ע.פ. 904/84 - אברהם כליפא נגד מדינת ישראל
*קבלת שוחד(הערעור נדחה).
א. המערער שירת כשוטר בתפקיד של רכז מודיעין בתחנת המשטרה בראשון לציון. בתחנה זו שירת גם שוטר אחר ששמו גריידי אשר בתקופה הנוגעת לענייננו התנהלה נגדו חקירה בקשר לביצוען של עבירות שונות, ובסופו של דבר הורשע גריידי ונדון לארבע שנים מאסר בפועל. המערער ידע על החקירה שהתנהלה נגד גריידי ולפי כתב האישום הלך אל גריידי וגילה את אזנו ואף יעץ לו לנקוט אמצעי זהירות מסויימים כדי להכביד על החקירה. בתמורה ביקש המערער וקיבל מגריידי 10,000 שקלים כהלוואה. למעשה החזיר את ההלוואה אם כי בניגוד למותנה החזיר אותה ללא הפרשי הצמדה. המערער הורשע בעבירה של לקיחת שוחד ונגזרו לו 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 100,000 שקלים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טען שאין קשר בין קבלת ההלוואה ובין פגישתו עם גריידי בה מסר לו פרטים על החקירה המתנהלת נגדו, באשר, לטענתו, קיבל תחילה את ההלוואה ורק לאחר מכן השתתף בפגישה. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ומבחינה עובדתית אין להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי. גם בממצאים עובדתיים אחרים של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב. ביהמ"ש בדק את אופי הקשרים שנוצרו בין המערער וגריידי והגיע מסקנה שלא היה בין שני אלה אלא היכרות שהיא תולדה של יחסי עבודה, וידידותם אינה משתרעת על יחסים חברתיים. על כן אין לראות את ההלוואה כמעשה שבין שני ידידים. בדבריו כיוון השופט נכון להלכה הפסוקה. הסניגורית טוענת כי לא נתמלאו בענייננו דרישות החוק לצורך ההרשעה בלקיחת שוחד אך אין לקבל טענה זו. היסודות של סעיף השוחד הם: שהמקבל הוא עובד צבור, שהוא לקח טובת הנאה, שהלקיחה נעשתה תמורת פעולה, שהפעולה קשורה בתפקידו של עובד הצבור.
ג. לענין עובד הצבור - אין ספק שהמערער שהוא שוטר נכלל בהגדרה של עובד צבור. אשר לאלמנט של קבלת טובת הנאה - השאלה היא מתי ניתן להגדיר קבלת טובת הנאה כשוחד. תשובה על כך ניתן למצוא בהוראות החוק ואין לקבל את הטענה כי הלוואה גרידא אינה יכולה להוות שוחד מבחינת החוק. בגדר שוחד נכללים לא רק כסף ושווה כסף אלא גם טובת הנאה אחרת ואין ספק שגם קבלת הלוואה על מנת להחזירה יכולה להיות טובת הנאה, אם ניתנה בכוונה לזכות למשוא פנים מאת פקיד הצבור בעת מילוי תפקידו והפקיד יודע שההלוואה ניתנה לו בכוונה זו. קבלת ההלוואה ע"י המערער עדיין אינה יכולה, היא לבדה, להפוך לו לרועץ, אפילו החזירה ללא הפרשי הצמדה. על התביעה להוכיח שההנאה שצמחה לנאשם באה "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". טענת הסניגורית היא כי לא נדרשה מהמערער עשיית פעולה כלשהי וכל מה שעשה המערער הצטמצם בהעברת רכילות של שוטרים בתחנה שידעו כי מתנהלת חקירה נגד גריידי. מכאן טענת המערער שהמידע שמסר לגריידי לא היה בבחינת "עשיית פעולה" כהגדרתה בחוק אלא דיבורים סתם. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע מבחינה עובדתית כי המערער הלך אל המשיב לביתו וגילה לו על החקירות התלויות ועומדות נגדו ויעץ לו כיצד להכשילן. כן הבטיח לו להמשיך ולגלות לו כל התפתחות בחקירה. התנהגותכזו אין לתארה אחרת מאשר "פעולה" לא רק מבחינת היקפה אלא גם מבחינת תוכנה. על כן אין צורך להתייחס לטענה שהמערער העביר לגריידי רק דברי רכילות ששמע בתחנת המשטרה. ברם, גם לגבי טענה זו אם היה בה ממש, הרי חומרת המעשה של המערער לא היתה נופלת מזו שהוכחה כעובדה במשפט. המערער שירת כרכז מודיעין במשטרה ואיסוף ידיעות ממקורות שונים היה מתפקידו. איסוף ידיעות זה על חשודים בעבירות שונות היא פעולה שהשתיקה יפה לה והסודיות היא מיסודותיה העיקריים. כך שגם אם
יוגדרו הידיעות שהיו בידי המערער כ"רכילות" אין זה אלא עשיית פעולה במובן החוקי מצד איש משטרה כלפי חשוד בעבירות פליליות. אין זו אלא התממות מצד המערער לטעון שלא היה קשר בין דרישת ההלוואה מגריידי, שהיה הוא עצמו דחוק מבחינה כספית, ובין האינפורמציה שמסר לו והמשיך למסור לו. ברור הדבר כי סכום הכסף שנתן גריידי כהלוואה למערער היה בעד פעולותיו של המערער.
ד. אין גם לקבל את הטענה כי עשיית הפעולה לא היתה במסגרת סמכותו של המערער. ראשית, מבחינה עובדתית, אין המערער יכול להשמע בטענה שחקירת חשודים או איסוף ידיעות וחומר מרשיע לגביהם לא היו בגדר סמכותו המוגדרת והמסויימת. המערער היה רכז מודיעין במשטרה ובמקום לעשות את כל הדרוש כדי שהמשטרה תצליח לאסוף ידיעות שיש בהן לאמת את החשדות נגד גריידי פעל בניגוד לחובתו והשתמש לרעה בכוחותיו וסמכויותיו. אפילו לא היתה החקירה של גריידי נתונה ישירות בידיו, אסור היה למערער לגלות לגריידי את הידוע לו ולמשטרה. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא שאין לפרש פירוש מגביל ומצמצם את הביטוי "פעולה הקשורה בתפקידו" כאילו מכוון הוא רק למעשה הכלול בתחום המפורש של הסמכות המסורה ללוקח השוחד. אשר ליסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה של שוחד - את היסוד הנפשי של מקבל השוחד ניתן להסיק מתוך נסיבות הלקיחה ורק לעתים נדירות קיימת גם ראיה מיוחדת. כאן העובדות מלמדות על היסוד הנפשי והכוונה הפלילית של המערער לקחת שוחד מגריידי.
אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי שקל נכונה את כל הנסיבות בבואו לגזור את העונש בהתייחסו לטוהר המידות שעל עובדי ציבור לאמץ ולהתרחק מכל תופעה של שחיתות ואין עילה להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד ח.לקרן למשיבה. 17.2.86).
ב.ש. 70/86 - אברהם גינדי נגד מדינת ישראל
*המדיניות הכללית במעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בשני אישומים: הראשון עניינו קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה על ידי מורשה והוא מתייחס למכירת קרקעות באיזור יו"ש והאישום השני מתייחס לעבירות של שיבוש הליכי משפט, זיוף ושמוש במסמך מזוייף, בכך שהעורר זייף מסמכים לצורך חיפוי על האשמות המתייחסות לאישום הראשון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי באישום הראשון יש ראיות לכאורה רק לחלק מן העבירות ולעומת זאת יש ראיות לכאורה מספיקות באשר לאישום השני והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש ביסס את מסקנתו על כך שקיים חשש שאם ישוחרר העורר ינסה להמלט מהדין וכן ינסה לשבש הליכי המשפט נגדו. אשר לנסיון להמלט מהדין הוגש לשופט חומר חסוי שלא נתגלה לעורר ולב"כ. טוענים הסניגורים כי המידע החסוי לא הועמד לרשותם והם מתרעמים על כך. כן הם טוענים שאין באישום של שיבוש הליכי משפט כדי להצדיק את מעצר העורר ועוד טענה בפי הסניגורים שהעורר החזיר את הרוב המכריע של הכספים שקיבל מרוכשי הקרקעות ביו"ש וכל תלונה לא הוגשה נגדו וכן שמשפטו עומד להמשך תקופה ניכרת. הערר נתקבל.
ב. פרט לעבירות אינוס, סחר בסמים ואלימות, שלגביהן, בדרך כלל, קיים מאליו חשש של סכנה לשלום הצבור באם הנאשם יתהלך חופשי בעת ברור משפטו, אין הצדקה למעצרו של אדם בטרם משפט אלא אם כן קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. שיבוש הליכי משפט יכול שיהיה ע"י בריחת הנאשם ממקום המשפט ויכול שיהיה ע"י איום על עדים שישנו את עדותם או ע"י בידוי ראיות והעלמתן. כשמדובר על חשש של שיבוש הליכים אין מדובר בחשש של מה בכך, וגם לא די בכך שהחשש הוא סביר. חשש סביר
של המלטות מהדין ע"י יציאה לחו"ל, למשל, די בו כדי לשלול יציאתו מן הארץ של האיש ואמצעי מניעה דומים, אך אין בו, פרט למקרים נדירים יוצאים מן הכלל, להצדיק שלילת חרותו ע"י מעצרו. אמצעי כה חמור וקיצוני של פגיעה בזכות היסודית ביותר של אדם מוצדקת רק כשהחשש הסביר יש בו גם ממש, כגון שקיימות הוכחות שהאיש ניסה לברוח ולהמלט או שנקט צעדים לקראת בריחה והמלטות כאלה וכיוצא בכך. הוא הדין בחשש של שיבוש הליכי משפט ע"י בידוי ראיות והעלמתן. צריך שהחשש יהיה גם סביר וגם ממשי. אמות המידה של סבירות וממשות לא תמיד פשוטות הן. יש לשקול סבירותו וממשותו של החשש על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה המסויים. יש והמאזניים מעויינות וההכרעה אינה ברורה ובכגון דא יצטרפו למאזן השיקולים גורמי עזר כגון חומרת העבירה, משך הזמן הצפוי והדרוש לקיום הבירור המשפטי, מידת מורכבותו של הבירור המשפטי וכיוצא בכך.
ג. בענייננו, החשש שהעורר ימלט מאימת הדין ע"י יציאה מהארץ, הסיק השופט מהמידע החסוי שהובא בפניו. הסניגורים טוענים שמידע חסוי זה צריך לעמוד לעיונו של העורר, ואם לאו אל לו לביהמ"ש לקבלו ולפסוק על פיו. הדרך בה נקטה התביעה אינה נראית. מידע חסוי יש והוא משמש את ביהמ"ש בשלב הדיון בעת בקשת מעצר בשלב החקירה, זאת משום שיתכן שגילוי המידע בשלב מוקדם יוכל לשבש הליכי חקירה. גם בשלב זה של ניהול החקירה יש להמעיט עד כמה שאפשר בחיסוי החומר שבידי המשטרה. הנימוק המצדיק חיסוי חומר בשלב החקירה אינו קיים לאחר שהחקירה נסתיימה. כשם ש"עשיית צדק" מחייבת לאפשר בעיצומה של החקירה להשתמש בחומר חסוי לצורך מעצר חשוד, כך "עשיית צדק" מחייבת שלא לעצור נאשם לאחר שנסתיימה החקירה על סמך חומר חסוי ועל ידי כך לשלול ממנו זכותו הבלעדית להגן על עצמו ולבדוק את הראיה החסויה. בענייננו, אין בחומר החסוי מידע אף על עובדה אחת המצביעה על הכנות או מעין הכנות של העורר להמלט מן הדין. כל מה שמצוי בחומר הוא שקיים חשש סביר שהעורר ימלט מאימת הדין. חשש סביר של המלטות מהארץ כאמור מצדיקה לנקוט אמצעים שיבטיחו מניעת יציאתו מהארץ של העורר אך אין בו כדי להצדיק שלילת חרותו ומעצרו עד תום ההליכים.
ד. אשר לעילה של בידוי ראיות - נראה שהנימוק העיקרי להחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים היה ענין של בידוי ראיות על יסוד האישום השני המיוחס לעורר. אילו היה בו באישום משום שיבוש הליכי משפט באמצעות סחיטה או איום על עדים היה מקום למעצר העורר. ברם, בענייננו בידוי הראיות עניינו מסמך שהעורר כתב באוקטובר 1985 שבו מופיע תאריך של מאי 1984 כדי שהמסמך יהיה נחזה כאילו נכתב ב- 1984 וכן חיבור תוספת להסכם שמתיימר להיות משנת 1984. מעשה זה יכול להיות בנסיבות מסויימות משום אינדיקציה לחשש סביר וממשי למעשים של שבושים נוספים בהליכי משפט באם הנאשם יתהלך חפשי, אך למסקנה שחשש זה אכן ממשי הוא אין לבוא מתוך עיון תיאורטי אבסטרקטי בלבד, אלא יש לבדוק את הנסיבות הקונקרטיות הקיימות ומצויות בכל מקרה ומקרה. בענייננו בדיקה כזו מביאה למסקנה שאין לעצור את העורר. המסמכים במשפט המהווים את רובו של חומר הראיות מצויים כולם בידי המשטרה ואינם בהישג ידו של העורר. כמו כן, בכתב האישום רשומים 67 עדים והסניגוריה תביא כ- 40- 30 עדים ומכאן שלמעלה מ- 100 עדים יעידו במשפט. המשפט יתחיל בתחילת חודש מרץ וגם אם יישמע באופן אינטנסיבי יהיה צורך בשבעה עד שמונה חודשים לשמיעתו. העורר כבר עצור מראשית דצמבר 1985 כך שהוא עשוי להיות במעצר לפחות 10 חודשים לפני הכרעת הדין. בירור משפטו של העורר והראיות שבידי בעלי הדין מבוססים על כמות עצומה של מסמכים, והיותו של העורר במעצר במשך ניהול המשפט ובירורו יש בה משום הכבדה ניכרת על אפשרות ניהול הגנה יעילה.
בנוסף לכך העורר החזיר לרובם המכריע של לקוחותיו את כספם ואיש לא הגיש תלונה נגדו. בכל הנסיבות יש לשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט אלון. עוה"ד קפלן ובן שחר לעורר, עוה"ד שפירא ושיבר למשיבה. 24.2.86).
ע.א. 203/84 - שלום יעיש נגד מנשה אהרון
*איחור בהגשת התנגדות לאישור פסק בורר וטענה כי ההודעה על הגשת הבקשה לאישור הגיעה באיחור(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לוין ובך נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר).
א. ביום 22.4.83 פנה המשיב, עפ"י סעיף 23 לחוק הבוררות, לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאשר פסק בוררות בינו ובין המערער. ההודעה בדבר הגשת הבקשה האמורה נשלחה אל המערער ביום 27.4.83. בתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות נקבע כי המשיב בבקשה מסוג זה רשאי להגיש התנגדות לאישור פסק הבוררות תוך שבעה ימים מהיום שבו הומצאה לו ההודעה. (בינתיים הוארכה התקופה ל- 15 יום). המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי התנגדות לאישור פסק הבוררות רק ביום 31.5.83 ובדיון בביהמ"ש טען כי קיבל את ההודעה "רק מספר ימים" לפני שהגיש את כתב ההתנגדות. אין הוכחה בדבר אופן משלוח ההודעה וכנראה לא נשלחה בדואר רשום. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק הבוררות מבלי לשמוע את טענות המערער לגופן מן הטעם שהמערער אחר את המועד להגשת ההתנגדות. ביהמ"ש סבר כי לאור העובדה שההודעה שוגרה ביום 27.4.83 ובהתחשב בחזקה הכלולה בפקודת הפרשנות בדבר משך הזמן בו מגיע דבר דואר לתעודתו, יש להסיק כי ההודעה היתה ברשותו של המערער יותר משבעה ימים עד שהגיש את כתב ההתנגדות. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לוין ובך, בפסק דין מפי השופט בך שאליו הצטרף השופט לוין, כנגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר.
ב. הרשות לערעור ניתנה בשתי נקודות: על מי נטל הראיה באשר למועד בו קיבל המערער את הבקשה לאישור פסק הבוררים; האם הורם הנטל הלכה למעשה. אשר לשאלה הראשונה - ללא ספק נטל ההוכחה בדבר מועד מסירת ההודעה היה מונח על המשיב. הוא שביקש מביהמ"ש לדחות את התנגדות המערער על הסף מהטעם שכתב ההתנגדות הוגש באיחור ועל כן היה עליו להראות כי הומצאה ההודעה למערער לפחות שבעה ימים לפני הגשת התנגדותו. גם המשיב בסיכומיו מודה כי אילו מילא המערער פיו מים ולא הודה בקבלת ההודעה, כי אז היה בכך, בהעדר אישור מסירה, כדי להכשיל את המשיב.
ג. אשר לשאלה אם הרים המשיב את נטל ההוכחה המוטל עליו - כאמור הסתמך ביהמ"ש המחוזי על החזקה המצויה בפקודת הפרשנות ומן הסתם התכוון לסעיף 36 לאותה פקודה. בכך לא דייק השופט, שכן הסעיף האמור בוטל בחוק הפרשנות 1981, ועל פי התיקון, מי שמבקש להפעיל את החזקה כי דבר הדואר הגיע במועד, צריך קודם כל להראות שקיים "חיקוק המתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר". בענייננו החיקוק המתיר להמציא מסמך ע"י הדואר קובע כי "המצאת כתבי בי דין בדואר תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה" ודרישות תקנה זו לא מולאו במקרה שלפנינו. אופן המשלוח לא צויין ולא הוכח שהמכתב נשלח בדואר רשום או בדואר בכלל. כמו כן, עפ"י התקנות תנאי לרישום החזקה ש"המען על המכתב היה כשורה" וגם אלמנט זה לא הוכח כדבעי. על גבי העתק טופס ההודעה צויין כי המערער הינו "שלום יאיש מטירת שלום" ותו לא. על גבי מסמכי בי דין מאוחרים יותר מופיעה כתובתו בצורה מפורטת היינו כי "טירת שלום" היא ליד נס ציונה ורשום מספר המיקוד. ואכן, טוען ב"כ המערער כי יש להניח כי בשל העדר הכתובת המדוייקת נגרם השיהוי באיתור הנמען ובמסירת ההודעה. בכל הנסיבות הנ"ל אין ליישם במקרה דנן את החזקה המוזכרת בפקודת הפרשנות.
ד. מבחינה מעשית יוכל המתדיין להעזר בחזקה האמורה בעיקר במקרים בהם ניתןלשלוח את המסמך בדואר רגיל וכן כאשר המסמך נשלח בדואר רשום אלא שאין בתעודת
המסירה כדי להוכיח באופן קונקלוסיבי את מועד ההמצאה. גם בחוק הבוררות מדובר על משלוח מסמך לבעל דין בדואר רשום וכאן מילוי דרישות אלה לא הוכח. ניתן לקבוע שמסמך בי דין נמסר כהלכה במועד הנכון גם אם ההמצאה מוכחת ע"י הוכחות ישירות או נסיבתיות אחרות שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות. אילו הודה המערער בתצהירו או בעדותו בביהמ"ש שההודעה הגיעה לידיו יותר משבעה ימים לפני שהגיש את התנגדותו, כי אז ניתן היה להסתפק בהודעה זו כהוכחה מספקת להרמת נטל הראיה של המשיב, אף בהעדר קיום התנאים הטכניים הכלולים בתקנות. אך כאן לא הובאה ראיה בדבר מועד מסירת המסמך למערער וקיים רק תצהירו של המערער כי "קיבל את הבקשה... רק לפני מספר ימים" ולא הוזמן להחקר על תצהיר זה. בנסיבות אלה אין מצבו של המערער גרוע יותר ממה שהיה אילו מילא פיו מים ולא אמר דבר בקשר למועד המסירה. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר אליו את הדיון לגופו של ענין.
ה. פסק הדין ניתן מפי השופט בך וחלק עליו הנשיא שמגר. הנשיא ציין כי המשיב יצא ידי חובתו להוכיח את המסירה. הראיות הנדרשות עלו מדברי המערער בביהמ"ש. הוא טען כי את ההודעה קיבל "רק כמה ימים לפני הבקשה". המערער סתם ולא פירש מה מספר הימים בהם קדמה ההודעה למועד הגשת ההתנגדות. הזמן שנקצב לו לתשובה היה שבעה ימים. בנסיבות אלה, בהם לא נקב במספר הימים, רשאי היה ביהמ"ש להשתית מסקנתו על כך שחלפה תקופה של למעלה מחודש ימים מעת המשלוח ועד לקבלת המסמך. לענין זה משלים וקובע סעיף 57ג' לפקודת הראיות האומר כי "מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך ע"י הדואר... רואים את ההמצאה... כמבוצעת... אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה... במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך רגילה של הדואר אם לא הוכח היפוכו של דבר". כאן המכתב דוור והמען היה תקין. אין לקבל את הטענה כי יש לראות את כתובתו של ישוב קטן המופיע ברשימת הישובים של דאר ישראל כחסרה אם לא מציינים ליד איזה ישוב גדול יותר הוא נמצא. כן אין לקבוע כי העדר ציון המיקוד יש בו כדי לפסול תקינותה של כתובת. אין משמעות לאי הזמנתו של המערער לחקירה על תצהירו כי התצהיר הוא שכלל את האמירה הכללית והחמקנית לפיה קיבל את ההודעה "לפני מספר ימים". ביהמ"ש רשאי היה להסיק כי המערער סתם ולא פירש ביודעין ובמכוון. לאור מועד המשלוח, לאור האמור בסעיף 57ג, ולאור הטענות הכלליות בדבר קבלת החומר לפני "מספר ימים" ללא פרוט, רשאי היה ביהמ"ש להסיק כי ביום 31.5.85 כבר חלפו לפחות שבעה הימים שנקצבו בהודעה. הנטל רבץ אמנם על המשיב אך ביהמ"ש רשאי היה לקבוע כי המשיב הרים את הנטל המוטל עליו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. עו"ד א. קורץ למערער, עו"ד ע. לוין למשיב. 20.2.86).
ע.א. 17/82 - מגדל בנין חברה לבטוח בע"מ נגד יקב הגליל... בע"מ
*הפרשי הצמדה לסכום הנזק למבוטח שארעה אצלו שריפה(הערעור נדחה).
א. המשיבה ביטחה אצל המערערת מפעל בפוליסה לבטוח אש וביום 15.5.78 ניזוק המפעל בשריפה. המערערת שילמה למשיבה, בשלושה מועדים שונים, סכומי כסף כדי שיעור חבותה עפ"י הערכת שמאי מטעמה, אך הסכום הכולל ששולם היה כערכו הנומינלי, כפי שנקב השמאי בחוות דעתו. לפיכך הגישה המשיבה תביעה בה פרטה את הסכום שקיבלה מהמערערת ואת ערכו בתאריך השריפה, כשלפי טענתה נשארה המערערת חייבת לה "את ההפרש שבין הסכום המגיע לתובעת בתאריך הדליקה... לבין הסכום שנתקבל לפי ערך הכסף בתאריך הדליקה" בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום קרות השריפה ועד לתשלום. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה וכנגד זאת מעלה
המערערת מספר טענות ובכללן כי לא הוכחה זכותה של המשיבה להיות מפוצה ע"י המערערת בגין הפוליסה וכן כי אין המשיבה זכאית כלל להפרשי הצמדה ולחלופין אין לחשב את ההצמדה מיום השריפה אלא ממועד מאוחר יותר. הערעור נדחה.
ב. הטענה הראשונה הינה כי לפי הפוליסה על המבוטח להודיע לחברה על הנזק ולהמציא תוך 15 יום תביעה בכתב וכאן לא קויימו תנאים אלה. התעורר ויכוח אם מכתב מסויים שנשלח מהווה תביעה עפ"י הפוליסה, אך אין צורך לפסוק בכך, שכן בנסיבות הענין זכאית המשיבה לפיצוי עפ"י הפוליסה גם אם לא הגישה למערערת תביעה נורמלית אין ספק כי נמסרה למערערת הודעה מיידית על פרוץ השריפה, וראיה לדבר כי כבר למחרת היום הגיע למקום שמאי מטעם המערערת ואסף נתונים להערכת הנזק. ברור גם שהמשיבה מסרה פרטים לשמאי לצורך קביעת ממצאיו. משהוכח כי המערערתקיבלה את כל הפרטים אין באי קיום הדרישה הצורנית של הגשת "תביעה" כדי לשחרר את המערערת מחבותה, כשלא היה במילוי הדרישה הפורמלית כדי להוסיף לה מידע הדרוש למערערת. יתירה מזו, בשלמה למשיבה את מלוא הסכום שהיא חבה בערכו הנומינלי, הביעה המערערת עצמה את דעתה כי היא רואה במשיבה כמי שמילאה, את התנאי המוקדם של מתן הודעה. אין לקבל ברצינות את טענת ב"כ המערערת כי התשלום המסתכם בסכום של 2.5 מליון לירות באותו זמן נעשה לפנים משורת הדין.
ג. אשר לטענת המערערת כי המשיבה אינה זכאית להפרשי הצמדה וריבית באשר לא טענה בכתב תביעתה ולא הוכיחה מה היה הזמן הסביר לתשלום תגמולי הביטוח או כי היה איחור בלתי מוצדק בתשלום - העקרון שיש להעריך את שווי הנכסים ביום האובדן הוכר מספר פעמים בפסיקה. כלל זה הינו פועל יוצא של הרעיון שעליו מושתת חוזה הביטוח והוא העמדת המבוטח שניזוק במצב בו עמד לפני קרות הנזק. גם אם היה על המערערת לשלם את תגמולי הביטוח תוך זמן סביר לאחר שהוגשה לה תביעה על ידי המשיבה, התגבש החוב למפרע ביום השריפה והשאלה היא אם יש להצמיד את סכום החוב מיום השריפה ועד לתשלום. על פי חוק חוזה הביטוח ותיקוניו האחרונים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום קרות מקרה הביטוח, אך על ענייננו אינו חל חוק הביטוח. השאלה היא אם ישנה הצדקה עניינית שלא לאמץ את גישת המחוקק לענין ההצמדה על מקרים עליהם לא חל החוק. המציאות הכלכלית מחייבת את שיפוי ערכו הריאלי של הנזק גם במקרים אשר כאלה ונותרה שאלה אם יש לבית המשפט מקור סמכות להורות כן.
ד. כאמור שילמה המערערת את תגמולי הביטוח ותביעתה של המשיבה הושתתה על תשלום הפרשי הצמדה וריבית. על פי הפסיקה, חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו חל המקרה שבו כבר סולק הקרן והתביעה הינה לתשלומי הצמדה בלבד. אולם במקרה כגון זה שלפנינו אין חובת ההצמדה מהווה תוספת לתנאי החוזה אלא כלולה בו. ההתחייבות שנטלה המערערת על ידי הפוליסה היא כי תשלם למשיבה "דמי נזק או תתקן כל הפסד או היזק כזה". לא בחוב קצוב שנקבע בחוזה אנו עוסקים, אלא בשיעורם של דמי נזק בלתי קצובים, אובדן רכושה של המשיבה בשריפה. משהסכימו הצדדים כי דמי הנזק שישולמו ישקפו את הנזק, אין לראות בתגמולי הביטוח בערכם הנומינלי כמבטאים את דמי הנזק האמיתיים שאותם התחייבה המערערת לשלם. הסכום המתקבל מן ההצמדה אינו כולל על כן תוספת לדמי הנזק שחבה בהם המערערת אלא הוא דמי הנזק גופם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. הוסיפוהנשיא והמשנה לנשיא. עו"ד ע. בנימיני למערערת, עו"ד א.י. שאנן למשיבה. 25.2.86).
ע.א. 216/84 - ישראל באומהקר עו"ד נגד בנק לאומי ואח'
*תביעה נגזרת של בעל מניות בבנק נגד הבנק (הערעור נדחה).
המערער רכש מניות של בנק לאומי ביום 25.11.79 והגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי שיצהיר על בטלותן של פעולות שנעשו ע"י המשיב לגבי מעמדן של
מניות מסויימות של המשיב כאשר הפעולות הללו נעשו ביום 10.3.77, היינו כשנתיים וחצי לפני שהמערער הפך לבעל מניות במשיב. המערער ציין כי בזמן הגשת התובענה היה תלמיד הפקולטה למשפטים וגילה ענין מיוחד בתחום דיני החברות. לדבריו חשב לנכון, לאחר הבחינות, לבחון "מתוך סקרנות" כיצד התיאוריה מיושמת במציאות. לכן החליט להיות חבר במשיב ולראות לראשונה במו עיניו תעודת מניה הרשומה על שמו ולאחר מכן החליט לפעול לביטול החלטות שניתנו בעבר. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף בהסתמכו על פסק דין ע.א. 180/75 (פד"י ל' (3) 225) שבו נאמר כי תביעה של בעל מניות נגד חברה "אינה יכולה להתבסס על מעשה שנעשה לפני שנעשה התובע לחבר בחברה...". הערעור נדחה.
קיימים מספר מבחנים לענין זכותו של בעל מניות להגיש תובענה באשר למעשה שנעשה לפני שרכש את המניות, אך גם לפי הגישה המרחיבה ביותר דין הערעור להדחות. המניות נרכשו ע"י המערער שלא במסגרת פעולה עיסקית בתום לב, אלא לצרכי נקיטת פעולות משפטיות לשינוי החלטות שנתקבלו ע"י המשיבים לשם סקרנות והיכרות עם תחום משפטי. ביהמ"ש רשאי לשקול כל ענין וענין הבא לפניו בגדר תביעה נגזרת עפ"י נסיבותיו ולקבוע אם טעמים של צדק מחייבים סטיה מכלל הישות הנפרדת של תאגיד או לא ולשם כך אין צורך לסווג עניינים בקטגוריות מסויימות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עוה"ד זאב ברוכשטיין ועודד רוט למשיבים. 25.2.86).
ע.פ. 778/85 - ערפא בן כמחל טהה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לשוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ושלושה אחרים קשרו קשר לגנוב רכושו של חלפן כספים ובמסגרת זו החליטו לגנוב משאית, להתנגש במכוניתו של החלפן כשיסע לביתו וכאשר הלה יצא מהרכב יגנבו את כספו. המשאית נגנבה אך אחד הקושרים שנהג ברכב חזר בו ברגע האחרון מכוונת ההתנגשות. המערער וחבריו הועמדו לדין בעבירות של קשירת קשר לבצע שוד ועשיית שימוש ברכב ללא רשות, המערער הודה בעובדות שיוחסו לו, אך טען שהקשר היה לביצוע עבירת גניבה ועשיית שימוש ברכב ללא רשות. הוא הורשע ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ותשלום קנס של מליון שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות של המערער ואולם המעשים שהורשע בהם המערער ובמיוחד קשירת קשר לבצע שוד תוך כדי גרימת תאונת דרכים הם מעשים חמורים מאוד ומחייבים ענישה מרתיעה ומוחשית. המערער הוא שהיה היוזם והוא שגרר את האחרים למעשה ורק בגלל רתיעתו של אחר מגרימת התאונה ניצל המערער מהרשעה במעשה חמור פי כמה. בכל הנסיבות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד שניידשר למערער, עו"ד נחליאלי למשיבה. 26.2.86).
ע.פ. 721/85 - מדינת ישראל נגד עליל ריאו ואח'
*סרוב לדחות משפט כדי לאפשר הבאת עד תביעה (הערעור נתקבל).
בפני ביהמ"ש המחוזי התנהל הליך נגד המשיבים ובין היתר הואשמו השניים בעבירות סמים. ששה עדי תביעה צויינו בכתב האישום ושניים מהם היו עדים מרכזיים שעדותם עשוייה היתה להכריע את הכף. אחד העדים העיד והוגדר כעד מדינה שהיה שותף לעבירות והעד האחר (עמר) לא התייצב למסור עדות למרות שקיבל הזמנה וגם צו הבאה נגדו לא הואיל שכן המשטרה לא הצליחה לאתרו. התביעה ביקשה את דחיית הדיון פעם ועוד פעם וגם נענתה עד שהשופט החליט שלא לדחות עוד את המשפט בשל התמשכות הדיון, בעוד המשיבים מוחזקים במעצר עד תום ההליכים. לפיכך סיימה התביעה את הבאת עדיה וגם ההגנה השלימה את הבאת העדויות והדיון נקבע לשמיעת הסיכומים. יומיים לפני המועד שנקבע לשמיעת הסכומים אותר העד עמר
ונוצרה אפשרות להשמיע את עדותו. ביהמ"ש נתבקש להרשות בשלב זה זימון עד התביעה למתן עדות ולחכות עם שמיעת הסיכומים אך בקשת התביעה נדחתה מאותם נימוקים שסורבה בקשת התביעה לדחייה קודמת. הערעור נתקבל.
בקשת התביעה מעוגנת היתה בסעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי והיא גם תואמת את הפסיקה של ביהמ"ש העליון. משסירב השופט לדחות את הדיון נשמעו הסיכומים וניתן פס"ד המזכה את המשיבים מעבירות הסמים ומרשיעם בעבירות אחרות שעברו. טענת המדינה היא שאפשר והזיכוי לא היה מתקיים אילו נשמעה עדותו של העד עמר בטרם הושלם הדיון. אכן, ההתרשמות היא כי עדותו של עד זה היא עדות חשובה במשפט ויתכן שיכלה להכריע את הכף אילו היתה זוכה לאמונו של ביהמ"ש. בנסיבות אלה מיצוי הדין מחייב זימונו של העד להשמעת דבריו בטרם יוכרע הדין. זהו מקרה מובהק שראוי כי ייעשה בו שמוש בסעיף 167 הנ"ל. לפיכך בוטל הזיכוי והתיק הוחזר לשופט שישמע את העד עמר.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' נאווה בן אור למערערת, עו"ד פ. שלו למשיבים. 27.2.86).
ע.פ. 555+606/85 - משה מזרחי ואח' נגד מדינת ישראל
*סחר בסמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המשטרה הציבה מארב ליד דירתו של המערער השלישי (סלאם סלאם) בחשדה כי הבית משמש תחנה לממכר סמים. לאחר ששוטרים הבחינו באנשים הבאים לדירה ומקבלים לידם דבר כלשהו מבעד לחלון חדר השרותים ולאחר ששמעו את הבאים קוראים בשמו של סאלם ובשמו של המערער השני (יוסף) החליטו להכנס לדירה. בתוך הדירה גילו על שולחן 57 מנות הרואין וכלים לחלוקת סמים ולאריזתם. בחדר היו שלושת המערערים כשהמערער מזרחי היה ליד דלת הכניסה וכאשר נכנסו השוטרים ניסה להמלט לחלק הפנימי של הדירה. שני המערערים האחרים ישבו בקרבת הסמים. על יסוד עובדות אלה הואשמו השלושה בסחר ובהחזקת סמים וביהמ"ש המחוזי הרשיע את סאלם ויוסף בשתי העבירות שיוחסו להם ואילו מזרחי זוכה מעבירה של סחר בסמים והורשע רק בהחזקת סמים. סאלם נדון לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, יוסף נדון לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והופעל מאסר על תנאי של 15 חודשים כשמחציתו חופף ומחציתו מצטבר ואילו מזרחי נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על הכרעת הדין ועל חומרת העונש נדחו.
סאלם הודה שהסם היה שלו אך לטענתו הוא נרקומן והחזיק את כל המנות לצורך עצמי. גירסה זו אינה הגיונית ובדין לא נתקבלה. לא רק שהסם היה ארוז במנות כדרך שבה הוא מסופק לצרכנים וסאלם ויוסף היו עסוקים באריזת מנות, אלא שהיו בפני ביהמ"ש ראיות מהימנות שאנשים הגיעו לבית וקראו בשם שני מערערים אלה וברוב המקרים נמסר לקונים מבעד לחלון דבר כלשהו בדרך המעוררת חשד. כשקושרים את הדברים ונשרפים ראיה נסיבתית אחת לשניה וכשהסברי המערערים לא נמצאו אמינים הרי בדין הורשעו בסחר בסמים. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד זילברשטיין למזרחי, עו"ד קדרי ליוסף סעדו, עו"ד לויט לסאלם אבו לבן, עו"ד נחליאלי למשיבה. 26.2.86).
ע.א. 181/84 - אשר יזדי נגד דביוב יעקב ואח'
*העדפת ראיות במחלוקת אם שולם תשלום מסויים בחוזה למכירת דירה (הערעור נדחה).
בין המערער למשיבים נחתם הסכם שלפיו התחייב המערער למכור למשיבים את דירתו ועל פי ההסכם היה על המשיבים לשלם את תמורת הדירה בשלשה תשלומים: תשלום אחד ששולם לפני חתימת ההסכם, תשלום שני בספטמבר 1981 ותשלום שלישי באוקטובר. התשלום הראשון שולם כאמור, התשלום השלישי הופקד בידי
עורך דין מנחם כהן והמחלוקת היא אם שולם התשלום השני כטענת המשיבים או לא שולם כטענת המערער. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גרסת המשיבים ששילמו את התשלום השני ולכן קבע כי הם זכאים להרשם כבעלי הדירה והמערער חוייב בתשלום פיצויים מוסכמים בשל הפרת החוזה. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהוא משוכנע שאמת בפי התובעים (המשיבים) וכי יש לדחות את גירסת המערער כדברי שקר גס. למסקנה זו הגיע השופט עפ"י עדויות שהיו לפניו ולאחר שסמך ידו על עדותו של עו"ד כהן כי פנה למערער בשם המשיבים שימלא אחר ההסכם ויעביר את הדירה על שמם והמערער לא טען כי התשלום השני לא שולם לו אלא דרש כי עו"ד כהן ישלם לו תחילה את התשלום השלישי שהופקד בידיו. מדובר בממצאים עובדתיים שאין יסוד להתערב בהם.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. פישמן למערער, עו"ד א. שלקוביץ למשיבים. 9.2.86).
ע.פ. 589/85 - שמעון כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
תוך ריצוי מאסר בפועל על עבירות למיניהן, בהן עבירת שוד, תקף המערער את אחד הכלאים ועל מעשה זה נדון לשנה מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל מצטבר למאסר שהמערער ריצה. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענת המערער היא שדי במאסר על תנאי כדי להרתיעו, אך אין כל הצדקה להתערב במידת העונש. תקיפת כלאי והפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו הם מעשים שיש לגזור עליהם עונש הולם וכזה הוא העונש שהושת על רקע נסיבות המקרה ועברו של המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 27.1.86).
ע.פ. 626/85 - משה עבדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער כיהן כמנהל חברת החשמל באזור טבריה וזייף אישורים לחיבור בתים לחשמל, שניתנו כביכול ע"י ועדות לתכנון ולבניה, כאשר בפועל הבקשות הללו סורבו. הוא עשה כן בתשעה מקרים תמורת קבלת שוחד ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי וקנס של שני מליון שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. עדי אופי דברו בשבחו של המערער כעובד מסור ויעיל, אך עובדות אלה נשקלו ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין בהן כדי להצדיק הפחתה בעונש אשר לאור חומרת המעשים אינו חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יוספסון למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 27.1.86).
ב.ש. 28/86 - צבי בר לב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הונאה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הוא מנהל חשבונות והוגש נגדו אישום המייחס לו חמשה אישומים של עבירות הונאה חמורות שיש בהן מעילה באימון כלפי לקוחותיו וגניבת סכומים גדולים המסתכמים בלמעלה מ- 80 אלף שקלים חדשים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
אין טענה בפי ב"כ המדינה כי המערער חשוד שישבש הליכי משפט או הדחה בחקירה וכיוצא באלה גורמים המצדיקים מעצר עד תום ההליכים. הנימוק לבקשת המעצר אינו אלא חומרת העבירה בלבד. כבר משום כך המסקנה צריכה להיות שיש לשחרר את העורר ממעצרו. העורר לא הורשע בדין והוא בחזקת זכאי ואין ביהמ"ש רשאי לשלול חרותו על סמך חומרת העבירה בלבד. זאת ועוד, העורר חולה לב ועבר התקף לב ורוב הזמן מאז מעצרו הוא מאושפז בבית חולים. זהו נימוק נוסף לשחררו ממעצרו על אתר. כמו כן הוא כבר בא לכלל הסדר עם עיקר נושיו. רצוי היה שהפרקליטות במקרה כגון דא לא תבקש
מעצרו של אדם עד תום ההליכים. הכל מצווים על שמירת זכות יסוד של חרות האדם ומכל שכן במקרה כגון זה שבפנינו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גלעד למבקש, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 27.1.86).
ב.ש. 49/86 - מדינת ישראל נגד פנחס שושן ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (התפרצות וגניבה) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה לגבי המשיב הראשון נתקבלה).
המדינה ביקשה להאריך מעצרם של שני המשיבים מעבר לתקופה של שנה עפ"י הוראות סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. השניים מואשמים בעבירות של התפרצות לבנין וגניבת כלי פריצה ותכשיטים יקרי ערך ושמוש ברכב לשם ביצוע פשע. הם נעצרו עד תום ההליכים וביום 25.1.86 מסתיימת תקופה של שנה למעצרם בעקבות אותה החלטה. באשר למשיב השני - הוא בינתיים הודה באשמתו והורשע בדין וביהמ"ש ביקש דו"ח של שירות המבחן ויש להניח שגזר דין ינתן כבר בסוף חודש ינואר. אי לכך הוחלט על הארכת מעצרו עד ליום 10.2.86. באשר למשיב הראשון - הלה מכחיש את אשמתו ומשפטו טרם הסתיים. הוא טוען כי הוא חף מפשע וכי אין הצדקה להחזיקו במעצר מעבר לשנה שהיא התקופה המקסימאלית בה מותר עפ"י החוק להחזיק במעצר אדם שטרם הורשע בדין. לטענתו אין העבירות המיוחסות לו מגיעות לדרגת החומרה אשר בעטיה רשאי ביהמ"ש לראות במקרהו חריג המחייב או מצדיק מעצרו לפרק זמן העולה על תקופת השנה. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
אכן, ישנו אינטרס ציבורי רב ערך בדאגה לוודא כי חירותו של אדם, אף אם חשוד הוא בביצוע עבירות פליליות, לא תישלל מעבר לתקופה שהמחוקק קבע אותה בתור תקופה סבירה. חשוב הוא שהוראת חוק זו לא תיהפך לאות מתה ושביהמ"ש לא יסטה ממנה בקלות וכדבר שבשיגרה, כל אימת שהתביעה וביהמ"ש של הערכאה הראשונה נתקלים בקושי לסיים את המשפט תוך תקופת השנה. עם זאת לא ניתן לקבוע בנושא זה קריטריונים נוקשים וקבועים. כל מקרה תלוי בנסיבותיו המיוחדות כאשר ביהמ"ש יתן משקל להיבטים השונים. במקרה שלפנינו מן הדין להעתר לבקשת המדינה לאור משקלם המצטבר של השיקולים הבאים: אמנם מדובר בעבירות של התפרצות וגניבה שלא בכל מקרה יצדיקו הארכת מעצר מעבר לתקופת השנה, אך נודעת חומרה רבה לנסיבות העבירות המיוחסות למשיב כאשר בהתפרצות אחת נגנבו כלי פריצה ולאחר מכן בוצעה ההתפרצות העיקרית בצורה מתוחכמת תוך שימוש במכשירי קידוח ובעקבות הפריצות נגנב רכוש יקר בעל ערך של מליוני שקלים; המשיב הינו בעל עבר פלילי חמור ומגוון שבילה שנים ארוכות בבית הסוהר; בין ההרשעות הקודמות גם בריחה ממעצר חוקי וקיים חשש כי הוא עלול שלא להתייצב להמשך משפטו; יש בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגד המשיב; המשפט כבר עומד בפני סיומו כאשר התביעה כבר הגישה את סיכומיה ורק המשיב צריך עדיין להשמיע טענות הסיכום שלו; המשפט לא השתהה עכב הזנחה ובשל בקשות יזומות של התביעה, אלא בעיקר בשל מורכבות המשפט ועקב בקשות מרובות מסוגים שונים מטעם ההגנה. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד לוי למבקשת, המשיבים לעצמם. 24.1.86).
ב.ש. 62/86 - מועדי סלים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בגרימת חבלה חמורה לאשתו כאשר תוך התקף של כעס הנחית מכה במוט על ידה השמאלית של האשה וגרם לשבר בזרועה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. הסניגור טוען כי היתה זו תקרית חד פעמית ואין חשש שמקרים כאלה יישנו. בני הזוג נשואים משנת 1968 ולהם שמונה ילדים ומעולם לא הוגשו תלונות נגד העורר על שימוש באלימות נגד בני משפחתו. האשה המתלוננת אף הגישה תצהיר בו ביקשה שחרור
בעלה. לא בלי היסוסים הוחלט להעתר לערר. לכאורה עולה מכתב האישום שהיתה כאן תגובה ספונטאנית מצד העורר ושאין מדובר באדם אשר נוהג להשתמש באלימות כלפי אשתו. יחד עם זאת הוטלו על המערער הגבלות שונות ובכלל זה שלא יימצא בכפר בו נמצאת אשתו וכיוצא באלה הגבלות.
(בפני: השופט בך. עו"ד סאלה ז'אד לעורר, עו"ד י. כהן למשיבה. 20.1.86).
ב.ש. 17/86 - אלפיתא אגודה שיתופית נגד ג'ורג' שוקייר
*הארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת משכה שיק לפקודת המשיב, לא כיבדה את השיק והלה הגיש את השיק לביצוע. המבקשת הגישה התנגדות לביצוע בטענה של כשלון תמורה ובימ"ש השלום החליט ביום 29.7.84 כי לא היה כשלון תמורה מלא ולפיכך דחה את ההתנגדות. הלכה פסוקה היא שהחלטה הדוחה התנגדות לביצוע שטר הינה "פסק דין" שכן היא מסיימת את הדיון במחלוקת ומשום כך היא נתונה לערעור בזכות. ב"כ המבקשת אכן הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש דחה את הערעור בסברו כי מדובר ב"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור. לדברי ב"כ המבקשת אמרו לו שופטי ביהמ"ש המחוזי כי בעקבות דחיית ההתנגדות לביצוע השיק עליו לחכות לקבלת פסק דין ואז יוכל לערער בזכות. ב"כ המבקשת המתין לקבלת "פסק דין" הדוחה את ההתנגדות לביצוע השטר. חלפו חודשים והמשיב המשיך בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת. באוגוסט 1985 פנתה המבקשת להוצאה לפועל וביקשה לעכב את ההליכים בטענה שיש צורך בקבלת פסק דין אך ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה. אז הגישה. המבקשת לביהמ"ש העליון בקשה לרשות לערער על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי וכן בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי קבוע בחיקוק. ב"כ המבקשת טוען כי היתה טעות בכך שלא הוגשה בקשת רשות ערעור כתוצאה מהעדת ביהמ"ש המחוזי ויש לראות בכך טעם מיוחד לענין הארכת מועדים. הלכה פסוקה היא כי טעות של צד או של עורך דין אינה מהווה, כשלעצמה, טעם מיוחד להארכת מועד. אמנם נפסק כי טעות של עורך דין שנגרמה ע"י טעות של ביהמ"ש מהווה טעם מיוחד, אולם בענייננו ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בנימוק שמדובר בהחלטה אחרת ותו לא. ספק אם מחוץ לזה נאמרו דברים כלשהם ע"י השופטים, ומכל מקום לא ברור מה נאמר, וגם אם נאמר לב"כ המבקשת שעליו להמתין לפסק דין נאמרו הדברים מחוץ לגדר הדיון ולא ניתן להסתמך עליהם, לא כהחלטה של ביהמ"ש ולא כמקור להטעיית המבקשת.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מ. עמוס למבקשת, עו"ד א. סאדר למשיב. 12.2.86) .
ב.ש. 33/86 - יום טוב דניאלוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה בעיקרו).
העורר הואשם בעבירת הדחה בחקירה בכך שאיים על המתלונן שידקור אותו אם לא ישנה הודעתו שמסר בחקירה. הוא עצור מאז 14.10.85 כאשר כתב האישום הוגש ביום 20.10.85. משפטו קבוע להוכחות ליום 13.3.86. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה תוך התניות מסויימות.
העבירה של הדחה בחקירה, בפרט שמדובר באיום של פגיעה גופנית, מעצם טבעה מעוררת חשש שאם הנאשם יתהלך חופשי עלול הוא לממש איומו. מאידך, העובדה שהעורר עצור מאז אוקטובר 1985 ועד למשפטו יעברו כחמשה חדשים תמימים אין להשלים עמה. לולא שמדובר בחשש של פגיעה גופנית במתלונן היה מקום לשחררו לאלתר. התובע הציע שמיד עם תחילת המשפט תשמע עדות המתלונן. במצב זה נדחה הערר ומעצרו של העורר הוארך עד ליום 14.3.86. בתאריך זה ישוחרר העורר ממעצרו
אלא אם כן יורשע וייגזר דינו למאסר או תינתן כל החלטה אחרת ע"י ביהמ"ש שישמע את המשפט לגופו.
(בפני: השופט אלון. העורר לעצמו, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 7.2.86).
ב.ש. 103/86 - מזעקי חוני נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לדחיית ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בשתי עבירות שעניין מכירת נשק לסוכן משטרה ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. עד למתן גזר הדין היה המבקש משוחרר בערבות ולאחר גזר הדין ניתנה לו ארכה של שלושים יום לתחילת ריצוי המאסר. הוא ביקש לעכב את ביצוע גזר הדין עד לאחר שמיעת הערעור שהגיש על הרשעתו ועל חומרת העונש ונימוקיו עמו כי הוא עובד כ- 4 חודשים באופן סדיר ומאסרו יפגע במקור פרנסתו אם יזכה בערעורו. כמו כן נטען כי המבקש איננו בעל עבר פלילי וכן צויינו נסיבותיו המשפחתיות. הבקשה נדחתה. אין המקרה חורג מכל מקרה אחר בו נאשם מערער לביהמ"ש העליון על הרשעתו ועל מידת העונש. הכלל הוא כי משנגזר דינו של נאשם אין הגשת הערעור כשלעצמה מצדיקה את עיכוב בצוע גזר הדין אלא אם כן קיימות נסיבות יוצאות דופן וכאלה אינן קיימות כאן.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד שפציר למבקש, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 9.2.86).
ב.ש. 106/86 - סלומון מנשירוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד קשיש שהסתיים במותו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
במהלך שוד אלים בביתו של קשיש קופחו חייו של הקשיש בידי השודדים. העורר שהסיע את השודדים למקום הואשם בעבירת השוד ובסיוע לאחר מעשה לרוצחים וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. טענת העורר היא שאין ראיה המצביע על כך כי ידע שיבוצע שוד וכל ידיעתו התבטאה בכך כי תבוצע גניבה מדירת הקשיש ע"י השניים שהסיע במכוניתו. הערר נדחה. גם אם נניח כי חומר החקירה אינו מצביע על כך שהקשר שנקשר היה לביצוע שוד דווקא, הרי גם לטענת העורר ישנן ראיות לכאורה שמדובר בתכנון להתפרץ לביתו של הקשיש ולגנוב דולרים. הנסיבות שמדובר בהן אינן של התפרצות רגילה שחומרתה אף היא רבה, אלא מדובר בהתפרצות לביתו של אדם קשיש כדי להותירו נקי מרכושו. חומרת מעשה כזה, כשאליה מתלווית העובדה כי העורר קיבל חלק מן השלל, מצדיקה את המעצר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד עמוס לעורר, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 13.2.86).
ב.ש. 115/86 - מדינת ישראל נגד דוד מיכלאשווילי
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בכך שמכר לסוכן משטרה שני רימוני רסס וכן הרואין. בשעתו נעצר העורר עד תום ההליכים וכשנסתיימה שמיעת הראיות עתר המשיב לשחררו בערבות והבקשה נתקבלה. השופט נימק את השחרור בכך כי "השיקולים שהיו קיימים בפני ביהמ"ש אשר הורה לעצור את הנאשם, חלקם אינם קיימים יותר ואינני סבור שיש היום חשש להימלטות מן הדין או להשפעה על עדים... הנאשם אינו מהווה כיום סכנה לציבור...". הערר נתקבל.
עיון בהחלטה בדבר מעצר המשיב עד תום ההליכים מעלה כי לא החשש להימלטות מן הדין או להשפעה על עדים הוא שהדריך את ביהמ"ש. הטעם למעצר היה כי מדובר בהחזקת רימונים שיכולים לגרום לנזק חמור ובקשר של המשיב למקורות אספקה של דברים מסוג זה. הנימוק שהמשיב מסוכן לציבור עדיין שריר וקיים והוא לא בטל רק מן הטעם כי בינתיים נסתיימה שמיעת הראיות. על כל אלה יש להוסיף כי המשיב הודה בהחזקה ובשימוש בסם והודייה זו לבדה תאפשר להפעיל עונש מאסר על תנאי של 9 חודשים התלוי ועומד נגדו. לפיכך וכשהכרעת הדין תנתן ממילא תוך זמן קצר, אין הצדקה לשחרורו של המשיב.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד רומנוב למבקשת, המשיב לעצמו. 11.2.86).
בר"ע 535/85 - משיח שם טוב ואח' נגד אריה צוק, עו"ד מנהל העזבון ואח'
*מכירת נכס של עזבון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
כעולה מתשובתם של שלושת המשיבים, מכירת הנכס שבעזבון היא הדרך הראויה על פיה יש לפעול במקרה דנן ויש לבכרה על פני רישומו של הנכס על שם כל היורשים. גישה זו נכונה היא. מדובר ב- 30 יורשים, לחלקם רסיסי זכויות בנכס, וחלקם אף לא אותרו. עקב כך עלול רישום הנכס להביא להקפאת המצב הקיים ולהזנחת הטיפול בנכס. הרישום גם עשוי להביא לכך שבמידה וחלק מן היורשים יבקשו לממש זכויותיהם בנכס, יזקקו לפנות להליך של פירוק השיתוף שיארך זמן רב ויחייב הוצאות מרובות. מנוסחו של סעיף 113 לחוק הירושה עולה כי מכירת הנכס היא הפתרון הראוי במקרה הנדון. לפיכך הוחלט על ביטול ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי והשבת הדיון אליו לחידוש הליכי מכירת הנכס.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. איתן למבקשים, עוה"ד א. צוק מ. קליבץ וש. קסירר למשיבים. 7.1.86).
בר"ע 15/86 - חוות רונית בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*היתר בניה בשינויים במבנה (הבקשה נדחתה).
בתוככי מבנה פלוני המשמש כאורווה נבנה קיר חוצץ היוצר הפרדה ממשית מן המסד ועד הטפחות לאורך קו פלוני. השאלה שהתעוררה היתה אם היה דרוש לשם כך היתר בניה. סעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה קובע כי פטורה מהיתר כל בניה המתבטאת בהקמה, בהריסה, בהוספה או בתקון שאינם עולים אלא לכדי שינוי פנימי בדירה. "שינוי פנימי" ו- "דירה" מוגדרים "שינוי פנימי - שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין... אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה או את מספרן של יחידות הדיור; דירה - חדר או תא... שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר". הערכאות דלמטה קבעו כי באורווה שבתוכה הוקם הקיר היו יותר מיחידה שלמה ונפרדת אחת והשטחים של יחידות אלו שונו, בין היתר, על ידי הקמת הקיר. מכאן כי המחלוקת הוכרעה על יסוד הקביעה כי האורווה אינה יחידה שלמה ובלתי נפרדת אחת. כן הסתבר כי השטח של יחידה אחת שונה ע"י הקמת הקיר ואף זה אינו אלא ממצא עובדתי אשר לגביו אין מעניקים רשות ערעור. לפיכך נדחתה הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. גרנות למבקשים, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 29.1.86).
בר"ע 225/85 + ב.ש. 539/85 - חברת המזרחי לפיתוח קרקעות בע"מ ואח' נגד עבידאת חסן אחמד ואח'
*ב.ש.539/85) - טענת בעלות על קרקע המוחזקת בידי אחרים (הבקשה נדחתה).
המשיבים מחזיקים בחלקת קרקע והמבקשים טענו כי הם הבעלים החוקיים של החלקה. טענה זו הוכחשה ע"י המשיבים שטענו כי החלקה שלגביה טוענים המבקשים כי להם הבעלות עליה איננה החלקה שבה הם מחזיקים. בימ"ש השלום קבע כי לא הוכח שהקרקע עליה יושבים המשיבים היא הקרקע אותה רכשו המבקשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים והבקשה לרשות ערעור נשמעה בהרכב של שלושה ונדחתה. החלטתו של שופט השלום היתה עובדתית במהותה, היינו לא הובאו ראיות להנחת דעתו בדבר זהותה של הקרקע שהמבקשים טוענים לבעלות עליה. ערעורם של המערערים בענין זה הוא כולו עובדתי ועל כן, עפ"י המדיניות לענין מתן רשות ערעור לדיון שלישי במחלוקת אין לתת במקרה כזה רשות ערעור. ב"כ המבקשים ביקש מביהמ"ש המחוזי להביא ראיות נוספות וביהמ"ש דחה את בקשתו וגם הבקשה לרשות ערעור בענין זה נדחתה. אין בימ"ש שלערעור מרשה הבאת ראיות שניתן היה להביאן בערכאה דלמטה ואין ביהמ"ש העליון מתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי, שישב בערעור, אם לאפשר הבאת ראיות נוספות ואם לאו. בימ"ש שלערעור מחמיר בהתרת הבאתן של ראיות נוספות בשלב של ערעור ותמיד נבדקת התנהגותו של המבקש בענין זה
והנסיבות לאי הבאת הראיות במקומן ובשעתן. על המבקש להראות כי ראיות אלה לא הוצגו בנסיבות שאינן תלויות בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד מ. עליאש למערערים, עו"ד א. חורי למשיבים. 5.2.86).
בר"ע 695/85 - עזבון יצחק מורטנפלד ז"ל נגד יאיר השרון בע"מ ואח'[פ"ד מ (1) 337]*התיישנות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). ביסוד כל תביעה מונחת עילת תובענה ומירוץ ההתיישנות מתחיל מיום בו נולדה העילה. אשר לסעדים הנובעים מעילה פלונית, יש כרגיל לבקש את כולן במסגרת אותה תובענה, אלא אם כן נתקבל היתר לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי לפצל בין הסעדים. כאשר ניתן ההיתר, כמו במקרה שבפנינו, כי אז עצם התובענה המתבררת על סמך עילת התביעה מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. כל שהתברר בתביעה שהתקבלה בענייננו - סילוק יד - היה למעשה בגדר שלב הכרחי לקביעה אם מגיע לתובע שכר ראוי או לאו. לפיכך ברור שהזמן לא בוזבז על דיון שאין לו שייכות לסעד האמור. לפנינו עילה אחת ויחידה והפיצול עפ"י ההיתר היה בקשר לסעדים הנובעים מן העילה. יש להתעלם במניין ההתיישנות מהתקופה שהחלה בהגשת התביעה לסילוק יד ונסתיימה בפסק הדין. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשם דיון בתביעה לעיצומה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נתן לם למבקש, עו"ד אביגביש למשיבים. 12.2.86).
ע.פ. 635/85 - סאטלם זנון ואח' נגד מדינת ישראל
*חילוט רכב שהובילו בו סמים (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירות סמים ונדונו לתקופות מאסר שונות והמערער השני שוחרר בינתיים מהמאסר. המערער הראשון נדון לשנתים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. במעמד מתן גזר הדין לא חולט הרכב שבו בוצעה הובלת 6.5 ק"ג חשיש נשוא ההרשעה, אך התביעה עתרה במועד מאוחר יותר לחילוט הרכב וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערעור על חומרת העונש באשר למערער הראשון ועל חילוט הרכב נדחה. לענין תקופת המאסר - מדובר בכמות גדולה של סמים והעונש שהוטל אינו חורג מרמת הענישה המקובלת. לענין חילוט המכונית נטענו שתי טענות: ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לחלט את המכונית לפי בקשה שהוגשה זמן רב לאחר גזר דינם של המערערים; כי בנסיבות הענין לא היה מקום להורות על החילוט. שתי טענות אלה אין לקבל. באשר לטענה הראשונה - ביהמ"ש יכול לדון בבקשת התביעה לחלט רכב שהשתמשו בו להובלת סמים גם לאחר מתן גזר הדין. אשר לשימוש בשיקול דעת ביהמ"ש- בהתחשב בנסיבות העבירה ובהובלת כמות של חשיש במכונית אין עילה להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד, לוין, בך. עו"ד קאזיס למערערים, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 16.2.86).
ע.פ. 83/86 - משה צוברטרו נגד מדינת ישראל
*פסילת שופט (בקשה לפסילת הרכב בימ"ש - הבקשה נדחתה).
העורר זוכה בבימ"ש השלום בשל אי הופעת עד התביעה והמדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי. בטרם יחליט בערעור הנדון ביקש העורר מההרכב לפסול עצמו שכן באותו יום נתן ההרכב החלטה בענין דומה ובו נתקבל ערעור המדינה. ההרכב דחה את בקשת הפסילה והערעור על כך נדחה. העורר טוען כי יש משוא פנים הנובע מעצם החלטת ההרכב בענין דומה שהיה בפניו, ואולם שופט המביע דעתו המשפטית העקרונית במשפט פלוני אינו פסול מלשבת במשפט אלמוני שבו מתעוררת בעיה עקרונית זהה. זהו תפקידו של ביהמ"ש לקבוע את הדין, ולא פעם הוא קובע עמדה זהה באשר לדין בנסיבות משתנות. במשפט הקודם לא הביע ההרכב עמדה ביחס למשפטו של העורר ומכיון שכך אין כל יסוד לפסילת ההרכב.
(בפני: השופט ברק, העורר לעצמו. 14.2,86).