בג"צ 507/85 - בהיג' תמימי עו"ד ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*הארכת מועד(בקשה לביטול החלטה להארכת מועד שניתנה במעמד צד אחד - הבקשה נדחתה).
א. העותרים מבקשים סעדו של בג"צ בנסיונם להקים הסתדרות מקצועית של עורכי דין ביו"ש. ביום 17.11.85 התייצבו שני הצדדים בפני הרכב של שלושה שופטים בביהמ"ש העליון וב"כ המשיבים הסביר בפני ההרכב כי תוך ששה שבועות יוכן צו אשר יקים גוף שיעסוק בנושאים החיוניים לקיומו ותפעולו הסדיר של מקצוע עריכת הדין באיזור יו"ש. לאור הצהרה זו החליט בג"צ להשאיר את העתירה תלויה ועומדת לפני הוצאת הצו על תנאי והורה לקבוע תאריך חדש לשמיעה כעבור חודשיים. כשעמד לחלוף המועד של ששה שבועות עתר ב"כ המשיבים להאריך את המועד להגשת הצו לענין הסדר מקצוע עריכת הדין באזור יו"ש. הוא ביקש ארכה של שלושה שבועות וסגן הרשם נעתר לבקשה. התנגדות ב"כ העותרים למתן הארכה נדחתה. המשיבים לא עמדו גם בתוספת הזמן והגישו בקשה שניה בה הסבירו מדוע חל עיכוב בהכנת הצו וביקשו עוד 30 יום ארכה וסגן הרשם האריך את התקופה לעוד 30 יום. ב"כ העותרים הגיש בקשה לבטל את החלטת ההארכה הן משום שלא התבקשה תגובת העותרים לבקשה למתן הארכה והן משום שאין צידוק לעכב את הדיון בעתירה רק משום שהמשיבים מתלבטים כשהם מבקשים לשנות את המצב החוקי ע"י חקיקה שתשנה את המצב המשפטי שהיה בעת הגשת העתירה. לאחר שמיעת הצדדים החליט סגן הרשם לדחות את ההתנגדות ואישראת הארכת המועד.
ב. ב"כ העותרים טען כי לסגן הרשם אין בכלל סמכות לדון בבקשות להארכת מועד שנקבע ע"י הרכב של ביהמ"ש העליון. לכך בפי ב"כ המשיבים שתי תשובות: האחת, כי ענין הסמכות לא נטען בבקשה לביטול; והשניה כי הסמכות מסורה לסגן הרשם משום שכך נוהג בג"צ מזה ימים רבים. אשר לטענה כי ענין הסמכות לא נטען בבקשה לביטול - טענה זו יש לדחות. קביעת הסמכות העניינית אינה מסורה בידי הצדדים ואפילו עשו ביניהם הסכם לגביה הרי זה אינו תופס וביהמ"ש עצמו חייב לברר אם הוא מוסמך לדוןמבחינת הענין, אפילו אם הנתבע איננו כופר בסמכותו. מטעם זה רשאי נתבע לטעוןחוסר סמכות עניינית בכל שלב משלבי הדיון, וב"כ העותרים רשאי היה להעלות טענתו בשלב הדיון. ברם, לגופו של ענין יש לדחות את הטענה, עניינים של הארכת מועד מסורים לשיקול דעתו של ביהמ"ש או הרשם והבחנת ב"כ העותרים בין סמכות הרשם למתן ארכה בכל המקרים, פרט למקרים שבג"צ קבע את המועדים בעצמו, איננה יכולה לעמוד במבחן המציאות היום יומית של עומס העבודה המוטל על ביהמ"ש העליון. גם לפי התקנות וגם לפי הנוהג שבו נוהגים השופטים והרשמים בבג"צ ניתנה הסמכות בידי הרשם להחליט בכל הבקשות להארכת המועד.
ג. אשר לטענת ב"כ העותרים שיש לבטל את ההחלטה מן הטעם שניתנה במעמד צד אחד. יש לרשם סמכות להאריך את המועד במקרה כגון דא גם במעמד צד אחד, טענה אחרת העלה ב"כ העותרים והיא שכל הנושא של חקיקת חוק חדש בא לשנות את המצב המשפטי לעומת מה שהיה בעת הגשת העתירה. ברם, טענה זו יכול ב"כ העותרים להעלות בפני ההרכב שידון בעתירה. על כל פנים, בג"צ כבר פסק בעבר שאין הוא יכול למנוע את הגורמים המוסמכים לתקן חוק כתוצאה מהגשת העתירה.
(בפני: סגן הרשם גילון. עו"ד א. שפאר לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 20.5.86).
בר"ע 176/86 - פלונית נגד פלוני
*דיון בדלתיים סגורות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בין בני זוג שהתגרשו מתנהלת התדיינות באשר לביטולו של הסכם הגירושין, בעילה של שלילת זכותו של המשיב לבקר את בתו הנמצאת במשמורת האם. המערערת ביקשה צו
האוסר פרסום פרטים אודות הקטינה, בעקבות פרסומים בעתונות על הסכסוך הנטוש בין הצדדים ואשר בהם הוזכר גם שמה של הקטינה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי בנסיבות המקרה אין בידו סמכות לאסור את הפרסום. אמנם, משילוב הוראות הסעיפים 68(ב)(4) ו- 70(א) לחוק בתי המשפט נובע כי ביהמ"ש מוסמך להורות על דיון בדלתיים סגורות לשם הגנה על עניינו של קטין, וממילא לא ניתן לפרסם דבר אודות דיון כזה אלא בהיתר ביהמ"ש, אך לדעת ביהמ"ש לא התקיים במקרה הנדון כל "דיון" באשר הטיעונים היו בכתב ולא באולם משפטים. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 68(ב) קובע כי "ביהמ"ש רשאי לדון... בדלתיים סגורות... (4) לשם הגנה על עניינו של קטין". בניגוד לפירושו של ביהמ"ש המחוזי יש לומר כי "דיון" בסעיף 68 כולל גם סיכומים בכתב ומסמכים אחרים. כרגיל צריך הדיון להיות פומבי, ומעקרון הפומביות נגזרת גם החרות לפרסם פרטים על הדיון בכפוף לסייגים שקבע החוק. ביהמ"ש יסטה מעקרון הפומביות רק לאחר שקילה זהירה ועל דרך הצמצום. כאשר הגנה על עניינו של קטין מוטלת על הכף יש בכך כדי להטותה לכיוון סגירת הדלתות. המושג "דיון" ראשיתו למן פתיחת ההליך, והוא חולש על כל המתרחש במסגרת אותו הליך, כולל כתבי הטענות הבקשות למיניהן וכו' ללא קשר לצורת הטיעונים בכתב או בע"פ. פירוש אחר מוביל לתוצאה שאין הדעת סובלתה ועל כן יש להמנע ממנו. המונח "דלתיים סגורות" אינו מצטמצם לסגירת דלת כדי שלא ישמעו את הנאמר מאחוריה, אלא מעין פרגוד היורד על המתרחש בתיק פלוני.
ג. ביהמ"ש המחוזי הוסיף וקבע כי אפילו יצווה על איסור פרסום, עדיין יהא הצו חסר כל נפקות שכן הוא יחול רק על חילופי הסיכומים, הכוללים טענות משפטיות ולא יהיה בו כדי למנוע את פרסום הפרשה. גישה זו אין לקבל. אין לצמצם את האיסור אך ורק לאותם פרטים שנדונו בפועל ויש לתת למושג "דבר" האמור בסעיף 70 לחוק משמעות רחבה יותר, לרבות שמות הצדדים והעדים. פירוש אחר יביא לסיכול כוונת החוק למנוע פרסום פרטים מהותיים אודות דיון שהתקיים בדלתיים סגורות.
ד. סעיף 74 לחוק קובע כי החלטות ביהמ"ש לפי סעיפים 68, 69 ו- 72 אין אחריהן ולא כלום. באי כוח הצדדים לא התייחסו להוראה זו ונראה כי הוראת הסופיות חלה על החלטה המקבלת בקשה לקיים דיון בדלתיים סגורות ואינה חלה על החלטה הדוחה בקשה כזאת. אם ההחלטה מתירה לסגור את הדלתות אין לתקוף אותה והיא הופכת לסופית ואם הבקשה נדחית ניתן לתקוף אותה. ברם, הטענה בדבר סופיות ההחלטה לא הועלתה ואין לראות בדברים הנ"ל משום נקיטת עמדה נחרצת.
ה. בנסיבות המקרה, גילה הרך יחסית של הקטינה והחשש הממשי שייגרם לה נזק אם יותר הפרסום, יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולאסור כל פרסום הנוגע לנושא בין במישרין ובין בעקיפין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נתן נחמני לעוררת, עו"ד דן בן בסט למשיב. 1.6.86).
עש"מ 1+2/86 - יחזקאל קוקה נגד יו"ר רשות השידור
*הרשעה בגין מניעת שידור כתבה בטלויזיה(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער עובד ברשות השידור בתפקיד טכנאי רכז בכיר בטלביזיה. בינואר 1986 בשעה 9 בערב התקיים דין ודברים בין המנהל בפועל של הטלביזיה לבין המערער בדבר שידור כתבה על אירוע שאירע באותו יום בהר הבית. צוות הטלביזיה הישראלית איחר להגיע לאירוע וצוות צילום זר צילם כתבה והיא הועברה על ידי הלוויין מאירופה. המנהל הודיע למערער כי יש לאירוע ערך חדשותי מובהק ועל כן החליט לשדר את הכתבה במהדורת מבט בראש המהדורה. המערער הגיב בצעקה "אני יושב ראש הועד, אני לוקח
על עצמי האחריות. הכתבה לא תשודר". גישתו של המערער נבעה מכך שסבר כי הכתבה צולמה בציוד אי.אן.גי'. שנרכש על ידי הטלביזיה לפני שמונה שנים אך אינו מופעל מאז בשל התנגדות הטכנאים. המערער הורה לטכנאי שלא לשדר את הכתבה וכך הואפל מסך הטלביזיה לחמש דקות. המערער הועמד לדין משמעתי ובית הדין קבע כי המערער גרם במזיד וביודעין למניעת שידור הכתבה והאפלת הטלויזיה במשך חמש דקות ועבר בכך עבירה לפי חוק שירות המדינה (משמעת).
ב. המערער טען כי מנע את שידור הכתבה כיושב ראש ועד עובדי הנדסה של הטלביזיה ועל כן לא עבר עבירת משמעת. בית הדין קבע כי "ההסכם" שעליו ביקש הנאשם להגן במעשהו, ועליו פורש עתה המזכיר הארצי של הסתדרות ההנדסאים את חסותו, היה בגדר הבנה שאין הסכמה וההסכם המקורי לא התייחס למקרה של קליטת כתבה דרך הלוויין. הסניגור העלה כאמור טענה שפעולת המערער כיו"ר הועד דינה כדין מעשה של ארגון העובדים ועל כן אין לראות את המעשה כבעל זיקה לחובת המשמעת של עובד אינדיבידואלי בתור שכזה. לטענת הסניגור אמנם לא מדובר בשביתה, אך ננקט כאן צעד ארגוני לגיטימי על ידי יו"ר ועד העובדים. בית הדין דחה טענה זו והערעור נדחה.
ג. דיני העבודה אינם מעניקים גושפנקא לכל אי קיום של חובה ובלבד שתעלה הטענה כי יש לזקפו לזכות או לחובת סכסוך עבודה עתידי בין העובד לבין המעביד. הם גם אינם מתירים צמיחת סכסוך עבודה לפי החלטתו של יחיד, אלא קובעים איך ומי רשאי להחליט על תחילתו וקיומו של סכסוך ומה הצעדים שיינקטו במקרה כזה על ידי העובדים. עצם היווצרותו של הסכסוך היא תולדה של פעולה הצומחת מן המסגרת המאורגנת, יש לה דפוסים והמחשבה תחילה היא מיסודותיו של החוק הדן בענין זה והכללים שהתגבשו. המסגרת הארגונית מחליטה מה הביטוי שינתן לסכסוך העבודה ואיןלהעלות על הדעת שכל פרט או אף יו"ר של הועד יחליט מעת לעת מה הביטוי שיתןלסכסוך העבודה ובאיזה סנקציות יחליט לנקוט. לפיכך בדין הורשע המערער.
ד. נדונה גם מידת העונש כששני הצדדים מערערים על העונש שהוטל אך ביהמ"ש סבר שאין להתערב בקביעת העונש בהתחשב בכך שמדובר באירוע שתוצאותיווהשלכותיו חלפו והבהרת דיני המותר והאסור בערעור דנא יתרום להתנהגות מתאימה בעתיד.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד א. מיטלור. בנק למערער, עו"ד א. בן טובים למשיב. 28.5.86). ע.פ. 149/86 - סמנטוב רבייב נגד מדינת ישראל
*החזקת סמים ומידת העונש (סעיף ההרשעה הוחלף ומידת העונש הושארה על כנה).
א. המערער הורשע בעבירה של החזקת סמים ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי לשלושה חודשים בשל עבירת סמים קודמת. ההרשעה מתבססת על ראיות שלפיהן נראו שלושה אנשים חשודים במקום מסויים ולאחר שנעלמו מצאו שם שוטרים שקית ובה 78 גרם חשיש. השוטרים השאירו במקום את השקית אך החליפו את תוכנה ובמקום סמים שמו בה אבנים. כעבור זמן הבחינו השוטרים בשלושה בחורים שבאו למקום ושאחד מהם, דני וענונו, היה מוכר לאחד משוטרי התצפית. וענונו ניגש למקום, הרים את השקית הסתכל מסביב וכשפתח את השקית וראה מה יש בתוכה היתה על פניו הבעת פליאה וזרק את השקית. אז יצאו השוטרים ממחבואם והשלושה החלו לברוח. אחד מהם, המערער, הרים את השקית אך כשהבחין בשוטר זרק אותה תוך כדי ריצה. המערער טען כי נקלע למקום במקרה. ביהמ"ש לא קיבל את גירסתו וסבר שיש בראיות כדי להוכיח את העבירה של החזקת סמים שיוחסה לו. הערעור נתקבל באשר לסעיף ההרשעה ונדחה באשר למידת העונש.
ב. מערכת הראיות היא נסיבתית אך משמעותה לגבי המערער היא ברורה. המערער בא למקום יחד עם שנים אחרים, לא היו בפני ביהמ"ש ראיות על כך מה הזיקה של המערער או אם המערער היה בין השלושה ששהו שם בעת שהמשטרה הבחינה לראשונה בתנועה חשודה ומכאן כי זיקתו של המערער אל השקית מתחיל מעת שהשלושה באו למקום אחרי שהוצבה התצפית המשטרתית וכאשר בשקית כבר לא היו סמים. צורת הגעתו של המערער למקום מעיד על קשר בינו לבין השניים האחרים והרמת השקית שנזרקה ונסיון הבריחה מחדדת את התמונה שלפיה היתה זיקה זהה לשקית הן לוענונו והן למערער. כמות של 79 גרם חשיש היא כמות מסחרית. מי שבא למקום לקבל את השקית מטרתו מסחרית, בין כמוכר ובין כקונה.
ג. מן העת שניצב במקום יחד עם וענונו שביקש ליטול חזקה פיזית בסם שבשקית פעל המערער לכאורה כשותפו לעבירה. לענין זה יש משמעות למה שקרוי "חזית או יריעת המריבה". אילו טען המערער, למשל, כי בא לקנות אצבע חשיש מידי וענונו, יתכן ולא היה מקום לייחס לו את החזקה המשותפת בכל הכמות, אולם ההכחשה הטוטלית שנשמעה מפיו מותירה רק את המסקנה ההגיונית הנובעת מהשתמעותם האובייקטיבית של הדברים. לאור התמונה שנתקבלה בענין התצפית ולאור האמור בסעיף 8 לפקודת הסמים, אין נפקא מינה אם הסם היה ברשותו של וענונו או פיזית ממש גם ברשותו של המערער. ענין החלפת הסם המסוכן באבנים אף הוא אינו משנה כי נושא זה מוצא את תשובתו בסעיף 33(ג) לחוק העונשין. לאור האמור לעיל ניתן להרשיע את המערער בעבירה של נסיון להחזיק בסם. לאור העונש הקל מאוד שהוטל על המערער אין השינוי האמור במהות ההרשעה צריך להשפיע על העונש.
פסק הדין ניתן מפי הנשיא שמגר והוסיף השופט גולדברג.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. עו"ד גב' סוזי שלו למערער, עו"ד גב' לאה מרגליתלמשיבה. 18.5.86).
ע.פ. 722/85 - מדינת ישראל נגד אלי אשכנזי
*קבלת אמרה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות(הערעור נדחה).
א. בערעור זה עלתה שאלת פירושם של סעיפים קטנים (א) ו- (ב) לסעיף 10א' לפקודת הראיות לענין קבלת אמרה שניתנה ע"י עד מחוץ לביהמ"ש. השאלה היא כלום אדם המוזמן להעיד, מתייצב על דוכן העדים אך אינו פוצה פיו, כלומר ממאן להשיב ולו על שאלה אחת מהשאלות המוצגות לו ע"י הצדדים או ביהמ"ש, הינו "עד במשפט" ועל כן חלה עליו ההוראה בסעיף קטן (א) או שמא יש לראות בו "מסרב להעיד" הבא בגידרו של סעיף קטן (ב) לסעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי על עד כזה חל סעיף קטן (ב) הנ"ל והערעור נדחה.
ב. סעיף 10א' אומר (א) "אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לביהמ"ש תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת ביהמ"ש, מן האמרה בפרט מהותי... (ב) ביהמ"ש רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד... ובלבד שביהמ"ש שוכנע... כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". אם ענין לנו בסעיף קטן (א), אפשר לומר כי נתמלאו תנאי סעיף זה, ולעומת זאת אם אין לראות בוענונו "עד במשפט" כי אם "מסרב להעיד" הבא לגדרו של סעיף קטן (ב) קבילה האמרה רק אם "אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות" ובענין שלנו קבע ביהמ"ש כי אין הוכחה לקיומו של אמצעי פסול כדרישת סעיף קטן (ב). לפיכך אם חל סעיף קטן (א) כי אז ניתן לקבל את האמרה של
וענונו ואם חל סעיף קטן (ב) כי אז אין לקבל את האמרה של וענונו. ביהמ"ש העליון, בפסק דין מקיף מפי המשנה לנשיא גב' בן פורת, הגיע למסקנה כי עד העולה על דוכן העדים ומסרב להשיב בכלל על שאלות כמוהו כמי "שהוא מסרב להעיד", אין לראותו כעד במשפט ולפיכך חל סעיף קטן(ב) הנ"ל ועל ביהמ"ש להיות משוכנע שאמצעי פסול שימש להניאו או למנוע אותו מלתת את העדות.
ג. השופט ד. לוין הסכים לפסק הדין בפסק דין קצר נפרד באותו נושא, והבהיר כי עצם התייצבותו של אדם על דוכן העדים לא הופכת אותו מיניה וביה ל"עד במשפט".
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, חלימה. עו"ד ח, לירן למערערת, עו"ד ד. בר חייםלמשיב. 5.5.86).
ע.פ. 417/85 - שמואל דנישבסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת כרטיסים ע"י חבר "דן"(הערעור נדחה).
א. המערער חבר "דן", מונה ביולי 1982 לעוזר מבקר פנים של האגודה. באוקטובר 1983 הואשם כי גנב מחדר ועדת הפקוח על האגודה חבילות כרטיסיות שהפכו, בגלל שינוי תעריפים, למיושנות וחסרות תוקף. כרטיסיות אלה נפדו ע"י האגודה בכסף מזומן כאשר היו בידי הצבור, והמערער גנב כרטיסיות מיושנות כאלה ופדה אותן מהאגודה באמצעות שליחים תמימים ובהם בנו הצעיר וחברים לעבודה. כך גנב סכום של 38,000 שקל כשווים באוקטובר 1982. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות מרמה שיוחסו לו וגזר עליו מאסר על תנאי ותשלום קנס. הערעור נדחה.
ב. הסניגור טען כי חלק מן הראיות נתקבל שלא כדין וללא ראיות אלה לא ניתן היה לבסס את ההרשעה. מדובר בשתי הודאות שמסר המערער לחוקרים של ועדת הפיקוח של האגודה. לטענתו נאמר לו כי ההודאות מיועדות לועדת הפיקוח בלבד וכי לא תועברנה לשום גוף אחר ובמיוחד לא למשטרה. הסניגור טוען כי ענין לנו כאן בהודיה שלא היתה "חופשית ומרצון" בהתאם לפקודת הראיות. ברם, הטענה הועלתה במשפט זוטא ונדחתה ע"י השופט על סמך עדויות חברי ועדת הביקורת אשר העידו כי לא היתה כל הבטחה למערער שהענין לא יועבר למשטרה. טענה אחרת בפי המערער באשר להזמנת עד, כאשר לטענתו היה מוסכם כי יוגשו הודעות העדים כפי שנמסרו במשטרה והעדים לא יוזמנו. אולם מדובר בעד שהוזמן בטרם שהחלה פרשת ההגנה ובנסיבות המקרה לא נפגמה כלל פרשת ההגנה ע"י הזמנת העד, אף אם תתקבל טענת הסניגור כי גם לגבי עד זה היה מוסכם מלכתחילה שהודעתו תוגש והוא לא יוזמן.
ג. הועלתה גם טענה כי מכתב שכתב סניגורו של המערער לאגודה ובו צרף סכום של 2300 שקל כהחזר כספים לא צריך היה לקבלו כראיה. נטען כי מכתב כזה של עו"ד יכול להיות קביל נגד נאשם רק אם יוכח שנכתב על סמך הוראה מפורשת של הלקוח, וכאן הוברר כי לא היתה הוראה כזו של המערער אשר שהה בבית חולים כאשר נשלח המכתב והוא לא ידע עליו כלל. אם נכון הדבר, צריכה היתה התנגדות לקבלת המכתב להתקבל לו הועלתה, אך לא הועלתה. ברם, גם אם ביהמ"ש העליון יראה את המכתב כראיה שאינה קבילה ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, גם אז אין בכך כדי לפגום בהרשעה שכן ההרשעה אינה מתבססת על המכתב הנדון והיו מספיק ראיות אחרות לתמוך בהרשעה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד קנת למערער, עו"ד לירן למשיבה. 1.5.86).
ב.ש. 441/86 - נאסר אבו סירחאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס קטינה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של נסיון לאינוס קטינה בלב שכונת מגורים בבאר שבע ובעבירות נוספות של סחיטה באיומים וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות שבוצעו תוך
כדי הנסיון לאינוס. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי פרט בהחלטתו במה ראה את הראיות המצביעות לכאורה על זהותו של העורר כמי שביצע את העבירות ובכלל זה מסדר זיהוי ועדויות שונות וכן התכחשותו של העורר בגירסתו הראשונה לעצם נוכחותו בשכונה, התכחשות שלאחר מכן חזר בו ממנה. הסניגורית מצביעה על כך שיש ראיות הסותרות את הראיות הנ"ל. אכן גם בשלב זה יש להשקיף על מכלול הראיות אך אין זה השלב שבו יש לשקול ולהעדיף גירסה אחת על פני אחרת. מה שיש לעשות בשלב זה הוא לבחון אם גרסת העורר עושה את גרסת התביעה לבלתי סבירה או בלתי אפשרית ובלתי אמינה כבר על פניה, כי אז ממוטטת היא את גרסת התביעה עוד לפני שנכנסים לשלב של שמיעת הראיות, אך לא כך הדבר במקרה זה.
ג. אשר לטענה כי חומרת העבירה כשלעצמה אין בה כדי לבסס מעצר - עבירה של נסיון לאינוס הקטינה היא חמורה מאין כמוה וכן גם נסיבותיה. העבירות הנלוות אליה עושות אותה לחמורה עוד יותר. אכן, אין טענה שהעורר עלול לשבש את הליכי המשפט או להמלט מאימת הדין, אך אופיין וטיבן של העבירות שבוצעו והנסיבות שבהן בוצעו הם עצמם מלמדים כי מבצען מסוכן לציבור. הטעם של הסכנה הנשקפת ממנו לציבור, הוא המצדיק את המעצר. אכן, לא בכל מקרה של עבירה חמורה העומדת לבדה יימצא המעצר מוצדק, וישנן עבירות חמורות אשר הן עצמן אינן מצביעות על מבצען כמי שמהווה סכנה לציבור. לא כן העבירות דנן. מטעם זה נכונה ההחלטה לעצור את העורר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' תמר פלג - שריק לעורר, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 5.6.86).
ב.ש. 444/86 - יגאל מזרחי נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור(ערר על ביטול שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בייבוא הרואין יחד עם נאשם אחר באותו כתב אישום. המשותף בין שני האישומים הוא האיש שאתו קשר כל אחד משני הנאשמים קשר לייבא סמים. הנאשם השני נעצר לבקשת התביעה עד תום ההליכים ואילו העורר שוחרר בערובה. במשפט התקיימו מספר ישיבות אשר בשתיים מהן נשמעו עדי תביעה ובישיבה האחרונה שהתקיימה ביום 9.4.86 הודיע ביהמ"ש על המשך הדיון ביום 11.5.86. לישיבה זו זומנו 11 עדים וכן הובא הנאשם השני לביהמ"ש ואילו העותר לא הופיע. הסניגור ציין כי לא הצליח ליצור קשר עם העורר. ביהמ"ש דחה את הדיון עקב אי הופעת העורר והוסיף כי לפי בקשת התובע החליט לבטל את שחרורו בערובה של העורר וזאת עפ"י סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי ולהורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. בישיבת תזכורת שנקבעה הופיע העורר והסניגור הסביר את אי הופעת העורר בישיבה הקודמת בכך שהוא סבל כאבים ברגלו, כי הזמין רופא שנתן לו זריקת הרדמה וישן במשך כל השבת וכן הציג סניגורו תעודה רפואית. ביהמ"ש לא קיבל את הסברי העורר וקבע שהראיות שנשמעו הינן ראיות לכאורה בדבר אשמת העורר ולפיכך החליט שלא לשנות את ההחלטה בדבר מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. העורר טוען כי ביהמ"ש לא היה מוסמך לצוות על המעצר עקב הפרת תנאי השחרור משלא באה בקשה מצד התובע לכך כאמור בסעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי וכן באשר הבקשה לא הוגשה בכתב. אין לקבל טענה זו. בהחלטת ביהמ"ש מציינת השופטת כי החלטתה לעצור את העורר הינה "לפי בקשת התובע" ואף כי בקשה כזאת אינה רשומה בפורוטוקול הדיון חזקה על ביהמ"ש כי האמור בהחלטתו משקף את העובדה המצויינת בו. אשר לטענה בדבר דרישה בכתב - סעיף 48 אינו מסייג את בקשת התובע לבקשה בכתב דווקא, ובקשה כזאת יכולה שתתבקש גם בע"פ.
ג. לגופם של דברים טוען הסניגור כי לא היתה הצדקה למעצר לאחר שהעורר הופיע עד אותה ישיבה לכל ישיבות ביהמ"ש, כי היה לו הסבר לאי הופעתו באותה ישיבה וכי שאלת טיבן של הראיות אינה מתעוררת כלל, שכן עפ"י הראיות שבתיק החקירה לא מצאה התביעה לנכון לבקש את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ברם, הסברו של העורר לא רק שאינו משכנע כשלעצמו, אלא שגם אם היה בו ממש אין בכך להסביר על שום מה לא הודיע לביהמ"ש או לפחות לסניגורו על העדרותו הצפויה. בידי העורר היה לטלפן לב"כ או לבקש מישהו שיופיע בביהמ"ש והוא לא נקט בדרך זו ובחר להתעלם מקיומו של הדיון. במצב דברים זה לא התחייב אמנם לעצור את העורר ובידי ביהמ"ש היתה אפשרות לנקוט בצעדים אחרים המנויים בסעיף 48 הנ"ל, אך בשקלו את הצעדים בהם ינקוט עקב הפרת התנאים, רשאי היה ביהמ"ש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות כדי להבטיח שהתופעה לא תחזור על עצמה ויתאפשר סיום מהיר של המשפט. בכלל זה יכול היה ביהמ"ש להביא בחשבון כי יחד עם העורר עומד לדין נאשם העצור עד תום ההליכים ועל ביהמ"ש להגן גם על האינטרסים של נאשם זה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד לויט לעורר, עו"ד מרגלית למשיבה. 6.6.86).
ב.ש. 418/86 - מיכאל מושיאשווילי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח ושוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. בביהמ"ש המחוזי הוגש כתב אישום נגד שלשה נאשמים, בהם שני העוררים ועוד אדם שלישי בשם רפי. בכתב האישום מיוחס להם קשר עם אחד אלברט (להלן: אלברט) לבצע שוד של חנווני (להלן: המנוח). עפ"י התכנית היו העוררים מופקדים על מעשה השוד עצמו בעוד שאלברט, שמסר לעוררים את המידע הדרוש, ורפי היו אמורים להמתין במכונית ולהסתלק מיד לאחר שהעוררים יסיימו את מלאכתם. בכתב האישום נטען כי העוררים ביצעו את חלקם בשוד ובמהלכו הלמו בראשו של המנוח במוט ברזל ופצעוהו ומספר שבועות לאחר מכן נפטר המנוח. לעוררים ולרפי יוחסו אשמות של רצח ושל קשר לפשע ושוד.
במקביל להגשת כתב האישום ביקשה הפרקליטות לעצור את שלושת הנאשמים עד תום ההליכים. הדיון הופרד. רפי הובא בנפרד בפני שופט שהחליט כי אין לעצרו עד תום ההליכים והורה על שחרורו בערבות ואילו שני העוררים הובאו בפני שופט אחר שהחליט לעצרם עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. חומר הראיות המרכזי נגד העוררים מצוי בהודעה שמסר אלברט, שהיה לדעת התביעה אחד השותפים למעשה ואף היה מקור המידע ששימש את החבורה כולה. כיום, אלברט הוא העד המרכזי של התביעה נגד שלושת האחרים. עדותו של אלברט רחוקה מאד מלעורר אמון. הוא מסר חמש הודעות על פני תקופה של כחודשיים שבהן טען שלא היה לו כל קשר לשוד ושהעוררים לא היו יחד עמו בבוקר השוד ורק לאחר מכן שינה טעמו ומסר גירסה המפלילה את העוררים. גם הגירסה שמסר עתה רחוקה מלהיות כליל השלמות. השופט היה ער למשקלה המועט של גירסתו החדשה והמפלילה של אלברט וביקש למצוא לה חיזוקים שונים בעובדות ובראיות אחרות, אך יש בראיות האחרות כשלעצמן לא מעט תמיהות וסתירות לגירסתו של אלברט.
ג. משנבחנו הראיות לכאורה התומכות בגירסת התביעה מן הראוי לבחון את העדויות הסותרות. בענייננו יש שתי עובדות בחומר הראיות שמשקלן רב וכרסומן בגירסת התביעה משמעותי ביותר. אחת מהן עלתה לנגד עיני השופט ואילו לשניה לא התייחס השופט אף כי נטענה ע"י הסניגור. המנוח עצמו נשאל ע"י בנו לאחר האירוע מי עשה את המעשה והשיב שזה היה "יוסי" ועל דבר זה חזר המנוח לאחר מכן פעם נוספת; אלברט נבדק בפוליגרף בתקופה שבה התמיד בגירסתו הראשונה והוא נשאל שתי
שאלות: האם אתה שותף בדרך כלשהי בשוד שהיה? האם אתה יודע מי עשה את השוד? ואלברט השיב על שתי השאלות בשלילה ובודק הפוליגרף קבע כי הנ"ל דובר אמת. יתכן שלכל אחת משתי העובדות האלה יש הסבר כל שהוא, אך אין להתעלם מהן ולהמעיט מחשיבותן בשלב זה. בנתונים שיש כיום אין תשתית ראייתית מספקת שתצדיק החזקת העוררים במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד מאיר זיו לעוררים, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 10.6.86).
ב.ש. 483/86 - אנטול יגר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא דולרים מזויפים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלושה אנשים קשרו קשר לייבא דולרים מזוייפים ארצה והכניסו בסוד הקשר את העורר בשלב מאוחר ובמסגרת זו קיבל העורר אלפי דולרים מזוייפים כדי שיעבירם מאחד לשני וכן כאשר הגיע ארצה משלוח של 45,000 דולרים מזוייפים בתוך מזוודה קיבל העורר את המזוודה ותכולתה. לאחר מכן נפגשו העורר ושותפיו וסיכמו על מכירת הדולרים לקונה פוטנציאלי ובדרכם לביצוע המכירה נעצרו העורר ושותפיו. העורר הודה במשטרה במעשים המיוחסים לו וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. ב"כ העורר סמך את טענתו נגד מעצר העורר על החלטת ביהמ"ש העליון בנושא אחר שעניינו דולרים מזוייפים אך אין דומה מקרה זה למקרה ההוא. במקרה האחר היה מדובר בנסיון שלא צלח לזייף שטרי כסף ואילו בענייננו עמד העורר להפיץ כמות ניכרת של שטרות מזוייפים ואלמלא התערבות המשטרה ברגע האחרון היו השטרות מופצים כמתוכנן. העורר נכנס לרשת ההפצה רק בשלב האחרון של ההפצה אך אין בכך כדי להמעיט מהחומרה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד תגר לעורר, עו"ד גב' א. אפעל גבאי למשיבה. 24.6.86).
ב.ש. 390/86 - שחף ואח' נגד הבנק הבינ"ל הראשון
*דחיית אגרה ופטור מערבון (בקשה לדחיית אגרה ופטור מערבון - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש לרשות להתגונן ונתן פס"ד המחייב את המבקש לשלם לבנק כ- 550,000 ש"ח. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון ואגרת הערעור נקבעה לסכום של 500 ש"ח. הבקשה לדחיית תשלום האגרה נתקבלה והבקשה ליתן פטור מחובת הפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיב נתקבלה ואולם הותנתה בכך שתופקד ערבות צד ג'.
לענין תשלום האגרה יש לשקול שניים: יכולתו של המבקש לשלם את האגרה או חלק ממנה; סיכוייו להצליח בערעור. בענייננו, אין ביכלתו של המבקש לשלם את האגרה שנקבעה. חובות המבקש למשיב תפחו והלכו בשל חיובו בריבית והוא עצמו הגיע עד סף פשיטת רגל. המבקש אינו עובד ומתקיים מקיצבת זיקנה שמקבלת אם אשתו ומסכומי גמ"ח לא קבועים מחבריו ומבניו. אשר לסיכויי ההצלחה - הערעור מופנה כלפי ההחלטה שלא לתת למערער רשות להתגונן והטענה היא שהובאו בפני ביהמ"ש נתונים המצביעים על הגנה לכאורה כך שהיה מקום לאפשר לו להתגונן. בבחינת הסיכוי להצליח בערעור לצורך פטור מאגרה, ובמיוחד כאשר אין ביכולת המבקש לשלם את האגרה, די אם המערער מעלה שאלות נכבדות הראויות לדיון בערעור ואין הוא הליך סרק. בענין הנדון אכן מעלה המערער נימוקים וטענות הראויות לדיון, במיוחד על רקע הנסיבות בהן לא נפתחו בפני המבקש שערי ביהמ"ש להתגונן נגד התביעה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד י. גרניט למבקשים, עו"ד ג. איזנשטיין למשיבה. 15.6.86).
ב.ש. 339/86 - הנרי כהן נגד אמדר חברה לפיתוח עירוני ואח'
*צרוף מסמכים לתיק מוצגים (בקשה לצרוף מסמכים בתיק מוצגים - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי נדונה פרשה של ביטול עיסקה בה רכש המערער מהמשיבים וילה באילת. ביהמ"ש נתן פס"ד
שעליו ערערו שני הצדדים. בבקשה דנא מבקש המערער לצרף לתיק המוצגים העתקי מסמכים נוספים, אך מדובר למעשה בהגשת ראיות נוספות הנתונה לסמכות ביהמ"ש. ב"כ הצדדים הסכימו שהרשם יכריע בנדון והוא הכריע נגד קבלת המסמכים, אמת המידה לענין קבלת ראיה להוכחת עובדה שארעה לאחר מתן פסק הדין היא אם הראיה הנוספת חשובה ועשויה לשפוך אור על הארועים עליהם נסב הדיון בביהמ"ש קמא. אחת השאלות המרכזיות שעמדה לדיון היתה אם המערער זכאי לבטל את ההסכם נשוא הערעור בשל פרטים לא נכונים, לא מלאים או מטעים שמסרו לו המשיבים בקשר לעיסקה. בנדון זה נשמעו ראיות וביהמ"ש קבע באופן ברור שהמערער ידע בבירור מה הוא קונה והמשיבים לא ניסו להטעות אותו. במסמכים שנתבקש ביהמ"ש לצרף אין השלכה על הנושא הנדון.
(בפני: הרשם צור. עו"ד א. מלכה למבקש, עו"ד מ. לב למשיבים. 15.6.86).
ב.ש. 422/86 - חיים אלוני ובניו נגד תשלובת תבורי בע"מ
*בקשה להעברת דיון מירושלים לת"א (בקשה להעברת דיון מירושלים לתל אביב - הבקשה נדחתה).
בנסיבות הקיימות אין נטייה להעביר תיקים מבימ"ש אחד למשנהו אלא אם מדובר בבקשה מוסכמת או אם צפויה פגיעה מהותית בלתי מוצדקת עקב המשך קיומו של ההליך בביהמ"ש אליו הוגש. במקרה רגיל, בו הוגש כבר תיק לבימ"ש פלוני, תוך תקוה כי התיק יידון שם מהר, אין להורות עתה, בנסיבות הקיימות, על שינוי המהלך שהוחל כבר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יגאל רענן למבקשים, עו"ד אריה זרזבסקי למשיבים. 11.6.86).
ב.ש. 436/86 - אורי בראון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביבוא 150 גרם הרואין מהולנד וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. השאלה היחידה היא אם יש ראיות לכאורה נגד העורר וביהמ"ש המחוזי סבר, לאחר שפרט את הראיות הנסיבתיות, כי יש בהן ראיה לכאורה. השופט צדק בהחלטתו. אם כי כל אחת מהראיות לכאורה אין בה לבדה כדי להעלות חשש נגד העורר, הרי צרוף כל אלה יחד מספיק להוות ראיה נסיבתית המצביעה לכאורה על העורר כמי שהיה שותף למשלוח הסמים. אין זו אולי ראיה לכאורה מוצקה ביותר, אך כאשר מדובר בעבירה כה חמורה, וכשעצם המעשה מצביע על היותו של העורר מסוכן לצבור, די גם בראיה כזו כדי להצדיק את המעצר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד מועלם לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 4.6.86).
ב.ש. 452/86 - דוד קירשבאום נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הוצאת כסף במרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי קשר קשר בהיותו בבלגיה להוציא במרמה כספים מבנק הדואר באמצעות שיקים גנובים של חברת בזק ושירות התעסוקה, להמירם במטבע חוץ ולהוציאם מחוץ לישראל. השותפים לקשר הגיעו ארצה וע"י מעשי זיוף ומרמה הוציאו כמיליארד שקלים ישנים מקופת המדינה, ובערכים דולריים מדובר במליון דולר. הכספים במט"ח הוברחו לחו"ל. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים מן הטעם כי "סביר להניח כי הוא יימלט מאימת הדין" אם ישוחרר בערובה. הערר נדחה.
מכלול העובדות אינו מותיר ספק כי החשש שהעורר יימלט מן הדין אינו רק בגדר סברה אלא מעוגן בחומר החקירה. ראשית דבר, העורר עזב את הארץ בשנת 1983 ולא חזר על אף שהוכרז כעבריין נמלט בקשר לתיקים אחרים שנפתחו נגדו. גם כשהוגשה בקשת הסגרה מיצה את כל ההליכים בבלגיה ו"הסכמתו" לחזור באה רק לאחר שהוכרז סופית כבר הסגרה. לא זו בלבד, אלא שעפ"י עדותו של אחד הקושרים עמד העורר
לציידו בדרכו לארץ בדרכון שוויצרי מזוייף. משמע שהעורר כבר תכנן בעבר לעשות שימוש בדרכון מזוייף לצרכיו. לכך יש להוסיף כי הכספים שהוצאו עפ"י הנטען לחו"ל עדיין ממתינים לו שם ויש חשש כי ינסה לממשם.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד יורם שפטל לעורר, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 16.6.86).
ב.ש. 442/86 - חנה חורי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחר בסמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בארבעה אישומים של סחר בהרואין ואישום אחד של החזקת הרואין וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הבסיס המרכזי של חומר הראיות הוא עדות של סוכן משטרה שהוא עצמו עבריין בעל הרשעות קודמות במספר רב וטענתו של הסניגור היא כי עדות כזו טומנת בחובה סכנה ממשית של חוסר מהימנות. השופט היה ער לעובדה זו ובחן היטב את החיזוקים השונים לעדותו של העד, כגון תצפית שערכה המשטרה, מציאת הסמים בכל אחד מהמקרים, זיהוי העורר ע"י הסוכן וכיו"ב. קיימת כמובן תמיד האפשרות שביהמ"ש שידון בענין לא יאמין לעד ויעדיף את עדות העורר על פניה, אך אפשרות זו אינה במנין השקולים בשלב זה. עתה השאלה היחידה היא אם בנתונים הקיימים יש הצדקה להחזיק את העורר בכלא עד למשפטו. השופט שקל את חומרת העבירות, העדות של הסוכן והחיזוקים לעדות זו וכן הרשעותיו הקודמות של העורר ועל סמך אלה החליט לעצור את העורר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד בטיטו לעורר, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 10.6.86).
ב.ש. 443/86 - אורלי סוסטר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת ובעלה הואשמו ביבוא 820 גרם נטו קוקאין וכן בהחזקת מאזני שקילה לסם. שניהם נעצרו עד תום ההליכים. הבעל לא ערר והעוררת הגישה ערר והערר נדחה. לפי כתב האישום הגיעו בני הזוג לישראל באפריל 1986 ושבוע לאחר מכן נתפסו הסם ומאזני השקילה במחסן הצמוד לחדר בדירה השייכת לאבי האשה, שבו התגוררו. למחסן אין גישה אלא דרך חדר מגורי הזוג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה שהעוררת ידעה כי היא מחזיקה את הסם והמשקולת ברשותה. ביהמ"ש הגיע למסקנתו הן כתוצאה ממציאות הדברים הנ"ל במחסן כאמור והן על יסוד הקלטות שונות המצויות בתיק והמוכיחות לכאורה מעורבותה של העוררת בענייני הסמים ובכך אין להתערב. לפעמים כאשר שני בני הזוג עצורים והילדים משוטטים ללא הורים צריך ויובא גורלם בחשבון השיקולים אך אין זה המקרה שלפנינו. כמו כן העוררת היא בעלת הרשעה קודמת בסמים, אם כי לא במקרה חמור. אכן חומרת העבירה כשלעצמה אין בה כדי להצדיק מעצר בטרם משפט, אך כאשר קיימת סכנה לצבור מהליכת הנאשם חפשי מן הראוי לעצרו, וסכנה כגון זו קיימת בדרך כלל בעבירות סמים ובפרט בסם מסוג קוקאין שהוא מן המסוכנים ביותר ובכמות כה עצומה כבמקרה שבפנינו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד יפתח לעוררת, עו"ד גב' גנסין למשיבה. 5.6.86).
ע.א. 269/84 - חיים שמעוני קטין נגד ליליה נוי ואח'
*שעור נכות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערער נפגע בתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי קבע כי הנכות הרפואית היא של %10 אך עם זאת נפסק כי הנכות התיפקודית היא של %5 בלבד. הערעור נתקבל. להפחתה זו לא היה מקום בנסיבות הענין. מדובר בקטין בן 7 בעת התאונה ובהעדר סיבות מיוחדות היה מקום לקבוע את הנכות התפקודית בהתאם לנכות הרפואית לפיכך יש להכפיל את סכום הפיצוי שנפסק.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד שרין למערער, עו"ד ח. פיין למשיבים. 17.4.86).
בר"ע 239/86 - אברהם זיסקינד ואח' נגד דנה רון
*אחריות לנזיקין בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נהג בצהרי היום בכביש שרחבו בקטע בו ארעה התאונה 11,5 מטר והוא מחולק לשני מסלולים נגדיים כשרחבו של המסלול בו נסע המשיב הוא כ- 6 מטרים. באותו זמן הגיעה המשיבה, שהיתה ילדה בת 11, במדרכה הימנית כוון נסיעת המכונית, עד לשפת המדריכה והורידה רגלה לכביש כדי להתחיל בחצייתו, אך חזרה בה והרימה את רגלה בראותה את המכונית הקרבה. כשהבחין המערער שהיא מורידה רגלה לכביש הרפה מלחיצתו על דוושת הדלק וכשהחזירה את רגלה למדרכה הבין כי היא ערה להתקרב המכונית ולכן המשיך בנסיעתו. כאשר המכונית הגיעה סמוך למערערת היא זינקה לפתע בריצה לכביש וארעה התנגשות בינה לבין צדה הימני הקדמי של המכונית במרחק של כמטר מחזיתה. בית המשפט המחוזי סבר כי ההערכה של המשמעות המשפטית של העובדות הללו, כפי שסוכמה ע"י בימ"ש השלום, אין לקבלה. בית המשפט המחוזי התייחס לחובותיו של הנהג וציין שהעובדה שהמשיבה החזירה את רגלה למדרכה והמערער האמין שלא תחצה את הכביש אין בה כדי לגרוע מחובת הזהירות כלפיה. היה זה מחובת הנהג לנקוט בצעדים סבירים כדי להבטיח את שלומה של הקטינה אם תחליט לחצות את הכביש וזאת לא עשה. לדעת ביהמ"ש המחוזי אסור היה לו לסמוך על כך שהילדה לא תחזור ותנסה לחצות את הכביש בעקבות קבוצת ילדים שחצתה לפניה. היה עליו לצפות אפשרות של ירידת פתע מצדה לכביש ולכלכל צעדיו בהתאם. היה עליו להתרחק מן המדרכה על ידי הפניית רכבו לאמצע הכביש כשלא היה רכב אחר שהפריע לו בכך. זאת ועוד, אילו האיט את מהירות נסיעתו היה סיפק בידו לעצור על ידי בלימת חירום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין יסוד לטענה כי דעתו של בית המשפט המחוזי חרגה מן התפיסות המקובלות בפסיקה של בית המשפט. היפוכו של דבר הוא הנכון. הודגש בפסיקה כי מידת שיקול הדעת והזהירות אותה ניתן לדרוש מילד קטנה מזו לה מצפים מצד בגיר. משהוברר שאין בפסק הדין משום סטיה מן המקובל, או כי יש חשיבות כללית אחרת בנושא דנן, אין לראות כל טעם להביא את הענין בפני ערכאה נוספת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמעון איל למבקשים, עו"ד רענן רון למשיבה. 11.5.86).
בג"צ 273/86 - הועד המקומי נוה זוהר ואח' נגד ראש המועצה האזורית תמר ואח'
*שיהוי בעתירה בענין מכרז (העתירה נדחתה מחמת שיהוי).
המועצה האזורית פרסמה מכרז להשכרת מבנה אכסנית בית היוצר שבנוה זוהר על מנת שישופץ ויופעל כאכסניה. המועד האחרון להגשת הצעות נקבע לסוף נובמבר 1985 אך עד למועד האמור הוגשה רק הצעה של המשיבים 4 (להלן: המשיבים). ועדת המכרזים החליטה לקבל את ההצעה ולהתקשר בחוזה עם המשיבים. החוזה נחתם במרץ 1986 והמשיבים גם החלו לבצע עבודות שיפוץ כנדרש על פי המכרז. העותרים קובלים הן כנגד הוצאת המכרז והן כנגד הוצאותיו ולטענתם ראוי היה לאשר את הישוב נוה זוהר המנוהל על ידי העותרים שיפעילו את האכסניה. העתירה נדחתה. העותרים השתהו מעל ומעבר לסביר בהגשת עתירתם. דבר המכרז היה ידוע להם לפחות בחודש נובמבר 1985 ואם לא היה יסוד לפתוח בהליכי המכרז הצטרכו כבר אז לפנות בעתירה לבג"צ. הם לא עשו כן אז וגם לא לאחר המועד האחרון של המכרז ואפילו לא לאחר שכבר נתקבלה הצעת המשיבים ובטרם נחתם החוזה. בנסיבות אלו לא יישמעו העותרים בטענתם עתה כי ראוי לפסול את כל ההליך מתחילתו ולשלול מהמשיבים את מה שזכו בו כדין.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין, עו"ד פנר לעותרים, עו"ד ברקאי למשיבים. 27.5.86).
ע.פ. 148/86 - אהרון ברוך נגד מדינת ישראל
*הרשעה במכירת נשק וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת רימון יד לתושב הכפר יטה שבאזור חברון ונדון לשלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה - אשמת המערער עולה בעליל מדברי קונה הרימון כפי שנאמרו לחוקרי המשטרה במספר הזדמנויות ואם כי הלה חזר בו מגירסתו הרי גירסתו החדשה נמצאה כוזבת לחלוטין ואמרות שמסר למשטרה נתקבלו מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות. לאמרות הנ"ל היה חיזוק מספיק בחומר הראיות האחר. אשר לעונש - כשאדם מוכר רימון במכירה לא מבוקרת, עלול הוא לגרום בכך לאסון שבו ייפגעו אנשים רבים. נוכח מדיניות הענישה המקובלת במקרים כאלה אין להמתיק את העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד עוזי חסון למשיבה. 22.5.86).
ע.פ. 910+972/85 - אברהים קונדוס וכמאל עאשור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (הערעורים נדחו).
המערער אברהים נתבקש ע"י אחיו, שיש לו רקע עברייני, להחביא עבורו אקדח עם מחסנית כדורים והוא עשה כן. יותר מאוחר מסר את האקדחלאחד עאדל, לפי הוראות אחיו, והמערער כאמל קיבל את האקדח מעאדל והסתירו אצלו במשך 8 ימים עד שהאקדח נתפס. ביהמ"ש המחוזי גזר לכמאל שלוש וחצי שנים מאסר שמתוכן 20 חודשים לריצוי בפועל וכן תשלום קנס של מליון שקלים ישנים ועל איברהים הוטל מאסר של שלוש וחצי שנים שמתוכן רק 15 חודשים מאסר בפועל וכן קנס של מליון שקלים ישנים. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
הסניגורים טענו כי למערערים עבר נקי וכן כי העבירות בוצעו באופן מקרי וללא מטרות זדוניות בכל הנוגע לשימוש שחשבו לעשות באקדח האמור. ברם, איברהים ידע ללא ספק כי אחיו הוא עבריין ועל כן צריך היה להיות מודע לכך שבהסתרת האקדח אצלו הוא עלול לסייע בידי האח במימוש מטרה פלילית כלשהי. אם בכל זאת קיבל איברהים עונש קל יחסית, שהינו גם קל יותר מהעונש שהוטל על כאמל, נעוץ הדבר בעובדה שאיברהים הוא צעיר לימים והיה בגיל פחות מ- 18 בעת ביצוע העבירות, גם כאמל צריך היה להבין כי בהחזקת האקדח ברשותו מסייע הוא לאחרים בהשגת מטרה העלולה לפגוע באינטרס הציבורי ובשלומו. החזקת נשק שלא כדין הינה עבירה נפוצה המסכנת את בטחון הציבור במידה רצינית. חשוב שידעו כי מי שמקבל לרשותו כלי נשק שלא כדין, צפוי לעונש מכאיב, אפילו אין הוא מתכוון אישית לבצע פשע מסויים ומוגדר בעזרת הנשק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, בך. החלטה - השופט בך. עוה"ד נסים שקר וברוריה לקנת למערערים, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 25.5.86).
ע.פ. 859/85 - חיים מלול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לשוד (הערעור נדחה).
המערער נסע במכונית עם שניים אחרים, ויניצר וברין, ואין חולק כי תוך כדי נסיעה נודע לו שפניהם של השניים לשוד וכי בידי ויניצר אקדח. אפילו לפי דברי המערער שהדבר לא היה ידוע לו קודם לכן, ברור הדבר כי אח"כ הצטרף ביודעין כשותף לקשר. על פי הראיות לבשו המערער וויניצר כובעי גרב והגיעו עד לדלת דירתם של המתלוננים. האדם הנוסף נשאר במכונית כדי לאבטחם. ויניצר החזיק בידו אקדח טעון והשניים דפקו על דלת המתלוננים, הופעתם הבהילה את המתלוננים שראו אותם דרך הדלת וצעקו כי יזעיקו משטרה. אותה שעה החליטו השניים להסתלק מהמקום. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של נסיון לשוד ולטענתו לא יצאו הדברים מגדר הכנה ולא הגיעו לידי נסיון לשוד. הערעור נדחה.
אין מאומה בטענה כי המעשים לא יצאו מכלל תכנון ולא הגיעו לכלל נסיון. המעשה המהווה התחלת ביצוע לפי סעיף 33 לחוק העונשין אינו חייב להיות השלב האחרון של הביצוע. גם שלבים ראשונים יכולים להוות נסיון, ובלבד שהם קרובים קרבה מספקת להשלמת העבירה הפלילית. עפ"י מבחן זה צדק ביהמ"ש בהחליטו כי מעשי המערער הגיעו כדי נסיון לביצוע שוד מזויין. המערער נדון לששה חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וגם הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא צעיר בעל עבר נקי, סיים את שרותו הצבאי, הביע חרטה והוא משתדל לשקם עצמו. שיקולים אלה הם שהצדיקו הטלת עונש כה קל ואין הצדקה להקלה נוספת בעונש.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, מלץ. עו"ד בירגר למערער, עו"ד לירן למשיבה. 18.5.86).
ע.פ. 157/86 - מדינת ישראל נגד מחמד עמרן
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בהחזקת 16 ק"ג חשיש וביהמ"ש גזר לו 10 חדשים מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של 2000 ש"ח ובהתחשב בסכום הקנס החליט שלא לחלט את הרכב שבו בוצעה העבירה. בגזרו עונש זה הביא ביהמ"ש בחשבון את העובדות כי מדובר בעבירה ראשונה של המשיב, כי הודה באשמה וכי עיסקת הסמים, תווך ומכירה, נעשתה עפ"י בקשתו של איש משטרה שפעל כסוכן סמוי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לעבירה מסוג זה, כשמדובר בכמות כה רבה של סם, ראוי עונש חמור עד כדי להצדיק התערבות מה גם שהשקול המכריע שעמד לנגד עיני ביהמ"ש, היינו שהמשיב פעל עפ"י בקשתו של סוכן סמוי, אין בו כדי לשמש נימוק לקולה באותה מידה שייחס לו ביהמ"ש. אין מדובר באזרח תם וישר שהוכשל ע"י סוכן מדיח. המשיב עצמו טען כי בעבר היתה אליו פניה מטעם אדם שעסוקו בסמים כי ימצא לו קונה ויביאנו אליו וכך אמנם עשה. קשר זה והכמות הגדולה של הסם מצביעים על כך שמדובר במידע אמין שהחשיד את המשיב כמי שיש לו מעורבות בעולם הסמים. לפיכך הוחלט להחמיר בעונש ולהעמידו על 30 חודשים מאסר בפועל ו-30 חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, מלץ. עו"ד לירן למערערת, עו"ד עמית למשיב. 18.5.86).
ע.פ. 771/85 ואח' - משה מימון ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה למחסן נשק צבאי וגניבת נשק וחומרת העונש (הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבלו בחלקם).
ארבעת המערערים הורשעו בעבירות הקשורות לפריצה למחסן נשק צבאי וגניבת נשק הכולל אקדחים ותחמושת. ביהמ"ש המחוזי עמד על חלקו של כל אחד מהמערערים במעשה ודירג את העונש לפי חומרת המעשה של כל אחד ואחד, לפי עברו הפלילי ולפי נסיבותיו האישיות. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער הראשון ל- 10 שנים מאסר והפעיל מאסר על תנאי של שנה וחצי חופף, המערער השני נדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, השלישי לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי והרביעי לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. לגבי המערער הרביעי נאמר בגזר הדין כי מופעלים 12 חודשי מאסר על תנאי אך לא פורט אם ההפעלה היא בחופף או במצטבר ועפ"י החוק פירושו של דבר הוא כי הפעלת המאסר על תנאי היא מצטברת. הערעור על ההרשעה נדחה ובאשר לחומרת העונש נתקבל לגבי שניים מן המערערים ונדחה לגבי שניים אחרים.
המערער הראשון היה היוזם והדמות הקובעת בכל הפרשה ואין להתערב בעונש שהושת עליו. פריצה למחסן נשק של צה"ל ומסחר בנשק היא אחת העבירות החמורות והקשות ביותר. למערער זה גם הרשעות קודמות רבות בסוגי עבירות רבים ושונים וחסד עשה עמו ביהמ"ש כשחפף שנה וחצי מאסר על תנאי לעונש שנגזר. גם לגבי המערער הרביעי אין מקום להתערב בעונש שהושת עליו. התובע הסכים כי הפעלת המאסר על
תנאי תהיה חופפת וכך הוחלט. מאד יתכן כי זו היתה גם הכוונה כי ביהמ"ש המחוזי שלא באה לידי ביטוי נכון. לענין העונש של המערערים השני והשלישי - יש מקום להקל עמם. מעשה המערער השני פחותים משל הראשון, אם כי אף הוא יש לו חלק רב בפרשה בהצביעו על מקום הימצא הנשק ובלקחו אקדח אחד מהשלל לעצמו. ברם, בהתחשב בעברו הנקי ובנסיבות אחרות יש להעמיד את עונש המאסר בפועל על ארבע שנים במקום חמש שנים. המערער השלישי, דרגת חומרת מעשיו היא הפחותה שבכולן, ואין ספק שעשה מה שעשה מתוך פחד שהיה נתון בו, ולא נהנה במאומה מכל המעשים הרעים שנעשו וכן גם עברו נקי. לפיכך הועמד המאסר בפועל של מערער זה על 21 חודשים במקום 30 חודשים.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט אלון. עוה"ד לויט, משה לוי ויפתח למערערים, עו"ד לירן למשיבה. 6.5.86).
ע.פ. 509/85 - אדם מונטנגרו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בהחזקת נשק כשהוא בגילופין וביהמ"ש הביא בחשבון לצורך העונש עבירות נגד הרכוש ותקיפה בתיק משטרתי אחר. ביהמ"ש גזר למערער, בהתחשב בחומרת העבירה ועברו הפלילי, שלוש שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי כשהתנאי הוא רחב ובנוסף לכך הוטל עליו קנס של 500,000 שקלים או חצי שנת מאסר בתמורה. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
הסניגור טען כי תקופת המאסר לריצוי בפועל כשהיא מצטברת לשנת מאסר נוספת שהמערער כבר מרצה בקשר לעבירות אחרות היא תקופה ארוכה מאוד. כן סבור הסניגור כי תקופת מאסר על תנאי של שלש שלוש שנים העלול להיות מופעל בשל עבירה נוספת ובכלל זה עבירה שהיא בגדר עוון, היא תקופה ארוכה מדי. כן טוען הסניגור כי אם יחוייב המערער לשלם את הקנס הרי משמעות הדבר שיצטרך לרצות עוד חצי שנה מאסר בהתחשב בכך שהוא חסר אמצעים. בהסכמת ב"כ התביעה הוחלט לבטל את הקנס וכן החליט ביהמ"ש העליון לצמצם את תקופת המאסר על תנאי שהיא ארוכה יתר על המידה ועלולה להעמיד במצוקה את ביהמ"ש שיידרש להפעילו אם יעבור המערער עבירה נוספת בנסיבות יוצאות דופן. לפיכך הועמד המאסר על תנאי על שנה וחצי והקנס בוטל.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חלימה. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 9.4.86).
בג"צ 268/86 - התנועה למען נתניה ואח' נגד ראש עירית נתניה
*הצבת דוכנים להחתמת עצומה בענין ארנונה מקומית (העתירה נדחתה לאחר שהענין נשוא העתירה הוסדר).
עניינה של העתירה, סירובה של המשיבה להתיר הצבתם של דוכנים, בהם יוחתמו עוברים ושבים על עצומה בענין הארנונה המקומית בנתניה. טענת המשיבה היתה שדוכנים כאמור יש בהם משום הפרעה למעבר במקומות ציבוריים, הפרעה לסדר וגרימת אי נקיון ובשל כך רשאית הרשות המקומית למנוע את הצבת הדוכנים. בעקבות הערות שופטי ביהמ"ש העליוןהסכימה המשיבה לשנות טעמה ולקבל הנחייתו של ביהמ"ש לפיה לא ניתן לשלול את זכותם של אזרחים להציב דוכנים לשם החתמה על עצומות. נותרה השאלה של קביעה מוסכמת למקומות ההצבה של הדוכנים. בענין זה העיר ביהמ"ש כי ניתן לשלול בחירתו של מקום פלוני להצבת דוכן רק אם קיימים טעמים מהותיים ועניניים לכך, וכי מן הנכוןהוא שהרשות המקומית תיענה בחיוב לבקשות שאין בהן דרישות בלתי סבירות ואשר אינן כרוכות בפגיעה חמורה בסדר הציבורי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עודד צוקר לעותרים, עו"ד גב' נורית לב למשיב. 11.5.86).