפי שניתנה ע"י בית המשפט המחוזי.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אריאל שריג למבקש, עו"ד דניאל שרפמז למשיבה. 18.9.85).
בר"ע 469/85 - עמידר... בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הצורך בהיתר לפי סעיף 145 לחוק התכנון להריסת מבנה (הבקשה נדחתה).
בקשה זו מעלה שאלה מרכזית והיא האם דרוש היתר לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה כדי לבצע הריסתו של בנין. בית משפט השלום סבר כי היתר דרוש רק לצורך הריסה שבעקבותיה באה הקמה מחדש של מבנה וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה וקבע כי כל הריסה של בנין טעונה היתר לפי סעיף 145 הנ"ל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בית המשפט העליון ניתח את סעיפי החוק השונים הנוגעים לנושא והגיע לכלל מסקנה כי כל הריסה של בנין טעונה היתר.
(בפני: הנשיא שמגר.עו"ד ג. אונגר למבקשים, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 11.9.85).
בר"ע 487/85 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי נגד קטין (הבקשה נדחתה).
המבקש שהוא קטין נדון בבית משפט השלים לשמונה חודשי מאסר ומכיוון שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 20 חודשים והתנאי הופר התעוררה מחלוקת אם על בית המשפט להפעיל את המאסר על תנאי בעקבות הטלת המאסר החדש. בימ"ש השלום סבר כי לאור הוראותיו של סעיף 25 (ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), אין חובה להפעיל מאסר על תנאי שהוטל על קטין, גם אם התנאי הופר. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה וקבע כי ההוראה שבסעיף 25 (ב) לחוק הנ"ל, שלפיה על אף האמור בכל דין, אין להטיל על קטין מאסר חובה, אינה מתייחסת לנסיבות בהן הופר התנאי בעקבות הטלת מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי הורה על כן להפעיל את המאסר על תנאי כשחלק מהעונש החדש חופף וחלק מצטבר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 25 (ב) נוקט לשון "מאסר חובה" וביטוי זה עניינו אותם מקרים בהם קבע המחוקק עונש מאסר מבלי להותיר בידי בית המשפט שיקול דעת בקשר להטלתו של המאסר או להטלתו של עונש חילופי אחר. אין בסעיף 25 (ב) כדי לפטור את בית המשפט מן החובה להפעיל מאסר על תנאי כאשר התנאי הופר. אמנם עמדה בפני בית המשפט המחוזי האפשרות להאריך את תקופת התנאי, כי המבקש עבר רק עבירה נוספת אחת, אולם למבקש רשימת הרשעות קודמות כה ארוכה עד כי לא היה בעליל מקום להארכת תקופת התנאי.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 11.9.85).
בר"ע 422/85 - חברת בתי גן להשכרה בע"מ נגד עיריית תל אביב
*תשלום ארנונה על דירה ריקה (הבקשה נדחתה).
השאלה שהתעוררה בבקשה היא אם חלה חובת תשלום ארנונה לפי פקודת העיריות על בעלים של דירה המחזיק אותה ריקה ללא שימוש. טענותיה של המבקשת היו כי החובה לשלם ארנונה כללית איבה חלה כלל על הבעלים שאינו מחזיק בפועל בדירה והיא נמצאת ללא שימוש. טענה זו נדחתה. שאלה אחרת התעוררה אם סעיף 274(ב) לפקודה הפוטר מארנונה כללית מחזיק של בנין ריק שאין משתמשים בו במשך תקופה שאינה עולה על ששה חדשים מוגבל לפעם אמת או אם מדובר בחוק בששה חודשי פטור שמירוצם מתחיל מחדש בראשיתה של כל שנת כספים. ביהמ"ש העליון קבע כי מנוסחו של סעיף 274 הנ"ל נובע כי מדובר בפטור שתחולתו חד פעמית. מדובר במערכת נתונים עובדתית שאינה חוזרת על עצמה ואשר נקודת הפתיחה שלה חד פעמית
לפי מהותה. בסעיף מדובר במועד בו חדלו להשתמש בנכס או במועד שבו נגמרה בנייתו של הנכס ואלו נתונים עובדתיים שאינם קשורים לשנת כספים פלונית דווקא. הפסקת השימוש בדירה, להבדיל מגמר בנייתה, יכולה לחזור על עצמה בלי קשר לשנת כספים מסויימת, וזאת אם חל שינוי עובדתי בשימוש, היינו אם היו תקופות של שימוש שחצצו בין תקופות של אי שימוש.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד גנור למבקשת, עו"ד ידידה גורן למשיבה. 29.8.85) .
ע.א. 449+472/80 - אשרף אבאליה נגד ריבל מחסני ערובה כלליים בע"מ
*תביעה בגין חבילה שנעלמה במחסני ערובה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
המערערת שלחה באמצעות אל על, לפני עלייתה ארצה מאירן, מטען של עשר חבילות. בני הזוג הגיעו לישראל בראשית אוגוסט 1973 ובתכוף לכך הגיע המטען לבית המכס ולמחרת הועבר למחסני הערובה של המשיבה. כעבור כחודשיים וחצי נבדק המטען על ידי פקיד מכס במעמד המערערת, ובעת הבדיקה, כשנפתח שק יוטה שהיה קרוע ונמצאה בו מזוודה סגורה בפלומבה, טענה המערערת שהחבילה צריכה היתה להכיל שטיחים פרסיים יקרי ערך שנארזו בשק שהיה שלם וללא פגם וכי המזוודה כלל אינה מוכרת לה ואינה שייכת לה. לפיכך שחררה רק 9 חבילות ובאשר לעשירית הגישה תביעה נגד המשיבה. בתביעה טענה כי נגנבו מהחבילה שטיחים יקרי ערך ששוויים 200,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריות המשיבה לגניבת תוכן החבילה ובאשר למידת הנזק לא קיבל את עדויות המערערת באשר לסוגי השטיחים. עם זאת קבע ביהמ"ש כי ניתן לומר שהשטיחים היו עבודת יד כמו ששה שטיחים שהיו בחבילות ששוחררו, וחייב את המשיבה לשלם למערערת 6,400 ל"י, כפי שהוערכו השטיחים האחרים. המערערת ערערה על כך שלא נתקבלו ראיותיה באשר לשווי השטיחים והמשיבה ערערה על חיובה בכלל. הערעור של המשיבה נתקבל.
בראיות של המערערת היו סתירות ותמיהות עד כדי לערער את האמון בגירסת התביעה ולדחותה מכל וכל. אין זה מדרכו של בימ"ש לערעורים להתערב בממצאי ביהמ"ש דלמטה אלא במקרים יוצאי דופן וכאן המקרה הוא כזה שאין להשאיר על כנו את הממצא של ביהמ"ש דלמטה כי החבילה העשירית הכילה שטיחים. בנפול אמינות גירסת המערערת לגבי סוג השטיחים ניסה ביהמ"ש דלמטה למלא ממצאים אלה תוכן כמיטב הבנתו, אף ללא גירסה, ולו גם חילופית, שעמדה לדיון, ובכך שגה. אין להשתית החלטה על גירסה עובדתית שכלל לא הועלתה וממילא גם לא עמדה לדיון ולליבון במהלך המשפט. קרה שביהמ"ש הכריע את הדין מיוזמתו בשאלה משפטית שלא הועלתה בפניו, אולם שונה המצב כאשר מדובר בגירסה עובדתית, שאם תכלל לראשונה בפסק הדין, יצא שכלל לא היתה לצד המפסיד הזדמנות לחקור את עדי היריב במאמץ להפריכה. לפיכך, משנקבע שהמערערת לא הוכיחה שהחבילה העשירית הכילה שטיחים כגירסתה היה דין התביעה להדחות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש.לוין, ד.לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת, הוסיף השופט ש. לוין. עו"ד יוסף דקר למערערת, עו"ד ארדינסט למשיבה. 2.9.85).
ע.א. 689/82 - יהודית וייס ואח' נגד בוזינה חיה מילר
*קיום צוואה (הערעור נתקבל בחלקו).
לביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה מטעם המשיבה לקיום צוואתה של המנוחה מרגריטה שוורץ. בצוואה נכללה הצהרה כי נכס פלוני שייך למנוחה וכי היא מצווה אותו ליורשיה השונים ובכללם המערערים שיקבלו 3/12 מהנכס. התנגדות המערערים, נכדי המנוחה, שאביהם נפטר לפני הוריו, (המורישה ובעלה המנוח), התבססה על הסכם שנערך בינם לבין הירי אביהם, ושבו מצהירים ההורים כי
אבי המערערים היה שותף בנכס וכן קבעו כי לאחר מותם יקבלו המערערים את הנכס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המסמך הנדון מהווה הסכם בדבר ירושת ההורים לאחר מותם ולכן נוגד ההסכם את סעיף 8 לחוק הירושה ולפיכך קיים את הצוואה. הערעור נתקבל בחלקו.
יש לקבל את ההצהרה בהסכם שעליו מסתמכים המערערים שלפיה אביהם היה שותף בנכס, ומאחר שרישום הנכס לא הוגש לביהמ"ש יש לייחס לכל אחד מהשותפים, אבי המערערות וכן הוריו, שליש בנכס. לפיכך, שליש מן הנכס שייך למערערות ועליו לא יכלה המנוחה מרגריטה לצוות. באשר לשני השליש הנותרים צדק ביהמ"ש המחוזי כי המסמך הנדון שבו התחייבו ההורים להעביר למערערות את הנכס לאחר מותם נוגד את סעיף 8 הנ"ל ואינו תקף. על כן יש לקיים את הצוואה באשר לשני השליש הנותרים.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ג. דונר למערערים, עו"ד י. רבס למשיבה. 15.8.85).
ע.א. 504/82 - יוסף בירמן נגד מנהל המכס והבלו
*חיוב במס קניה (הערעור נדחה).
המערער מייצר, בין היתר, זרועות לספריות מאלומיניום. המתקן האמור אינו מתחבר אל תוך הקיר על ידי הברגה, אלא מתלבש לתוך עמוד מאלומיניום המהווה חלק מהספריה כולה. ברור שללא אותה זרוע המותקנת לתוך העמוד לא ניתן היה להניח מדפים וממילא הרהיט המכונה ספריה לא היה שלם ולא היה ממלא אחר יעודו. המערער נדרש לשלם מס קניה עפ"י פרט לצו מס קניה. שנאמר בו כי החיוב חל על "טובין להתקנה בדלת, בחלון או ברהיט...", אך הוא סבר שאינו חייב בכך. מנהל המכס ראה בזרועות רהיט לצורך החיוב במס קניה, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת המשיב והערעור נדחה. ברור שהמוצר שמדובר בו המותקן לתוך רהיט הוא חלק חשוב ברהיט הכולל ובלעדיו הרהיט אינו משמש למטרתו. לפיכך צדק המשיב בגישתו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן דרור. המערער לעצמו, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 26.9.85).
ע.א. 144/85 - אליוט רמלין נגד ערן רמלין קטין ואח'
*מזונות (ערעור וערעור נגדי על שעור מזונות שפסק ביהמ"ש המחוזי - התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לשני ילדיו הקטינים 250,000 שקלים לחודש צמוד למדד מיום 15.2.85. המערער ערער על גובה הסכום ואילו המשיבים בערעור נגדי טענו שהסכום נמוך מדי. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדון מחדש בנושא.
פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי חסר מרכיבים עיקריים החייבים להכלל בפסק דין הדן בענין מזונות ומתוך פסק הדין לא ניתן לעמוד על מהות הנימוקים שהיו מונחים ביסודו. מדובר כאן על הסכם גירושין שלפיו יועבר רכוש לידי האם ואשר בו נקבע סכום מזונות פלוני בגדר חיובו של האב. התביעה היתה להגדלת המזונות וככל שהדבר נוגע לקטינים צריך היה להוכיח את צרכיהם מעיקרם כי הם לא היו קשורים להסכם שבין ההורים. במקרה כגון זה צריך היה לקבוע ממצאים בענין הצרכים של הקטינים, בענין משאביהם של ההורים ויכולת ההשתכרות שלהם וכן צריך היה לדון בחלוקה אפשרית בין כיסוי צרכיהם האישיים לבין הסכום שיכול היה להיות מופרש על ידיהם למזונות ילדיהם, שהרי בענין ילדים הזכאים למזונותיהם מדין צדקה שווים האב והאם. כיון שלא ניתן לדעת איך הגיע ביהמ"ש לחישובו הסופי של סכום המזונות יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי ששופט אחר ידון בו מראשיתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד יעקב כץ וחוה בראור למערער, עו"ד ר. עוזר למשיבים. 12.9.85).