תקציר סביר כרך כ"ז חוברת 13

ע.פ. 550+560/85 - מוחמד צלאח אלדין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשוד(הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בכך כי השתתף יחד עם אחרים בשוד כבשים בכפר ביהודה ושומרון. בליל השוד, מספר שעות אחרי הביצוע, נתפסו 11 כבשים מתוך הצאן שנשדד בתוך טנדר שהיה נהוג בידי המערער ובית המשפט לא האמין להסבריו של המערער שנשכר להעברת הכבשים מבלי שנקבו בשכרו. בית המשפט ביסס את ההרשעה על ההנחה של "החזקה התכופה" שלא נסתרה. כן התבסס על דברים שנאמרו באמרות השותפים במשטרה על פי האמור בסעיף 10א' לפקודת הראיות. בית המשפט המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בענין ההרשעה העלה הסניגור בערעור טענה כי בית המשפט המחוזי היה נטול סמכות לדון בענין באשר העבירה בוצעה ביו"ש ועל כן הסמכות מוקנית לבית המשפט בשכם. טענה זו נטולת יסוד. המערער הוא תושב אבו - טור שבירושלים ועל כן מוסמך היה בית המשפט המחוזי בישראל לדון בענין לפי האמור בתקנות שעת חירום (יהודה ושומרון חבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית). על פי התקנות הנ"ל מוסמך בית המשפט בישראל לדון לפי הדין הישראלי אדם הנמצא בישראל על מעשה או מחדל שאירעו באיזור יהודה ושומרון ושהיו מהווים עבירה אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל. התקנה איננה חלה על מי שבשעת המעשה או המחדל היה תושב של אזור יו"שולא היה רשום במרשם האוכלוסין הישראלי. המערער כתושב א- טור שבירושלים היה נתון לסמכות בית המשפט בישראל לגבי מעשה עבירה אותו ביצע בסביבות שכם.
ג. המערער טען גם כי לא היו ראיות שעל יסודן ניתן להרשיעו אולם כאמור ביסס בית המשפט את ההרשעה על ההחזקה התכופה ועל הדברים שנאמרו באמרות השותפים מכח סעיף 10א' הנ"ל. ההסברים של המערער שהיו בהם אמירות בלתי סבירות ובלתי אמינות היה בהם כשלעצמם כדי לחזק את המסקנה שנבעה מן החזקה התכופה ומהאמרות. החיזוק האמור איננו בגדר צורך ראייתי שכן מספיק בשני היסודות העיקריים האחרים עליהם הושתתה ההרשעה. אשר לעונש - אין הוא מופרז בהתחשב בכך שמדובר במעשה אכזרי ואלים שבמסגרתו ניסו ארבעה עבריינים לשדוד את רכושו של זקן החי מגידול צאן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ברק. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלמה שעשוע למערער, עו"דאריה רומנוב למשיבה. 16.5.86).

ע.א. 645/84 - יצחק שאול ורות נגד יוסף עזיזה ואח'

*ביצוע הסכם למכירת דירה(הערעור נדחה).

א. במרץ 1981 נערך זכרון דברים בין המערערים לבין המשיבה שלפיו התחייבה המשיבה למכור למערערים דירה. בעלי הדין היו אמורים לחתום על חוזה כעבור שלושה ימים אך זה לא נחתם. בזכרון הדברים נקבע מחיר הדירה ל- 100,000 דולרים אמריקאיים ובעת חתימתו שילמו המערערים למשיבה 5,000 שקלים ונקבעו בו תנאי התשלום של יתרת המחיר. העסקה לא בוצעה בשל מחלוקת עובדתית בין בעלי הדין אם שילמו המערערים למשיבה ביחד עם המקדמה סכום של 18,000 דולר במטבעות זרים ובשקלים. נוכח כפירת המשיבה בקבלת הסכום האמור עתרו המערערים בתובענה קודמת לבית המשפט המחוזי למתן הצהרה בדבר התשלום, אך התובענה נמחקה, מטעמים דיוניים, על הסף. בתובענה הנוכחית עתרו המערערים לאכיפת זכרון הדברים על ידי רישום הדירה על שמם כנגד תשלום של כ - 82,000 דולר, היינו 100,000 דולר פחות כל הסכומים אשר לטענת המערערים שולמו על החשבון. בית המשפט המחוזי התרשם שיש גרעין של אמת בטענת המערערים ששילמו למשיבה סכומים נוספים אך דחה את טענתם בענין הרכב המטבעות נשוא התשלום הנוסף וגובהו. הוא שקל אכיפת
זכרון הדברים לפי התנאים המקוריים, אך גם לבקשה זו לא נעתר באשר לדעתו בוטל זכרון הדברים וגם משום שבהיעדר נתונים על שווי הדירה הנוכחי לא ראה כצודק לאכוף את זכרון הדברים תמורת המחיר הדולרי של יום עריכת זכרון הדברים. הערעור נדחה.
ב. לשופט היתה תחושה, כאמור, שהמערערים שילמו למשיבה סכומים נוספים מעבר לנקוב בזכרון הדברים, אך הגירסה בדבר גובה הסכום הנוסף לא נראתה לו אמינה. הוא נתן שלשה טעמים לחוסר המהימנות. הטעם הראשון הוא כי המערערים פירטו בתצהירם את הסכומים המדוייקים של המטבע זר בעוד שבתצהיר שניתן לתמיכה בתובענתם הראשונה ציינו סכום כללי ועגול של התשלום הנוסף וכן לא הוצג כל פתק שממנו ניתן היה ללמוד כיצד זכרו את הסכומים המדוייקים. בצדק טוען פרקליט המערערים שלא הוצגה למערערים בחקירה שכנגד כל שאלה בענין זה ולא ניתנה להם הזדמנות להסביר כיצד זכרו את הסכומים המדוייקים נשוא התשלום הנוסף.
ג. ברם, לא על נימוק זה בלבד ביסס בית המשפט המחוזי את מסקנתו. נימוק שני של בית המשפט כי לא ניתן הסבר לעובדה התמוהה שהמערערים הביאו עמם לפגישה, בה נחתם זכרון הדברים, סכומים נוספים במטבע זר ומה ראו מיד לאחר החתימה לשלם את הסכומים מבלי לאזכרם בזכרון הדברים. גם כאן מקשה פרקליט המערערים מדוע לא הוצגה למרשיו שאלה בענין זה בחקירה שכנגד, אך למקרא הפרוטוקול אין זה ברור כלל וכלל שהשאלה לא הוצגה. מכל מקום היה זה מחובת המערערים, שגירסתם העובדתית בדבר התשלום הנוסף הוכחשה, להסביר תמיהה מרכזית זו גם באין חקירה שכנגד והשופט לא היה חייב להאמין לגירסה זו גם בהעדר חקירה שכנגד. נימוק שלישי הוא שהגירסה בדבר פיצול התשלום של הסכום הנוסף לשניים כפי שצויין בתצהיר של התביעה הנוכחית אינה מתיישבת עם גירסתם המקורית של המערערים בתובענה הראשונה בנימוקים אלה אין להתערב.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. לי למערערים, עו"ד ב. פליקרלמשיבים. 25.5.86).

ע.א. 188/84 - צור חברה לביטוח בע"מ נגד ברוך חדד

*חלותה של פוליסת רכב בתאונת דרכים(הערעור נדחה).

א. המשיב (להלן: חדד) הזמין מכונית מסוכנות מכוניות בבאר שבע (להלן: הסוכנות) המוכרת מכוניות סובארו המיובאות על ידי חברת פנאוטו מתל אביב. מנהל הסוכנות הודיע לחדד שיוכל לקבל את המכונית בבאר שבע אך עליו להצטייד בתעודת ביטוח כדי לאפשר העברת המכונית בהליכי הרישוי והבאתה מהרצליה שם נערכים הליכי הרישוי. חדד פנה לסוכנות ביטוח וזו ערכה ביטוח בחברת הביטוח "צור". חדד קיבל כתב כיסוי זמני שאותו מסר לסוכנות. פלוני, בן שאנן, עסק עבור הסוכנות בהסעת המכוניות מהרצליה לבאר שבע תמורת תשלום שקיבל ממנהל הסוכנות ושהלה גבה מרוכשי המכוניות. בעת הסעת המכונית מהרצליה לבאר שבע ארעה לבן שאנן תאונה בה ניזוקה המכונית קשה. חדד פנה למערערת וביקש פיצויים אך היא סירבה והפנתה אותו אל סוכנות המכוניות. זו הגיעה אתו לידי הסכם שלפיו יקבל חדד מכונית חדשה תמורת התחייבותו לתבוע את חברת הביטוח ולהעביר את הפיצויים שיקבל מחברת הביטוח לידי הסוכנות. הוסכם שאם תביעתו של חדד נגד חברת הביטוח תדחה לא יהיה חדד חייב להחזיר לסוכנות סכום כסף כלשהו. המכונית החדשה שקיבל חדד בוטחה בחברה אחרת ותשלומי הפרמיה ששילם למערערת לא הוחזרו והיא אף המשיכה לגבות את יתרת הפרמיה אחרי סירובה לשפותו על הנזק. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום והערעור נדחה.
ב. השאלה הראשונה היא אם חברת הביטוח היתה חייבת לשלם לחדד את דמי הביטוח לפי הפוליסה, ואם התשובה לכך חיובית מתעוררת השאלה אם העובדה שחדד קיבל מידי
הסוכנות מכונית חדשה ביטלה או שינתה חובתה של חברת הביטוח. שאלה אחרת היא באשר לגובה הנזק. חדד תבע רק 158,000 שקל דמי נזק, אך "צור" הסכימה לקבל חוות דעת שמאי, אם יפסק שיש לה אחריות (ללא סייג) לגבי גובה הנזק, והערכת השמאי היתה כי הנזק הוא 180,000 שקל ובית המשפט חייב את צור לשלם 180,000 שקל. השאלה היא אם צדק בכך בית המשפט המחוזי.
ג. בענין טענת המערערת שנהיגת בן שאנן היתה ללא רשותו של המבוטח ולא בפקודתו וכן שחדד אף לא אישר את הנהיגה בדיעבד - בן שאנן היה לצורך קבלת המכונית והסעתה שלוחו של חדד. יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו כדי להסיק אם מתן הרשות אכן השתמעה מכל הנסיבות ובמקרה שבפנינו די בכך שהוכח שחדד ידע שהמכונית תובא עבורו מתל אביב לבאר שבע ואין נפקא מינה אם ידע מי הנוהג. השלמה עם נהיגת הנהג יכולה להתבטא, בין היתר, באי נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג, כאשר מה שצפוי בקשר להסעת הרכב היה ידוע מראש. המסקנה היא שחדד הרשה לבן שאנן לנהוג ויש לראות את מעשה הנהיגה על ידי בן שאנן כמעשה מורשה.
ד. אשר לטענה שהפוליסה הוצאה על שמו של חדד בתנאי שהמכונית תועבר אליו אך דבר זה טרם נעשה עד למועד קרות התאונה - לפי חוק המכר, מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר. מבחינת המוכר פירוש הדבר מסירה והעברת הבעלות אך זו אינה מותנית במסירה פיזית. החוק שלנו אינו דורש מסירה פיזית של הממכר. הממכר הועמד לרשות הקונה אחרי שנערך הרישום, היינו העברת הבעלות במשרדי הרישוי ולכל המאוחר בעת מסירת המכונית לבן שאנן כדי להובילה לבאר שבע. חדד ביטח את המכונית על מנת שאפשר יהיה להעבירה, ובן שאנן היה שלוחו של חדד הן לצורך השלמת המכר והן לצורך העברת המכונית. (אין פירוש הדבר כי לצורך עניינים אחרים לא יכול היה בן שאנן להיות גם שלוחה של סוכנות המכוניות).
ה. אף לולא עברה המכונית לבעלותו של חדד, לא היה הדבר רלוונטי. חוק חוזה הביטוח החל על ענייננו אינו דורש את קיומו של אינטרס ביטוחי שביטויו בבעלות דווקא. ישנן הוראות ספציפיות הדורשות עניין מסויים באובייקט המבוטח אך לא בעלות. כשמדובר בתשלום נזק בגין ביטוח, הנזק צריך להגרם למבוטח או למוטב שלטובתו הפוליסה, אך אין זאת אומרת שהנכס צריך להיות בבעלותו של אחד מהם.
ו. על פי תנאי הפוליסה צריך שיהיה רשיון נהיגה לנהג ולטענת המערערת לא הוכח כי לבן שאנן היה רשיון נהיגה. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי שכן לא הועלתה במפורש על ידי הנתבעת בכתב ההגנה. זאת ועוד, הנטל להוכיח שנגרם נזק המזכה בשיפוי חל על המבוטח, אך משהוכיח המבוטח שיש לו, לכאורה, נזק הנכנס לגדר הפוליסה, והמבטח טוען שחל חריג לחובת השיפוי שלו, הראיה לגבי החריג על המבטח. ההנחה הלכאורית היתה כי הנהיגה נמסרה למי שעוסק בכך דרך קבע ואם ביקשה חברת הביטוח להטיל ספק במעמדו של בן שאנן כנהג רשוי, היה עליה לעורר נושא זה בכתב ההגנה ולנסות להוכיחו. מכל מקום, על חברת הביטוח היה לפחות לטעון טענה זו כדי שהמבוטח יוכל להוכיח שלא חל החריג הפוטר את החברה.
ז. כאמור קיבל בן שאנן תשלום עבור נהיגת הרכב וטענת המערערת הינה כי הפוליסה אינה מכסה הסעה בשכר או בתמורה אחרת. גם טענה זו יש לדחות. כוונת הסעיף היא לנסיבות בהן משמשת המכונית על ידי הסעתה למטרה מסחרית עסקית כגון מונית שרות וכדומה, ולא נסיבות בהן מדובר בהסעת הרכב לשם העברת המכונית לבעליה כאשר המוביל מקבל עבור כך שכר טרחה. "הסעה בשכר" במובנה הלשוני הרגיל פירושה נסיעה בה גובים תשלום מן הנוסע ולא נסיעה בה משולם שכר עבודה למי שנוהג ברכב.

ח. פוליסת הביטוח, ככל חוזה, יש לתת לה פירוש לפי כוונת הצדדים וכשיש ספק לגבי המובן של הוראת הפוליסה יש לתת לה פירוש לטובת המבוטח כאשר הפוליסה הוכנה על ידי המבטח. כשם שיש לפרש פוליסת ביטוח נגד מנסחה, כך יש גם לפרש את תניות הפטור שבה נגדו. הכלל בדבר פרשנות מסמך נגד המנסח מוצדק בעיקר בפוליסת הביטוח, משום שאך לעיתים רחוקות נושאים ונותנים הצדדים על תניותיה. הוראות חוק החוזים הן דו צדדיות והן דורשות תום לב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה לא רק מן המבוטח אלא גם מחברת הביטוח. נסיון לתחום את תחולת הפוליסה בדיעבד באופן צר לוקה בחוסר תום לכ.
ט. אשר לטענה כי לחדד לא נגרם נזק שהרי קיבל מכונית חדשה מהסוכנות - מאחר והסוכנות פרעה למעשה את חובה של חברת הביטוח לחדד, שהרי חברת הביטוח היתה חבה לחדד כאמור לעיל, ניתן להסתכל על מערכת היחסים שנוצרה כאן על פי כללי החוק בדבר עשיית עושר ולא במשפט. במקרה כשלנו מן הראוי שתוכר חובת ההשבה. הסוכנות רצתה לשרת את לקוחה בצורה הטובה ביותר והחליטה לשפותו מיידית על הנזק אם כי הדבר היה מחובתה של חברת הביטוח בעשותה כן ציפתה הסוכנות לכך שחברת הביטוח תחוייב להחזיר לה את הסכום. מן הראוי לגרום סבל מינימלי למבוטח ולעודד מיטיבים המרגישים אחריות מוסרית להיטיב נזק של לקוחות. עם זאת אין לעודד חברות ביטוח שלא לקיים חיוביהן ולסמוך על מיטיבים שיעשו זאת במקומן. לחילופין, ניתן גם לראות בחוזה שבין חדד לבין הסוכנות המחאת זכותו של חדד כלפי חברת הביטוח לסוכנות.
י. לגבי גובה הנזק מלינה המערערת על כך כי הסכום שנפסק (180,000 שקל) הוא מלוא סכום הנזק שנקבע על ידי השמאי כאשר חדד תבע בכתב התביעה רק 158,000 שקל. "צור" הסכימה לקבל את חוות דעת השמאי, אם ייפסק שיש לה אחריות, ללא סייג לגבי גובה הנזק, וטענתה היא כי הסכימה לכך רק לצורך הוכחת התביעה ולא על מנת להוסיף עליה. ברם, חברת הביטוח הביעה נכונות לקבל על עצמה קביעת השמאי והיא קשורה לכך במלוא המשמעות של התחייבותה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. ילינק למערערת, עו"דניסים מזור למשיב. 18.5.86).

בג"צ 82/86 - מ. קרטין ושות' בע"מ ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*השתתפות במכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. נערך מכרז פומבי בדבר מכירת כמות גדולה של ברזל ע"י משרד הבטחון אך המחירים שהוצעו היו נמוכים והצעת העותרות היתה נמוכה בהרבה מהערכתו של שמאי ממשלתי ולפיכך בוטל המכרז. לאחר מכן בא משרד הבטחון לידי הסכם עם המשיבה השלישית (להלן: המשיבה) שלפיו נמכר הברזל למשיבה במחירים גבוהים. ההנחייה הפנימית הקיימת במשרד הבטחון היא כי טובין שמכרז למכירתם לא העלה הצעות התואמות את ההערכה, יש להציעם למכירה למספר קונים, לפחות 3 או 5 בהתאם לשווי הממכר. דבר זה לא נעשה בענייננו. עתירת העותרות נדחתה.
ב. אשר לטענה שהמחיר הנמוך שהציעו העותרות בעת המכרז נבע מהתאור הבלתי מדוייק של הטובין - הותר למשתתפים במכרז לסייר במקום אחסונם של הטובין ולבדוק אותם והעותרות השתתפו בסיור כזה. אם לא בדקו היטב, אין להן להלין אלא על עצמן בלבד. אמנם, אין ביטולו של המכרז הקודם עומד כלל על הפרק ולפיכך אין זה חשוב מה טוענות העותרות לענין התאור של הטובין במכרז, אך יש להצביע על העובדה שלעותרות היה מלכתחילה סיכוי קלוש שתשותפנה בין שלושת או חמשת המציעים אילו פעלו המשיבים עפ"י ההנחיה בדבר קבלת מספר הצעות לאחר שהמכרז בוטל. די בשיקול זה כדי להשמיט את הבסיס מתחת לעתירה שכן אילו נעשה הצו להחלטי לא היה בכך כדי
להושיע את העותרות. במקרה כזה לא היו המשיבים צריכים לשתף את העותרות בין המציעים ואין על בג"צ להחליט החלטה שממילא חסרה כל תכלית מבחינתו של העותר. יתירה מזו, התערבות בג"צ לטובת העותרות היתה פוגעת קשות במשיבה שרכשה את הטובין בתמורה ראויה ובתום לב והסכם המכירה כבר נחתם וגם בוצע בחלקו.
ג. טוען ב"כ העותרות כי העובדה שהעותר אינו יודע מה סיכוייו לזכות במכרז אינה שיקול המצדיק דחיית עתירתו, אם זו לעיצומה מוצדקת. טענה זו נכונה כשהזכות להשתתף במכרז, אם ייערך, שרירה וקיימת אלא שסיכויי הזכיה בו בלתי ידועים. שונה המצב כאשר עצם הזכות להיות שותף, להצעות של 3 עד 5 מציעים, היא גופה אינה קיימת, שכן המשיבים יכולים לבחור מציעים לפי שיקול דעתם שלהם. קשה יהיה לפסול את החלטתם שלא לשתף את העותרות כבר מהטעם שהמחיר שהציעו במסגרת המכרז היה בלתי ריאלי ונפל במידה ניכרת מהערכתו של השמאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דבנימין קציר לעותרות, עוה"ד גב' דניאלה גורני, ע. בן פורת וג. בלושטיין למשיבים. 6.5.86).

ע.א. 556+557/84 - קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נגד שמואל פלאטו שרון ו- 18 אח'

*דחיית תובענה על הסף(הערעור נתקבל).

א. בכתב תביעה שהגישה המערערת נגד המשיבים היא טוענת כי המשיב הראשון, פלאטו שרון, הצליח באמצעי מרמה ובאמצעות מניפולציות בקומפלקס של תאגידים לקבל במרמה מחברה פלונית הלוואות ואשראים. היא מבקשת בכתב תביעתה לחייב את המשיב בתמורת ההלוואות והאשראים שטרם נפרעה, בין היתר, על יסוד הוראות הדין הצרפתי שלטענת המערערת מחייבות את המשיב בגין הפעולות שנעשו באותם תאגידים. עוד טוענת המערערת כי המשיב ביצע מעשה עוולה, התעשר על חשבונה והשקיע את פירות העוולה בצורה שניתן לעקוב אחריהם אצל שאר המשיבים או מי מהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף מחמת העדר עילה והערעור נתקבל.
ב. המערערת איננה המלווה המקורית אלא מי שזכויותיה של המלווה המקורית הומחו לה. מסמך ההמחאה היה הנושא הראשון והמרכזי בפסק הדין נשוא הערעור, כאשר ביהמ"ש המחוזי סבר, כענין של פרשנות, כי ככל שמבקשים לפרש את המסמך באופן מרחיב אין לדלות ממנו שיחד עם החוב עצמו הומחו למערערת הזכויות לתבוע בנזיקין ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט. עוד סבר ביהמ"ש המחוזי כי מכח האמור בסעיף 22 לפקודת הנזיקין דין טענת ההמחאה של תביעת הנזיקין להדחות לפי העקרונות הכלליים המקובלים במשפט הבינ"ל הפרטי.
ג. אין ספק בדבר שקריאת מסמך העברת הזכויות בעיניו של פרשן ישראלי יש בה לכאורה כדי לתמוך בפרשנות של ביהמ"ש המחוזי. דא עקא, שבמהלך הטיעון בערעור נטען מטעם פרקליטה של המערערת שניתן להמציא חוות דעת המבוססת על הדין הצרפתי שיהיה בכוחה להצביע כי פרשנותו של המסמך בעיניים צרפתיות שונה. ביהמ"ש העליון, כשהוא מונחה על ידי הכלל שאם ניתן להציל תובענה על דרך של תיקון אין מוחקים כתב תביעה על הסף, נתן למערערת ארכה להמציא חוות דעת ואכן התקבלו חוות דעת של שני משפטנים אודות הדין הצרפתי. פרקליט המשיב מעלה השגות לגבי חוות הדעת האמורות ואף הודיע שבאמתחתו מצוייה חוות דעת לסתור, ואולם לאור העיוןבחוות הדעת האמורות וחרף ההשגות שהושמעו המסקנה היא כי הענין אינו חד משמעי עד כדי הצדקת מחיקת כתב התביעה על הסף. בנסיבות האמורות דין הערעור להתקבל והמחיקה על הסף תתבטל. הוצאות הערעור נקבעו בסכום של 50,000 שקלים חדשים ויחולו לפי תוצאות ההתדיינות.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עוה"ד ב. גרוס וי. בך למערערת, עו"ד י. לאלו למשיב. 22.4.86).

ע.א. 168/84 - אלקלעי משה ומזל נגד בנק אוצר החייל בע"מ

*מתן רשות להתגונן(הערעור נתקבל).

א. המשיב הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערים, שהם בעל ואשתו, לתשלום יתרת חוב שבחשבונו של הבעל בבנק. התובענה התבססה על כתב התחייבות שהבעל חתם לבנק ועל כתב ערבות בחתימת האשה. לכתב התביעה צורף גם עותק חשבונו של הבעל וכן נתבעה ריבית מתאריך הרישום האחרון שבחשבון ועד הגשת התובענה. המערערים עתרו למחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר ולחלופין לקבלת רשות להתגונן ובקשתם נדחתה. הערעור נתקבל.
ב. השגתם של המערערים לגבי כשירותה של התובענה להתברר בסדר דין מקוצר היא שאין ראיה בכתב על שיעור הריבית הכלולה בחיובי החשבון. הבנק אמנם רשאי להעלות את שיעורי הריבית מפעם לפעם בהודעה שתינתן לחייב מראש, אך בכתב התביעה לא נזכר דבר משלוח הודעה כזו. הרשם דחה את הטענה על יסוד תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי בסברו שבתנאי מוקדם עסקינן שהמערערים חייבים להזכיר אי מילויו בתצהיר הגנתם. נראה שבכך טעה הרשם, אך אין צורך לדון בשאלה זו שכן בסעיף 16 לכתב ההתחייבות נאמר שחשבונות הבנק יהיו נאמנים על החייב וישמשו ראייה מכרעת נגדו על כל פרטיהם ובהעדר כל טענה לגבי תקפות התנאי מהווה העתק החשבון ראייה בכתב שחיובי הריבית שבחשבון נרשמו בו כדין.
ג. לגוף הבקשה לרשות להתגונן נטענו שתי טענות המחייבות התייחסות. האחת, המופיעה בתצהירו של הבעל, היא שהבנק רימה את האשה בכך שפקידו השיאה להאמין שהיא חותמת על שטר מישכון של ניירות ערך מסויימים ובפועל החתים אותה על כתב ערבות. טענה זו נדחתה ע"י הרשם מן הטעם שאין האשה "יכולה היום לבוא ולטעון כי חתמתי על המסמך מבלי שהבנתי את תוכנו". בכך שגה הרשם שהרי טענת ההטעייה של האשה מגלה עילת הגנה. ברם, ניתן לקיים את החלטת הרשם לענין זה מטעם אחר. האשה עצמה לא מסרה תצהיר משלה ואין הסבר מדוע ניתן התצהיר בענין כגון זה ע"י בעלה. כלל הוא שכל אחד מהנתבעים בסדר דין מקוצר חייב למסור תצהיר משל עצמו, ביחוד כשנשוא ההגנה מצוי בידיעתו המיוחדת של הנתבע הנמנע ממסירת התצהיר. במקרה של הימנעות כזו רשאי ביהמ"ש להסיק שנתבעת זו מתחמקת מחקירה.
ד. טענה אחרת בפי המערערים כי הם מנהלי חברה שחשבונה נקבע כ- "לקוח מוגבל" לפי סעיף 2 לחוק שיקים ללא כיסוי, וכי הוסכם בין הבעל לבין הבנק שאם כי החשבון יתנהל בשמו הרי בפועל יהיה זה חשבונה של החברה על שמו. הרשם דחה טענה זו באשר סבר שמדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב וכי מדובר בשליחות לדבר עבירה. לענין זה שגה הרשם. אשר לסברה שמדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב - ראשית, גם כשנתבע טוען טענה בעל פה כנגד מסמך יש ליתן לו רשות להתגונן, כי אין למנוע ממנו להעלות טענה טובה מטעמים שבדרכי הוכחה בלבד; שנית, הבעל צרף לתצהירו עותק של מכתב המופנה לחברה והדורש ממנה פרעון יתרת החובה שבחשבון נשוא התביעה והרי זו ראיה בכתב הנוגדת את כתב ההתחייבות, אשר לענין אי החוקיות - שאלת תוצאותיה של אי החוקיות מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בענין ואין עילה לבעל דין להתגונן בענין זה ללא שמיעת כל הראיות.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. תיק למערערים, עו"ד ר. פרקש למשיב. 1.5.86).

ע.א. 413+421/85 - צבי רוט נגד נעמי רוט קטינה ואח'

*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל).

א. המערער הינו אביהן של חמשת המשיבות שהן קטינות. משנתגלעו מחלוקות בין בני הזוג נפתחו הליכים בבית הדין הרבני. באשר למזונות הוסכם כי הענין יוסדר על פי
החלטתו של בית המשפט המחוזי שבפניו היתה תלויה ועומדת אותה שעה תביעה בנושא המזונות. לפני בית המשפט המחוזי הובא בהליך הקודם הסכם מפורט שעניינו מזונות בלבד. בהסכם נקבעו, בין היתר, דמי המזונות שישלם האב לבנותיו וביהמ"ש המחוזי אישר את הסכם המזונות ונתן לו תוקף של פסק דין. לאחר הגירושין הגישו המשיבות באמצעות אמן תביעה למזונות מוגדלים. הן טענו כי מזונותיהן נקבעו במסגרת הסכם בין ההורים כאשר לנגד עיני ההורים עמד רק עניין הגירושין מבלי שבית משפט קיים דיון ענייני במזונותיהן. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אכן לא מדובר בבקשה לשינוי שיעור המזונות אלא בקביעתם מעיקרה, היינו, חייב להתקיים לפחות פעם אחת דיון במזונות הקטינות בנפרד מן הדיון בסכסוך בין ההורים. אמנם, קבע ביהמ"ש, פסק הדין בענין המזונות יכול להתבסס על הסכם, אך במקרה כזה חייב בית המשפט להשתכנע כי במרכז ההסכם עמדה טובתו של הקטין בלבד. במקרה דנן, סבר ביהמ"ש המחוזי, ניתן פסק דין המאשר את ההסכם בין ההורים, אך ההסכם לא נערך באופן בלתי תלוי מתנאי הגירושין ועל כן רשאיות הקטינות לתבוע מזונותיהן בלי להוכיח שינוי נסיבות. המשיבות גם ביקשו דמי טיפול עבור האם, אך ביהמ"ש לא חייב את האב בתשלום זה כי בענין זה יש ויתור בהסכם הגירושין בין בני הזוג. הערעור של האב מתייחס להגדלת שעור המזונות והערעור של הבנות מתייחס לדמי הטיפול. הערעור של האב נתקבל.
ב. הסכם בין ההורים אין בו אמנם כשלעצמו כדי לחסום דרכו של קטין התובע מזונותיו ממי שחייב בהם, אולם אם ההסכם אושר בבית המשפט בהליך שהוקדש אך לכך אין לבטל תוצאותיו של ההליך, אלא אם יש אינדיקציה כלשהי לכך שבית המשפט שדן בענין לא נתן דעתו לפני אישור ההסכם לשאלה שבפניו ולא בחן שאלת המזונות כדבעי. צריך להיות טעם עניני כלשהו לביטולו של פסק דין שניתן אחרי בחינה עניינית של הנושא. לו היה מדובר על התדיינות בין ההורים שבה היווה ענין המזונות רק חלק שולי מן הנושאים שבמחלוקת, יכולה היתה לעלות השאלה אם לא נבלע עניין המזונות בדיוןהרחב יותר. אולם אם ענין המזונות סוכם בהסכם נפרד המובא לאישורו של בית המשפט בהליך שהוקדש אך ורק למזונות הקטינים, אין לומר כי לא נתקיים דיון נפרד בעניינו של הקטין, או כי הענין לא נשקל על ידי בית המשפט בנפרד מן הסכסוך בין ההורים. לפיכך, לא היה מקום לפסילתו מעיקרו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי בדיון הקודם ולא ניתן היה לשוב ולפנות לבית המשפט בענין מזונות הקטינות, אלא אם חל שינוי מהותי בנסיבות וזאת לא הוכח.
ג. אשר לערעור בעניין דמי הטיפול - לנוכח קבלת ערעור האב אין עוד ממש בערעור בעניין דמי הטיפול. עם זאת יש לציין כי אין ממש בערעור זה ולא היה מקום להגישו מעיקרו כאשר נפסק לקטינות מלוא הסכום שנדרש וכשגם משולמת לאם קיצבת הביטוח הלאומי. גם האם משתכרת ולפחות לגבי אחת מן הבנות חלה גם על האם חובת מזונות מדין צדקה. דמי הטיפול הם אמנם חלק ממזונות הקטינות, אך במקרה בו נפסק מלוא סכום המזונות שנתבע יש בהגשת ערעור כגון זה משום הטרדת חינם של בית המשפט.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריה מולודיק למערער, עו"ד יצחק שנהב למשיבות. 7.4.86).

ע.א. 237/83 - סבינה מילר נגד מיכל ואסתר רורליך

*ביצוע חוזה מכירת דירה כאשר עו"ד שקיבל את התמורה בשם המוכר ברח מהארץ עם התמורה(הערעור נדחה).

א. המערערת, תושבת חוץ, התקשרה באפריל 1981 בחוזה עם המשיבים למכירת זכויותיה בדירה תמורת 60,000 דולר. החוזה נערך על ידי עו"ד קליינר ובהגדרת המונח "המוכר" נאמר בחוזה "סבינה מילר באמצעות עו"ד פנחס קליינר". המוכרת עשתה יפוי כח כללי שלפיו הוסמך עו"ד קליינר לעסוק בשמה ובעבורה במכירת הדירה ובקבלת כספים תמורתה. בסעיף 6 להסכם נאמר "מוסכם על הצדדים כי כל הכספים שישולמו...
יופקדו בידיו הנאמנות של עו"ד קליינר וזאת עד להעברת הבעלות בדירה על שם הקונים, מועד בו יהא עו"ד קליינר רשאי להעביר הכספים שיתקבלו בגין הדירה לידי המוכרת". המשיבים מסרו לעו"ד קליינר 55,000 דולר והם מוכנים לפרוע את היתרה של 5,000 דולר בעת רישום הזכויות על שמם. דא עקא שעו"ד קליינר נעלם יחד עם כספי העיסקה. הקונים הגישו תובענה בה ביקשו להורות למערערת לרשום את הדירה על שמם כמוסכם. טענתם היא שהפקדת הכספים בידי עו"ד קליינר, ולו גם "בידיו הנאמנות" כלשון סעיף 6 לחוזה, היוותה תשלום למוכרת, שכן זו פעלה הן בעריכת החוזה והן בביצועו באמצעותו של עורך דין זה. הוא גם שחתם הלכה למעשה על חוזה המכר גופו. לעומתם טוענת המוכרת כי לאור סעיף 6 לחוזה שימש עו"ד קליינר שלוחם של הקונים ומשנעלמו הכספים, יוצא שהיא כמוכרת לא קבלה כל תשלום עבור הדירה, וממילא אין לחייבה להעביר את זכויותיה לקונים. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הקונים והורה לרשום על שמם את הדירה. הערעור נדחה.
ב. מבחינת דיני השליחות גרידא, משמעותו של סעיף 6 לחוזה היא יצירת שליחות בלתי הדירה על ידי הקונים לזכותה של המוכרת, על ידי הפקדת התשלומים על חשבון הדירה בידי מיופה כוחה של המוכרת, על מנת שימסרם למוכרת עצמה רק עם רישום הדירה על שמם. שליחות זו באה להבטיח את פרעון המחיר כאשר המוכרת תקיים מצדה את התחייבותה החוזית. לשון אחרת, הקונים אמנם לא היו נכונים לשלם את תמורת הדירה למוכרת, כלומר לידי מיופה כוחה עו"ד קליינר עבורה, כל עוד הדירה רשומה על שמה, אך נאותו להפקיד את הכספים בידי עו"ד קליינר כנאמן. עם ההפקדה שוב לא יכלו הקונים למשוך כסף זה בחזרה וגם לא היו רשאים לבטל את שליחותו האמורה של עו"ד קליינר. ההפקדה באה בעיקר להבטיח שבעת הרישום בפנקסי המקרקעין מחיר הדירה אכן יעמוד כולו לרשות המוכרת, ובמקרה הקונקרטי ניתן לבטא זאת בכך שברגע הרישום היתה החזקת הכספים בידי עו"ד קליינר הופכת מהחזקה בידי שלוח הקונים להחזקה כמיופה כוחה של המוכרת. בהיות ההרשאה בלתי הדירה יש לשים את הדגש על המטרה הגלומה בה, היינו על זכותה של המוכרת.
ג. אמנם, לפי סעיף 10(א) לחוק השליחות "כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידך כנאמן של השולח...", אולם יש להבדיל בענין זה בין שליחות רגילה לבין שליחות שנועדה להגן על זכותו של צד שלישי. במקרה האחרון חובת הנאמנות העיקרית של הנאמן לשלוח היא כלפי צד שלישי. זהו ענין המצוי בעיקר בתחום דיני הנאמנות, ואת "השלוח" יש לראות כנאמן שמתפקידו לפעול בנכס נושא השליחות לטובתו של בעל הזכות. המוכרת היתה פה הנהנית לפי דיני הנאמנות ובהתאם לדיני הנאמנות הנהנה הוא הנושא בנזק הנגרם על ידי הנאמן.
ד. פסק דין ניתן מפי המשנה לנשיא גב' בן פורת. השופט לוין בפסק דין קצר נפרד ציין כי אין ספק שבעסקה זו ייצג עו"ד קליינר את המערערת - הוא חתם בשמה על החוזה וביפוי הכח שניתן לו הוא הוסמך לקבל כספים עבורה. בנסיבות אלה יש לראות תשלום לעו"ד קליינר כתשלום למוכרת. כמו כן, סעיף 6 לחוזה בא לתת ערובה לקונים שיקבלו את רישום הדירה על שמם לאחר תשלום הכסף ואין באמור בו כדי לגרוע מאפיו של התשלום. בנסיבות אלה אין חשיבות להגדרת מערכת היחסים שנוצרה מכח סעיף 6 לחוזה לשם מימוש הערובה הנזכרת.
ה. המשנה לנשיא העירה כי לענין עריכת החוזה, חתימתו וקבלת הכספים היה בידי עו"ד קליינר יפוי כוח כללי של המוכרת, אך לאור סעיף 6 לחוזה ברי שלענין החזקת הכספים עד לרישום הדירה על שם הקונים פעל עו"ד קליינר כנאמן והיא רשאי היה להעביר הכספים שיתקבלו בגין הדירה לידי המוכרת רק לאחר העברת הבעלות בה. לפיכך, אין לראות תשלום לעו"ד קליינר כתשלום למוכרת כל עוד הרישום לא בוצע. אשר
להערת השופט לוין כי סעיף 6 לחוזה בא לתת ערובה לקונים שיקבלו את רישום הדירה על שמם לאחר תשלום הכסף - אילו אמנם הסעיף בא להגן על אינטרס של הקונים, כי אז המסקנה צריכה להיות הפוכה וההפסד צריך להיות נזקף לחובת הקונים. הטעם לכך הוא שהנהנה לפי דיני הנאמנות הוא הנושא בנזק. אולם, אין הדבר כך וסעיף 6 לא בא לתת ערובה למשיבים לקבל את רישום הדירה אלא ערובה לכך שהמוכרים יקבלו את כספם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, ש. לוין. עו"ד ידין מכנס למערערת, עו"ד א. וקסלרלמשיבים. 21.5.86).

ע.פ. 298/85 - שלמה ביטון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בגרימת מותו של המנוח נחום תמר בכך שדקר אותו ברגלו וכתוצאה מאיבוד דם רב נפטר. בית המשפט המחוזי גזר למערער 5 שנים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי והורה כי המאסר בפועל יצטבר לשנתיים מאסר בפועל שהמערער מרצה בקשר לענין אחר. הערעור נדחה. לענין ההרשעה - בית המשפט המחוזי היה מודע לכך כי קיימות סתירות ותמיהות באשר לעובדות מסויימות בדברי העדים וחרף זאת הגיע למסקנה על פי כלל הראיות הנסיבתיות שהמערער אחראי למעשה. בקביעות עובדתיות אלה אין להתערב. אשר לעונש - הסניגור ביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ועתירתו היא כי בית המשפט העליון ימתן את העונש ויסתפק ב- 5 שנות מאסר בסך הכל, אם על ידי צמצום תקופת המאסר ואם על ידי חפיפת העונשים. בקשה זו נדחתה אף היא. אין להחפיף את העונשים שהרי המאסר האחר שהוטל על המערער הוא עצמו טומן בתוכו 15 חודשי מאסר שנחפפו לו. אשר להקטנת עונש המאסר בגין המקרה דנן - בהתחשב בתוצאה הקטלנית החמורה ובעברו הפלילי של המערער אין להעמיד את העונש על פחות ממה שנגזר.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 22.5.86).

בג"צ 618/85 ואח' - נצרה ומוחמד חליל ואח' נגד מפקד איזור יהודה ושומרון

*ואח' - איחוד משפחות (העתירה נדחתה).

עניינן של העתירות איחוד משפחות של תושבי איזור יו"ש עם בן זוג שלו נישאו. המשיב דחה את הבקשות לאיחוד המשפחות והעתירות נדחו, מאז מלחמת ששת הימים הוכרז שטח יו"ש כשטח סגור ומשמעות הדבר ששוב אין לאיש הזכות להכנס לאזור אלא עפ"י היתר הנתון למדיניות מפקד האיזור. איחוד משפחות הוא בגדר מעשה חסד מיוחד המעוגן בשיקולים הומניטריים. בהיות הסמכות מסורה לרשויות המופקדות על המינהל של השטח המוחזק ומאחר והמדיניות הקובעת היא זו הקיימת בעת מתן ההחלטה של אותן רשויות ולא בזמן הגשת הבקשה אין מקום להתערבות בג"צ במקרים הנדונים בעתירות אלה. לפי המדיניות החדשה העובדה לבדה שתושב האיזור מתחתן עם מי שאינו תושב האיזור אינה מספקת כנמוק להענקת היתר לבן הזוג הזר להכנס לאזור. השלטונות הצבאיים רשאים היו להגביל את הענקת ההיתרים רק למקרים יוצאי דופן מבחינתם ההומניטארית וכן למקרים בהם מעוניינים הם גופם להיענות מטעמים מדיניים, בטחוניים או חברתיים לבקשה פלונית. תושב האיזורים המוחזקים המתחתן עם מי שאינו תושב בהם נוטל על עצמו סיכון שמא יאלץ לחיות בנפרד או להגר למדינת מגוריו של בן זוגו. המצב בו שרויה ישראל מסובך ומורכב והשיקולים המדריכים את הרשויות בענין זה מותאמים למציאות המשתנה ומותאמת מפעם לפעם. בכגון דא אין להתערב כאשר אין בשיקולים פגם מן הפגמים המקובלים כעילה להתערבות בג"צ.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד שלום בר עד, טלב אלסנע וסאלח עבדאללה לעותרים. עו"ד ר. יאראק למשיב. 1.5.86).

בר"ע 261/86 - עליזה מרידור נגד משה מרידור

*סמכות דיון בענייני מזונות (הבקשה נדחתה).

משנכרך ענין המזונות בתביעת הגירושין, נתפס ביה"ד הרבני על כל דרגותיו, לפחות כל עוד נמשך שם הדיון, לסמכות יחודית, לא רק בשאלת הגירושין אלא גם בנושא המזונות. יתירה מזאת, יתכן לגרוס כי משנדון נושא המזונות בביה"ד הרבני והוכרע, שרירה פסיקתו בנושא זה ומחייבת את בעלי הדין גם אם תביעת הגירושין נדחתה, בעיקר כאשר התובע גירושין היה הבעל והמזונות נפסקו לאשתו. אכן, קיימת פסיקה שמתוכה ניתן להבין כי משנדחתה תביעת גירושין נופלת עמה גם כל תביעה שנכרכה בה, אולם, גם לפי גישה זו כל עוד נמשכת סמכות ביה"ד הרבני על דרגותיו אין ביהמ"ש המחוזי יכול לדון בענין. בענייננו לא נמחקה התביעה אלא המשיכה כל הזמן להיות בסמכותו הייחודית של בי"ד רבני זה או אחר. הסמכות נתפסת גם בפרק הזמן שבין דחיית תביעת הגירושין בביה"ד האזורי לבין מועד מתן פס"ד בביה"ד הרבני הגדול, כולל הזמן בו מתקיים הדיון בערעור לעיצומו.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד דורון רפואה למבקשת, עו"ד צבי שרון למשיב. 7.5.86).

בר"ע 279/86 - ישראל לוי נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות בתאונה (הבקשה נדחתה).

בשעת לילה נהג המערער במכונית בטבריה כאשר, לגירסת המערער, נסע במהירות של 50-40 קמ"ש וראה אז באמצע הכביש אדם מבוגר עם בגדים כהים. טוען המערער כי הוא האט ו"לקח ימינה" במטרה להמשיך לנסוע, כי ראה שהאיש נעצר ומסתכל עליו. המערער המשיך לנסוע וראה שהאיש הולך לרוחב הכביש לכיוון רכבו אז צפר וסטה ימינה קרוב למדרכה הימנית וכשראה שהאיש ממשיך ללכת בלם בלימת חרום אך הולך הרגל נתקל במראה, נפל ונהרג. בימ"ש השלום קבע כי בעת שהתקרב למקום האירוע נהג המערער בניגוד להוראות תקנה 51 לתקנות התעבורה וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי לפי תקנה 51 הנ"ל לא ינהג אדם ברכבו אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב. במקרה שבפנינו, בהתייחס לשלב הראשון של ההתרחשות, חייב היה המערער להאיט את מהירותו בעת שהבחין בהולך הרגל המצוי באמצע הכביש. לדעת ביהמ"ש היתה התנהגות המבקש גם בשלב השני של ההתרחשות התנהגות רשלנית שנהג סביר אחר במצב דומה לא היה נוהג כך. כשהבחין המבקש בהולך הרגל שמתחיל ללכת חייב היה לעצור את רכבו מיד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הדברים של ביהמ"ש המחוזי נכונים לחלוטין ואין ממש בטענת הסניגור כאילו אין וודאות שבלימה על אתר היתה מונעת את התאונה. הבחינה של התנהגות המבקש היא סבירה ותואמת את נתוני הרקע ואין מקום לדיון נוסף בנושא.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חיים קינן למבקש, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 9.5.86).

בר"ע 273/86 - חנניה פרץ נגד יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה

*צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).

סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה שעניינו צו הריסה מינהלי בא להרחיב סמכויות אשר מקנה החוק לרשויות התכנון והבניה ואשר נועדו לעצור את התופעה של בניה בלתי חוקית. צו הריסה מותנה בהגשת תצהיר מצד מטעם מהנדס הועדה המקומית בו יש לציין כי הבנין הוקם ללא היתר או בחריגה מן ההיתר, כי הבניה לא נסתיימה או שנסתיימה לא יותר משלושים יום לפני יום הגשת התצהיר וכי ביום הגשת התצהיר אין הבנין מאוכלס או שהוא מאוכלס תקופה שאינה עולה על שבועיים. גמר האיכלוס חל כאשר מדובר במבנה שניתן לאכלסו ואינו יכול לחול על בנין ללא היתר של גדר למשל שכן גדר אינה ניתנת לאכלוס ואז התנאי של העדר אכלוס מתקיים תמיד.

סעיף 238א' הקנה זכות ערעור לביהמ"ש אך סמכות ההתערבות של ביהמ"ש מוגבלת. ביהמ"ש הוגבל מבחינת הטעמים בעטיים הוא יכול לבטל או להתלות את צו ההריסה המינהלי לשניים בלבד ואם מתקיים האחד מן השניים קמה לו הסמכות להפעיל שיקול דעתו לבטל את הצו. שתי העילות הן: אם הוכח שהבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין; אם הוכח שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. האפשרות הראשונה ברורה כאשר העילה השניה מהותה עניינית ולא משפטית פורמלית ויסודה במטרתו של צו ההריסה המינהלי. ככל שהבניה מתקרבת להשלמת מטרתה הסופית כך גם גדל החשששבאים לקבוע עובדה מוגמרת והצו המינהלי מוצדק אז לצורך מניעת העובדה המוגמרת. אך אין לומר כי בבניה בראשיתה אין חשש לקביעת עובדה מוגמרת. גם חצי קיר ורבע גג הן עובדות מוגמרות ככל שהדבר מתייחס לבניה שבוצעה וקיומו של החשש הברור והגלוי הנובע מדירה שבנייתה הבלתי חוקית הושלמה כבר, אינו שולל קיומו של חשש זהה הנובע מתחילת הבניה. לאור האופי המניעתי של הצו המינהלי, הרי בין אם הדברים בראשיתם ובין אם הם בסופם יכולה להתגבש המסקנה כי מתן הצו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד פ. צדוק למבקש, עו"ד גדעון קודיש למשיב. 29.4.86).

ע.א. 385/83 - יוסף מחמד נבואני ואח' נגד מדינת ישראל

*תיקון טעות סופר בפס"ד שתיקן רישום בהליכי הסדר (הערעור נדחה).

ביום 31.1.79 הסתיימו הליכי ההסדר שלפיהן נרשמה חלקת קרקע מסויימת בשם מדינת ישראל. ביום 30.4.79 פנו המערערים לבית המשפט המחוזי וביקשו לתקן את הרישום באופן שחלק מחלקה 30 בחלקות הנ"ל, המסומנת על גבי התשריט המצורף ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה, בשטח 15.9 דונם ירשם על שם המבקשים. לאחר שהחלה שמיעת ההוכחות ולאחר שהוגשו תצלומי אויר הודיע בא כח המדינה שהוא משתכנע בצידקת הבקשה ומסכים לתביעת התובעים. כאמור התייחסה התביעה לחלק מחלקה 30 ואילו בית המשפט נתן פסק דין, בעקבות הסכמת התביעה, שבגידרו נרשמה כל החלקה 30 הנזכרת, ששטחה 160 דונם, בשמותיהם של המערערים. על פני הדברים רואים כי ההחלטה כאמור אינה מבטאת את האמור בבקשת התיקון ואינה תואמת את הסכמת בא כח המדינה שהתייחסה לשטח של 15.9 דונם בלבד. בא כח המדינה אשר היה נוכח בעת הקראת פסק הדין לא שם ליבו לטיב הרישום שעליו הוחלט בפסק הדין. רק ב- 1982 הגישה המדינה בקשה לתקן את פסק הדין. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בציינו כי בבקשה המקורית ובתשריט דיברו המערערים על שטח מזוהה ומוגדר של 15.9 דונם ועל כן תיקן את פסק הדין הראשון ברוח הדברים האמורים. הערעור נדחה.
לפי החוק שחל בעת התיקון רשאי היה בית המשפט לתקן בכל עת טעויות סופר, שגיאות שנפלו בפסק דין מחמת פליטת קולמוס או מחמת השמטה מקרית. איש מן הצדדים לא התכוון להעניק למערערים במסגרת בקשתם שטח העולה בגודלו על שטח שהוגדר על ידי המערערים עצמם בשיעור של 15.9 דונם. הטעות היתה איפוא טעותו של בית המשפט ולא מפני שהצדדים לא הבהירו את עצמם בצורה מספקת. להסכם שמקבל תוקף של פסק דין משמעות כפולה - זהו הסכם אשר דיני החוזים חלים עליו ומאידך גיסא זהו פסק דין לכל דבר ועניין. מבלי להתייחס לפן החוזי של הסכסוך, אלא מתוך התייחסות לנושא כפסק דין, הרי בית המשפט רשאי לפעול לפי שיקול דעתו לתיקון טעות על פליטת קולמוס בין אם הצד שכנגד הסכים לתיקון ובין שלא. בא כח המדינה הסכים לתוכן התביעה כפי שנוסחה בבקשת המערערים ובתשריט ואין להנציח את טעותו של בית המשפט אשר המדינה לא גרמה ליצירתה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד זכי כמאל למערערים, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה. 13.4.86).

ע.א. 31/84 - יחזקאל ורגינה דלאל נגד שבחה וסילבה מגלאשווילי

*ביצוע בעין על הסכם מכר דירה (הערעור נדחה).

המערערים מכרו למשיבים דירה ובית המשפט המחוזי הורה על ביצועו בעין של הסכם המכר. הערעור נדחה. בא כח המערערים טען כי מן הראוי להפעיל הוראות סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה) ולהמנע מאכיפת חוזה המכר שנכרת בין בעלי הדין. הטענה מתמקדת בענין יחסי המשפחה הרעועים בין המערערים לבין עצמם, אולם, בעת שבוחנים את צדקת הטענה יש לתת את הדעת גם למצבם של המשיבים. מבלי למצות את התחומים הטעונים בדיקה במסגרת טענה המתבססת על סעיף 3(4) הנ"ל, הרי בעת הדיון בשאלה אם אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין יש לבחון את השאלה מנקודת הראות של שני הצדדים לחוזה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל לב למערערים, עו"ד א. קנטי למשיבים. 26.5.86).

ע.פ. 636/85 - מרדכי אביטן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת אקדח ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות הכלולות בשני כתבי אישום - בתיק האחד מדובר בגניבת אקדח ובחזקתו שלא כדין ובתיק השני מדובר במעשה שוד שביצע המערער יחד עם שניים האחרים כלפי אדם בן 66. הלה הלך לתומו ברחוב ואז התנפלו עליו השלושה היכו אותו וגנבו ממנו ארנק ובו שיקים, מסמכים וכו'. המערער נדון לארבע וחצי שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של ששה חדשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער צעיר לימים, יליד 1964, אך הספיק כבר לעבור שורה של עבירות פליליות. אמנם זוהי הפעם הראשונה שבה מוטל על המערער מאסר בפועל, אך המעשה הברוטלי שבוצע על ידו ביחד עם חבריו חמור ביותר ומחייב הטלת עונשים מכאיבים. אין ממש בטענה כי היתה כאן סטיה משמעותית מכלל אחידות העונשים. אין פער גדול בין העונשים שהוטלו על ידי בתי משפט שונים על כל אחד משלושת העבריינים. המערער הורשע כאמור גם בגניבת נשק והחזקתו בעוד ששני שותפיו לעבירת השוד לא השתתפו בעבירות אלה. כמו כן לאחר מתן גזר הדין נדון המערער לעונשים נוספים של 5 חודשי מאסר וחודש מאסר ונקבע כי עונשים אלה יחפפו את העונש שהוטל בתיק זה. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. עו"ד ביתן למערער, עו"ד ח. לי-רן למשיבה. 29.5.86).

ע.פ. 707/85 - חסן לוקה נגד מדינת ישראל

*הרשעה במעשי סדום וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של מעשי סדום, נסיון למעשה סדום, מעשה מגונה וחבלה בכוונה מחמירה. הוא נדון ל- 18 שנים מאסר בפועל והערעור נדחה. מדובר בשורה של עבירות שקרבנותיהן היו קטינים ושבוצעו באלימות שלעתים הגיעה לאלימות ברוטלית. המערער הטיל את חיתיתו על הסביבה. בפסק הדין מובאות ראיות למכביר, הן הודאות המערער והן עדויות אחדים מהקרבנות ואין פגם בהרשעה המבוססת על חומר הראיות. אשר לעונש - אכן הוא לתקופה ארוכה אבל אין מנוס מכך. בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי "הנאשם התגלה כאדם בעל יצרים חייתיים שלא שם שום מעצור ליצריו. שעה שהוא מתהלך חפשי, כל נער המתגלה לעיניו הוא בסכנה מוחשית ומיידית להיות קרבן לתקיפה ברוטלית על רקע מיני". המערער הסב פגיעות גופניות ונפשיות חמורות לקרבנותיו, והוא בעל הרשעות קודמות ובכללן מעשה סדום בקטין. במקרה כזה על בית המשפט להגן על החברה מפני המערער והתקופה שנגזרה סבירה ומוצדקת.

(בפני השופטים: אלון, בך, גולדברג. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד י. ליבוביץ למשיבה. 28.5.86).

ב.ש. 400/86 - עדאל ג'ורבאן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מכירת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם במכירת תת מקלע עוזי הגנוב מצה"ל לסוכן משטרתי סמוי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. נטען בערר כי בחומרת העבירות בלבד אין כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים ולחילופין כי החלטת מעצר המבוססת על חומרת העבירה בלבד, חייבת להיות מבוססת על ראיות איתנות ומוצקות ואילו כאן חומר הראיות קלוש וכולו מפי הסוכן הסמוי. הערר נדחה.
השופטת נתניהו ציינה כי לדידה אין, בנסיבות רגילות, לעצור אדם בשל חומרת העבירה בלבד. ברם, במקרה דנן הצדקת המעצר אינה בחומרה בלבד אלא בטיבה של העבירה ואופיה. מי שמוכר נשק, ומה גם נשק גנוב מצה"ל, עם מחסניות וכדורים כפי שמייחסים לעורר, מהווה סכנה לצבור. מטעם זה מוצדק המעצר.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ד. ברמן לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 26.5.86).

ב.ש. 363/86 - קרליץ נחום נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר מואשם בעבירות של תקיפה, סחיטה באיומים והטרדה טלפונית כאשר כל אלה מכוונים כלפי אביו ובני משפחה אחרים של העורר וכלפי המתלונן והם קשורים בעסוקים שהעורר עסק בהם. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים וטעמיו לכך: יש ראיות לכאורה; העבירות הן חמורות לכאורה; יש חשש לכאורה, על רקע מחלת נפש של העורר, שאם ישוחרר יסכן את שלום המתלונן ושלום אביו ובני משפחתו. הערר נתקבל.
אין חולק שיש ראיות לכאורה נגד העורר ונכון גם שהעבירות עצמן הן חמורות. ברם, בכך כדי להצדיק את המעצר עד תום ההליכים, כאשר העבירות מכוונות כנגד קבוצה מוגדרת של אנשים שמקום מגורם כולם מוגבל למקום אחד - בני ברק. את הסכנה הנשקפת להם, לכאורה, מתעורר ניתן למנוע גם כשהוא משוחרר בכפוף להגבלות על חופש התנועה שלו. העורר יושב בבאר שבע בתוך קהל ועדה אליהם הוא משתייך ואפשר להתנות את שחרורו בתנאים שימנעו ממנו מלבקר בבני ברק. התובע טוען כי מצבו הנפשי של העורר הוא כזה שהוא מסכן את הצבור הוא זקוק לאשפוז ואפילו בכפיה. אם אמנם זקוק העורר לאישפוז יש לפתור את בעייתו בדרך של אישפוז ולאו דווקא בדרך מעצר שבנסיבות המקרה אין מקום לצוות עליו. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה והוגבל להתייצב במשטרה פעם ביום וכן שלא יכנס לתחום בני ברק ולא יקיים מגע עם המתלונן ועם אביו ובני משפחתו.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד שביט לעורר, עו"ד י. כהן למשיבה. 12.5.86).

ב.ש. 359/86 - יצחק סילורה וסמי בן הרוש נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

בעקבות מארב משטרתי נעצרו מספר עבריינים שלטענת המשטרה מפעילים רשת של סחר בסמים. מתיק הפלילי המתייחס לאותם עצורים מואשמים ששה אנשים בשתי עבירות חמורות על פקודת הסמים כשמדובר בסם מסוג הרואין. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים ועל החלטה זו עוררים שני המבקשים. הערר נדחה.
מדובר ברשת ענפה שבמסגרתה קיימת חלוקת תפקידים אשר לפי הנטען המבקש הראשון הוא הספק הראשי וכנראה גם ראש הכנופיה ואילו נאשמים אחרים היו מפעילי תחנה בדירתם ונאשמים אחרים ובכללם העורר השני הם עוזרים בעלי דרגת חשיבות משנית. הסניגור טוען כי מעצרם של המבקשים עד תום ההליכים איננו צודק, ביחוד בהתחשב בעובדה שהמשפט יתחיל רק לאחר הפגרה וימשך זמן רב. הסניגור הטיל ספק במשקלו של חומר הראיות שקיים לגבי העורר הראשון ובסיכוי להרשעתו בדין. מבלי
להכנס לכך יש לומר כי בחומר הראיות די לכאורה לקשור את המבקש לעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהתחשב באלה, בתפקיד הנכבד שהתביעה מייחסת לעורר הראשון ברשת הסמים ובהרשעותיו הקודמות אין להתערב בהחלטת המעצר. אשר למבקש השני - טוען הסניגור כי היה לו תפקיד משני בלבד אך אין לומר שאכן מדובר בתפקיד שולי וחסר חשיבות. הסניגור טוען כי נאשם אחר מהנאשמים עשה עיסקת טיעון ונדון למאסר על תנאי בלבד ונאשם נוסף שוחרר בערבות עפ"י צו של ביהמ"ש עקב כך שלא ניתן לו טפול רפואי בבית הסוהר אך אין להקיש משני אלה על המערער. אחד מהנאשמים האחרים ביקש לעמוד למשפט מיד ולהודות במסגרת עסקת טיעון ואילו השני שוחרר מסיבות רפואיות. אף אחד מנימוקים אלה איננו חל אצל העורר. העבירות עצמן חמורות מאוד ואף כמות ההרואין המעורבת היא רצינית למדי. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש בהחלטת המעצר.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד מרוז למערערים, עו"ד רומנוב למשיבים. 21.5.86).

ב.ש. 382/86 - יונה זדה נגד מדינת ישראל

*חוסר סמכות דיון ב"ערר שני" בענין שחרור עציר לאחר שהוגש כתב אישום (הערר נדחה).

בבקשה קודמת ערר העורר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בה נדחה עררו על החלטת בימ"ש השלום לעצור אותו עד תום ההליכים במשפטו לאחר שכבר הוגש נגדו כתב אישום. בהחלטה באותו ערר צויין כי לפי ההלכה הפסוקה אין בסמכות ביהמ"ש העליון לדון ב"ערר שני" בענין שחרורו של עציר כאשר מדובר במי שכבר הוגש נגדו כתב אישום. במקרה דנן שוב מנסה העורר להגיש "ערר" על החלטת ביהמ"ש המחוזי בערר שהוגש על החלטת בימ"ש השלום שבה סרב ביהמ"ש להעתר לבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הערר נדחה שוב מחוסר סמכות. אמנם מדובר הפעם בערר הנסוב על סרוב ביהמ"ש להעתר לבקשה לעיון חוזר אך אין בכך כדי לשנות את התוצאה. הן על החלטת מעצר והן על סרוב להעתר לבקשה לעיון חוזר, ניתן להגיש ערר רק לערכאה אחת כאשר מדובר בשלב שלאחר הגשת כתב אישום. דבר זה עולה ברורות מסעיף 38 לחוק סדר הדין פלילי הדן בערר על "החלטה בענין הנוגע למעצר או לשחרור או לבקשה לעיון חוזר".

(בפני: השופט בך. 13.5.86).

ב.ש. 383/86 - דני וקנין נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות ובריחה ממשמורת חוקית) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירת התפרצות וגניבה, קשירת קשר לפשע, בריחה ממשמורת חוקית ותקיפת שוטרים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. לענין חומר הראיות - בשלב זה די בראיות לכאורה וכאלה ישנן. לעורר עבר עשיר בעבירות של אלימות ועבירות נגד הרכוש ואם כי במשך שנים אחדות לא הורשע בעבירות מסוג זה הרי עברו העשיר הקודם בתוספת לעבירות הנוכחיות מצביעים לכאורה על כך שהוא לא זנח את דרך העבריינות. יש גם ראיות לכאורה בדבר פחד שהעורר הטיל על עדים לבל יעידו נגדו ויש גם נסיון בריחה מהמעצר ותקיפת שוטרים שלגביהם יש ראיות לכאורה. כמו כן יש לעורר הרשעה קודמת של בריחה ממשמורת. צרופם של כל אלה מצדיק את ההחלטה לעצור עד תום ההליכים. הסניגורית העלתה טענה בדבר אפליה בכך שאדם יוסף שהיה בחברת העורר לא נעצר כלל וכן הנאשם השני באותו כתב אישום שוחרר ממעצרו אך בטענה זו אין ממש. לגבי הראשון לא נמצאו ראיות לכאורה, ולגבי השני עברו נקי ולא נזקפו לחובתו נסיונות הפחדה של עדים או השפעה עליהם ואף לא בריחה ממעצר חוקי. אפליה פסולה היא אפליה בין שוים ואין כל דמיון בין מצבו של העורר לבין זה של השניים האחרים.