ע.א. 676/85 - מילדר קרקעות בע"מ נגד ניצה קלו ואח'
*תיקון כתב ערעור(בקשה לתיקון ערעור שכנגד - הבקשה נדחתה).
א. בביהמ"ש המחוזי התנהלה תביעתם של דיירים נגד חברה קבלנית שבנתה בנייני מגורים ושלושה מבעלי החברה. בית המשפט המחוזי חייב את החברה לשלם לחלק מן הדיירים פיצוי כספי מסויים ולבצע עבודות מסויימות ועל פסק דין זה ערערה החברה. בית המשפט דחה את התביעה נגד מנהלי החברה. החברה הקבלנית הגישה ערעור שאליו צורפו המנהלים כמשיבים פורמליים ואילו הדיירים הגישו ערעור שכנגד לגבי חלקים בתביעותיהם שנדחו על ידי בית המשפט המחוזי, אך לא על כך שהתביעה נגד המנהלים נדחתה. לאחר הגשת הערעור שכנגד פנו הדיירים וביקשו לתקן את כתב הערעור על ידי הוספת סעיף שלפיו הם מערערים על כך שהמנהלים לא חוייבו אישית בכל החיובים יחד ולחוד עם החברה. בקשה זו הובאה בפני הרשם וניתנה בה החלטה כמבוקש על פי צד אחד. החברה ביקשה לבטל החלטה זו ובקשתה נתקבלה.
ב. החלטה על פי צד אחד ניתנת לביטול על פי בקשת הצד שכנגד ולמעשה בקשת הביטול כמוה כעיון מחדש בבקשה המקורית. בבקשת הדיירים לתקן את הודעת הערעור שכנגד נטען שלאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתנה החלטה המתקנת טעות קולמוס ולפיכך, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, נחשב המועד להגשת ערעור לפי מועד מתן ההחלטה המתוקנת, ובקשת הדיירים לתקן את הערעור שכנגד הוגשה בתוך אותו מועד, כך שהתיקון המבוקש הוא בזכות. בתגובה לכך טוענת החברה שתיקון טעות הקולמוס אין לו ולא כלום עם התיקון המבוקש בהודעת הערעור שכנגד, ולא יתכן שתיקון טעות בפסק הדין יאפשר הרחבת יריעת הערעור ללא קשר לתיקון. הטענות של הקבלן ושל הדיירים נדחו. סעיף 81 לחוק בתי המשפט מאפשר לביהמ"ש לתקן טעות בפסק הדין הוא קובע גם כי אם "תוקנו פסק דין... יראו לענין ערעור את מועד החלטת התיקוןכמועד מתן פסה"ד...". משמע כל תיקון בפסק דין לפי סעיף 81 לחוק מתחיל מחדש את מנין תקופת הערעור ואין כל הגבלה לתכנו של התיקון או לקשר בינו ובין נימוק הערעור.ברם, המצב שונה כאשר החלטת התיקון ניתנה לאחר שהוגש הערעור שכנגד. סעיף 81 לחוק נועד להאריך את המועד להגשת ערעור בטרם זה הוגש, אך הוא לא נועד לאפשר לתקן, כענין שבזכות, כתב ערעור התלוי ועומד כבר. משהוגש ערעור וערעור שכנגד חדל להיות רלוונטי המועד הנובע מהוראת סעיף 81 לחוק ואם מבקש צד לתקן את הודעת הערעור הרי שדה ההתמודדות הנכון הוא בקשה להוספת נימוק ערעור לפי תקנה 415 או לתיקון כתב ערעור לפי תקנה 417 על המגבלות הכרוכות בהן.
ג. נטען בבקשת הדיירים כי נימוק הערעור נשמט באקראי והוספתו לא תביא לכל השהייה או עיכוב בדיון בערעור. אכן, נימוק זה הוא שיקול נכבד שכן בבקשה להוספת נימוק ערעור יש להקפיד על כך שהצד שכנגד לא יופתע ויוכל להתכונן ולהשיב לטעון החדש, ואולם בעוכרי הדיירים עומדת טענת החברה שלא ניתן לכלול במסגרת ערעור שכנגד את הנימוק שהוספתו מבוקשת. הערעור הראשי הוגש ע"י החברה בעניינים בהם פסק ביהמ"ש המחוזי לחובתה ולא הוגש ערעור ע"י המנהלים. ערעור שכנגד אינו ערעור לכל דבר ודינו כדין ערעור רק לצורך אותו ענין שהוא נושא הערעור ורק כלפי המערער עצמו. אם ביקשו הדיירים לתקוף את הימנעות ביהמ"ש המחוזי מחיובם האישי של המנהלים, עליהם היה להגיש ערעור נפרד, שהרי ענין זה הוא מחוץ לגדר הערעור שהגישה החברה ובהעדר ערעור לגביו לא ניתן להגיש ערעור שכנגד. ב"כ הדיירים ביקש לראות בקשתו כבקשה להארכת המועד להגשת ערעור, אך לכך לא ניתן להענות שכן ענין זה מצריך הגשת בקשה מיוחדת ומנומקת.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' אייזן למערערת, עו"ד יבלונסקי למשיבים. 5.5.86).
ע.פ. 551/83 - רזי שבו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות רצח(הערעור נדחה).
א. ביום 20.7.82 בא המערער לדירתו כשהוא מביא עמו אקדח ששרת אותו בעבודתו כשומר וירה בבנו שלוש יריות כשהבן ישן. הוא גרם למות בנו והורשע בעבירה של רצח. טענת הסניגור היא כי יש להחליף את סעיף ההרשעה מרצח להריגה. הערעור נדחה.
ב. הסניגור העלה את הטרגדיה שפקדה את המערער אשר היו לו יחסים מעורערים עם בנו, הותקף על ידי הבן בצורה קשה ואכזרית כשהיה ישן וגורש מהבית כאשר האשה תומכת בבן ונאלץ לישון לא אחת בגן ציבורי. לטענת הסניגור, המשקעים המצטברים, על רקע האישיות המעורערת של המערער, מנעו ממנו גיבוש כוונה ולמעשה הביאו לידי כך שעשה מעשה מבלי שיכול היה לתת לעצמו דין וחשבון ולהיות אחראי למעשיו. טענה זו אין לה יסוד בעובדות שכן המערער עמד בבדיקה פסיכיאטרית והמסקנה היתה שהמערער יכול היה לגבש כוונה והיה אחראי למעשיו.
ג. טוען הסניגור כי אפילו כך, הרי הנסיבות מלמדות על משבר שפקד את המערער והמעשה בוצע בלחץ של נסיבות שמן הראוי שיביאו את המקרה לגדר אחריות מופחתת. ברם, הדין הישראלי אינו מכיר בדרגת אחריות כזו וכל עוד המחוקק לא ימצא לראוי לקבוע בחוק דרגת אחריות כזו, על ביהמ"ש לבחון את המעשה עפ"י נסיבותיו בגדר דרגות החומרה הקיימות, דהיינו אם מדובר בגרימת מוות המהווה מעשה רצח או מדובר בגרימת מוות בגדר הריגה. בענייננו מצא ביהמ"ש שנתמלאו כל הרכיבים הנדרשים למעשה רצח ובכך אין להתערב. הנסיבות שנוצרו אינן יוצרות מצב של קנטור, לא מבחינה סובייקטיבית ולא מבחינה אובייקטיבית. אשר להכנה שלא כדרכו הביא המערער הביתה את האקדח שהיה לו כשומר וכשכבר היה בדירתו שלף את האקדח ובאקדח שלוף נכנס לחדר בו ישן הבן וירה בו שלוש יריות. עפ"י דברי המערער יחסיו עם הבן העסיקו אותו והביאו אותו לכלל מחשבה לירות בו. כל העובדות הנ"ל מבססות את יסוד ההכנה. אשר ליסוד הכוונה לקטול - כוונת הקטילה עולה משתי מערכות עובדות שהוכחו: הכוונה לחסל את הבן שהלכה והתגבשה בלבו של המערער עד שגבר עליו היצר הרע ואז מימש את מחשבתו וירה במתכוון בבן; עצם מעשה היריה כאשר המערער שלף את האקדח וירה מטווח של מטר כשאת האקדח הוא מכוון דווקא לאברים רגישים ביותר בגוף האדם ואין הוא מסתפק ביריה אחת אלא יורה שלוש יריות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, וייס. החלטה - השופט לוין. עו"ד מלצר למערער, עו"ד רובינשטייןלמשיבה. 13.9.84).
ע.פ. 363/85 - פנחס אפטקר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הריגה(הערעור נדחה).
א. באחד הערבים ישב המערער עם אחד אהרון קובלקר (המנוח) בבית קפה והרבה בשתיית משקאות משכרים. לאחר מכן, הלך יחד עם המנוח ובהיותם בדרך החל המערער להכות את המנוח באגרופים ואבן והלה נפטר. סיבת התקיפה לא נתבהרה וניתן להסיק שמקורה בשכרותם של השניים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה והתבסס בעיקר על שתי עדויות של עדי ראיה. העדה האחת, בשם צפורה, אמרה בביהמ"ש כי אינה זוכרת את עובדות הארוע, אינה מוכנה לספר את אשר ראתה כי יש לה "אחריות לבנותיה ולמשפחתה". היא לא הסתירה את פחדה מפני המערער אך הוסיפה ואמרה כי כל מה שמסרה במשטרה הוא מה שראתה וכל מהשאמרה אז הוא נכון. ביהמ"ש קבע כי הוא רואה את האימרה כחלק מעדותה של העדה. היא ציינה באימרתה במשטרה כי היא מזהה את המערער וכי ראתה דרך חלונה שהמערער מכה את המנוח ואז הלכה והזמינה את המשטרה. עד ראיה אחר, בשם
וענונו, מסר במשטרה אמרה אשר לפיה ראה את המערער נוטל אבן ומרביץ בראשו של הקרבן וכשניסה להפריד בין השניים נדחף ע"י המערער. בעקבות האמרה שנמסרה ע"י וענונו במשטרה הוזמן הלה להעיד בביהמ"ש אך לא התייצב ולפי הפרוטוקול הוגשה הודעת העד בהסכמת הצדדים "כעדות קבילה". ביהמ"ש גזר למערער 10 שנים מאסר וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שלוש שנים. הערעור נדחה.
ב. לענין העדות של עדת הראיה - מאמירתה בעדות כי כל מה שמסרה במשטרה הוא מה שראתה, נובע כי העדה הפכה את אמרתה לחלק מעדותה בביהמ"ש. ברם, לאור מערכת הנסיבות רשאי היה ביהמ"ש גם לקבל את אמרתה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות ולהסתמך עליה. ביהמ"ש היה ער לכך כי הימנעותה של העדה מלהעיד בביהמ"ש נובעת מפחדיה ודבריה עמדו במבחן ההגיון האובייקטיבי, שהרי היא זו שהזעיקה את המשטרה והיא כרכה את המערער עם מעשה העבירה מייד תוך ציון שמו, וזאת עוד לפני שהמערער נמצא בסביבה הקרובה ולפני שהוא הודה כי היה נוכח במקום. אשר לעדותו של וענונו - לאחר הגשת ההודעה בהסכמה נעשו מאמצים להוסיף ולהביא את וענונו אך בכך אין כדי לבטל את ההסכמה המפורשת לקבלתה של ההודעה בגדר תחליף לעדות ולהסכמת ביהמ"ש לקבל את העדות בדרך זו. יש להניחשבעלי הדין רצו לחקור את העד אך הם לא הודיעו לביהמ"ש שהם חוזרים בהם מהסכמתם לקבלת האמרה כעדות קבילה. לפיכך יכול היה ביהמ"ש להסתמך על הודעת וענונו.
ג. אשר לעונש - ביהמ"ש שיווה לנגד עיניו את העובדה שמדובר באדם בעל הרשעות קודמות בתחום האלימות, ועומדת לחובתו הרשעה קודמת בעבירת אינוס. מכאן גם הוראת ההצטברות של העונשים, כי העונש שהופעל מתייחס לעבירה שונה לחלוטין, אשר בה הוטל על המערער עונש על תנאי כדי להרתיעו מעבירה נוספת והמערער לא עמד במבחן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' תמר מזרחי למערער, עו"דגב' אסתר נחליאלי למשיבה. 10.4.86).
ע.א. 74/83 - חיים סארפסאדה דאד נגד יעקב חי
*היתר המצאת מסמכי בי- דין לחו"ל(הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיב עזבו את פרס בעקבות עליית חומייני וכיום הם מתגוררים בארה"ב. בתובענה בסדר דין מקוצר שהגיש המערער נגד המשיב בביהמ"ש המחוזי בתל אביב טען המערער כי באיראן הילווה למשיב ב- 1977 כספים כנגד ארבעה שיקים ולימים נפגשו בישראל ובמסגרת שיחה הבטיח המשיב למערער לפרוע את ההלוואה תוך שהותו כאן. התשלום לא בוצע והתובענה הוגשה בישראל כמקום בו ניתנה והופרה ההתחייבות הנטענת. עם הגשת התביעה ביקש המערער, במעמד צד אחד, היתר להמציא למשיב כתבי בי דין מחוץ לתחום השיפוט ובקשתו נענתה. הבקשה שהגיש המשיב לביטול ההחלטה נדחתה ורשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה. לבקשת המשיב ובהסכמת המערער נגבו העדויות מאת העדים שמקום מגורם בארה"ב במשרד עורכי דין בניו יורק. בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי נקבע כי קיומו של החוב ואי פרעונו הוכח, אך לעומת זאת קיימת רק עדותו של המערער בדבר ההבטחה של המשיב לפרוע חוב זה בישראל ובראיה יחידה זו לא היה השופט מוכן להסתפק. משלא הוכחה ההבטחה בישראל, הסיק מזה ביהמ"ש כי נשמט הבסיס מתחת לסמכותו לדון בענין ודחה את התביעה. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר, כאמור, כי בעת שנתן את היתר ההמצאה לא היה זה אלא היתר מותנה בעל אופי זמני, ורק אילו הוכחה ההבטחה לפרוע את החוב בישראל היה כוח השיפוט של ביהמ"ש הופך לסופי. אמנם לא התברר שהטענה שהמשיב הבטיח לפרוע את
החוב בישראל אינה נכונה, אלא שלא היו ראיות מספיקות כדי לקבוע את נכונותה. ביהמ"ש העליון לא הסכים לגישה של ביהמ"ש המחוזי וסבר כי מתן היתר להמצאה מחוץ לתחום המדינה, שאושר במעמד שני הצדדים, מעניק כח שיפוט לדון ולהכריע בענין, כח שאינו מתבטל בדיעבד גם אם לא הוכחה במידה מספקת עובדה עליה סמך אותו היתר.
ג. הנושא של מתן היתר המצאה בחו"ל ואפשרות ביטולו בדיעבד נדון בהרחבה בפסק הדין שניתן מפי המשנה לנשיא גב' בן פורת, והוסיף השופט ש. לוין שעמד גם על האפשרות כי מי שמתנגד להמצאה בחו"ל יעלה בכתב הגנתו גם טענה של חוסר סמכות וכי טענת חוסר הסמכות תידון בשלב הדיון לגופו של המשפט.
ד. ביהמ"ש העליון דן גם בשאלה אם הפורום בישראל הוא הפורום הנאות לדון בנושא והגיע למסקנה כי במקרה הנוכחי אין לקבל עתה את הטענה כי ישראל אינה הפורום המתאים. כן נדונה השאלה אם התביעה הוגשה בגין עסקת היסוד, ההלואה, או על יסוד השיקים וסוכם כי מדובר בתביעה על בסיס עסקת היסוד כאשר השיקים שהוזכרו בכתב התביעה באו רק לבסס את הטענה כי יש לדון בענין בסדר דין מקוצר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, ד. לוין. עוה"ד אסף כספי וערן פלס למערער, עוה"ד ישראלי, ירושלמי, כהן ושות' למשיב. 18.3.86).
ע.א. 140/82 - תרכובות ברום בע"מ נגד קבוץ פרוד... בע"מ
*אחריות בנזיקין(הערעור נתקבל).
א. המערערת היא יצרנית שמן המשמש לריסוס מטעים נשירים. המשיב קנה מאת המערערת שמן כזה והשתמש בו לרסוס מטעים, ומטעי התפוחים של המשיב נזוקו. המשיב תבע את נזקיו מהמערערת ותביעתו נתקבלה ועל כך ערעורה של המערערת. המשיב מערער בערעור נגדי בשאלת האחריות ובו הוא אינו תוקף את תוצאת פסק הדין אלא את נמוקיו. לשם כך אין צורך בערעור שכנגד שכן המשיב רשאי תמיד לתמוך בהוצאה שלא מנמוקי פסק הדין אלא מנמוקים אחרים.
ב. השמן מכיל חומר רעיל והשמוש בו חייב להעשות תוך הקפדה על הוראות היצרן בדבר הכנתו לרסוס ובדבר התנאים האקלימיים המתאימים לריסוס. בית המשפט המחוזי קבע כי איכותו של השמן לא היתה לקויה ומאידך השימוש בשמן על ידי אנשי המשיב היה בהתאם להוראות היצרן. עוד קבע בית המשפט כי אנשי המשיב פעלו גם על פי הנחיות המחלקה להגנת הצומח שליד משרד החקלאות. על דרך האלימינציה נותר גורם אחד בלבד לפגיעה בעצים, גורם שהמערערת לא הזהירה את המשיב בפניו ולא הדריכה אותו להשמר ממנו, ושגם בהנחיות משרד החקלאות אין הדרכה והזהרה מפניו. העיד דר' ארז, מומחה בעל שם עולמי בנושא, שזכה להערכתם של שני הצדדים. הוא הוזמן על ידי המשיב לבדוק את המטע שנפגע וקבע כי סיבת הנזק אינה ברורה, אך בדיעבד הגיע למסקנה שטמפרטורות גבוהות מהרגיל שררו באזור במשך כמה ימים לאחר הטיפולים, ומאחר ועוצמת פעולת השמן תלויה בטמפרטורה, הרי הטפרטורות הגבוהות לאחר הרסוס חיזקו את פעולת השמן והביאו להופעת הנזק. כמו כן סבר שעודף רטיבות בקרקע יכלה להביא לתוצאה הנדונה. על סמך חוות דעתו של דר' ארז קבע בית המשפט המחוזי כממצא כי הגורם המשולב של עודף רטיבות בקרקע ביחד עם עליה בטמפרטורה לאחר הרסוס הוא שהביא לנזק. לדעת בית המשפט המערערת התרשלה בכך שלא הזהירה את המשיב מפני גורם זה ולא העמידה אותו על כך שאין לרסס בשמן כאשר בימים שלאחר הריסוס תהיינה הטמפרטורות גבוהות מהרגיל והקרקע תהיה רטובה יתר על המידה. הערעור נתקבל.
ג. מנתוני השרות המטרואולוגי עולה שהטמפרטורות היו נוחות באותם ימים ובכך נשלל הקשר הסיבתי בין המחדל להפנות להנחיות בדבר אפשרות של נזק עקב
טמפרטורות גבוהות לבין אירוע הנזק. דעתו של דר' ארז את הסיבה לנזק. יצויין כי לא היה עלית טפרטורה חורגת מהרגיל בימים שלאחר הריסוס וכמו כן נשלל היסוד העובדתי בדבר רטיבות יתר של הקרקע. על כן דעתו של דר' ארז שאומצה על ידי יתר המומחים ונתקבלה על ידי הערכאה הראשונה אינה ישימה במקרה זה נוכח הטמפרטורות ששררו בימים הרלבנטיים ולא הוכח שהיא ישימה על פי מידת הרטיבות של הקרקע.
גם אם נקבל כי באין הסבר אחר לנזק מלבד ההסבר שניתן על ידי דר' ארז הופכת התאוריה שלו לראיה על פי מאזן ההסתברות, עדיין שאלה היא אם היתה אפשרות לצפות, ואם המערערת היתה חייבת לצפות, את אירוע הנזק כתוצאה מעליית טמפרטורות בימים שלאחר הריסוס ביחד עם עודף רטיבות בקרקע. גם דר' ארז אומר כי לא היה מודע לגורם הנזק בטרם נתבקש לבדוק וגם לאחר שבדק את המטע התקשה לקבוע את גורם הנזק. גם הוא הגיע להערכה של גורם הנזק רק לאחר שהפך והתלבט בנושא ומומחים אחרים כלל לא הגיעו למסקנה זו אלא סמכו על מומחיותו של דר' ארז. במצב כזה לא ניתן לייחס למערערת ולמומחיה או לכל יצרן סביר אחר את החובה לצפות את הסכנה הטמונה בגורם אשר מומחה בעל שיעור קומה עולמי לא צפה אותה מראש. באין יכולת אובייקטיבית לצפות כי שילוב נסיבות מסויימות יגרום לנזק אין חובה לצפות זאת ובאין חובת צפיה אין רשלנות ואין אחריות בנזיקין.
ד. נראית גם טענה אחרת של בא כוח המערערת כי צרוף האפשרויות השונות של טמפרטורה ורטיבות הוא כה רב ומגוון עד כי לא ניתן להגדיר בהנחיה כללית של יצרן לצרכן את נקודות השלוב המהוות מקור סכנה. אם אפשרי הדבר להזהיר מפני מצבים כאלה הרי זה בידי המדריכים החקלאיים הנותנים הוראות ספציפיות לחקלאים על פי המצב הקיים והמשתנה בשטח. המערערת יכולה וחייבת היתה אמנם להזהיר מפני עשיית שימוש בשמן ללא הנחיה צמודה בהתאם לשנויי טמפרטורות ורטיבות, דבר שלא עשתה, אך לא היה קשר סיבתי בין מחדל זה לבין הנזק שארע. בפועל פעלו אנשי המשיב על פי הנחיות המחלקה להגנת הצומח וגם מומחי המחלקה לא היו ערים לסיכון שבה ראה דר' ארז, רק לאחר המעשה, את הגורם לנזק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. מלמןלמערערת, עו"ד ש. נסים למשיבה. 18.3.86).
ע.א. 450/82 - מדינת ישראל נגד חירם לנדאו...בע"מ
*פירוש סעיף בחוזה *הענקת סעד הצהרתי(הערעור נדחה).
א. לצורך סלילת כביש רפידים בחצי האי סיני פירסמה בשעתו מע"צ מכרז לאספקה, הובלה ופריקה של תערובת אספלטית. תערובת זו כוללת מספר מרכיבים שאחד מהם הוא "ביטומן". במכרז האמור זכו בנפרד המשיבה וחברת מוצרי אספלט בע"מ (להלן: החברה האחרת). נחתמו הסכמים בין המערערת לבין הזוכות בדבר ביצוע העבודה על פי תנאי המכרז. באחד הסעיפים נקבע כי "תשולם תוספת עקב התייקרות... המדד על פיו תשולמנה ההתייקרויות יהיה ממדד מחירי הביטומן בלבד...". המשיבה סיימה את עבודותיה באפריל 1975 והחשבונות שהגישה שולמו על ידי המערערת. בחשבונות אלה כללה המשיבה את ההתייקרויות לפי מדד מחירי הביטומן בהתייחס למרכיב הביטומן בלבד ולא עבור המרכיבים האחרים הנכללים בתערובת האספלטית. שלא כמשיבה פירשה החברה האחרת את סעיף ההצמדה כקובע הצמדת מחיר כל מרכיבי התערובת האספלטית למדד הביטומן, הגישה תביעה נגד המערערת והמחלוקת הגיעה עד לבית משפט העליון והוכרעה לטובת החברה האחרת. בפסק הדין, בעניינה של החברה האחרת, ציין בית המשפט העליון כי בהתניה אין לגלות כל דבר הטעון פירוש לפי אומד הדעת
שכן מדובר בהוראה ברורה וחד משמעית שתוספת התייקרויות תשולם לפי מדד מחירי הביטומן. לא כתוב בסעיף שהתוספת בעבור התייקרות הביטומן תשולם לפי מדד מחיר הביטומן.
ב. בעקבות פסק דין זה עתרה המשיבה ב - 1980 לבית המשפט המחוזי בהמרצת פתיחה כי יצהיר שפירוש החוזה שבין המדינה לבין המשיבה הוא כפירוש שניתןבתביעתה של החברה האחרת ועל כן על המערערת לערוך חשבון חדש על בסיס ההצמדה הנכונה ולשלם את ההפרש. בית המשפט המחוזי אימץ את הפירוש של המשיבה ודחה את הטענה שהתנהגות הצדדים, שאימצו לעצמם את הפירוש שרק מרכיב הביטומן צמוד למדד הביטומן, מעידה על פירושו הנכון של הסעיף. בית המשפט ציין כי הטענה בדבר פירושו של חוזה על פי התנהגות הצדדים היא נכונה, אך זאת רק בחוזה הטעון פירוש ולא בחוזה שלשונו ברורה ואינה משאירה מקום לספקות שאז הוא יפורש על פי לשונו.
ג. כשבידה פסק הדין ההצהרתי הגישה המשיבה לבית המשפט תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת לתשלום ההפרש המגיע לה על פי החוזה. המערערת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בנימוק כי חלפו שבע שנים מאז נתגבשה למשיבה עילת התביעה ולפיכך התיישנה התביעה. בית המשפט דחה טענה זו מן הטעם שפסק הדין ההצהרתי יצר למשיבה זכות חדשה שלידתה והענקתה למשיבה הינה מיום מתן פסק הדין ההצהרתי ומאז מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות. על פסק הדין ההצהרתי ערערה המערערת לבית המשפט העליון ועל החלטת בית המשפט הדוחה את טענת ההתיישנות ערערה המערערת לאחר קבלת רשות. הערעורים נדחו.
ד. אשר לטענת המערערת כי בית המשפט טעה כשנתן למשיבה סעד הצהרתי כשיש בידה לתבוע על אתר את הסעד האופרטיבי - הוא סכום ההפרש שבין שני החישובים - בהמרצת הפתיחה נתבקש בית המשפט להצהיר על פירושו הנכון של הסעיף שבמחלוקת, כי על המערערת לערוך חשבון חדש על פי הפירוש הנכון וכי על המערערת לשלם את ההפרש. בית המשפט נעתר לשתי העתירות הראשונות ואילו לעתירה השלישית לא נענה נוכח העובדה כי הבסיס העובדתי לטענות המערערת בדבר התעשרות שלא כדין ורווח בלתי סביר לא פורט ושעתן של טענות אלה לכשתוגש התביעה המפורטת לתשלום ההפרשים בהתאם לאמור. מכאן עולה כי כוונת המשיבה בהמרצת הפתיחה היתה למצות באותו הליך את ההתדיינות בינה ובין המערערת ולא לקיים התדיינות נוספת על סכום החוב. המערערת לא ביקשה מבית המשפט לדחות על הסף את תובענת ההצהרה מן הטעם שאין להזקק לה כשלמשיבה סעד שבגררה. טענה זו נטענה במסגרת סיכומי המערערת כשחומר הראיות והטענות כבר היו בפני בית המשפט. במצב דברים זה מצא בית המשפט שהונחה תשתית לשתיים מן ההצהרות המבוקשות ועל ידי מתן הצהרות אלה ייחסך דיון פעמיים באותו עניין בעת שתוגש התובענה הכספית בנסיבות אלה וכשהענקת הסעד מסורה היתה לשיקול דעתו של בית המשפט אין פגם בשיקוליו שעדיף שלא להשחית לריק את הדיון שכבר נתקיים.
ה. לטענת המערערת מוכיחות נסיבות מקרה זה את אומד דעתם של הצדדים בניגוד לפירוש המילולי שניתן לסעיף על ידי בית משפט העליון בתביעתה של החברה האחרת. אין צורך לדון בשאלה אם ניתן לראות בפסק הדין הקודם "השתק פלוגתא" כלפי המערערת, שכן בא כח המערערת הסכים בבית המשפט המחוזי לפירוש שנתן בית משפט העליון בהליך הקודם לסעיף הנ"ל וגם לא הציע פירוש אחר, אלא טען כי בענייננו שונה המצב בעקבות התנהגות הצדדים. ברם, אין מקום לסטות מן הפרוש שאומץ על ידי בית המשפט העליון, פירוש זה עולה בבירור מלשונו של הסעיף ומייתר את הצורך לרדת לאומד דעתם של הצדדים. לענין העדר תום לב מצד המשיבה סומכת באת כח המערערת על כך כי התובענה הוגשה אחרי השהייה בת חמש שנים, לאחר שהמשיבה קיבלה את כל
המגיע לה ואישרה שהעסקה בוצעה והושלמה. טענה זו מתעלמת מן העובדה כי חלוף הזמן עד להגשת התובענה נגרם ברובו שלא בעטיה של המשיבה. פסק הדין הסופי אשר נתן לחוזה את פרשנותו הנכונה והניע את המשיבה לעמוד על זכויותיה הודע רק ב - 1979 ועל אף שהשתהתה המשיבה כשנה ומחצה מאז ועד שהגישה את התובענה עדיין לא ניתן לומר עליה כי נהגה שלא בתום לב ולייחס לה כוונה זדונית.
ו. אשר לערעור על ההחלטה בענין ההתיישנות - המשיבה סמכה את תביעתה הכספית הן על החוזה והמכרז והן על פסק הדין ההצהרתי ובית המשפט דחה את טענת ההתיישנות מאחר שסבר כי יש לראות בפסק הדין ההצהרתי כאילו הוא חיוב מקורי. בהנמקה זו טעה בית המשפט. פירוש החוזה בפסק הדין ההצהרתי לא יצר עילה חדשה בידי המשיבה ועילת תביעתה נשארה כשהיתה על פי החוזה בלבד. אעפ"כ יש לדחות את הערעור שלא מטעמו של בית המשפט המחוזי. הנימוק לכך כי התובענה שהגישה המשיבה לפסק דין הצהרתי על שלש ראשיה הפסיקה את מרוץ ההתיישנות. התקופה של שבע שנים האמורה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות היא כ"שלא הוגשה עליה תובענה". משהוגשה התובענה הרי עצם הגשתה דייה להפסיק את תקופת ההתיישנות. לפיכך יש לדחות את הערעורים.
פסק הדין ניתן מפי השופט גולדברג והסכימו לכך השופטים האחרים כאשר המשנה לנשיא גב' בן פורת נתנה אף היא פסק דין בנושא הנדון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גולדברג. עו"ד גב' אילנה ראב למערערת, עו"ד י.וינרוט למשיבה. 16.3.86).
ע.א. 706/83 - פוטו ברנר חיפה בע"מ נגד פקיד שומה חיפה
*פסילת ספרים ע"י פקיד שומה(הערעור נדחה).
א. המערערת מנהלת בחנות, במקום מרכזי בחיפה, עסק למכירת צרכי צלום ומתן שירותים בענף הצילום. בית העסק פועל בהיקף ניכר והוא מעסיק 8 עובדים. ביום 12.3.82 ערכו אנשי מס הכנסה ביקורת שגרתית בעסק. עובדי המס השקיפו ממקום תצפית על הנעשה בתוך החנות, כעבור דקות מספר נכנסו לבית העסק, ערכו ספירת קופה ומצאו כי הרישומים תקינים והכספים שנכנסו לקופה מצאו את ביטויים המתאים ברישומים. בעוד הם משלימים את ביקורתם הפנה מנהל המערערת, מיוזמתו, את תשומת לבם של עורכי הביקורת כי לפעמים הוא מקבל תשלום במטבע חוץ ואז הוא מבצע רישום של תקבולים אלה בפנקס מיוחד אשר פתח לצורך זה לפי עצת רואה החשבון שלו. משהוצג הפנקס התברר כי לא מדובר בפנקס תקני על פי הנדרש בהוראות מס הכנסה. מנהל המערערת הסביר להם כי הוא רושם כל תקבול בפנקס האמור מיד לאחר שהסכום מתקבל, אך רק אחת למספר ימים הוא מפקיד את כל הסכומים בבנק ולאחר ההפקדה נרשם סכום התקבולים בספר הקופה בשקלים. המשיב התייחס לענין נוהל רישום התקבולים שבמטבע חוץ והחליט לפסול את פנקסי החשבונות של המערערת לשנת המס שבה נערכה הביקורת.
ב. המערערת השיגה על החלטת המשיב וערערה לבית המשפט המחוזי. טענת המערערת היתה כי פעלה בנדון בתום לב על פי ההדרכה שקיבלה מרואה החשבון שלה וכי הנוהל אשר הנהיגה ברישום התקבולים במטבע חוץ הוא נוהל תקין. לדעתה גם אם סטתה מהוראות הנוהל הרי סטיה זו התחייבה מן הקושי הקיים ברישום תקבולים במטבע חוץ שהרי מדובר היה בתקופה בה השתנו שערי המטבע מיום ליום, הסטיה ככל שקיימת אינה סטייה מהותית ואם נכשלה בכך הרי עלה בידה להציג סיבה מספקת שהיתה צריכה לשכנע את פקיד השומה שאין פגם בספרי החשבונות ואין לפסול את קבילותם. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שפנקסי החשבונות אכן בלתי קבילים הם. הערעור נדחה.
ג. לגבי התקבולים במטבע חוץ לא ערכה המערערת רישום כנדרש על פי התקנות, היינו לא בשוברי קבלה, לא בחשבונית וגם לא בקופה הרושמת, לא מיד ולא בסמוך לאחר קבלת התקבול. ליקוי זה מצדיק את ההחלטה לפסול את קבילות הספרים לשנת המס האמורה. העובדה שהמערערת נהגה בתום לב אינה סיבה מספקת כנדרש על פי התקנות כדי למנוע פסילת פנקסי החשבונות. המערערת אמנם סברה כי שיטת הרישום שלה תואמת את החוק ועתה מתברר לה שהיא טעתה באי ידיעת החוק, אך טעות בידיעת הדין כשלעצמה אינה סיבה מספקת לאי פסילת הספרים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד שצקי למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 9.4.86).
ע.א. 699/83 - חיים סבן נגד פקיד שומה רחובות
*פסילת ספרים ע"י פקיד שומה(הערעור נדחה).
א. המערער הוא בעל חנות לחלקי חילוף ובביקורת שנערכה בחנותו נמצא כי מספר פריטים לא נרשמו בספרי החשבונות של העסק. בכללם שטרי כסף שונים שהוצמד להם פתק שלפיו מדובר בפקדון וסכום כסף של 600 שקל שבצמוד להם היה פתק בו נאמר "רפי מחלוף, היה שיק שחזר 600 שקל לאבזרים של רכב", וכן נמצאו שיקים ואליהם מצורפים פתקים כי מדובר בפקדונות. הסברו של הנישום לגבי חלק מהתקבולים האמורים היה כי כאשר הוא מוכר חלקי חילוף הוא מתנה את המכירה בקבלת החלק המשומש המוחלף של המכונית. הלקוח לא מביא אתו תמיד את החלק המשומש ובמקרים כאלה דורש המערער כי יפקידו פקדון שיוחזר עם קבלת החלק המשומש. אם החלק המשומש אינו מובא בתוך חודש עד חודש וחצי, נפרע המערער מהפקדון ורושמו בחשבונותיו. פקיד השומה פסל את ספרי החשבונות של המערער עקב אי רישום התקבולים כנדרש בחוק, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור נדחה.
ב. די בתקבול של 600 שקל, שהמערער טען כי נתקבלו מאחד מחלוף עבור שיק שחזר, ובית המשפט המחוזי לא קיבל גירסה זו וקבע שאין זה אלא תקבול רגיל, כדי לפסול את הספרים. המערער טען בסיכומיו כי שאלת הרישום כלל לא הועלתה בערכאה הקודמת, הוא לא נחקר עליה וממילא גם לא הוכיחה ועל כן יש להתערב בקביעתו של בית המשפט. ברם, משנמצא כי תקבול מסויים לא נרשם כדרוש, עובר אל הנישום הנטל להוכיח כי סיבה מספקת עומדת ביסוד אי הרישום. הנטל להזים את החזקה שנוצרה על ידי מציאת תקבול לא רשום הוא כולו על המערער. משכשל להעמיד גירסה שיש בה כדי לשכנע את בית המשפט בצדקתו, הוא חשוף לאפשרות כי ספרי החשבונות ייפסלו ודי בתקבול אחד שלא נרשם כדין כדי לפסול את ספרי הנישום.
ג. טוען המערער כי אפילו היה צריך לרשום את התקבולים הרי נתקיימה סיבה מספקת לאי הרישום וזו מתבטאת בכך שהוא לא התכוון להעלים הכנסות. גירסתו של המערער בענין זה נדחתה כבלתי אמינה ומכל מקום סיבה מספקת לאי הרישום אינה יכולה להתבטא רק בהעדר כוונה להעלים הכנסות, ובעובדה שהנישום פועל בתום לב לא סגי. גם העובדה שהמצב המשפטי אינו נהיר לנישום אינו מהווה סיבה מספקת לאי רישום. הסיבה המספקת היא דרך פעולה שעליה ניתן לומר שנישום סביר היה נוקט בה. גם התשלומים שנשארו כ"פקדון" עד שיביא הקונה את החלקים הישנים צריך היה לרשמם, כי אין לראות בהתחייבות להביא את החלק הישן אלא התחייבות של הנישום לקנות בחזרה את החלק הישן מהקונה ועד שיקנה את החלק הזה הסכום שקיבל מהווה תקבול עבור החלק החדש שמכר וצריך היה לרשום אותו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נעם לאונר למערער, עו"ד גב' שולה וסרקרוג למשיב. 7.4.86).
ע.א. 512/85 - יצחק בן שחק נגד שרית בן שחק ואח'
*איסור כניסת הבעל לדירת בני הזוג ומזונות(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער והמשיבה נישאו ב- 1970 ולהם שתי בנות קטינות. המערער משמש כמנהל שירותי הרווחה בעירית גבעתיים והאשה כסגן אחות ראשית של המחלקה הפנימית בבית חולים איכילוב. בין בני הזוג פרצו סכסוכים לאחר שהמערער התאהב באשה אחרת. הבעל עזב את דירת בני הזוג באפריל 1984 כשעבר לגור עם אהובתו בדירה נפרדת בת 4 ששכר, ומאז נהג להגיע לדירת בני הזוג בשעות בלתי מקובלות, לחטט בחפצי הבית ולהשאיר אחריו אנדרלמוסיה. האשה ביקשה מבית המשפט המחוזי לאסור על הבעל להכנס לדירה וכן לחייבו במזונות בנותיו ובמזונותיה. בית המשפט המחוזי קבע שהבעל אינו מתכוון כלל לחזור לדירת הצדדים, כי שכר כאמור דירה בת 4 חדרים בה הוא מתגורר עם אהובתו, וכי כל ביקוריו בדירת המשפחה אין מטרתם אלא להרגיז את האשה. בהתנהגות כזו ראה בית המשפט המחוזי התעמרות רוחנית באשה ומאחר והאשה זכאית למדור שקט אסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג. באשר למזונות חוייב בתשלום 300 שקלים בצירוף 75 שקלים להוצאות החזקת הבית החל בחודש מאי 1985 כשהעדכון נעשה אחת לחודשיים. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. אשר לצו האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג - המערער נשען על ההלכה כי אין לראות צו בדבר איסור כניסה כנ"ל כתחליף לקביעת הפרדה בין בני הזוג וכי אין לשלול מן הבעל את הזכות לשוב למקום מגוריו אלא במקרים בהם מתחייב הדבר עקב סכנה מוחשית לשלום בני המשפחה, ואף אז יש לקצוב זמן לגבי תקפו של האיסור. המקרה שבפנינו שונה מבחינת רקעו ממקרים אחרים ששימשו רקע עובדתי לבית המשפט העליון בענין שלילת מקום מגורים מהבעל. כאן לא נשללה ממנו הזכות למקום מגורים, הוא לא נושל ממקום מגוריו היחיד ואין הוא מתכוון לחזור ולהתגורר בדירה. הוא שכר דירה עוד לפני שנאסר עליו לחזור לדירת בני הזוג, ושם הוא מנהל חיי משפחה נפרדים. אין גם לשלול את האמינות מן התאור בדבר התנהגותו של המערער בכל הנוגע לביקוריו בבית. מאידך, אין הצדקה לשלילתו של יסוד הזמן מצו האיסור. ענין כגון זה ראוי לבדיקה חוזרת מעת לעת ועם חילופי התנאים והנסיבות וחלוף המרירות המתלווה למחלוקת, יתכן מאוד ולא יהיה עוד מקום לשלול ביקורים מוסכמים ומותאמים. על כן הוחלט כי תקפו של צו האיסור ישאר אך יהיה מוגבל לשנתיים מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובתום השנתיים יוכל בית המשפט לשוב ולדון בשאלת המשך תוקפו.
ג. בענין המזונות בחן בית המשפט המחוזי את השתכרויותיהם הנוכחיות של בני הזוג ואת יכולת ההשתכרות, דן בהיקף הצרכים והגיע למסקנה שמשכורת האשה בתוספת קיצבת הביטוח הלאומי נופלים בהרבה מההוצאות הנורמליות למשק הבית ולהחזקת הדירה. על כן החליט לחייב את הבעל בסכומים כאמור ואין הצדקה להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בענין זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם עירון למערער, עו"ד יעקב אריאב למשיבות. 10.4.86).
ע.א. 361/83 - עירית חיפה ואח' נגד שלום אליהו
*פיצויים בגין הפקעת נכס מושכר(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב החזיק במקרקעין בחוף כיאט חיפה, המערערת הפקיעה את המקרקעין והמשיב הגיש תובענה לפיצויים. בשטח שמדובר בו נמצא מבנה ששימש נגריה למשיב ולפי הטענה השתמש המשיב ביתרת השטח שמסביב למבנה לאחסון חומר הגלם הדרוש להפעלת הנגריה. המשיב טוען כי החזיק בשטח של 900 מטר ופיצויים נפסקו בגין שטח של 450 מטר בלבד. בית המשפט פסק פיצויים למשיב בשני מישורים: כ - 330,000 שקלים בגין הרכישה עצמה; 165,000 שקל פיצויים עבור העברת העסק; 137,000
שקלים עבור התקנת מתקני חשמל לצורך הפעלת המכונות במקום החדש; 15,000 שקלים עבור הוצאות לצורך התאמת המכונות למקום החדש כולל נזקים שנגרמו למכונות עקב ההעברה. כל הסכומים חושבו בשקלים ישנים ונושאים ריבית והצמדה. ערעור וערעור נגדי נדחו.
ב. לגירסת הרשות הרוכשת לא מגיעים למשיב הפרשי הצמדה וריבית עבור התקופה שקבע בית המשפט בשלמותה. לטענת המערערת סירב המשיב למסור את החזקה בשטח המופקע לידי הרשות הרוכשת ולכן יש להחיל את ההוראה שבסעיף 10(1) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור האומר כי לא תחול הצמדת פיצויים "לגבי תקופה שבה מנע בעל הזכויות שנרכשו את מסירת החזקה במקרקעין". טענה זו נדחתה. ההודעה על הרכישה פורסמה ביולי 1972 וחלפו חמש שנים עד אשר נשלחה הודעה למשיב על כוונת הרשות לתפוש חזקה בחלקה. הודעות נוספות באו בחודשים שלאחר מכן. פניות הרשות הרוכשת לא נשאו פרי והלה המשיך להחזיק בשטח ובמבנה עד שהעיריה פנתה לבית המשפט והשיגה צו, במרץ 1980, שמחייב את המשיב לפנות את החלקה. גם צו זה לא הועיל ובית המשפט המחוזי קבע כי התובע לא מסר את החזקה עד ליום פסק הדין, היינו מאי 1983. אעפ"כ קבע בית המשפט כי "אין לומר לגבי התובע כי מנע מסירת החזקה במקרקעין כל עוד לא ניתן נגדו צו על ידי בית המשפט, ומשניתן וצו שומה היה על הנתבעת להציע לתובע את הסכום שהיא סברה כי הוא זכאי לו, ומשלא עשתה כן כמצוות החוק יש לראותה כמנועה בטענתה שהתובע אינו זכאי להצמדה". סעיף 10 הנ"ל אינו יכול להסיח את הדעת מההוראה המפורשת שבסעיף 194 לחוק התכנון והבנייה שמכוחו בוצעה ההפקעה. לפי סעיף 194 לא יפונה אדם מקרקע שהופקעה אלא אם הוצע לו דיור חלוף או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר. בענייננו, העיריה לא הציעה לעורר דיור חלוף ולא שילמה לו ולא הפקידה לזכותו סכום כלשהו שיעזור למשיב לעבור לדיור חלוף. בינתיים עלו המחירים עבור הדיור החלוף וכך נמצא המשיב מאבד את מקום עבודתו שבעזרתו התפרנס ופירנס את משפחתו. במצב כזה אין לשמוע את הטענה כי המשיב אינו זכאי לקבל הצמדה וריבית.
ג. אשר להוצאות ההעברה בסך 165,000 שקלים - גם המערערת וגם המשיב קובלים על גובה הסכום אך אין להתערב בו. בית המשפט סמך על עדותו של עד התביעה שלא נסתרה על ידי הצד שכנגד ולפי עדותו פסק את סכום הנזכר. בכך אין להתערב. אשר להוצאות התאמת המכונות בסך 15,000 שקלים - גם בענין זה אין להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי כפי שמבקשים שני הצדדים. היתה לפני בית המשפט חוות דעת של שמאי כי הסכום שיש לשלם בגין כך הוא 25,000 שקלים ובית המשפט לא קיבל את האמור בחוות הדעת וקבע סך 15,000 שקלים. קביעתו היא קביעת עובדתית שאין להתערב בה.
ד. אשר לערעור הנגדי שבו נטען כי צריך היה לפסוק תשלום עבור 900 מ"ר ולא 450 מ"ר - המשיב שכר מאת רשות הפיתוח את אגפו המזרחי של המבנה ששטחו 117 מ"ר ואגפו המערבי של המבנה שימש בשעתו למגורים של משפחה אחרת ולא נכלל בהסכם השכירות. במועד כלשהו פינתה המשפחה השניה את האגף המערבי והמשיב תפש חזקה באותו אגף. המשיב הקים בשטח הסמוך מבנה ששימש לו כמשרד ובגין בנייה זו הורשע בדין ונידון לתשלום קנס. המשיב הרחיב את השטח שבשימושו והתחיל לאחסן חומרים גם בשטח הסמוך למבנה. נוכח העובדות הנ"ל דחה בית המשפט את טענתו כאילו הוא זכאי לפיצויים בגין 900 מ"ר וכן נדחתה הטענה שהשימוש באגף המערבי היה בהסכמת הבעלים. על פי נתונים אלה חסד עשה בית המשפט עם המשיב כשקבע לו פיצויים בגין 450 מ"ר. המשיב היה מסיג גבול בכל הנוגע לחזקה ולשימוש באגף המערבי ובתור שכזה
לא זכאי הוא לפיצוי בגין החזקה באגף המערבי. אשר לשטח הסמוך למושכר שהמשיב תפש בו חזקה - היה יסוד סביר לחשוב שגם השימוש בו היה על דרך הסגת גבול. אך גם בהנחה שלגבי שטח זה היתה הסכמה שבשתיקה מטעם הבעלים, שמובנה הרשאה שהמשיב ישתמש בשטח כפי שהשתמש בו בפועל, אף אז לא יועיל הדבר למשיב. לא נטען וגם לא הוכח שנעשתה השבחה בשטח שנתפש כאמור ובהעדר השבחה מתבטלת הרשות כהרף עין ואין חובה לשלם פיצויים בגינה. אשר לצריף שמחכים להריסתו מכח צו משפטי - אין מגיע למי שהקים את הצריף פיצוי כלשהו בעת הפקעת השטח. המשיב טוען כי הוא מחזיק בשני קיוסקים מעבר לשטח שהופקע ועל ידי ההפקעה תופסק אספקת המים לקיוסקים והדבר יגרום לו הוצאות - אין הוכחה שממנה ניתן ללמוד שמערכת אספקת המים לקיוסקים נותקה וכל הדיבורים מתייחסים למה שאמור להתרחש בעתיד אם בכלל תיפגע המערכת. לצורך קביעת הפיצויים בגין הפקעה אין להתחשב בנזק שנגרם לקרקעות אחרות של אותם הבעלים על ידי השימוש שנעשה או יעשה בקרקע שהופקעה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד תירוש למערערים, עו"ד זר למשיב.1.5.86).
בר"ע 179/86 - אירועית בע"מ נגד כימיטקס בע"מ
*ביטול פס"ד (הבקשה נדחתה).
שופט שלום דחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וביטל את החלטת בית משפט השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מבלי להכנס לטענות הדיוניות סביב טיבם של ההליכים בערכאות הראשונות הרי מדובר בהפעלת שיקול דעת של בית המשפט שתוצאתה פתיחת הדיון לגופו ומאחר ואין מדובר בערעור בזכות אלא בערעור ברשות אין הצדקה להתרת ערעור נוסף ברשות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יעקב סקרבניק למבקשת, עו"ד גב' טובה אדורם למשיבה. 8.4.86).
בר"ע 135/86 - דוד בלנגה נגד שמעון רודיק והועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה
*צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).
בקשה זו עניינה פרשנותו של סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה הדן בצו הריסה מינהלי. הוראת החוק האמורה קובעת כי אם הוקם בנין חורג, לרבות בנין שהוקם ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, רשאי יו"ר הועדה המקומית לצוות בכתב על הריסתו של הבנין או חלק ממנו וכו'. טענת המבקש היא כי הוראת החוק הנ"ל אינה חלה על תוספת בניה ללא היתר או בחריגה אלא על הקמת מבנה חדש. בטענתו מסתמך המבקש על השוואה עם האמור בסעיף 145 לחוק הנ"ל אשר בו נדונו סוגי הבניה המחייבים קבלת היתר ושם צויין במפורש "הקמתו של בנין... או הוספה לבנין קיים...". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הוראותיו של סעיף 238א' ברורות ואין לפרשן אלא לפי משמעותם ועפ"י הגדרתם בחוק של המונחים והביטויים המובאים בו. הסעיף דן בהקמת בנין והתיבה "בנין" הוגדרה בסעיף 1 לחוק ולפי האמור שם נכלל בכך כל מבנה, לרבות כל חלק ממבנה. אין באמור בסעיף 145 ללמד דבר כלשהו על ענייננו. סעיף 145 בא לפרט באילו נסיבות ידרש היתר ועל כן הובא פירוט מלא ככל האפשר של הפעולות הדורשות היתר. סעיף 238 מתייחס לתוצאה המשפטית, היינו ביישמו את המונח"בנין חורג" מתייחס הסעיף למשמעות המשפטית הנגזרת מביצוע מעשה הבניה שלא כדין.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל מאירסון למבקש, עו"ד עירית שלהב למשיבים. 7.4.86).
ב.ש. 350/86 - יעקב הרץ נגד מדינת ישראל
*חוסר סמכות דיון ב"ערר שני" בענין שחרור עציר לאחר שהוגש כתב אישום (הערר נדחה על הסף).
בימ"ש השלום הורה לשחרר את העורר בערובה ובית המשפט המחוזי קיבל את הערר של המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה מחוסר סמכות. אין לביהמ"ש העליון סמכות לדון בערר שני על החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה בערר על החלטת בית משפט השלום בענין שחרור בערובה, לאחר שהוגש כתב אישום. לעומת זאת כאשר מדובר בהמשך מעצר לפני שהוגש כתב אישום, שאז ניתן להגיש ערר נוסף לבית המשפט העליון.
(בפני: השופט בך. עו"ד ד. מועלם לעורר, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 2.5.86).
ד.נ. 7/86 - רחמים אהרוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הבקשה נדחתה).
העותר הורשע בבית המשפט העליון בעבירה של רצח עם קבלת ערעורה של המדינה על זיכויו של העותר בבית המשפט המחוזי. ההרשעה נוגעת לרציחתם של עזר כהן ועמוס אוריון שביצע העותר בצוותא עם חברו טוביה אושרי, והיא מבוססת על מסכת ענפה של ראיות נסיבתיות אשר צירופן יחדיו, תוך שלילת גירסתו של העותר, מוליך למסקנה הגיונית יחידה בדבר אשמת העותר. כן מבוססת ההרשעה על הודעתו של אחד מעודד במשטרה שנתקבלה כראיה מהימנה עפ"י סעיף 10 ואשר הועדפה על פני עדותו בביהמ"ש. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
כיוון שמדובר בדיון נוסף על העותר להצביע על כך שההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון או שמפאת חשיבותה או חידושה של ההלכה שנפסקה בענין יש מקום לדיון נוסף. לענין זה לא יועילו לעותר טענות העשויות לעלות במסגרת ערעור על פסק דין כגון, בנסיבות מסויימות, טענות כנגד קביעותיו העובדתיות או טענות נגד מסקנות משפטיות. ההלכה שלפיה אפשר להרשיע נאשם, גם כמדובר בעבירת רצח, על יסוד מערכת ראיות נסיבתיות מושרשת היטב בפסיקתו של בית המשפט העליון. אשר לטענת העותר כי גם בהנחה שקשר קשר עם אושרי לביצוע הרצח הרי מן התשתית העובדתית היה מקום להסיק כי הקשר ניתק ועל כן אין הוא אחראי למעשי שותפו בין על פי דיני השותפות ובין על פי דיני הקשר - אף בטענה זו אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף. בית המשפט המחוזי קבע כי הפגישה בין העותר לנרצחים נועדה לפרוש לאחרונים מלכודת מוות ונמנע מלהרשיע את העותר בעבירת הרצח כיוון שהניח מחמת הספק שהעותר ניתק עצמו מן הקשר ואין לייחס לו מעשיו של אושרי. אולם אין יסוד לספק האמור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ע. קפלן לעותר, עו"ד א. שדר למשיבה. 5.5.86).
ד.נ. 6/86 - אשר שולמן נגד ראש עירית הרצליה
*פסילה מחברות במועצת עיריה (העתירה נדחתה).
העותר נפסל לכהן כחבר מועצת עירית הרצליה בהסתמך על הוראות סעיף 120 לפקודת העיריות המתייחס אל "עובד בשכר בכל רשות מקומית אחרת שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין תפקידיו בשירות הרשות המקומית ובין תפקידיו כחבר המועצה". הפסילה באה בעקבות מינוי העותר כמנהל אגף רישוי ופיקוח על הבניה במינהל ההנדסה של עירית תל אביב. הגדרת התפקיד הינה "טיפול בנושאי רישוי בניה ופיקוח על הבניה לרבות מו"מ עם גורמי פנים וחוץ... אחריות וטיפול בבעיות תקציב, כח אדם ויחסי אנוש באגף". בג"צ סבר כי המבחן לפסלות או לכשרות אינו מצוי רק בתוכן המשרה בפועל בזמן נתון, אלא בהיקף הפוטנציאלי שלה. בג"צ ציין בהקשר זה כי אין לו ספק שהמשיב יכול היה להגיע לכלל מסקנה כי עבודת העותר עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין שני התפקידים. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
מועלית הטענה כי ההתייחסות אל ההיקף הפוטנציאלי של המשרה, להבדיל מתוכן המשרה בפועל בזמן הדיון בעתירה, עומדת בסתירה להלכות קודמות של בג"צ. אין לגלות
ממש בטענה זו ואין משום חידוש במסקנות בג"צ בענין הנדון. הרישוי לבניה והפיקוח על הבניה הם מבין הנושאים הרגישים ביותר בשלטון המקומי והם אף נתונים תדירות למחלוקות לסוגיהן. מי שמטפל בנושאים אלה ברשות מקומית שהיא הגדולה ביותר במדינה מבחינת הכמות וההיקף של הנושאים, גורר בהכרח את כל מעשיו או מחדליו, ואת מדיניותו, שיקוליו ומחלוקותיו לתוך תפקידו כחבר במועצת הרשות המקומית האחרת ואלו בדיוק הנסיבות אותן ביקש סעיף 120 הנ"ל למנוע.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חנן מלצר לעותר, עו"ד יהודה י. מוריץ למשיב. 4.5.86).
ע.פ. 754/85 - יוסף בן סימון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ביבוא 180 גרם הירואין נטו מצרפת לאחר שהוכח כי היה הרוח החיה בעסקה, מימן אותה, היה מעורב בקניית הסמים והיה אמור ליהנות מפירותיה. לקידום העסקה העסיק המערער בלדר אשר יצא לצרפת והביא את הסמים. בלדר זה נבחר לתפקיד משום שעברו היה נקי ולא היה מעורב בעולם הסמים. לאחר שהבלדר נתפס שיתף פעולה עם חוקריו, גילה נכונות למסור עדות כנגד מעסיקיו, הודה בעובדות בעקבות עסקת טיעון ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער, מאידך, שיזם וביצע את העסקה מהבחינה המסחרית ואשר רשומות נגדו הרשעות קודמות במספר ניכר ובכללן עבירות סמים נדון לשש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור נגד מידת העונש מבוסס על שני נימוקים: לא נשמר כלל אחידות העונשים בין המערער לבין הבלדר; ההרשעה היא אמנם ביבוא 180 גרם הירואין אך לא הובאה ראיה למידת ריכוזו של החומר ויתכן והריכוז היה קטן יותר עד כדי כך שמדובר במנות ספורות של הירואין. הערעור נדחה.
ככל שמדובר בכלל אחידות העונשים הרי כלל זה יופעל כאשר מדובר בשני נאשמים המובאים לדין בעבירה דומה ושיש דמיון בנסיבות ביצוע העבירה וברקע האישי של הנאשמים. בענייננו, אין כל דמיון בין המערער לבין הבלדר מבחינת מעורבותם בעיסקה ומבחינת הנסיבות האישיות. אשר לריכוז הסם - אין הריכוז קובע את כמות המנות. הריכוז קובע את איכות הסמים ושאלת הריכוז אינה מרכיב קובע לענין ההרשעה ואין לו משמעות בנסיבות מקרה זה לענין העונש. ביהמ"ש גזר למערער עונש ראוי בנסיבות המקרה שכן רק בעונשי מאסר קשים ומכבידים ניתן יהיה לתרום להדברת הסמים הקשים בישראל.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד סגל למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 9.4.86).
ע.פ. 658/85 - עאטף דהאמשה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתת יערות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי הצתות של יערות קק"ל ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. המערער הודה בשתי ההצתות שבהן הואשם וקיים "דבר מה" למכביר. הן אביו של המערער והן המערער עצמו עבדו כשומרי יערות של הקק"ל ועל כן הכיר המערער את הסביבה היטב. כמו כן הוכח קיומו של מניע לאחר שאביו של המערער פוטר מהעבודה וגם נאסר עליו בשלב מסויים לרעות את המרעה באדמות הסביבה. אשר לעונש - עברו של המערער נקי והוא צעיר (יליד 1965) ואולם מדובר בעבירות חמורות מאוד. במחי יד הצית המערער שטחים נרחבים של עצי אורן בשתי הזדמנויות בתוך חודש אחד. גידול היערות הללו מחדש הוא עניין לשנים רבות. בהתחשב בכל אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דדהאמשה למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 7.4.86).
בר"ע 74/86 - אתא טכסטיל בע"מ (בכינוס נכסים) נגד לוי שטראוס בע"מ
*הגשת תובענה נגד חברה שמונו לה כונסי נכסים (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בחיפה מינה למבקשת ביום 1.11.84 כונסי נכסים ומנהלים על כלל רכושה. עוד ביום 1.1.84 נכרת הסכם זכיון בינה לבין החברה המשיבה שעל פיו הוענקו למבקשת זכויות בלעדיות לשווק ולייצר בישראל מוצרי טכסטיל הנושאים את השם "לוי'ס". ביום 13.10.85 הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בקשה להצהיר כי הזכיון בטל החל ביום 28.2.85 או כי בוטל כדין ע"י המשיבה. במסגרת קדם המשפט טענה המבקשת כי הסמכות לדון בתובענה מסורה לביהמ"ש שמינה את כונסי הנכסים, היינו ביהמ"ש המחוזי בחיפה. לטענתה, הזיכיון הוא "נכס" והמבקש לפגוע בנכסים המוחזקים בידי כונסי הנכסים, או לטעון לזכות בהם, חייב לפנות לביהמ"ש המפקח על כינוס הנכסים, או, לחילופין, לקבל את רשותו של ביהמ"ש האמור לפתוח בהליך עצמאי נגד כונסי הנכסים. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המבקשת והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לגבי חברה בפירוק קיימת הוראה מפורשת בפקודת החברות שלפיה לא ינוהל הליך נגדה אלא ברשות ביהמ"ש, ואילו לענין חברה בכינוס נכסים אין הוראה דומה. טענת המבקשת היא כי מן הראוי ללמוד גזירה שווה מאותה הוראה גם לענין חברה בכינוס אך טענה זו אין לקבל. יש טעם להבחנה בשאלה הנדונה בין חברה בכינוס מזה לבין חברה בפירוק מזה. בעוד מטרת הפירוק היא חיסולה של החברה הרי הכינוס הוא תהליך בחברה חיה ופעילה. כינוס הנכסים אינו מהווה בהכרח שלב בדרך לחיסולה של החברה אלא הליך היכול להחזיר את החברה לפעילות תקינה. אף שכונסי הנכסים הם פקידי ביהמ"ש אין מדובר בהליך של מימוש וחלוקה כללית של רכוש החברה. לאור האמור אין מניעה עקרונית להגיש את התובענה נגד החברה המבקשת בכל בימ"ש שיש לו סמכות עניינית לדון בענין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד עמיר אלמגור למבקשת, עו"ד מרדכי גלוסקה למשיבה. 16.5.86).
בר"ע 326/86 - סלימאן מחמאיר נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג ברכב בכביש החוף כאשר הכביש תקין ויבש. בדרך סטה לשוליים, נתקל בתמרור שהוצב כ- 1,3 מטר מקצה השוליים ואחד מנוסעי המכונית נהרג ושלושה אחרים נפצעו קשה. במשפטו לא העיד המבקש וטענת סניגורו היתה כי אין ראיות שמהן ניתן להסיק דבר כלשהו לחובתו. לפי דברי עד ראיה שהיה במכונית נעקפה המכונית ע"י כלי רכב אחר שנעצר לפניו ובעקבות זאת באה הסטייה לשוליים. הערכאות דלמטה סברו כי הראיה בדבר הרכב העוקף אין די בה כדי להסיר מהמבקש את נטל ההוכחה, ולסברת הסניגור אין כלל נטל, שהרי זה רובץ על התביעה שלא הוכיחה מאומה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הנטל להוכיח אשמתו של נאשם אכן רובץ על התביעה, אך חובת הראיה החלה על התביעה מראשיתו ועד סופו של המשפט נבדלת מחובת ההוכחה העוברת על הנאשם אחרי שהתביעה מצליחה להביא כמות עדות שדי בה, לכאורה, כדי להראות שהנאשם ביצע את המעשה הפלילי. בענייננו הוכיחה התביעה כי בנהגו ביום בהיר בכביש תקין, ישר ויבש סטה המבקש לפתע לשולי הכביש ופגע בתמרור. דרך נהיגה כזו מהווה לכאורה נהיגה רשלנית כל עוד לא מסביר הנאשם שהראיות יש להן הסבר אחר. המבקש לא נתן הסבר כלשהו ועל כן רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שהראיות לכאורה של התביעה די בהן כדי להרשיעו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד נסים אליעד למבקש, עו"ד גב' שולה ווסרקרוג למשיבה. 29.5.86).