תקציר סביר כרך כ"ז חוברת 15

בג"צ 69/85 - סא"ל יעקב פרומר נגד ביה"ד הצבאי לערעורים ואח'

התערבות בג"צ בסמכות בי"ד צבאי. טענת "כבר נשפטתי"(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותר החנה את מכוניתו בחוף הים באשדוד, המכונית נפרצה ונלקחו ממנה תעודות צבאיות ואקדח. העותר הועמד לדין משמעתי בפני קצין שיפוט כאשר האישום התייחס לאובדן התעודות. הוא הודה באשמה ודינו נגזר לנזיפה חמורה. לאמר מכן הוגש נגד העותר כתב אישום בבית דין מיוחד כשכתב האישום מתייחס לגניבת האקדח. בפתח הדברים טען פרקליטו של העותר כי אין בית הדין מוסמך לדונו מאחר שכבר נדון על אותו מעשה בדין משמעתי. ביה"ד סבר שצדק העותר בטענה שמעשה ההתרשלות של אי שמירת התעודות הוא אותו מעשה התרשלות לגבי אי שמירת הנשק, אך ביה"ד דחה את הטענה הטרומית מן הטעם שקצין השיפוט חרג מסמכותו בדונו את העותר והחלטתו בטלה מעיקרה. ביה"ד הצבאי לערעורים דחה את ערעורו של העותר אך לא מטעמו של ביה"ד המיוחד. נימוקו היה שאין זהות במעשים נשוא הדין המשמעתי ונשוא האישום בביה"ד המיוחד. מכאן העתירה לבג"צ. העתירה נדחתה.
ב. באשר לשאלה אם יש עילה להתערבות בג"צ בנשוא העתירה, קבע בג"צ כי מדובר בטענת חוסר סמכות של ביה"ד והרי זה מקרה טפוסי שבו עשוי בג"צ להתערב. מכאן עבר בג"צ לדון בשאלה אם אי השמירה על התעודות ואי השמירה על הנשק הם מעשה אחד. לענין זה סבר השופט ש. לוין כי בנסיבות הענין ניתן לומר כי מדובר במעשה אחד שאינו ניתן לפיצול בין אישומים שונים, אך מכל מקום יש לדחות את העתירה שכן צדק ביה"ד המיוחד כאשר קבע שקצין השיפוט חרג מסמכותו בדונו את העותר, חריגה זו הפכה את החלטתו לבטלה מעיקרה והליך שבטל מעיקרו אינו יכול לשמש עילה לטענת מעשה בית דין. לדעתו של השופט לוין הצטרף השופט חלימה.
ג. השופט בך הציע אף הוא לדחות את העתירה אך מנימוק שונה. לדעת השופט בך צדק ביה"ד הצבאי לערעורים במסקנתו כי כאשר מגישים אישומים נגד חייל בשל אובדן נשק ובשל אובדן ציוד צבאי אחר מדובר בעבירות שונות במהותן שבגינן ניתן להגיש נגד החייל כתבי אישום נפרדים. השופט בך אינו רואה מניעה להעמדתו של העותר לדין בנפרד ואף בפני ערכאות משפט שונות בקשר לאובדן הנשק מחד ואובדן המסמכים הצבאיים מאידך. כנגד זה אין השופט בך בדעה שהדיון המשמעתי שבו הורשע העותר בקשר לאובדן מסמכיו הצבאיים בטל בשל חוסר סמכות.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עו"ד י. רובין לעותר, עו"ד ע. פוגלמן לתובע הצבאי הראשי.11.6.86).

בג"צ 528/85 - האלה אספניולי חזאן נגד מנכ"ל משרד החינוך והתרבות

*בחירת מנהל בית ספר (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

בבית ספר בנצרת התפנתה משרת מנהל. בחירת מנהל חדש נעשית על פי תקנות חינוך ממלכתי ע"י מנכ"ל משרד החינוך, בהתייעצות עם המזכירות הפדגוגית, עם הרשות המקומית ועם נציגי ארגוני המורים. מנכ"ל משרד החינוך הכניס את כל הגופים שבהם הוא חייב להוועץ אל תחת כנפי ועדת בוחנים, כך שנציגים מכל הגופים שהוא צריך להוועץ בהם ישבו כועדת בוחנים, בפני הועדה מופיעים המועמדים ועפ"י המלצות חברי הועדה המובאות בפני המנכ"ל הוא מחליט את מי ימנה כמנהל בית ספר. במקרה הנדון הופיעו שבעה מועמדים בפני ועדה כאמור; נערך פרוטוקול ובסיומו של הדיון הוחלט להעביר למנכ"ל משרד החינוך את הבחירה בין שלושה מועמדים. העותרת והמשיב הששי (להלן: המשיב) הם בין השלושה. הועדה הטילה על המשיב השני (להלן: קופלוביץ), המכהן כמנהל האגף לחינוך ותרבות לערבים, להעביר למנכ"ל את החלטת הועדה. קופלוביץ כתב מכתב למנכ"ל שכותרתו "בחירת מנהל לחטיבת ביניים ג' בנצרת" בו הוא מתייחס לישיבת הועדה ובעקבות מכתב זה מינה המנכ"ל את המשיב להיות מנהל בית הספר האמור.

ב. השאלה שבג"צ דן בה מתייחסת להליכים שננקטו לאחר שהועדה קיימה את ישיבתה. אין בכך ולא כלום שהועדה לא הגיעה להמלצה מוסכמת ואין פגם בכך שביקשה להעביר לידיעת המנכ"ל ולהכרעתו את דעותיהם ועמדותיהם השונות והמגוונות של חברי הועדה. אילו העביר קופלוביץ למנכ"ל את פרוטוקול הועדה ואפילו צרף לו מכתב לוואי לא היה מקום להתערבות בג"צ. ברם, קופלוביץ לא מילא את מה שהוטל עליו, אלא בטל לעצמו תפקיד אחר, בנסחו דו"ח משלו שכמעט ואין דמיון בינו לבין הדו"ח של הועדה. יתירה מזו, קופלוביץ לא גילה את אוזנו של המנכ"ל שאין הוא מביא במכתבו את ציטוט דעותיהם של חברי הועדה וכי הוא כותב את מכתבו ללא קשר לעמדות ודעות שהובעו. מכתבו של קופלוביץ מודפס בצורה נאה, מאירת עינים, ואילו פרוטוקול הועדה שצורף למכתבו נערך בכתב יד והקריאה בו דורשת מאמצים לא קלים וקשה לרוץ בין השורות. קיימים הבדלים רבים בין הפרוטוקול לבין מכתבו של קופלוביץ. זאת ועוד גם הפרוטוקול אינו מלא ואינו משקף במידה ראויה את עמדת חברי הועדה כפי שהובעה במהלך הישיבה. קופלוביץ אף העלה במכתבו למנכ"ל שיקול נוסף נגד בחירתה של העותרת כמנהלת בית הספר, שיקול שלא עלה כלל על שולחן הדיונים של הועדה ושאיש לא התייחס אליו.
ג. אין לקבל את עמדת ב"כ המשיבים שביקש להמעיט בחשיבותה של הועדה ובהמלצותיה ושלא לייחס לה משקל יתר בבחירת המועמד המתאים ע"י המנכ"ל. המסגרת הנכונה והמתאימה על פי החוק לבירור ודיון בכשירותם של המועמדים השונים היא הועדה. ממקור זה על המנהל לשאוב את הידע וההמלצות על המועמדים השונים ומפרוטוקול הישיבה של הועדה עליו ללמוד על עמדת חברי הועדה. יש להסתייג מן הדרך בה ננקטים הליכים נוספים וחוזרים, לאמור, שנוסף לפרוטוקול מתירים חברי הועדה לעצמם לפנות למנכ"ל באופן ישיר ולתמוך במועמד זה או אחר. על המנכ"ל לקבוע כללים ברורים בענין זה, שחבר ועדה יעשה חובתו וימלא תפקידו במסגרת דיוני הועדה וימנע מלהמשיך ולפעול אצל המנכ"ל לאחר שהועדה הגישה המלצותיה. כן יש להורות על האופן שבו יועברו המלצות הועדה לעיונו של המנכ"ל. שיכתוב ההמלצות כפי שנעשה כאן אינו יכול לעלות בקנה אחד עם סדרי דין תקינים. אף לגבי דיוני הועדה צריך שיהיו כללים יותר ברורים ומגובשים שעל פיהם תקיים הועדה את ישיבותיה ותנהל פרוטוקול מלא.
ד. נוכח העובדות שנתגלו בתיק זה ראוי להחזיר למנכ"ל ולשיקול דעתו את הנושא של בחירת מנהל לבית הספר. על המנכ"ל לעיין פעם נוספת בפרוטוקול הועדה ולשקול מה הדרך הנראית עדיפה בעיניו, אם להחזיר את הנושא לועדה לדיון מחדש, שבו דברי חברי הועדה יירשמו בצורה מלאה ונרחבת, או שמא ייראה לו כי ניתן לבחור מנהל בית ספר עפ"י האמור בפרוטוקול בצירוף תיקונים של חבר ועדה שביקש לתקן את הפרוטוקול. לאחר מכן יחליט המנכ"ל ויבחר במועמד ובחירתו תהיה סופית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עוה"ד ר. ג'רג'ורה ונ. חאייק לעותרת, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 18.5.86).

בג"צ 448/85 - עו"ד כמאל דהאר ואח' נגד שר הפנים

*צו האוסר על העותר לצאת לחו"ל(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. עניינה של העתירה בהפעלת סמכותו של המשיב, עפ"י תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחו"ל). עפ"י סמכות זו המשיב "רשאי לאסור את יציאתו של אדם מישראל, אם קיים יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה". המשיב הוציא צו האוסר על העותר לצאת לחו"ל. עפ"י תשתית ראייתית שפרש השב"כ בפני המשיב הוא בא לכלל מסקנה שקיים יסוד לחשש כן ורציני כי יציאת העותר עלולה לפגוע בבטחון המדינה,
היינו שיקיים קשרים אסורים עם אנשי אש"ף ויחדיר לישראל כספים המשמשים ארגון זה למטרותיו, העויינות את ישראל. השאלה שהתעוררה בעתירה היא מה המבחן שצריך היה המשיב לשוות לנגד עיניו בבואו להחליט אם להוציא את הצו הנדון. זאת כאשר מתמודדים זה עם זה עקרון חופש התנועה של הפרט מול הצורך בשמירה על בטחון המדינה. עתירת העותר נדחתה.
ב. המשנה לנשיא גב' בן פורת בפסק דינה עמדה על המבחן שיש לנקטו בהתמודדות בין חופש התנועה של הפרט לבין הצורך בשמירה על בטחון המדינה. לענין זה הביאה השוואות בין התמודדות שני נתונים אלה לבין ההתמודדות בין חופש הביטוי לבין הצורך לשמור על בטחון המדינה, בין חופש הביטוי לבין השמירה מפני השפעה על משפט לענין פרסומים בעניינים הנתונים להליכים משפטיים, והאיזון בין העקרונות המתמודדים. המשנה לנשיא עמדה גם על ההבחנה שבין הגבלת חופש התנועה בתוך המדינה לבין הגבלת חופש התנועה ביציאה לחו"ל, וקבעה כי החשש צריך להיות "כן ורציני" כי יציאת העותר לחו"ל עשויה לפגוע בבטחון המדינה.
ג. לבג"צ הוגש גם חומר חסוי והמשנה לנשיא סברה כי אף אם לא היה מובא בפניה חומר חסוי היתה דוחה את העתירה עפ"י החומר הגלוי בלבד. לא זו בלבד שהעותר מודה במפגשים עם אנשי ארגון אש"ף וראשיו, שהוא עשוי לקיים בביקורו בחו"ל ושניתן לנצלם לרעת ישראל, אלא שהוא גם מודה בפעילות למען הרמת תרומות ל"קרן האדמה" וכן לקרנות שיוקמו בעתיד. אשר לקרן האדמה הרי חוברת שפורסמה ע"י קרן זו עויינת את המדינה ותוכן החוברת אינו עולה בקנה אחד עם בטחון המדינה. ברם, אין צורך לקבוע עמדה נחרצת באשר לחומר הגלוי שכן החומר החסוי מחזק את החשש שיציאתו של העותר לחו"ל עשוי לפגוע בבטחון המדינה.
ד. השופט בך בפסק דין נפרד עמד אף הוא על הקריטריונים שצריכים להדריך את הרשות המוסמכת כשהיא באה להגביל את זכויות הפרט, אם בהגבלת חופש הביטוי ואם בהגבלת חופש התנועה בארץ או ביציאה לחו"ל. לדעתו, החשש ה"רציני" המצדיק צו איסור יציאתו של אדם מן המדינה חייב להיות מושתת על הערכה שקיימת סכנה של ממש כי עקב נסיעתו של אותו אדם לחו"ל עלול להגרם נזק משמעותי לבטחון המדינה. חשש קלוש, שולי, רחוק או תאורטי בלבד אינו מצדיק צו איסור יציאה. לענייננו סבר השופט בך כי החומר הגלוי בלבד אין בו די להצדיק איסור יציאת העותר מן הארץ, אך בהסתמך על החומר החסוי שהוגש צדק המשיב בהחלטתו.
ה. השופט גולדברג הטעים כי הוא מסכים למבחן של "חשש כן ורציני" של שר הפנים כי היציאה עלולה לפגוע בבטחון המדינה, ובאשר לחומר הגלוי הרי אין צורך להכריע כאן אם די בו כדי להוציא את הצו האמור, אך על פני הדברים לא היה רואה הנמקה כזאת כבלתי סבירה מעיקרה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. עוה"ד ח. חנין וי. שופמן לעותרים, עו"ד ר.יאראק למשיב. 28.5.86).

ע.א. 521/84 - זהבה ברזל נגד יוסף יוסף

*קבלה זמנית" כחוזה למכירת דירה ואכיפת ה"חוזה"(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. בין המערערת לבין המשיב התנהל מו"מ למכירת ביתה של המערערת למשיב ובאפריל 1975 חתמה המערערת על מסמך שכתב מתווך ושכונה "קבלה זמנית". במסמך זה נכלל תיאור הנכס נשוא המו"מ, מחיר, תנאי התשלום ומועדם, המועד לחתימת חוזה ולהעברה בטאבו ותנאים נוספים. בקבלה הזמנית אישרה המערערת שקיבלה 20,000 ל"י ע"ח הבית. ב"כ המשיב ערך חוזה כפי שהוסכם בין הצדדים אך ביום המיועד לחתימתו החליטה המערערת שהיא רוצה שעו"ד מטעמה, בשם כהנא, יעבור על החוזה. עו"ד כהנא
שלח לב"כ המשיב טיוטה של חוזה וכתב במכתב מצורף ש"מרשתי מוכנה לחתום" על חוזה זה. ב"כ המשיב הודיע לעו"ד כהנא שהחוזה מקובל עליו, ואז הודיעה המערערת שהיא חוזרת בה מכוונתה למכור את הבית.
ב. המשיב הגיש ב- 1975 בה ביקש פיצויים מוסכמים של ,60000 ל"י וב- 1979 ביטל תביעה זו והגיש תביעה חדשה בה ביקש גם את אכיפת החוזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היתה גמירת דעת בין הצדדים לגבי מכירת הנכס ושעו"ד כהנא היה מוסמך לייצג את המערערת במו"מ. הוא סבר שגם הקבלה הזמנית וגם הטיוטא ששיגר עו"ד כהנא היוו מסמכים בכתב ובכך מילאו אחר דרישתו של סעיף 8 לחוק המקרקעין. השופט גם קבע כי המערערת היא שהפרה את ההסכם יפסק לטובת המשיב פיצויים של 60,000 ל"י ושכר טרחה. מאידך דחה את הבקשה לאכיפת החוזה ונימוקו שעברו ארבע שנים מיום ההפרה ועד להגשת התביעה לאכיפת החוזה. ערעור המערערת על חיובה בתשלום פיצויים וערעור המשיב נגד ההחלטה שלא לצוות על אכיפת החוזה נדחו.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי כי עו"ד כהנא היה מוסמך לטפל בענין מכירת הדירה בשם המערערת. כמו כן תוכנה של הקבלה הזמנית מקיים את כל היסודות הדרושים למסמך בכתב בענין סעיף 8 לחוק המקרקעין וגם טיוטת החוזה שהוצעה ע"י עו"ד כהנא ושנתקבלה ע"י ב"כ המשיב מהווה מסמך בכתב. סכום הפיצויים שנפסק ע"י ביהמ"ש סביר בהתחשב בנסיבות הענין ובעובדה שזה הסכום שנקבע ע"י הצדדים למקרה של הפרת החוזה. אשר לענין האכיפה - צדק ביהמ"ש המחוזי כי בהתחשב בעובדה שהמשיב לא תבע אכיפה עד אשר חלפו ארבע שנים מיום הפרת ההסכם אין מקום לצוות על אכיפת החוזה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד וינברג למערערת, עו"ד ר. עוזר למשיב. 15.6.86).

ע.א. 128/85 - מרים שטרן נגד רפאל לוי ואח'

*פיצויים בגין הפרת חוזה למכירת דירה(הערעור נדחה).

א. בשנת 1983 נחתם הסכם בין המערערת ובין המשיבים למכירת דירה של המערערת למשיבים תמורת 65,000 דולר. עוד בסוף אותה שנה הגישו המשיבים תביעה לאכיפת החוזה בטענה שהמערערת סירבה למלא אחר התחייבויותיה עפ"י ההסכם. המשיבים טענו שהם חייבים לשלם למערערת 63,000 דולר לאחר שלטענתם הם כבר מסרו לה בשלב מוקדם יותר 2,000 דולר כתשלום חלקי. אחרי שלב הסיכומים הודיעו המשיבים כי הם מוכנים לוותר על תביעת האכיפה אם יוחזרו להם אלפיים הדולרים שנתנו למערערת. לטענת המערערת היא מעולם לא קיבלה מהמשיבים 2,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי צמצם את פסק דינו לענין ה- 2000 דולר ולגבי שאלה זו הוא העדיף את גירסת המשיבים על פני גירסת המערערת, קבע שההסכם בוטל וחייב את המערערת להחזיר למשיבים 2000 דולר. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענת המערערת נגד החלטת השופט לדון רק בדבר ה- 2000 דולר ולא בכללותו של הסכסוך החוזי - אמנם הודעת ב"כ המשיבים כי הם מוכנים לוותר על טענת האכיפה באה בשלב מאוחר של שמיעת התביעה, אך המערערת לא התנגדה לכך ובדין התמקד ביהמ"ש באפשרות זו. אשר לטענות המערערת נגד החלטת השופט להעדיף את גירסת המשיבים בענין תשלום הכסף על פני גירסתה - ענין המהימנות של עדים נתון לערכאה השומעת את העדים כשהם נותנים את עדותם. בענין שלפנינו הונחה תשתית ראייתית אשר בהיותה אמינה על הערכאה הראשונה ניתן היה לבסס עליה ממצאיה ובענין כגון זה לא יתערב ביהמ"ש שלערעור.

(בפני השופטים: אלון, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט ברק. המערערת לעצמה, עו"ד מאיר אורנשטיין למשיבים. 11.6.86).

בג"צ 281/86 - אמיר חברה להוצאה לאור בע"מ נגד שר התיירות ואח'

*בקשה לצו מניעה זמני בעתירה לבג"צ(בקשה למתן צו מניעה זמני - הבקשה נדחתה).

א. העותרת הגישה עתירה הנוגעת לעבודת הדפסה של "מפת צליינות" עבור המשיבים 1 ו- 2 שמטרתה קידום התיירות הצליינית לישראל. העתירה היתה לבטל מכרז חדש בענין הוצאת מפת הצליינות לאחר שכבר פורסם מכרז כזה שבו השתתפה העותרת. הוצא צו על תנאי ובד בבד ביקשה העותרת להוציא צו מניעה זמני נגד ביצוע ההדפסה ע"י המשיבה השלישית (המשיבה). הבקשה נדחתה.
ב. טענת המשיבים היא כי פניית העותרת לוקה בשיהוי ניכר הפוגע באלמנט הדחיפות שהוא אחד המרכיבים החשובים בבקשות לסעד זמני. הם מצביעים על כך שהעותרת יוצגה בשעתו ע"י עו"ד וכבר בדצמבר 1985 שלח היועץ המשפטי של משרד התיירות מכתב לאותו עו"ד כי ועדת המכרזים ביטלה את המכרז הראשון. מכאן שחמישה חדשים חיכתה העותרת מאז שהודיעו לה על ביטול המכרז ועד שפנתה לבג"צ. העותרת טוענת כי עוה"ד לא שימש יועץ משפטי לעותרת אלא הציע בשעתו עזרתו לפגישה בודדת במשרד התיירות. אף יתכן כי המכתב לא הגיע בכלל לתעודתו. התשובה אינה מניחה את הדעת והיא מעוררת מספר תמיהות, והטענה של התנדבות עוה"ד לפגישה בודדת מוזרה על פניה. במקרה הטוב ביותר עבור העותרת, היתה כאן הפגנה של חוסר ענין. אילו התעניינה העותרת אצל הפרקליט או אצל אנשי משרד התיירות ודאי שענין המכתב היה מובא לידיעתה. על פני הדברים יש כאן שיהוי המקהה את עוקצה של הדחיפות במתן הסעד הזמני.
ג. טענה שניה בפי המשיבים היא במישור מאזן הנוחיות וגם בכך הם צודקים. עוד בינואר שנה זו הוזמנה המשיבה להגיש הצעתה למכרז ולפני כשלושה חדשים הודיע לה משרד התיירות רשמית על זכייתה במכרז. המשיבה נמצאת כבר בשלבים הכמעט סופיים של ביצוע המכרז וכבר הוציאה על ביצועו כ- %63 מכלל המחיר שננקב במכרז. מבחינתה של המשיבה הפסקת העבודה יגרום לה נזקים כספיים עצומים ובנוסף לכך נזקים למוניטין שלה. הרשויות המופקדות על קידום התיירות לישראל מפרטות בתצהירים את הנזקים שייגרמו לעונת התיירות הקרובה באם יעוכב ביצוע הדפסת המפה. לעומת אלה, הנזקים שיגרמו לעותרת הם נזקים של אבדן רווחים ונזקים אחרים אותם תוכל לתבוע בבימ"ש מוסמך. מאזן הנוחיות נוטה איפוא באופן ברור ביותר לטובת המשיבים ולפיכך אין לתת צו זמני שיעכב את התחלת הביצוע.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד צוק לעותרת, עוה"ד גורני וגלברט למשיבים. 25.5.86).

ע.א. 489/83 - אסתר ליפשיץ נגד בנק אגוד בע"מ ואח'

*אחריותו של בנק לנזק שנגרם ללקוח עקב מכירת ניירות ערך בטעות(הערעור נתקבל).

א. המשיב השני (להלן: לוק) הציע לאנשים שונים, ובכללם למערערת, את שרותיו כמנהל תיקי ניירות ערך בבנק. למערערת היה סכום של 20,000 לירות ולוק הציע לה להשקיע את הכסף בניירות ערך. הוא בא למערערת כשבידו טפסים של הבנק המשיב וכן מספרי חשבון, החתים את המערערת על טופס של הבנק, פתח לה חשבון בבנק ומסר לה מספר חשבון, ואח"כ נתן הוראה לבנק לרכוש עבור המערערת ניירות ערך ב- 25,000 לירות. הבנק עשה כן וחייב את המערערת בסכום של 25,000 לירות. בנוסף למסמכים של פתיחת החשבון חתמה המערערת על מסמך המופנה לבנק שמייפה את כוחו של לוק לנהל את חשבונה ו"לדרוש, לקבל, להעביר, לתת הוראות למכירה ולקניה, לפעול בשמנו ובמקומנו בקשר לניירות הערך המופקדים בפקדון הנ"ל... בלי שום הגבלות...". התברר כי הסכום של 20,000 לירות שהפקידה המערערת הוכנס בטעות לחשבון אחר והתוצאה היתה כי חובת המשיבה בחשבון הבנק שלה עמד על 25,000 לירות. הבנק שלח למערערת
הודעה כי חשבונה מראה יתרת חובה של כ- 25,000 לירות וכי על המערערת לכסות את היתרה ואם לא תעשה כן יממש הבנק את ניירות הערך לסילוק החוב. המערערת לא הגיבה על מכתב זה שכן הניחה משני טעמים כי המכתב בטעות יסודו. הטעם האחד הוא שהחשבון שצויין במכתב לא היה החשבון שלה, כפי שמסר לה לוק, והטעם האחר הוא כי ידעה שחשבונה אינו עומד ביתרת חוב לאחר שהפקידה בו 20,000 לירות. הבנק מימש את האיום, מכר את ניירות הערך וזיכה את חשבון המערערת בתמורתם. לאחר כל הפעולות שנעשו, רכישת ניירות ערך ומכירתם וחיובה של המערערת בחיובים שונים נשארה המערערת ביתרת חובה של 9,000 לירות, כך שמן הסכום שהפקידה לא נותר אלא סכום של 11,000 לירות.
ב. המערערת הגישה תביעה נגד הבנק לתשלום הסכום של 9,000 לירות וייחסה לבנק אחריות לנזק שנגרם לה. בית משפט השלום נעתר לתביעת המערערת בחלקה. הוא אמנם העמיד את חובו של הבנק למערערת על 9,000 לירות בצירוף ריבית והצמדה, אך הורה כי מסכום זה ינוכו %25, כשיעור רשלנותה של המערערת על שלא בררה פשר ההודעה שקיבלה מהבנק. המשיב ערער לבית המשפט המחוזי ואילו המערערת לא ערערה על כך שחוייבה בשיעור של %25 רשלנות כך שענין זה לא נדון עוד בערכאות הבאות. בית המשפט המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורו של הבנק. הערעור נתקבל.
ג. לוק היה שלוחו של הבנק בכל הנוגע לפתיחת החשבון. הבנק צייד "צייד לקוחות" זה בכל המסמכים הדרושים לפתיחת חשבון, מסר לו מאתיים מספרים "פנויים", ולא התכחש לפתיחת החשבון ע"י המערערת ולהסכמים שנכרתו בינה ובינו באמצעות לוק. התנהגות זו של הבנק כלפי המערערת מעידה על עצמה כי הוקנתה ללוק שליחות מטעמו של הבנק. אם כי במקביל קיבל לוק על עצמו את השליחות שהטילה עליו המערערת עפ"י יפוי הכח שנתנה לו, יש לראות את לוק כשלוח של הבנק מצד אחד ושל המערערת לנושאי שליחות שונים.
ד. אשר לשאלה אם רשאי היה לוק להורות לבנק להעניק למערערת אשראי לשם קניית ניירות הערך - גדר המחלוקת הוא אם נטילת אשראי לרכישת ניירות ערך הנה "פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות" כאמור בסעיף 5(א) לחוק השליחות. בנסיבות הענין אין לומר שהיתה ללוק הרשאה מצד המערערת לרכוש ניירות ערך באשראי. כל שביקשה המערערת היה להשקיע בניירות ערך את חסכונותיה בלבד ולצורך זה העבירה את סכום החסכונות לבנק. לא ניתן לפרש את כוונתה של המערערת כי לוק יקנה ניירות הערך בכל מקרה אפילו לא היתה מפקידה לאחר מכן כספה בבנק. לפיכך אין לומר במקרה הנדון כי כל מי שנותן יפוי כח לעשות פעולות בנקאיות בחשבונו, ולרכוש ניירות ערך, ממילא מיפה את כוחו של השלוח לעשות פעולה של משיכת יתר לצורכי רכישת ניירות כאלה. משחרג לוק מסמכותו אין פעולתו זו מחייבת את המערערת. גם אם גיבש יפוי הכח את שליחותו של לוק עבור המערערת, הוא הווה מרכיב גם בשליחותו של לוק עבור הבנק. שלוח המשמש שני שולחים, אין ידיעתו לענין האחד מיוחסת מאליה לאחר. עם זאת, במקום שידיעת השלוח קשורה בשליחותו אצל שני השולחים, ניתן לייחסה לשניהם. הואיל והסכם השליחות בין המערערת לבין לוק נכרת כתוצאה מבצוע שליחותו של לוק עבור הבנק, יש ליחס לבנק, אשר גם ניסח את יפוי הכח של המערערת ללוק, ידיעה על היקף שליחותו של לוק.
ה. אשר לשעורו של הנזק - עפ"י פשוטם של דברים, משהורתה המערערת על קניית ניירות ערך ואלה נמכרו שלא על דעתה, זכאית היא לפיצוי שיהא בו כדי להחזיר את המצב לקדמותו. תוצאה זו אינה זהה לשמירת ערכם של ניירות הערך כפי שהיה במועד שנרכשו דווקא, שהרי גם אלמלא נמכרו ע"י הבנק היה ערכם משתנה בשל שינוי שער. על כן השאלה היא מהו "המועד הקובע" כשלא נקבע מועד מוסכם מראש בו ימכור
הבנק את ניירות הערך בנסיבות המקרה דנן אין לומר שעל המערערת היה לרכוש מחדש את ניירות הערך כשנודע לה דבר המכירה. אין מדובר באדם שדרכו לקנות ולמכור ניירות ערך לספקולציה, אלא למי שביקש להשקיע את חסכונותיו לטווח זמן בהשקעה יציבה כדי לשמור את ערך כספו. בנסיבות כגון אלה המערערת זכאית למחיר הגבוה ביותר שאליו הגיעו ניירות הערך במתחם הזמן שמיום המכירה ועד למתן פסק הדין.
ו. אשר לטענת המניעות, הנובעת מאי תגובת המערערת על המכתב שנשלח לה, שעל פיה דחה הרוב בביהמ"ש את תביעת המערערת - אין מדובר בהודעות חוזרות ונשנות של הבנק למערערת אלא באירוע חד פעמי. נוסף לכך, במכתבו של הבנק צויין מספר חשבון שלא היה מוכר למערערת והיה ידוע לה, כאמור שלא תיתכן יתרת חובה כפי שצויין במכתב. בנסיבות אלה אין לומר כי הודעת הבנק חייבת היתה להדליק "אור אדום" אצל המערערת וכי היה עליה להרים את קולה ומשלא עשתה כן חל עליה הכלל של "מניעות על ידי רשלנות". אין לראות במערערת כמי שאישררה בחוסר תגובתה את פעולתו של הבנק שנעשתה ללא הסכמתה שכן לשם אישרור יש צורך בידיעת העובדות והמערערת לא ידעה בפועל את העובדות שגרמו לחיוב החשבון.
ז. בסיכומם של דברים, מאחר שאין בידי ביהמ"ש העליון לקבוע את המחיר הגבוה ביותר שאליו הגיעו ניירות הערך מיום מכירתם ועד למתן פסק הדין בבימ"ש השלום, יש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום שלפניו יביאו הצדדים את ראיותיהם בנדון ולאחר מכן יתן ביהמ"ש את פסק דינו בו יקבע את שיעור החיוב הכולל את הבנק למערערת.
ח. פסק הדין ניתן מפי השופט גולדברג והסכים לו הנשיא שמגר. השופט ש. לוין הסכים כי בנסיבות הענין לא חלה חובה על המערערת להגיב על ההודעה שנשלחה אליה ואין היא מושתקת מלעורר את טענותיה. באשר לנזק - המערערת לא תבעה בפועל נזקים, אלא 9,000 ל"י שהוא סכום ההפרש בין יתרת הזכות שבחשבונה לבין סכום השקעתה. המשפט כולו התנהל סביב השאלה אם המערערת אחראית לחיובים שנוצרו בחשבון, לא הובאו ראיות על שווים של ניירות הערך במועדים הרלבנטיים ובנסיבות אלה אין על ביהמ"ש העליון, בערעור שני; לחרוג מן המסגרת הדיונית שנקבעה בביהמ"ש דלמטה. בנסיבות אלה היה מקום לקבל את הערעור ולהחזיר על כנה את פסיקתו האופרטיבית של בימ"ש השלום.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. עו"ד יוסף מצגר למערערת, עו"ד ב. לוינבוק לבנק, עו"ד א. מנבר ללוק. 22.4.86).

ע.א. 176/84 - יעלה ברקסון (הרץ) ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*דירת מגורים" אחת לצורך פטור ממס שבח(הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערערים, אח ואחות קיבלו בירושה בנין מגורים בן ארבע קומות ובו 13 דירות.בשנת 1982 מכרו את הבנין וביקשו פטור מתשלום מס שבח לגבי כל הדירות כיוון שלדעתם עונה תיאור הנכס הנ"ל על המושג "דירת מגורים", ויש לראות את כל הבית כדירת מגורים אחת לצורך קבלת פטור מתשלום מס שבח. המשיב סבר כי ניתן לראות דירה אחת בלבד בבנין כדירת מגורים. ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיב והחליטה לתת למערערים פטור לגבי דירה אחת בלבד. הערעור נדחה בעיקרו כך שהוחלט שאין לראות את כל הבית על 13 דירותיו כדירת מגורים, אך מאידך יש לתת לכל אחד מהמערערים פטור לגבי דירה אחת כך שלמעשה יקבלו פטור עבור שתי דירות.
ב. כאחת ממטרות החוק, ביקש המחוקק לפטור ממס את דירת המשפחה המשמשת כנכס פרטי למימוש אישי של בעליה. מכאן ניתן ללמוד כי הגדרה של "דירת מגורים" מצומצמת רק "למגורים או מיועדת למגורים" של בעל הנכס. הווה אומר, כי אם ישנה זיקה או כוונה למגורים בדירה הנ"ל ניתן לראות את הנכס כעונה להגדרה האמורה. טול
מקרה בו אדם עובד בירושלים אולם אזור מגוריו הוא תל אביב; אם יחזיק דירה בכל עיר משתי הערים יש יסוד לטענה כי שתיהן תחשבנה כדירות מגורים. אפילו אם אותו אדם עובד בתל אביב ומגוריו בפרברי העיר, הרי החזקת דירה בטבורה של העיר לצרכי מנוחה עדיין עשויה להחשב כדירת מגורים. גם אם אדם מועיד דירה מסויימת שבחזקתו למגורים בעתיד מתוך כוונה לגור בה ועושה כך לא רק בגדר כוונה ערטילאית גרידא אלא בכוונה שיש בה ממש, הרי אף דירה זו עשויה להחשב כדירת מגורים לצורך ההגדרה האמורה. לא כך המקרה לפנינו. כאן אין ספק כי 13 הדירות שבארבע הקומות של בנין אחד, אין בהן כדי לשמש והן אף לא היו מיועדות לשמש למגוריו של המנוח, אבי המערערים, או למגורים בעתיד של המערערים, אלא שימשו ומשמשות כדירות לדיירים מוגנים.
ג. גם לפי הגישה האובייקטיבית שדי בכך אם הדירה מיועדת למגורים באופן כללי, יש לתת למונח "דירת מגורים" פרשנות כלשון בני אדם ולפיה הוא כולל דירה אחת למגוריו של היחיד ולא מערכת הבנויה מיחידות נפרדות שהן מספר דירות ואפילו כל אחת מהן היא למגוריו של היחיד. הדגש שיש לשים הוא בהגדרה האמורה של היעוד הפונקציונלי הנוכחי או הצפוי של המקום כדירת מגורים של הבעלים. כל דירה באותו בנין תחשב כדירת מגורים בפני עצמה, אולם צירופן של כל הדירות יחדיו, לשם פטור ממס שבח, לא ייחשבו כדירה אחת אלא כמספר דירות מגורים ועל כן הפטור לא יחול עליהן.
ד. באשר לשאלה אם על המשיב לפטור את המערערים, שהם אח ואחות, יחדיו בגין דירה אחת או לפטור אותם בגין שתי דירות, היינו אחת לכל מערער - הדין עם המערערים. מנהל מס שבח סבר כי הגדרת "דירת מגורים" היא "דירה או חלק מדירה..." ומכאן כי כל אחד מן המערערים ניצל את זכותו לפטור עד תום משקיבל פטור בגין מחצית הדירה ואינו זכאי לפטור בגין דירה נוספת. גישה זו אין לקבל. אם מדובר על דירה המיועדת למגורים הרי אין להניח שאח ואחות גם יחד יגורו עם משפחותיהם בדירה אחת כאשר יש להם בבעלותם 13 דירות. סעיף 49ב' לחוק מס שבח קובע כי "יראו מוכר ובן זוגו... וילדם... כמוכר אחד". סעיף זה בא להמחיש מתי רואה המחוקק יותר מאדם אחד כמוכר אחד. במקרים אחרים כל אדם הוא מוכר בפני עצמו הזכאי לפטור בגין דירה אחת וכך גם הדין בקשר למערערים שלפנינו.
ה. אשר לערעור בענין תשלום ריבית על המס - הסכם המכירה נחתם במאי 1982 ובאותו מעמד ניתן לרוכשים יפוי כוח בלתי חוזר להעביר את הנכס. המערערים הגישו את ההצהרה הנדרשת לפי סעיף 73 באיחור וביום 6.12.82 הוציא המשיב שומה זמנית למערערים בה כלל ריבית בגין פיגור בתשלום מיום 9.6.82, היינו 30 יום לאחר המועד הנדרש למסירת ההצהרה לפי סעיף 76. בענין זה נדחה הערעור. המערערים חלקו גם על שווי הרכישה שנקבע. לטענתם יש לבסס את שווי הרכישה על פי האמור בסעיף 23 לחוק כדירת מגורים ואילו המשיב קבע את הבסיס על יסוד סעיף 26 הדן בשווי הרכישה בהורשה. בענין זה נדחה הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אמיר מרגלית למערערים, עו"ד יעקב כהן למשיב. 19.6.86).

על"ע 5/85 - מרים שמש עו"ד נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

*יחס בלתי חברי לחבר במקצוע(הערעור נתקבל).

א. עו"ד משה הרצוג כתב בשם נושאי תפקידים בועד בית פלוני, מכתב אל המערערת שייצגה דייר באותו בית, שכיהן אף הוא בתקופה מסויימת בתפקיד בועד הבית. במכתב הובא משפט הסיום הבא: "מרשך מוזהר בזאת כי אם לא ימלא הדרישות דלעיל יינקטו נגדו הליכים משפטיים ומכתב זה ישמש כראיה בכל מו"מ משפטי כי ניתנה לו ההזדמנות
הנאותה לעמוד בדרישות דלעיל טרם ננקטו נגדו צעדים משפטיים". המערערת השיבה למכתב הנ"ל בשם מרשה ומשפט הסיום במכתב, אשר שימש עילה להליכים המשמעתיים נגד המערערת, אומר "למותר לציין כי מרשי רואה באמור בסעיף 5 ממכתבך התעמרות שלא במקומה, באשר אין בידך כל בסיס משפטי להגיש תביעה כלשהי נגדו". עורך דין הרצוג פנה לועדת האתיקה של הועד המחוזי בתלונה בגין המלים "התעמרות שלא במקומה". לדעת המתלונן התעמרות הינה התעללות וניצול לרעה של חזק כנגד חלש והוא רואה בדברי המערערת התנהגות שאינה הולמת. המערערת הגיבה על תלונתו של המתלונן ואמרה כי הלה לא בדק את החוק ואילו בדק אותו היה מוצא שאין לו תביעה כנגד מרשו והאיום לנקוט בהליכים משפטיים הוא נקט ללא בדיקה. היא הוסיפה גם שכתבה את המלה "התאמרות" ב"א", היינו אמירות שאין להן כיסוי ובטעות הודפסה המלה ב"ע" שיש לה המשמעות שעליה מדבר המתלונן.
ב. ביה"ד המשמעתי דחה הטענה כאילו התכוונה המערערת לנקוט לשון "התאמרות" וסבר שיש בכתיבת המלים "התעמרות שלא במקומה" משום גילוי יחס בלתי חברי לחבר במקצוע ומעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, והרשיע את המערערת בעבירות משמעת מבלי להטיל עליה עונש. ערעורה של המערערת לבית הדין המשמעתי הארצי נדחה. ביה"ד הארצי ציין כי חובתו של עורך דין לנהוג בשובה ובנחת ולנקוט שפה מנומסת, מאופקת ומרוסנת. לא יישמע מפי עו"ד הסבר כי לדעתו הצדיקה התנהגות יריבו את השימוש בכינויים מעליבים ובלתי מרוסנים נגדו. אסור לעו"ד לתת פורקן לרגשותיו עד כדי שימוש בשפה או בביטויים פוגעים ובסגנון בוטה או מעליב שחייב להיות מחוץ למילונו השימושי של עורך דין. הערעור נתקבל.
ג. יש התבטאויות ויש סגנון שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום התנהגות עורך דין במצב כלשהו. כך אין להעלות על הדעת שהשימוש במלות גידוף ייחשב לאפשרי בנסיבות כלשהן. אולם כאשר אין מדובר בתגובה חריפה וחריגה, אלא במקרה גבולי מן הנכון לבחון מהותה ואופיה של התגובה מבחינת גבולות המותר והאסור על פי ההקשר, ובין היתר, גם לאור מה שקדם לה. כך יתכן ולא תוסק מסקנה זהה לגבי אותה התבטאות ממש אם המדובר, מחד גיסא, על השמעתה כתגובה על הטחת עלבונות ואיומים או, מאידך גיסא, על השמעתה מיוזמת עורך הדין כהתבטאות ראשונית. יש התבטאויות שהפסול שבהן אינו עולה מניה וביה מתוכנן או נוסחן ועל כן נבדק כל מקרה על רקע נסיבותיו. זאת ועוד, הטלת ריסון כדי לפתח גישה סובלנית ומאופקת, אין פירושו כי כל מה שחורג מן האיפוק האידיאלי או מן הסובלנות הרצויה הוא גם אוטומטית בגדר עבירה משמעתית. לא רק שיכול ויהיה שוני בין הרצוי לבין המצוי, אלא גם מובן כי בתווך בין הרצוי לבין העבירה המשמעתית יש תחום ביניים שאינו הרצוי אשר אליו שואפים, אך גם אינו מגיע עד כדי מעשה עבירה של התנהגות בלתי הולמת ואף אינו מבטא עבירת משמעת של יחס בלתי חברי.
ד. מה שאירע כאן מצוי אף הוא בתחום הביניים בין הרצוי לבין דבר המגיע לכדי הפרה של כללי המשמעת. אילו כתבה המערערת מיזמתה מכתב ובו האשמה בהתעמרות, לא היה מקום להתערבות בהחלטת ביה"ד. אולם, מכתבה של המערערת היה בגדר תשובה למכתב קודם של המתלונן. כאשר כותבים לפלוני שעומדים לנקוט נגדו בצעדים משפטיים בשל החזקת כסף של אחר שלא כדין ומקבל המכתב סבור כי מייחסים לו התנהגות פסולה וכי עלבו בו בדרך זו, אין גם בכך כדי להתיר תגובה של עלבונות וגידופים, אולם אם נוקטים אז במלה "התעמרות" אין מקום להביא עורך דין בשל כך בלבד לדין משמעתי ולהרשיעו בעבירה של התנהגות בלתי הולמת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר, עו"ד א. סוכובולסקי למערערת, עו"ד מ. קלסי למשיב. 15.6.86).

בג"צ 487/85 - ג'אלב אל חאג' נגד שר החינוך ואח'

*בחירת מנהל בית ספר (העתירה נדחתה).

העותר כיהן משך שנים כסגן מנהל בי"ס יסודי לתלמידים ערביים בעכו (להלן: בי"ס א'). המשיב החמישי (להלן: המשיב) שימש במשך שנים כמנהל בי"ס יסודי אחר לתלמידים ערביים בעכו החדשה (להלן: בי"ס ב'). בשנת 1984 הוחלט למנות בבי"ס ב' מנהל חדש ופורסם מכרז למשרה זו. העותר וכן המשיב הציגו מועמדותם למשרה וועדת המנויים החליטה למנות את המשיב. העותר סבר כי מבחינת הכישורים והנסיון עדיף הוא על המשיב אך השלים עם התוצאה ולא חלק עליה. לדבריו נהג כך משום שהאמין כי עם פרישתו של מנהל בי"ס א' לגמלאות יתמנה הוא למנהל בי"ס א', ולטענתו אף הובטח לו הדבר ע"י רשויות החינוך. ברם, משפרש מנהל בי"ס א' לגמלאות החליטו רשויות החינוך למזג את שני בתי הספר ע"י שילובו של בי"ס א' בתוך בי"ס ב'. העותר טוען כי מינויו של המשיב בשנת 1984 כמנהל של בי"ס ב' נעשה שלא כדין; שהובטח לו כי יכהן כמנהל בי"ס א' ואת ההבטחה הזו יש לקיים; לאחר שמוזג בי"ס ב' עם בי"ס א' אין דינו של בי"ס ב' במתכונתו הקודמת כדינו במתכונתו החדשה ומשאוחדו בתי הספר ראוי היה להוציא מכרז למשרת מנהל ביה"ס המאוחד. העתירה נדחתה.
אשר למכרז משנת 1984 - אין יסוד להתערב בו, שכן העותר הישהה טענותיו כנגד אותו מכרז. ככל שמדובר בהבטחה שהעותר טוען לה - אין הוא יכול להצביע על הבטחה בכתובים וכן האנשים אשר לטענתו נתנו לו את ההבטחה מכחישים כי נתנו הבטחה כזו. ברם, אפילו נאמרו לעותר דברים המשתמעים כהבטחה הרי שדברים אלה חסרי תוקף והעותר צריך להיות מודע לכך. מנהל בי"ס מתמנה בעקבות מכרז ואיש אינו יכול להבטיח מראש מה יהיו תוצאות המכרז. אשר למיזוג בתי הספר - מהעובדות עולה שהמיזוג היה רצוי מבחינה חינוכית ומבחינה תקציבית ואין לשלול אותו. הרחבת ביה"ס אמנם מוסיפה אחריות על מנהלו של ביה"ס אולם גם על העותר שמשמש כסגן מנהל ביה"ס המורחב יש אחריות יותר גבוהה ואחריות זו מזכה את שניהם בהטבות הניתנות להם. ההרחבה כשלעצמה אינה כה מרחיקה לכת המשנה את פני הדברים לחלוטין ועל כן אין היא מצריכה קיום מכרז חדש.

(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גוב ארי לעותר, עוה"ד גב' ניליארד ואיצקוביץ למשיבים. 21.5.86).

בג"צ 278/86 - בדראן אחמד נגד ראש המועצה המקומית כפר כאבול

*באיזה מועד צריכות להתקיים הכשירויות למנהל בית ספר (העתירה נדחתה).

ביום 1.9.86 מתפנה משרת מנהל בבית הספר התיכון בכפר כאבול. פורסם מכרז למנהל חדש ובתנאים נקבע כי הכשירויות להגשת המועמדות, כנדרש עפ"י הוראות המנהל הכללי, יהיו למי שעמד בתנאים אלה ביום 26.5.86, מועד כינוסה של ועדת המכרזים. העותר מלין על קביעה זו וטוען שיש להבחין בין מועד המכרז לבין מועד תחילת העבודה וכי מן הראוי שהכשירויות יתקיימו עם תחילת העבודה ולא בעת עריכת המכרז. העתירה נדחתה. אין לראות כבלתי סבירה עמדה לפיה יש לקיים את הכשירויות בעת המכרז ולא בתאריך עתידי. נהפוך הוא, טבעי הוא שועדת המכרזים תבחן את המועמדים השונים עפ"י מה שהשיגו בפועל ולא על פי מה שעשויים הם, אולי, להשיג בעתיד.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, מלץ. עו"ד נחאס לעותר, עוה"ד דקואר ופוגלמן למשיבים. 12.5.86).

בג"צ 83/86 - פכרי עודה אלנג'אר נגד ראש המינהל האזרחי חבל עזה ואח'

*מכרז לביצוע עבודות (העתירה נדחתה).

המועצה הכפרית בית להיא (המשיבה השניה - להלן המשיבה) פרסמה מכרז לביצוע עבודות מכניות וחשמליות לציוד באר מים ולהקמת ביתן שאיבה מעל הבאר. הוגשו מספר הצעות ובכללן הצעות העותר והמשיב השלישי (להלן המשיב). הצעת העותר היתה בסכום של 178,475 ש"ח והצעת המשיב היתה על סכום של 178,463
ש"ח. המשיבה קבעה שההפרש בין ההצעות הוא קטן ולא משמעותי והגורם המכריע הוא נסיון חיובי בעבודות דומות. הוגשו המלצות שונות הן מטעם העותר והן מטעם המשיב והמועצה החליטה כי למשיב יש נסיון חיובי העולה על זה של העותר והמלצות העותר אינן מצדיקות למסור לו את העבודה. העתירה נדחתה.
הפרש המחירים בין שתי ההצעות הוא מזערי כאמור ובנסיבות אלה העדפה מבוססת על יכולת ביצוע היא שיקול כשר, ובלבד שניתנת הזדמנות נאותה לנוגעים בדבר להציג את יכולתם. הזדמנות נאותה כזו ניתנה והעותר לא הצליח לשכנע כי מסירת העבודה לו עדיפה על פני מסירתה למשיב. נהפוך הוא, מהנדס מומחה קבע עדיפות ברורה למשיב.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד דוגאן לעותר, עו"ד פוגלמן למשיבים. 20.5.86).

בג"צ 263/86 - ביתי רשמאוי ואח' נגד שר הפנים ואח'

*איחוד משפחות" ביו"ש (העתירה נדחתה).

העותרת, ילידת 1951, הינה אזרחית ירדנית תושבת בית סאחור שביהודה. בפברואר 1980 נישאה לאזרח אמריקאי תושב ארה"ב ועברה להתגורר עמו בארה"ב, שם נולדה להם ביולי 1983 בת שקיבלה גם כן אזרחות אמריקאית. באפריל 1984 חזרה העותרת לאזור יו"ש וכאן נולד בנה שאף הוא אזרח אמריקאי מכוח אזרחות אביו. גם הבעל הוא יליד בית סאחור, גר בה מ- 1950 עד 1969 ובאותה שנה נסע לארה"ב לצורך לימודים, ויתר על אזרחותו הירדנית וקיבל אזרחות אמריקאית. הוא אף נשא אשה בארה"ב ולאחר מכן התגרש הימנה ומאז החל לבקר כתייר באזור ובשנת 1980 נשא כאמור את העותרת לאשה. בחודש יולי 1984 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות ובה ביקשה לתת לבעלה אשרה לישיבת קבע באזור. בקשתה נדחתה והעתירה לבג"צ נדחתה.
הכניסה לאזור אסורה לפי חוק ואין היא מותרת אלא לפי רשות מיוחדת. המשיבים הנהיגו אפשרות של איחוד משפחות וקבעו מדיניות מסויימת שלפיה ניתן רשיון הכניסה לאיזור לפי הענין וצרכי השעה. רוב הבקשות עניינן בבני זוג שאחד מהם מבקש להיכנס לאזור הגורמים המוסמכים לכך בודקים כל מקרה לגופו. לדעת המשיבים המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים שבהם מותרת הכניסה. אין בג"צ מתערב בשיקול דעת של המשיבים אלא אם החלטתם נגועה בשרירות, חוסר סבירות קיצונית וכיוצא באלה. זאת לא נטען ע"י ב"כ העותרים.

(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט אלון. עוה"ד פרידמן ורפאלי לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 22.5.86).

בר"ע 84/86 - כפר יעבץ מושב עובדים בע"מ נגד אסתר גולן וסעיד גולן

*מינוי בורר בסכסוך בין חבר מושב שאינו רשום באופן פורמלי כחבר לבין המושב (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש ביקש למנות בורר ביחסים שבינו לבין המשיבה הראשונה וביהמ"ש דחה את הבקשה וסבר כי "המשיבה אינה חברה באגודה המבקשת וממילא לא חל עליה תקנונה של המבקשת לרבות סעיף הבוררות שבו". הערעור נתקבל.
המשיבה אמנם אינה רשומה פורמלית כחברה במושב המערער, אך אין בכך די לקביעת החלטית כי אין היא חברה במערער וכי תקלות המערער לרבות סעיף הבוררות אינן חלות לגביה. ההגדרה של "חבר" אינה ממצה ואינה מוציאה מכלל אפשרות גם היות אדם חבר באגודה בדרך אחרת נוספת על אלו המנויים בתקנות. גם אם האשה אינה מתקבלת בתור חברה הרי שבדיעבד, לאחר שהאשה מוכרת כחברה במשך שנים רבות, נוצרת ההכרה דה פקטו את ההנחה שהחברות שלה היא בסדר גם דה יורה. תקנה 2א' לתקנות האגודות השיתופיות קובעת כי "נהג אדם ונהגו בו כחבר אגודה במשך תקופה סבירה... יראו אותו כחבר באגודה אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות... זולת אם
נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה". בית המשפט המחוזי לא דן בפסק דינו בטענה כי מכוח תקנה 2א' הנ"ל יש לראות במשיבה חברה באגודה. ההכרעה בשאלה האמורה היא עובדתית בעיקרה ומיוסדת על בחינת נוהגי החיים במושב המערער. כיון שבית המשפט לא דן בשאלה זו שהיא עובדתית יש להחזיר את הדיון לבית המשפט לצורך דיון בהשלכות תקנה 2א' הנ"ל ולהכריע בבקשה למינוי בורר לאור המימצא בשאלה האמורה.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ויקטור הרצברג למבקש. עוה"ד גיל גלרון ואסף נמרוד למשיבים. 1.6.86).

בר"ע 381/86 - אליהו מזרחי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעשיית מעשים מגונים (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעשיית מעשים מגונים בילדה בת 3 ובימ"ש השלום גזר לו שלושה חדשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. ערעורה של המדינה לביהמ"ש המחוזי על קולת העונש נתקבל וביהמ"ש העמיד את המאסר בפועל על שנה אחת, הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לגלות טעם שיצביע על חשיבות משפטית של נושא כלשהו הראוי לדיון בפני ערכאה נוספת וענין העונש אינו מצדיק דיון כאמור מאחר וההחמרה היתה מוצדקת על פניה.

(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיבה. 25.6.86).

בר"ע 334/86 - מרדכי פרוביץ נגד מדינת ישראל

*הרשעת נהג במעבר צומת באור אדום (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בבימ"ש השלום במעבר צומת באור אדום וזאת על יסוד עדות של עדת ראיה, המתלוננת, שמכתבה הניע את גלגלי התביעה. המבקש מכחיש שהוא האדם שאותו ראתה המתלוננת, ולטענתו אין הוא זוכר אירוע כמתואר במכתב התלונה והוא אף אינו זוכר איפה היה בעת קרות האירוע. המתלוננת לא הכירה את המבקש ולא זיהתה אותו ותלונתה כללה את מספר הרישום של הרכב, תאור סוגו של הרכב ותאור מאוד כללי של דמותו של הנהג. כמסתבר, הרכב שמספר הרישום שלו נמסר במכתב הוא רכבו של המבקש והוא דומה לתיאורה של המתלוננת את הרכב הנדון. כמו כן הסממנים המאוד כלליים שנתנה בנהג גם הם תואמים את דמותו של המבקש. הסניגור ביקש לעורר ספקות עקב שתי מחיקות במכתב התלונה שנערך בכתב יד אך בימ"ש השלום דחה את הטענה בציינו שאין ללמוד מהמחיקה מאומה. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה ובקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסניגור טוען כי כאשר ההרשעה מבוססת על סימני זיהוי כמתואר והמבקש מוסיף ומכחיש שהוא מעורב בדבר, די בכך כדי להצדיק ערעור נוסף שהרי הוא זכאי ליהנות מכל ספק. טענה זו אין לקבל. עדותה של המתלוננת היתה ברורה ומורכבת ממספר יסודות עובדתיים שתאמו את נתוני המבקש. המבקש ידע על התלונה כשבועיים אחרי הגשתה אך למרות זאת לא הצליח לשחזר איפה היה במועד הרלבנטי. בנסיבות אלה לא נותר כל ספק, וכל שעומד עתה הוא הכחשתו המתמשכת של המבקש ובה בלבד אין כדי להצדיק ערעור נוסף, כפי שלא די בה בנסיבות המתוארות כדי ליצור ספק.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד ישראלי למבקש, עו"ד גב' אורית אפעל גבאי למשיבה. 11.6.86).

בר"ע 394/86 - דר' גלינה זלטקין ואח' נגד רואש עמי ואח'

*מתן פס"ד לאחר דחיית בקשה לרשות להתגונן (הבקשה נדחתה).

שופט בימ"ש השלום היה מוסמך לתת פסק דין, כתוצאה ממסקנתו שאין להעניק למבקשים רשות להתגונן. אכן, יש ותחילה ניתנת החלטה בשאלה אם להעניק רשות להתגונן ורק לאחר מכן ובנפרד ניתן פסק דין אם הרשות לא ניתנה: אולם הפרקטיקה הטובה היא לתת את השניים במאוחד, היינו לתת פסק דין אם הבקשה לרשות להתגונן נדחית. שופט השלום, אף שישב לערעור על החלטת הרשמת להעניק למבקשים
רשות להתגונן, מוסמך היה ליתן אותה החלטה שעל הרשמת היה לתתה. לפיכך רשאי היה לפסוק בענין לגופו כפי שהרשמת היתה מוסמכת לעשות אילו דחתה את הרשות להתגונן. על כן היתה למבקשת זכות ערעור וצדק שופט ביהמ"ש המחוזי בשבתו בבקשת רשות הערעור כאשר דחה את הבקשה.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. אריאלי למבקשים, עו"ד י. אלברק למשיבים. 22.6.86).

ב.ש. 397/86 - משה אנקווה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירת התפרצות וגניבה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. העבירה אמנם חמורה ועבירות רכוש נפוצות הן, כפי שקבע ביהמ"ש קמא, אך הטענה היא כי ראיות לכאורה אף בעבירה חמורה אינן מצדיקות מעצר בכל מקרה. להצדקת המעצר צריך שהנאשם יהיה מסוכן לצבור או שיתלוו לכך נסיבות אחרות כגון נסיון להשפיע על עדים או החלטות. השאלה היא אם יש כאן נסיבות המצביעות על כך שהמערער מסוכן לצבור. בבקשת המעצר הודגש שהוא בעל עבר פלילי נגד הרכוש וכן הוא מסוכן בהתהלכו חופשי. טענה זו התקבלה על דעתו של ביהמ"ש קמא אך עיון בגליון ההרשעות מצביע על כך כי מאז 1977 אין הרשעות למערער להוציא הרשעה אחת בשנת 1982 בגין מסירת ידיעות כוזבות. העורר הוא כבן 30 ועבירותיו הקודמות נגד הרכוש נעברו בהיותו נער. בנסיבות אלה, כשככל הידוע העורר ניתק עצמו מדרך העבריינות וכשהוא מטופל במשפחה וכילד הסובל מהפרעות קשות וזקוק לטיפול בנוכחות שני ההורים, מוצדק להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש קמא ולקבל את הערר.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד קמר לעורר, עו"ד ישראלי למשיבה. 21.5.86).

ע.פ. 556/85 - אליעזר ביטון נגד מדינת ישראל

*קיומו של סיוע לעדות קטין לפי החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (הערעור נדחה).

השאלה המרכזית בערעור היא שאלת קיומו של הסיוע הנדרש כאן עקב הוראות החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים). ביהמ"ש המחוזי קבע ברוב דעות כי יש משום סיוע כאמור בתיאורים בדבר מצבו הנפשי של המתלונן בתקופה הקרובה למועד בו בוצעה העבירה שלגביה נדרש הסיוע. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי השתית את ממצאיו מן הבחינה העובדתית בקשר למצב הנפשי של המתלונן על דבריהן של שתי שכנות ועל עדותה של האם שהגיעה למקום זמן לא רב לאחר מכן ופגשה שם במתלונן. ביהמ"ש רשאי היה להסתמך על ראיות אלה. לענין זה צודק ב"כ התביעה אשר התווה קווים מקבילים בין הסיוע הנדרש במקרה כגון זה ובין הסיוע שביהמ"ש ראה אותו כקביל וכמספיק לפני תיקונם של דיני הראיות, בעת שנדרשה ראיית סיוע במשפטי אינוס. אין ללמוד מכך שמצב נפשי כאמור יכול להבחן במנותק ממכלול הנסיבות, שהרי יתכן ויהיה בנסיבות הכלליות כדי לנטרל את המשמעות של התיאור בדבר המצב הנפשי ולשלול ממנו משמעות של סיוע. לא כן במקרה שלפנינו בו היה בראיה הנ"ל, בהצטרפה לעדות של חוקר הנוער, כדי לשמש בסיס להרשעה בדין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד סרגובי למערער, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 26.5.86).

ע.פ. 893/85 - רפיק קלעאני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הפגנה לא חוקית לטובת סוריה ביום העצמאות ומסירת פרטים למודיעין הסורי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הודה שהשתתף ביום העצמאות של סוריה בעצרת והפגנת אהדה שבמהלכה הונף דגל סוריה ונישאו גם נאומים בגנות ישראל. על אלה נדון לששה חדשים מאסר בפועל. משהועמד לדין על השתתפותו בהפגנה דלעיל ברח לסוריה ושם נחקר ע"י אנשי מודיעין ומסר להם פרטים מסויימים ואף הסכים מילולית לרגל לטובת סוריה נגד ישראל. למעשה נרתע מלעשות כן כאשר חזר
לישראל והסגיר עצמו לידי המשטרה. בגין עבירות אלה נדון לארבע שנים מאסר בפועל מצטברות לעונש הקודם ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור נשען בעיקר על פסק דין הדומה בעיקרו לענין דנא כאשר שם הושתו שלוש שנים מאסר בפועל בלבד. אולם, לא זו בלבד שכל מקרה נדון עפ"י נסיבותיו, אלא שההשתתפות בהפגנה, לפני שברח דווקא לאותה מדינה, יש בה תוספת מה של חומרה. אמנם יש לעודד עבריינים להסגיר עצמם ולחזור בהם מביצוע עבירות, בעיקר בטחוניות, אך יש גם להרתיע עבריינים בכוח. זאת ועוד, כדי שביהמ"ש העליון יתערב במידת העונש, על העונש לחרוג מהמדיניות המקובלת והרצויה, ואילו העונש שהוטל על המערער נוטה לצד החומרא אך אינו מגיע לכלל חריגה בה יתערב ביהמ"ש שלערעור.

(בפני ששופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד וקום סלים למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 19.5.86).

ע.פ. 33+34/86 - עמוס הרוש וצבי סיני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

העבירה נשוא הערעורים היא של מתן שוחד וקבלת שוחד. מקבל השוחד נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי ואילו נותן השוחד נדון לששה חודשים מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי וקנס. הערעורים על חומרת העונש נדחו. מקבל השוחד העלה טענה של פער בענשים, אולם לא זו בלבד שעם מקבל השוחד מן הדין להחמיר מעבר לנותן השוחד, אלא שהנותן סובל מבעיות רפואיות קשות. בענין מקבל השוחד - טוהר המידות של עובד ציבור הוא מהערכים המקודשים ביותר בכל חברה מתוקנת והעונש בצדה של עבירת השוחד, אם כי תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות של כל מקרה, חייב כרגיל להתבטא בתקופת מאסר משמעותית בפועל. העונש שהוטל על מקבל השוחד אינו חמור מדי. אשר לנותן השוחד - אין להקל עמו מעבר למה שעשה בית המשפט המחוזי. הוא חולה במחלה קשה אך הוא כבר היה חולה בעת שעבר את העבירות והיה עליו להביא בחשבון את אפשרות תפיסתו וריצוי עונשו בעקבותיה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד אורן ומ. רום למערערים, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 19.5.86).

ע.פ. 712/85 - גדאללה אבו סעיד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפת ילד תוך נסיון לקיים עמו מגע מיני) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערער הורשע בכך כי הוליך ילד בן- 14 למקום בודד כדי לקיים עמו מגע מיני. הילד התנגד לכך ואז הפילו המערער וקרב אליו סכין ואיים עליו להרגו. המתלונן ניסה להימלט אך המערער תקף אותו, נשך אותו וגרם לו חבלות. לבסוף הצליח הילד להימלט ולהזעיק את המשטרה. בית המשפט המחוזי גזר על המערער 6 שנים מאסר בפועל כשעונש זה מצטבר לכל עונש אחר שהנאשם ריצה ביום פסק הדין. מספר ימים לפני כן נדון המערער לשנה וחצי מאסר בשל עבירת התפרצות וגניבה. הערעור נדחה בעיקרו. למערער עבר פלילי עשיר ביותר המתייחס לעבירות חמורות כגון שוד, התפרצויות ובריחה ממעצר ובהתחשב עם חומרת המעשה ועם עברו הפלילי אין להתערב במידת העונש. ישנה רק טענה אחת של הסניגור שצריך להביא אותה בחשבון. הוא טוען כי ביקש מהתביעה לפעול לצרוף שני התיקים שהיו תלויים ועומדים נגד המערער באותו זמן כדי להביא להטלת עונש בגינם בעת ובעונה אחת ואילו למעשה הובאו שני התיקים בנפרד וכאמור הוא נדון בתיק אחד לשנה וחצי מאסר ובתיק הנדון לשש שנים מאסר. בהתחשב באי הוודאות מדוע לא התממשה הבקשה לצירוף תיקים התקבל הערעור במובן זה ששנה אחת מהעונש של שש שנים מאסר תהיה חופפת לעונש המאסר האחר.