בג"צ 387/85 - רחל שרעבי נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*סמכות דיון בענייני רכוש בין בני זוג(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים בך גולדברג נגד דעתה החולקת של השופטת נתניהו).
א. העותרת והמשיב השלישי (להלן: המשיב) נישאו בשנת 1950 ונולדו להם שבעה ילדים. היחסים בין בני הזוג התערערו ולפני כעשר שנים החלו לפנות לערכאות בתביעות הדדיות. התנהלו ביניהם דיונים בפני בתי הדין הרבניים בקשר לתביעת גירושין. בין היתר קבעו בתי הדין בענין גורל דירת המגורים של בני הזוג וכנגד החלטה זו מופנית העתירה.
ב. ביום 9.4.76 הוגשה מטעם העותרת תביעה לביהמ"ש למתן פסק דין הצהרתי כי היא הבעלים של מחצית רכוש הצדדים. ביום 14.4.77 ניתן צו מניעה ע"י ביהמ"ש כנגד המשיב שלא לעשות כל פעולה בדירה. ביום 24.4.80 פסק בימ"ש שהעותרת זכאית להרשם כבעלת מחצית הזכויות בדירת המגורים המשותפת. פסק דין זה בוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי והתיק הוחזר לבימ"ש השלום. במקביל פנה הבעל ביום 23.5.76 לביה"ד הרבני האיזורי במסגרת התובענות שהיו בפניו וביקש לדון בכרוך לתביעת הגירושין גם בכל ענייני הרכוש שבין הצדדים לרבות דירת המגורים. בפברואר 1977 הגישה העותרת תביעה לגירושין ובה ציינה כי אין התביעה פוגעת בטענתה כי מחצית דירת המגורים שייכת לה ואף לא בתביעתה למתן צו הצהרתי בביהמ"ש האזרחי. אחרי מספר ישיבות ודיונים, אשר בחלק מהם דובר גם על שאלת הרכוש, פסק ביה"ד הרבני, בין היתר, כי דירת המגורים הרשומה רק על שמו של הבעל ונשאר רכושו בלבד. על כך ערערה האשה לביה"ד הרבני הגדול.
ג. כאשר במישור ההתדיינות האזרחית חזר הדיון לבימ"ש השלום החליט הוא, ביום 1.9.83, לדחות את תביעת העותרת, מבלי לדון בנושא המגורים לגופו, וזאת בהתחשב בהחלטת ביה"ד הרבני שניתנה ביום 23.3.82. ביהמ"ש ציין שבביה"ד הרבני לא הועלתה טענה שאין לו סמכות לדון בענין הרכוש מחמת קיום תביעה בפני בימ"ש השלום. עוד קבע בימ"ש השלום כי עקב מחדלה של האשה מלנסות לעכב את הדיון באותו נושא בביה"ד הרבני קנה ביה"ד סמכות לדון בענין, ועתה קיים מעשה בי"ד המונע חידוש ההתדיינות כל עוד לא שינה ביה"ד הרבני הגדול את פסק דינו של ביה"ד האיזורי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה. של האשה ובקשת העותרת למתן רשות לערער נדחתה ע"י נשיא ביהמ"ש העליון. בינתיים נתן ביה"ד הרבני הגדול פסק דין שבו נדחה ערעורה של העותרת. עקב כך פנתה העותרת לבג"צ וטענותיה הן כי בתי הדין הרבניים לא היו מוסמכים לדון בענין חלוקת הרכוש; כי ביה"ד האיזורי פסק בענין הרכוש ללא דיון לגופו של ענין; כי כריכת ענין הרכוש בתביעת הגירושין של הבעל לא היתה כנה; כי בשני דיונים של בית הדין האזורי ישב ביה"ד בהרכב חסר. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים בך וגולדברג בפסק דין מפי השופט בך, כנגד דעתה החולקת של השופטת נתניהו.
ד. השופט בך בפסק דינו ציין כי ביה"ד הרבני דן במשך שש שנים בתביעת הגירושין וכולל שאלת הרכוש שנכרכה ע"י הבעל מבלי שהעותרת עוררה את שאלת סמכותו של ביה"ד. לעומת זאת נדונה טענת חוסר הסמכות של העותרת ע"י בתי המשפט האזרחיים בשלוש ערכאות ונדחתה. זאת ועוד, עפ"י סעיף 15(ד) לחוק יסוד השפיטה מוסמך בג"צ לתת צווים לבתי דין דתיים בענין סמכותם לדון בענין פלוני "ובלבד שלא יזקק בית המשפט לבקשה... אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו...". העותרת לא קיימה את התנאי שבסיפא הנ"ל ומחדל וזה חייב, ככלל, לסתום בפניהאת הגישה לבג"צ אשר מבוססת על הנימוק של חוסר סמכות. אמנם יתכנו מקרים חריגים שבהם לא יקפיד בג"צ עם העותר ויעלים עין מפגם כאמור, אך לאור השתלשלות
העניינים בהתדיינות דנן אין מדובר כאן במקרה יוצא דופן המצדיק התעלמות מהתנאי הזה.
ה. אין ספק כי דובר בביה"ד הרבני על גורלה של דירת המגורים וב"כ המערערת אף הודיע שהאשה מבקשת מחצית הדירה שישאר על שמה. יתכן מאוד שלא היתה מצד העותרת הסכמה מפורשת לסמכות ביה"ד בנושא הדירה, אך לא הושמעה התנגדות חד משמעית להפעלת סמכות זו, וכאשר ידעה המערערת שבעלה ביקש לכרוך את נושא הרכוש בתביעת הגירושין, היה צורך בהתנגדות ברורה וחד משמעית כזו כדי לצאת ידי החובה הכלולה בסעיף 15 הנ"ל. באיזו נקודה שהיא חייבים לתחום גבולות לאפשרות התדיינות באותו נושא. לא רק בתי הדין הרבניים בשתי הערכאות קבעו כי העותרת לא התנגדה לסמכות ביה"ד אלא שמערכת בתי המשפט האזרחיים הגיעה לאותה מסקנה ופסק הדין הפך לסופי. בנסיבות אלה אין הצדקה שבג"צ ידון עתה מחדש בענין ויהפוך את הקערה על פיה.
ו. אשר לטענה שביה"ד הרבני לא דן במיוחד בגורל דירת המגורים - אין טענה זו תואמת את הפרוטוקול. אשר לטענה שכריכת נושא הרכוש לא היתה כנה - העותרת לא הסתמכה על נימוק זה לא בפני בתי הדין הרבניים ולא בפני בתי המשפט האזרחיים ואין מקום להיזקק לטיעון זה כעת. מה גם שלא קיימת תשתית עובדתית לביסוס טענה זו. אשר לטענת "הרכב חסר" - לא היה הרכב חסר באותן ישיבות של בית הדין שבהן נדונה שאלת הרכוש המשותף ובעיית דירת המגורים ורק במקרה זה עוסק עתה בג"צ. אם בחלק מן הישיבות הנותרות היה או לא היה הרכב חסר אין הדבר מעלה או מוריד לענייננו.
ז. השופטת נתניהו בדעת מיעוט סברה כי מתוך הפרוטוקול של ביה"ד הרבני האזורי עולה שלא התקיים דיון לגופו בשאלת הרכוש והעותרת הבהירה בביה"ד הרבני שהדיוןלגופו מתקיים בבתי המשפט. כל שנאמר בנושא הרכוש בבית הדין הרבני נאמר מתוך נסיון להביא את הצדדים לשלום בית או להסכם גירושין. כיון שהתביעה בענין הרכוש הוגשה לביהמ"ש לפני שהוגשה תובענה לביה"ד הרבני הרי שהסמכות היא בידי ביהמ"ש ופסקי הדין שניתנו ע"י בתי הדין הרבניים הם מחוסרי סמכות ככל שהם נוגעים לשאלת הדירה. הסברה כי העותרת לא העלתה בבית הדין הרבני את הטענה שהוא חסר סמכות היא דעה מוטעית, שכן העותרת הדגישה לביה"ד הרבני שבתי המשפט הם התפוסים בתביעתה שעליה אין היא מוותרת.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גולדברג. עוה"ד סמוכה ופררו לעותרים, עו"ד אופיר למשיב. 17.6.86).
בג"צ 5/86 - סיעת ש"ס ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'
*ועדה מקוטעת" למינוי דיינים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. דיינים בישראל מתמנים לפי הצעת ועדת מינויים ושר הדתות משמש כיו"ר הועדה. השר ביקש לכנס את ועדת המינויים כדי להחליט על הצעת מינויים של דיינים. העותרים ביקשו למנוע כינוס הועדה עד שייבחרו לועדה חבר ממשלה, שני חברי כנסת ודיין של ביה"ד הרבני הגדול. ועדת המינויים מורכבת מעשרה חברים והם "שני רבנים ראשיים לישראל; שני דיינים של ביה"ד הרבני הגדול שיבחר חבר דייניו לשלוש שנים; שר הדתות וחבר אחד של הממשלה שייבחר על ידיה; שני חברי כנסת שייבחרו על ידיה בבחירה חשאית ויכהנו כל עוד הם חברי הכנסת, ואם תמה כהונת הכנסת - עד שתבחר הכנסת החדשה חברים אחרים במקומם; שני עורכי דין העובדים במקצועם, שייבחרו ע"י המועצה המשפטית לשלוש שנים". שני הרבנים הראשיים לישראל מכהנים מכוח תפקידם בועדת המינויים והם הוזמנו לישיבת הועדה. חבר הדיינים בביה"ד הרבני הגדול בחר בשני דיינים אך חברותו של אחד הדיינים באה לסיומה בתום שלש שנות חברות ועדיין לא נבחר דיין אחר תחתיו. הדיין השני המכהן בועדה הוזמן לישיבה. שר
הדתות מכהן מכח תפקידו כחבר ויו"ר ועדת המינויים. שר שני הוא סגן ראש הממשלה דוד לוי אשר נבחר ע"י הממשלה הקודמת כחבר ועדת המינויים ואילו הממשלה המכהנת כיום, בתקופת כהונתה של הכנסת האחת עשרה, לא בחרה במפורש חבר ממשלה לכהן כחבר בועדת המינויים. השר לוי הוזמן לישיבת ועדת המינויים. הכנסת העשירים בחרה בשניים מחבריה, דרוקמן וחשאי, כנציגי הכנסת ואילו הכנסת האחת עשרה עדיין לא בחרה בחברים לועדת המנויים. חבר הכנסת דרוקמן שהיה חבר בכנסת העשירית ונבחר גם לכנסת האחת עשרה הוזמן לישיבה ואילו חבר הכנסת חשאי שלא נבחר לכנסת האחת עשרה לא הוזמן לישיבת הועדה. לשכת עורכי הדין בחרה בשני עורכי דין והם הוזמנו לישיבת הועדה.
ב. ועדה סטטוטורית מכהנת כדין אם כל חבריה מכהנים בה כדין. אם לא כל חברי הועדה מכהנים בה, הרי היא "ועדה מקוטעת" ואינה רשאית למלא תפקידה הסטטוטורי. לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, והחשוב שבהם הוא זה הקובע כי "ועדה מקוטעת" תוכל להמשיך ולפעול אם הדין המקים אותה, והקובע את דיניה, מורה על כך. דין מיוחד זה קיים בענייננו שכן עפ"י סעיף 6 לחוק הדיינים "הועדה תוכל לפעול אף אם פחת מספר חבריה, כל עוד לא פחת מששה". בענייננו מספר חברי הועדה לא פחת מששה, שכן מכהנים בה שני הרבנים הראשיים, אחד הדיינים של ביה"ד הרבני הגדול, שר הדתות ושני עורכי דין שנבחרו ע"י לשכת עורכי הדין. טענת העותרים היא שעפ"י המקובל פונה שר הדתות לחבר הדיינים, לממשלה ולכנסת שיבחרו חברים לועדת המינויים, זאת חובתו כיו"ר הועדה וכשר הממונה על ביצוע חוק הדיינים ולטענת העותרים קיטועה של ועדת המינויים נובע ממחדליו של שר הדתות מלבצע את חובתו והימנעותו נובעת משיקולים זרים ופסולים. עפ"י גישה זו, כאשר יו"ר הועדה מביא, מתוך שיקולים פסולים, לקיטוע הועדה אין תחולה להוראה בדבר כוחה של ועדה לפעול חרף קיטועה. העתירה נדחתה.
ג. שר הדתות אינו ממנה את חברי ועדת המנויים, אלא הם נבחרים ע"י הגופים המצויינים בחוק הדיינים ואין כל דבר שימנע מגופים אלה לבצע את המוטל עליהם. אין דבר שימנע מהעותרים או מגורמים מעוניינים אחרים מלפעול בדרכים המקובלות לבחירת חברי הועדה החסרים. הפתרון הראוי לבעיה הוא בהשלמת הרכבה של ועדת 4 המינויים ולא במניעתה מהמשך פעולתה. טובת הציבור מחייבת פעולת הועדה ולא הקפאתה.
ד. כאמור רשאית הועדה לפעול גם בהרכב מקוטע והשאלה היא, חוץ מהששה האמורים, מי הם כיום חברי הועדה. גדר הספקות הוא לגבי השר לוי שלא נבחר ע"י הממשלה הנוכחית וכן שני חברי כנסת היוצאת שלא נבחרו ע"י הכנסת הנוכחית. באשר לשר הוחלט, לאחר סקירת מטרת החוק ולשונו, כי צריך היה להבחר ע"י הממשלה הנוכחית ובחירתו ע"י הממשלה הקודמת אינה בת תוקף עתה.
ה. אשר לחברי הכנסת דרוקמן וחשאי - לכאורה גם כהונתם צריכה לחדול כפי שחדלה כהונתו של שר שנבחר ע"י הממשלה הקודמת, אך לענין חברי כנסת קובע חוק הדיינים במפורש כי יכהנו כל עוד הם חברי כנסת, "ואם תמה כהונת הכנסת - עד שתבחר הכנסת החדשה חברים אחרים במקומם". בהסתמכו על סעיף זה ומטרת המחוקק הגיע בג"צ למסקנה כי חבר הכנסת דרוקמן ממשיך לכהן בועדה גם בתקופת כהונתה של הכנסת האחת עשרה משום שהוא נבחר גם לכנסת האחת עשרה. שונה מצבו של חבר הועדה חשאי אשר אינו עוד חבר כנסת. אין לומר כי לשונו של הסעיף הנ"ל רחב דיו כדי שימשיך לכהן בועדה למרות שאיננו כבר חבר כנסת.
ו. עולה מן האמור כי מכהנים היום בועדה שבעה חברים והיא רשאית לפעול כועדה מקוטעת ודין העתירה להדחות. עם זאת יש לציין כי הוראת חוק הדיינים המאפשרת
לועדה לפעול גם אם היא מקוטעת נועדה לגשר על תקופת ביניים סבירה שבה פחת מספר חברים וטרם נבחרו חדשים. היא מהווה מעצם מהותה, הסדר ארעי הבא לפתור מצב מסויים, אך אל לה לההיפך להסדר של קבע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד יאיר גרין לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 17.6.86).
ע.א. 660/86 - שרה עטר ואח' נגד מאיר עטר
*הפחתת מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיב (הבעל) להפחית סכום מזונות המשולם על ידיו לאשתו ולשני ילדיו הקטינים. המזונות נקבעו בשעתו, בהתדיינות קודמת, בסכום של 657 שקלים לחודש שהוצמדו למדד יולי 1978 והעדכון היה אחת לשלושה חדשים. הטענות בדבר קיומו של שינוי מהותי המצדיק שנוי המזונות נשענו בין היתר על כך: ההצמדה למדד הביאה לכך שהחלק של המזונות בהשתכרותו החדשית של המשיב כנהג אגד הלך וגדל ובעוד בראשיתו היה בגדר %64 מן המשכורת הגיע לכדי %86; ביה"ד הרבני חייב את האשה בקבלת גט ומשמיאנה לעשות כן אבדה זכותה למזונות. ביהמ"שהמחוזי קיבל את הטענה הראשונה נדחה את הטענה כי נוסח החלטתו של ביה"ד הרבני עולה כדי הוראה מחייבת לקבלת גט. אשר לשיעור המזונות חישב ומצא ביהמ"ש כי עליית המדד מחד גיסא והצמדת השכר לתוספת היוקר ולאחר מכן הקפאת השכר אכן הגדילו את חלקן של המזונות בתוך המשכורת, אם כי לא בשיעור כנטען, ועל כן חילק את ההכנסה של המשיב לידות וקבע כי המזונות יעמדו על 563 שקל צמודים למדד אוגוסט 1985 ויעודכנו אחת לששה חודשים. המערערים טוענים כי ביהמ"ש הסתמך בהכרעתו על ראיה שהוגשה שלא כדין וכי טעה כאשר סבר שיש הצדקה לשנוי שיעור המזונות וכן טענו נגד העדכון אחת לששה חדשים. בערעור שכנגד שב הבעל ומעלה את הטענה כי אשתו אינה זכאית למזונות וכן טוען הוא שביהמ"ש צריך היה להורות שקצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תופחת משיעור המזונות. הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. אין פגם בהחלטת ביהמ"ש שקצב את המזונות בסכום החדש כאמור. אכן לא היה מקום לצרופו של תלוש משכורת מסויים לבקשה להחיש את הדיון שהרי התלוש הוא, לפי טיבו, בגדר ראיה, אך לגוף הענין לא היה בכך כדי לגרוע מצדקת ההחלטה. השאלה היתה אם חל שינוי מהותי בנסיבות ואם גדל באופן ניכר השיעור של המזונות בתוך הכנסתו הכללית של המשיב ולענין זה אין נפקא מינה אם האחוז היה שמונים וששה או רק שמונים. הסכום הנותר למחיית החייב במזונות, שאינו יכול להשתכר יותר מהשתכרותו הנוכחית, הוא שיקול רלבנטי וגם החלוקה לידות שביהמ"ש נקט בה יש לה הגיון. ההתעלמות מן הנתונים לא תתרום מאומה אלא תביא להתדיינות כפולה ומיותרת.
ג. מאידך אין הצדקה לכך שביהמ"ש קבע את העידכון אחת לששה חודשים ויש לנהוג לפי השיטה הנהוגה של עדכון אחת לשלושה חדשים. כמו כן, בהתחשב בצרכי המערערים מן הראוי היה שקצבת הביטוח הלאומי תופחת מסכום המזונות וזאת בגדר נוהגו של ביהמ"ש להורות כך באותם מקרים בהם שעור המזונות שנפסק אינו נופל מהסכום הכולל של צרכי הזכאים למזונות. אשר לקביעת ביהמ"ש המחוזי כי פסק דינו של ביה"ד הרבני אינו מורה על האשה לקבלת גט ועל כן אינו שולל זכותה למזונות - בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יגאל יהלומי למערערים,עו"ד ח. איזק למשיב. 3.7.86).
ע.א. 468/85 - דב דונדושנסקי נגד מרים דון (דונדושנסקי)
*תניית שיפוי בהסכם גירושין(הערעור נדחה).
א. בהסכם גירושין בין המערער והמשיבה שקיבל תוקף של פסק דין מצויה תניית
שיפוי האומרת "האשה מתחייבת בזה כי במקרה והיא עצמה ו/או... יגישו תביעה... נגד הבעל... לתשלום סכום כלשהו למזונות הקטינים... מעל לסכום שהבעל התחייב בתשלומו עפ"י הסכם זה... והבעל יחוייב... לשלם סכום כלשהו כאמור - תשלם האשה אותו סכום במקום הבעל ו/או תפצה ותשפה את הבעל...". הקטינים הגישו תביעה למזונות בסכום העולה על המתחייב עפ"י הסכם הגירושין, המערער שלח למשיבה הודעת צד שלישי שלא נדונה באשר לא הוגשה כדין ובפסק הדין חוייב המערער במזונות מעל לסכום הנקוב בהסכם הגירושין. אז פנה המערער ללשכת הוצל"פ לממש את סעיף השיפוי שבהסכם הגירושין, אשר קיבל, כאמור, תוקף של פסק דין בביה"ד הרבני. בתגובה לכך עתרה המשיבה לראש ההוצל"פ למחוק או לעכב את הליכי ההוצל"פ, כל עוד לא קבע ביהמ"ש כי ביכולתה לשפות את המערער בלי לפגוע במזונות הקטינים. בקשתה נדחתה וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור בקבעו כי "בטרם ימומש הסכם שיפוי, יש מקום לבדיקת מצבה של האשה, במגמה למנוע מצב שבו מימושו של ההסכם יפגע בקטין. בדיקה כזו - המסגרת הנאותה לקיימה היא ביהמ"ש... וממילא אין מקום להפנות התיק לדיון..." בהוצל"פ. הערעור נדחה.
ב. אין נפקות כלשהי למלים שבהן השתמשו הצדדים בסעיף השיפוי, ואין להסיק מהמלים הנרדפות על קיומו של חיוב עצמאי החורג ממסגרת השיפוי, כשכל המלים באות לבטא רעיון אחד במלים שונות. אין לקבל את הדעה כי הלכת "עד שתעשיר" שאומצה על ידי ביהמ"ש העליון, תלויה בשימוש במטבע לשון זו או אחרת להתחייבות שנטל על עצמו ההורה לשפות את ההורה האחר. ההגיון הגלום בהלכה האמורה אינו אלא זה שאכיפה מיידית של התחייבות לשפות תפגע ביכולתו של ההורה לספק את צרכי הקטין ואין בלשון בו נקט המתחייב כדי להביא לעקיפתה של ההלכה.
ג. אשר לשאלה אם מתן תוקף של פסק דין להסכם גורר את אכיפתו של סעיף השיפוי כנגד המשיבה ככל פסק דין בר אכיפה - התשובה היא שלילית. מתן תוקף של פסק דין להסכם הוא תנאי הכרחי להוצאתו אל הפועל, אך התנאי איננו מספיק לשם מימושו נדרש תנאי נוסף והוא שהחיוב יהא "בשל" להוצאה לפועל דהיינו כי הגיע המועד הנכון לאכיפתו של פסק הדין. "בשלוחו" של פסק הדין למימושה של חובת השיפוי באמצעות ההוצל"פ, הוא רק לאחר שנתברר לביהמ"ש כי בכוחה של האם לעמוד בחובתה מבלי שתפגע טובת הקטין. שאם לא כן, ייאכף פסק הדין בכל מקרה, חרף הפגיעה בקטין, עד להכרעה במצבה הכלכלי של האם, ונמצא כי בפרק זמן זה מושמת לאל "טובת הקטין" שביסוד הלכת "עד שתעשיר". מכאן שכדי להניע את גלגלי ההוצל"פ, לא די לו לאב כי 4 יחזיק בפסק הדין של הסכם השיפוי, אלא עליו לאחוז גם בפסק דין בו נתקבלה תביעתו לשיפוי כנגד האם, ואין מצבו עדיף רק בשל כך כי עקף את ההליך של הודעה לצד שלישי נגד האם.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ינון בר שלטון למערער, עו"ד נתן נחמני למשיבה. 10.6.86).
ע.א. 676/83 - חוסין עלי רמאל ואח' נגד מדינת ישראל ונג'יב שלה
*בקשה לתיקון לוח זכויות(הערעור נדחה).
א. לפי לוח הזכויות שנערך בגוש פלוני נרשמה חלקה מס' 12 על שם המדינה וחלקה מס' 11 ע"ש המשיב השני וזאת בהתאם להחלטת ביהמ"ש בעקבות תביעת כל אחד מהמשיבים שתבע את שתי החלקות במסגרת הליכי הסדר. בחלקות 11 ו- 12 גובלות חלקות אחרות אשר בייחס אליהן היו תביעות הן של המדינה והן של המערערים. בסופה של ההתדיינות נרשמה חלקה מס' 10 על שם המערער הראשון וחלקה מס' 13 ע"ש המערערים האחרים. לאחר שכבר הוצג לוח הזכויות וכ- 20 שנה לאחר ההתדיינות בין
המשיבים על חלקות 11 ו- 12, שבה לא נטלו המערערים חלק, עתרו המערערים לתיקון לוח הזכויות עפ"י סעיף 59 לחוק. את בקשתם סמכו המערערים על קושאן תורכי ישן אשר בה מצויינת דרך מסויימת ועל ראיות אחרות ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים. ראשית דבר, לא הביאו המערערים הסבר לכך מדוע התעוררו להגיש את הבקשה רק לאחר סיום כל ההליכים בהסדר ואילו בעת ההסדר לא תבעו אלא חלקות אחרות למרות שאלה גובלות בחלקות 11 ו- 12. כן קבע ביהמ"ש שעדויות שהביאו המערערים אינן ראויות לאמון וכנגד זה קיימות עדויות נאמנות אחרות השוללות את עמדת המערערים. הערעור נדחה.
ב. אשר לטענת המערערים כי ביהמ"ש טעה בכך שנזקק לשאלה אם הראו המערערים טעם לכך שלא הגישו תביעה לגבי החלקות שבמחלוקת בעת הליכי ההסדר ומה גם שנזקק לשאלה זו ביוזמתו בלי שהמערערים עוררוה - הלכה היא שגם בבקשה לפי סעיף 59 לפקודה על המבקש לנמק את האחור. טענת המערערים היא שמן הראוי שההלכה תשונה באשר אין בסעיף 59 לחוק כל דרישה להראות טעם לאחור. אין לקבל טענה זו ולו מן הטעם שההלכה בדבר הצורך בנימוק שיצדיק את האיחור בבקשה לתיקון לוח הזכויות לפי סעיף 59 לחוק קנתה שביתה בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. לפיכך, אפילו היה מקום לפרש את סעיף 59 גם לשיטתו של ב"כ המערערים, אין זו אלא אופציה פרשנית אחת, שכנגדה עומדת הלכה מושרשת, המעוגנת בנימוקים שבמדיניות שיפוטית ראויה שאין הצדקה לסטות הימנה.
ג. מכל מקום את בקשת התיקון לא דחה השופט מחמת העדר סיבה לאיחור בהגשת הבקשה. עובדה זו שימשה אך אמת מידה אחת לשקילת מהימנות גרסת המערערים וזאת רשאי היה השופט לשקול ובידו היה להעלות מיוזמתו את השאלה המתבקשת מדוע הגישו המערערים תביעות בהסדר רק לגבי החלקות האחרות באותו גוש, הגובלות בחלקות נשוא הערעור דנא, ולא הגישו תביעה לגבי החלקות שבמחלוקת אם נכונה גירסתם כי גם חלקות אלה בבעלותם. משלא נתנו המערערים הסבר משכנע לאחור היה בכך כדי להפחית ממשקל גירסתם. לפי הראיות קבע ביהמ"ש כי המערערים לא הרימו את הנטל המוטל על שכמו של מי שטוען לזכות קנין בקרקע להוכיח בברור את גבולותיו של הנכס שאליו מתייחס קושאן שעליו הוא סומך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. עמאר למערערים, עו"ד ש. וסרקרוג למדינה, עו"ד אבו חילו למשיב השני. 24.6.86).
ע.א. 503/83 - אדלה גזלקופי נגד מיכאל פיינשטיין ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת נפגעה באוגוסט 1977 בתאונת דרכים בהיותה כבת 20. נגרמו לה חתך בקרקפת והמטומה בגבת עין ובעקבות התאונה פיתחה המערערת נוירוזה פוסטראומטית ונקבעה לה נכות של %10. עובר לתאונה עבדה המערערת בחנות פרחים של אביה כשוזרת פרחים ואחרי פטירת האב המשיכה לעבוד בחנות זו עם אמה. העבודה נמשכה גם אחרי התאונה עד חודש מרץ 1978, אז התחתנה המערערת ונסגרה החנות. לאחר נישואיה לא עבדה המערערת ונולדו לה שני ילדים ובחודש פברואר 1983 החלה לעבוד חצי יום כשכירה בחנות פרחים. את הפסד שכרה של המערערת בעתיד חישב ביהמ"ש המחוזי כשיעור נכותה של המערערת, כשבסיס החישוב הוא המשכורת שהיתה מקבלת במקום עבודתה הנוכחי אילו עבדה במשרה מלאה. מהסכום שהתקבל ניכה ביהמ"ש מס הכנסה בשעור %25. לטענת המערערת טעה ביהמ"ש בכך שחישב את הפסדיה על בסיס הכנסתה בעיסוק של מכירת פרחים ולא על בסיס הכנסותיה בעיסוק של שזירת פרחים המכניס הרבה יותר. כן היא טוענת שביהמ"ש טעה כשלא העמיד את ההכנסה הצפויה של המערערת על בסיס ההכנסה הממוצעת במשק ולטענתה גם לא היה מקום לנכות מהסכום שנפסק מס הכנסה בשיעור של %25. הערעור נדחה בעיקרו.
בהתחשב בפגיעה הקלה שנפגעה המערערת היא יכלה לחזור ולעבוד במקצועה כשוזרת פרחים כשתוצאות התאונה מגבילות אותה בעבודתה. דא עקא שהמערערת בחרה לאחר נשואיה והולדת ילדיה, לעסוק בעיסוק אחר, נוח יותר, שעה שלא נמנע ממנה עקב התאונה לחזור לעיסוקה הקודם. משמע כי להפחתת הכנסתה אין ולא כלום עם התאונה, ושיקולים אחרים הם שהביאוה להעדיף את העבודה הנוכחית בחנות הפרחים. מאחר ולא הובאה ראיה כי בכוונתה לחזור ולעבוד בעתיד בשזירת פרחים במגבלה הנובעת מנכותה, לא היה על ביהמ"ש לראות בהכנסה תיאורטית בסיס לחישובי הפסד. כמו כן לא היה ביהמ"ש צריך לקבוע את בסיס ההכנסה על יסוד השכר הממוצע במשק, שכן השכר הממוצע במשק יכול שישמש לעתים אמת מידה לקביעת הכנסה צפויה, כשההכנסה בעתיד עלומה. ברם, אין להעדיף תחזיות והערכות על נתון מוכח וידוע. בטענות אחרות לא מצא ביהמ"ש ממש פרט לכך שנפלה טעות בבסיס החישוב כאשר משכורתה של המערערת היתה בעת מסירת העדות 20,000 שקלים ולא 18,000 כפי שקבע ביהמ"ש וכן נפלה טעות בסכום שנפסק עבור כאב וסבל ובשני עניינים אלה תוקן פסה"ד.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד דב לוין למערערת, עו"ד גב' יעל מימון למשיבים. 30.6.86).
ע.א. 548/85 - יוסף פרידמן נגד אסתר פרידמן
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבה, אשתו, מזונות של 530 ש"ח החל ביום 7.1.85 ולבנו מזונות של 105 שקל עד הגיעו לגיל 18. סכומי המזונות הוצמדו למדד. כיום מסתכם סכום המזונות שהמערער משלם למשיבה באלף דולר לחודש וטענת המערער היא שביהמ"ש הגיע לחישוב המזונות על יסוד הערכה מוטעית של הכנסותיה של החברה שבבעלות המערער. ערעור המערער וערעור נגדי של המשיבה נדחו.
לפי גירסת המערער הסתכמה ההכנסה השנתית של החברה ב- 40 מליון שקלים ולא ב- 56 מליון כפי שסיכם ביהמ"ש המחוזי, אך גם אם הסכום הוא לפי גירסת המערער, הרי לאור רמת החיים של בני הזוג ורמת ההכנסה אין משגה בתוצאה הסופית כביטויה בסכום המזונות אין גם מקום להגדלת המזונות כטענת המערערת כי ביהמ"ש העריך נכונה את הצרכים והמשאבים, ואין ביהמ"ש העליון נוהג לערוך הערכה מחדש כאילו החל הברור של שיעור המזונות מראשיתו. אין גם מקום להוסיף הוראה בדבר קביעת הצמדה וריבית במקרה של איחור בתשלום המזונות. זוהי הנחה תיאורטית ואם תתממש הלכה למעשה תוכל המערערת לפנות ללשכת ההוצל"פ כדי לעמוד על זכויותיה לפי החוק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' צפורה פיק למערער, עו"ד אריה מולודיק למשיבה. 15.6.86) .
ע.א. 371/82 - הרברט זילברשטיין ואח' נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'
*הנחה של 25 אחוז מהתוספת לשכ"ד, בגין השקעות במושכר (הערעור נתקבל).
הערעור הוא על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שסמך ידו על פסק דין ביה"ד לשכירות ודחה את טענת המערערים (להלן המשכיר) שאין בנק איגוד לישראל (להלן: הבנק) זכאי להנחה של %25 מהתוספת לדמי השכירות כאמור בתקנה 6(א) לתקנות הגנת הדייר. תקנה זו הותקנה מכח סעיף מסמיך בחוק הגנת הדייר (סעיף 61) האומר כי ב"תקנות בתי עסק תקבע הממשלה הוראות מיוחדות בדבר קביעת ההפחתה בדמי השכירות.. אם השקיע הדייר סכומים לשם שינויים או שכלולים יסודיים בבית העסק - ובדבר תקופות ההפחתה...". תקנה 6(א) בתקנות הגנת הדייר קובעת הפחתה של %25 בתוספת עקב שיפורים. לטענת המערערים התקנה בטלה הואיל ואינה מקיימת את תנאי הסעיף המסמיך, היינו התקנה קובעת הפחתה אחידה כדי רבע מהתוספת, ללא כל התייחסות לסכום שהשקיע הדייר והתעלמות זו מביאה לבטלות התקנה. מאחר ומדובר בבעייה שיש בה עניין צבורי הוזמן היועץ המשפטי לממשלה לנקוט עמדה לגביה. בגדר התייחסותה לטענת בטלותה של תקנה 6(א) הנ"ל התייחסה ב"כ היועץ המשפטי לעצם תחולתה של התקנה על ענייננו. ב"כ היועץ המשפטי העירה כי תקנה 4 לתקנות הגנת הדייר מפרטת את סוגי בתי העסק אשר ההוראה בדבר המקסימום של דמי השכירות לא תחול עליהם ובין אלה מצוי גם "בית עסק המשמש למוסד בנקאי". התקנה 3 לתקנות הגנת הדייר, בדבר סכומי המקסימום והמינימום, קובעת במפורש שהיא כפופה לאמור בתקנה 4, היינו שסכומי המקסימום אינם חלים על מוסד בנקאי. לאור נתונים אלה הביעה נציגת היועץ המשפטי לממשלה את דעתה כי תקנה 6(א) אינה חלה על המושכר מושא הערעור דנא. הטעם לכך הוא כי הפחתה לפי תקנה 6(א) מותנית בין היתר בכך שהועלו דמי השכירות "מכח תקנות אלו", דבר שאינו קיים בתקנות הגנת הדייר אלא לגבי בתי עסק שחל עליהם המקסימום שבתוספת. טענה זו נתמכה בערעור ע"י ב"כ המשכיר ונתקבלה על דעת ביהמ"ש העליון. לפיכך נתקבל הערעור מבלי לדון בשאלת תקפותה הכללית של תקנה 6(א) הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. לוי למערערים, עוה"ד יהב וברוש לבנק, עו"ד גב' תמרה פנחסוביץ ליועץ המשפטי. 11.6.86).
ע.א. 694/84 - נג'יב יוסף בשארה נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים ואח'
*פירוש הסכם לפיצוי בגין העברת מקרקעין לאפוטרופוס על נכסי נפקדים (הערעור נדחה).
למערער היתה חלקת קרקע ועליה בית ובהסכם שבין המערער לבין מפקד כוחות צה"ל ברמת הגולן העביר המערער למשיב את מלוא זכויותיו בחלקה כנגד זכות - הרשאה לשימוש בקרקע אחרת. בבקשה נשוא הערעור טען המערער שהוא לא קיבל פיצוי עבור הבית וכי הפיצוי שמדובר בהסכם הינו עבור החלקה בלבד. ביהמ"שהמחוזי דחה את טענת המערער וקבע כי הפיצוי בהסכם הנ"ל כולל את החלקה ואת הבית. הערעור נדחה.
המערער הביא כתמיכה לגירסתו שני מסמכים שבהם סמך את בקשתו: המלצת הועדה המייעצת לממונה על הרכוש הנטוש להכיר בבעלותו של המערער על הבית וכן החלטת הממונה שבמסגרתה אישר הממונה את ההמלצה. ברם, ביהמ"ש המחוזי ציין כי המערער פתח בשני הליכים מקבילים. בהליך הראשון פנה לממונה על הרכוש הנטוש וביקש כי זכותו בבית תוכר כחוק ובהליך השני הציע עיסקת חליפין ונפתחו שני תיקים. לאחר שנגמר התיק בענין עיסקת החליפין ניתנו החלטת הועדה וההמלצות הנדונות במסמכים האחרים, כאשר נותני ההמלצה להכיר במערער כבעלים של הבית לא ידעו על ההליך האחר שנסתיים בהסכם פיצויים. מעשית משתלבת מסקנתו של ביהמ"ש עם התנהגות הצדדים שלאחר החתימה על ההסכם. המערער נרדם על טענתו נשוא הערעור כ- 10 שנים כשבמשך כל התקופה לא ניסה לממש את הזכות שבה הוא נאחז היום. שחיקה זו מוסיפה יותר מאשר חיזוק לעמדתו של המשיב.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. זנטי למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבים. 9.6.86).
ע.א. 713/84 - אהרון בניאס ואח' נגד שושנה רפאל ואח'
*פירוש הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיבים מכרו מגרש למערערים ומחלוקת ביניהם הגיעה לביהמ"ש ונסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד. היסוד בהסכם היה כי התשלום יהיה לפי הערכת שמאי ונקבעו בו כללים שונים. השמאי נתן חוות דעת אחת ובה הערכה ולאחר מכן נתן חוות דעת ובה תיקון והמחלוקת היתה בדבר פירוש התיקון. ביהמ"ש המחוזי סבר שהשמאי נתן שתי הערכות ובענין זה נתקבל הערעור ונקבע כי
מדובר בהערכה אחת וכי ההערכה המתוקנת היתה הבהרה להערכה ראשונה. ענין אחר במחלוקת נוגע לפיסקה בהסכם שלפיו מתוך שווי החלקה ינוכה סכום מס שבח שישולם ישירות ע"י הקונים. צויין בהסכם כי ינוכה "מס שבח החל על הנכס (מגולם)". תחילה קבע השמאי את סכום המס כשאינו מגולם ולאחר מכן עשה תיקון כשהמס מגולם וכך עלה סכום מס השבח ואת הסכום המגולם ניכה מערך החלקה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש לנכות רק את מס השבח היסודי ולא מגולם באשר אין לומר כי מס השבח חל על הקונה. בענין זה נדחה הערעור. אין כאן מקרה שבו הקונה התחייב כלפי המוכר לשלם את מס השבח, שאז רואים את המוכר כאילו קיבל בנוסף למחיר הנקוב בהסכם גם את מס השבח כחלק מן המחיר. במקרה דנן שווי השוק שקבע השמאי היא התמורה המלאה, וממנה מופחת מס השבח שישולם ישירות ע"י הקונה למס שבח. משמע, הנושא במס השבח הוא המוכר (המשיבים) ואילו הקונה (המערערים) רק מבצעים את התשלום מטעמם ולמענם של המוכרים. בהסכם הפשרה נאמר אמנם כי יש לנכות מהשווי מס שבח (מגולם) אך אין פירוש הדבר כי לצורך ההפחתה יש לחשב את מס השבח בצורה מגולמת גם אם בפועל לא יהיה חיוב במס מגולם משום ששווי הנכס נקבע בערכו המלא. עוד נאמר בהסכם כי מהסכום ינוכה מס הרכישה וביהמ"ש המחוזי סבר כי מכיון שמס הרכישה חל על הקונים אין לנכות את הסכום מערך החלקה כפי שקבע השמאי. בענין זה נתקבל הערעור ונפסק כי מכיון שבהסכם כתוב שסכום זה ינוכה מן השווי יש לנכותו.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט ביסקי. עו"ד י. אהרונסון למערערים, עו"ד י. לאופר למשיבים. 18.6.86).
ע.א. 647/84 - גד שנקמן נגד עומר שנקמן
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לבנו הקטין כ- 29,000 שקלים ישנים מזונות חדשיים מיום 5.10.83 כאשר הסכום צמוד ומעודכן תחילה כל שלושה חדשים ולאחר שנה מעודכן מדי חודש בחדשו. ערעור וערעור נגדי על גובה סכום המזונות נדחו, פרט לכך שבמקום עדכון מדי חודש ונעשה עדכון מדי חודשיים.
ביהמ"ש התבסס על הממצאים שבפניו ובכך אין להתערב. הפרשנות המבקשת לפסול שיקוליו של ביהמ"ש עקב מציאת פגמים, כביכול, בהנחות היסוד שעל בסיסן פעל ביהמ"ש אין לקבלה. המערער טוען כי לפי ההסכם בין בעלי הדין היה על ביהמ"ש לפסוק בענין לאחר בדיקת צרכי הקטין בלבד והנה גרס ביהמ"ש, כאמור בפסק הדין, כי האב הוא אמיד ואינו בגדר "עני" ובכך נגרר לשיקול בלתי רלבנטי. בטענה זו אין מאומה. היקף הכנסותיו ורכושו של המערער רלבנטי בכל מקרה כשבאים לפסוק מזונות וההדגשה המוסכמת שביהמ"ש יודרך עפ"י המטרה של טובת הקטין אינה שוללת התייחסות אל המשאבים הכספיים העומדים לרשות האב אלא מתיישבת עמה. בקשה להגשת ראיות חדשות נדחתה מאחר ואין בכוונת ערכאת הערעור לקבוע מחדש את סכום המזונות ואין ערכאת הערעור ממירה את שיקול דעתה ומסקנותיה של הערכאה הראשונה בשיקול דעת ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יאיר שילה למערער, עו"ד ק. קרני למשיב. 3.7.86).
בג"צ 212/86 - מחמוד אלגזאונה נגד ראש המינהל האזרחי ביו"ש
*איחוד משפחות ביו"ש (העתירה נדחתה).
העתירה נוגעת לאיחוד משפחות ונדחתה בשל שני פעמים שכל אחד מהם די בו כשלעצמו כדי לדחות את הבקשה. ראשית, העותר לא הציג בפני ביהמ"שאת העובדות המתייחסות למקום מגוריו משנת 1963 ועד לשנת 1976. בכך יש משום אי
גילוי נתונים בעלי משמעות שיש להם השלכה ישירה על נכונות ביהמ"ש להושיט סעד למי שפונה אליו. פרקליטו של העותר טען כי לא איזכר את מערכת הנתונים האמורה מאחר וראה אותה כבלתי רלוונטית. לדבריו ביקש להסתמך על העובדה שהוענק לעותר היתר כניסה לאזור יו"ש במסגרת איחוד המשפחות בחודש ספטמבר 1976 וביקש לבחון את זכויותיו רק על בסיס זה. תשובה זו אינה מניחה את הדעת ואינה מסירה מן העותר את הפגם הנובע מאי גילוי העובדות. נקודת המוצא בעתירתו לא היתה ההתייחסות לאיחוד המשפחות, אלא בכך שהוא הציג עצמו כתושב העיר רמלה בעל תעודת זהות,והוא יצר בדבריו את המצג כאילו נשללה ממנו זכות שהיתה צריכה להיות מוכרת מעיקרה ללא עוררין והדבר אינו כן.
עיקרו של דבר, מאז שנת 1963 שהה העותר באזור יו"ש רק מיום 15.9.76 עד יום 26.10.76 וזאת בעקבות ההחלטה על איחוד המשפחות. לאחר מכן שב העותר ועזב את האיזור על יסוד תעודת מעבר אמריקאית כאשר זכותו לחזור לכאן הוגבלה במפורש עד ליום 24.8.77 ותו לא. העותר הוסיף ושהה בארה"ב ואף ביקש להשיג בה רשות לישיבת קבע ולהתאזרח בה ושב וביקש תושבות קבע באזור יו"ש רק אחרי ששלטונות ארה"בגרשוהו. בכך הפך עצמו לאחד מתושבי החוץ המבקש להכנס לאזור על פי אישור לישיבת קבע והשיקולים המלווים כל בקשה לאיחוד משפחות מופעלים מחדש כאילו נדון הענין לראשונה. בנסיבות אלה אין ממש בעתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ג. בולוס לעותר, עו"ד ע. פוגלמן למשיב. 9.6.86).
ע.פ. 765/85 - שמשון אלביליה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים (הערעור נתקבל).
המערער הועמד לדין בשתי עבירות: האחת של נסיון לסחר בסם והשניה עבירה של איומים. במרכז ראיות התביעה עמדה עדותו של שוטר סמוי בשם רובין וכנגדה עמדה עדותו של המערער עצמו שהכחיש את המעשים שיוחסו לו ע"י רובין. המשפט הוכרע במישור המהימנות. מרבית עדותו של רובין בכל הנוגע לעבירת הסמים לא נראתה לשופט אמינה ובהתייחסו אליה בהכרעת הדין הוא משתמש במספר ביטויים בוטים כגון "תשובה זו של השוטר מהווה לעג לשכל הישר... בנקודה זו אני דוחה את עדותו של השוטר כבלתי אמינה... דברים אלו סותרים את דבריו בחקירה ראשית ולפיכך גם בנקודה זו אין אני נותן אמון בעדות השוטר... גם בנקודה זו אינני יכול לסמוך על עדותו... אין זו כי אם שיחה זו לא היתה ולא נבראה...". העולה מציטוטים אלה שעדותו של רובין היתה בלתי אמינה ובמספר נקודות חשובות לא אמר אמת. על כן החליט השופט לזכות את המערער מהאישום של נסיון לסחר בסמים. האירוע נשוא האישום השני ארע חדשים מספר לאחר הארועים נשוא האישום הראשון. המדובר במפגש בין רובין והמערער בתחנת משטרה בעכו ולטענת התביעה אמר במפגש זה המערער לרובין מספר מלים שנשמעו באוזניו כאיום בעוד המערער הכחיש כי אמר דברים אלה. בנושא זה האמין השופט לרובין ועל סמך עדותו הרשיע את המערער בעבירת איומים. הערעור נתקבל.
השופט איננו מבהיר בהכרעת הדין מדוע העד רובין, שהיה כל כך בלתי אמין בנושא הסם, זכה לאמונו בנושא של האיום. כללית אין פסול בכך ששופט יאמין לחלק אחד של עדות וידחה חלק אחר, אך במקרה כגון דא, כאשר מרבית עדותו של העד נדחתה כשקרית ובלתי אמינה, יש לצפות לזהירות מירבית בקבלת חלק אחר ממנה כמהימנה. בנסיבות הענין היה בעדותו של רובין בנושא האיומים, לאור טיבה של יתרת עדותו, לפחות כדי לעורר ספק סביר לטובת המערער.
(בפני השופטים: אלון, בך, מלץ. עו"ד דוד סגל למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 3.6.86).
ע.פ. 861/85 - חיים ג'רח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער גנב פנקס שיקים ותעודת זהות של פלוני המתלונן והוא עם חברו זייפו את תעודת הזהות ועשו בה ובפנקס השיקים שימוש לרכישת מצרכים ושרותים שונים. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל והפעיל במצטבר מאסר על תנאי של ששה חדשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף. העונש אינו חמור אם מביאים בחשבון את חומרת העבירות שבהן הורשע המערער ונסיבות ביצוע עבירות אלה. מעשי זיוף ומרמה כגון אלה פוגעים קשה בצבור וביהמ"ש מצווה להגן עליו. מאידך, בתסקיר שירות המבחן נאמר כי חלה התקדמות רבה בשיקומו של המערער מאז שהותו בבית הסוהר. הוא השתתף בשני מחזורים של השכלת יסוד ועתה הוא יודע קרוא וכתוב. בשביל המערער זוהי פריצת דרך רצינית מאחר שגדל בבית הרוס שלא העניק לו השכלה כלשהי. הוא עושה מאמצים מירביים כדי להשתקם ולהתפרנס כאזרח ישר דרך. לרגל התקדמות כה רצינית בשקום המערער מן הראוי להקל עליו באשר לתקופה הכוללת של המאסר כדי לעודדו להמשיך בדרך שעליה התייצב. אין להתערב בתקופת המאסר שהוטלה בגין העבירות בתיק דנא, אך תקופת המאסר על תנאי שהופעלה תהא חופפת ולא מצטברת.
(בפני השופטים: אלון, בך, מלץ. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 3.6.86).
ע.פ. 957/85 - וולף קינסברונר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מטבע חוץ) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת מטבע חוץ ללא היתר ובעשיית עיסקה במטבע חוץ בתאריכים שונים בשנת 1980. כן צורפו שני תיקים משטרתיים משנת 1985-1984 ואף בהם הודה בביצוע עבירות כאמור. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר תשעה חודשי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף ולא מצטבר.
המערער הוא בעל הרשעות קודמות בסוג זה של עבירות וכפי שציין השופט עיסוקו של המערער במשך כל הזמן היה בהחזקה שלא כדין וסחר במטבע חוץ. הסכומים נשוא העבירות גדולים והשופט כבר נתן דעתו לנסיבות האישיות המיוחדות של המערער שהוא בן 61 וחולה בחליים גופניים ונפשיים. הסניגורית העלתה בביהמ"ש העליון את נסיבותיו הקשות של המערער שהוא ניצול שואה ומאחוריו פרשת חיים מיוסרת. היא גם הציעה שהמערער יקבל על עצמו לנסוע לניו יורק שם נמצאת בתו הצעירה כבת 15 ואשתו לשעבר. פרשת חייו של המערער קשה ואומללה וגם פרשת הרשעותיו חמורה היא מאוד וכבר חסו עליו בתי המשפט בהמתיקם את עונשו מפעם לפעם. לפיכך, בעונש המאסר בפועל שהושת על המערער בתיק דנא אין הצדקה להתערב, אך לאחר לבטים לא מעטים הוחלט להקל על המערער בכך שהמאסר שתשעה חודשים של המאסר על תנאי שהופעל יהיו חופפים ולא מצטברים.
(בפני השופטים: אלון, בך, מלץ. החלטה - השופט אלון, עו"ד גב' נירה לידסקי למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 3.6.86).
ע.פ. 111/86 - יוסף בן עזרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
אין כל טעות או פגם בשיקוליו של ביהמ"ש המחוזי, כולל בקביעת קנס של 40,000 ש"ח כאשר הקנס מירבי הוא 56,000 ש"ח. עבירות מס ראויות לעונש מכאיב כדי להחדיר לתודעת הציבור את רצינות העבירות המתבטאות בהעלמת הכנסות ואי רישום תקבולים. המערער עשה כן משך תקופה ארוכה ויצא נשכר מעסקת טיעון בכך שמבחינת המאסר נדון לשלושה חדשי
מאסר בלבד. אשר בהמלצת רשויות המס רוצו על ידו בעבודות חוץ. מחצית מסכום הקנס הוא כבר שילם וכדי להקל עליו תשולם המחצית השניה ללא הצמדה וריבית בתום 60 יום מיום מתן פסק הדין בערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. ברקוביץ למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 8.6.86).
ע.פ. 70/86 - חיים לוין נגד מדינת ישראל
*סירוב לדחות ישיבה. *הרשעה במסירת מידע כוזב למשטרה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
חרף מאמצי הסניגור לשכנע כי נפלו פגמים במהלך הדיון המסקנה היא שאין זה כך. אכן יש להתחשב בזכויות הנאשם ולהקפיד על כך, אך יש גם להתחשב ביומנו של ביהמ"ש העמוס לעייפה ולמנוע דחיות בדיון שאין להן הצדקה. היתה למערער שהות למצוא לעצמו סניגור אילו פעל בזריזות ראויה ומכל מקום לא נגרם. לו שום עיוות דין. גם בערעור הודה הסניגור כי הרשעת המערער במסירת מידע כוזב למשטרה כאילו שלושה מעובדי העיריה קבלו שלמונים בדין יסודה, שכן היה זה מידע כוזב. אין גם ספק שהמידע נמסר כדי להרויח זמן, כלומר כדי שייפסקו פעולות ההוצל"פ נגד המערער ופקודות המעצר והיא אכן קיבל תמורה זו הלכה למעשה ומכאן שההרשעה בקבלת דבר במרמה יש לה על מה שתסמוך. אשר לעונש של שנתיים מאסר בפועל - הוא הולם את חומרת העבירות. הולכת המשטרה שולל, גיוס כוחות לחקירות סרק כוזבות ופגיעה באנשים, משרתי ציבור, חפים מפשע, על ידי עלילת כזב הם מעשים שחומרתם בולטת על פניהם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מלך למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 8.6.86).
ע.פ. 243/85 - מדינת ישראל נגד שמעון ברדה
*קולת העונש (שוחד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירה של הצעת שוחד ובנוסף לכך ביקש כי תובא בחשבון רשימה ארוכה נוספת של עבירות פליליות. ביהמ"שהמחוזי סבר כי יש לגלות סימני חרטה וכוונה לחזור למוטב בעצם בקשתו של המשיב כי יצורפו תיקים נוספים שהיו תלויים ועומדים נגדו. הוא גזר לו מאסר של שנתיים בפועל וכן הורה על הפעלת מאסר על תנאי של שנתיים כשמתוכה שנה אחת חופפת ואחת מצטברת באופן שעל המשיב לרצות שלוש שנות מאסר. המדינה מערערת נגד קולת העונש והערעור נדחה.
למשיב הרשעות קודמות רבות ואין ספק שהעונש שנגזר אינו עומד בכל יחס סביר למה שמתחייב מאופי העבירות, מנסיבותיהן ומעברו של המשיב. דא עקא, שמאז ההרשעה חלפו שנתיים והערעור הגיע לדיון רק עתה. עניינו של המשיב הובא בינתיים בפני ועדת השחרורים, באת כוח המדינה לא התנגדה להפחתת שליש והועדה קבעה את מועד שחרורו של המשיב לסוף חודש יולי. בנסיבות אלה, הוחלט, לא בלי היסוס, שעל אף החומרה של המעשים לא יהא זה נכון עתה לשנות את מהלך העניינים על ידי הוספת תקופת מאסר כפי שהיה מתחייב בנסיבות רגילות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' א. ראב למערערת, עו"ד מ. סרגובי למשיב. 22.6.86).
ע.פ. 415/85 - מלי אטיאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד והדחה בעדות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירות של שוד, הדחה בעדות ותקיפה בנסיבות מחמירות ונדונה לעונשים הבאים: בשל מעשה השוד שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בשל ההדחה בעדות 18 חדשים מאסר בפועל שמתוכם ששה חדשים מצטברים ובגין התקיפה 18 חודשים מאסר אשר מתוכם
ששה חדשים מצטברים והיתרה חופף. התוצאה היא שעל המערערת לרצות שלוש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בנסיבות הענין יש לחפוף את העונשים בגין ההדחה והתקיפה שמהווים פרשה אחת וכן יש מקום לחפיפה נוספת בין אלה לבין העונש בגין השוד וזאת כדי לעודד את המערערת לחזור למסלול חיים ישר, לזנוח את הדרך בה הלכה עד כה, ליצור קשר ראוי עם משפחתה, הן עם 4 ילדיה והן עם אחיה. אלה מוכנים לדאוג לה. התוצאה היא כי בגין השוד יעמוד העונש בעינו ואילו בגין ההדחה והתקיפה יחד יוטל עונש אחד של 18 חודשי מאסר בפועל שמהם שלושה חדשים יצטברו והיתרה תהא חופפת.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, חלימה. עו"ד צ. אמיר למערערת, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 4.6.86).
ע.פ. 259/85 - ראסם ביאדסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעריכת דו"ח לא נכון למס הכנסה בניגוד לסעיף 217 לפקודת מס הכנסה כאשר השמיט סכום של 20,000 ש"י לשנת המס 1979 ו-17,000 ש"י לשנת המס 1980. למערער יוחסו עבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, היינו השמטת הכנסה בזדון, אך עפ"י הסדר עם התביעה הודה המערער בעבירה הפחות חמורה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ששה חדשים מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של שלושה מליון ש"י והערעור על חומרת העונש נדחה. עיקרו של הערעור מתייחס לשעור הקנס אשר לדעת הסניגור הוא גבוה לאין ערוך מן הראוי והמקובל. ברם, בעבירות של השמטת הכנסות נוהגים להטיל עונשי מאסר לריצוי בפועל, כאשר המציאות מלמדת שלא אחת ראוי לו לעבריין מס להסתכן אם כל חששו הוא שייפגע בכיסו בלבד. במקרה הנוכחי נמנע ביהמ"ש מלגזור למערער מאסר בפועל והקנס שהוטל מהווה רק כשליש מהקנס שניתן היה להטיל בהתחשב בסכומים שהושמטו. בנסיבות אלה אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד מרגלית למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 24.6.86).
ב.ש. 424/86 - מסעוד חמיאס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, בן 22, הואשם בעבירות של התפרצות וגניבה וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגורית טוענת כי חומר הראיות נגד העורר הוא "דל ומפוקפק" והוא מבוסס על עדותו של קטע, שהוא שותף לעבירה, ללא תמיכה ממקורות אחרים. אין ממש בטענה זו. השופט מצא כי עדותו של הקטין מפורטת וברורה ונמצאה תמיכה בעדות זו. קיים איפוא חומר ראיות המצביע לכאורה על אשמת העורר.
טענה אחרת בפי הסניגורית כי השופט שגה בכך שקבע כי העורר מהווה "מטרד קשה" וכי יש חשש של ממש כי הוא ימשיך בעבירות אם ישוחרר בערבות. גליון ההרשעות הקודמות של העורר מראה כי צדק השופט בקביעותיו. במשך תקופה של חודש וחצי, ספטמבר ואוקטובר 1984, ביצע העורר לא פחות מ- 11 עבירות שונות של פריצה וגניבה, בהן אחדות בהפסקה של ימים ספורים מהאחת לשניה, וכל זאת בנוסף לעבירות משנים קודמות טוענת הסניגורית כי מאז סוף 1984 אין שום הרשעה. אכן כך הדבר, אלא שחלק נכבד משנת 1985 בילה העורר בכלא. מספרן הרב ותכיפותן של העבירות הנ"ל מצביעות על כך שהעורר, על אף גילו הצעיר, הוא עבריין כפייתי, והינו מסוכן לצבור. החשש כי בהיותו משוחרר בערבות ימשיך בביצוע פריצות וגניבות הוא חשש של ממש.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד ס. שלו לעורר, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 9.6.86).
ב.ש. 370/86 - אוחנה שלום נגד סיטרון מילטון ואח'
*הוספת נימוקי ערעור (בקשה להוספת נימוקי ערעור - הבקשה נתקבלה).
למבקש ניתנה רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א שלא לתקן פסק דין שניתן ועתה הגיש המבקש בקשה להוסיף נימוקי ערעור. הבקשה נתקבלה. נימוקי הערעור הנוספים שמבקשים להוסיפם רלבנטיים לענין שבמחלוקת. עפ"י תקנות סדר הדין כתב ערעור ניתן לתיקון בכל עת שתראה לביהמ"ש, לפני הדיון בערעור, עפ"י תקנה 417. תיקון כתב הערעור הנעשה זמן מספיק לפני הדיון בערעור אין בו כדי להפתיע את המשיב ובלבד שהוא מכוון לעניינים הרבלנטיים לערעור. לפיכך הוחלט להתיר תיקון הודעת הערעור. ב"כ המבקש הודה שלא היתה מניעה לכלול את נימוקי הערעור הנוספים בהודעת הערעור ובשל היסח הדעת לא נעשה הדבר. לפיכך אין הוא זכאי להוצאות בהליך זה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד סטרכילביץ למבקש, עו"ד צחי למשיבים. 27.6.86).
בג"צ 103/86 - מחמד עודה נגד מפקד המינהל האזרחי נפת רמאללה ואח'
*איחוד משפחות ביו"ש (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר, יליד 1924, נולד בכפר רמון שביהודה, ולו אשה ושתי בנות בגיל 20 ו- 17 המתגוררות בכפר האמור. בשנת 1972 עזב העותר את כפרו והיגר לארה"ב ולטענתו נסע למטרת ביקור בלבד. לפי הראיות מסתבר כי נסע לשם שהיית קבע, ביציאתו דרך נתב"ג הפקיד את תעודת הזהות ובארה"ב הוענק לו מעמד של מגורי קבע ושהה שם במשך כל השנים עד שביקש לאחרונה לשוב למטרת מגורי קבע לאזור. הוא קיבל אשרת ביקור בראשית 1986 אך הוא לא נענה לבקשה לאפשר לו מגורי קבע. הוא עתר לבג"צ שיתירו לו לגור באיזור ועתירתו נדחתה.
השאלה שניצבה בבג"צ היתה אם יש המשכיות ותוקף לעובדת מגוריו של העותר בעבר באיזור, היינו אם יש בעובדה הנ"ל כשלעצמה כדי להקנות לו את הזכות לשוב ולהכנס לאזור לשם מגורי קבע. טענת המשיבים היא שתושבות הקבע באזור נפסקה עם צאתו של העותר לארה"ב בשנת 1972 ואם הוא מבקש לשוב למגורי קבע עליו להגיש בקשה לאיחוד משפחות ועניינו ייבחן עפ"י אמות המידה החלות בענין זה. השאלה שבמחלוקת היא מה היה מעמדו של העותר בארה"ב אחרי שיצא מאיזור יהודה ושומרון, האם שהייתו היתה שם שהיית ארעי כטענתו או תושבות קבע כטענת המשיבים. מהמסמכים שהוגשו לבג"צ עולה שלעותר הוענק בארה"ב מעמד של תושב קבע ולפיכך דין בקשתו כדין כל בקשה לאיחוד משפחות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר כהן לעותר, עו"ד רנטטו יאראק למשיבים. 3.7.86).
בג"צ 347/86 - רבקה מלק ואח' נגד משרד הבריאות ואח'
*בקשה לקבל מהמדינה הוצאות רפואיות בגין ניתוח לב בחו"ל (העתירה נדחתה).
בנה הקטין של העותרת עבר ניתוח לב בארה"ב. העותרים פנו לבג"צ בבקשה כי המדינה תחזיר להם את ההוצאות הרפואיות. הם מסתמכים על זכותם לקבל החזר מטעם אחד בלבד והוא כי המדינה משלמת הוצאות טיפול רפואי בחו"ל לשופטים ולשורה נוספת של נושאי תפקידים ועקרון השווין והעדר האפליה מחייב שגם הם יזכו בזכות זו. העתירה נדחתה. הזכות לטיפול רפואי בחו"ל, במידה ונתקיימה בעבר, היתה מעוגנת בהוראות חיקוקים והיתה מותנית באישור מראש של גורם ממלכתי מוסמך. העותרים אינם יכולים לתמוך תביעתם על הוראה חקוקה כלשהי. זאת ועוד, גם לגבי נושאי התפקידים הנ"ל כבר בוטלה הזכות. עיקרו של דבר, חיקוק המקנה זכות לסוג אנשים פלוני - אין בו כדי להקנות זכויות למי שאינו נמנה על סוג האנשים האמור. אפליה יכולה לנבוע, בדרך כלל, מן השוני בטיפול בין שווים ולא מן הגישה הבלתי שווה אל אנשים השונים זה מזה בתכונותיהם הרלבנטיות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח.ש. מלק לעותרים. 3.7.86).