ע.פ. 229/86 - דוד בר עט נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה(ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם יחד עם אחר בכתב אישום אחד והמערער העיד ונחקר בחקירה נגדית ע"י סניגורו של הנאשם השני. בחקירה נגדית זו הובאו בפני ביהמ"ש ראיות בדבר הרשעות קודמות של המערער. לטענת המערער, משנודעו לביהמ"ש ההרשעות הקודמות, מן הדין שהשופט יפסול עצמו, כי במידע האמור יש כדי ליצור דעה קדומה לרעת המערער ויש בכך כדי לחתור תחת הגנתו ואמינותו במשפט. ביהמ"ש המחוזי סרב לפסול עצמו והערעור נדחה.
ב. השאלה היא אם כדין הוצגו למערער ע"י הסניגור של הנאשם השני השאלות בדבר ההרשעות הקודמות, שכן אם אין הפרה של כללי המותר בעצם הצגתן של השאלות ממילא אין גם מקום לפסילת השופט. אין יכולה להיווצר עילה לפסילת שופט בשל כך שהגיע אליו מידע אשר אותו רשאי היה לשמוע במסגרת הליכי דיון תקינים ועקב יישומם כחוק של דיני הראיות. סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי נאשם שבחר להעיד לא יישאל בחקירה שכנגד שאלות בענין הנוגע להרשעותיו הקודמות מלבד אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך. השאלה היא אם ההגבלה על חקירה בדבר הרשעות קודמות חלה רק במקרה שבו נחקר הנאשם בחקירה נגדית ע"י התביעה או שהיא חלה גם כאשר הוא נחקר ע"י סניגורו של נאשם אחר שמואשם יחד עמו. לאחר סקירה מקיפה של הנושא הגיע הנשיא לידי מסקנה כי זכותו של הנאשם שלא להחקר כאמור חלה רק לגבי שאלות המוצגות ע"י התביעה הכללית. מאידך, בעקבות דברי עדות של הנאשם שבו נאמרו דברים שיש בהם כדי לשקול נגד רעהו המואשם יחד עמו, יכול סניגורו של הנאשם האחר לבקש לחקור את הנאשם המשיך בחקירה שכנגד. על הסניגור למסור הודעה מוקדמת על כך לנאשם או לסניגורו וכן לבקש רשותו של ביהמ"ש. חקירה כאמור כפופה לכך שהיא נוגעת לענין הנדון, ובגדר מושג זה כלול גם ענין מהימנות הנאשם שהעיד כעד תביעה. חקירה שכנגד כוללת גם רשות למקור על הרשעות קודמות ובנסיבות אלה לא יחול האמור בסעיף 163.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד אופק למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 29.4.86).
ב.ש. 1216/85 - מדינת ישראל נגד עוזי עצמון
*הארכת מועד להגשת ערעור פלילי(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירות מס הכנסה וביהמ"ש המחוזי הרשיעו בחלק מן האישומים, זיכה אותו בחלק מהאישומים וגזר על המשיב קנס כספי, 3 חדשי מאסר לריצוי בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. פסה"ד ניתן ביום 5.11.85 והמועד האחרון להגשת ערעור חל ביום ו' 20.12.85. ביום זה הגיש המשיב ערעור הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.את הערעור הגיש בביהמ"ש המחוזי כפי שהדבר מתאפשר עפ"י חוק סדר הדין הפלילי והערעור נתקבל בביהמ"ש העליון ביום א' 22.12.85. באותו יום א' הגישה גם המדינה הודעת ערעור כלפי זיכויו של המשיב בחלק מהעבירות. הואיל והודעת הערעור מטעם המדינה הוגשה לאחר שחלף המועד, הגישה המדינה ביום 30.12.85 בקשה להארכת מועד. הבקשה נתקבלה.
ב. מבקשת המדינה עולה כי לפני הגשת כתב האישום ולאחר שהוגש התקיימו מגעים בין המשיב ובאי כוחו לבין הפרקליטות בנסיונות שכנוע שלא להגיש כתב אישום ולאחר מכן בנסיונות לעכב את ההליכים. במגעים אלה יוצג המשיב על ידי עורכי הדין רובין, תוסיה כהן ושפאר. במהלך המשפט בביהמ"ש המחוזי היה המשיב מיוצג ע"י עו"ד שפאר לבדו. לאחר מתן פסק הדין פנה עורך דין רובין לעו"ד חסון מפרקליטות המדינה וביקש שהמדינה תימנע מהגשת ערעור נגד המשיב על זיכויו ועל קולת העונש שכן המשיב סבל
מהענין והעונש שהושת עליו בהיותו עורך דין חמור. תשובתו של עו"ד חסון היתה כי המדינה סבורה שיש מקום להגיש ערעור, אך אם המשיב לא יערער מוכנה גם היא לא לערער ולראות בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי סוף פסוק. אולם אם המשיב יפתח את היריעה ע"י הגשת ערעור יהיה צורך שהמדינה תציג גם היא את עמדתה. לאחר מכן פנה גם עו"ד תוסיה כהן לעו"ד חסון וביקש שלא יוגש ערעור מטעם המדינה, ונענה באותה תשובה כנ"ל. בשלבים האמורים לא היה המשיב מיוצג על ידי עוה"ד רובין ותוסיה כהן ועו"ד חסון ידע זאת. בכל מקרה אין חולק על כך שבעניין זה לא נוהל כל מו"מ רשמי אומסודר בין הפרקליטות לבין המשיב. נוצרה אי בהירות באשר למהלכיו של המשיב כשמחד גיסא נתקבל הרושם שהוא לא מתכוון להגיש ערעור ומאידך לא היה בטחון בכך. על רקע אי בהירות זו, החליטה הפרקליטות לעמוד על המשמר. הוכן כתב ערעור וביום ד' 18.12.85 התבקש פקיד הפרקליטות לבדוק בבית המשפט העליון אם הוגשה הודעת ערעור מטעם המשיב. ביום ה' 19.12.85 קיבל הפקיד לידיו, בצאתו למזכירות בית המשפט, הודעת ערעור מטעם המדינה. ההוראות שבידיו היו שאם הוגש ערעור מטעם המשיב יגיש הוא את הודעת הערעור מטעם המדינה ואם לא הוגש יימנע מההגשה. הפקיד היה במזכירות בית המשפט העליון בימים ה' ו-ו' (20,19 לדצמבר), ובדק ומצא שלא הוגשה הודעת ערעור ועל כן גם הוא לא הגיש ערעור. הוא הצהיר שביום ו', הוא היום האחרון, עזב את המזכירות בשעה 1.15 וביקש להודיע לו בטלפון אם עד למועד סגירת המזכירות תגיע הודעת ערעור מטעם המשיב ואז יבוא מיד להגיש ערעור מטעם המדינה. כפי שהתברר יותר מאוחר הגיש המשיב באותו יום את הודעת הערעור בבית המשפט המחוזי וזו הגיעה לבית המשפט העליון רק ביום א' 22.12.85. משנודע הדבר לפקיד הנ"ל הוא הגיש את הודעת הערעור מטעם המדינה, אלא שלאחר מכן התברר שהוא איחר את המועד ואז הוגשה הבקשה להארכת מועד. הבקשה נתקבלה.
ג. על פי סעיף 201 לחוק סדר דין הפלילי בית המשפט רשאי "לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור לאחר שעברו התקופות...". הוראה זו מעניקה לבית המשפט שיקול דעת להחליט על הארכת מועד להגשת ערעור פלילי. שיקול הדעת רחב והפעלתו אינה מוגבלת על ידי הדרישה לקיומו של טעם מיוחד דווקא. יחד עם כך ברור שהפעלת שיקול הדעת תעשה בזהירות רבה, במיוחד בנסיבות בהן מדובר בהארכת מועד להגשת ערעור מטעם המדינה על זיכוי מהרשעה כמו במקרה הנדון.
ד. כל אחד מהצדדים להליך המשפטי יכול ורשאי לכלכל צעדיו כראות עיניו ואין הוא חייב לשתף במהלכיו את הצד שכנגד. מצד שני, הצד שכנגד רשאי וחייב לצפות את המהלכים האפשריים של יריבו ולהערך לקראתם. אלה הם חלק מ"כללי המשחק". ברם, כאשר צד לדיון מטעה את יריבו במתכוון או בשגגה והצד השני מוצא עצמו מאחר בשל כך את המועד כי אז בנסיבות בהן הצד השני פעל בתום לב ותוך נקיטת אמצעי זהירות, ניתן לומר שהאיחור נגרם על ידי גורם שאינו בשליטת המאחר ואז יש טעם מיוחד להארכת המועד ומה גם כשאין צורך בטעם מיוחד להארכת המועד. בחינת העניין הנדון כאן מביאה לידי מסקנה שהתקיימו הנסיבות המצדיקות הארכת המועד. המשיב ידע שהפרקליטות תגיש ערעור רק אם הוא יגיש ערעור והוא יצר במתכוון או שלא במתכוון ערפל קרב לגבי מהלכיו. הפרקליטות נערכה לאפשרות שהמשיב יגיש ערעור וטרחה ובדקה בימים האחרונים במזכירות בית המשפט את המצב וכאן בא המהלך האחרון של המשיב שטרף את קלפיה של הפרקליטות. במקום להגיש את הערעור כמקובל במזכירות בית המשפט העליון הגיש את ערעורו בשלהי היום האחרון במזכירות בית המשפט המחוזי. אין זאת כי אם במהלך זה ביקש המשיב לטמון לפרקליטות "מלכודת" ולהביאה למצב של אחור בהגשת הערעור. נסיבות אלה מהוות טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד וקל החומר כשאין צורך בטעם מיוחד.
ה. הסניגור תקף גם את מזכירות בית המשפט העליון בשניים: בכך שהיא מאפשרת לפקיד הפרקליטות לקבל מסמכים לאחר שעות הקבלה; שהיא קיבלה את ערעור המדינה לאחר שחלף המועד בלא בקשה להארכת מועד. אין יסוד לטענות אלה. אשר לענין הראשון - לא הובאה כל ראיה לכך שהמזכירות מאפשרת לפרקליטות מה שאינה מאפשרת לכל אדם זולתה, ומכל מקום אין טענה כי במקרה הנדון הגישה הפרקליטות את הערעור מעבר לשעות הקבלה. אשר לעניין השני - על פי נוהלי עבודת בית המשפט העליון על המזכירות לקבל לרישום ערעורים פליליים ובקשות רשות ערעור גם אם המועד להגשתם חלף, בכפוף לכל החלטה שיפוטית בדבר קבלתם.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' ד. בייניש למבקשת, עו"ד ד. אבי יצחק למשיב. 16.3.86).
ב.ש. 230/86 - עוזי עצמון נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור פלילי(הערר נדחה).
א. ערר זה מתייחס להחלטת הרשם בב.ש. הנ"ל (1216/85) שבה האריך למדינה את המועד להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בדינו של המבקש. הטענה המרכזית המושמעת על ידי העורר היא כי לא היה זה מן הראוי בנסיבות המקרה להענות לבקשת המשיבה ולאפשר לה להגיש את ערעורה באחור. הערר נדחה.
ב. הרשם עשה שמוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי. היעד המרכזי של ההליך המשפטי (וההליך הפלילי במודגש) הוא לחשוף את האמת העובדתית וליישם עליה את הדין החל באותן נסיבות כדי שייעשה הדין והצדק עם המתדיינים ועם החברה. יהא זה נכון וראוי למנוע סיכול מגמה זו בשל משגים פורמליים שאין בהם כדי לקפח או לגרום עוול לצד שכנגד ושניתן לתקן את נזקם בחיוב בהוצאות. גישה זו ראוי שתעשה בהליך הפלילי אך ראוי שגם תהיה לנגד עיני ביהמ"ש בעת הדיון בהליכים אזרחיים לרבות בבקשות להארכת מועדים בהליכים אלה. עם זאת אין להתעלם גם מהיבטים אחרים, ובין היתר ראוי להתחשב בכלל שיש להציב גבול להתמשכותם של הליכים ויש לחזק את היציבות הנדרשת כסיום נחזה של הליכים על כל המשמעויות הנובעות מכך. יש לתת את הדעת לסיבות ולגורמים שבעטיים הוגש הערעור באיחור. בהחלט מתקבל על הדעת שבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, גם בהליך פלילי, תסורב, אם המבקש ממש התרשל בהגשת הערעור, אם אחר מטעם לא מובן ולא מוסבר בהגשתו, על אחת כמה וכמה כשמדובר יחסית באיחור ניכר.
ג. בהליכים אזרחיים ראוי להקפיד יותר בנושאים של סדר הדין ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשלב שני של דיונים, דהיינו בתהליך הגשת הערעור ובעת הדיון בו. אך גם במקרים אלה ראוי שהמגמה הבסיסית של השגת ההכרעה הצודקת במחלוקת שבין בעלי הדין תהיה לנגד עיני ביהמ"ש ויישקלו בתשומת לב הנסיבות שבעטיין חלה סטייה מכללי סדר הדין התקין. בולטת בפסיקה הנטייה להענות לבקשה להארכת מועד כאשר הנסיבות בעטיין חל האיחור אינו בשליטת בעל הדין, כגון מחלת בעל הדין, יציאת עורך דין לשרות מילואים כשאין במשרדו עורכי דין אחרים, המצאו של בעל דין בחו"ל וקשיים הנובעים מכך ביצירת הקשר עם עורך דינו, איחור קצר בשל החומר הרב והצורך לתאם עמדה עם משרד ממשלתי. מאידך, הנטייה היא לדחות בקשה כזו כשבידי בעל הדין היה להמנע מאיחור זה, כגון חוסר עירנות וחוסר זריזות מספיקים מצד המבקש, ניהול מו"מ של הסניגור עם הפרקליטות להשגת הסכם לאי הגשת ערעור שלא עלה יפה וכדומה. לכך יש להוסיף כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה וככל שמשך האיחור קצר יותר ומיזערי, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים למתן הארכה. משקל מסויים ראוי לייחס גם למהותו של הענין נשוא הערעור, כגון חשיבותו המשפטית והצבורית, היקפו של הענין וכדומה, וכן
לסיכויים לכאורה שבערעור ככל שניתן לעמוד על כך על פני הדברים. יש לאבחן גם בין מקרה בו הוגש בלאו הכי ערעור במועד על אותו פסק דין והבקשה מתייחסת להגשת ערעור על ידי המשיב באותו ערעור, לבין מקרה בו אין ערעור התלוי ועומד והיענות לבקשה היא שתעמיד את פסק הדין לדיון נוסף.
ד. בנסיבות שלנו העורר הוא עורך דין ותיק ובעל מוניטין שהורשע בעבירות מס. ההרשעה היא בחלק מהאישומים כשמאחרים זוכה והעונש אינו מהכבדים לעבירות אלה, אך אינו נעים ואינו קל לעכול לעורך דין בעל שם. מאידך, יש לראות חומרה מיוחדת בעבירות מס הכנסה שחטא בהם עורך דין. עצם הדיון הפומבי, פעם נוספת, בהרשעת המערער בעבירות דנן, אין בו, בלשון המעטה, להוסיף נחת, וצפוי שדיון כזה יעורר הדים באמצעי התקשורת. יובן איפוא, על שום מה הגשת הערעורים היתה מלווה בהיסוסים רבים אצל המערער והמשיבה גם יחד. פרקליט המדינה הביע נכונות להמנע מלהגיש ערעור אם לא יוגש ערעור על ידי המערער. הפרקליטות לא שמעה על עמדה חד משמעית מטעם המערער והוא וסניגוריו לא הפיגו את הערפל עד לתום המועד הקבוע בחוק. שלא כרגיל הגיעו ערעורם במזכירות ביהמ"ש המחוזי וזאת כרבע שעה לפני תום המועד. המערער ידע אל נכון את עמדת המדינה אך לא ראה לנכון להודיע לפרקליטות המדינה, ולו גם מטעמים של הגינות מקצועית, כי החליט לערער. משנהגה המדינה באורך רוח ומתוך יחס מתחשב עם המערער אין לבוא עמה בטרוניה. קשה להשתחרר מהתחושה כי פרקליטות המדינה תומרנה במודע למצב המביך שנקלעה אליו. בנסיבות המקרה דנן ראוי וצודק היה להאריך את המועד גם בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה, גם משום שהאחור היה מזערי, גם מפני שערעור על פסק הדין הוגש ויישמע בלאו הכי, וגם באשר אין סיבה להתייחס לערעור המדינה כאל חסר סיכוי.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ד. אבי יצחק לעורר, עוה"ד בייניש וחסון למשיבה. 5.5.86).
ע.א. 458+459/83 - רפי עדן ובאר אדין ביאטרה נגד רון ספיר ואח'
*שכר ראוי בפעולת תיווך(הערעור של רפי עדן נתקבל פה אחד והערעור של ביאטרה נדחה ברוב דעות).
א. ביאטרה ועדן התקשרו ביניהם בחוזה לביצוע עסקה מסויימת והמשיב טען שהוא שקשר בין השניים כמתווך. עפ"י כתב התביעה נכרתו הסכמי התיווך בין המשיב לבין ביאטרה מחד ובין המשיב ובין עדן מאידך. לחילופין תבע המשיב שכר ראוי בגין שירותיו. ביהמ"ש המחוזי חייב את ביאטרה ועדן, בחיוב סולידרי, לשלם למשיב 750 אלף שקלים ישנים. סכום זה מהווה שני פרומיל מסכום העיסקה שבין ביאטרה ועדן. בענין זכותו של מתווך לדמי תווך ציין ביהמ"ש המחוזי כי מספיקים חילופי מלים שמהם עולה גמירת הדעת להעזר במתווך. עפ"י מבחן זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי "לא עולה מן הנסיבות כי היתה גמירת דעת של ביאטרה ועדן להעזר בשירותו של התובע כבשירותיו של מתווך". מאידך סבר ביהמ"ש המחוזי כי היתה גמירת דעת בין ביאטרה למשיב מחד ובין עדן והמשיב מאידך שהמשיב יתן להם שירותים כלליים. גמירת הדעת לא היתה מפורשת אלא מכללא ועפ"י התנהגות ויש להסיקה מעצם העובדה שהשירות אכן ניתןומהעובדה שניתן לבקשתם של ביאטרה ועדן. ערעורו של עדן נתקבל פה אחד וערעורו של ביאטרה נדחה ברוב דעות השופטים ש. לוין ומלץ בפסק דין מפי השופט מלץ כנגד דעתו של השופט גולדברג שסבר שיש לקבל גם את ערעורו של ביאטרה.
ב. אין בחומר הראיות דבר שיצדיק את המסקנה כי היתה גמירת דעת בין המשיב ובין עדן לענין מתן השירותים. אין לדעת על סמך מה יכול היה המשיב להניח הנחה כזו לגביו. הקביעה שנוצרה בין עדן לבין המשיב התקשרות מכללא שיש להסיק אותה מעצם העובדה שהשירות ניתן ע"י המשיב עפ"י בקשת עדן לא היתה מעוגנת בחומר הראיות ואין היא יכולה לעמוד.
ג. שונים הדברים באשר לביאטרה. הלה ביקש מהתובע למצוא משקיעים לפרוייקט ועפ"י בקשה זו הפגיש התובע את ביאטרה עם עדן ולאחר מכן נפגשו התובע, ביאטרה ועדן ואח' במשרד עורכי הדין ולאחר מפגש זה סוכם לבקשתו של ביאטרה כי המשיב יפגש עם ביאטרה ועדן בנצרת כדי לראות את האתר. מפסק הדין עולה כי הפעולות נעשו ע"י המשיב עפ"י בקשתו של ביאטרה. בבקשותיו של ביאטרה ובהענות של המשיב ראה ביהמ"ש הצעה וקיבול שיצרו הסכם, מכללא, על ידי התנהגות, למתן שרותים כלליים ולתשלום שכר ראוי בגינם ובכך אין להתערב.
ד. אשר לשכר הראוי המגיע למשיב - ביהמ"ש קבע שני פרומיל מסכום העיסקה שבין ביאטרה ועדן ואין להתערב בכך. ביהמ"ש ציין כי הביא בחשבון את היקף העיסקה ואת העבודה שהשקיע המשיב. טוענים המערערים שאם לא היתה כאן עסקת תיווך הרי שאין להיקף העסקה כל השלכה על גובה הסכום והדבר היחידי שיש להביאו בחשבון הוא השכר הראוי עבור הפעולות שנעשו. אין לקבל גישה זו. דבר אחד הוא אדם שמשתתף ב- 4- 5 פגישות בקשר למכירת מכונית, למשל, ודבר אחר היא שהוא משתתף באותו מספר פגישות כאשר הנושא הוא הקמת מלון רב חדרים. כשמדובר בתיווך הרי היקף העיסקה הוא המפתח היחידי לחישוב השכר ואילו כשמדובר בשכר ראוי אין היקף העיסקה אמנם המפתח לחישוב, אך הוא בהחלט מהווה אחד השיקולים בקביעתו.
ה. פסק הדין ניתן מפי השופט מלץ והסכים לו השופט לוין. השופט גולדברג בדעתמיעוט סבר שיש לדחות גם את ערעורו של ביאטרה באשר לא ברור מחומר הראיות מהם השרותים כלפיהם כוונה גמירת הדעת בין המשיב לבין ביאטרה כפי שהסיק השופט. חוסר בהירות בקביעת נושא גמירת הדעת שומט את הבסיס לקביעת קיום חוזה ולו במשתמע, שכן המסויימות המינימלית הנדרשת מחוזה איננה בנמצא במקרה זה. לא מדובר כאן בפרט הניתן להשלמה אלא בערפל מוחלט ביחס לחיוביו של אחד הצדדים לעסקה. על כן יש לקבל גם את הערעור של ביאטרה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, מלץ. עו"ד יוסף הלברייך לרפי עדן, עו"ד עודד פלדמן לביאטרה, עו"דעמי פולמן לרון ספיר. 15.4.86).
על"ע 18/85 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*הזנחת טיפול בתיקי המתלוננים *סרוב להחזיר להם חומר שבתיקים(הערעור נדחה).
א. שלושה הורים של ילדים שניספו בתאונה התלוננו כי התקשרו עם המערער שיגיש תביעה נגד האחראים לתאונה והמערער השהה את הטיפול בתיק שלהם במשך ארבע שנים מבלי שנקט בפעולה ממשית לקידום עניינם, תוך שהוא נתן למתלוננים להאמין, באמצעות דברי הטעייה שונים, שהתביעה המשפטית הוגשה, כשהמתלוננים דרשו מהמערער להחזיר להם את המסמכים הקשורים בנושא התאונה הנדונה סרב המערער בטענה שלא קיבל את שכר טירחתו. ביה"ד המשמעתי הרשיע את המערער בעבירות לפי הסעיפים 54 ו- 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין וכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), גזר למערער השעייה בפועל לתקופה של ארבעה חודשים, תשלום הוצאות משפט בסכום של 200,000 שקלים ישנים ותשלום 2,000 שקלים ישנים לכל אחד משלושת המתלוננים לפי ערכם ביום 19.11.84. והערעור על הכרעת הדין נדחה ע"י ביה"ד הארצי של לשכת עורכי הדין והערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
ב. אין יסוד לטיעוני המערער כלפי המימצאים העובדתיים של ביה"ד המחוזי, כאשר שופטי הערכאה התייחסו באימון לעדויותיהם של שני המתלוננים, ואין ממש בטענה שיש לראות בברורים משפטיים מסויימים שהמערער עשה בקשר לתיקם של המתלוננים משום טיפול מקצועי סביר בעניינם. טענה אחת של המערער ביחס לחומר הראיות ראויה להתייחסות. משלושת המתלוננים העידו רק שניים מטעם התביעה ואילו השלישי נקרא להעיד מטעם ההגנה. המערער ביקש מביה"ד שיותר לו להשמיע קודם את עדותו
של מתלונן זה ורק לאחר מכן ימסור הוא עצמו את עדותו. ביה"ד סרב לבקשה זו ובנסיבות הענין טעה ביה"ד. עפ"י חוק סדר הדין הפלילי, החל בענייננו, רשאי ביהמ"ש, לבקשת נאשם, להתיר לו להעיד שלא בתחילתה של פרשת ההגנה. על ביהמ"ש להשתמש בסמכות זו כל אימת שעולה מהנסיבות כי מן הצדק לאפשר להגנה להעיד את עדותו של העד לפני עדותו של הנאשם על מנת לא להכביד על ההגנה יתר על המידה וכדי להעניק לנאשם אפשרות הוגנת להביא בפני ביהמ"ש את גירסתו. במקרה דנן צריך היה לאפשר למערער להעיד לאחר המתלונן השלישי. הלה נכלל למעשה בין עדי התביעה. כאשר התביעה מוותרת על עד תביעה והוא מעיד מטעם ההגנה, זוכה עד זה לסטטוס מיוחד וביהמ"ש רשאי אף להרשות לנאשם לחקרו בחקירה ראשית כאילו היתה זו חקירה שכנגד. עם זאת אין לומר שנגרם למערער עיוות דין עקב החלטת ביה"ד. לא היתה בעדותו של אותו עד סתירה לעדויותיהם של שני המתלוננים האחרים, ולמעשה לא קופחה הגנת המערער ע"י ההחלטה האמורה של ביה"ד. סיכומו של דבר, הוכח שהמערער הזניח את תביעת לקוחותיו במשך שנים בצורה חמורה וכן שהוליך את המתלוננים שולל בנושא של הטיפול בעניינם.
ג. באישום השני יוחסה למערער עבירה של אי החזרת מסמכים למתלוננים על פי דרישתם. המערער טען כי רשאי היה לעכב את המסמכים האמורים תחת ידו באשר לא שולם לו שכר הטירחה. לפי סעיף 88 לחוק מותר לעורך דין לעכב מסמכי לקוח, כדי להבטיח את שכר טירחתו, כל זמן שהלקוח לא דרש את החזרתם בכתב ואם דרש החזרתם בכתב רשאי הוא לעכב את המסמכים אם הגיש תוך שלושה חדשים תביעה בענין שכר טירחתו. בענין שלפנינו פנו המתלוננים, שהינם אנשים פשוטים, למערער בעל פה בענין החזרת המסמכים ולא העבירו אליו דרישה בכתב. יש איפוא לכאורה בסיס לטענת המערער שלא היה מקום להרשיעו בענין מחדלו זה. שופטי ביה"ד הארצי ניסו להתגבר על הקושי ע"י כך שראו בתלונת המערערים לביה"ד, שהועברה כמקובל למערער, דרישה בכתב להחזרת המסמכים, שכן בקובלנה נתבקשה הלשכה להורות למערער להשיב את המסמכים. נימוק זה לא נתקבל על דעת ביהמ"ש העליון. משלוח העתק מהתלונה אל המערער, עפ"י כללי לשכת עורכי הדין, מהווה שלב ראשון בפרוצדורה של הגשת קובלנה משמעתית נגד עורך הדין, ואין לראות בה דרישה בכתב של לקוח עפ"י סעיף 88 לחוק. ברם, המערער הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי בענין עיכוב המסמכים גם בעבירה של הפרת חובתו לפעול לטובת שולחיו בנאמנות ובמסירות, עבירה עפ"י סעיף 54 לחוק. ההרשעה בעבירה לפי סעיף 54 היתה מוצדקת אם כי לא מטעמן של הערכאות הראשונות. כאשר נוצר מצב בו הזכות הפורמלית של עכבון מסמכים עומדת בסתירה למילוי חובת הנאמנות כלפי הלקוח, היה על עורך הדין לתת עדיפות לחובה אחרונה זו. המערער ידע שבמשך שנים לא טיפל בענייני לקוחותיו, וכאשר לבסוף הם מבקשים, אפילו בעל פה, להחזיר להם את מסמכיהם כדי שיוכלו להגיש תביעתם באמצעות עורך דין אחר, יש לראות בסרובו של המערער להענות לדרישה זו הפרת נאמנות ללקוח, אף אם מבחינה טכנית אין בכך משום הפרה של הוראות סעיף 88 לחוק בשל העדר פניה בכתב מצד הלקוחות. באשר לגזר הדין - למערער הרשעות קודמות ובנסיבות הענין ובהתחשב בעבירות שהורשע בהן אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד מימון למערער, עו"ד רובינשטיין למשיב. 28.5.86).
עע"א 1/86 - אטרג'י דוד נגד מדינת ישראל
*חופשה מבית סוהר (הערעור נדחה).
המערער נדון בביהמ"ש המחוזי לשש שנות מאסר בפועל בגין שלושה נסיונות להרוס נכס בחומרי נפץ. נסיון אחד כוון נגד מועדון בנתיבות ושניים נגד תחנת המשטרה שם. שלושת הנסיונות אירעו תוך כחדשיים. למערער 28 הרשעות
קודמות, בהן התפרצויות הצתות איומים ותקיפות, כאשר העבירות בוצעו באזורים שונים של המדינה. מלכתחילה נגזרו למערער שש שנות מאסר, אך על יסוד כלל אחידות העונשים הופחת העונש לחמש שנים ע"י ביהמ"ש העליון. שלטונות הכלא רואים במערער אדם המסכן את שלום הציבור והם סיווגוהו במה שמכונה ב"קטגוריה א", ומסרבים להוציאו לחופשה, אעפ"י שהוא מרצה כבר למעלה משנתיים מאסר. הטעמים ביסוד הסרוב הם מהות העבירות ומעורבותו של המערער בביצוע עבירות כמותית ובפריסה נרחבת במספר אזורים בארץ. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה על יסוד השיקול שאין מקום להתערבותו של ביהמ"ש בקביעה שקיים חשש שהאסיר עלול לסכן את שלום הציבור. הערעור נדחה.
שיקול הדעת מסור לשלטונות הכלא ועל כן נמנע ביהמ"ש העליון מלהתערב. יחד עם זאת הצביע ביהמ"ש העליון על נסיבות מיוחדות שיש במקרה דנן והביע דעתו כי רצוי שהשלטונות יחזרו וישקלו שמא יש מקום להקל עם המערער ולאפשר לו לצאת לחופשה לצרכים רפואיים הקשורים באשתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא, גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דקאזיס למערער, עו"ד גב' נילי ארד למשיבה. 6.5.86).
ע.פ. 408/85 - עמנואל קדושים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות וגניבת תיקים מבית המשפט) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין חמש התפרצויות נגזרו בשעתו למערער שלוש שנים מאסר על תנאי, כאשר ביהמ"ש התחשב התחשבות מירבית במערער ונתן לו הזדמנות לעלות על דרך הישר. הוא חזר לסורו, נתפס בנהיגה בתקופה של פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה וכדי להעלים את התיק שבו נפסל התפרץ למזכירות ביהמ"ש וגנב שני תיקים הנוגעים לו. על אלה נדון בתיק שבפנינו לשנתיים מאסר בפועל וכן הפעיל ביהמ"ש במצטבר את שלוש שנות המאסר על תנאי כך שעל המערער לרצות חמש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר באדם צעיר, יליד 1962, שטרם טעם טעמו של מאסר ולפיכך הוזמן תסקיר מאת שירות המבחן. מסתבר שבינתיים נדון על שורה נוספת של עבירות שאת חלקן ביצע כאשר היה כבר בשנות העשרים של חייו ואחת מהן היא בריחה ממשמורת חוקית. על כל העבירות האחרות הושת על המערער עונש של 4 שנים מאסר בפועל שמהן 3 שנים חופפות לעונש בתיק הנוכחי. בנסיבות אלה אין מקום להקלה נוספת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 4.5.86).
ע.א. 81+56/83/724 - הרפז נגד הרפז - שלום מנחם ואח' נגד סלימן חדד ואח'
*שתי בקשות לתיקונים בפסקי דין (הבקשות נדחו).
בע.א. 724/81 נדחה הערעור ביולי 1984 ובחלק הדן בהוצאות שבהן חוייב המערער (המשיב דנא) לא נאמר שהסכום ישא הצמדה וריבית. ביום 17.1.86 הגיש הצד הזוכה בקשה לתיקון פסה"ד במובן זה שסכום ההוצאות ישא הפרשי הצמדה וריבית. הבקשה בערעור זה נדחתה באשר לפי הוראות סעיף 81א' לחוק בתי המשפט תיקון טעות בפסק הדין או בהחלטה אחרת ניתן לעשות תוך 21 יום מיום מתן פסה"ד ומועד זה חלף במקרה שלפנינו. ביהמ"ש לא נתבקש להאריך את המועד וגם לא הועלה טעם מיוחד שיסביר את האיחור ויצדיק את התיקון לפיכך נדחתה הבקשה.
בע.א. 56/83 אירע מקרה דומה כאשר המערערים חוייבו בתשלום הוצאות למשיבים ולא נכללה הוראה באשר להצמדה וריבית. כעבור למעלה משנתיים פנו המשיבים לביהמ"ש בבקשה להורות על הארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות סופר, היינו השמטת ההוראה בדבר הצמדה וריבית. גם בקשה זו נדחתה. כשעברו למעלה משנתיים מאז ניתן פסק הדין וכשלא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא נתבקש התיקון במועד מוקדם יותר דין הבקשה להארכת מועד להדחות.
(בפני השופטים: בע.א. 724/81 - המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, חלימה; בע.א. 56/83 - הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. 4.86 ).
ב.ש. 309/86 - שריף אבו סתה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בכך שנכנס בלילה לחנותו של מעבידו על ידי פתיחת הדלת במפתח וגנב משם בשר בשווי של כ- 1,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, וביסס את החלטתו בין היתר על השיקול שיש בעבירות התפרצות גם יסוד של אלימות ושלעתים תכופות אף מתלווה אלימות המופנית כלפי גופו של הקרבן. הערר נתקבל. נכון שלעתים קרובות מתלוות תופעות של פגיעה בקרבן לעבירות של התפרצות, אך לא זה מה שקרה במקרה דנן ועל כן לא היה מקום לקחת נימוק זה בחשבון. במיוחד כאשר מדובר בנאשם שאין לו הרשעות קודמות ואין לו עבר פלילי כלל. לא בכל אישום של התפרצות יש להחזיק את הנאשם במעצר ואפילו אם יש ראיות לכאורה לביסוס האשמה.
(בפני: השופט בך. עו"ד אלסאנע לעורר, עו"ד כהן למשיבה. 18.4.86).
ע.פ. 309/86 - אריה הלפרין נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער ביקש מבימ"ש השלום כי יפסול עצמו בטענה שהשופט סרב למספר בקשות במהלך הדיון. כן טוען המערער שביהמ"ש התעמר בו ולא נתן לו אפשרות לחקור את עדי התביעה, נמנע מרישום פרוטוקול נאות והרשה להעלות שאלות בקשר לעברו של המערער שאינן נוגעות למשפט שהתנהל. ביהמ"ש סרב לפסול עצמו והערעור נדחה.
הפרוטוקול מראה שניתנה למערער אפשרות נאותה לחקור את העדים, להתנגד לשאלות, להתנגד להגשת מסמכים ולהזמין עדים. העובדה שיש החלטות בהן ביהמ"ש אינו מקבל בקשות בעל דין, אין בה כשלעצמה כדי לפסול את ההליך או את השופט. אם יש בסירוב משום משגה מבחינה דיוניה יכולה לצמוח מכך עילה לערעור. בענייננו גם עין פסול בהחלטות הדיוניות. לענין הזמנת עדים נענה ביהמ"ש לבקשת הדחייה הראשונה של המערער, אך כאשר התייצבו עדים אשר לטענת המערער לא היו אלה שציפה להם, לא היה ביהמ"ש מוכן לדחות את הדיון פעם נוספת. ענין עברו של המערער היה שזור בעילות להיווצרותן של הנסיבות בהן נעצר, ועלה, הן מן הטענות והשאלות שהועלו ע"י המערער והן מאלו שהוצגו על ידי התביעה. מכל מקום, לא נוצרו נסיבות שיש בהן, מבחינה אובייקטיבית, חשש ממשי למשוא פנים. בקשת הסניגור שינתן משקל לתחושתו הסובייקטיבית של המערער אינה יכולה להתקבל כי אמת המידה צריכה להיות אובייקטיבית ולא סובייקטיבית.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שניידשר למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 23.5.86).
ע.פ. 331/86 - צבי בן ליאור נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
הערעור מופנה נגד סרובו של השופט לפסול עצמו כאשר הטענות הן נגד צורת רישום הפרוטוקול. הערעור נדחה. רישוםהפרוטוקול מסור בידיו של ביהמ"ש והוא המחליט מה צורת עריכתו ומה יכלל בו. הפרוטוקול צריך לשקף את אשר הושמע במשפט אך רישום ידני אינו יכול להיות מילולי ולשקף כל דבר וכל פרט. מכאן ההוראה שבחוק סדר הדין הפלילי הנותנת לבעל דין את האפשרות לבקש תיקון והשלמה של הרישומים. טענה בענין רישום הפרוטוקול היא טענה המופנית לנושא שבסדרי דין שניתן להעלות במסגרת הערעור, אך אין לה בדרך כלל נגיעה לנושא הפסלות. שאלת הפסלות נבחנת עפ"י אמת מידה אובייקטיבית ולא על פי אמת מידה סוביקטיבית ורק חשש ממשי של משוא פנים ולא חשש סובייקטיבי של הנאשם או התובע, הם ענין לפסילה. חשש אובייקטיבי כזה אין כאן.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אורי שטנדל למערער, עו"ד גב' שולה ווסרקרוג למשיבה. 28.5.86).
ב.ש. 353/86 - מדינת ישראל נגד חיים אדרי
*שחרור בערובה (התפרצות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהתפרצות לדירת מגורים ובגניבה והתביעה ביקשה מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי על סמך נסיבות הלוואי הקשורות במשיב מן הדין היה להוציא צו מעצר נגדו כמבוקש, שכן למשיב עשרות הרשעות קודמות בגין עבירות שכללו פריצות, גניבות, גרימת חבלה חמורה וכדומה וקיים גם חשש כי עדי התביעה המכירים את המשיב יחששו להעיד אם יהיה משוחרר בערובה. אעפ"כ החליט לשחרר את המשיב בערובה באשר התעורר בלבו ספק בדבר חוזקן וחד משמעותן של הראיות שבידי התביעה. הערר נתקבל. יש בראיות הנסיבתיות הוכחה לכאורה מספקת מבחינה טכנית, ויתירה מזו, יש בראיות כדי לבסס לכאורה את האישום נגד המשיב בצורה משכנעת מאד. אין ספק כי פרצו לדירה שמדובר בה ועל פי הודעות עדי הראיה נראה המשיב נכנס לבנין, לאחר מכן נדלק האור בדירה וכשעלו שניים מהעדים לבדוק את המצב בדירה יצא המשיב מן הבנין. בכך, יחד עם הראיות הנסיבתיות האחרות, יש די ראיות לכאורה. אין צורך להביע כאן דעה על סבירות הסברו של המשיב להימצאותו במקום, אך אין בהסבר זה כדי להצדיק את השחרור בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' ע. ראובני לעוררת, המשיב לעצמו. 1.5.86).
ב.ש. 275/86 - שכטר בפשיטת רגל נגד גרינברג הנאמן בפשיטת רגל ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד פינוי (בקשה לעיכוב ביצוע פסק פינוי - הבקשה נתקבלה).
זוהי בקשה למתן צו עיכוב ביצועו של פסק דין המתייחס לפינוי המבקשים מדירת המגורים שלהם, עד למתן פסק הדין בערעור שהוגש על ידי המבקשים. הבקשה נתקבלה. זה אחד המקרים בהם קשה, אם לא בלתי אפשרי, יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, אם הפינוי יבוצע לאלתר והמבקשים יזכו לאחר מכן בערעורם. בהתחשב בכל הנסיבות, לרבות זהות הצדדים ומעמדם ומהות טענותיהם של המבקשים בערעור, מן הדין להעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע פסק דין הפינוי עד למתן פסק הדין בערעור. תנאי לכך, שהמבקשים ימציאו ערבות להבטחת נזק אפשרי שעלול להגרם למשיבים עקב דחיית ביצוע פסק הדין.
(בפני: השופט בך. עו"ד י. מוריץ למבקשים, עוה"ד גרינברג וקליבץ למשיבים. 26.5.86).
ב.ש. 344/86 - שבתאי מזרחי נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור פלילי (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי - הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בביהמ"ש המחוזי בבריחה ממשמורת חוקית ולאחר שהודה באשמה נדון לקנס כספי ולשנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה מסוג פשע. כחלוף שלושה חדשים בלבד הוגש נגד המבקש כתב אישום באשמת התפרצות לדירה וגניבה מתוכה שהיא עבירה מסוג פשע ושנעברה לפי כתב האישום לאחר מתן גזר הדין. ביהמ"ש המחוזי מינה סניגור למבקש וזה הגיש בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין שבו הוטל המאסר על תנאי והמשפט החדש נדחה עד לאחר מתן החלטה בבקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה.
הוראת החוק מעניקה לביהמ"ש שיקול דעת רחב בבואו להפעיל את הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור פלילי. להבדיל מבקשה בערעור אזרחי אין הוא מוגבל בקיומם של טעמים מיוחדים דווקא. השאלה במקרה דנן היא אם קיימים תנאים המצדיקים הארכת מועד. הסניגור הצביע על החובה להפעיל את המאסר על תנאי אם יורשע המבקש בעבירה החדשה, ומאידך הפנתה התובעת לרשימה ארוכה של הרשעות קודמות שבהן הורשע המבקש חרף גילו הצעיר. עיקר טענת התובעת שאין בבקשה כל עילה המצדיקה הארכת מועד. טענה זו נתקבלה. מדובר במקרה שגרתי ורגיל של אי עמידה בתנאי שנקבע למבקש בפסק הדין הראשון ואם אכן יורשע עתה המבקש דינו של התנאי
להפעלה. אין זה מתקבל על הדעת שכל אימת שנאשם ניצב נוכח אפשרות של הפעלת מאסר על תנאי יפנה לבימ"ש שלערעור ויבקש הארכת מועד כדי להפחית את המאסר על תנאי שנקבע בתיק הקודם.
(בפני: הרשם צור. עו"ד י. פניאל למבקש, עו"ד י. ליבוביץ למשיבה. 12.5.86).
ב.ש. 412/86 - מדינת ישראל נגד איוון דמיאניוק
*הארכת מעצר (עשיית דין בנאצים) (בקשה להארכת מעצר לשלושה חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הוסגר לישראל ע"י שלטונות ארה"ב כדי שיתן כאן את הדין על עבירות לפי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם שהתביעה מייחסת לו. האשמה היא כי המשיב שהוא ממוצא אוקראיני הוצב ע"י הגרמנים במחנה ההשמדה בטרבלינקה והיה אחראי למותם של מאות אלפי יהודים כאשר עשה את מלאכתו מתוך חדווה סדיסטית כשהוא מוסיף מיוזמתו מעשי רצח, התעללות והשפלה מדי יום ביומו עד שכינוהו "איבן האיום". לאחר המלחמה הצליח המשיב להגיע לארה"ב, שם זוהה והוסגר לישראל. מדובר בחקירת פשעים מהנוראים ביותר בתולדות האנושות והיא מטבע הדברים מסובכת ומסועפת. עברו למעלה מ- 40 שנה מאז שבוצעו והמעטים שנותרו בחיים והיכולים להעיד על מה שהתרחש מפוזרים על פני תבל כולה. כדי להקיף את כל מערכת העדויות הוקם ע"י משטרת ישראל והפרקליטות צוות חקירה מיוחד העוסק באיסוף הראיות, מיונן ולימודן. עד כה הוחזק המשיב במעצר מכח צוים של שופט שלום ומשמלאו 90 יום למעצר וטרם הוגש כתב אישום, על התביעה לבקש הארכת המעצר ע"י שופט ביהמ"ש העליון. הבקשה נתקבלה והמעצר הוארך ל- 3 חדשים נוספים. מלאכת החקירה מתנהלת ע"י צוות החקירה המיוחד ללא לאות וללא בזבוז זמן וחומר החקירה עצום ורב. אין הגזמה בתקופת ההארכה המבוקשת. כשלוקחים בחשבון את כל העובדות הנ"ל וכן את העובדה כי למשיב צפוי עונש מוות אם יורשע המסקנה היא שיש להענות לבקשת המעצר.
(בפני: השופט מלץ. עוה"ד שקד והורביץ למבקשת. 23.5.86).
ב.ש. 399/86 - אליהו נורי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלושת העוררים הואשמו ביבוא, סחר ואחזקה של 110 ק"ג חשיש והחזקת רבבות דולרים. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה לעצור את העוררים עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערר נדחה. העוררים העלו שלוש טענות שבמשקלן המצטבר, כך סבורים הם, יש כדי לשחררם בערבות כל הטענות נטענו ונשקלו ע"י ביהמ"ש המחוזי ונדחו. הטענה הראשונה היא כי חומר הראיות נגד העוררים הוא בלתי אמין וקלוש, אך עיון בחומר הראיות מראה שיש נגד העוררים ראיות לכאורה בעלות משקל ניכר. טענה אחרת היא שיש לכל אחד מהעוררים נסיבות אישיות המצביעות על כך שמעצרם יהיה בו משום הכבדה ניכרת עליהם. ביהמ"ש המחוזי סבר שנסיבות אלה אינן שקולות נגד טובת הצבור בהתחשב בחומרת העבירה ובכך צדק. מדובר בכמות עצומה של סם ומי שעושה עיסקת סמים בסדר גודל כה רב מסוכן לצבור ויש לעצרו. האינטרס הצבורי גובר כאן על הנסיבות האישיות משפחתיות של הנאשם. טענה שלישית בפי הסניגור וזו יכולה בתנאים מסויימים להיות בעלת משקל. שני העדים העיקריים נגד העוררים מואשמים בעבירות הקשורות בעסקה הנדונה ויוכלו להעיד רק לאחר שיסתיים משפטם. משפט זה אמור להתנהל בביה"ד הצבאי וטרם החל ולטענת הסניגור צפוי שם משפט ארוך וממושך. אם כך היה המצב היה מקום להורות על שחרור העוררים בערובה על אף כל הנסיבות החמורות. אלא שאין המצב כך. ב"כ המדינה ציין שמדובר במשפט בבי"ד צבאי שהליכיו מהירים כשכתב האישום עומד להיות מוגש כבר עתה ויש אפשרות שמשפטם של העדים
הנ"ל יהיה קצר ביותר בעקבות עסקת טעון או הודאה. אם כך יקרה, לא יהיה עכוב רב בהתחלת משפטם. אם הדברים יתפתחו אחרת והדבר יגרור דחייה במשפטם של העוררים אין מניעה שתוגש בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזר המבוססת על טענה של שינוי נסיבות
(בפני: השופט מלץ. עו"ד ששי גז לעוררים, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 22.5.86).
ב.ש. 224/86 - שרה כהן נגד יחזקאל יעקב
*דחיית אגרה ופטור מהפקדת ערבון (בקשה לדחיית אגרה ופטור מהפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
מהנתונים שבתיק עולה שאין למבקשת מקורות כספיים למחייתה. היא מקבלת סכומי כסף מזעריים מדודה הישיש, מחברים ודמי מזונות מבעלה עבור הילד - אשר לגביהם יש לה קושי בגבייה. בנתונים אלה חיובה בתשלום האגרה והפקדת ערבון כמוהו כהשמטת זכות הערעור המוקנית לה בחוק ולתוצאה זו אין הצדקה. לפיכך יש לדחות תשלום אגרת הערעור ולשחרר את המבקשת מחובת הפקדת ערבון.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ב. חשן למבקשת, עו"ד ח. רגבי למשיב. 21.5.86).
ב.ש. 304/86 - דב ברנר נגד ריינה וולקן, תושבת חוץ
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והמזכיר הראשי של ביהמ"ש העליון קבע את סכום הערבון שעל המבקש להפקיד. ההודעה נמסרה במשרד ב"כ המבקש ביום 5.1.86 אך הוא לא הופקד תוך 30 יום והערעור נקבע לדחייה. עתה פונה המבקש בבקשה להאריך את המועד. בבקשה המפורטת, הנתמכת בתצהיר, מוסבר שהמבקש מיוצג ע"י משרד בעל היקף פעילות ניכר המעסיק פקידה מיוחדת, בעלת ותק ומיומנות, הממונה במשרד על קבלת דואר והיא האחראית על מיונו וחלוקתו בין הנוגעים בדבר. עפ"י נוהלי עבודת המשרד כל מסמך, לרבות כתבי בי דין, נמסר לאותה פקידה בלבד ואסורה קבלת דברי דואר ע"י כל עובד אחר. מסתבר כי ההודעה על קביעת ערבון נמסרה במשרד לידי מרכזנית שהועסקה במשרד זמן קצר וזו, תוך חריגה מתפקידה ובטעות, קיבלה את ההודעה ושלחה אותה לתיוק בתיק הלקוח מבלי שעורך הדין המטפל בענין או גורם ממונה במשרד ידעו על כך. לדברי ב"כ המבקש, הנתמכת בתצהיר, רק עם קבלת ההזמנה לדיון בדחייה נודע לו לראשונה שההודעה על הפקדת ערבון נשלחה ונתקבלה במשרד כשלושה חודשים קודם לכן, על ידי מי שלא היתה מוסמכת לכך. הבקשה נתקבלה.
להארכת המועד להפקדת ערבון אין צורך בטעם מיוחד, אך יש צורך בהסבר מתקבל על הדעת, מפורט ומוסבר דיו שיש בו משום צידוק להארכת המועד. בדרך כלל טעות של בעל דין או של ב"כ אינם מהווים צידוק להארכת המועד. טעות משקפת רשלנות או הזנחה והסמכות להאריך את המועד לא נועדה להתגבר על תקלות שמקורן באלה. יחד עם זאת יתכנו מצבים שבהם מקור התקלה בטעות אנוש גרידא שאינה מגעת לכלל רשלנות או הזנחה. איש אינו מחוסן מפני טעות הנגרמת באקראי ובהיסח הדעת ובמידת הצורך ניתן לתקן טעות שכזו ע"י הארכת מועד. בענייננו, יש לראות בארוע טעות אנוש ואין לייחס רשלנות לב"כ המבקש. משרדו ערוך כדבעי לקבלת מסמכי בי דין ונעשו בו כל הצעדים הדרושים כדי לברר מה עלה בגורל הודעת ביהמ"ש. פרטי הענין הובאו בפניביהמ"ש בצורה רחבה וגלויה ונתמכו בתצהירים. בנסיבות בהן אין צורך בטעם מיוחד להארכת המועד ניתן לקבל את הסבר המבקש ולהאריך את המועד. אין להתעלם גם מעמדת הצד השני אשר לא התנגד לבקשה אם כי לא הסכים לה במפורש. עמדה זו אף שאינה מכרעת, מצטרפת כשיקול נוסף שניתן להביאו בחשבון. לפיכך הוארך המועד כמבוקש.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ר. רייף למבקש, עו"ד ד. חיימוביץ למשיבה. 19.5.86).
ב.ש. 346/86 - מדינת ישראל נגד אריה מכורש
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות רבות ובכללן בריחה ממעצר, התחזות, שימוש ברכב שלא כדין, תקיפה, איומים, תקיפת שוטר, החזקת נשק ועוד, ובית המשפט הורה על מעצרו עד תום ההליכים. בינתיים מסתיימת השנה מאז נעצר העורר והתביעה מבקשת הארכת מעצרו לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נתקבלה.
אין ספק כי לא בקלות ייעתר בית המשפט לבקשה מסוג זה ויבדוק בכל מקרה בקפדנות אם ההחלטה להאריך את המעצר מעבר לשנה מחוייבת המציאות. בענייננו מן הדין להעתר לבקשת המדינה. הנסיבות המצדיקות את הארכת המעצר הן אלה: העבירות המיוחסות למשיב חמורות ביותר, המשיב הוא בעל עבר פלילי רציני ונדון בעבר לשנות מאסר מרובות, המשיב הורשע מספר פעמים בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית,במהלך המשפט הודה המשיב בחלק מהאישומים המיוחסים לו ובכללם בריחה ממעצר, תקיפה, איומים וכו' ואם כי המשיב טוען עתה כי לא הבין את פשר ההודאות וסניגורו החדש ביקש לאפשר לו לחזור מן ההודאות, הרי בענין זה טרם נתקבלה החלטה, כך שבשלב זה ההודאות בעינן עומדות, בעקבות ההודאות באשמה הוא פקע רשיונו של המשיב ללכת חופשי כך שעליו לרצות בלאו הכי שנות מאסר אחדות בקשר להפקעה זו, ואם כי בעקבות נסיונו של המשיב לחזור בו מההודאות תדון ועדת השחרורים מחדש בהחלטתה להפקיע את רשיונו של המשיב, הרי בשלב זה ההפקעה עדין בתוקפה, המשפט השתהה במידה רבה ביותר עקב התנהגותו של המשיב. אמנם, הארכת המעצר בשלושה חודשים לא תפתור את הבעיה שכן לא נראה שהמשפט יסתיים תוך תקופה זו אך בנסיבות המקרה כאמור אין מנוס מהארכת המעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' ל. מרגלית למבקשת, עו"ד משה לוי למשיב. 2.5.86).
ע.פ. 493/85 - מדינת ישראל נגד שמעון עמר
*קולת העונש (אונס) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב ביצע אונס בנערה בת 14 שהיתה עדיין בבתוליה. נסיבות ביצוע העבירה מראות על חוסר כל התחשבות אנושית במתלוננת. המשיב מצא בה טרף קל, שיגר אליה שליחים בתאונת שוא כאילו אחיו הצעיר, שהיה זמן מסויים חבר שלה, מבקש לראותה, אח"כ משך אותה לתוך מקלט ושם ביצע את המעשה. נגרם לקטינה נזק חמור כפי שעולה מעדותה של הפסיכולוגית. לכל אלה יש להוסיף את עברו הפלילי של המשיב הכולל גם אינוס במרמה במאי 1979, כאשר ניצל מצבה המפגר של הנאנסת וכאותו מקרה נדון לשנה אחת מאסר על תנאי בלבד. כל הנסיבות אף פורטו בגזר הדין וביהמ"ש השית על המשיב ארבע שנים מאסר בפועל וכן ששה חדשים בשל בריחה ממשמורת. הערעור על קולת העונש נתקבל. מהנסיבות דלעיל שפורטו בגזר הדין לא הוסקה המסקנה המתאימה באשר למידת העונש הראויה. הובאו בחשבון אי אלה שיקולים לקולא אך עונש של ארבע שנים לריצוי בפועל אין בו, ולו גם בדוחק, כדי לענות על חומרת העבירה בנסיבותיה. צדקה התובעת כאשר אמרה שהמקרה מחייב הטלת עונש המתקרב למכסימום הקבוע בחוק, אך ביהמ"ש העליון אינו ממצה את הדין עם המשיב, ולפיכך החליט להשית עליו שבע שנים מאסר בפועל והעונש המצטבר על בריחה ממשמורת חוקית יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' נ. בן אור למערערת, עו"ד ש. פרנקו למשיב. 5.5.86).
ע.פ. 645+674/85 - יצחק ציון וחיים בן יקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד יצאנית ואינוסה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים חברו יחדיו לחטוף בחורה העוסקת בזנות ולשדוד את כספה. לקידום מזימתם גנבו רכב, הכניסו אותה בניגוד
לרצונה למכונית. הסיעו אותה לאזור פרדסים שומם ושם ירד המערער ציון מהרכב והוריד את המתלוננת עמו ואילו המערער בן יקר התרחק מהמקום ולאחר זמן חזר ואסף את ציון והמשיכו בנסיעתם. בהיותם באזור הפרדסים שלף ציון אקדח ובאיום בנשק שדד מהמתלוננת 350,000 שקל ומעבר למה שנקבע בקשר עם בן יקר ביצע ציון במתלוננת מעשה אינוס. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לעסקת טיעון שנעשתה בין ציון לבין המדינה, איבחן בין שני המערערים בראותו את ציון כיוזם וכמבצע של המעשים הנפשעים ואת בן יקר כנגרר וכמסייע, וגזר על ציון שש שנים מאסר בפועל ואילו על בן יקר גזר שלוששנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו בחופף למאסר החדש. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
אשר לציון טוען סניגורו כי יש להתחשב בכך שאת כל מעשיו בעבר ביצע כאשר היה מכור לסמים ובשבתו בכלא זכה לטפול גמילה ונגמל לגמרי מההזקקות לסמים. אשר לבן יקר טוען סניגורו כי חלקו במעשה היה מזערי בהשוואה לחלקו של ציון ולכן לא היה מן הראוי להטיל עליו שלוש שנים מאסר. אין יסוד לערעורים. ככל שמדובר בציון הרי המעשים שביצע חמורים ביותר ומחייבים ענישה מכאיבה במיוחד על רקע עברו הפלילי העשיר. אשר לבן יקר, אפשר לומר שבפועל בגין המקרה דנן נדון לשנה אחת למאסר בלבד שהרי שתי שנות המאסר המותנה חובה היה להפעיל בכל מקרה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד מ. לוי לציון, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 21.4.86).
ע.פ. 776/85 - דוד אטיאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בבצוע שוד מזויין בצהרי היום בחנות בירושלים וכן בהדחה בחקירה ובריחה ממשמורת חוקית ותקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער ארבע שנים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר 28 חדשים. מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי הנאשם הוכיח במעשיו כי הוא מסוכן לצבור והעונש אין בו משום חומרה כלשהיא.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, מלץ. עו"ד צדוק למערער, עו"ד לויתן למשיבה. 6.5.86).
ע.פ. 629/85 - חמודי עבאס ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה חבלנית ואינוס) (הערעור נדחה).
ארבעת המערערים הורשעו בעבירות של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות ואינוס בנסיבות מחמירות. המערערים הראשון והשלישי הורשעו גם בעבירות של ביצוע מעשה סדום בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים עונשי מאסר מ- 9 שנים עד 18 שנים, רובן בפועל וחלק על תנאי, איש איש לפי חומרת המעשים שבהם הורשע. הערעור על חומרת העונש נדחה. לעתים נדירות בא לפני ביהמ"ש תיק שבו מדובר במעשה התעללות מינית והתנהגות חייתית כפי שאירע בתיק דנא והעונשים שהושתו על המערערים הולמים את המעשים הנפשעים שהורשעו בהם. הסניגורית ביקשה לאפשר לצעירים שבמערערים לחזור לחיים תקינים ע"י קיצור תקופת המאסר אך אין להענות לבקשה זו. לאחר שישאו בעונש המגיע להם ויחשבו את דרכם לעתיד, תהא גם לצעירים אלה תקוה לחזור לחיים תקינים.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' תמי אולמן למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 6.5.86).
ע.א. 20/85 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*קביעת שכ"ט לעו"ד שנתמנה בחוק אימוץ (הערעור נדחה).
אם הקטינה (להלן: פלונית) היא רווקה בת 34 הסובלת מפגור שכלי ומפגיעה מוטורית עקב שיתוק מוחין. אבי הקטינה (להלן: פלוני) הוא רווק בן 42 בעל הרשעות קודמות שבילה שנים רבות בבית הסוהר וגם הוא מפגר ובעל הפרעות אישיות
ומכור לשתיה וכן עבר טיפול גמילה במרכז לגמילה מסמים. פלונית הכירה את פלוני תוך נסיעה באוטובוס והיא עברה לגור לסירוגין עם פלוני במקלטים ובדירות שלתוכם פלשו. באוגוסט 1983 נולדה להם תינוקת. היועץ המשפטי סבר כי אין ההורים מסוגלים לדאוג לילדם, וביקש להכריז על הקטינה כברת אימוץ עפ"י סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים. סעיף זה קובע את הנסיבות למסירת ילד לאימוץ ובכלל זה סעיף משנה 7 האומר "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית טיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". בביהמ"ש המחוזי הוגשו חוות דעת מקצועיות שעל פיהן קבע ביהמ"ש כי ההורים אינם מסוגלים לגדל את בתם עקב מגבלותיהם הקשות, וכי עזרה צמודה לאורך כל הדרך היתה עשויה אולי לפתור את הבעיה הטראגית בכיוון שההורים מייחלים לו, היינו להחזיק את הילדה אצלם, אך לשם כך לא די "בעזרה כלכלית וטיפולית כמקובל ברשויות הסעד" אלא לכך דרוש הרבה מעבר למה שניתן לעשות באמצעים העומדים לרשות רשויות הסעד כיום. לפיכך הכריז על הקטינה כברת אימוץ. הערעור הוגש מטעם פלוני ופלונית אך לאחר מכן חזרה בה פלונית מהערעור בציינה שאם ביהמ"ש יקבע שטובת הקטינה היא כי תמסר לאימוץ הרי היא מסכימה לכך לטובת הקטינה ואילו פלוני המשיך בערעור וערעורו נדחה.
ביהמ"ש העליון הציע לב"כ בעלי הדין ואלה הסכימו כי יתמנה מומחה שיבדוק את כל הנושא ויגיש חוות דעת חדשה ומומחה זה אף הוא הגיש חוות דעת שלפיה ההורים אינם יכולים לטפל בילדה ובקושי מסוגלים לטפל בעצמם, ואף אינם מסוגלים לחיות יחד. המומחה הגיע בסיכום חוות דעתו למסקנה כי אין מנוס מהפרדה מוחלטת בין הילדה וההורים ומסירתה להורים המאמצים. ב"כ פלוני טען כי מאחר והקטינה מעולם לא היתה ברשות אביה ומשנולדה נמסרה מיד למשפחה אומנת לא היתה כל הזדמנות לאב להוכיח את יכולתו לדאוג לילדתו בעבר וממילא לא הוכח שאינו מסוגל לכך בהווה ובעתיד. לטענתו אין די בכך שההורים או אחד מהם מוגבלים מבחינה אינטלקטואלית כדי להכריע בענין מסוג זה. לכך ניתנה תשובה מפי ב"כ היועץ המשפטי שהצביע על עברו הפלילי העשיר של האב, לרבות תיקים פליליים שעדיין תלויים ועומדים נגדו, כולל תיקים בשל עבירות סמים, ועל אישיותו התוקפנית שהתבטאה בשלב מסויים בגירוש פלונית מביתו. לטענתה אין לומר שלא ניתנה לאב אפשרות להוכיח את עצמו כאשר לא דאג לקיום התנאים המינימליים המאפשרים נסיון כזה. גישה זו אומצה ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד פ. מרכוס למערערים, עו"ד גב' נילי מימון למשיב. 8.5.86).
ע.א. 20/85 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (קביעת שכר טרחה בתיק אימוץ).
עו"ד התמנה על ידי בית המשפט המחוזי לפי סעיף 24 לחוק אימוץ ילדים לייצג את המערערים בהליך שהתנהל בפניו ומכח המינוי הוא הגיש ערעור לבית המשפט העליון. סעיף 24 הנ"ל קובע כי שכר טרחתו של עורך דין ממונה וההוצאות שלו ושל העדים יחולו על המדינה. הואיל ובענייני אימוץ ילדים ניתןשירות גם על ידי לשכת הסיוע המשפטי ונקבעו לשירות זה תעריפים, ניתן להזקק לתעריפים אלה לצורך פסיקת שכר טרחה בעניין הנדון. על יסוד תעריפים אלה פסק הרשם בעניין דנן את שכר הטרחה.
(בפני: הרשם צור. 21.5.86).