ב.ש. 396/86 - שי שטיין נגד יעקב חזן ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. בין המבקש לבין המשיב נערך סיכום דברים בדבר מכירת מניות הענין הגיע לביהמ"ש בתביעה בסדר דין מקוצר וביהמ"ש קיבל את התביעה ודחה את בקשת המבקש למתן רשות להתגונן. המבקש חוייב בתשלום הסכום שנקבע בין הצדדים ובקשתו לעיכוב ביצוע פסה"ד עד לגמר בירור הערעור נדחתה.
ב. עפ"י תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. עם זאת, מקנה תקנה 468 לביהמ"ש שלערעור סמכות לעכב את ביצוע פסק הדין בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מהכלל דלעיל, סיבות מיוחדות העשויות להצדיק עכוב ביצוע קיימות, למשל, כאשר מתברר בעליל שאם יבוצע פסק הדין לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, כגון שדייר שנצטווה לפנות דירה יאבד קורת גג, כי מבנה קיים ייהרס וכיוצא באלו עניינים שבהם ביצוע פסק הדין ייצור מצב שבו לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורנית והזוכה בערעור לא יוכל לממש את פרי זכייתו. גם במקרים כאלה יש משמעות לסיכויי ההצלחה של הערעור, אם כי בשלב זה די לפעמים בסכויים לכאורה כפי שמתגלים בבדיקה ראשונית של פסק הדין ונמוקי הערעור.
ג. מלבד שני השקולים דלעיל על ביהמ"ש גם לשקול את מאזן הנזקים או מאזן הנוחיות והאינטרסים של הצדדים ואת התוצאות שתיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מההחלטה. כאשר נזקו של האחד יהא קשה ואילו לצד שכנגד ייגרמו רק השהיה או נזק שניתןלפצות עליו, תיגבר הנטיה שלא ליצור עובדות מוגמרות ולפעמים ניתן יהא להסתפק בערבות מתאימה שימציא הצד המבקש עיכוב ביצוע. עפ"י מבחנים אלה דין בקשה זו להידחות.
ד. מדובר בחיוב כספי של כ- 70,000 ש"ח ולענין זה לא מצבו הקשה של המבקש שאין ידו משגת לפרוע את החוב ישמש עילה להעתר לבקשת עכוב, שכן עם הידחות הערעור יפוג ממילא תוקפו של הצו, וביהמ"ש לא יעכב את ביצועו של פסה"ד רק כדי לדחות את הקץ. העובדה שמדובר בתביעה כספית היא הנותנת כי אין מדובר במצבים בלתי הפיכים. אם יינתן פסק דין לטובת המבקש בערעור ניתן יהיה ככל הנראה לממשו. אשר לסיכויי הערעור - אין לומר בשלב זה כי יש משגים בפסק הדין ובהחלטות של ביהמ"ש המחוזי שיהיה בהם כדי לקבוע כי סיכוייו של המערער טובים. המבקש לא הוכיח סכויים טובים לזכות בערעור והנזק שייגרם לו אין בו כדי להטות את המאזן עד כדי הצדקת היענות לבקשה.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' דפנה טל קורן למבקש, עו"ד ד. גולן למשיבים. 25.6.86).
ב.ש. 274/86 - יוסף גליק נגד בלומה גליק
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור(בקשה לקבלת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. בביהמ"ש המחוזי הוגשו בקשות הצדדים בענין אישור פסק בורר או ביטולו וביום 10.2.86 ניתן פסק דין בנושא כאשר ביהמ"ש סבר כי לא היה הסכם בוררות בין הצדדים ולא התקיים הליך בוררות. ביום 2.4.86 פנה המבקש לביהמ"ש העליון בבקשה לקבל לרישום בקשת רשות ערעור על פסק הדין ונתבקשה תגובת הצד שכנגד. לאחר ששני הצדדים העלו טענותיהם הוחלט שלא לקבל את הבקשה לרשות ערעור.
ב. טענתו היחידה של ב"כ המבקש היא שפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי לא הומצאה למבקש כדין ולפיכך לא החל מרוץ הזמן להגיש בקשת רשות ערעור. העובדות הן כי ב"כ המשיבה התבקש ע"י המתמחה של השופטת לתאם עם ב"כ המבקש מועד לשימוע פסק הדין ובתיאום בין הצדדים נקבע מועד ליום 10.2.86 שעה 9 ונמסרה על כך הודעה
לביהמ"ש בשעה היעודה, או בסמוך לה, הופיע ב"כ המשיבה בביהמ"ש והוזמן ללשכת השופטת לשמיעת פסק הדין. הוא נשאל אם עו"ד סלפוי (בא כח המבקש) נמצא בחוץ והשיב בשלילה. פסק הדין ניתן איפוא במעמדו של ב"כ המשיבה בלבד. מסתבר שאותה שעה המתינה בחוץ עורכת דין שלזינגר שנשלחה מטעם עו"ד סלפוי לשמיעת פסק הדין אלא שב"כ המשיבה לא הכירה. בצאת ב"כ המשיבה מלשכת השופטת הציגה עצמה עו"דשלזינגר בפניו, קיבלה לידיה את תיק ביהמ"ש ובו פסק הדין וצילמה אותו. עו"ד שלזינגרטוענת שפסק הדין לא הומצא לה כדין. לפי הטענה פסק הדין ניתן לפני השעה 9, כלומר שלא במועד המוסכם בין הצדדים, ובנסיבות אלה אין לומר שהיתה הזמנה כדין לשעת שמיעת פסק הדין ומכאן שלא היתה גם המצאה כדין של פסק הדין ולא החל מרוץ הזמן להגשת בקשת רשות ערעור עליו. טענה זו לא נתקבלה.
ג. לפי תקנה 402 לתקנות סדר הדין, מניין הימים לצורך הגשת ערעור יתחיל בין אם ניתנה החלטה בפני המערער או המבקש ובין אם ניתנה שלא בפניו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה. אם ניתנה החלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא למבקש או למערער העתק מההחלטה. באת כח המבקש טוענת שנפל פגם בכך שפסק הדין הוקרא שלא בשעה שנקבעה לכך. מבחינה עובדתית אין לטענה זו כל חשיבות שכן באת כח המבקש היתה בביהמ"ש בשעת ההקראה והמתינה מחוץ ללשכת השופטת, ומה לי אם היה הדבר דקות ספורות לפני או אחרי השעה 9. אך לא זה העיקר. לפי הוראת הסיפא לתקנה 402 יום מתן ההחלטה הוא היום שבו הומצא למבקש העתק ממנה. כיון שבאת כח המבקשת קיבלה לידיה צילום של פסק הדין דקות ספורות לאחר שהוקרא יש לראות בכך המצאה של פסק הדין לענין תקנה 402. אין כל טענה שזכויות המבקש קופחו ונגרם עיוות דין ע"י זה שניתן פסק הדין כפי שניתן. טענת המבקש היא טכנית גרידא וביהמ"ש נוטה שלא להזקק לטענות שכאלה. כיון שכך איחר המבקש את המועד להגיש בקשת רשות ערעור ובהעדר בקשה להארכת מועד אין לקבל לרישום את הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: הרשם צור. 4.6.86).
ב.ש. 257/86 - חיים אהרוני נגד פקיד שומה
*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
א. בביהמ"ש המחוזי התברר ערעור מס הכנסה שהגיש המבקש נגד פקיד שומה, ניתןפסק דין ובו אושרה החלטת פקיד השומה לפסול את ספריו של המבקש. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש העליון והערעור תלוי ועומד. לאחר שהוגש הערעור פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה נדונה ביום 29.1.86 וביהמ"ש המחוזי דחה אותה מן הטעם שכבר סיים מלאכתו. על החלטה זו מבקש המבקש לערער ברשות אך הוא אחר את המועד שכן פנה לביהמ"ש העליון ביום 1.4.86. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
ב. טענת המבקש היא שההחלטה מיום 29.1.86 הומצאה לו באיחור. הדיון אמנם התקיים במעמד הצדדים ולכאורה עולה מן התיק שההחלטה ניתנה בו במקום, אך אין רישום מפורש על כך בגוף ההחלטה והמבקש טוען שהשופט אמר שהוא דוחה את הבקשה אך לא כתב אותה במעמד הצדדים. גם אם כך הדברים, השאלה היא מתי הומצאה ההחלטה לידי המבקש ובענין זה אמר המבקש דברים לא ברורים. תחילה אמר שההחלטה הגיעה לידיו שבוע ימים לאחר שניתנה, אחר כך אמר שהגיעה אליו ארבעה שבועות לאחר מכן. בעל דין המבקש להאריך לו את המועד חייב לציין במדוייק את המועד שאותו הוא מבקש להאריך ולתת נתונים ברורים על מועד קבלת ההחלטה לידיו. המנעות מכך עשויה כשלעצמה להוות נימוק לדחיית הבקשה. ברם גם אם תתקבל טענת
המבקש כי ההחלטה נמסרה לו ארבעה שבועות לאחר שניתנה הרי גם אז איחר את המועד ועדיין עליו להראות טעם מיוחד להארכתו.
ג. לגבי אחור זה טוען המבקש שהוא חולה בסכרת ובתקופה הנדונה הוא ובני משפחתו היו חולים בשפעת. הלכה היא שמחלת בעל דין מהווה טעם מיוחד להארכת מועדים אך זאת במחלה המונעת מבעל הדין לטפל בענייניו בתקופה הרבלנטית. עול הוכחת דבר קיומה של המחלה והשפעתה על יכולתו של בעל דין מוטל על כתפי המבקש. כאן צרף המבקש תעודה משנים קודמות על היותו חולה בסכרת אך אין בה כדי להצביע על חוסר יכולתו לתפקד בתקופה הרבלנטית. גם הטענה שהמבקש ובני משפחתו היו חולים בשפעת לא נתמכה בתצהיר או בתעודה רפואית ומכל מקום אין עדות שבשל המחלה נבצר מהמבקש לטפל בעניינו ולהגיש ערעור ולו גם בדואר. אין זאת כי אם רשלנות בלבד היא שגרמה להגשת הבקשה באיחור ולפיכך יש לדחותה.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' אפעל גבאי למשיב. 11.6.86).
בר"ע 363/86 - חברת חשמל למחוז ירושלים נגד חברת חשמל לישראל
*הטלת עיקולים על כספי חברת החשמל הירושלמית(הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי בירושלים חייב את המבקשת לשלם למשיבה למעלה משבעה מליוןש"ח. המשיבה פנתה ללשכת ההוצל"פ לביצוע פסק הדין ובמקביל הגישה בקשות לעיקול מקרקעין, עיקול מטלטלין ועיקולים בידי צד שלישי. ראש ההוצל"פ נתן צוי עיקול והמבקשת ביקשה ביטול העיקולים בהתבססה על טעמים שעניינם הסמכות המשפטית לעקל נכסיה של המבקשת כבעלת זכיון לייצור חשמל וכמספק שרותים ציבוריים חיוניים וכן על הטעם שנכסי דלא ניידי של החברה שעוקלו, די בהם, לפי שוויים, כדי לספק את סילוק החוב של המבקשת ולא היה מקום לעקל כספים וניירות ערך וכדומה. הטענות האמורות נדחו ע"י ראש ההוצל"פ והמבקשת העלתה את הטענות בבקשה לרשות ערעור בביהמ"ש המחוזי וגם שם נדחו. הבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא.
ב. אין ממש בטענת המבקשת שהוקנה לה עפ"י חוק מעמד משפטי מיוחד המחסן אותה בפני הליכי הוצל"פ כפי שננקטו. אין סימוכין לטענה זו בזכיון שהוענק למבקשת בתקופת המנדט וששולב לתוך דבר חקיקה ואין יסוד לטענה זו בחקיקה אחרת כלשהי שעניינה שרותים ציבוריים או דיני ההוצאה לפועל. לענין הליכי הוצאה לפועל אין למבקשת כל חסינות מבחינת התפקיד אותה היא ממלאת.
ג. אשר לטענה כי די בנכסי דלא ניידי של המבקשת כדי לכסות חובותיה - לצורך הכרעה בטענה זו אין להשען על חוות דעת, כביכול, של מי שלא הוסמך לכך ואף לא הוכשר לכך. אם רצתה המבקשת להוכיח טענותיה בענין שווי המקרקעין, צריכה היתה להביא ראיה כשרה שאינה בגדר הפרה של הוראות סעיף 29 לחוק שמאי מקרקעין. דרך זו עדיין פתוחה בפני המבקשת ככל שמדובר בהליכים בלשכת ההוצל"פ. לענין זה אין ללמוד מן האמור בסעיף 8(ג) לחוק ההוצאה לפועל כאילו רשאי ראש ההוצל"פ לעיין מחדש בהחלטתו רק אם הסכים לכך הזוכה. סעיף 8(ג) האמור ביקש להקנות לזוכה מעמד בקשר להפסקת ההליכים, אך הוא לא קבע בלעדיות השוללת מראש הוצאה לפועל שיקול דעת באותם מקרים בהם אין בקשה של הזוכה. מובן שאין מקום לשינוי החלטה בשרירות ובסתמיות, אך אם מוגשת בקשה מנומקת בלווית ראיות חדשות לגבי נושא שעדיין תלוי ועומד בהוצאה לפועל, וקיימים טעמים מן הטעמים שהיו מניעים גם רשות שיפוטית לשקול מחדש החלטה שניתנה על ידה במהלך הדיון שעדיין תלוי ועומד בפניה, יוכל גם ראש ההוצאה לפועל לדון בענין מחדש.
ד. מדובר בבקשה לרשות ערעור. אין מדובר בזכות מוקנית אלא בהענקת רשות בנסיבות יוצאות דופן ותחומי הפעולה המקובלים על ביהמ"ש העליון מאז ומתמיד גובשו
והובהרו בבר"ע 103/82 (פד"י ל"ו (3) 123). במקרה דנן אין אף טעם מבין אלה המצדיקים דיון בפני ערכאה ערעורית שניה ברשות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. תוסייה כהן למבקשת, עוה"ד צ. קליר וי. בך למשיבה. 20.6.86).
ע.פ. 316/85 - פול גרינוולד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס(הערעור נדחה).
א. הנאשם פגש את המתלוננת, אשה נשואה בת 27 ואם לילד, בבית קפה כשהיא יושבת עם חברתה. הוא הזמין את השתיים למשרדו באותו בנין ושם פנה אל המתלוננת, הציג את עצמו כמי שמנהל את תחנת הטלויזיה "אודליה" והציע למתלוננת להופיע בשידורים בתחנה. היא ערכה מבחן מסך ולפי המערער הגיעה למשרדו למחרת היום יחד עם בעלה וילדה לעריכת מבחנים. בשעות הערב החל הנאשם לערוך למתלוננת "מבחנים" וכשהתארכו ה"מבחנים" עזב הבעל את המקום. בהמשך אותו לילה קיימו המערער והמתלוננת יחסי מין כאשר לטענת המערער היו אלה בהסכמת המתלוננת ומרצונה ולטענת המתלוננת היא נאנסה ע"י המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער כפה על המתלוננת את המגע המיני אחרי ששיתק את כוח התנגדותה ע"י יצירת אוירה של ניתוק, בשעת לילה מאוחרת בבנין משרדים, בו אין בעת ההיא שומע או מאזין, ע"י איומים מוסווים, ע"י גרימת כוויות בידה שהולבשו צורת בחינה של יכולת העמידה של המתלוננת בלחץ פיזי, והכל על רקע דיבור בלתי פוסק מתיש ומטשטש במשך שעות לתוך הלילה. המתלוננת סיפרה כי המערער הדליק גפרורים וסיגריה ועשה לה כוויות ביד בטענה שהוא רוצה לבדוק אם היא עומדת בכאב פיזי ואח"כ דרש ממנה להתפשט כדי לדמיין לעצמה שהיא עומדת עירומה מול קהל. היא סיפרה שלא יכלה להתפשט ערומה בחדר ואז הוא יצא החוצה כדי שהיא תתפשט. באשר לעצם קיום המגע המיני העידה המתלוננת שהיא התנגדה והוא תפס אותה ואנס אותה בכח.
ב. מאחר ומדובר באירועים שהיו בהם רק שני אנשים היתה החלטת ביהמ"ש כרוכה במידה רבה באמון בדברי העדים וביהמ"ש קבע באופן חד משמעי שהוא מאמין למתלוננת ולא מאמין כלל וכלל לסיפורו של המערער. ביהמ"ש ציין כי עדותה של המתלוננת עשתה עליו רושם מהימן, ומאידך עדותו של הנאשם אינה מהימנה ואי אפשר לסמוך על דבריו. ביהמ"ש הוסיף וציין כי החוק אמנם אינו מחייב עתה קיום ראיות סיוע אך אלה קיימות למעשה וביטויים בכוויות שנמצאו על ידה של המתלוננת. ביהמ"ש גם דחה כבלתי אמינה לחלוטין עדותה של עדת הגנה שטענה כי עמדה שעות מאחורי הדלת והאזינה למה שאירע בחדרו של המערער ותמכה בגירסתו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות אינוס ונסיון לאינוס וערעורו נדחה.
ג. לענין הכוויות בידה של המערערת טען המערער שהמשטרה זייפה יומנים וצילומים וכל הספור אינו נכון, אף גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וכן ע"י ביהמ"ש העליון לאחר בדיקת כל חומר הראיות הנוגע לענין. אשר לטענה בדבר סתירות בדברי המתלוננת - כל אלה עמדו לעיני ביהמ"ש המחוזי והוא קבע שאלה לא פוגעים באמינותה. יש משקל רב להתרשמות הערכאה הראשונה השומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדית. אכן, יכול וערכאת הערעור תגיע למסקנה שהערכאה הראשונה לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות או לא היתה ערה למשמעות של דברי עדות אלה ואחרות או אף טעתה בניתוח הנתונים או בהבנת פשרם. אולם מסקנה כאמור אינה יכולה להיות מעוגנת בנושאים שוליים או בנקודות שאינן מהותיות. מהותה של הטעות או של הסתירות צריכה להיות כזאת שיש בה כדי לסתור את המסקנות שעליהן מושתתת ההרשעה, או שיש בה כדי לפגוע במערכת ההנמקות שבנתה הערכאה הראשונה.
ד. ביהמ"ש לא האמין לעדות המערער ויתכן שהושפע, בין היתר, לרעה מן הנסיון של המערער ליצור את הרושם המוטעה על המתלוננת בעת עדותה כי יש בידיו קסטות וידאו ובהן צילומים של ארועי הלילה. אכן, אין ענין הקסטות כלשעצמו צריך לשקול בהכרח לרעת המערער. יתכן וסבר שאם ייצור את הרושם שיש בידיו קסטות כאמור, יהיו לו הישגים מבחינת ערעור בטחונה של המתלוננת. אין לייחס במקרה דנן לצורך שאלת האמינות, משקל מכריע לכך שהוא לא שיתף את ביהמ"ש בענין ולא הבהיר מראש כי כל המהלכים שלו שבהם ביקש שהות נוספת או דחיה וכדומה לא היו אלא בגדר פעלולים. ברם, יש משמעות לענין הקסטות למהימנותה של המתלוננת. אם זו התמידה בקו שלה ועמדה בחקירה הקשה והמביכה למרות שהושמע באוזניה כי יש קסטות כאמור יש בכך חיזוק לעקביותה. אין להניח שהיא יכלה לדעת אם אמת בפי המערער ואם לאו, בפרט שהיא ידעה שהמערער עוסק בשידורי טלויזיה ולצורך כך עוסק גם בצילומים וכיוצא בכך.
ה. ביהמ"ש צדק כשדחה כבלתי מהימנה עדותה של עדה מטעם המערער שסיפרה כי ביום המקרה הוזמנה למשרדו של המערער, מקום בו היתה נוהגת להפגש עמו מדי פעם בשעות הלילה המאוחרות. אם טענה זו נכונה הרי המערער צריך היה לדעת שהיא עומדת להגיע, ואף אם נכונה גירסתו שקיום המגע עם המתלוננת היה ביוזמת המתלוננת, מדובר במשחק שנמשך שעות ארוכות ואין זה סביר שיקרה כך אם ידע שמישהי נוספת צריכה להגיע. יתירה מזו, העדה סיפרה שניצבה ליד חריץ בדלת הכניסה במשך שעות. כל אותו זמן עברו שומרים במקום והיא סיפרה שהתחבאה. כל הסיפור שלה אינו אמין ונראה כסיפור בדים שאין בו אמת. ההזקקות לעדות שקר כזו, אין בה כדי לשמש ראיה מהראיות הבאות להוכיח את ביצוע העבירה, כפי שגם דברי שקר של הנאשם אינם משמשים תחליף לראיות התביעה. שקרי העדה אין בהם גם סיוע כפי שהוא יכול לנבוע במקרים מסויימים משקרי הנאשם. ברם, יש בשקרי העדה כדי לחזק את הרתיעה מפני קבלת דברי הנאשם כאמינים.
ו. עולה השאלה הטבעית איך הגיעה המתלוננת למערכת נסיבות כמתואר ומדוע נשמעה לשכנועיו הראשונים ולא הבינה בעוד מועד לאן הדברים מובילים ולא קמה והסתלקה. נסיון החיים מלמד שאצל אדם נבון ביותר אין תמיד חפיפה בין החכמה שלאחר המעשה לבין התגובה בו זמנית בעת אירוע פלוני, וזאת בייחוד בנסיבות כאשר עצם הנוכחות במקום פלוני היא נוכחות רצונית הנובעת כביכול מאינטרס של כל אחד מהנוגעים בדבר. את המקרה יש לראות על רקע הפיתוי של משרה מבטיחה המקפיצה את המתלוננת לשכר חודשי של 1400 דולר ועל רקע מצג של המערער שיש לו קשרים עם תחנת שידור ועם מבחני בד. יכול בהחלט ויקרה שהתנהגות המתלוננת במקרה של עבירת מין פלוני תראה בלתי נבונה ותעלה המסקנה שניתן היה למנוע מראש התפתחות הנסיבות, וכבר היו דברים מעולם, אך לא עפ"י אמת מידה זו תבחן השאלה אם נתקיימו יסודות העבירה. השאלה היא לעולם אם הוכח כי הנאשם בעל אשה שלא כדין ובענייננו התשובה לכך היא חיובית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד יוסף בןאור למשיבה. 9.6.86).
ע.א. 454/85 - כל בו שם טוב בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'
*עיקול זכויות חייב במינהל מקרקעי ישראל לגבי מקרקעין שנמכרו לאחר וטרם הועברו במינהל לקונה(הערעור נדחה).
א. חברה בשם אייזנשטט (להלן: החברה) ערכה עם מינהל מקרקעי ישראל חוזה חכירה לגבי נכס מקרקעין בדימונה. בחוזה הוקנתה לחברה הזכות כי החכירה תרשם במרשם המקרקעין כאשר ניתן יהיה לרשום את הנכס. המערערת כרתה חוזה עם החברה להעברת זכויותיה לגבי המינהל לידי המערערת. את העברת הזכויות במינהל אי אפשר
היה לבצע ללא הסכמת המינהל והמערערת שילמה דמי ההסכמה הכרוכים בכך. טרם ניתנה הסכמה פורמלית של המינהל, בין בצורה של כריתת חוזה חכירה ישיר בין המינהל לבין המערערת ובין בדרך אחרת, הטיל המשיב עיקול על זכויותיה של החברה במינהל עקב חובות שהחברה חבה לבנק. המערערת טענה כי לא ניתן היה לעקל מאומה, שהרי השלימה כבר כניסתה לנעליה של החברה ככל שהדבר נוגע לזכויותיה של החברה כלפי המינהל. ביהמ"ש המחוזי דחה את עמדת המערערת והערעור על כך נדחה.
ב. מדובר בזכות חוזית ולא בזכות עפ"י דיני המקרקעין המעוגנת בהוראות חוק המקרקעין. זכויות החברה וזכויות המערערת לא היו רשומות לפי חוק המקרקעין באשר מדובר בקרקעות שעדיין לא בשלו לרישום. מה שהוקנה לחברה עניינו זכות לגבי רישום חכירה בעתיד, זכות שאינה צומחת מדיני המקרקעין אלא זכות חוזית. זכות כזו יכולה להיות מעוקלת להבטחת חוב והעובדה שהחברה ערכה חוזה עם המערערת ולפיו התחייבה להעביר לה את זכויותיה כלפי המינהל אין בה כשלעצמה כדי למנוע הטלת עיקול על זכותה של החברה במינהל. כאשר נושה פועל בתום לב אין להעדיף את זכותו של בעל ההתחייבות להעביר, שלא הושלמה ברישום, על זכותו של הנושה לעקל.
ג. אילו הושלמה המחאת הזכויות ע"י כריתת חוזה חדש וישיר בין המינהל לבין המערערת, היה נוצר מצב שונה שכן עם כריתת החוזה עם המערערת היה מתבטל ההסדר החוזי בין החברה לבין המינהל ואז לא היה מה לעקל ככל שמדובר בנושה החברה. ברם המערערת לא הספיקה להשלים את ההסדרים החוזיים שבינה לבין המינהל ועל כן יכול היה הבנק להטיל עיקול על הזכות של החברה במינהל. משהוטל העיקול שוב אין בידי המינהל להעביר את החכירה למערערת ע"י מתן הסכמתו לעיסקה, שכן עתה אין החברה יכולה להעביר אלא את אשר יש לה וזו זכות מעוקלת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. גביש למערערת, עו"ד ב. יניר למשיב. 15.6.86).
ע.א. 101/83 - שלמה טריגר נגד מנהל אגף המכס והבלו
*שומת מע"מ לפי מיטב השפיטה(הערעור נדחה).
א. בביקורת מס הכנסה שנערכה בעסקי המערער, התגלו לגבי שתי שנות מס הפרשי הון בלתי מוסברים. רשויות המס ערכו למערער שומות מס, לפיהן היו הפרשי ההון בגדר הכנסה שלא דווחה. בעקבות זאת החליט המשיב לפסול את ספרי המערער באותן שנים, בהסתמך על האמור בסעיף 77(א) לחוק מס ערך מוסף, כי אם חייב במס הגיש דו"ח תקופתי ולדעת המנהל הדו"ח איננו נכון רשאי המנהל לשום לפי מיטב שפיטתו את המס המגיע. המנהל ערך שומה לפי מיטב השפיטה וביסס אותה על הפרשי ההון שנתגלו על ידי רשויות מס הכנסה. אחרי שנערכה שומה מכוח סעיף 77(א), היה על המערער להביא ראיות כדי להוכיח כי הנחתו של המשיב בטעות יסודה וראיות כאמור לא הובאו. המשיב גרס כי על יסוד הנתונים בדבר הפרשי הון המהווים ביטוי לתוספת הכנסה נטו, ניתן להעריך את מחזור העיסקאות לשנת המס ברוטו ועל הסכומים של מחזור העיסקאות הטיל מס ערך מוסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור נדחה.
ב. הפרשי ההון לא הוסברו בדרך שיש בה כדי לשלול את המסקנה שמדובר בהכנסה נטו העולה מתוך מחזור העסקאות שלא דווח. המחלוקת עברה, על כן, לשאלה אם המשיב ערך מכפלה נכונה כדי להסיק מהו המחזור ברוטו המשתקף ברווח נטו. בענין זה התבסס ביהמ"ש המחוזי על הערכות שאין לשלול סבירותן. המערער לא הצביע על דרך חישוב חילופית מתקבלת על הדעת. כל שומה הנעשית, בהעדר ספרים מהימנים, לפי מיטב השפיטה, יסודה בהשערה ואם אין לגלות שההערכה מופרכת או בלתי הגיונית ורחוקה מן המציאות או כי היא מעוגנת בשרירות, אין לפסלה.
ג. אשר לטענה חילופית כי הגדלת תשלומי המס מחייבת את המשיב להגדיל באופן מקביל את מס התשומות המנוכות ממס הערך המוסף, בין אם יש בידי המערער חשבוניות מס ובין אם לאו - טענה זו אין לקבל. אין בידי המערער חשבוניות מס וממילא אין יסוד לטענה שלפיה צריך להקנות למערער מעמד של מי שהגיש חשבוניות למרות שלא עשה כן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פ. נרקיס למערער, עו"ד עוזי חסון למשיב. 29.6.86).
ע.א. 776/82 - סעיד חסן תאיה נגד עלי אשור סלאמה ואח'
*פיצויים בגין תאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערער נולד וגדל בעזה, בה סיים את לימודיו התיכוניים ונרשם לאוניברסיטה ונתקבל. לאחר סיום לימודיו התיכוניים עבד המערער כפועל בכדי לפרנס עצמו ולחסוך כסף למימון לימודיו והתכוון להמשיך בכך עד תחילת לימודיו באוניברסיטה. ביוני 1979, בהיותו כבן 21, נפגע המערער על ידי מכונית פרטית שנהג בה המשיב, נגרם לו שבר בחוליה הצווארית של עמוד השדרה, עבר נתוח, אושפז והיה נתון בגבס במשך חצי שנה, השבר התאחה עם כפוף וכתוצאה מכך נוטה ראשו של המערער קדימה והוא יזדקק מעתה ואילך תדיר לצווארון פלסטי נוקשה שיתמוך בראשו. הנכות הרפואית בגין מום זה הוערכה ב- %30 ובנוסף לכך נקבעה נכות נפשית דכאונית בשעור של %10 כך שהנכות הרפואית המשוקללת הועמדה על %37. המערער הגיש תביעת פיצויים וטען כי הוא מוגבל לחלוטין, סובל מכאבי ראש, סחרחורות ואבוד שווי משקל. מנגד כפרו הנתבעות בהצגת דברים זו וביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהמערער מגזים בתאור מגבלותיו עקב התאונה, שהוא עצמאי למדי בפעולותיו אם כי יתכן שמדי פעם יזדקק לעזרת אדם נוסף וכן קבע שמסוגל הוא לעבוד אם כי לא בעבודה המחייבת עבודה פיזית או הדורשת עמידה, ישיבה או הליכה ממושכים. השופט סבר שהמערער יוכל לעבוד במקצוע אקדמאי תוך הגבלת מספר שעות העבודה ליום.
ב. השופט קבע כי הנכות התפקודית של המערער עולה במידה משמעותית על הנכות הרפואית וקבע נכות תפקודית של %60 ועל פיה חישב את הפסדי השתכרותו של המערער בעבר ובעתיד. את הפסד השכר ביסס השופט על שכר ממוצע של אקדמאי שכיר בעזה ושכר זה הוערך ב- 10,000 שקל ברוטו לחודש באותם ימים ו-6004 מסכום זה מהווה הפסד חודשי של 6,000 שקל ברוטו לחודש ומסכום זה הפחית %25 מס הכנסה עפ"י סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כך נתקבל סכום של 4,500 שקל לחודש. את הסכום הזה הכפיל ב- 41 שנה והוון בשעור של %3. בנוסף לכך פסק השופט למערער פצוי בגין הפסד השתכרות מאז התאונה ועד למתן פסק הדין וכן תשלום עבור כאב וסבל 212 אלף שקלים ישנים, עזרה של אדם שלישי בחיי יום יום 100 אלף שקלים, הוצאות נסיעה 100 אלף שקלים, טפול פיזיוטרפי 50 אלף שקלים ופיצוי עבור הוצאות רפואיות 50 אלף שקלים. שני בעלי הדין הגישו ערעורים. הערעור של המשיבים נדחה והערעור של המערער נתקבל רק באשר לניכוי של %25 מס הכנסה.
ג. לענין הפסד ההשתכרות - המערער טוען ששיעור נכות תפקודית של %60 נמוך מדי שכן באשר לעבודתו כפועל, עבודה שעבד עובר לתאונה, נכותו היא מוחלטת (%100). לעומת זאת טוענים המשיבים שלא היה יסוד לקבוע למערער נכות תפקודית העולה על שעור נכותו הרפואית. בענין זה נדחו שני הערעורים. בנסיבות כפי שהוכחו העמדת דרגת הנכות התפקודית על %60 סבירה והגיונית. המערער לא היה עובד בעבודה פיזית אלא פונה ללמודים אקדמאיים ועל אף מגבלותיו יוכל לממש את שאיפתו ללמוד באוניברסיטה. יחד עם זאת הוא לא יוכל לפתח קריירה עצמאית הדורשת עבודה מאומצת, אלא יוכל להשתכר כאקדמאי שכיר ועל יסוד שקול זה קבע ביהמ"ש את דרגת
נכותו התפקודית הגבוהה פי אחד וחצי מדרגת נכותו הרפואית. בענין זה דין ערעורו של המערער להדחות וגם דינו של ערעור המשיבים להדחות. לעתים קרובות מאוד אין הנכות הפונקציונלית של הנפגע זהה עם הנכות הרפואית וזה אחד המקרים שבו ביהמ"ש שקל את כל הגורמים הרלבנטיים ונתן להם את משקלם הראוי. גם הבסיס שנקב ביהמ"ש כשהסתמך על משכורת ברוטו של אקדמאי בעזה בדין יסודה.
ד. אשר להפחתת מס הכנסה בשעור של %25 משעור הפיצוי שנפסק - טענת המערער היא שסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו חל על תושבי עזה העובדים ומשתכרים בעזה, שכן על אזור עזה הוחל צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובצו זה אין מאומה באשר לניכוי של %25 מס הכנסה. אכן, בא כח המערערים איחר מאוד בהשמעת טענתו שכן הוראת החוק אינה חדשה וצריך היה להביאה לתשומת לב ביהמ"ש בערכאה הראשונה. בדרך כלל בעל דין שנכשל בכך לא יורשה לחדש דברים בדרגת הערעור. ברם, במקרה דנן לא יוכל ביהמ"ש להתעלם ממציאות תחיקתית קיימת שלפיה הוראת חוק המחייבת ניכוי מס מהסכום שנפסק, איננה קיימת, וכנראה במתכווןאינה קיימת, בתחיקת הממשל הצבאי לגבי עזה. נמצא שהשופט פסק עפ"י הוראת חוק שאינה קיימת כלל, ואם כך הדבר הרי שיש להביא את הדבר על תקונו אפילו תשומת לב ביהמ"ש מופנית למצב דברים זה רק בדרגת הערעור. פסק הדין כולו מושתת על כך שמערער לא זו בלבד שהוא תושב עזה אלא כל ציפיותיו לגבי עתידו המקצועי הן למודים והן מציאת מקורות השתכרותו בתחומי חבל עזה. גם חישוב דמי הנזק נעשה עפ"י רמת ההשתכרות ומרכיבי השכר המקובלים בעזה וגם התאונה ארעה בעזה. התוצאה היא כי חישוב הפיצויים צריך להיות ללא הניכוי של %25 מס הכנסה.
ה. כן דחה ביהמ"ש העליון את הערעורים השונים באשר לעזרה של אדם שלישי למערער, נסיעות, הוצאות רפואיות, הפסד פנסיה ופיזיוטרפיה. לענין הפסד פנסיה לא נקבע כל סכום פיצויים, אך זאת באשר המערער לא הוכיח כי בעיר מגוריו עזה מקבלים עובדים שכירים פנסיה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד קלור למערער, עו"ד ויינברג למשיבים. 30.6.86).
ב.ש. 421/86 - מדהלה דרור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בסחר והחזקת סמים כאשר נטען כי במשך שבועיים נהג לבוא מדי לילה לבית אחיו, לספק לו הרואין ויחד עמו לערבב סמים כדי ליצור תערובת משובחת של סם עבור לקוחות. נוסף לכך נהג העורר להשתמש מדי לילה בסם בבית אחיו. פרטים אלה מתארים למעשה תחנת סמים שהעורר היה אחד ממפעיליה. כן הואשם העורר בהחזקת מטבע חוץ ואקדח אויר ותחמושת. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. סחר בסמים מסוכנים הוא עבירה כה חמורה, שיש בה כשלעצמה, כדי לשמש אינדיקציה לסכנה הנשקפת מן הנאשם שאם יתהלך חופשי עלול הוא להמשיך בעיסוקו ולהוות סכנה לשלום הצבור. במקרים כאלה חומרת העבירה כשלעצמה מצדיקה את המעצר עד תום ההליכים. השאלה היחידה שיש לבדוק היא טיב הראיות נגד העורר, דהיינו האם קיימת תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי להצדיק את המעצר.
ג. התיק דנא הוא אחד משורה של תיקי סמים שהובאו לאחרונה לביהמ"ש וייחודם בכך שהראיות בהם מבוססות בעיקר על עדות סוכן משטרתי, ברב המקרים מדובר בעבריין מועד, שההתייחסות לעדותו מחייבת זהירות רבה. גם כאן העד הוא עבריין שעדותו היא עדות יחיד נגד העורר. בערר טען הסניגור כי מדובר בעדות יחיד והדגיש
שהציע כי העורר יבדק במכונת אמת להוכחת גירסתו והדבר לא בוצע. בישיבה קודמת הציע ביהמ"ש לשני הפרקליטים להשלים עתה את החסר ולאפשר לעורר בדיקת פוליגרף וכי לתוצאות הבדיקה תהיינה השלכות לגבי הדיון בערר. הצדדים הסכימו לכך והעורר עבר בדיקה כזו בה נשאל שלוש שאלות בדבר מעורבותו בעבירות הסמים, הוא השיב על כל שלוש השאלות בשלילה והממצא של הבדיקה הוא כי התשובות הינן שקר. לכך יש להוסיף שהסוכן הסמוי במקרה דנן איננו שותף לעבירה מאחר שהסחר היה בין העורר לאחיו ולפיכך אין עדותו דורשת סיוע. בנוסף לכך יש בחומר הראיות מספר תמיכות בדברי העד. אכן, קיימת אפשרות שביהמ"ש שידון בענין יעדיף את דברי העורר על דברי העד אך במצב הענינים כיום אין זו אפשרות סבירה. בכל הנסיבות יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד א. כהן לעורר, עו"ד גב' ארד למשיבה. 11.6.86).
ע.פ. 633/85 - סלם אבו רקייק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהברחת סמים מלבנון וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירות של קשר לביצוע עיסקאות של הברחת חשיש מלבנון לישראל. מדובר בעיסקאות של 100, 200 ו-400 ק"ג חשיש לפי הענין. הוא נדון לארבע שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 15,000 שקלים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. חקירת המשטרה גילתה קיומו של מאן דהוא מדרום לבנון הקשור להברחת סמים לישראל ובעקבות זאת קויימה האזנה לשיחה טלפונית בה דובר על פגישה במקום פלוני בצפון הארץ. במועד המיועד התייצב במקום המפגש רכב שבתוכו ישב המערער ואליו התלוו אנשים נוספים בהתאם למוסכם בשיחה הטלפונית. גם סימנים שניתנו בשיחה בקשר לזיהוי כלי הרכב נתגלו מתאימים למה שמצאו חוקרי המשטרה. המערער טען שבא לקנות סיגריות ולאור מכלול הראיות אין לקבל גירסה זו. הועלתה טענה חילופית באשר לעיסקה האחרונה של 400 ק"ג, כי כלל לא מדובר בעיסקה באשר סוכם רק מפגש שיתכן ולא היה מוביל למכר של סם. נטען כי אילו היה מתייצב מאן דהוא אחר ומציע מחיר גבוה יותר יתכן שהמכר היה מתבצע עם אחר ולא עם המערער. התשובה לטענה זו כפולה. ראשית, מהתמליל עולה כי דובר על "סגירת ענין" תוך קביעת הליכי ביצוע, ואין ללמוד מתוכן השיחה על כוונה לערוך מעין מכרז בו יימכר הסם לכל המרבה במחיר. שנית, ספק אם ניתן להעלות טענה בקשר לאופי העיסקה כאשר לא הונחה לה תשתית ראייתית. העובדה שאחד מהמוכרים טען באימרתו כי אילו היה מוצא קונה אחר המרבה במחיר היה מוכר לו את הסם, אין בה כדי להצביע על תוכנה של ההסכמה שאליה הגיעו המערער ובן שיחו בשיחה הטלפונית.
ג. עיקרו של דבר, הביטוי "עסקה" שבסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים הוא רחב. הוא כולל לא רק מסחר שמרכיביו הם "תן וקח", ולא רק יצוא או הספקה של סמים, אלא גם כל עיסקה אחרת שבמרכזה סמים, לרבות הסכם בדבר קניית סם ואספקתו אף ללא מימושו של הסכם בפועל. אשר לעונש - אין הוא מופרז לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ד. מקרין וע. בכר למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 22.6.86).
ע.פ. 666/85 - אברהם חורי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל באשר למאסר על תנאי).
המערער הורשע בביצוע שתי עבירות של סחר בהירואין ולחובתו הרשעות קודמות לרוב ובין היתר בעבירות סמים. ביהמ"ש סבר שיש לנהוג עם המערער בחומרה במיוחד ככל שמדובר במאסר על תנאי, וזאת משום שאת המעשים ביצע כאשר מאסר על תנאי של 18 חודשים היה תלוי ועומד נגדו, עונש זה לא היה מרתיע מספיק ויש להביא את המערער לחשש
מהפעלת עונש מאסר מותנה בעתיד. לפיכך גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושששנים מאסר על תנאי וכן הפעיל באופן חופף 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור כנגד עונש המאסר בפועל נדחה וכנגד תקופת המאסר על תנאי נתקבל. המאסר המותנה כבד מדי ויש להעמידו על 30 חודשים בלבד.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד סלומון למערער, עו"ד גב' נ. בן אורלמשיבה. 23.6.86).
ע.פ. 930/85 - אורי הרמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (הערעור נדחה).
המערער עבד כסוכן מכירות בחברת קרביץ וביצע שורה של מעשי מרמה שבמסגרתם גנב מהחברה סחורה בערך של חמישה מליון ש"י. בעת מעצרו נתגלה רכוש בשווי של 700 אלף שקלים בלבד. המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. בביהמ"ש העליון טען המערער כי לאחר גזר הדין החזיר את יתרת הרכוש לחברת קרביץ אך לא הובאה כל ראיה לכך. מכל מקום, אין בעובדה זו כדי להוסיף או לגרוע. למערער הרשעות קודמות בעבירות מרמה והוצאת רכוש מרשות הצבא וכאשר ניתנה לו הזדמנות לתקן דרכיו מעל באמון של מעבידו החדש וביצע את העבירה נשוא הערעור שעניינה 15 מעשי מרמה ו-16 מעשי גניבה. בנסיבות אלה אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 26.6.86).
ע.פ. 71/86 - בראובשטיין אריה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות נגד הרכוש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע סדרת עבירות נגד הרכוש ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לכאורה לא היה מקום להתערב בעונש, אך הוגש תסקיר שרות המבחן הסוקר את ההליכים שעברו על המערער בעת שבתו במאסר וממליץ להעמידו בפיקוח שירות המבחן לתקופה של שנתיים. המלצת שרות המבחן מקובלת הן על הסניגור והן על התביעה והם הסכימו לבקש מביהמ"ש העליון כי עונש המאסר בפועל יועמד על 14 חודשים, כעונש שנקבע לשותפו לעבירה של המערער. בהתחשב בכל האמור נתקבל הערעור והמאסר בפועל הועמד על 14 חודשים. כן יועמד המערער לפיקוח שרות המבחן לתקופה של שנתיים לאחר תום מאסרו.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ט. נדשי למערער, עו"ד ע. חסון למשיבה. 17.6.86).
ע.פ. 837+848/85 - חביב בן חמו ואלי אסולין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לפרוץ לחדר כספות של בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו, בעקבות עיסקת טיעון, בעבירות שעניינן נסיון לפרוץ לחדר כספות של בנק בפתח תקוה אגב הצטיידות בכלי פריצה וחומר נפץ לפיצוץ דרכי הכניסה והכספות. עפ"י עיסקת הטיעון הודיעה התביעה לביהמ"ש כי התביעה והסניגוריה הגיעו לכלל הערכה לגבי העונש ההולם וכי אם יוטל על הנאשמים שלוש שנים מאסר בפועל התביעה לא תערער. ביהמ"ש המחוזי פירט בגזר דינו את נסיבות העבירות וחומרתן בנסיון לפרוץ לחדר הכספות באמצעות חומר נפץ ראה ביהמ"ש אחד המקרים החמורים של נסיון פריצה לבנק. רק מחמת קיום מערכת אזעקה כפולה, עליה לא ידעו המערערים, לא הושלם המעשה כשמערכת אחת כבר נוטרלה ואילו האחרת הופעלה והמערערים נלכדו. בהתחשב בכל האמור וכן תוך התחשבות בהודאת המערערים ועיסקת הטיעון גזר ביהמ"ש למערערים חמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי בציינו כי אלמלא ההודאה
ועיסקת הטיעון היה גוזר עונש חמור יותר. בטיעונים נגד העונש טענו הסניגורים כי אף אלמלא עיסקת הטיעון בולט גזר הדין בחומרתו, שהרי ההתפרצות לא הושלמה והסתיימה בנסיון בלבד, ואילו השימוש בחומר נפץ הוא למעשה עבירת לוואי לעבירת נסיון ההתפרצות ובכגון דא אין בתי המשפט נוטים להטיל עונשים כה חמורים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
באשר לעונש עצמו - אין לומר שהוא חמור מדי כשמדובר בנסיון פריצה לכספות של בנקים, אגב שימוש בחומר נפץ, כשלחובתו של כל אחד מהמערערים שורה ארוכה של הרשעות קודמות. אשר לעיסקת הטיעון - אין ביהמ"ש קשור לעיסקות טיעון הנעשות בין המדינה לבין נאשמים. בכל מקרה חופשי ביהמ"ש לגזור את הדין בהתחשב בנסיבות האובייקטיביות הבאות לפניו ואשר בסיכומם הוא קוצב את העונש בהתחשב בחומרת העבירות, אישיותם של הנידונים ועברם, סיכויים לחזור למוטב ושיקולים אחרים שיש לקחתם בחשבון. ביהמ"ש שוקל גם את עמדת התובע, שגם לנגד עיניו האינטרס הצבורי, במיוחד כאשר ב"כ המדינה מציין מהו העונש הסביר. בהקשר זה צדק ביהמ"ש דלמטה כי הנסיבות חמורות ביותר, ואין לומר כי ביהמ"ש שגה משלא אימץ את המלצת התובע.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. עוה"ד פרידמן וא. אורן למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 16.6.86).
ע.פ. 496+902/85 - שלום אלדומי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (נסיון לפגוע באשתו והצתת הדירה) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
המערער מסוכסך עם אשתו ומתקיימים הליכים בין בני הזוג. נגד המערער קיים צו שלא יבוא לדירת בני הזוג. הוא בא לדירה, העלה באש רכוש שהיה בה וניסה לפגוע באשתו ולגרום שגם היא תפגע ע"י האש. הוא הורשע בביצוע שני מעשי הצתה וכן נסיון לחבלה חמורה, היזק בזדון והפרת הוראה חוקית ובגין כל אלה נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על מידת העונש נדחו. ביהמ"ש המחוזי הגיע לתוצאה מאוזנת בקביעת העונש. אפשר שבמידה מסויימת הקל עם הנאשם וניתן היה לקבוע תקופת מאסר ארוכה יותר אך אין לראות בגזר הדין סטייה מרחיקת לכת מהעונש הראוי שתצדיק להתערב במידת העונש. אם מלווים את התביעה חששות שמא יחזור הנאשם ויפגע באשתו, הרי חששות אלה שרירים וקיימים גם אם תקופת המאסר היתה ארוכה יותר.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ב. בכר למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 23.6.86).
ב.ש. 361/86 - בילדר ליאון ואח' נגד זילברברג יצחק
*הארכת מועד להגשת ערבות מתוקנת (בקשה להארכת מועד להגשת ערבות מתוקנת - הבקשה נתקבלה).
המבקשים (המערערים בתיק העיקרי) נדרשו להפקיד ערבון או ערבות בנקאית ע"ס 2,000 ש"חלהבטחת הוצאות המשיב בערעור. תוך המועד שנקצב להם הפקידו ערבות בנקאית אך בדיקתה העלתה כי היא טעונה תיקון. מזכירות ביהמ"ש הורתה למבקשים להגיש ערבות מתוקנת תוך 20 יום ולא עלה בידי המבקשים להמציא ערבות מתוקנת תוך הזמן שנקצב ולפיכך הגישו בקשה להארכת מועד. הבקשה נתקבלה. המועד להמצאת הערבות המתוקנת נקבע ע"י ביהמ"ש ואין צורך בטעם מיוחד להארכת מועד אלא די בהסבר סביר ומבוסס המצדיק את האחור. המבקש ביקש מן הבנק לתקן את הערבות, סניף הבנק העביר את בקשת התיקון למחלקה המשפטית של הבנק משום שלא ידע כיצד לנהוג, הערבות המתוקנת התקבלה בידי המבקש ביום 22.4.86 ולמחרת נסע להגישה במזכירות ביהמ"ש, אך כאן הסתבר כי איחר את המועד. את הבקשה להארכת מועד הגיש תוך כמה ימים. בנסיבות הענין יש לומר כי המבקשים הראו הצדק סביר לאיחור.
(בפני: הרשם צור. 26.6.86).
ע.פ. 964/85 - אברהם כהן ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערערים מנהלים בשותפות עסק מצומצם בהיקפו למכירת דודי שמש והתקנתם ובשנים 1980 ו- 1981 העלימו פעולות שונות שביצעו ושלא נרשמו בספרי החשבונות שלהם. השאלה המרכזית בביהמ"ש המחוזי היתה אם אי הרישום נבע מכך שהמערערים לא הודרכו נכונה ע"י מנהלת החשבונות שלהם ושלטונות מס ערך מוסף או אם אי הרישום היה זדוני כדי להעלים הכנסות. ביהמ"ש המחוזי סבר שמדובר באי רישום תוך כוונה להעלים הכנסות ודן את המערערים ל- 3 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 8 מליון ש"י ע"י כל אחד מהמערערים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל במובן זה שכל המאסר יהיה מאסר מותנה.
לענין ההרשעה - זו מושתתת על תשתית עובדתית שנקבעה ע"י הדרגה הראשונה ועל יישום נכון של ההלכה על עובדות אלה ובכך אין להתערב. אשר למידת העונש - לכאורה עומד הוא בקריטריונים של המדיניות הנקוטה ע"י בתי המשפט. מי שחטא בעבירות מס ובמיוחד כשמדובר בהשמטה זדונית של הכנסה ראוי שיושת עליו מאסר בפועל וקנס כספי הולם. אולם תמיד ישווה בית המשפט נגד עיניו את נסיבותיו המיוחדות של כל ענין וענין, שמא קיימים טעמים המצדיקים סטיה מסויימת מן ההלכה הכללית. במקרה דנן, לאחר שקילת כל הנסיבות כפי שהן מתקיימות היום, דין יעשה אם כל 15 חודשי המאסר יהיו על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, מלץ. החלטה - השופט לוין. המערערים לעצמם, עו"ד ע. חסון למשיבה.17.6.86).
ע.א. 7/86 - דוד לין עו"ד נגד אריה חברה לביטוח
*הוראה לבימ"ש לתת נימוקים לפס"ד תוך 30 יום (הערעור נתקבל).
הליכי תביעות נזיקין שהוגשו ע"י המערער נגד המשיבה (תביעה לתשלום תכוף ותביעה ראשית) התנהלו בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע במשך שלוש שנים והפרוטוקול משתרע על פני 450 עמודים. בעלי הדין לא רצו להמתין לתום הדיון והגיעו לכלל הסכמה כי ביהמ"ש יתן פס"ד בלתי מנומק בשתי התביעות על יסוד החומר שהצטבר בתיק עד לאותו זמן ובלבד שפסק הדין ינומק אם יעתור על כך אחד מבעלי הדין בכתב תוך 7 ימים. בעקבות ההסכם ניתן ביום 29.5.85 פס"ד בלתי מנומק שלפיו נפסקו למערער פיצויים. הוא עתר למתן נימוקים אך חרף בקשות חוזרות ונשנות טרם ניתנו נימוקים. בהחלטתו מיום 12.12.85 כתב השופט כי "יש להודיע לתובע כי נימוקי פסק הדין ינתנו בכל ההקדם האפשרי, אולם אוכל לעשות כן רק לאחר גמר כתיבת הכרעת דין בתיק רצח ולאחר כתיבת פסקי דין בערעורים פליליים, בתיקי מעמד אישי דחופים... ותיקים דחופים אחרים". עד היום לא ניתנו נימוקים והמערער, הטוען שמצבו הולך ומתדרדר, אינו יכול להשיג על פסק הדין שהנמקתו אינה ידועה לו. כיון שכך ערער המערער על פסק הדין מיום 29.5.85 והתיק נקבע לדיון מקדמי. שני בעלי הדין הופיעו ובקשו שתינתן החלטה בכל דרך שתיראה לביהמ"ש שיהיה בה כדי להחיש מתן הנימוקים והשאירו לביהמ"ש את שיקול הדעת בדבר טיבה של ההחלטה שתינתן, והדרך הדיונית שתינקט. ביהמ"ש העליון החליט לראות את ההליך דנא כבקשה לרשות לערער על החלטת השופט מיום 12.12.85 להשהות מתן הנימוקים עד לאחר שיסיים את עיסוקיו המשפטיים האחרים, מכח הסכמת בעלי הדין ניתנה רשות ערעור והערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון החליט שההשהייה במתן הנימוקים היא בלתי נסבלת והורה לביהמ"ש המחוזי לתת נימוקים בתוך 30 יום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. לוי למערער, עו"ד קוזלובסקי למשיבה. 1.5.86).
ע.א. 256/83 - רעיה מוסאיוף ואח' נגד רוזה מוסאיוף ואח'
*סכסוך בין אחים בקשר לעזבון (הערעור נתקבל).
הערעור דנא הינו ספיח של סכסוך ארוך בין יורשיהם של 3 אחים באשר לעזבונות מורישיהם. הערעור נסב על תביעת המערערים, יורשי אחד האחים, משה מוסאיוף, באשר לבעלותם בשליש של חלקה הרשומה על שם שני האחים האחרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נתקבל. לא נשמעו ראיות בביהמ"ש המחוזי אלא הוגשו התיקים הקודמים במשפטים האחרים. בחומר הראיות ובכלל זה בתצהירים של יורשי שני האחים האחרים, המשיבים, וכן בהגנה שהתגוננו יורשי שני האחים האחרים בתיקים קודמים, ישנה הודאה כי חלקה זו שייכת גם לאח משה וכן קיימות ראיות אחרות. הועלתה במשפט שאלת השיהוי בהגשת תובענה ע"י יורשי משה וביהמ"ש העליון הגיע למסקנה שאין בשיהוי כפי שהיה בנסיבות דנן כדי למנוע מיורשים אלה את מימוש הזכות הנטענת באשר לחלקו של האח משה בחלקה הנדונה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ג. ראובינוף למערערים, עו"ד מ. מזובר למשיבים. 1.4.86).
בר"ע 315/86 - רגוניס חיים נגד רגוניס לאה
*סמכות דיון בעניין מזונות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
הנימוק היחיד שנתן ביהמ"ש למסקנתו שיש לו סמכות לדון בענין תביעת המזונות של המשיבה היה ש"אין צו פסיקת מזונות מבית הדין הרבני". הערעור נתקבל. הטעם האמור אין בו כדי ליטול מביה"ד את הסמכות הייחודית מכח תביעת הגירושין והכריכה של נושא המזונות בתביעה זו. המשיבה טוענת כי התביעה בבית הדין אינה כנה ועוד כיוצא באלה טענות שלא בא זכרן בהחלטתו של השופט וממילא אין לקבלן. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר את התיק אליו לשם המשך הדיונים בטעמים האחרים הנוגעים לסמכות, אם קיימים כאלה. בהעדר טענות נוספות בנושא הסמכות התוצאה תהיה שהדיון צריך להתקיים בביה"ד הרבני ודין התביעה בביהמ"ש המחוזי להדחות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד שמואל מוריה למבקש, עו"ד מיכאל טאוסיג למשיבה. 24.6.86).
ב.ש. 453/86 - גריס ברברה נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע גז"ד מאסר בעבירת סמים (בקשה לדחיית בצוע גז"ד - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע ביום 18.5.86בעבירות סמים ובכללם החזקת 18 מנות הרואין ביחד עם אחרים, וכן חשיש וסחר באלה. הוא נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וביצוע גזר הדין נדחה ליום 8.6.86 כשביהמ"ש דחה בקשה לדחייה נוספת. הבקשה לביהמ"ש העליוןלדחיית ביצוע גזר הדין עד לערעור נדחתה. הסניגור טוען כי למבקש סיכוי טוב לזכות בערעור שהוגש על ידו. כלל הוא שלאחר ההרשעה כאשר הנאשם שוב אינו בחזקת חף מפשע, אין דוחים את ביצוע גזר הדין אלא אם קיימות נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, או שהעבירה אינה חמורה באופיה ותקופת המאסר שנגזר היא קצרה וקיים חשש סביר שעד לשמיעת הערעור ירצה הנאשם חלק ניכר ממאסרו. כאשר נסיבות כגון אלה אינן קיימות יש להיענות לבקשת עיכוב ביצוע גזר הדין כאשר קיים סיכוי בולט לעין שהערעור יתקבל. אף אחד מהנמוקים הנ"ל אינן קיים בענייננו. טענות הסניגור המתייחסות להרשעה אין בהן כדי לעורר סיכוי בולט על פני נימוקי הערעור וקריאת פסק הדין שאכן יתקבלו. העבירה היא חמורה ביותר ותקופת המאסר אינה קצרה במיוחד. הסניגור העלה נסיבות אישיות של המערער והציע מתן ערבות שהמבקש יופיע במשפט, אך טענות אלה אין מקומן בשלב שלאחר הרשעה ומתן גזר הדין.
(בפני: השופט אלון. עו"ד לנדשטיין למבקש, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 6.6.86).
ב.ש. 433/86 - שרה ואליעזר וולף נגד תחיה רבינא ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד לפירוק חברות (בקשה לעיכוב בצוע פסק דין עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
ערעור זה מעורר שאלות משפטיות שעיקרן הוראות סעיף 235 לפקודת החברות והסמכויות הניתנות בו לביהמ"ש הסעיף חדש יחסית והשאלות המתעוררות טרם הוכרעו בביהמ"ש העליון ועל פניהן ראויות הן לדיון ואין לשלול כי למערערים סיכוי לזכות בערעורם. לפיכך יש לעכב את ביצוע פסה"ד. גם מבחינת מאזן הנוחות נוטה הכף לטובת המבקשים. אם תפורקנה החברות כמצוות פסק הדין והמבקשים יזכו בערעור, נזקיהם לא יהיו ניתנים לתיקון, ולעומת זאת, גם אם הערעור ידחה ופסה"ד ישאר על כנו, עכוב הפירוק יהיה לברכה לכל המעוניינים מהטעמים שהצביעו עליהם המפרק הזמני וכונס הנכסים הרשמי התומכים בבקשה לתקופה מוגבלת של 18 חודשים. שיקולי ביהמ"ש המחוזי שסרב לעכב את הבצוע מן הטעם שעקב היחסים המשובשים בין הצדדים יביאו העכוב והמשך פעולתו של המפרק הזמני לפניות רבות שיטרידו את ביהמ"ש אינו שקול כנגד היתרונות שבעכוב. לפיכך הוחלט לעכב את ביצוע פסה"ד עד למתן פסק דין בערעור, אך אם יראה הדבר לכונס הנכסים הרשמי או למפרק הזמני יהיו רשאים לבקש דיון מחדש בתום 18 חודשים.
(בפני: השופטת נתניהו, עו"ד א. גולדנברג למבקשים. 6.6.86).
ב.ש. 435/86 - אליהו קבלן נגד ברכה ובנימין קבלן
*עיכוב ביצוע פס"ד במזונות (בקשה לעכוב בצוע פסק דין מזונות - הבקשה נתקבלה לגבי חלק מסכום החיוב).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקש לשלם למשיבים, אשתו ובנו הקטין, מזונות חדשיים בסכום של 203 ש"ח כערכם באוקטובר 1984 כשהסכום צמוד וערכו כיום הוא כ- 950 שקלים. בפסק הדין קובע השופט כי המבקש (הבעל) לומד תורה בכולל ובמסגרת זו יכול וחייב הוא להשכיר את עצמו כמלמד ולהורות מספר שעות ביום כדי לזון את אשתו ובנו. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובו טענות רבות נגד פסק הדין ובמקביל ביקש בביהמ"ש המחוזי עכוב ביצוע ובקשתו נדחתה ללא נמוקים. הבקשה לביהמ"ש העליון נתקבלה באופן שבמקום הסכום של 203 שקלים כערכם אז ישלם סכום של 150 שקלים כערכם באוקטובר 1984, היינו כשלושת רבעי מהסכום שנפסק.
טענתו העיקרית של המבקש היא שסכום המזונות נפסק ללא כל התייחסות למה שהוא משתכר בפועל, או אפילו למה שהוא יכול להשתכר בהוראה, והסכום שנפסק הוא הרבה מעל הכנסתו החדשית. פרקליטו של המבקש סבור כי טובים סיכוייו בערעור ואם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין יישלח לכלא בגין אי תשלום המזונות שהם מעל ליכולתו הכספית. כן הוא טוען שאם יזכה בערעור קשה וכמעט בלתי אפשרי יהיה לגבות את הכספים בחזרה. לעומתו טוען פרקליט המשיבים כי הכלל הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את הביצוע; האשה צריכה להתקיים והיא זקוקה למזונותיה גם במשך תקופת הביניים; הצורך לזון את האשה עולה בחשיבותו על הסיכון שלא יהא בידיה להשיב את אשר קיבלה. טענת המשיבים כי הגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע פס"ד היא הלכה עתיקת יומין וידועה, אך כבר ניתנה החלטה במקרה דומה לעכב באופן חלקי את ביצועו של פסק דין בענין מזונות בב.ש. 503/82 (פד"י ל"ח(1) 337). יש הרבה דמיון בין אותה החלטה לענין הנדון כאן. כמו שם אף כאן יגרם למבקש נזק חמור שכן יש להניח כי יוטל עליו מאסר בהעדר אפשרות מצדו לעמוד בתשלום; כמו שם, אף כאן נראות חלק מטענות המבקש בעלות משקל וראויות להשמע ולהיות מוכרעות בפני ערכאת הערעור. לפיכך הוחלט לעכב חלקית את ביצוע פסה"ד כאמור.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד שפירא למבקש, עו"ד מולודיק למשיבים. 17.6.86).